שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן יט
הרמב"ם פ"א מהל' נדרים הל' י"ח פסק שם וז"ל האומר לחבירו מה שאוכל עמך לא יהא חולין או לא יהא כשר או לא יהא דכי וכו' הרי זה כמי שאמר לו כל מה שאוכל עמך יהא קרבן שהוא אסור וכו', ע"כ. ובהלכה כ' שם כתב וז"ל חולין שאוכל לך חולין שלא אוכל לך וכו' הרי זה מותר ע"כ והשיג שם הראב"ד וז"ל א"א זה המחבר מזכי שטרא לבי תרי הוא. למעלה פוסק כחכמים דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן לפיכך לא חולין שאוכל לך אסור דמשמע לא להוי חולין אלא קרבן והכא קאמר חולין לא אוכל לך מותר ומוקים לה בגמרא כר"מ עיי"ש. וזוהי סוגית הגמרא דשם נדרים (דף י"א ע"א) מאי לחולין לא חולין להוי אלא קרבן. מני מתניתין אי ר"מ לית לי' מכלל לאו אתה וכו' אלא ר' יהודה היא. והנה שם ע"ב איתא חולין וכו' בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר וכו' רישא מני ר"מ דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן פירוש הא דקתני חולין שלא אוכל לך דמותר אע"ג דמשמע מה שאוכל יהא קודש אעפ"כ מותר משום דאתי כר"מ דלית לי' מכלל לאו וכו' הרי דמסוגיא זו דלר"מ בין חולין שלא אוכל לך ובין לחולין שאוכל לך מותר משום דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ולרבנן בין חולין שלא אוכל לך ובין לחולין שאוכל לך אסור וא"כ ממנפ"ש קשה אם פסק דלחולין שאוכל לך אסור הרי פסק דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן א"כ הי' צריך לפסוק ג"כ דחולין שלא אוכל לך אסור ואי פסק דחולין שלא אוכל לך דמותר הרי דלא אמרינן בנדרים מכלל לאו אתה שומע הן דלישמע מיני' הא מה שאוכל יהא קידש א"כ לחולין שאוכל לך נמי צריך להיות מותר דהא בחדא מחתא מחתינהו לה בש"ס ועוד הקשה שם הראב"ד דלמה פסק דלחולין שאוכל לך אסור הא פסקינן כר"מ דבעינן תנאי כפול דמכלל לאו אי אתה שומע הן ודוק:
והנה הכ"מ שם הל' י"ט מתרץ דברי הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן שם בגמרא דלחולין שאוכל לך אסור דאתי דלא כר"מ הוא לא אליבא דמסקנא דהאמת הוא דאפילו לר"מ דלית לי' מכלל לאו אתה וכו' מודה הוא בלחולין שאוכל לך דאסור משום דהא דאסרינן בלחולין שאוכל לך לא מטעם מכלל לאו אי אתה שומע הן אסרינן לה אלא משום דהאומר לחולין הוי כאילו אמר בהדיא קודש דלחולין וקודש אחד הם והא דאמרינן שם בש"ס דאתי דלא כר"מ היינו ס"ד הי' כן לכן כתבה הגמרא בלשון סברוה, אבל למסקנא אתינן דאתי אפילו כר"מ ולא כהר"ן דכתב דהאי סברוה קאי אפילו אליבא דמסקנא ע"כ תוכן תירוצו עיי"ש. והנה תירוצו דחוק דמה דכתב דלמסקנת הש"ס חזרו מהס"ד קשה מהיכי תיתי לומר כן מאחר שאינו מפורש בהדיא דחזרו בו מה"ס ועוד קשה דהא שם בפ"ב (דף י"ג ע"ב) אמרינן שם טעמא דאמר חולין שאוכל לך הא אמר לחולין שאוכל לך משמע לא לחולין להוי אלא קרבן מני אי ר"מ הא לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ודחק שם הש"ס לאוקמי כר"י ולפי דבריו דלמסקנת הש"ס הא דקתני דלחולין שאוכל לך אתי אפילו כר"מ למה לא משני הש"ס דאתי אפילו כר"מ ולפי האמת ומצאתי שהלח"מ בהל' י"ח שם הקשה זאת על הכס"מ:
ונלענ"ד דהנה איתא בסוגין שם (דף י"ג) לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר ופרכינן שם ע"ב והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן אמר ר' אבא נעשה כאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך והנה הרע"ב בפי' המשניות כתב שם משנה ד' ד"ה לקרבן דאין הלכה כר"מ והקשה התוי"ט שם דהא כש"כ לבר פלוגתי' דר"מ דוודאי אסור משום דמכלל לאו אתה שומע הן דהחידוש דמתניתין הוא דאפילו ר"מ דלית לי' מכלל לאו וכו' ואפ"ה אסור משום דכונתו הוא לקרבן יהא וכו' אבל לרבנן בודאי בלאו הכי אסור משום דמכלל לאו אתה שומע הן. והנה הרש"ש שם נדרים כתב דאישתמיטתי' להתוי"ט דברי התוס' שם ד"ה קתני דלפירוש ר"י דגרס לקרבן בחטף ולא בפתח דליכא למימר בהו מכלל לאו לכך ליכא למיסר כ"א מטעם לקרבן יהא וכו' ולפיכך מותר לרבנן דלית להו האי סברא דלקרבן יהא עיי"ש בתוס' ולכן כתב הרע"ב שפיר דאין הלכה כר"מ משום דרבנן פליגי עלי' זהו תוכן דברי הרש"ש. ולענ"ד נראה דנהי דתירוצו עולה יפה על דברי הרע"ב דיכולין לומר דהרע"ב פירש כגירסת ר"י דלקרבן הוא בחטף ולא בפתח אבל מ"מ תקשה אותה קושיא עצמה עוד ביתר שאת על פי' המשניות להרמב"ם ועל הירושלמי דהנה הרמב"ם בפי' המשניות פי' שם מתניתין דלקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר וז"ל שם באמצע הדברים ור"מ אומר שפירוש לא קרבן ג"כ שלא יהי' קרבן הדבר שלא אוכל לך אבל הדבר שאוכל לך לקרבן יהי' לפיכך לא אוכל לך אסור והנה לכאורה הרמב"ם הזה תמוה דמפרש להיפוך מכל הסוגיא דמפרשינן דר"מ לית לי' מכלל לאו אתה אתה שומע הן ור"מ דאוסר בלקרבן לא אוכל לך מפרש ר' אבא משום דנעשה כאומר לקרבן יהא וכו' והרמב"ם מפרש דטעמא דר"מ דאוסר הוא משום מכלל לאו אתה שומע הן. והנה התוי"ט שם כתב דמפירוש זה של הרמב"ם מוכח דהרמב"ם לא גריס כל הסוגיא (בדף י"א וי"ג ובדף ט"ז) דמפורש בהדיא דר"מ לית לי' מכלל לאו וכו' והכא משום טעמא אחרינא הוא אוסר וכמה מן הדוחק לומר כן דהרמב"ם לא גריס כל הסוגיות אך באמת לא תקשה כלל דהרמב"ם מפרש המשנה כמו שהיא מפורשת בש"ס ירושלמי עיי"ש בנדרים פ"א הל' ד' (דף ד' ע"ב) דפוס ראם דמפרשינן שם בהדי' דטעמא דר"מ דאוסר בלקרבן לא אוכל לך הוא משום דמכלל לאו אתה שומע הן. וזה לשון הירושלמי דשם ר' יוסא בשם ר' יוחנן דברי ר"מ ממשמע לאו אתה שומע הן לא קרבן מזה דלא אנא אכיל מן דילך. הא מה דנא אכיל מן דידך לית הוא חולין אלא קרבן. הרי לך בהדי' דהירושלמי מפרש דטעמא דר"מ הוא משום מכלל לאו אתה שומע הן ולכן גריס שם הירושלמי במתניתין לא קרבן ולא לקרבן, ואעפ"י דקרבן העדה נדחק שם לפרש דברי הירושלמי כש"ס שלנו אבל האמת יורה דרכו דהפירוש הירושלמי הוא בפשטות דר"מ אית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ובפרט לפי מה שכתבתי דהירושלמי גריס בהדי' במתניתין לא קרבן שני תיבות. דוודאי לא מצינן לפרושי כמו שמפרש בש"ס שלנו לקרבן יהא דהא קתני בהדי' לא קרבן עיי"ש. והא לא תקשה הא ר"מ לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן משום דהירושלמי אזיל לשיטתו בכמה מקומות דר"מ לית לי' מכלל לאו וכו' אלא בממון וקדושין אבל בשאר איסורין אית לי' עיין בירושלמי שבועות פ"ד הל' י' ופ"ז הל' א' ובעירובין פ"ג הל' ה' מבואר דר"מ אית לי' מכלל לאו וכו' בשאר איסורין וברור הוא שהפי' המשניות להרמב"ם ג"כ סבירא לי' כהירושלמי דהא הוא ג"כ גריס לא קרבן כמו בירושלמי והא דנקיט הרמב"ם כסוגיא דהירושלמי נגד הבבלי יבואר אי"ה בדברינו לקמן. אך אי קשיא על דברי הרמב"ם והירושלמי הא קשיא מאי שהקשה לעיל התוי"ט על הרע"ב מאי טעמא דרבנן דפליגי על ר"מ דהא הרמב"ם כתב דאין הלכה כר"מ משמע מיני' דסבירא לי' דחכמים פליגי עלי' וגם מהירושלמי משמע כן תקשה הא אדרבה דכש"כ לדברי חכמים דסבירא להו בכל מקום מכלל לאו אתה שומע הן דלקרבן לא אוכל לך אסור, דמה דר"מ סבירא לי' דלקרבן לא אוכל לך אסור משום דמכלל לאו אתה שומע הן כש"כ רבנן דסבירא להו בכל מקום מכלל לאו וכו' דאסרי כאן ודוק. ומאי טעמא דרבנן דפליגי:
ונראה דיש לחקור הא דאמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אם הפירוש הוא דהוי כמדבר ההן בפירוש משום דמה שמבינים מכלל לאו הוי נמי כדיבור ממש או נימא דמכלל לאו אתה שומע הן לא הוי אלא שמבינין מה שגמר בדעתו ההן אבל לא הוי כמדבר בפירוש והנפקא מינה מחקירתנו הוא האיך יהי' הדין במקום דהדיבור גופי' בעינן כמו שנבאר לקמן אם מהני מכלל לאו וכו'. דאי נימא דמכלל לאו אתה שומע הן הוי כמדבר ההן בהדיא מהני אבל אי נימא דלא הוי כמדבר ההן בהדי' לא מהני מכלל לאו וכו' אלא במכירה או בקדושין וכן כיוצא בזה דאינן צריכין הדיבור לקיום הדבר רק כדי לידע גמירת דעתו בזה אמרינן דמכלל לאו נמי ידעינן שפיר גמירת דעתו אבל היכא דבעינן עצם הדיבור לקיום הדבר אז לא מהני מכלל לאו וכו' משום דלא הוי כמדבר ההן ודוק:
ולכאורה ראי' לחקירתנו הוא מנדרים דבנדרים צריכין לכאורה הדיבור לקיום של הדבר דהא מקרא מלא דיבר הכתוב לא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה ואעפ"כ אמרינן בסוגיות שהזכרתי לעיל דאי מכלל לאו אתה שומע הן אי נדר בהאי גוונא דהוי נדר הרי לך דמכלל לאו אתה שומע הן הוי כמדבר בהדי' ההן אך אי"ה בדברינו לקמן יבואר דבר זה על נכון:
ונראה דחקירתנו הוא מחלוקת ר"מ ורבנן בשבועות (דף ל"ה ע"א) שם במתניתין אל יכך ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרין. והנה שם (בדף ל"ו ע"א) פרכינן אל יכך ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב והא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ומשני כי לית לי' בממונא אבל באיסורא אית לי' והקשה הריטב"א שם הא גם לרבנן קשה דהכא פטרי והא אית להו מכלל לאו וכו'. וז"ל הריטב"א שם וא"ת אמאי לא מקשי ופרכינן בכולי סוגיא אלא דר"מ אדר"מ דהא מדרבנן אדרבנן נמי קשיא דהא הכא פטרי רבנן משום דלא הוי כפול ובעלמא לא בעינן כפול תירץ הרמב"ן ז"ל דאע"ג דבעלמא אית להו מכלל לאו אתה שומע הן ומכלל הן אתה שומע לאו שאני הכא דבעי קרא כדכתיב ושמעה קול אלה ולא ששמעה אלה אלא מכלל ברכה ולא ירדנו לסוף דעתו דאי משום פשטי' דקרא דהא בקונמות כתיב לאסור איסר על נפשו ככל היוצא מפיו יעשה ולמ"ד מכלל הן אתה שומע לאו מיתסר מכלל היתר כגון מה שלא אוכל לך מותר דדייקינן הא מה שאוכל אסור כדביארנו התם וכו' עכ"ל הריטב"א ז"ל שם:
ונלענ"ד דפירוש דברי הרמב"ן הוא משום דהתם בשבועת העדות דמיירי מתניתין דאל יכך כדמפרש שם רש"י ז"ל או כדמפרש שם הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דמיירי מתניתין במקלל את חבירו דחייב מלקות הדיבור בעצם עושה החיוב ולא מה שגומר בדעתו לקלל את חבירו או את העדות אם לא יגידו משום דושמעה קול אלה כתיב דבעינן הקול בעצם לכן לא מהני לרבנן כאן מכלל לאו דמכלל לאו אתה שומע הן לא הוי כמדבר ההן בהדיא והכא בעינן הדיבור גופי' זהו טעמא דרמב"ן אליבא דרבנן דפטרי ומה שהקשה עליו הריטב"א דא"כ למה מהני בנדר מכלל לאו וכו' דהא התם נמי בעינן הדיבור כמו שכתוב כל היוצא מפיו יעשה יתורץ אי"ה בדברינו לקמן אבל זאת למדנו מתורת רבינו משה ז"ל דטעמא דרבנן דפטרי הוא משום דמכלל לאו אתה שומע הן לא הוי כמדבר ההן ומינה דר"מ דמחייב צריכין לומר דסבירא לי' דאפילו היכא דבעינן דיבור גופי' נמי מהני מכלל לאו אתה שומע הן דהוי, כמדבר ההן בהדי' נמצא דבחקירתינו. אי מכלל לאו אתה שומע הן הוי כמדבר ההן או לא הוא מחלוקת בין ר"מ ורבנן דר"מ סבירא לי' דהוי כמדבר ההן ולרבנן לא הוי כמדבר ההן בהדיא ודוק:
ובזאת ניחא לי מה שהקשיתי על דברי הרמב"ם במה שפסק בפ' כ"ו מהל' סנהדרין הל' ד' כרבנן וז"ל שם אינו לוקה וכו' או שהיתה הקללה באה מכלל הדברים כגון שאמר אל יהי' פלוני ברוך לד' או אל יברכהו אל וכיוצא בדברים אלו אינו לוקה ע"כ הרי דפסק כרבנן דמתניתין דפטרי אך הרמב"ם פירש דלא מיירי מתניתין בשבועת העדות אך במקלל חבירו כדפי' בפי' המשניות וקשה לי דהנה שם בשבועות פרכינן והא ר"מ לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן פירוש ואמאי מחייב באל יכך ויברכך ומשני כי לית לי' לר"מ בממונא אבל באיסורא אית לי' ופרכינן והא סוטה איסורא הוא ואמר ר' תנחום בר חנילאי הנקי כתיב טעמא דכתיב הנקי הא לאו הכי מכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן ומסיק אלא איפוך פירוש דמתניתין דקתני ר"מ מחייב וחכמים פוטרין תני להיפוך דר"מ פוטר משום דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן וחכמים מחייבין מתקיף לה רבינא ובאיסורא לית לי' אלא מעתה שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה הכי נמי לית לי' לר"מ והתנן אלו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש פירוש ושתויי יין ופרועי ראש דבמיתה ילפינן מכלל לאו אתה שומע הן מדכתיב ולא ימותו. אלא לעולם תיפוך כי לית לי' בממונא באיסורא אית לי' ושאני סוטה דאיסורא דאית בי' ממונא הוא ע"כ לשון הגמרא דשם. וכתב שם רש"י ז"ל דלכך מסקינן דתיפוך מתניתין אע"ג דמסקינן דר"מ אית לי' באיסורא גרידא מכלל לאו וכו' משום דמתניתין נמי מיירי באיסורא דאית בי' ממונא דשבועת העדות הוי איסורא דאית בי' ממונא דע"י ממון בא וכתב שם רש"י ז"ל עוד דבלא תיפוך לא סגי ונימא דשבועת העדות הוי איסורא גרידא ולכך מחייב ר"מ דא"כ דמתניתין איירי באיסורא גרידא מאי טעמא, דרבנן דפטרי דליכא למימר משום דרבנן לא סברי אפילו באיסורא גרידתא מכלל לאו אתה שומע הן א"כ שתויי יין אמאי הן במיתה אלא ודאי דמתניתין מיירי באיסורא דאית בי' ממונא לכן מוכרחין לגרוס דתיפוך דר"מ פוטר משום דבאיסורא דאית בי' ממונא לית לי' לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והנה התוס' גריס שם לעולם לא תיפוך והא דפטרי רבנן הוא משום דבעינן שם המיוחד ומתניתין לא מיירי בשם המיוחד דקרא אאלקים דכתיב ברישא קאי ע"כ עיי"ש. והנה הרמב"ם דהבאתי לעיל דפסק כרבנן דפטרי ופסק ג"כ דשתויי יין במיתה האיך סבירא לי'. דזאת מוכרחין לומר דהרמב"ם גריס לא תיפוך חדא דהא פסק דפטור כרבנן ואי גרסינן איפוך דחכמים מחייבים כרבנן הוי לי' למפסק דחייב. ועוד דהא הרמב"ם לפי פירושו דמתניתין לא מיירי בשבועת העדות רק במקלל חבירו א"כ מיירי מתניתין באיסורא גרידתא דשבועת העדות הוי איסורא דאית בי' ממונא משום דע"י ממון בא אבל מקלל חבירו הוי בודאי איסורא גרידתא א"כ בודאי גרים לא תיפוך דכל הטעם דכתב רש"י ז"ל דמהפכינן דר"מ הוא דפוטר משום דמתניתין מיירי באיסורא דאית בי' ממונא דלית לי' לר"מ בזה מכלל לאו וכו' אבל אי מיירי באיסורא גרידא דר"מ אית לי' נמי מכלל לאו אין צורך להפוך דברי ר"מ לחכמים וא"כ תקשה כיון דלפי' הרמב"ם מיירי מתניתין באיסורא גרידתא מאי טעמא דרבנן דפטרי דהא ליכא למימר משום דבעינן שם המיוחד והכא מיירי דלא קילל בשם המיוחד דהא הרמב"ם פסק שם הל' ג' דמקלל חבירו מחויב אפילו בלא שם המיוחד ועוד דהמעיין שם ברמב"ם משמע בפירוש דאפילו אמר אל יכך ד' דהוא שם המיוחד נמי פטור אלא ודאי נהי' מוכרחין לומר דרבנן דפטרי סברי דלא אמרינן מכלל לאו וכו' אפילו באיסורא גרידתא א"כ תקשה קושית רש"י ז"ל אמאי שתויי יין במיתה ודוק. אבל לדברינו שביארנו לעיל את דברי הרמב"ן דהחכמים דסוברין דמכלל לאו אתה שומע הן לא הוי כמדבר ההן והיכא דהדיבור בעצם פועל לא מהני בזה מכלל לאו וכו' אתי שפיר דבאמת סבירא להו מכלל לאו אתה שומע הן ולכן שתויי יין במיתה והכא במקלל שאני משום דבקללה הדיבור של הקללה בעצמו הוא האיסור ולא מה שמגלה שדעתו בזה לקלל חבירו לכן פטור במקלל חבירו ע"י מכלל לאו אתה שומע הן ודוק:
והשתא דאתאנו להכי דאפילו רבנן דאית להו מכלל לאו אתה שומע הן מ"מ לא הוי כמדבר ההן בפירוש והיכא דבעינן דיבור בעצם כגון התם במקלל חבירו לא מהני מכלל לאו. נתיישב שפיר מה שהקשינו טל הפי' המשניות להרמב"ם ועל הירושלמי דפירשו דהא דתנן דלקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר הוא משום דמכלל לאו אתה שומע הן והקשינו א"כ מאי טעמא דחכמים דפטרי דהא כש"כ הם בודאי סוברים דאסור דהא הם סבירא להו דמכלל לאו אתה שומע הן אפילו במקום דר"מ לית לי' כגון בממון וכש"כ כאן ולדברינו נתישב שפיר דיכולין לומר דבנדרים נמי עצם הדיבור פועל הנדר דהא מקרא מלא דיבר הכתוב לא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה וכמו שהקשה הריטב"א שהבאתי לעיל על הרמב"ן וא"כ אתי כאן שפיר דר"מ לשיטתו ורבנן לשיטתם דר"מ דאית לי' התם בשבועות במקלל חבירו מכלל לאו דחייב וביארנו דהטעם הוא משום דאית לי' דמכלל לאו אתה שומע הן הוי כמדבר ההן לכן סובר, ג"כ הכא בנדר דאם אמר לא קרבן לא אוכל לך דאסור משום דהוי נדר שפיר אבל רבנן דסברי התם דמקלל חבירו במכלל לאו דפטור וביארנו בשם הרמב"ם משום דלא הוי כמדבר ההן לכן הכא בנדרים פטור אם אמר לא קרבן לא אוכל לך משום דבנדרים בעינן עצם הדיבור ומכלל לאו אתה שומע הן לא הוי כמדבר ההן ובנדרים דיבור בעינן וליכא ודוק. והא דלחולין שאוכל לך אסור נתבאר אי"ה בדברינו לקמן כן נראה לענ"ד לפרש דברי הרמב"ם על פי שיטת הירושלמי שהזכרנו לעיל. ובדברינו זה נ"כ נתישב דברי הרע"ב שכתב דאין הלכה כר"מ והקשה התוי"ט הא כש"כ לחכמים דאסור דנהי דלית להו דכוונתו של, לקרבן לא אוכל לך הוא לקרבן יהא אבל מ"מ יהא אסור משום מכלל לאו אתה שומע הן. ולדברינו אתי שפיר דמשום מכלל לאו לא אסרינן משום דבנדרים בעינן דיבור ודיבור לא הוי ודוק: ולפי מאי דמפרשינן דטעמא דר"מ דלקרבן לא אוכל לך אסור הוא משום מכלל לאו אתה שומע הן וסבירא לי' דהוי כמדבר ההן יהי' ניחא מאי דתקשה לכאורה לדברינו דאמרנו דלכך פטרי רבנן באל יכך אע"ג דסבירא להו מכלל לאו אתה וכו' משום דסבירא להו דלא הוי כמדבר ההן א"כ פי מאי דקאמר שם איפוך דר"מ לית לי' אפילו באיסורא מכלל לאו ומתקיף לה רבינא א"כ אמאי שתויי יין במיתה לשני נהי דאית לי' גבי שתויי יין מכלל לאו אבל במתניתין במקלל וכן בסוטה לית לי' משום דהתם צריך דיבור ומכלל לאו אתה שומע הן לא הוי כמדבר ההן כמו שאמרנו אליבא דרבנן. ולפי מה שאמרנו דבנדרים פועל הדיבור בעצם יהי' ניחא דלא מצי קאמר דר"מ אית לי' מכלל לאו אתה שומע הן אלא דאית לי' דלא הוי כמדבר ההן דהא בנדרים סבירא לי' לר"מ דלקרבן לא אוכל לך דאסור והקשינו הא ר"מ לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ואמר ר' אבא משום דנעשה כאומר לקרבן יהא ובאמת דוחק לומר כן ויותר משמעות לשונו הוא דכונתו הוא במכלל לאו אתה שומע הן אך כיון דר"מ לית לי' מכלל לאו ע"כ מוכרחין לומר דהא דאסר ר"מ הוא כדמשני ר' אבא דנעשה כאומר לקרבן יהא אבל אי נאמר דר"מ אית לי' מכלל לאו אתה שומע הן באיסורא א"כ בודאי טעמא דר"מ דאוסר בלקרבן והא הוא משום דמכלל לאו אתה שומע הן וא"כ מוכרחין לומר דר"מ דאית לי' דמכלל לאו אתה שומע הן הוי כמדבר ההן דהא בנדרים בעינן דיבור לכן לא מצי לשנויי דאיפוך דר"מ אית לי' מכלל לאו והא דפוטר שם במתניתין משום דלא הוי כמדבר ההן דאי אית לי' לר"מ מכלל לאו בודאי סובר דהוי כמדבר ג"כ ההן והראי' דשם בנדרים במתניתין דלקרבן לא אוכל לך דאסור כדביארנו דכל הדוחק שדחק ר"א למימר דטעמא דר"מ הוא משום דלקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך הוא משום דשמענו דר"מ לית לי' מכלל לאו אבל אי נחלק בין ממונא לאיסורא ונימא דבאיסורא אית לי' בודאי טעמא דר"מ דאוסר הוא משום דמכלל לאו אתה שומע הן והוי כמדבר ההן לכן לא מצי לשנויי כן אליבא דרבי מאיר אבל אליבא דרבנן יכולין לשנויי שפיר דהא דאמרי מכלל לאו אתה שומע הן לא הוי כמדבר ההן לכן פטרי רבנן במקלל. וליכא סתירה משום מקום דלסברי רבנן מכלל לאו אתה שומע הן דלהוי כמדבר ההן. ואדרבא מנדרים ממתניתין דלקרבן לא אוכל לך דפליגי על ר"מ וסברי דמותר סייעתא לזה דרבנן סברי דלא הוי כמדבר ההן ודוק: אך כל זה שכתבנו הוא רק לשיטת הירושלמי דמפרש דטעמא דר"מ דאוסר בלקרבן לא אוכל לך הוא מטעם מכלל לאו אתה שומע הן וכמו שאבאר לקמן דהרמב"ם סובר דגם המסקנא דסוגיא דשבועות דר"מ אית לי' באיסורא מכלל לאו אתה שומע הן אתי ג"כ כהירושלמי אבל מהסוגיא דנדרים (דף י"א ע"ב) נראה דלא כדברינו דאיתא שם דחולין כחולין החולין בין שאוכל לך ובין שלא אוכל לך מותר ומוקמינן שם ברייתא כר"מ דלר"י דסובר מכלל לאו אתה שומע הן צריך להיות אסור ולפי דברינו שאמרנו דאפילו רבנן דסברי דמכלל לאו אתה שומע הן אעפ"כ לענין נדרים לא מהני זאת משום דבנדר בעינן הדיבור גופי' ומכלל לאו לא הוי כמדבר ההן הי' יכול לאוקמי שפיר כר"י ולכן מותר באומר חולין לא אוכל לך משום דלא הוי דיבור כדביארנו לעיל. הרי מזה דסוגיא דנדרים אתי דלא כדברינו לעיל דאי נאמר דמכלל לאו לא הוי כמדבר ההן בהדיא לא מהני בנדרים מכלל לאו וכן יכולין להוכיח מזה דהסוגיא (בדף י"א ע"א) מוקים שם מתניתין דלחולין שאוכל לך אסור כר"י משום דאית לי' מכלל לאו וכו'. אך מזה ליכא ראי' דהוי כמדבר ההן כמו שנבאר אי"ה לקמן אבל מחולין לא אוכל לך דמותר דמוקמינן דלא כר"י הרי מזה בהדיא דמהני בנדרים מכלל לאו הגם דביארנו דרבנן סברי שם בשבועות דלא הוי כמדבר ההן ובאמת היא קושית הריטב"א על הרמב"ן שהזכרנו לעיל אך נראה דהש"ס שלנו הולך בשיטה אחרת לענין אי בנדרים מהני מכלל לאו הגם דביארנו דטעמא דרבנן התם בשבועות דסברי דאם קלל חבירו במכלל לאו דפטור משום דלא הוי כמדבר ההן אפ"ה יכול להיות דבנדרים מהני משום דהא גופי' יכולין לחקור אי בנדרים העיקר הוא הדיבור כמו שביארנו לענין מקלל חבירו וכן הכא מה שמוציא בשפתיו הנד עושה דהנדר יהי' נדר או נימא דעיקר הנדר עושה גמירת דעתו מה שגומר בדעתו לנדור מדבר זה אך כל זמן שלא הוציא בשפתיו לא הוי עוד גמירת הדעת גמורה נמצא דהביטוי בשפתים אינו פועל על הנדר בעצם אך מגלה על גמירת דעתו כמו במכירה וקדושין וכדומה ואי נימא כצד זה מהני שפיר בנדר מכלל לאו כמו דמהני במכירה אפילו נימא דלא הוי כמדבר ההן ולכאורה צריכין לומר דעצם הדיבור פועל הנדר כמו שמשמע לשון הכתוב דכל היוצא מפיו יעשה ולא יחל דברו אך מ"מ נוכל לומר כיון דגילתה התורה דידות נמי מהני בנדר הגם דליכא כאן דיבור אך כיון דידעינן כונתו מה היתה הוי נדר חזינן מזה דעיקר בנדר הוא הגמירת הדעת ולא מה שמוציא בשפתיו ובאמת צריך הדבר עיון הא דידות מהני בנדרים אם הטעם הוא משום דהדיבור גופי' אינו פועל בנדר לעשות נדר אך הדיבור הוא רק גילוי דעת שרוצה וגמר בדעתו לנדור מזה לכן היכא דמגלה דעתו במקצת דיבור נמי טוב וזהו הטעם דמהני בנדרים ידות או נימא דבאמת בנדרים פועל הדיבור בעצם והא דמהני יד לנדר הוא משום גילוי התורה דגם דיבור מועט די בזה לעשותו נדר ואין צריך לדבר כל הנדר אבל דיבור מועט עכ"פ בעינן ובגילוי דעת גרידא לא מהני לנדר. והנה אי נימא כצד הא' דידות מהני מטעם גילוי דעת גרידא א"כ למ"ד מכלל לאו אתה שומע הן מהני ג"כ בנדר דלא גרע מיד כיון דמגלה דעתו בזה שעושה נדר זה אבל אי נימא דטעמא דיד מהני הוא משום דדיבור מועט נמי מהני בנדר זהו שייך לומר דוקא בידות דהוי עכ"פ דיבור מועט אבל אם נדר במכלל לאו אתה שומע הן ואי נימא דלא הוי כמדבר ההן נמצא דלא הוי אלא גילוי דעת גרידא וגילוי דעת גרידא לא מהני בנדר משום דכל היוצא מפיו יעשה כתיב והכא פיו ליכא דוק. ונראה דיכולין לומר דמחקירתנו אי הא דידות מהני בנדר הוי משום גילוי דעת או משום דדיבור מועט הוי כמדבר כל הנדר תלוי בזה מהיכא ילפינן ידות דבנדרים (דף ג' ע"ב) איתא במערבא אמרי אית תנא דמפיק לי' לידות מן לנדור נדר ואית תנא דמפיק לי' מן כל היוצא מפיו יעשה וכתב שם הר"ן דבירושלמי מפורש דהיינו מאן דלית לי' דיברה תורה כלשון בני אדם סבירא לי' דילפינן מלנדור נדר ומאן דאית לי' דיברה תורה יליף מכל היוצא מפיו יעשה ונראה דאי ילפינן מריבוי דלנדור נדר יכולין לומר כפשטי' דידות מהני מטעם דהוי גילוי דעת אבל אי נימא דיליף מכל היוצא מפיו מהני ידות משום דהוי יוצא מפיו רק חידוש דהקרא הוא דאין צריך להוציא בפיו כל הנדר אך כל היוצא מפיו יעשה אפילו מקצת נדר נמי. והנה ר' יהודא סבירא לי' בכתובות (דף ס"ז ע"ב) ובנדה (מ"ד ע"ב) דלא דברה תורה כלשון בני אדם נמצא לפי זה דר' יהודה יליף שפיר מלנדור נדר א"כ סבירא לי' דהא דידות מהני הוא מטעם גילוי דעת בעלמא נמצא לפי זה דבנדר אין צריכין דיבור דוקא אלא רק גילוי דעת ע"י דיבור שגמר לנדור נדר זה. ולפי זה מהני ג"כ מכלל לאו אתה שומע הן אפילו נימא דלא הוי כמדבר ההן משום דלא גרע מיד. ולפי זה אתי שפיר סוגית הש"ס בנדרים (דף י"א) דמוקמינן הברייתא דחולין לא אוכל לך כר"מ אמאי לא מוקי כר"י ג"כ אך הא דמותר משים דנהי דמכלל לאו אתה שומע הן אבל מ"מ לא הוי כמדבר ההן כמו שמוכח ממתניתין דשבועות דר"י פליג על ר"מ דמחייב במקלל מכלל לאו וביארנו דהטעם הוא משים דלא הוי כמדבר ההן ובמקלל החיוב הוא על הדיבור גופי' כמו כן נימא בנדרים נמי אבל לדברינו עתה ניחא משום דר"י לשיטתו דיליף מלנדור נדר לא בעי דיבור בנדרים ואע"פ דבנדרים כתיב כל היוצא מפיו מ"מ מדידות מהני הרי דלא הקפידה התורה על הדיבור גופי' ומכלל לאו אתה שומע הן לא גרע מיד נמצא דר"י לשיטתו אפילו נימא דמכלל לאו לא הוי כמדבר ההן נמי צריך להיות מהני בנדרים לכן מוכרח הש"ס לאוקמי כר"מ ובאמת הי' יכול הש"ס לאוקמי כשאר תנאי דפליגי על ר"מ במכלל לאו וסברי דדברה תורה כלשון בני אדם וילפי ידות מן כל היוצא מפיו ונמצא לפי זה דסברי דבנדרים פועל הדבור גופי' הנדר ולכן מותר במכלל לאו אבל כיון דבר פלוגתי' דר"מ הוא ר"י כמו שמוקמי שם לעיל ע"א וכר"י לא מצינן לאוקמי כמו שביארנו והסוגיא דנדרים סוברת דר"מ לית לי' בנדרים נמי מכלל לאו כמו בממון לכן מוקמי בפשטות כר"מ. נמצא לפי דברינו אלה חידוש גדול דאליבא דאמת יכול להיות דאפילו נימא דמכלל לאו אתה שומע הן אעפ"כ באומר חולין לא אוכל לך מותר משום דמכלל לאו לא הוי כמדבר ההן ונימא דבנדרים דיבור בעינן והא דלא מוקי הש"ס דחולין לא אוכל לך דמותר כר"י הוא משום דר"י לשיטתו סובר דבנדרים לא בעינן הדיבור גופי' אלא רק לגלות על גמירת דעתו נמצא דמכלל לאו לא גרע מיד ודוק. ולפי דברינו אלה ניחא שפיר מה שהקשה הריטב"א על הרמב"ן שכתב דלכך לא מקשה מדרבנן אדרבנן דסברי מכלל לאו אתה שומע הן ואעפ"כ סברי שם במקלל מכלל לאו דפטור משום דבעינן ושמעה קול אלה והקשה א"כ למה מהני כאן בנדרים מכלל לאו באומר חולין לא אוכל לך דאסור למ"ד מכלל לאו אתה שומע הן כמו שמוכח מסוגיא זו בנדרים אבל לדברינו ניחא דדוקא התם במקלל לא מהני מכלל לאו משום דבעינן הדיבור בעצם אבל הכא בנדר ראינו מידות דלא בעינן הדיבור בעצם רק גילוי דעת שגמר בדעתו לנדור וא"כ מכלל לאו אתה שומע הן נמי לא גרע מיד כדביארנו ודוק:
נחזור לעניננו ליישב דברי הרמב"ם במה שפסק דלחולין שאוכל לך אסור ובחולין לא אוכל לך פסק דמותר והם תרתי דסתרי לכאורה ונראה דלכאורה תקשה לפי הירושלמי שכתב דטעמא דר"מ דלקרבן לא אוכל לך דאסור הוא משום מכלל לאו אתה שומע הן וכדסבירא לי' להירושלמי דבאיסורא אית לי' לר' מאיר מכלל לאו וכו' ורבנן דפליגי על ר"מ כאן וסברי דלקרבן לא אוכל לך דמותר ביארנו דהטעם הוא משום דנהי דאית להו בוודאי דמכלל לאו אתה שומע הן מ"מ לא הוי כמדבר ההן ובנדרים דיבור בעינן א"כ תקשה לפי זה למה לא מוקי הירושלמי לשיטתו מתניתין דלחולין שאוכל לך אסור דאתי כר"מ דש"ס שלנו דסובר דר"מ לית לי' בנדרים ג"כ מכלל לאו אתה שומע הן מוקי מתניתין כר"י דוקא ולא כר"מ דלר"מ צריך להיות דלחולין שאוכל לך מותר אבל הירושלמי לשיטתו דסובר דר"מ אית לי' בנדרים מכלל לאו וכו' ולכן סבירא לי' לר"מ בלקרבן לא אוכל לך דאסור ורבנן דפליגי עלי' בלקרבן לא אוכל לך וסבירא להו דמותר הוא משום דסבירא להו אע"ג דמכלל לאו אתה שומע הן אעפ"כ בנדרים לא מהני מטעמא דאמרן א"כ איפכא הוי לי' להירושלמי לאוקמי מתניתין דלחולין שאוכל לך דאסור דאתי דוקא כר"מ דאית לי' מכלל לאו וכו' וביארנו דר"מ סבירא לי' דהוי ג"כ כמדבר ההן לכן מהני ג"כ הכא אבל לרבנן דפליגי בלקרבן לא אוכל לך וסבירא להו דלא מהני לא מהני ג"כ הכא בלחולין שאוכל לך וצריך להיות דלרבנן מותר ודוק:
ונראה לתרץ דאי אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אך דלא הוי כמדבר ההן לא דמי דינא דלחולין שאוכל לך לדינא דחולין שלא אוכל לך משום דבאמת רוצה לומר הש"ס דשאני אוכל לך לחודי' הוי יד לנדר ואעפ"י דמסיק דיד לא הוי היינו דוקא אם אמר שאני אוכל לחודי' דאינו מוכח על מה בא לומר אבל היכא דאמר לחולין שאוכל לך דאי נימא דמכלל לאו אתה שומע הן הרי ידענו דכוונתו הוא שבא לעשות נדר על מה שאוכל ממנו וא"כ לא גרע מאילו, אמר כנדרי רשעים הריני והי' נזיר עובר לפניו דאסור דאעפ"י דאי, לא הי' נזיר עובר לפניו לא הוי נזיר משום דלא ידעינן מה הי' כונתו אבל היכא דהי' נזיר עובר לפניו דזה מגלה על מה שאומר הריני שבא לעשות עצמו נזיר א"כ הכא נמי מגלה מה, שאמר לחולין שמה שאמר אח"כ שאני אוכל לך שבא לנדור עצמו מה שאוכל ממנו ונהי דמכלל לאו לא הוי כמדבר ההן ולכן לא הוי הדיבור שאמר לחולין כמו שאמר קודש אבל מ"מ מה שאמר שאני אוכל הוי כדיבור ודיבור דמוכח הוא משום דמה דקאמר לחולין לא גרע מנזיר עובר לפניו דמגלה על מה שמסיק שאני אוכל שבא לאסור על עצמו אכילה ממנו וא"כ לא גרע מיד דהוי דיבור במקצת לגבי נדר דמהני נמצא לפי זה דמתניתין דלחולין שאוכל לך דאסור אתי אפילו לרבנן דמכלל לאו לא הוי כמדבר ההן ובנדרים בעינן דיבור מ"מ בלחולין שאוכל לך יודו דאסור דשאני אוכל לך בעצמו הוי דיבור אבל היכא דאמר חולין לא אוכל לך דאז לא נזכר הנדר גופי' בלשון כלל וכלל רק מה שנשמע מכלל לאו אז אמרינן שפיר דנהי דרבנן אית להו מכלל לאו אתה שומע הן אעפ"כ לא הוי כמדבר ההן ובנדרים דיבור בעינן ולכן בלקרבן לא אוכל לך פליגי רבנן עלי' דר"מ דאוסר ודוק. וכל זאת דוקא לשיטת הש"ס ירושלמי אבל הש"ס דידן בנדרים אין יכול לאוקמי מתניתין דקתני דלחולין שאוכל לך אסור כר"מ נמי ואף דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן אך לחלוק כדמחלקינן אליבא דש"ס ירושלמי אליבא דרבנן ליכא למימר הכי משום דשיטת הש"ס שלנו הוא דר"מ לית לי' כלל מכלל לאו אתה שומע הן בנדרים א"כ בלחולין שאני אוכל לך לא הוי אלא כאומר שאני אוכל לחודי' דמה שאמר ג"כ לחולין לא מעלה ולא מוריד כיון דלית לי' מכלל לאו וכו' ושאני אוכל לחודי' לא הוי יד כלל והוי כמי שאומר כנדרי רשעים הריני ולא הי' נזיר עובר לפניו דלא הוי נזיר לכן מוכרח הש"ס שלנו בנדרים לאוקמי כר"י אבל הש"ס דירושלמי דלר"מ מצינן לאוקמי בפשטות משום דהש"ס דירושלמי סובר דר"מ אית לי' בנדרים מכלל לאו דהא אוסר ר"מ בלא קרבן לא אוכל כדביארנו לעיל אך אפילו רבנן דפליגי על ר"מ בלא קרבן לא אוכל לך ואמרינן דטעמא משום דבנדר דיבור בעינן ומכלל לאו לא הוי כמדבר ההן אעפ"כ ביארנו דבלחולין שאוכל לך יודו משום דהתם איכא נמי דיבור מה שאמר שאני אוכל לך ומה שאמר לחולין מגלה על מה שאמר שאוכל לך דלהוי יד כדביארנו לעיל ודוק:
ולאחר כל הביאור הזה נמצא מיושב שפיר פסק הרמב"ם בטוב טעם ודעת דהרמב"ם פסק כשיטת הירושלמי ובאמת פסק הרמב"ם בנדרים דמכלל לאו אתה שומע הן והגם דפסק בדיני ממונות כר"מ דבעינן תנאי כפול אבל בנדרים פסק כהירושלמי דר"מ גופי' מודה בנדרים דמכלל לאו אתה שומע הן כדביארנו לעיל ואעפ"כ פסק בחולין לא אוכל לך ובלא קרבן לא אוכל לך דמותר משום דהרמב"ם אזיל לשיטתו דפסק במקלל חבירו מכלל לאו דפטור וביארנו דהטעם הוא משום דנהי דמכלל לאו אתה שומע הן ואעפ"כ לא הוי כמדבר ההן ואמרנו דזהו ג"כ טעמא דרבנן דפליגי על ר"מ במתניתין דלקרבן לא אוכל לך ובפרט לפי הירושלמי וביארנו דהרמב"ם בפי' המשניות ג"כ פירש כן דטעמא דר"מ הוא משום מכלל לאו וכו' אעפ"כ סברי רבנן דמותר משום דבנדרים צריכין דיבור ומכלל לאו לא הוי כמדבר ההן ולכן פסק הרמב"ם שפיר דבחולין לא אוכל לך ובלא קרבן לא אוכל לך דמותר משום דלא הוי דיבור ובנדרים דיבור בעינן ואעפ"כ פסק שפיר בלחולין שאוכל לך דאסור משום כיון דפסק באמת דבנדרים אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אבל מ"מ לא הוי כמדבר ההן וזהו דוקא בחולין לא אוכל לך דלא מזכיר כלל הנדר גופי' אבל בלחולין שאני אוכל דשאני אוכל הוי שפיר דיבור ונהי דשאני אוכל לך לחודי' לא מהני בנדר אבל הכא כיון דאמר לחולין ומכלל לאו אתה שומע הן א"כ מגלי על שאני אוכל דלהוי יד גמור והוי כמו שאמר כנדרי רשעים הריני והי' נזיר עובר לפניו דמהני מטעם יד כמו שביארנו לעיל ודוק. והא דתפיס הרמב"ם ז"ל כשיטת הירושלמי דר"מ מודה בנדרים דאמרינן מכלל לאו אתה וכו' ולא פסק כש"ס דילן דמשמע דר"מ פליג נמי בנדרים משום דהרמב"ם סובר דהש"ס דשבועות דמסיק דר"מ אית לי' באיסורא גרידתא דאמרינן מכלל לאו נמי סבירא להו כשיטת הש"ס דירושלמי והגם דהתוס' שם כתב דהא דאמרינן שם דבאיסורא אית לי' לר"מ מכלל לאו היינו דוקא איסור חמור ולא הוי נדרים בכלל. הרמב"ם לא סבירא לי' כן. והראי' לזה דהרמב"ם מפרש בפי' המשניות המשנה כפירוש הירושלמי הרי דסבירא לי' כשיטת הירושלמי ונמצא דכל פסקי הרמב"ם עולין בקנה אחד ואין שום סתירה ביניהם ודוק: