אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן כ

סימן יט

הרמב"ם פ"א מהל' נדרים הל' ט"ו כתב שם וז"ל הי' לפניו בשר קדש אפילו הי' בשר שלמים אחר זריקת דמים שהוא מותר לזרים ואמר הרי הן עלי כבשר זה הרי אלו אסורין שלא התפים אלא בעיקרו שהי' אסור אבל אם הי' בשר בכור אם לפני זריקת דמים הרי זה אסור ואם לאחר זריקת דמים הרי זה מותר ע"כ. ועיי"ש בהשגת הראב"ד והכס"מ והלח"מ והיוצא מדבריהם שדברי הרמב"ם כולו מוקשה שחיץ מזה שדבריו סותרין לדברי הש"ס בנדרים (דף י"ב ע"ב) סותר ג"כ את דברי עצמו דהנה לעיל שם בהל' י"ג כתב שם וז"ל הרי הן עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואין יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו ע"כ הרי דפסק דבכור הוי דבר האסור דאין מתפיסין בדבר האסור ולא פסק כמ"ד דכיון דמצוה להקדישו הוי דבר הנדור וא"כ האיך פסק כאן דאם התפיס בבשר בכור לפני זריקת דמים דאסור הא הוי מתפיס בדבר האסור ועוד לשיטתו דסבירא לי' דאם התפיס בבשר בכור קודם זריקת הדם דאסור א"כ אמאי פסק דאם התפיס בבשר בכור לאחר זריקת הדם דמותר הא כיון דפסק דבעיקרו קמתפים דהא חזינן דבבשר שלמים לאחר זריקת הדם פסק דאסור הגם דהשתא הוא היתר משום דפסק דבעיקרו קמתפיס והוי כאילו התפיס כמו שהי' קודם זריקה א"כ במתפיס בבשר בכור לאחר זריקת דמים נמי יהא אסור דהא פסק דמתפים בבשר בכור לפני זריקת הדם דאסור ודוק. ועוד תקשה מסוגית הש"ס דנדרים שם (דף י"ב ע"ב) דמוקמינן שם דבעיית רמי בר חמא במתפיס בבשר שלמים לאחר זריקת הדם אי בעיקרו קמתפיס או בהיתרא פליגי בזה תנאי דתניא הרי עלי כבכור דר' יעקב אוסר ור"י מתיר ומוקי שם הש"ס דמונח בשר בכור קמי' לאחר זריקת דמים ובשר חולין ואמר זה כזה דאי בעיקרו קמתפיס אסור ואי בהיתרא מותר ומשני דמיירי שפיר לפני זריקת דמים ומאן דשרי משום דסבירא לי' דבכור הוי דבר האסור והשתא כמאן פסק הרמב"ם דאי פסק דבכור הוי דבר הנדור א"כ אמאי פסק דלאחר זריקת דמים מותר הא בכאן משמע בפירוש דאי בעיקרו קמתפיס דאסור אי מתפיסין בבכור ועוד תקשה דשם בהל' י"ג פסק בפירוש דאם אמר הרי הן עלי כבכור דמותר הרי דפסק כמ"ד דבכור הוי דבר האסור א"כ אמאי פסק דאם התפים בבשר בכור לפני זריקת דמים דאסור הא אין מתפיסין בדבר האסור ודוק:

ונראה דהנה בעצם הפלוגתא אי בכור הוי דבר הנדור או דבר האסור משמע מדברי האחרונים שתפסו מדברי הרמב"ם בפ"א הל' י"ג שהבאתי לעיל דפסק דבכור הוי דבר האסור. הגם דהרמב"ם פסק בפ"א מהל' בכורות הל' ד' דמצוה להקדיש בכור הנולד אעפ"כ הוי דבר האסור משום דהרמב"ם סובר דגם אידך מאן דאמר דסובר דבכור הוי דבר האסור נמי סובר דמצוה להקדישו כמו שמבואר במס' נזיר (דף ו' ע"ב) אך סובר כיון דאי לא אקדשי' נמי קדוש הוי דבר האסור. ואגב אורחא אבאר סברת מחלוקותם דהנה יש לחקור הא דבכור מצוה להקדישו אבל אי לא אקדשי' קדוש ממילא מי נימא דבקדושתו אין חל קדושה כלל דהאיך יש לחלות קדושתו הלא קדוש ועומד ואין קדושה חלה על קדושה אך הא דמצוה להקדישו הוא רק למצוה לגלות שגם דעתו ורצונו הוא בזה שיהי' קדוש אבל בדיבור אין עושה שום קדושה על הבכור או נימא דבדיבורו חל ג"כ קדושה והגם דאי לא אקדיש נמי קדוש אבל מ"מ גילתה התורה דאם אקדיש חל קדושתו ג"כ ודוק. ונראה דבזה יפלגו דמאן דסובר דכיון דמצוה להקדישו הוי דבר הנדור סובר דבקדושתו חל קדושה על הבכור כצד הב' של החקירה ומאן דסובר דאף דמצוה להקדישו אעפ"כ הוי דבר האסור משום דסובר דכיון דאי לא אקדשי' נמי קדוש א"כ אין חל קדושה בפיו כלל ואין רק מצוה בעלמא להקדישו לכן הוי דבר האסור משום דעל הבכור מונח קדושת התורה ולא קדושת פה ודוק: ונחזור לראש דברינו דלענ"ד נראה לומר היפוך ממה שתפשו האחרונים דהרמב"ם פסק דבכור הוו דבר האסור דנ"ל דשפיר פוסק הרמב"ם דבכור, הוו דבר הנדור ואעפ"כ פוסק שפיר בהל' י"ג דאם אמר הרי עלי כבכור דמותרין. והוא דהנה הרמב"ם פ"א מנדרים הל' י' כתב שם וז"ל החטאת והאשם אעפ"י שאין באין בנדר ובנדבה כמו שיתבאר במקומו אפשר לנודר להביא אותו מחמת נדרו שהנודר בנזיר מביא חטאת ואם נטמא מביא אשם לפיכך האומר פירות אלו עלי כחטאת או כאשם או שיאמר הרי הן חטאת או הרי הן אשם הרי אלו אסורין עיי"ש. והנה בש"ס שם (דף י"ג ע"א) קאמרינן דלכך המתפיס בחטאת ואשם הוי מתפים בדבר הנדור משים שהוא מתפיסו בנדר ומפרשים שם הראשונים רש"י והר"ן והרא"ש ותוס' ז"ל דהפירוש של הש"ס הוא כן שהוא מתפיסו בנדר דאעפ"י שחובה עליו להביאן אבל מ"מ צריך להקדישן ואינו קדושות מאליהן ויכול לברור איזה בהמה שירצה לכן הוי דבר הנדור אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע שהוא מפרש דברי הש"ס בענין אחר והוא דכיון דמשכחת לה באופן שיוכל להתחייב עצמו להביא חטאת ואשם בנדר אעפ"י שאיננו מחויב כגון בנודר בנזיר שצריך להביא חטאת וג"כ אשם אם נטמא לכן הוי חטאת ואשם דבר הנדור ולכאורה צריכין להבין דעת הרמב"ם דמוכרח לפרש דלכך הוי חטאת ואשם דבר הנדור משום האי טעמא דיכול למשכחת לה להביאה בנדר אמאי לא פירש כפשוטו דחטאת ואשם הוי נדר ממש משום דהקדושה של הבהמה בא מחמת פיו ולא מאלי' דלכאורה סברא הזאת פשיטה יותר. ולפירוש הרמב"ם משמע דאעפ"י דהקדושה של הבהמה בא מחמת פיו מ"מ היתה דבר האסור אי לא היתה משכחת לה דיביא בנדר ממש. ונלענ"ד דטעמא דהרמב"ם ז"ל הוא משום דאין אדם יכול לאסור על עצמו בלשון קדושה רק היכא דאילו הי' מקדיש הקדש גמור בהאי לישנא הי' חל ההקדש לכן אם אכוין בלשון זה לאו לשווי' הקדש גמור רק איסור קונם בלבד יכול לחול בהאי לישנא קדושת קונם ג"כ אבל היכא דאילו הי' מקדיש הקדש גמור בלשון זה לא הי' חל ההקדש והי' הדבר מותר הכי נמי ג"כ אם אסר על עצמו בלשון זה אין חל איסור כלל משום דקונם בין כללי ובין פרטי הוי נמי חלות קדושה לגבי מאן דאסור בה ואם דאין יכול בלשון הזה לחול קדושה על הדבר ממילא אין יכול לחול בלשון זה ג"כ קדושת קונם משום דקדושת קונם לא עדיף מהקדש גמור ודוק כי לענ"ד נכון הוא. לכן בחטאת ואשם אם רצה להקדיש פרה לחטאת ואשם אם לא הי' מחויב בדבר אין חל שום קדושה על הפרה א"כ אין בלשון הזה כח חלות של קדושת קונם נמי לכן נראה להרמב"ם ז"ל לפרש דהטעם דמתפיסו בנדר הוא משום דיכול להקדיש חטאת ממש ג"כ דהיינו באופן שיקבל עליו נזירות וכיון דיש בידו להקדיש הקדש כזה לכן יכול לאסור על עצמו בקונם נמי בלשון זה ודוק:

אך באמת לפי סברתי זאת לשיטת הרמב"ם תקשה מאי פליגי בש"ס אי בכור הוי דבר האסור או דבר הנדור ומוקמינן דפליגי בזה כיון דמצוה להקדישו אי הוי דבר הנדור או לאו משום דאי לא אקדשי' נמי קדוש וביארנו לעיל דמאן דסבירא לי' דבכור הוי דבר הנדור הוא משום דסבירא לי' דבקדושתו חל על הבכור קדושת פה ולפי סברתנו לעיל מה מהני בזה דחל קדושת פה על הבכור אבל מ"מ הא לא עדיפא מחטאת ואשם דרכיבה עליהם בוודאי קדושת פה ומ"מ אי לא הי' משכחת דיביאם מחמת נדר בנזיר הוי דבר האסור כמו שביארנו לעיל והכא נמי גבי בכור נהי דחל על הבכור קדושת פה אבל מ"מ אם ירצה להקדיש לבכור, בהמה שאיננה בכור אינו יכול ולא מהני קדושתו. ולפי דברינו לעיל הוכרחנו דשיטת הרמב"ם היא דכל היכא דאקדיש קדושה גמורה בלשון זה לא הי' חל ההקדש ה"ה נמי אם אסר בלשון זה בקונם לא חל האיסור קונם וא"כ הכא גבי בכור אפילו נימא דחל על הבכור בקדושתו קדושת פה נמי הי' צריך להיות דבר האסור ובאמת ק"ו הוא מחטאת ואשם מה חטאת ואשם שיש לו ברירה לברור כל בהמה שירצה אעפ"כ אמרינן דכיון דאינו יכול להקדיש בלשון זה אם אינו מחויב חטאת אין בלשון הזה כח למיחל קדושת קונם כמו שהוכחנו לעיל בהדיא מדברי הרמב"ם כש"כ וכש"כ בבכור דמוכרח להקדיש רק הבכור ובהמה אחרת אינו יכול להקדיש בלשון זה בודאי אינו צריך ליחול בלשון זה קדושת קונם ודוק:

אך באמת נראה לי לחדש ולומר דהא דביארנו לעיל דחטאת ואשם אי לא דבאין בנדר ע"י קבלת נזירות הי' דבר האסור היינו דוקא היכא דאמר סתם הרי אלו כחטאת או אמר הרי הן חטאת דכיון דקדושת חטאת אין יכול לקבל עליו אי לא הי' מחויב בדבר לכן שייך שפיר הסברא דכמו דאין יכול להקדיש הקדש גמור בלשון זה כמו כן אין יכול להקדיש בלשון זה הקדש פרטי אבל היכא דמונח בשר חטאת קמי' ובשר דהאיך גבי' ואמר זה כזה אז נראה דהוי מתפיס בנדר גמור אפילו בלא האי טעמא דהרמב"ם דיכול למתפים חטאת בנדר בנודר בנזיר משום דהיכא דהתפיס בשם חטאת כגון דאמר סתם דבשר זה יהא כחטאת אז שייך שפיר לומר כיון דקדושת חטאת אין יכול לחול אלא א"כ הי' מחויב חטאת לכן אין יכול לחול בלשון חטאת קדושת קונם נמי כדביארנו אבל היכא דהי' מונח בשר חטאת ואמר על בשר חולין זה כזה נמצא דלא התפיס כלל בשם חטאת אלא בשם הקדושה שהוא על בשר החטאת והקדושה שמונחת על בשר החטאת בא מכח קדושת פה נמצא דהוי שפיר מתפים בדבר הנדור ודוק. וכדי לבאר ביתר ביאור החילוק בין התפיס בשם חטאת להיכא דמתפיס סתם בבשר חטאת נראה משום דכל קרבנות יש להן דין קדושה מיוחדת ששייכת רק במין קרבן זה כגון קדושת החטאת אינה דומה כלל לקדושת העולה בין בהקרבתה בין בכפרתה וכדומה אבל מ"מ בכל הקרבנות יש קדושה כוללת שכוללת כל הקרבנות כולן לכן נהי דהיכא דהתפיס בשם חטאת דאינו יכול להתפיס בשם זה משום דשם חטאת אינו כולל רק קדושת חטאת אבל מ"מ בבשר חטאת גופי' היכא דהתפיס ואמר זה כזה נמצא דמתפיס סתם בהקדושה המונחת על הבשר והקדושה שהיא על החטאת בא מכח קדושת פיו וממילא הוי מתפיס בדבר הנדור כן נלענ"ד לחלק בין היכא דמתפיס בשם חטאת למתפיס בבשר חטאת והא דהוצרך הרמב"ם לומר דהטעם דחטאת הוי מתפיס בדבר הנדור הוא משום דמתפיס קדושת חטאת בנדר דהיינו בנזיר היינו דוקא משום דהרמב"ם מיירי שם היכא דמתפיס בשם חטאת כגון דאמר הרי הן כחטאת או הרי הן חטאת דבגווני כאלו מיירי שם הרמב"ם עיי"ש אבל היכא דמתפיס בבשר חטאת גופי' הוי מתפים בדבר הנדור ג"כ בלא האי טעמא נמי ודוק. וכיון דבאנו לידי סברא זו ממילא לא תקשה על סברתנו לעיל למה הוי בכור דבר הנדור משום דמצוה להקדישו וחל קדושת פיו אבל מ"מ הא אין בידו לעשות קדושה זו כדהקשינו לעיל אבל לדברינו נוכל לומר דהא דאמרינן דבכור הוי דבר הנדור לאו באופן דמתפיס בשם בכור כגון דאמר הרי עלי כבכור אלא באופן דמתפיס בבשר בכור כגון דמונח בשר בכור ואמר זה כזה או היכא דאמר הרי עלי כבשר בכור לפני זריקת דמים דאז איננו מתפיס בשם בכור רק בקדושה שעל הבשר בכור וכיון דמצוה להקדישו נמצא דמונח על הבשר בכור קדושת פה לכן היכא דמתפיס בבשר בכור איננו מתפיס בשם קדושת בכור רק בקדושת הבשר וקדושת הבשר הוי דבר הנדור והא דמסקינן שם בגמרא לעולם לפני זריקת דמים אין הפירוש דמיירי דאמר סתם דאמר הרי עלי כבכור אלא דמיירי נמי דאמר הרי עלי כבשר זה או דמחית בשר בכור ואמר זה כזה אך מעיקרא מיירי דהבשר הי' לאחר זריקת דמים ופליגי אי בעיקרו קמתפיס או בהיתירא קמתפיס והשתא משני דמיירי שפיר לפני זריקת דמים. נמצא לפי דברינו חידוש גדול דאף מאן דסובר דבכור הוי דבר הנדור היינו דוקא היכא דמתפיס בבשר בכור אבל היכא דמתפים בשם בכור מודה דהוי דבר האסור משום דלא עדיפא מחטאת ואשם אילו לא הי' משכחת לה קדושת חטאת בנדר בנודר בנזיר הי' חטאת דבר האסור וכיון דקדושת בכור לא משכחת לה בנדר בעלמא הוי נמי דבר האסור אבל היכא דמתפיס בבשר בכור שאני משום דכיון דמצוה להקדישו מתפיס בקדושה שעל הבשר שהיא דבר הנדור נמצא לפי זה דהרמב"ם דפסק בהל' י"ג דמתפיס בבכור דמותר משום דהוי מתפיס בדבר האסור פוסק שפיר כמ"ד דבכור הוי דבר הנדור אך היינו דוקא היכא דמתפיס בבשר בכור אבל היכא דמתפיס בשם בכור אז כולי עלמא מודו דהוי דבר האסור ודוק: ובדברינו זה יהי' מדוקדק לשין הש"ס דנדרים (דף י"ב ע"ב) דקאמרינן שם היכי דמי אי נימא לפני זריקת דמים מ"ט דמאן דשרי וכתב שם הר"ן וכן הרא"ש ז"ל דבדין הוי מצי לאקשויי אי דאמר סתמא הרי עלי כבכור מ"ט דמאן דשרי אבל לדברינו הוא מדוקדק דאי אמר סתמא הרי עלי כבכור לא מצי לאקשויי מ"ט דמאן דשרי משום דשם בכור הוי דבר האסור לכולי עלמא ולא הי' ס"ד כלל דהוא דבר הנדור אך באומר לפני זריקת דמים דפירש שם רש"י ז"ל דמיירי דאומר הרי עלי בשר זה כבשר בכור לפני זריקת דמים לכן היכא דמתפיס בבשר בכור ס"ד דמקשה דלכולי עלמא הוי דבר הנדור לכן מקשה מ"ט מאן דשרי ומסקינן שם דבזה פליגי במתפיס בבשר שלמים לפני זריקת דמים אי הוי דבר הנדור או דבר האסור אבל במתפיס בשם בכור גם המקשן ידע מזה דהוי דבר האסור ואין מתפיסין בדבר האסור כדביארנו לעיל ודוק:

והנה בעיית רמי בר חמא בנדרים (דף י"א ע"ב) אי מחית בשר שלמים לאחר זריקת דמים ובשר חולין ואמר זה כזה אי בעיקרו קמתפיס או בהיתרא קמתפיס יש לחקור מהו הפירוש של בעיקרו קמתפיס אי נימא דהפירוש של בעיקרו קמתפים הוא דאע"ג דשלמים לאחר זריקת דמים מותר לאכול מ"מ עדיין שם שלמים עליהם ועדיין נקראין שלמים לכן היכא דהתפיס בשלמים לאחר זריקת דמים הוי כאילו אמר בשר זה יהא כשלמים ואע"ג דלא אמר זאת בהדיא מ"מ רמז זאת במאי דאמר זה כזה וכוונתו וכוונתו היתה דדבר זה יהא כשלמים או נימא דהפירוש של בעיקרו הוא משום דאע"ג דשלמים לאחר זריקת דמים מותר לאכול מ"מ עדיין יש להם קדושה לכן המתפיס בהן אמרינן דמתפיס בעיקרן דהיינו בקדושתן ולא בדינן דנהי דאין להם דין איסור אבל מ"מ הוא מתפיס בקדושה שיש עליהן דלא גרע ממתפיס באזכרות שבתורה דאמרינן כיון שיש עליהן קדושת פה שהסופר מקדיש אותן בשעת כתיבתן לכן שייך בהן התפסה אע"פ שאין שייך בהן איסור אכילה כמו כן במתפים בשלמים לאחר זריקת דמים אע"פ שמותרין באכילה אעפ"כ אי אמרינן בעיקרו קמתפיס אינו מתפיס בדינין שיש על הדבר אלא בקדושה שיש על הדבר לכן אסור נמצא לפי פירוש זה דהפירוש של בעיקרו הוא לאו מלשון מעיקרא אלא מלשון עיקר דאפילו מתפיס בדהשתא נמי אסור ודוק: והנה בעיית רמי בר חמא בבשר שלמים לאחר זריקת דמים אין נפקותא כלל בחקירתנו דבין אם נאמר דבעיקרו קמתפיס היינו שמתפיס בשם של שלמים שיש על הבשר ובין אם נאמר שמתפיס בקדושת שלמים שיש על הבשר שייך שפיר לומר דהמתפיס בשלמים לאחר זריקת דמים דיהא אסור אבל בבשר בכור לאחר זריקת הדם יש לענ"ד נפקותא גדולה בחקירתנו אי שייך בבשר בכור לאחר זריקת דמים בעיקרו קמתפיס או לא דלפי מה שביארנו לעיל דהמתפיס בשם בכור הוי דבר האסור אבל המתפים בקדושה שיש על בשר הבכור הוי שפיר דבר הנדור אתי לפי זה דאם נימא דהפירוש של בעיקרו קמתפיס היינו דתופס בהקדושה שיש על הבשר ג"כ לאחר זריקה שייך שפיר בבשר בכור נמי בעיית רמב"ח דאי נימא בעיקרו קמתפיס הוי אסור אבל אי נימא דהפירוש של בעיקרו קמתפיס היינו דמתפיס בשם שעל הבשר והוי כאומר דבשר זה יהא כשלמים כיון דעדיין שם שלמים על הבשר א"כ בבכור לא שייך בעיית רמב"ח כלל דאפילו נימא דבעיקרו קמתפיס הוי כאומר דבשר זה יהא כבכור וזאת ביארנו דהמתפיס בשם בכור הוי מתפיס בדבר האסור נמצא לפי זה דאעפ"י דהמתפיס בבשר בכור לפני זריקת דמים הוי מתפיס בדבר הנדור ואסור אבל המתפיס בבשר בכור לאחר זריקת דם מותר משום דלא שייך לומר בזה בעיקרו קמתפיס דהמתפיס בשם בכור הוי מתפיס בדבר האסור ודוק:

אך באמת יש לעיין בחקירתי שחקרתי דנימא דהפירוש של בעיקרו קמתפיס היינו שתופס בעיקר הקרבן דהיינו הקדושה שנמצא עוד עלי' משום דעדיין יש קדושה על הבשר יש לעיין בזה אם הקדושה שנמצא עתה על הבשר היא עדיין קדושת פיו או נימא דהקדושה שנמצא עתה על הקרבן הוא קדושת גבוה דלאחר שחיטה וזריקה דכיון דניתרת לאכול לכהנים או לזרים נסתלקה קדושת פיו וחל עלי' קדושת גבוה ולפי זה אין יכולין להתפיס בהקדושה שנמצאת על הקרבן לאחר שחיטה וזריקה משום דהוי דבר האסור והגם דבעולה ואימורין יכולין להתפיס אפילו לאחר שחיטה חריקה נמי היינו משום דכיון דאסורין כמו שהי' קודם הזריקה הרי כבר מוכח דקדושתו עדיין מונח על הדבר כמו שהקדיש אבל הבשר דנאכל דמכח קדושתו היתה צריכה להיות אסורה דלא מצינו הקדש דיהי' מותר לזרים יכולין לומר דקדושתו נסתלקה בהזריקה שהיתה כדין ועל הבשר מונח קדושת גבוה כן יכולין לומר ודוק:

ולכאורה יכולין לומר אם על הקרבן לאחר שחיטה וזריקה יש עדיין קדושת פיו או לא. יהי' תלוי בפלוגתא דסוגיות מס' שבועות (דף כ"ד ע"ב) וכריתות (דף י"ד ע"א) אי יש שאלה לאחר שחיטה וזריקה או לא. דהנה בשבועות שם פריך הש"ס על הא דתנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד ופרכינן שם דלתני חמש כגון שנשבע על חלב בכולל עם תאנים ומשני כי קתני מילתא דאיתא בשאלה מלתא דליתא בשאלה לא קתני ופרכינן שם והרי הקדש דאיתי' בשאלה ואעפ"כ קתני ומשני הא אוקמינן בבכור דלא שייך שאלה הרי מזה בהדי' דעל קרבן לאחר שחיטה וזריקה מהני שאלה דאוקמינן בבכור. ובכריתות (דף י"ג ע"ב) הקשה שם התוס' ד"ה ארבע חטאות ואשם אחד. וז"ל וא"ת אמאי לא חשיב ה' כגון נשבע שלא יאכל ואכלה. וי"ל מידי דאיתי' בשאלה לא קתני ומוקדשין דקתני אעפ"י דהוי בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתן ליתי' בשאלה אבל ליכא למימר דמיירי בבכור שהרי קאמר בגמרא אקדשי' וכו' ואי הוי מיירי בבכור לא הי' אומר אקדשי' שהרי קדוש בפטר רחם עכ"ל עיי"ש. הרי דכתבו בהדי' דלאחר שחיטה וזריקה לא מהני שאלה ומוכרחין לפרש כן דהא מוכרח מהש"ס דכריתות דהכא לא מיירי בבכור וא"כ מוכרחין לומר דהא דלא מהני שאלה משום דלאחר זריקה לא מהני שאלה. והי' נראה לפרש דבהא פליגי דהסוגיא דשבועות סוברת דלאחר שחיטה וזריקה עדיין מונחת קדושת פיו על הבשר לכן מהני שאלה אבל הסוגיא דכריתות סוברת דלאחר שחיטה וזריקה נסתלקה קדושת פיו וחלה קדושת גבוה לכן לא מהני שאלה דאין לו על מה לשאול דהא קדושתו כבר נסתלקה וליכא לאקשויי מ"מ לא. גרע מאכלה כולה דפסקינן דנשאלין עלי' דיכולין לומר דגרע וגרע דהתם באכלה כולה דהשבועה לא נסתלקה אך הדבר נסתלק לכן כיון דמחויב עדיין מלקות בשביל השבועה נחשבת כאילו הדבר בעין אבל הכא דעצם הקדושה שעשה נסתלקה א"כ אין לו על מה להשאל לכן לא שייך שאלה כן יכולין לכאורה לומר דזהו סברת מחלוקתם אך באמת צריכין לומר דסברת התוס' דלאחר שחיטה וזריקה לא מהני שאלה, הוא מטעם אחר והוא משום דכיון דכהנים משלחן גבוה קזכו לא גרע מתרומה לאחר נתינתה לכהן דלא מהני עלי' שאלה וכן הכא אפילו בקדשים קלים דהבעלים גופי' אוכלין הבשר אבל מ"מ הבעלים נמי משולחן גבוה קזכו לכן הוי כמו מסרה לגזבר דלא מהני שאלה ואפילו בעולה דלא קזכו לא הכהנים ולא הבעלים אבל מ"מ אכילת מזבח נמי חשיבה אכילה והוי נמי כנתנה לכהן דלא מהני שאלה ודוק:

ונלענ"ד דהחקירה שחקרנו אם הפירוש של בעיקרו קמתפיס הוא דמתפיס כמו שהיתה מעיקרו דהיינו בשם השלמים או נימא דמתפיס בקדושה דהאידנא נלענ"ד דהוא מחלוקת בין תרי לישני דהש"ס בסוגיא דנזיר (דף כ"ב ע"ב) גבי הא דבעי שם אי בעל מיעקר עקר או מיגז גייז למאי נ"מ לאשה שנדרה בנזיר ואמרה ואני ושמע בעלה של ראשונה והפר לה אי אמרינן מיעקר עקר ההיא נמי אישתראי ואי אמרינן מיגז גייז איהי אישתראי חברתה אסורה ומסקינן שם ת"ש דתני' בהדי' האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחברתה אסורה ש"מ דבעל מיגז גייז ואמר שם מר זוטרא ברי' דר' מרי היינו דבעי רמב"ח דבעי רמב"ח הרי עלי כבשר זבחי שלמים מהו כי מתפיס איניש בעיקרא מתפיס או בצננא מתפיס ופירש שם רש"י ז"ל דמר זוטרא מדמה הך דמבעי' בש"ס באשה שנדרה בנזיר ובאה חברתה ואמרה ואני והפר בעלה של ראשונה אי מותרת ג"כ האחרונה להך בעי' דרמב"ח. ואפילו נימא דהבעל מיגז גייז נמי יכולה להיות מותרת אי אמרינן דבצננא קמתפיס ופירוש של בצננא פירש רש"י ז"ל שם ד"ה או דלמא בצננא מתפיס וז"ל בהיתירא דאית בי' והיינו לאחר זריקה וכו' בצננא היינו לבסוף דכל דבר שהוא חם מצטנן לבסוף וכו' עכ"ל עיי"ש. ודחי שם הש"ס מי דמי התם כיון דאמר הרי עלי כבשר זבחי שלמים אע"ג דלאחר שנזרק דמו מצי אכיל לי' בחוץ מקדש קדיש אבל הכא אי ס"ד דבצננא מתפיס הא הפר לה בעלה ופירש שם רש"י ז"ל ד"ה מי דמי וז"ל אפילו אמרת בצננא מתפיס אפ"ה אסור דזבחי שלמים לאחר זריקת דמים מקדש קדיש דאינו נאכל אלא לשני ימים ולילה אחד וכו' אבל הכא וז"ל רש"י ז"ל ולא דמי כלל ומהכא לא תפשוט עכ"ל. ואמרינן שם עוד בסוגיא איכא דאמרי היינו דרמי בר חמא ודאי וז"ל רש"י ז"ל שם ד"ה איכא דאמרי דאמר אע"ג דלאחר זריקת דמים מקדש קדיש כיון דמצי אכיל לי' חוץ לחומת העזרה בכל העיר אי אמרת דבצננא מתפיס ודאי שרי עיי"ש הרי דלפירוש רש"י ז"ל הוא מחלוקת מפורשת בין לישנא קמא לאיכא דאמרי דללישנא קמא מחלק דהתם בבעי' דרמב"ח אפילו נאמר דבצננא מתפיס נמי בעי לן שפיר משום דאפילו בדהשתא קמתפיס נמי אית לן לאיבעי' אי בהיתירא קמתפיס או קמתפיס בהקדושה שיש לה עוד עלי' דעדיין אית לה עוד קדושה לענין דנאכלת לשני ימים ולילה אחד וכדומה וכיון דאית בה עדיין קדושה יכול להתפיס בה הרי מזה בהדי' דהפירוש של בעיקרו לאו היינו מעיקרא אלא בעיקרו היינו בעיקר הקרבן דהיינו הקדושה שיש עדיין עלי' אבל להאיכא דאמרי דאמר דהיינו בעי' דרמב"ח ופירש שם רש"י ז"ל דאי בהשתא קמתפיס ודאי מותר משום דנאכל בכל העיר ובעי' דרמב"ח על כרחך הוא משום דאמרינן דיכול להיות דמתפיס בקדושת השלמים כמו שהיתה מעיקרא הרי מזה דבחקירתנו הוא מחלוקת לפירוש רש"י ז"ל בין לישנא קמא להאיכא דאמרי בנזיר דללישנא קמא בעי' דרמב"ח הוא אפילו נימא דודאי בהשתא קמתפיס ולאיכא דאמרי בעי' דרמב"ח הוא דוקא משום דאמרינן דמתפיס כמו שהיתה מעיקרא ודוק:

והנה ראיתי לחדושי מהר"ץ חיות דהקשה שם בנזיר (דף י"ב) על רש"י ז"ל ד"ה אי דמי דכתב רש"י דזבחי שלמים לאחר זריקת דמים מקדש קדיש דאינו נאכל אלא לב' ימים והקשה מהא דכתב הר"ן בנדרים (דף י"ב ע"א) דמה דאסורה לזרים אינו מחמת הנדר דא"כ הי' אסור לכל רק זה הוי דבר האסור ואין מתפיסין בדבר האסור וא"כ הכא נמי מאי דאסורה לשני ימים ולילה אחד הוא נמי לא מטעם קדושה אלא מחמת דהוי דבר האשור ולענ"ד לא קשיא דכוונת רש"י ז"ל לא הי' דמתפיס בההוא איסור דאסורה לאחר שני ימים ולילה אחד דהא מיירי כאן בעדיין דלא עבר זמנן אך הוא ראי' בעלמא כיון דמוכרח לאכול לשני ימים ולילה אחד הרי דיש עדיין קדושתו שהקדיש ונהי דבדינא מותרת לאכול אבל הוא אינו מתפים בדינא דהאי קרבן אלא בהקדושה שעלי' כמו שביארנו דדמי למתפיס באזכרות שבתורה וכוונת הר"ן דנדרים דשם הוא דמאי קמבעי' להש"ס דאפילו נימא דמתפיס בהדינין שעל הקרבן ג"כ אסורה משום דיש עלי' עדיין דיני איסירין דאסורה לטמאין וכדומה על זה משני הר"ן שפיר דהדיני איסורין הוי דבר האסור אבל הקדושה שיש על הקרבן הוי קדושת פיו ממש ודוק:

איברא דפירוש רש"י ז"ל שם בנזיר קשה להולמו דלפי פירוש רש"י ז"ל רצה מר זוטרא לדמות בעי' דרמי בר חמא להך בעי' לאשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה אי ניתרת ג"כ חברתה שהתפים בה דאי אמרינן דבצננא קמתפיס צריכה להיות ג"כ מותרת וכיון דתני' בהדיא דחברתה אסורה הרי דבעיקרו קמתפיס ונפשט בעי' דרב"ח דצריך להיות אסור במתפיס בזבחי שלמים לאחר זריקת דמים כן הוא פירוש רש"י שם לענ"ד א"כ מהו הדתי' שדחי הש"ס דלא דמי משום דבבעי' דרמי בר חמא הוא אפילו נימא דבצננא מתפיס נמי צריך להיות אסור משום דאע"ג דנזרק דמו מקדש קדיש א"כ אדרבה דתפשוט בעי' דרב"ח משום דאפילו נימא דבצננא מתפיס נמי יש צד להיות אסור ואי אמרינן דבעיקרו מתפיס בוודאי אסורה וכיון דמהכא נפשוט דבעיקרא קמתפיס בוודאי אסורה ואמאי לא תפשוט ועיי"ש בתוס' ובפירוש הרא"ש ז"ל דנתקשו בזה לפרש פירוש הש"ס דשם עיי"ש. ולפרש דעת רש"י ז"ל הי' נראה דבאמת דלפירוש רש"י ז"ל קשה מהו הדמיון שמדמה מר זוטרא הך בעי' באשה שנדרה בנזיר לבעי' דרב"ח דהתם בבעי' דרמי בר חמא מיירי במתפיס בבשר של זבחי שלמים לאחר זריקה דכמו שהוא עתה הרי היא מותרת לזרים והכא באשה שנדרה בנזיר הרי מיירי דהאשה שהתפיסה בחבירתה היתה קודם שהפר לה בעלה וא"כ מהו הדמיון נהי דבאשה שנדרה בנזיר והתפיסה בה חברתה אמרינן דבעיקרא קמתפיס היינו משום דבשעה שהתפיסה היתה עדיין חברתה אסורה ובעל מיגז גייז אבל הכא בבשר של זבחי שלמים הא מיירי כאן דהיו לאחר זריקת דמים דמותרין כבר לזרים וקושי' זו באמת הקשה שם תוס' ד"ה מר זוטרא על פירוש הר"מ ז"ל ותירצו בזה דסוגיא דהכא סוברת דרמי בר חמא מיירי אפילו במתפיס בבשר זבחי שלמים לפני זריקת דמים עיי"ש אבל רש"י ז"ל לא פירש כן הכא דפירש כאן דבעי' דרב"ח הוא בבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים תקשה שפיר מהו הדמיון בזה שמדמה מר זוטרא ובע"כ מוכרחין לומר לפירוש רש"י ז"ל דמר זוטרא מדמי כמו דהתם בזבחי שלמים לאחר זריקה הגם דעכשיו הוא היתר אעפ"כ בעי רמי ב"ח לומר דמעיקרא קמתפיס כמו שהי' בשעת האיסור כמו כן מדמי מר זוטרא הכא הגם דבשעה שהתפיס בה חברתה היתה עדיין אסורה אעפ"כ אי אמרינן דבצננא מתפים צריכה להיות מותרת דכוונתה היתה כמו שתהי' האשה לבסוף כן גם היא תהי' וע"ז הוא דחיית הש"ס שפיר דלא דמי דהתם בבעי' דרמי בר חמא אין הבעי' היא משום דאמרינן דמתפיס כמו שהיתה מעיקרא אלא אפילו דמתפיס כהשתא נמי איכא למבעי' משום דגם לאחר הזריקה עדיין מקדש קדיש אבל הכא בשעה שחברתה מתפיסה בה עדיין יש עלי' הנדר ואין סברא לומר דחברתה מתפיסה בצננא אבל הכא בזבחי שלמים דמתפיס בעידן היתירא יש למבעי' אי מתפיס בהיתירא או בהקדושה שנמצא עלי' עדיין כן נלענ"ד לדחוק ולפרש פירוש רש"י ז"ל. אבל יהי' איך שיהי' מ"מ פירוש רש"י ז"ל ברור מללו דלפי הדחי' שדחי הש"ס סוברת דבעי' דרב"ח דבעיקרו קמתפיס היינו דאפילו מתפיס בצננא דהיינו כהשתא אעפ"כ צריך להיות אסורה משום דמתפיס בהקדושה שיש על הבשר ג"כ לאחר זריקה ולאיכא דאמרי בעי' דרב"ח הוא משום דאמרינן דבעיקרו קמתפיס היינו דמתפיס כמו שהיתה כמעיקרא דהוי כמו שאומר הרי בשר זה כזבחי שלמים כדביארנו. ויכולין לומר דלהכי שינה מר זוטרא לשון הבעי' דרב"ח ממה ששנינו בסוגיא דנדרים. דבנדרים היא הבעי' אי בעיקרא או בהיתרא קמתפיס ובנזיר שם מביא בעית רב"ח אי בעיקרא קמתפיס או בצננא קמתפיס משום דמר זוטרא סובר כהאיכא דאמרי דבעית רב"ח היא אי מתפיס כמו שהיתה מעיקרא או כמו שהיא עתה והיינו לשון בצננא כמו שפירש רש"י ז"ל דהיינו לבסוף כדבר שהוא חם שהצטנן לבסוף אבל הסוגיא דנדרים סוברת כדחיית הש"ס דכיון דהבעי' דרב"ח הוא אפילו דנימא דמתפיס כהשתא נמי יש לאסור לכן לא כתב הש"ס דהבעי' הוא אי בעיקרו קמתפיס או בצננא דהיינו כהשתא דאפילו נימא דבהשתא קמתפיס נמי איכא למבעי' אי מתפיס בקדושת הקרבן או בהיתרא לכן תני הש"ס בנדרים הלשון דבהיתרא קמתפיס ודוק:

והנה הרמב"ם דפוסק דבעיקרו קמתפיס פוסק כהאיכא דאמרי דסברי דבעיית רב"ח הוא משום דהוי כמתפיס בשם שלמים כמו שביארנו לכן פסק שפיר דמתפיס בבשר בכור לאחר זריקת דמים מותר משום דהוי מתפיס בשם בכור ומתפיס בשם בכור הוי דבר האסור כדביארנו אבל הש"ס בנדרים דרצה לומר דתנאי פליגי במתפיס בבכור לאחר זריקת דמים אי מותר או אסור פליגי בזה אי בעיקרו קמתפיס או בהיתרא הוא משום דהש"ס דנדרים סוברת דבעי' דרמי בר חמא דבעיקרו קמתפיס היינו לומר דאפילו מתפיס כהשתא נמי אסור משום דמתפיס בהקדושה שעודנה. על הבשר כמו שהוכחנו מלשון הש"ס דנדרים דתני הלשון בהיתרא קמתפיס ולא בצננא או בדהשתא קמתפיס משום דאפילו נימא דבדהשתא קמתפיס נמי איכא למבעי' אי מתפיס בהקדושה שעל הבשר לכן סובר הש"ס דנדרים דגם בבכור איכא למבעי' בעי' דרב"ח דגם בבכור איכא קדושת פה לכן פשיט שפיר דתנאי דפליגי בבכור יפלגו נמי אי בהיתרא או בעיקרא קמתפיס אבל אנן דקיי"ל כסוגיא דנזיר דבעית דרמי ב"ח הי' משום דמתפיס בשם הקרבן לא שייך בעי' זו בבכור משום דשם בכור הוי דבר האסור כדביארנו ולכן פסק הרמב"ם שפיר דמתפיס בבשר בכור לאחר זריקת דמים הוי דבר האסור ודוק. והשתא אתי פסק הרמב"ם כמין חומר הא דפסק בהל' י"ג דמתפיס בשם בכור דמותר הוא משום דמתפיס בשם בכור הוי לכולי עלמא דבר האסור כמו שביארנו לעיל ואין מתפיסין בדבר האסור והא דפסק דמתפיס בבשר בכור לפני זריקת דמים דאסור משום דפסק דבשר בכור הוי דבר הנדור משום דצריך להקדישו והא דמתפיס בבשר בכור לאחר זריקת דמים דמותר משום דהגם דהרמב"ם פסק דבעיקרו קמתפיס היינו דהוי כמתפיס בשם הקרבן ומתפיס בשם בכור הוי דבר האסור כמו שביארנו אבל במתפיס בשלמים דמתפיס בשם שלמים הוי דבר הנדור לכן פסק הרמב"ם דמתפיס בבשר שלמים בין קודם זריקה ובין לאחר זריקה דאסור והא דפשיט הש"ס דנדרים מתפיס בבשר שלמים לאחר זריקה ממתפיס בבכור משום דהש"ס דנדרים סובר דבעיקרו קמתפיס היינו בהקדושה שעלי' וזה שייך ג"כ בבכור ואי נימא דבעיקרו קמתפיס הי' ג"כ במתפיס בבכור לאחר זריקה צריך להיות אסור אבל אנן דקיי"ל דבעיקרו קמתפיס היינו בשם הקרבן ולא בקדושת הקרבן פסק הרמב"ם שפיר במתפיס בבשר בכור לאחר זריקה דמותר משום דמתפיס בשם בכור הוי דבר האסור ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה