אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן יז

סימן טז

נסתפקתי שנים שרדפו אחר אחד ואין ביד כל אחד מהם להרגו אך שנים ביחד יכולין להרגו אם יש עליהם דין רודפים שיכולין להרוג איזה מהם ולהציל הנרדף או לא משום דכיון דכל אחד מהם אין ביכלתו להרוג לבדו ממילא אין עליו דין רודף ולא שייך צירוף לענין זה דדין רודף הוא שיהי' רודף שלם ולא חצי רודף ואין שייך לדמות ספקתינו לדינא דזה אין יכול וזה אין יכול לענין שבת דמחויבין שניהם ולהוי נמי עלייהו דין רודפין ויהי' על כל אחד חיוב מיתה משום רודף דלא דמי דהתם עשו שניהם ביחד פעולה אחת כגון שהוציאו ביחד דבר כבד שאחד מהם לא הי' יכול להוציאו נמצא דמהם נעשתה פעולה אחת וכיון דבלא כל אחד מהם לא הי' יכול לעשות פעולה זאת נמצא דהפעולה נחשבת על שם כל אחד ואחד כאילו כל אחד ואחד עשה מלאכה זאת בשלימות משום דבלאו דידי' לא היתה יכולה להעשות פעולה זאת בשלימות אבל בנידון דידן כל א' וא' הוא רודף בפני עצמו והוי שני פעולות נפרדות וכיון דכל א' וא' בפני עצמו אין ברדיפתו כלום גם שניהם ביחד נמי לא כלום הוא למה זה דומה לשנים שכל א' וא' הוציא חצי שיעור אעפ"י דשניהם ביחד הוציאו כשיעור מ"מ לא מצטרפי ודוק: והנה לכאורה יש להביא ראי' לספקתינו מהא דתני' בב"ק (דף י' ע"ב) וכן הוא בסנהדרין (דף ע"ח) דאם הכוהו עשרה בני אדם בין בב"א בין בזא"ז דכולם פטורין וא"כ דאפילו דהרג אותו בפועל פטורין וכש"כ דלא הוי עלייהו דין רודפין דזאת פשוט דלא שייך לומר דלהוי רודף אלא היכא דאם יהרוג אותו בפועל יהי' עליו דין מיתה אבל הכא בנדון דידן כיון דאפילו אחר ההריגה נמי לא הוי עליהם עונש מיתה ממילא לא שייך לומר דלהוי עלייהו דין רודף והא דבקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו אע"ג דלא יהי' עליו חיוב מיתה אם יהרוג את הנרדף היינו משום דעכ"פ במעשה זה איכא דין מיתה אך דאין עונשין לקטן אבל המעשה בעצם איכא בו דין מיתה אבל הכא אם נאמר דליכא עליו דין מיתה היינו טעמא משום דאמרינן דההריגה לא בא כולו מסיבתו ולא הוי רוצח וכיון דלא הוי רוצח ממילא לא הוי רודף ג"כ ודוק. אך באמת ליכא מכאן ראי' כלל דהא מפרשינן התם בסנהדרין דאם אין בראשון כדי להמית דאחרון חייב והא דקתני דשניהם פטורין מיירי ביש כדי להמית מהכאת הראשון נמי כן מפרש שם התוס' בב"ק (דף י' ע"ב) ד"ה כולן פטורין וא"כ כיון דספקתינו מיירי בגוונא דאין בכל אחד כדי להמית נמצא דכל א' הוי רודף דדלמא יכהו לאחר הכאת הראשון ונמצא דיהרוג הנפש כיון דגם האחר רודף אותו ואין לומר דמהיכי תיתי דלהוי רודף משום ספק דלמא יכהו לאחר הכאת הראשון נימא אדרבה דלמא יכהו ראשון ואין בהכאתו כדי להמית ולא להוי רודף אמינא לך דבאמת כל רודף יש ספק אם יהרוג חבירו דלמא הנרדף ינצח אך כך דינו של רודף אם יש רק ספק שמא יהרוג חבירו הוי עליו דין מיתה כיון דעכ"פ רודף הוא בוודאי לאחר חבירו להרגו וכיון דיכול להיות משכחת דיהרוג חבירו הוי עליו דין רודף וא"כ הכא נמי כיון דיכול להיות שימית ברדיפתו כגון שיכה אותו לאחר הכאת הראשון נמי הוי רודף משום דאז יהי' רוצח דיהי' מחויב מיתה כדביארנו או נוכל לומר ולחלק דלא דמי להכהו אחרון דחייב מיתה משום דכיון דכבר נחלש מהכאת הראשון נמצא דבשעת הכאת האחרון כבר הי' ראוי למות בהכאה זאת לכן האחרון חייב דעל הריגת גברא כהאי נמי מחויב מיתה אבל הכא בנדון דידן דעדיין לא הכהו שום אחד מהם נמצא דאין ביד כל אחד מהם להרגו ונהי דלאחר הכאת הראשון יהי' על האחרון דין רודף משום דאז יהי' ביכולת בידו להורגו לבדו אבל מ"מ כמו שהוא לע"ע אין ביד כל א' מהם להרגו אין עליהם שם רודפין ועדיין הדבר תלוי בספק ודוק:

ונלענ"ד לומר דספקתינו תליא בהחקירה שחקרו האחרונים ז"ל אי דין מיתה דרודף הוי מטעם עונש דעונש הוא עליו בעד עבירת הרדיפה או מיתה דרודף היא מטעם הצלה להציל הנרדף ממות דאי נימא דמיתה דרודף הוא מטעם עונש יש. מקום כאן לומר כיון דאין ביד כל אחד ואחד להרוג חבירו לאו רודף הוא ואין עליו העונש אבל אי נימא דמיתה דרודף הוא כדי להציל הנרדף מה לי אם אין ביד כל א' מהם להרגו אבל עכ"פ שניהם ביחד יכולים להרגו ואם מניחין אותם בודאי יהרגו להנרדף לכן כדי להציל הנרדף יכולים להמית כל א' וא' מהם שירצו ודוק:

אך בעצם החקירה שחקרו האחרונים אי מיתה דרודף הוא מטעם עונש או הצלה יש לנו דברים בזה דהנה לכאורה יש כמה ראיות לומר דמיתה דרודף הוא מטעם הצלה ויש הרבה ראיות לומר דמיתה דרודף הוא מטעם עונש דמהא דאמרינן דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו וג"כ מהא דלא צריך התראה מוכרחין לומר מזה דחיוב מיתה דרודף הוא מטעם הצלה דאי מטעם עונש האיך עונשין לקטן וגם למה אין צריך התראה וגם מהא דאמרינן דאי יכול להצילו באחד מאבריו אין מצילין אותו בנפשו בשלמא אי אמרינן דעיקר חיוב מיתה דרודף הוא כדי להציל הנרדף ניחא שפיר הא דאם יכולין להצילו באחד מאבריו דאסור להורגו אבל אם נימא דהחיוב מיתה הוא עונש בעד מה שרודף אחר חבירו להרגו א"כ מה לי הא דיכולין להצילו באחד מאבריו אבל מ"מ רודף הוא ולמה לא יהי' עליו העונש מיתה דרודף ודוחק לומר דרודף דיכולין להצילו באחד מאבריו לאו רודף מקרי אלא ודאי מוכרחין לומר מכל הני דאייתינן דחיוב מיתה דרודף הוא כדי להציל הנרדף אך מכמה מקומות מוכרח דחיוב מיתה דרודף הוא מטעם עונש א' מהא דאיכא מאן דאמר בסנהדרין דרודף צריך התראה ואפילו הרמב"ם דפסק דרודף אין צריך התראה היינו דוקא קבלת התראה דהיינו לומר דעל דעת כן אני עושה כמו בכל התראות דליכא חיוב מיתה או מלקות אלא דוקא ששומע ההתראה ואומר דעל דעת כן הוא עושה אבל מ"מ התראה צריך כמו שפוסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל"ז עיי"ש. אך באמת ליכא ראי' כ"כ דהנה זאת כבר כתבתי בסימן ט"ז דמאן דסובר דרודף צריך התראה יסבור דמיתה דרודף מטעם עונש הוא ובזאת יפלגו מאן דסובר צריך התראה ומאן דסובר דאין צריך התראה אי מיתה דרודף מטעם עונש או מטעם הצלה ומצאתי אח"כ כדברי אלו בנוב"י מהדו"ת חו"מ סי' ס' וכיון דלהלכה פסקינן דרודף אין צריך התראה הרי פסקינן דמיתה דרודף מטעם הצלה הוא וממילא אתי דהסוגיות שהבאתי לעיל דמיתה דרודף הוא מטעם הצלה אתאן כהלכתא וגם מה שפוסק הרמב"ם דרודף צריך התראה אבל לא קבלת התראה נמי לאו ראי' היא כ"כ דיכולין לומר דאפילו נימא דמיתה דרודף הוא מטעם הצלה נמי צריך התראה דלמא יפרוש ולמה נהרוג אותו חנם אבל מ"מ נראה לי ראיות נכוחות דמיתה דרודף הוא מטעם עונש א' מה שהביא הנוב"י מהדו"ת חו"מ ס' מהא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) גבי דרצה שם למילף דעובד עבודה זרה דמצילין אותו בנפשו בק"ו מעריות ודחינן שם אין עונשין מן הדין ואי נימא דמיתה דרודף הוא מטעם הצלה גרידתא מה שייך כאן אין עונשין מן הדין כיון דלא עונש הוא דאין עונשין מן הדין שמענו אבל אין מצילין מן הדין לא שמענו ומה שרצה שם לומר דסוגיא ההיא אזלא אליבא דמאן דסובר דרודף צריך התראה דסובר דמיתה דרודף הוא מטעם עונש דוחק הוא לאוקמי סתמא דסוגית הש"ס דלא כהלכתא ועוד נראה לי ראי' נכונה דג"כ עונש איכא במיתה דרודף מהא דאמרינן שם בסנהדרין דרודף ששבר כלים בין של נרדף ובין של כל אדם פטור דקלב"מ ואי נימא דמיתה דרודף הוא לאו משום עונש כלל אלא מטעם הצלה הי' נראה לענ"ד דלא שייך לומר על זה קלב"מ דקלב"מ הוא משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ואי נימא דמיתה דרודף הוא מטעם הצלה גרידתא נמצא דלא משום עונש בעד רשעה אתה מחייבו מיתה אלא משום הצלת הנרדף ואינו נכנס כלל בגדר חיוב דין מיתה דרודף ולמה אין יכולין לחייבו ממון ואנן פסקינן דרודף ששבר הכלים דעלמא פטור אלא ודאי מוכרחין לומר מזה דבחיוב מיתה דרודף איכא דין עונש ג"כ ודוק: ומה שנראה לי בזה הוא דאפילו נימא דחיוב מיתה דרודף הוא מטעם הצלת הנרדף אבל מ"מ מוכרחין ג"כ לומר דעונש ג"כ איכא בדבר דאי ליכא עונש כלל על הרודף א"כ מה ראו להחליף דמו בעד דם הנרדף בקום ועשה דהיינו להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף מאי חזית דדמא דנרדף סומק טפי מדמא דרודף אלא ודאי מוכרחין לומר דמשום עבירת הרדיפה איכא עונש על הרודף דדמו נחית דרגא מדם הנרדף אך ליכא עליו עונש כהאי דיהי' עליו חיוב מיתה גמור דיכולין להמית אותו על כל האופנים אפילו לא יצילו בדמו דם הנרדף כמו ברוצח לאחר שהרג הנפש וככל חיובי מיתה דעונש כהאי ליכא עליו אך העונש הוא דדמו זיל טפי מדמו של אדם אחר ונחית דרגא לכן היכא דאיתרמי לפנינו דמו ודם הנרדף דם הנרדף עדיף והורגין את הרודף להציל הנרדף וזהו מטעם עונש ג"כ ולא מטעם הצלה בלבד כמו שביארנו אבל מ"מ עיקר דין חיוב מיתה דרודף הוא מטעם הצלה אבל היכא דליכא טעם דהצלה כגון אם היו יכולין להצילו באחד מאבריו אז אסור להורגו משום דליכא עליו עונש כ"כ כמו כל מחויב מיתה לאחר גמר דין דכל אדם יכול להורגן אך העונש דדמו זיל נגד דמו של אדם אחר ולכן נמי אין צריך לקבל ההתראה משום דעיקר דין מיתה של רודף הוא מטעם הצלה כדי להציל הנרדף לכן אפילו לא יקבל התראתו נמי צריכין להציל הנרדף ועתה ניחא הא דאמרינן קלב"מ בדין מיתה של רודף כיון דעכ"פ בלא עונש כלל לא היינו יכולין להורגו כדביארנו לעיל לכן שייך ג"כ לומר משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות אך זאת ביארנו בסימן ט"ז כיון דחיוב מיתה ליכא כאן כמו בכל חייבי מיתות כדביארנו לכן לא שייך לומר קלב"מ במיתה של רודף כמו בכל חייבי מיתות כיון דעונש מיתה דרודף שאני משאר עונשי מיתות אבל עכ"פ לא גרע עונש זה מעונש מלקות דפוטר ממון ואין להאריך כאן בזה. היוצא מדברינו דעיקר דין מיתה דרודף הוא מטעם הצלה אבל מ"מ עונש נמי איכא דדמו זיל נגד דם הנרדף לכן כדי להציל הנרדף מותרין להרוג הרודף ולכן כיון דהא דיכולין להרוג לרודף הוא משום עונש נמי שייך לומר קלב"מ ברודף דאם הזיק ממון בשעה שהי' רודף דפטור ודוק:

ולפי דברינו אלה יהי' ניחא מה שהקשו האחרונים ז"ל על דברי הרא"ם פ' וישלח דכתב דהא דאמרינן דאם יכול להצילו באחד מאבריו דאסורין להרגו היינו דוקא איש אחר הבא להציל אבל הנרדף עצמו אין צריך לדקדק בזה ואפילו היכא דיכול להצילו באחד מאבריו נמי יכול להורגו והקשו עליו מהסוגיא דסנהדרין (דף ע"ד ע"א) דמותבינן שם מהא דהבא על אחותו דמחויב קנס הא הוי רודף וקלב"מ ומשני אביי שם דמיירי ביכול להצילו באחד מאבריו לכן ליכא חיוב מיתה ולפי דברי הרא"ם דהנרדף בעצמו יכול להורגו בכל מקום א"כ עכ"פ קשה הא הוי מחויב מיתה לנרדף עצמו כיון דהנרדף יכול להורגו אפילו אם יכול להציל עצמו באחד מאבריו אבל לדברינו לא קשה כלל כיון דביארנו דאי הי' דין חיוב מיתה דרודף משום הצלה גרידתא לא הי' שייך לומר קלב"מ על דין מיתה דרודף משום דדין מיתה לאו משום רשעה הוא אך ביארנו דמשום עונש הוא נמי דאי לאו הכי מאי סומק טפי דמו דנרדף מדמו דרודף וזאת מוכרחין לומר דוקא אם איש אחר הבא להציל דיכול להרוג הרודף דהוא מטעם עונש ולא מטעם הצלה גרידתא אבל בנרדף עצמו אין צריכין לדין עונש כלל דודאי מה שהנרדף יכול להרוג לרודף הוא מטעם הצלה גרידתא דלא שייך לומר על זה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי משום דדמו של כל אדם בעד עצמו סומק טפי ובודאי אין לשום אדם לעזוב עצמו להיות נהרג אך בכל טצדקי דאית לי' יכול להציל עצמו אפילו בדמו של הורג והוא מטעם הצלה גרידתא וראי' לזה דהא חזינן בבא על הכותית דקנאים פוגעין בו ואעפ"כ אמרינן דאם הרג זמרי לפנחס דלא הי' חייב כלום ומשמע משם דמותר לזמרי לכתחילה להרוג לפנחס משום דין רודף ובודאי לא שייך לומר דהי' על פנחס שום עונש בעד רדיפתו דאדרבא דהוא מדין הקנאים ובודאי דאם איש אחר הרג לפנחס כדי להציל לזמרי דהי' חייב מיתה ואעפ"כ אמרינן דזמרי פטור אלא ודאי משום דזמרי עצמו בעד עצמו יכול להציל עצמו בכל טצדקי דאית לי' כיון דעכ"פ אין לו דין מיתה גמורה דלאו דין מיתה הוא הא דקנאים פוגעים בו ועוד ראי' מהמל"מ בפ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל' ט"ו דמספקא לי' שם האיך הדין אם הרודף הרג להמציל אי הרודף מחויב מיתה דיכול להיות דפטור הרי דרצה לפטור את הרודף על הריגת המציל אע"ג דעל המציל בודאי ליכא שום עונש ואעפ"י דמסיק שם דחייב הוא מטעם דכיון דמצוה ביד המציל להרוג הוי ככל מחויב מיתה שיהרוג למי שרוצים להורגו בשליחות ב"ד דמחויב בעד הריגתו אבל עכ"פ חזינן דהא דנרדף יכול להרוג לרודף הוא מטעם הצלה גרידתא דכדי להציל עצמו מותר להרוג לרודפו ולא שייך כאן לומר מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ולא דמי להא דאמרינן דאם אמר עכו"ם לישראל הרוג פלוני ואם לא תהרוג אהרוג אותך דאסור להרוג חבירו משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דהתם שאני דפלוני ישראל באמת אינו רוצה להרוג אותו אך העכו"ם רוצה להרגו והוא רוצה להציל עצמו בדמו של חבירו דזאת בודאי אסור להרוג לחבירו כדי להציל עצמו אבל בנידון דידן שחבירו בא להורגו בודאי אין לו לעזוב עצמו להיות נהרג אפילו בדם חבירו כדי להציל עצמו ומוכרחין לחלק כן מכל הני ראיות שהבאתי דמטעם הצלה גרידתא יכול הנרדף להרוג לרודף וכיון שכן ממילא נסתלקה הקושיא שהקשו על הרא"ם דאי הנרדף יכול להרוג לרודף מאי משני אביי דמיירי דיכול להצילו באחד מאבריו לכן מחויב קנס דהא מ"מ הנרדף עצמו יכול להורגו לא קשיא כלל משום דהא דהנרדף יכול להורגו לרודף אינו פוטרו מממון משום דהוא מטעם הצלה ולא מטעם עונש וכל קושית הש"ס לא היתה אלא מה שאחרים יכולים להרגו דהוא ודאי מטעם עונש כדביארנו אבל כשמסיק הש"ס דמיירי דיכול להצילו באחד מאבריו דאחרים אין יכולין להרגו ממילא מחויב קנס דהא דהנרדף ענמו יכול להורגו אינו פוטרו מקנס כדביארנו ודוק:

ובדברינו אלה נסתלקה ג"כ הראי' שמביא השיורי קרבן בירושלמי סנהדרין פ"ח הל' ט' ד"ה רודף שנעשה נרדף דמביא שם ראי' לספקת המל"מ שהבאתי לעיל אי הרודף יכול להמציל להורגו או לא מהא דאמרינן בש"ס דרודף שרודף אחר רודף להצילו דאם שבר כלים פטור ולא מן הדין אלא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חבירו ואי נימא דהרודף יכול להרוג להמציל א"כ מאי קאמר ולא מן הדין הא גם מן הדין פטור דהרי יש כאן מיתה להמציל אבל לדברינו לאו ראי' היא כלל משום דהא דרודף יכול להרוג להמציל הוא משום דין הצלה גרידתא ולאו משום דאיכא על המציל דין עונש לכן דין מיתה שהוא מטעם הצלה גרידתא אינו פוטר מממון ודוק:

ובדרך הזה יתיישב מה שהקשו על הרמב"ם ומובא בנוב"י מהדו"ת הל' חו"מ סי' נ"ט על מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל' ט' שהאשה שהיא מקשה לילד מותרת לחתוך העובר במעיה מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו מפני שהוא טבעו של עולם והקשו האחרונים דאם הטעם דהוא טבעו של עולם מסלק ממנו השם רודף א"כ גם קודם שהוציא ראשו אמאי הוי רודף דהוא נמי טבעו של עולם ואמאי כתב הרמב"ם הטעם דמותר לחתוך העובר קודם שהוציא ראשו מפני דהוי רודף הא הוא טבעו של עולם הרי מזה דאעפ"י דהוי טבעו של עולם נמי הוי רודף אך לדברינו שביארנו דחיוב מיתה דרודף הוא מטעם הצלה ומטעם העונש נתבאר דברי הרמב"ם שפיר משום דהטעם דהוי טבעו של עולם לא מהני אלא לסלק ממנו דין העונש דבכל רודף שרודף ברצונו איכא עליו עונש בעד רדיפתו להרוג נפש אבל על הולד שהוא דבר טבעי ואין על הולד שום אשם לא שייך עונש אבל מ"מ רודף הוא ואיכא דין הצלה להציל את אמו אך מ"מ אין אנו יכולים להרוג את הוולד ולהצילה משום דכיון דנסתלק ממנו העונש א"כ מאי חזית דדמא דאמו סומק טפי מדמא דידי' וכל זה לא שייך אלא בהוציא את ראשו דהוי כילוד וההורגו הוי כהורג אדם גדול אבל בקודם שהוציא ראשו דנהי דאסורין להרגו כדמבואר שם בנוב"י סי' הנ"ל אבל מ"מ דמו נחית דרגא מדם האדם ההורגו דהא ההורגו אין מחויב מיתה א"כ כיון דרודף הוא ואיכא דין הצלה להציל את אמו מותרין להורגו ולהצילה ואין שייך לומר מאי חזית דדמא דידה סומק טפי דודאי סומק וסומק ואין צריכין לטעם עונש כל ודוק. ולפי דברינו זה נולד דין חדש דכיון דביארנו דסברא דהוא טבעו של עולם לא מהני אלא לסלק את הטעם דעונש אבל לא הטעם דהצלה ולעיל ביארנו דהא דהנרדף מותר להרוג לרודף הוא מטעם הצלה גרידתא ואין צריכין כלל לדין עונש א"כ אתי לפי זה דהא דאמרינן דאם הוציא ראשו דאין נוגעין בו מפני שאין דוחין נפש מפני נפש הוא דוקא באיש אחר שרוצה להרוג את הולד כדי להציל את אמו בזה אסור אבל אמו עצמה אם יש ביכלתה להרגו ולהחיות את עצמה דמותרת כיון דביארנו דמ"מ רודף הוי ונרדף יכול להרוג לרודף מטעמא דהצלה גרידתא נמי כדביארנו ודוק:

ובדברינו אלה יכולין קצת ליישב מה שהקשו על הרמב"ם פ"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל' י"ג במה שכתב וז"ל כל היכול להציל באחד מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אלא שאין ב"ד ממיתין אותו ע"כ ותמה הטור אם חייב מיתה למה אין ב"ד ממיתין אותו. אך לפי דברינו נראה דהנה באמת הביאו האחרונים ראי' דהוא מטעם הצלה דאי מטעם עונש למה אם יכולין להציל באחד מאבריו דפטור הרודף הא מ"מ רודף הוא אך לפי דברינו דהעונש הוא רק דדמו זיל נגד דמו של נרדף אבל עיקר דין המיתה שיכולין להמיתהו הוא משום הצלה להציל להנרדף לכן אם יכול להצילו באחד מאבריו נסתלק טעם דהצלה ומשום עונש לבד אין להרגו כדביארנו אבל מ"מ העונש דדמו זיל נגד דם הנרדף לא נסתלק ממנו דהא מ"מ רודף הוא אך אין יכולין להרגו משום טעם זה בלבד לכן סובר הרמב"ם דנהי דלכתחילה אין להרגו אבל מ"מ אם הרגו אין יכולין לחייב מיתה ההורג אותו משום דנמצא דדם הנהרג דהוא הרודף עומד במדרגה פחותה מדם המציל אין לנו לחייב מיתה על הריגה כזאת דאין לנו לחייב מיתה בפועל באדם שהרג הנפש אלא היכא דהנפש שהרג עומד בדמו במדריגה גבוהה כמו כל אנשים אבל הכא ברודף כיון דדמו זיל לגבי דם של אדם אחר משום עבירת הרדיפה כדביארנו מנ"ל דחייבין מיתה בפועל על רציחה כזו לכן פסק הרמב"ם שפיר דאין ממיתין אותו ודוק:

ובדרך אחר נראה לתרץ את דברי הרמב"ם במה שכתב דאם יכול להציל באחד מאבריו ולא הציל הרי זה חייב מיתה ואין ממיתין אותו ויתורץ ג"כ בזה מה שהקשה הראב"ד על דברי הרמב"ם אלו בפ"ט מהל' מלכים הל' ד' וז"ל שם א"א קשיא לי' אבנר פירוש דלדברי הרמב"ם דאם הרג את הרודף אף דיכול להצילו באחד מאבריו דפטור א"כ בסנהדרין (דף מ"ט ע"א) דיואב דן לאבנר על דהרג לעשהאל אחיו ואמר אבנר דהי' רודף והשיב לו דהי' לך להציל באחד מאבריו ולפי דעת הרמב"ם הא אפילו יכול להציל באחד מאבריו נמי פטור אם הרג אותו. ונלענ"ד לתרץ כל זה במה שנסתפקתי האיך הדין בשנים שרדפו אחר רודף להרוג הנפש ואחד מהם יכול להציל באחד מאבריו ואחד מהם אינו יכול להצילו באחד מאבריו כ"א בהריגת הרודף אם מותר להרוג הרודף או לא ונלפענ"ד פשוט דודאי מותר להרוג את הרודף ואין צריך להמתין על חבירו שיציל הנרדף באחד מאבריו של רודף משום דכיון דמצוה להציל הנרדף והמצוה הזאת היא על כל אחד ואחד ובודאי היכא דאיזה אנשים ראו רודף שרדף להרוג הנפש שכולם חייבים לרדוף הרודף ולהציל הנרדף ולא מצי למפטרי עצמם במה שיבחרו א' מהם להציל דהוי כמו בכל פקוח נפשות וכמו בקדוש החודש דמי שראה הלבנה מחויב לילך ולהגיד הגם שיודע שיהי' עדות זולתו נמי וא"כ כיון דמצות הצלת הנרדף הוא על כל אחד ואחד א"כ כל אחר ואחד מחויב להציל כמו באפשרותו ואם אינו יכול להציל כ"א בנפשו של רודף יכול להציל ואין צריך להתחשב עם זה שחבירו יכול להציל באחד מאבריו כיון דהמצוה הוא עליו לחוד ועל חבירו לחוד כנלענ"ד פשוט וברור. ואם צדקנו בדברינו אלה אתי לפי זה דאם רדפו שנים אחר רודף ואחד יכול להצילו באחד מאבריו ואחד אינו יכול להצילו באחד מאבריו דאפילו אם הרגו זה שהי' יכול להצילו באחד מאבריו נמי פטור ממיתה דהגם דהי' אסור להרוג אותו אבל מ"מ קטיל גברא קטילא משום דכיון דלזה שלא הי' יכול להצילו באחד מאבריו הי' מחויב מיתה והי' מצוה עליו להמית אותו א"כ הוי גברא בלא דמים לכל אדם ונהי דלא נחשב בזה לגברא קטילא דיהי' מותר להרוג אותו לכתחילה ככל חייבי מיתות אחר גמ"ד דמ"מ אם יעבור זמן הרדיפה וישאר חי יהי' לאחרים עליו דין מיתה להריגתו אבל מ"מ עתה בשעת הרדיפה כיון דמותר לאדם להרגו נחשב בזה עכ"פ לאין לו דמים דיהי' פטור על הריגתו דאין סברא לומר דעל אדם אחר ובזמן אחד יהי' לאחד מצוה להרגו והשני יהי' מחויב מיתה אם יהרוג אותו ודוק. ולפי דברינו אלה יהי' ניחא מה שכתב הרמב"ם דאין ממיתין אותו דצריכין אנו לחשוש דלמא בעת ובעונה זאת הי' שם אדם אחד שלא הי' יכול להצילו באחד מאבריו וצריכין אנו להתחשב לאו דוקא עם אותו שהרג אותו אם יכול להצילו באחד מאבריו אלא בכל האנשים שהיו באותה שעה צריכין לאמוד אותם אם יכולו להצילו באחד מאבריו וזהו דבר שאי אפשר דאין יודעין על נכון מי הי' שם באותה שעה דלא ראינו אינו ראי' אפשר שהי' שם אחד שעמד שם מרחוק ולא ראו העדות אותו. ועוד נלענ"ד דאפילו ברור שלא הי' שם שום אחד מהם אבל מ"מ אם הי' שם איש כזה שאינו יכול להצילו באחד מאבריו הי' יכול להורגו נמצא דרכיב עליו דין מיתה א"כ אין אנו יכולין לחייב מיתה אדם אחר ההורג אותו ודוק. כן יש סברא לומר. ולפי זה יהי' ניחא קושית הראב"ד על מה שנתחייב אבנר מיתה על עשהאל שהרגו הגם דהי' רודף משום דהי' יכול להצילו באחד מאבריו הא הרמב"ם סובר דפטור אך לפי דברינו ניחא דהנה נסתפקתי האיך הוא הדין בשנים רודפין זה את זה כגון במלחמה או באופן אחר שהם שניהם רודפין ושניהם נרדפין האיך הוא הדין לענין הצלה מי נימא כיון דהוי על כל אחד דין רודף יכולין אנו להרוג איזו מהן שנרצה ולהציל השני או לא משום דשניהם שוים איזו מהם נציל ואיזה מהם נהרוג ונראה לפשוט ספקתינו מהירושלמי דסנהדרין פ"ח הל' ט' דבע' שם קטן הרודף אם ניתן להצילו בנפשו ורצה לפשוט שם מהא ותני' דיצא ראשו אין נוגעין בו הרי דקטן הרודף פטור ודחי שם ר' יוסי בי ר' בון בשם ר' חסדא שניי' היא תמן שאין את יודע מי הרג מי פירוש דהתם הוי האם רודף כמו הולד דכמו דהולד רודף להרוג לאמו במה שרוצה לצאת כן האם רודפת על הולד במה שמעכבתו מלצאת הרי בזה דהיכא דשניהם רודפין דאין מצילין כלל עיי"ש.

אך כל זה לאיש אחר שבא להציל אבל מ"מ כל א' וא' מהם אם רוצה להציל עצמו בהריגת חבירו שיש לו רשות לעשות כן כדביארנו לעיל דלא גרע מקדם זמרי והרגו לפנחס דפטור. ולפי זה נראה דהתם באבנר דאמר דיקומו הנערים וישחקו לפנינו דנולדה מזה מלחמה בין אנשי יהודה ובנימין דנהרגו שם במלחמה משבט בנימין יותר משלש מאות איש ומיהודה ששה עשר איש וא"כ באמת נחשבין כולן לרודפין ולנרדפין וא"כ אם הי' שם איש אחד שלא לקח חבל במלחמה ההיא הי' אסור לו להרוג איזה מהם כדי להציל חבירו כדביארנו אך מ"מ כל אחד מהם בעצמו כגון אבנר וכן כל א' מהם הי' מותר לו להרוג הרודפו כדי להציל עצמו וכיון דביארנו לעיל דהא דאין ממיתין אותו ביכול להציל באחד מאבריו ולא הציל משום דמ"מ הי' על הרודף דין מיתה למי שלא הי' יכול להצילו באחד מאבריו וכל זה לא שייך אלא ברודף בעלמא שיש דין על כל אדם להצילו אבל בהאי מעשה דאבנר דעשהאל לא הי' מחויב מיתה אלא לאבנר בלבד כדביארנו וכיון דאבנר הי' יכול להציל עצמו באחד מאבריו א"כ לא הי' על עשהאל שום דין מיתה לא מעלמא ולא מאבנר א"כ בודאי מחויב אבנר עליו דהוי כמו שהרג אדם בעלמא ודוק:

והנה אחרי כתבי זאת ראיתי בחדושי הגאון רע"א ז"ל כתובות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה ויש לי מקום ספק, שנסתפק שם בנו הגאון ר' שלמה ז"ל ספקתינו האיך הדין בשנים רודפין זה את זה כאחת אם אחר הרואה רשאי להרוג אחד מהן עיי"ש שמסיק דמותר להרוג אך לפענ"ד הראי' שהבאתי מהירושלמי. היא מוכרחת שאין בהן דין רודף ודוק:

היוצא לנו מדברינו לענין מה שנסתפקנו לעיל אם שנים רודפין אחר רודף אחד ואין בכל אחד מהם לבדו להרוג את הנרדף אם יש עליהן דין רודפין או לא ואמרנו לעיל דהספק הוא דוקא אי נימא דמיתה דרודף הוא מחמת עונש אבל אי נימא דמיתה דרודף הוא מחמת הצלה שייך ג"כ בזה טעם דהצלה וכיון דהלכה דרודף אין צריך התראה הרי דרודף הוא מחמת הצלה וכיון שכן אתי בשנים רודפין ואין ביד אחד מהם להרוג הנרדף דמ"מ הוי עלייהו דין רודפין ויכול מי שרוצה להציל הנרדף להרוג איזה מהם שירצה אבל לדברינו שביארנו דאפילו נימא דרודף הוא מטעם הצלה אבל מ"מ אתינן עלה ג"כ מטעם עונש נמי דאי לאו הכי אין לו רשות להרוג הרודף כדי להציל הנרדף כמו שביארנו וכיון שכן יכול להיות בשנים רודפין ואין ביד כל אחד מהם להרוג הנרדף דאין עליהם שם רודפין כלל לענין עונש ומטעם דהצלה גרידא אין אנו יכולין להרוג הרודף כמו שביארנו לעיל ועדיין הדבר צריך תלמוד:

ואגב אורחא בעסקי בענין דין רודף אכתוב מה שאמרתי בדברי הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מהל' חובל ומזיק הל' ט"ו דכתב שם הרמב"ם וז"ל ספינה שחשבה להשבר מכובד המשא ועמד אחד מהם והקיל ממשאה והשליך בים פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם עכ"ל. וכתב הראב"ד שם וז"ל שהמשא שבה כמו רודף אחריהם וכו' א"א אין כאן לא מלח ולא תבלין שאין כאן דין רודף כלל ואין זה דומה למעשה דחמרא ודין זה שהטיל לים אעפ"י שהטיל מאיש אחד מחשבין על כולם לפי משאם כדאיתא בגמרא ע"כ. וכונת הראב"ד מה שכתב כדאיתא בגמרא הוא על הסוגיא דב"ק (דף קט"ז ע"ב) ת"ר ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עלי' נחשול לטבעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאו ואין מחשבין לפי ממון הרי שלא כדברי הרמב"ם דהא מחשבין ההפסד על כל אנשי הספינה לפי משאם ובאמת פסק הרמב"ם ג"כ כההיא סוגיא נמי בפ' י"ב מהל' גזילה ואבידה הל' י"ד וז"ל שם ספינה שהיתה מהלכת בים ועמד עלי' נחשול לטבעה והקילו ממשאה מחשבין לפי משאו וכו' עיי"ש. ומה שפסק הרמב"ם כאן דאם עמד אחד והשליך ממשאה בתוך הים דפטור הוא משום דהמשא הוי רודף הוא ג"כ מסוגית הש"ס דב"ק (דף קי"ז ע"]ב) שם ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אנשי במברא קא בעי לטבועי אתא גברא מלח לי' לחמרא דההוא גברא ושדי' לנהרא וטבע אתא לקמי' דרבה פטרי' א"ל אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא א"ל האי מעיקרא רודף הוי וכו' עיי"ש ולכאורה פסקי הרמב"ם והסוגיות הנ"ל סותרות אהדדי וכתב שם ה"ה בפ"ח מהל' חובל ומזיק שדעת הרמב"ם הוא לחלק בין שמשליכין המשא מצד סער הים לבד ובין שהספינה היתה טעונה יותר מדאי דאז הוי המשא כרודף והמשליך אותה לים הוי כמציל מרודף דפטור ועשה מצוה והסוגיא (בדף קט"ז) בב"ק וכן הרמב"ם בפי"ב מהל' גזילה ואבידה מיירי דעמד עלי' נחשול לטובעה אבל אין הספינה טעונה יותר מדאי אבל הסוגיא דשם קי"ז במעשה דחמרא וכן דברי הרמב"ם דפ"ח מהל' חובל ומזיק מיירי שהספינה היתה טעונה יותר מדאי לכן כתב הרמב"ם דפטור ומה שכתב הראב"ד על דברי הרמב"ם דלא דמי למעשה דחמרא דפ' הגוזל כתב ה"ה שם וז"ל כתב הרב (פירוש הראב"ד) עובדא דחמרא אשר ממנו יצא הדין אל רבינו ואמר שאינו דומה ולא כתב הטענה וזהו תימא האיך ידחה הרב דברי רבינו בלא טעם וראי' עכ"ל עיי"ש:

ומה שנלענ"ד בכונת הראב"ד מה שכתב דלא דאי למעשה דחמרא הוא במה שנסתפקתי בהאי מעשה דחמרא האיך יהי' הדין אם הבעל החמור גופא לא אסיק את החמרא למברא כי אם אדם אחר הוליך את החמור של זה על המברא ובא אחד והשליך את החמור לנהר וטבע אי חייב לשלומי או לא וספקתי הוא הא דפטרי' רבה בתשלומין מטעם דהוי רודף מי הוא הרודף אם החמור גופי' הוא הרודף וא"כ ליכא נ"מ מידי מי אסיק את החמור הבעל החמור או איש אחר כיון דמ"מ החמור רודף הוא להרוג נפשות וכדי להציל מותרין להרוג החמור אך יכול להיות דהיכא דהמסיק את החמור הוא איש אחר ולא הבעל החמור צריך לשלומי לבעל החמור על מה שעשה חמורו לרודף וצ"ע בזה דלכאורה לא הוי אלא גרם בנזקין אבל המשליך עכ"פ פטור כיון דהחמור הי' רודף או נימא דהא דאמר רבה האי מעיקרא רודף הוי לא קאי על החמור גופי' אלא על בעל החמור דבעל החמור הוי רודף והחמור הוי כליו אבל אם איש אחר העלה החמור על המברא מחויב המשליך לשלם בעד החמור משום דאז לא הוי החמור כליו של רודף וא"כ הוי כדין מציל עצמו בממון חבירו דמחויב לשלם ודוק. וכן תלוי בזה הספק האיך יהי' הדין היכא דבעל החמור אסיק החמור על הספינה בעת שהספינה לא היתה עוד במים כי אם בחוף הנהר ואח"כ כששט באמצע הנהר התחילה הספינה לטבוע נמצא דבשעה שאסיק הבעל החמור את החמור לא הי' אז רודף כלל משום דלא היתה אז שום סכנה צפוי' להספינה אבל החמור גופי' הוי רודף דהא כובד המשא מסיבתו באה. אי נימא דלכך פטור על החמור משום דבעל החמור הוא הרודף הכא מחויב משום דבעל החמור לא הי' כאן רודף. אבל אי נימא דהחמור גופי' הוי רודף הכא נמי פטור ודוק:

והנה מדברי הרמב"ם הנ"ל במה שכתב בזה"ל שהמשא שבה הוי כמו רודף אחריהם להרגם משמע בהדיא דהרמב"ם מפרש דהמשא גופי' הוי עליו דין רודף אבל רש"י ז"ל כתב שם בסוגיא ד"ה האי. וז"ל בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות הרי דרש"י ז"ל פירש דהרודף הוא בעל החמור ולא החמור והא דפטור על החמור הוא משום טעמא דנרדף ששיבר כלים של רודף דפטור ופירוש רש"י ז"ל מוכרח לפרש כן מהסוגיא דשם דמאי דקאמר רבה האי רודף הוא קאי על בעל החמור ולא על החמור גופי' משום דאמרינן התם רבה לטעמי' דאמר רבה רודף וכו' ונרדף ששבר כלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו ואי נימא דמאי דקמהדר רבה האי מעיקרא רודף הוי קאי על החמור גופי' א"כ מאי שייך כאן דינא דרבה דמיירי בששיבר כלים של רודף הא הכא ברודף גופי' קמיירינן ולא בכליו והוי לי' לאתויי דינא דמצילין בנפשו דרודף היכא דהוא אדם וכש"כ היכא דהרודף הוא חמורו או כליו (ודעת הרמב"ם שלא תקשה לו מהסוגיא הזאת נפרש לקמן). היוצא מדברינו דספקתינו האיך יהי' הדין אם אדם אחר יעלה משאו של חבירו על ספינה יהי' תלוי במחלוקת רש"י והרמב"ם ז"ל דלרש"י ז"ל יהי' המשליך מחויב לשלם משום דלא הוי כליו דרודף ולהרמב"ם ז"ל יהי' פטור דמ"מ המשא בעצמה הוי רודף ודוק:

ונלענ"ד לומר דזהו כונת הראב"ד בהשגתו במאי דקאמר דאין כאן לא מלח ולא תבלין דאין כאן דין רודף כלל דעיקר השגתו הוא על טעם הרמב"ם דקאמר שהמשא שבה הוי כרודף על זה השיג ואמר דלא שייך על המשא כלל דין רודף ולא דמי למעשה דחמרא דהתם מיירי דהבעל החמרא בעצמו הוליכוהו על המברא ומיד שהוליכוהו קא בעי המברא לטבועי נמצא דהבעל החמור הוי רודף לכן פטור על החמור אבל מלשון הרמב"ם דכתב ספינה שחשבה להשבר מכובד המשא וכתב הטעם דפטור משום דהמשא עצמה הוי כרודף משמע מזה דהרמב"ם מיירי דאפילו בעל המשא בעצמו לא הוליך את המשא על הספינה רק ע"י איש אחר נטענה וגם מסתימת לשון הרמב"ם משמע דמיירי דאפילו בעת שנטענה הספינה אצל חוף הים לא הי' שום סכנה אך לאחר כן כששטה מן החוף נמצא דהבעלים לא היו רודפין כלל אעפ"כ פטור דהא הרמב"ם נתן הטעם משום דהמשא עצמה הוי כרודף א"כ לפי טעם זה בזה האופן נמי פטור כדביארנו וע"ז פליג הראב"ד דהוא סובר דעל המשא עצמה לא שייך כלל דין רודף וצריך להיות בגוונות אלו דמחשבין על כולם ודוק. ועיקר השגתו הוא על טעם הרמב"ם במאי דכתב דהמשא הוי כרודף על זה כתב דאין כאן דין רודף כלל משום דסובר דלא שייך על המשא דין רודף כמו שביארנו מהש"ס דלעיל כמו שמשמע לשון השגתו שמשיג על טעם הרמב"ם שכתב אין כאן לא מלח ולא תבלין, ודוק:

ובאמת קשה בזה דעת הרמב"ם דאי נימא דעל המשא שייך דין רודף א"כ מאי שייכות יש הא דפטרי' רבה לשלומי על החמור לדינא דנרדף ששיבר כלים של רודף דפטור הא רבה פטרי' משום דינא דרודף גופי' ולא משום דינא דכליו דרודף ונראה דהרמב"ם סובר דאי שייך במשא ובעלי חיים דין רודף או לא תלוי בזה אי מיתה דרודף מטעם עונש או מטעם הצלה דאי נימא דמיתה דרודף הוא מטעם עונש יכולין לומר דעונש לא שייך אלא על האדם ולא על בעלי חיים ובפרט על משא לכן אעפ"י דלהציל את עצמן יכולין לזורקו בים אעפ"כ חייבין לשלומי דהא הזיקו ממונא של אדם אבל אם נאמר דהטעם דרודף הוא משום הצלה שייך ג"כ בזה דין הצלה מכח ק"ו מה דמשום הצלה יכולין להרוג אדם כש"כ להפסיד בע"ח ומשאות והגם דאמרנו דאפילו נאמר דמיתה דרודף הוא מטעם הצלה מוכרחין ג"כ לטעם דעונש זהו דוקא באדם הרודף דבלאו דין דעונש הוי נפש נגד נפש אבל בחמור ומשא דלא שייך למימר הכי אפילו בלא עונש כלל יכול לאבדן כדי להציל נפשות דהא אפילו נפש התירה התורה לאבד כדי להציל נפשות כדביארנו דעיקר מיתת הרודף הוא כדי להציל הנרדף וסובר הרמב"ם דהסוגיא דב"ק (דף קי"ז) דקאמרינן שם רבה לטעמי' ע"כ סוברת דמיתת רודף מטעם עונש הוא אבל להלכה דפסקינן כר"ה דאפילו קטן הרודף ניתן להצילו בנפש הרי דמיתת רודף הוא מטעם הצלה אין אנו צריכין לזה כלל אלא מטעם דהמשא והחמור גופי' הוי רודף לכן פסק הרמב"ם דפטור מתשלומין מטעם זה ואתי לפי פסק הלכה זו דאפילו איש אחר טען המשא על הספינה אעפ"כ פטור משום דהמשא גופי' הוי רודף ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה