אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן טז

סימן טו

הרמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה הל' י"א כתב וז"ל היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה אם היתה אחת מחייבי כריתות כגון אחותו וכו' אם התרו בו הרי זה לוקה ואינו משלה קנס ואם לא היתה שם התראה הואיל ואינו חייב מלקות הרי זה משלם קנס ע"כ. והקשו עליו האחרונים מהסוגיא דסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) שם "חטא אלו חייבי כריתות" (פירוש דמצילין אותן בנפשן) ורמינהו ואלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ואמרוהו רבנן קמי דרב חסדא משעת העראה דפגמא איפטר לי' מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופרכינן שם הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מאי איכא למימר אלא אמר ר' חסדא עיי"ש דמוקמינן לי' באוקימתות שונות דהא דקתני דחייב קנס מיירי בגוונא דלא הי' עלי' חיוב מיתה דרודף כגון דהוי כבר בעולה שלא כדרכה או ביכול להציל באחד מאבריו עיי"ש. והקשו מזה על הרמב"ם דפסק סתמא דהבא על חייבי כריתות דיש להם קנס דמשמע בכל האופנים ולא מפליג כדאוקמינן בגמרא דבד"א בגונא דלא הי' עליו דין מיתה דרודף כגון ביכול להצילה באחד מאבריו וכדומה אבל באם הי' עליו דין מיתה דרודף פטור מקנס ועיין בשעה"מ הל' שבת הל' ז' פ' כ"ד שהקשה זאת ועיין בנוב"י מהדו"ק הל' אהע"ז סי' צ"ה ומהדו"ת הל' חו"מ סי' ס' מה שהאריך שם בזה:

ומה שנלענ"ד לתרץ בזה הוא דהנה בהקדמת הפנ"י על מס' כתובות הקשה שם חתנו הגאון מו"ה דו"ב ז"ל על הסוגיא דכתובות (דף ל"א ע"ב) דפרכינן שם על מתניתין דהבא על אחותו דיש לה קנס ממתניתין דאלו הן הלוקין הבא על אחותו וכיון דמחויב מכות האיך משלם קנס והא אין לוקה ומשלם והקשה שם הגאון ז"ל לפי חד תרוצא בתוס' ביבמות (דף נ"ט ע"ב) שם דהחיוב קנס הוא על גמר ביאה ולא על העראה מאי פריך כאן הש"ס לשנוי' דהמלקות הוא על ההעראה והקנס משלם בגמר ביאה ומשכחת שפיר דלוקה ומשלם ותירץ שם דמ"מ על הגמר ג"כ יש חיוב מלקות ולא פקע מיני' החיוב מלקות עד גמר הביאה כדאיתא בירושלמי במדליק גדיש בשבת דפטור מתשלומין ולא אמרינן דעל שבולת ראשון כבר נתחייב מיתה ואח"כ לחייב על הגדיש לא אמרינן כן אלא אמרינן דעל כל שבולת ושבולת עומד בחיוב מיתה הכא נמי כן דעד גמר הביאה עומד בחיוב מלקות לכן לא נוכל לחייבו קנס על גמר הביאה והקשה עליו הגאון רע"א ז"ל בתשובותיו סימן קס"ד ובחדושיו בכתובות דף הנ"ל על תירוצו דאינו דומה ענין הירושלמי לנידון דידן דהירושלמי מיירי במדליק גדיש בשבת דהוי חייבי מיתות לכן אעפ"י דכבר נתחייב מיתה בשיבולת הראשונה וליכא לחיובי לי' עוד חיוב מיתה אבל עכ"פ לא גרע מח"מ שוגגין דג"כ פטורין מתשלומין לכן פטור על כל הגדיש משום דעל כל הגדיש הוי חייבי מיתות שוגגין אבל בנדון דידן דכיון דכבר נתחייב מלקות על ההעראה ואפילו לא עשה את הגמר ביאה נמי כבר מחויב מלקות נמצא דהגמר ביאה לא מחייב אותו כלום אמאי לא לחייב בתשלומין מאי אמרת דהוי עכ"פ חייבי מלקות שוגגין על הגמר הא אנן קיי"ל כר' יוחנן דח"מ שוגגין חייבין בתשלומין ודוק ע"כ תורף קושיתו ומדחה תירוצו. ומה שנוגע לעצם קושיתו דחתנו דהפנ"י דנימא דהחיוב מלקות הוא על ההעראה והקנס הוא על גמר ביאה מסיק שם הרע"א ז"ל דאינו יודע למה לא הקשה אותה קושיא עצמה על הסוגיא דסנהדרין שם דמה פרכינן שם בסנהדרין דהיכי מחויב קנס בחייבי כריתות הא הוי לי' רודף נימא דרודף הוי בהעראה והקנס הוא על גמר ביאה ולמה הוקשה לו על סוגיא דכתובות יותר מעל סוגיא דסנהדרין ואדרבה דעל הסוגיא דסנהדרין אלימא קושיתו הנ"ל וגם דשם בסנהדרין לא שייך לתרוצי כדמתרץ כאן בכתובות משום דעל הגמר ביאה נמי איכא חיוב מלקות דהתם בסנהדרין גבי רודף ליכא חיוב מיתה בגמר ביאה דכיון דכבר פגמה אך באמת הקשה התוס' ביבמות (דף נ"ט) קושי' זו על הסוגיא דסנהדרין לשיטת הסוברין דהחיוב קנס הוא בגמר הביאה וא"כ הקושיא שלו היא היא קושית התוס' ביבמות הנ"ל ומישב שם הגרע"א ז"ל קושית התוס' וממילא מיושב ג"כ קושית הגאין חתנו של הפנ"י ז"ל וזהו תורף תירוצו דאפילו נימא דחיוב קנס הוא על גמר ביאה והעראה אינו מחייבו בקנס מ"מ אם הערה בה אדם אחר וחזר אחר ובא עלי' הרי זה פטור מקנס דהוי כבעולה חזינן מזה דאע"ג דהעראה לא הוי מעשה המחייבו בקנס אעפ"כ הוי מעשה ההעראה תנאי בהחיוב דהיינו דלא מחויב קנס על הגמר ביאה אלא א"כ שיעשה ג"כ ההעראה נמי ואי ההעראה נעשה ע"י אחר פטור על הגמר וכיון שכן מיושב שפיר קושית התוס' על הסוגיא דסנהדרין וג"כ קושית הגאון חתנו של הפנ"י ז"ל על סוגיא דכתובות דהכי פריך הש"ס בסנהדרין ובכתובות דהיכי מחויב לשלם קנס על הגמר ביאה הא כיון דמחויב מיתה ומלקות על ההעראה וקלב"מ א"כ הוי כאלו לא הערה הוא אלא אחר וממילא א"א לחייבו ממון על הגמר דהוי כאלו ההעראה נעשה ע"י אחר ונחשבת בגמר ביאה לבעולה וכסברא זו כתב התוס' בגיטין (דף. כ"ג ע"ב) זהו תורף תרוצו עיי"ש:

והנה בעזהי"ת יש לי בזה דברים לבאר ולדקדק על דברי הגאון רע"א ז"ל ונחזור בזה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון והוא. דמה דכתב הגרע"א ז"ל דלכך במדליק דפטור על כל הגדיש אע"ג דמיתה נתחייב בשבולת הראשונה הוא הטעם משום דעל כל הגדיש לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דג"כ פטורין מתשלומין משא"כ בחיובי מלקות דאם נתחייב מלקות על ההעראה נמצא דעל גמר הביאה הוי ח"מ שוגגין דחייבין בתשלומין דבריו אלו צריכין לכאורה עיון מהירושלמי הנ"ל דהנה שם בירושלמי כתובות פ' אלו נערות הל' א' (דף י"ז ע"ב) דפוס "ראם" איתא שם דלכך החוסם פרה ודש בה משלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור אע"ג דלוקה משום דמלקות נתחייב בתחילת החסימה ואח"כ כל הזמן שדש בה נתחייב בתשלומין ומתיב שם רבי זעירא מהמצית גדישו של חברו בשבת דפטור מתשלומין ואמאי פטור נימא דעל שבולת הראשונה נתחייב מיתה ומכאן ואילך בתשלומין לא אמרינן כך אלא אמרינן דעל כל שבולת ושבולת יש חיוב מיתה הכא נמי על כל חסימה וחסימה יש בה חיוב מלקות עיי"ש. וא"כ חזינן מזה דהירושלמי מדמה חיוב מלקות לחיוב מיתה דלדברי הרע"א ז"ל מאי פריך לי' הירושלמי מהמדליק גדישו של חברו לחסימה נימא דבהמדליק גדיש איין שייך לומר דלחייב על הגדיש משום דהוי על הגדיש ח"מ שוגגין דפטורין אבל בחסימה דהוי חייבי לאוין שייך שפיר דילקה וישלם דעל תחילת החסימה מחויב מלקות ועל כל הדישה מחוייב בתשלומין. דזהו דוחק לומר דמיירי דמתרין אותו על כל דישה ודישה. והנה לכאורה דברי רע"ל ז"ל מסותרין מאותו הירושלמי שחידש דינו בו ומוכרחין לומר דסבירא לי' דהסוגיא דירושלמי הנ"ל אזיל אליבא דר"ל דסבירא לי' דחייבי מלקות שוגגין נמי פטורין וא"כ מדמה שם שפיר חסימה להמדליק גדיש וכן משמע שם לכאורה דהסוגיא אזיל אליבא דר"ל אבל אנן דקיי"ל דח"מ שוגגין חייבין בתשלומין בודאי איכא חילוק בין ח"מ לחייבי מלקות בגון זה ודוק:

אך מ"מ נראה דהא דמדמי הרע"א ז"ל האי דינא לחייבי מלקות שוגגין או לחייבי מיתות שוגגין נראה לענ"ד דאיכא לחלק בהו טובא דהתם בחייבי מיתה או מלקות שוגגין ליכא כלל חיוב מיתה ומלקות בפועל אבל היכא דאיכא חיוב מיתה או מלקות בהאי מעשה אלא דבתחילת המעשה לבד כבר נתחייב במיתה או במלקות אז יש סברא לומר בזה נהי דאם לא עשה אלא התחלת המעשה הי' כבר חייב מיתה או מלקות אעפ"כ כשעשה כל המעשה בבת אחת אז החיוב מיתה נתמשך על כל המעשה ובעד כל המעשה נתחייב המיתה או המלקות דהגע בעצמך דאם אכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד דחייב בקרבן אחד האם נימא דהקרבן הוא על הזית הראשון והזית השני לא נתכפר בהקרבן בודאי דלא אמרינן הכי הגם דכיון דאכל זית אחד כבר נתחייב בקרבן ואפילו לא הי' אכל הזית השני נמי הי' מחויב אותו קרבן אעפ"כ אמרינן דכיון דבמעשה אחד אכל השתי זיתים חלב הקרבן הוא על שתיהן וא"כ אמאי לא נימא גבי חיוב מיתה או מלקות נמי דנהי דאי לא עשה אלא התחלת המעשה נמי הי' מחויב במלקות או במיתה אפ"ה כשעשה כל המעשה החיוב מיתה או מלקות הוא בעד כל הדבר ולאו דוקא בעד ההתחלת המעשה וא"כ הכי נמי דנהי דאי לא הצית אלא שבולת אחד או בנידון דידן דאילו לא עשה אלא העראה בלבד נמי הי' מחויב מיתה או מלקות אבל השתא כשהדליק כל הגדיש וכן כשעשה העראה וגמר ביאה ביחד בוודאי נימא דהחיוב מיתה הוא בעד הדלקת כל הגדיש וכן החיוב מלקות הוא בעד כל הביאה ולפי זה לא הוי חייבי מיתות שוגגין או ח"מ שוגגין על הגדיש ועל גמר הביאה אלא הוי חייבי מיתות וח"מ מזידין ודוק. ובהכי אתי שפיר דברי הירושלמי דמדמה חסימת פרה למדליק גדיש כפשוטן טפי. ולפענ"ד בע"כ מוכרחין לומר כן דזהו לא נקרא ח"מ שוגגין דהנה בש"ס דילן בב"מ (דף צ"א) פריך ג"כ האיך מחויב לשלם בחוסם פי פרה הא מחויב מלקות ומשני שם ר"פ דמשעת משיכה אחייב לי' במזונותי' ומלקות מחויב משעת חסימה ופסק, שם הרמב"ם בפ' י"ג מהל' שכירות הל' ב' כן להלכה דלכך מחויב במזונותי' ולא מפטר מטעם קלב"מ הוא משום דמשעת משיכה נתחייב במזונותיה ולדברי רע"א למה צריך הרמב"ם להלכה לומר טעם זה הא באמת משני הירושלמי דהמלקות הוא על תחילת החסימה והתשלומין הוא על הדישה לאחר הרגע הראשון שנתחייב במלקות אך כל מה שדחה הירושלמי טעם זה הוא משום דעל כל החסימה עומד בחיוב מלקות וביארנו דלדברי רע"א ז"ל מוכרחין לומר דאזיל שם אליבא דר"ל דחייבי מלקות שוגגין נמי פטורין אבל להלכה דחיי"ל כר"י דח"מ שוגגין חייבין א"כ יכולין שפיר לומר דלכך לוקה ומשלם בחסימת פרה משום דהמלקות היא על תחילת החסימה והתשלומין הוא על השאר וא"כ אמאי צריך הרמב"ם ז"ל לומר הטעם משום דחיוב מזונות נתחייב עוד קודם בשעת שכירות אלא וודאי מוכרחין לומר דזהו נחשב לח"מ מזידין דמ"מ מחויב מלקות ממש כדביארנו וא"כ עמדה וגם נצבה תרוצו של הגאון חתנו של הפנ"י ז"ל על קושיתו ודוק:

והנה אגב אורחא אכתוב מה שאמרתי להשיג מדברי הירושלמי אלו על החכמת שלמה ממהרש"ק ז"ל על חו"מ סי' שנ"א סעיף א' מה שכתב שם להביא סייעתא להש"ך מה דמשמע שם לכאורה מדבריו דאם נתחייב מיתה דאז פטור מלשלם על הממון אפילו מה שיתחייב לאחר הזמן שנתחייב מיתה ומביא ראי' על זה הגאון. הנ"ל מהסוגיא דשבועות (דף י"ז ע"א) דפרכינן שם דטמא ששימש דבמיתה היכי משכחת לה אי דשהא בר כרת הוא ואי דלא שהי היכי עביד עבודה ומשני אמר אביי וכו'. ופריך המוהרש"ק ז"ל דאביי לשיטתו דסבירא לי' לר' נחוניא בן הקנה דכרת פוטר מיתה בידי שמים נמי פוטר מתשלומין א"כ לשני דמיירי דשהא ועביד עבודה ולא תקשה לך דהא מחויב כבר כרת בעד השהי' מ"מ נ"מ יש במאי דמחויב מיתה בעד עבודה דאם קרע שיראין לאחר שנתחייב כרת ובשעה ששמש ואי לא הי' נתחייב מיתה הי' מחויב לשלם אבל השתא דנתחייב במיתה בידי שמים פטור אלא וודאי מוכרח כהש"ך דאם נתחייב מיתה אפילו מה שיתחייב בתשלומין לאחר המעשה שנתחייב בו מיתה נמי יהא פטור עכ"ת דברו ובכלל שכל סייעתו הוא דקדוק קלוש מאד דלמה לי' לאביי לדחוקי נפשי' באוקימתא דלא כהלכתא נמי כיון דיש לו תירוץ רווחא טפי אליבא דהלכתא חוץ מזה דבריו נפרכין מהירושלמי הנ"ל דמה לי בזה שכבר נתחייב כרת אבל מ"מ כל זמן שעומד בעזרה באיסור כרת עומד וא"כ פריך הש"ס שפיר דאפילו לא יהי' מחויב מיתה בעד מה ששימש בטומאה אעפ"כ יהי' פטור מקריעת שיראין משום דעל כל רגע ורגע עומד באיסור כרת ואפילו להגרע"א ז"ל דכתב דהוי חייבי מ' שוגגין נמי אתי שפיר משום דלר' נחוניא כרת פוטר כמו מיתה בודי אדם וא"כ חייבי כרת שוגגין נמי פטורין וא"כ פטור בעד קריעת השיראין כל זמן שעומד בעזרה מטעם איסור כרת שעובר וא"כ פריך הש"ס שפיר דמאי נ"מ מזה שטמא ששימש במיתה ודוק. ועיי"ש בקצוה"ח דפריך על דברי הש"ך אלו ממתניתין מפורשת בערכין דהיוצא להרג והזיק חייב לשלם ועיין בביאור הגר"א שם אות ה' דמשמע בהדיא שהוא מפרש דברי הש"ך בכונה אחרת עיי"ש:

ומה שהשיג הרע"א ז"ל על קושית חתנו של הפנ"י ז"ל מה הוקשה לו על סוגיא דכתובות יותר מעל הסוגיא דסנהדרין ומה שנתרץ שם ממילא יהי' ניחא ג"כ קושיתו ומתרץ רע"א ז"ל קושית התוס' דיבמות וממילא ניחא ג"כ קושיתו ולעד"נ לומר דמה דחידש הגרע"א ז"ל דקלב"מ שייך לומר אפילו היכא דעל עצם המעשה המחייבו ממון לא הי' חייב מיתה רק בשעת עשיית מעשה התנאי המחייבו ממון נתחייב מיתה ג"כ שייך לומר קלב"מ אע"ג דעל מעשה זה אין אנו מחייבין אותו לשלם אעפ"כ אמרינן דכיון דנתחייב אז מיתה הוי כאלו לא עשה מעשה תנאי המחייבו וממילא פטור לאחר כן כשעשה מעשה המחייבו ממון כגון התם אם בשעת העראה הי' מחויב מיתה משום רודף א"כ הוי כאלו לא עשה ההעראה ולכן כשעשה אח"כ מעשה המחייבו דהיינו הגמר ביאה פטור משום דהוי כאלו הערה ע"י אחר תחילה דפטור אח"כ אם בא עלי' משום דהוי כבעולה. נמצא לפי דבריו חדוש גדול בענין קלב"מ דקלב"מ לא הוי רק פטור מממון רק קלב"מ מסלק המעשה גופי' דלענין תשלומין הוי כאלו לא עשה המעשה כלל לכן שייך ג"כ במעשה התנאי לומר קלב"מ אף דמשום מעשה זה לא נתחייב בתשלומין אך הוי רק תנאי בתשלומין מ"מ אמרינן דקלב"מ מסלק מעשה התנאי והוי כאלו לא עשה הוא אלא נעשה ע"י אחר ועיי"ש בחדושי רע"א ז"ל כתובות (דף ל"א ע"ב) שם דבני המחבר הגאונים מפרשים כן דבריו בהדיא עיי"ש. ונלענ"ד לומר דחדוש זה לא שייך לומר אלא במיתה וממון אבל לא במלקות וממון דהא דמיתה פוטר מתשלומין הוא פטור גמור דהא אפילו חייבי מיתה שוגגין נמי פטורין מתשלומין הגם דממיתה נמי פטור חזינן מזה דהא דמיתה פוטר לאו משום דכיון דמחויב שני עונשין ואין יכולין לענוש שניהן בוררין לו החמור דהא בח"מ שוגגין ליכא עונש מיתה כלל הרי מזה דחיוב מיתה הוא פטור גמור על התשלומין דבמעשה שיש בו עונש מיתה אין יכולין לחייב על המעשה ההוא ג"כ תשלומי ממון לכן שייך ג"כ לחדש ולומר דהא דחיוב מיתה הוי פטור על התשלומין הוא משום דמסלק המעשה בעצם דהוי כאלו לא עשה המעשה כלל וכדברי הגרע"א ז"ל אבל במלקות וממון דהפטור הוא משום כדי רשעתו דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות דאין יכולין לחייבו שני עונשין בב"א לכן היכי דנחייב ממון ומלקות כאחת ושתיהן אין יכולין לחייבו וכדי שלא יהא חוטא נשכר בוררין לו החמור וממילא אין יכולין לחייבו עוד ממון נמצא לפי זה דהמלקות גופי' אינו פטור על הממון דהא אדרבה הרי בחובל בחבירו דרחמנא חס אממונא של נחבל ולא שייך לומר בזה שלא יהא חוטא נשכר מחויב לשלם ממון וממילא פטור ממלקות הרי דמלקות לאו פטור הוא על הממון כמו דממון דחובל בחבירו לאו פטור הוא על המלקות אך הפטור הוא בשלילה מצד שבשני דברים אין יכולין לעונשו נמצא לפי זה דבאמת חל עליו שני חיובין אך בפועל אין יכולין לעונשו אלא על דבר אחד ולכן היכא דחיוב מלקות בפועל ליכא כגון דהיתה בלא התראה מחויב לשלם ממון אבל במיתה וממון העונש מיתה הוי פטור ממש על הממון דכן גזה"כ דבדבר שיש בו עונש מיתה אין יכולין לחייבו על הדבר ההוא תשלומי ממון וראי' נכונה לדברי דמיתה הוי פטור בעצם על התשלומין ומלקות בעצם לא הוי פטור על התשלומין אך הפטור הוא בשלילה מצד דאין יכולין לענשו שניהם ע"כ עונשין אותו מה דמסתבר לנו דהיינו בעלמא ענשינן לי' החמור דהיינו המלקות ובחובל ענשינן לי' הממון דחס רחמנא על ממונו של נחבל נראה לי מדברי הרמב"ם פ"ד מהל' חובל ומזיק הל' ז' דפסק שם דאם חבל בחבירו בשבת דפטור מתשלומין ובהל' ט' שם פסק דאם חבל בחבירו ביוהכ"פ דחייב בתשלומין משום דחס רחמנא על ממונו של נחבל לכן אע"פ דחייב במלקות משום יוהכ"פ אעפ"כ חייב בתשלומין וממילא פטור מהמלקות והנה מזה דפסק דגם בחובל בחבירו ביוהכ"פ דחייב בתשלומין חזינן דהגילוי קרא דהי' בחובל בחבירו דהמלקות אינו פוטר התשלומין לא הי' דוקא בלאו דלא יוסיף דהלאו דלא יוסיף לא אלימא למיפטר מתשלומין דהא חזינן דגם הלאו דיוהכ"פ ג"כ אינו פוטר מתשלומין, אך מוכרחין לומר דהגילוי קרא הי' בממונא דנחבל דאינו נפטר מטעם קלב"מ וכדמשמע לישנא דש"ס דחס רחמנא על ממונא של נחבל וא"כ קשה אמאי חבל בחבירו בשבת פטור הא כיון דהגילוי קרא הי' בהממון דלא נפטר מטעם קלב"מ מה לי יוהכ"פ ומה לי שבת וליכא למימר משום דיוהכ"פ קילא משבת והגילוי קרא לא הי' אלא באיסור קל אבל לא באיסור חמור דהא התוס' בכתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל כתבו גבי תשלומין דתרומה שאכל בשוגג דאינו נפטר מטעם קלב"מ דהא בתרומה איכא מיתה בידי שמים ואעפ"כ צריך לשלם כתבו שם דכיון דהגילוי קרא הי' בממון דתרומה דאינו נפטר מטעם קלב"מ אפילו כרת נמי אינו פוטר כגון דאכל תרומת חמץ בפסח בשוגג מחויב לשלם ולא אמרינן דבמיתה דגלי גלי ובכרת לא גלי משום דהגילוי קרא הי' בהתשלומין וא"כ הכא נמי נימא כן דכיון דהגילוי קרא הי' בתשלומי דנחבל דאינן נפטרין מטעם קלב"מ אפילו מיתה נמי אינו פוטר כדהתם אלא ודאי כדאמרינן לעיל דמיתה שאני ממלקות בזה דמיתה הוי פטור על התשלומין ומלקות אינו פטור אך הדין הוא דהחיוב בפועל אין מחייבין אותו אלא על דבר אחד ובוררין מה דמסתבר דהיינו המלקות דהיינו המסתבר טפי משום דחמור מממון וכדי שלא יהא חוטא נשכר. אך בחובל גילה קרא דלחייבו אותו בתשלומין ולא במלקות הגם דמלקות חמור ונמצא חוטא נשכר אך משום דחס רחמנא על ממונא של נחבל לכן חייבה אותו טפי בתשלומין וכל זה היינו דוקא בממון ומלקות דממון לא פטור הוא על המלקות והמלקות לאו פטור הוא על הממון אלא באמת מחויב הוא בשניהם אך החיוב בפועל אינו יכול להיות רק על דבר אחד אבל במיתה דהוא פטור על הממון כדביארנו אינו שייך לחייבו ממון משום דמיתה פטר מממון ולא שייך לומר דהא גלי קרא בממונא של נחבל דאינו נפטר מטעם קלב"מ דבאמת לא גלי קרא מעולם דממונא של נתבל אינו נפטר מטעם קלב"מ אך בממון ומלקות אמרינן כיון דבאמת המלקות אינו פטור על הממון אך מה דמחייבין אותו בפועל על חיוב אחד עושה שאין יכולין לחייבו חיוב השני לכן אמרינן בנחבל דחס רחמנא על ממוני' דאדרבה שמחויב בממון וממילא פטור ממלקות אבל במיתה דהוא פטור על הממון לא שייך לומר דלשלם דכיון דמיתה פטרה מהיכא תיתי לשלם כיון דסוף כל סוף מחויב מיתה דאפילו מיתת שוגגין פוטרין מתשלומין לכן בחובל בשבת פטור מן התשלומין אבל התם בהא דמיירי התוס' בכתובות בתשלומין דתרומה דכיון דגלי קרא דאף דמחויב מיתה אעפ"כ מחויב לשלם הרי גלי קרא בעצם דלא אמרינן בזה דינא דקלב"מ בתשלומי דתרומה משום דמיתה בידי שמים לאביי אליבא דר' נחוניא בן הקנה אי פוטר פוטר אפילו חייבי מיתות שוגגין נמי משום דהוי פטור בעצם ואעפ"כ גלי קרא דמחויב הרי דגלי קרא דלא נפטר מטעם קלב"מ לכן אפילו היכא דאיכא כרת באכילתו נמי לא נפטר מה שאין כן בממונא דנחבל דמעולם לא הי' הגילוי קרא דלא נפטר מטעם קלב"מ כדביארנו לכן פטור בחובל בשבת ודוק. וכיון דביארנו דמעולם המלקות אינו פטור על הממון נמצא לפי זה דלא שייך לומר בזה דמסלק מעשה החיוב דלהוי כמי שלא עשה אך על הממון בעצם אמרינן דפטור משום דכיון דמחייבין אותו מלקות ממילא פטור מממון זה לא שייך אלא על החיוב בפועל אבל לא על מעשה החיוב ודוק:

והנה על יסוד דברינו לעיל עלה בדעתי לחדש ולומר דהא דאמרינן בכתובות (דף ל"א ע"א) דהמעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו דפטור ללישנא דאי אפשר לעקירה בלא הנחה. לא שייך זאת לומר אלא בהמעביר סכין בשבת משום דכיון דאיכא חיוב מיתה וחיוב המיתה הוא פטור בעצם על הממון לכן כיון דא"א לעקירה בלי הנחה ונמצא דהליכתו הוא חלק מחלקי החיוב מיתה ודין מיתה הוא פטור על הממון לכן פטור. אבל בהמעביר סכין ברשות הרבים ביוהכ"פ דאנן פסקינן דכרת אין פוטר מממון אך החיוב מלקות דיוהכ"פ פוטר וכיון דביארנו דמלקות אינו פטור על הממון אך הדין הוא דאינן יכולין לחייבו שני דברים כאחת זאת לא שייך לומר אלא היכא דקרע שיראין בהנחתו משום דאז בא החיוב ממון בפועל לכן כיון דנתחייב מלקות לא שייך לחיובי ממון ומלקות כאחת לכן מבררינן המלקות דחמירא אבל היכא דהחיוב ממון בא בשעת הליכתו דאז חיוב המלקות עדיין לא בא אך החיוב ממון בלבד מדוע לא נחייב אותו לשלם כיון דהתשלומין והמלקות אינן באין כאחת אבל בהמעביר בשבת נהי דהחיוב מיתה בפועל עדיין לא בא אבל עכ"פ לא גרע מח"מ שוגגין דג"כ פטור מהתשלומין ובפרט לפי מה שביארנו סברת הגרע"א ז"ל דהוי כאלו לא עשה המעשה כלל שנתחייב בו מיתה לכן כיון דא"א לעקירה בלי הנחה נמצא דכל חלק וחלק מהעבירה נצטרף לחיוב מיתה לכן פטור דהוי כאלו לא עשה כלל המעשה ודוק: ולפי סברא זו לא אתי שפיר מה שראיתי בספר המנ"ח מצוה מ"ט דכתב שם דהיכא דחבל בחבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה דמחויב מלקות ואח"כ חבל בו עוד הכאה שאין בה שוה פרוטה ואם נצטרף הכאה זו עם הכאה ראשונה יהי' ביחד שוה פרוטה כתב דפטור ממלקות דהוי כהמעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין דפטור מן התשלומין על השיראין כמו כן הכא דכיון דמחויב לשלם פטור מן המלקות דנתחייב באמצע אבל לדברינו שביארנו שיש חילוק להמעביר בשבת דמחויב מיחה להמעביר ביוהכ"פ דמחויב מלקות דכיון דמלקות אינו פטור על חיוב הממון לכן כיון דהחיוב בפועל על המלקות וממון אינן כאחת יכולין לחייבן שתיהן כמו כן הכא נמי כיון דהממון בחובל בחבירו אנו פטור על המלקות כדביארנו לה כיון דהממון והמלקות אינן באין כאחת דהמלקות על קודם חיוב הממון יכול להיות חייב ממון ומלקות ודוק:

כל זה כתבתי מה שנלענ"ד אך אפילו מי שנסתפק לו בחידושינו משום דסוף כל סוף מחויב מלקות על אותו דבר ממש שנתחייב בתשלומין לכן אפילו היכא דהחיוב בפועל דממון ומלקות לא בא כאחת נמי פטור אבל מ"מ בעניננו שעתה אנו עוסקין בו דהיינו מה שאמרנו דלא שייך לומר בהעראה קלב"מ כיון דהחיוב קנס בא בגמר ביאה כולי עלמא יודו בזה משום דהכא ההעראה לא הוי אפילו חלק ממעשה החיוב נמי משום דכל מעשה החיוב הוא הגמר ביאה אך ההעראה הוא רק תנאי בהחיוב דהיינו שאינו מחויב על הגמר אלא א"כ שיעשה בעצמו ג"כ ההעראה אבל מ"מ חיוב הקנס בא רק בעד הגמר ביאה וא"כ לא שייך לומר קלב"מ במה דנתחייב מלקות על ההעראה כיון דההעראה אינו אפילו חלק מחלקי החיוב ולומר דהקלב"מ עושה דלהוי נמי כמו שלא עשה המעשה כלל הא ביארנו דבמלקות וממון לא שייך זה דהא ביארנו דהמלקות אינן פוטרין בעצם אפילו הממון וכש"כ שלא יסלקו המעשה דיהי' נחשב כאילו לא עשה ודוק. וכיון שבאנו לסברא זו דלא שייך לומר דקלב"מ מסלק מעשה החיוב אלא במיתה וממון אבל לא במלקות וממון יהי' ניחא בזה מה שהקשה הגרע"א ז"ל על חתנו של הפנ"י על מה דהי' קשה לו על סוגיא דכתובות מאי פריך הש"ס מהכא על אחותו דמחויב קנס הא מחויב מלקות נימא דהמלקות הוא על העראה והקנס הוא על גמר ביאה והקשה על זה הגרע"א ז"ל מה הוקשה לו על סוגיא דכתובות יותר מעל הסוגיא דסנהדרין והיא היא קושית התוס' ביבמות (נ"ט ע"ב) אבל לדברינו ניחא דעל הסוגיא דסנהדרין ליכא לאקשויי מאי פריך הש"ס לשני דהחיוב מיתה דרודף הוא על העראה והקנס הוא על הגמר ביאה משום דאיכא לשנויי כמו שתירץ הגרע"א דאי הי' מחויב מיתה על ההעראה לא הי' יכול להתחייב קנס על הגמר ביאה משום דהחיוב מיתה על ההעראה עושה כאלו ההעראה נעשה ע"י אחר וממילא פטור מקנס על הגמר ביאה דהוי בעולה אבל בכתובות דעל ההעראה ליכא אלא חיוב מלקות פריך שפיר דלימא דהחיוב מלקות היא על העראה והקנס הוא על גמר ביאה משום דקלב"מ דמלקות אינו מסלק המעשה ממנו דלהוי כאלו עשה אחר כדביארנו לכן יכול שפיר להתחייב קנס על הגמר ביאה ודוק. וע"ז משני שפיר חתנו של הפנ"י משום דעל הגמר ביאה נמי איכא חיוב מלקות ומה שהקשה הגרע"א ז"ל הא הוי ח"מ שוגגין תירצנו ב"ה לעיל והוכחנו בטוב טעם ודעת דזה לא נחשב לחייבי מלקות שוגגין ודוק:

והנה יש לחקור אי החיוב מיתה של רודף לענין קלב"מ אי יש לו דין מיתה או דילמא לענין קלב"מ יש לו רק דין מלקות והנ"מ אם הוא רק כדין מלקות או כדין מיתה הרי ביארנו לעיל דקלב"מ דמלקות וממון שאני מקלב"מ דמיתה וממון ועוד יש נ"מ כאשר נבאר עוד להלן בעזהי"ת. ומה שהביאני לידי חקירה זו הוא מה שחקרו האחרונים בחיוב מיתה דרודף אם הוא מטעם עונש ככל חיובי מיתות או נימא דהחיוב מיתה דרודף הוא מטעם הצלה פירוש דהא דרודף אחר חבירו להרגו או אחר נערה המאורסה אין בעבירת הרדיפה עונש מיתה אך הא דיכול להרוג את הרודף הוא מטעם הצלה דמחויב הוא להציל הנרדף אפילו בדמו של רודף דאי נימא דהחיוב מיתה הוא מטעם עונש ממילא לגבי קלב"מ הוי ככל חייבי מיתות דמיתה פוטרת מתשלומין אבל אי נימא דדין מיתה של רודף הוי מטעם הצלה אז יכולין לומר דנהי דיכולין להורגו אבל מ"מ לענין קלב"מ אינו פוטר מתשלומין דאיזה דין מיתה פוטרת מתשלומין היינו דוקא היכא דיש עליו דין וחיוב מיתה מטעם עונש דהא אפילו חייבי מיתות שוגגין נמי פטורין הגם דליכא עליו חיוב מיתה בפועל חזינן מזה דהדין מיתה דהיינו מה שעושה דבר שיש בו חיוב מיתה זהו פוטרתו אבל הכא ברודף דאי נימא דמיתה דרודף הוא מטעם הצלה נמצא דליכא עליו דין ועונש מיתה בעד הרדיפה ומה שמותר להורגו הוא רק כדי להציל הנרדף אבל באמת אינו עושה עבירה כזו שמחויב עלי' מיתה, חיוב מיתה כזה מנלן דפוטר כלל מתשלומין. אך לכאורה תקשה לפי זה הא אתמר בהדיא וכן קיימ"ל דרודף ששבר כלים בין של נרדף ובין של רודף פטור מטעם קלב"מ הרי חזינן דמיתה דרודף פוטרת מטעם קלב"מ מתשלומין יכולין לומר על זה דנהי דחיוב מיתה דרודף אינו פוטר מתשלומין כדין מיתה וממון אבל מ"מ לא גרע ממלקות דבמלקות נמי אין הדין מלקות פוטר מתשלומין דהא חייבי מלקות שוגגין חייבין אך החיוב מלקות במציאות פוטר מתשלומין כמו כן הכא כיון דיש דין להמיתו נהי דאין הדין מיתה בא מצד העונש אך החיוב בא מצד הצלה דהיינו שמצוה להציל הנרדף בכל האופנים שיש בידינו אפילו בדמו של רודף. אבל מ"מ יהי' מאיזה צד שיהי' יש עליו חיוב מיתה דהיינו דכל מי שרוצה יכול להמיתו א"כ האי דין מיתה לא גרע ממלקות דפוטר ג"כ מתשלומין ובפרט לפי מה שביארנו בסימן י"ז דאפילו נימא דהחיוב מיתה דרודף הוא מטעם הצלה מ"מ הוא מטעם עונש נמי אך בזה פליג על מאן דסבירא לי' מטעם עונש דהוא סבירא לי' דבעד הרדיפה איכא עליו עונש מיתה והוא סובר דבעד הרדיפה ליכא עליו עונש מיתה ועיקר דין המיתה הוא מטעם הצלה אך מ"מ עונש ג"כ איכא בדבר דלכאורה תקשה כיון דאחד מהן מוכרח להיות נהרג א"כ שב וא"ת עדיף מהיכא תיתי מותר להרוג בידים הרודף ולהציל הנרדף ע"ז נאמר דבעד הרדיפה איכא עליו עונש דדמו נעשה זול לענין דם אחר דהיינו להרוג אותו בחנם אסור משום דליכא עליו עונש מיתה ככל עונשי מיתה דמותרים להורגם ודמם נעשה היתר דנחשב לגברא קטילא אבל הכא ליכא עליו דין עונש כזה אבל מ"מ איכא עליו עונש כזה דלענין דם אחר דמו נעשה זול דדם של אדם אחר סומק טפי מדמו של רודף נמצא דעונש איכא עליו אבל לא עונש מיתה דהא בחנם הרי אסור להורגו כגון אם יכולין להצילו באחד מאבריו הרי אסור להורגו וא"כ לענין קלב"מ אין עליו דין עונש מיתה אבל מ"מ כיון דעונש איכא עליו ובפועל יכולין להורגו מטעם עונש זה ממילא לא גרע ממלקות ופוטר מדין מלקות ודוק. אך לכאורה יש להקשות לפי דברינו דמיתה דרודף הוי כמלקות לענין קלב"מ דהא הכא מיירי שלא הרגו את הרודף אך דנ"מ דיהי' פטור לשלם הממון שנתחייב כגון ששבר כלים או לענין קנס א"כ כיון דלא הרגו אז הוי חייבי מיתות שוגגין ואי נימא דדין מיתה שלו נחשבת לענין קלב"מ כדין מלקות ומלקות שוגגין הרי חייבין בתשלומין ואמאי פטור מלשלם לא קשיא כלום דהכא נחשב לח"מ מזידין ולא שוגגין דאימתי נחשב לח"מ שוגגין דהיינו היכא דהי' בלא התראה או בשוגג גמור דאין יכולין לדונו בפועל כלום אבל הכא בשעה שהי' חייב מיתה הרי הי' מצוה להורגו וכל אדם שמצאו אז הי' יכול להורגו ומצוה להורגו להציל הנפש א"כ הוי בזה חייבי מיתות מזידין לכן אפילו נימא דדין מיתה דרודף הוי לענין קלב"מ דין מלקות נמי פטור הרודף ששיבר הכלים משום דהוי כחייבי מלקות מזידין דפטור ודוק:

והנה מה שכתבתי דחיוב מיתה של רודף אע"ג דלא איקטל נחשב בזה לחייבי מיתות מזידין משום דכיון דכל או"א הי' בידו להורגו נמצא דהי' חייב מיתה בפועל ממש ראיתי לרש"י ז"ל בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) ד"ה הבא על אחותו דלא כן כתב דז"ל שם כלומר וכו' ואע"ג דלא אקטיל פטור מתשלומין כדקיי"ל בכל חייבי מיתות ב"ד שוגגין דנפקא לן מדתנא דבי חזקיה וכו' עכ"ל. הרי דרש"י ז"ל סבירא לי' דאי לא נקטל נחשב לחייבי מיתות שוגגין אך משאר הראשונים והרמ"ה ביד רמה על סנהדרין כתב בפירוש דהוי ח"מ מזידין:

והנה ראיתי להקצוה"ח סי' כ"ח סעי' א' כתב שם בפשיטות כדברינו דחיוב מיתה של רודף נחשב כחייבי מיתות מזידין דכתב שם גבי האי דינא דכל היכא דמחויב לצאת ידי שמים מהני תפיסה וחילק המהרש"ל ז"ל דהיכא דקלב"מ מ"מ הדין דלצאת ידי שמים צריך לשלם צריך להיות לפי זה דתפיסה מהני היכא דהי' קלב"מ חילק בזה המהרש"ל ז"ל דאימתי מהני תפיסה דוקא היכא דלא עבדינן לי' החומרא דהיינו ח"מ שוגגין דהדין הוא דחייבי מיתות שוגגין נמי פטורין מתשלומין מ"מ אם תפס שכנגדו מהני תפיסה אבל היכא דעבדינן לי' החומרא כגון חייבי מיתות או מלקות מזידין אע"ג דמחויב לצאת ידי שמים לא מהני תפיסה והביא הקצוה"ח ראי' לדין זה מש"ס דסנהדרין (דף ע"ב ע"א) רבא איגניב ליה דיכרי במחתרת אהדרינהו נהלי' ולא קבלינהו דפריך שם התוס' ז"ל למה לא קבלינהו הא מחויב לצאת ידי שמים ותירצו דלא רצו לצאת ידי שמים והקשה על זה הקצוה"ח מ"מ כיון דאהדרינהו נהלי' הרי תפס ולמה לא קבל הא תפיסה מהני היכא דמחויב לצאת ידי שמים והכא נחשב לחייבי מיתות מזידין דהוי כמו עבדינן לי' החמור וז"ל שם באמצע הדברים וא"כ הבא במחתרת עבדינן לי' החומרא דאין לו דמים ורשאין להרוג אותו ואין עליו שום חיוב תשלומין ואע"ג דניצול ולא נהרג לא הוי כשוגג אלא כמו מזיד ובהתראה דזה הוי ודאי כל דין מזיד עליו כיון דכבר נתחייב בהחומרא משא"כ שלא בהתראה וכו' עכ"ד הרי דברי הקצוה"ח ברור מיללו דמיתה של רודף נחשב לח"מ מזידין אע"ג דלא איקטיל ותמיהני עליו אמאי לא הביא דברי רש"י ז"ל בסנהדרין שהבאתי לעיל דכתב בהדיא לא כן ובפרט דהתם קאי אליבא שיטת רש"י ז"ל דהמהרש"ל קאי שם לשיטת רש"י ז"ל ורש"י ז"ל סבירא לי' בהדיא דהוי ח"מ שוגגין וגם על התומים שם ס"ק ד' נמי קשיא לי כן דתופס בפשיטות דמיתה של רודף נחשב לח"מ מזידין עיי"ש:

אך מ"מ דברי רש"י ז"ל צריכין ביאור למה קרו בזה ח"מ שוגגין ומאי שנא מאילו הי' חייב מיתה במזיד וברח כמו שכתב הקצוה"ח. ועלה בדעתי לומר דמה דכתב רש"י ז"ל ואע"ג דלא איקטיל כונת רש"י ז"ל הוא דהיינו דאינן יכולין להורגו בפועל ומיושב בזה מה שנתקשיתי דשם לעיל איפלגו ר' הונא ור' חסדא אי רודף צריך התראה או לא ומשמע שם דר' חסדא סובר דרודף צריך התראה וא"כ מאי פריך כאן הש"ס האיך משכחת בבא על אחותו קנס הא מחויב מיתה נימא דמיירי בלא התרו בו דאז פטור ממיתה ואיכא קנס דהש"ס אזיל כאן אליבא דר"ח אך באמת לא קשיא ולא מידי דנהי דלא אתרו בו אבל מ"מ חייבי מיתות שוגגין נמי פטורין וזהו כונת רש"י ז"ל במאי דכתב ואע"ג דלא אקטיל פירוש דלא הי' עליו כלל דין הריגה ומ"מ הוא דוחק לפרש כן בדברי רש"י ז"ל. ובדברינו אלה יתורץ הקושיא שראיתי בשעה"מ הל' שבת פ' כ"ד הל' ז' במה שהקשה על המל"מ דמספקא לי' אי ברודף אחר נערה המאורסה בשבת אי ניתן להצילו בנפשו או לא דהא אם יהרגו הרודף יחללו שבת עליו והקשה עליו השעה"מ וכן ראיתי שהיד המלך ג"כ הקשה זאת דאי נימא דבשבת לא ניתן להצילה בנפשו א"כ מאי פריך כאן הסוגיא דסנהדרין האיך משכחת קנס בבא על אחותו הא מחויב מיתה משום רודף לוקמי דמיירי בשבת דאז לא ניתן להצילה בנפשו ולכן מחויב קלס אבל לדברינו לא קשיא ולא מידי דנהי דבשבת משום איסור חלול שבת אסור להרוג הרודף אבל מ"מ לא גרע מחייבי מיתות שוגגין דנמי פטורין ולכן פריך הש"ס שפיר דהאיך מחויב בקנס דאפילו בשבת דלא מחויב מיתה בפועל אבל מ"מ לא גרע בזה מח"מ שוגגין דפטור מלשלם ודוק:

והביאור בדברי רש"י ז"ל נראה דמוכרחין לומר דרש"י, ז"ל סבירא לי' דהא דקלב"מ פוטר מתשלומין לאו פטור גמור הוא לעולם אך דהחיוב תשלומין מתלא תלי' וקאי דאי נסתלק החיוב מיתה חל עליו דין תשלומין לכן לא נחשב בזה לחייבי מיתות מזידין דהא לאחר מעשה הרדיפה נסתלק ממנו החיוב מיתה בפועל לכן פירש רש"י ז"ל דהטעם הוא דלא גרע מח"מ שוגגין דנהי דאין יכולין להורגו לאח"כ אבל מ"מ העונש מיתה שעבר בשעת רדיפה רובץ עליו ג"כ לאחר המעשה כנלענ"ד לע"ע בכוונת רש"י ז"ל: ונחזור לעניננו לתרץ דברי הרמב"ם במה שכתבת דאי מיתה של רודף נחשב לדין מיתה או לדין מלקות לענין קלב"מ תלוי בהחקירה אי רודף הוא מטעם עונש או מטעם הצלה והי' נלענ"ד לומר ומצאתי אח"כ בנוב"י סי' ס' מהדו"ת הל' חו"מ שכתב ג"כ הכי דהחקירה אי רודף הוא מטעם עונש או מטעם הצלה תלוי בפלוגתא אי רודף צריך התראה או אין צריך התראה דפליגי בזה ר"ה ור"ח בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) דר' הונא סובר שם דרודף אין צריך התראה ור' חסדא פריך עלי' ממתניתין הרי דר"ח סובר דרודף צריך התראה ובפלוגתא זו יהי' תלוי אי רודף הוא מטעם עונש או מטעם הצלה דאי נאמר דרודף צריך התראה הוי דין מיתה של רודף ככל חיובי מיתה ואי נאמר דרודף אין צריך התראה א"כ הוי דין מיתה של רודף מטעם הצלה ולא מטעם עונש דהא אין יכולין להיות מטעם עונש דהוא בלא התראה ואתי לפי זה דר"ה סובר דמיתה דרודף הוא מטעם הצלה ור"ח סובר דמיתה דרודף הוא מטעם עונש וא"כ אתי לפי זה דלר"ה דין מיתה דרודף לענין קלב"מ נחשב כמו מלקות וממון ולא כמיתה וממון ויכול להיות נ"מ ברודף אחר ערוה בשבת דביארנו לעיל דיש לו דין מיתה שיגגין דאי נאמר דמיתה דרודף הוי כמו מיתה וממון פטור משום דח"מ שוגגין פטורין אבל אי נאמר דחיוב מיתה דרודף נחשב כמו מלקות וממון א"כ בשבת דפטור ממיתה ולא נחשב אלא לח"מ שוגגין וח"מ שוגגין חייבין:

ובזה נבא לבאר דברי הרמב"ם ז"ל במה שפסק דבא על אחותו יש לה קנס בסתמא דמשמע על כל האופנים ולא מפליג כדמפליג שם בש"ס דהיינו דוקא היכא דהי' יכול להצילו באחד מאבריו או אוקימתא אחרת כדמוקמינן שם משום דבאמת הקשה התוס' ביבמות דמאי קושיא היא נימא דהחיוב מיתה הוא על העראה והקנס הוא על גמר ביאה אך תירץ על זה הגרע"א ז"ל משום דאי הוי דין דקלב"מ על ההעראה ממילא פטור גם מקנס על הגמר ביאה דנהי דהחיוב קנס בא מהגמר ביאה אבל מ"מ העראה הוי תנאי בהחיוב דאינו מחויב על הגמר אלא א"כ שההעראה ג"כ עשה הוא בעצמו דאי אחר יעשה העראה נחשבת כבעולה ופטור מקנס לכן היכא דהוי קלב"מ על העראה נסתלק המעשה שלו ונחשבת העראה כאלו עשה אחר וביארנו על זאת דזאת שייך דוקא לומר בקלב"מ דחיוב מיתה דהדין מיתה הוא פטור ממש על הממון אבל במלקות דמלקות אינו פוטר ממון אלא בשלילה דהדין הוא דאינו מחויב אלא על חד רשעה וכיון דלוקה דהוא עונש החמור ממילא פטור מממון וכתבנו דפטור זה לא שייך אלא על התשלומין גופי' אבל היכא דנתחייב מלקות בהמעשה שאינה מביאה לידי חיוב ממון כלל אך הוא רק תנאי בהחיוב לא שייך בזה לומר דלסתלק המעשה כאלו לא עשה הוא אלא אחר דעל המעשה גופי' לא אמרינן קלב"מ במלקות כל זה ביארנו לעיל ואתי לפי זה דהיכא דנתחייב בשעת העראה מלקות יכולין לחייבו קנס על הגמר ביאה היכא דעל הגמר ביאה ליכא חיוב מלקות ולא אמרינן בזה דכיון דבשעת העראה הי' מחויב מלקות הוי כאלו לא עשה העראה דלא נימא על המעשה גופי' קלב"מ במלקות אך לפי דברינו אלו תקשה לכאורה לפי מה שאמרנו לעיל דמיתה דרודף נחשב לענין קלב"מ רק לדין מלקות א"כ הדרא קושיא לדוכתא מה שמקשים התוס' ביבמות לימא דהחיוב מיתה הוא על העראה והחיוב קנס הוא על גמר ביאה ולא שייך לשנויי דאי הוי קלב"מ על העראה נחשב כאילו עשה אחר ההעראה וממילא פטור ג"כ על הגמר ביאה כמו שתירץ הגרע"א ז"ל ליכא למימר הכי משום דכיון דביארנו דעל מלקות לא שייך לומר סברא זו דהמעשה שלו נסתלק ויכולין לחייבו קנס על הגמר ביאה והמיתה של רודף הוי כדין מלקות וממילא הדרא קישיא לדוכתא נימא דהחיוב קנס הוא על גמר ביאה אך באמת לא תקשה כלל דכיון דביארנו דאי חיוב מיתה של רודף הוי מטעם עונש או מטעם הצלה הוי בזה פלוגתא דר"ה ור"ח דפליגי אי רודף צריך התראה או לא דאליבא דר"ח דסובר דרודף צריך התראה יסבור דהחיוב מיתה של רודף הוא מטעם עונש וסוגיא דידן אזיל אליבא דר"ח דאיתא שם אמרו לי' רבנן לר' חסדא וכו' אלא אמר ר"ח וא"כ לא יכול לשנויי דהחיוב קנס הוא משום הגמר ביאה דאי מחויב מיתה בשעת העראה הוי כאילו עשה אחר ההעראה והוי בעולה בגמר ביאה כמו שתירץ הגרע"א ז"ל. דהסוגיא אזלא אליבא דר"ח דסובר דחיוב מיתה דרודף הוא מטעם עונש אבל לדידן דפסקינן כר"ה דרודף אין צריך התראה א"כ יכולין לאוקמי מתניתין דהבא על אחותו בכל האופנים ואע"ג דהוי מחויב מיתה בשעת העראה מ"מ מחויב קנס משום גמר ביאה דהחיוב מיתה של רודף אין יכול לסלק מעשה ההעראה דלהוי כאילו עשה אחר משום דמיתה של רודף נחשב לענין קלב"מ רק לדין מלקות כדביארנו וא"כ הרמב"ם דפוסק דרודף אין צריך התראה דפסק דקטן הרודף ניתן להצילו בנפשו פסק' שפיר דהבא על אחותו מחויב קנס בכל האופנים דאע"ג דמחויב מיתה על העראה מ"מ החיוב קנס בא על גמר ביאה ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה