אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן טו

סימן יד

הרמב"ם פ"ח מהל' שבת הל' ד' כתב וז"ל כל זרע וכו' גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות חייב משום תולש היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע ע"כ. והוא מהש"ס דשבת (דף פ"א ע"ב) שם אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בי' מילתא הי' מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות חייב משום תולש הי' מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע. והנה רש"י ז"ל כתב שם ד"ה חייב משום תולש דהאי חייב דקאמר אביי היינו מדרבנן דאי מדאורייתא קאמר האיך קאמר ר"ל לעיל דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנוחי בי' האיך מתירין איסור דאורייתא משום כבוד הבריות דהא בשעה שמקנח מגביהו מן הארץ אלא ודאי האי חייב היינו מדרבנן לכן מותר לקנח בי' דמשום כבוד הבריות מתירין עיי"ש. וכן כתבו התוס' ז"ל. והא דלא רצו לומר דאביי פליג על ר"ל וסובר דאסור מדאורייתא משום דמשמעות הש"ס לא משמע כן דהנה לעיל אמר ר"ל דצרור שעלו בי' עשבים מותר לקנוחי בי' ועלה קאמר אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא ומשמע מזה דמלתא אחריתא אתא לאשמעינן ולא אתא לפלוגי על ר"ל. והנה הרמב"ם שהבאתי לעיל דסתים ופסק דחייב משמע מסתימת לשונו דהיינו מדאורייתא וכמו שכתב פ"א מהל' שבת הל' ב' עיי"ש משמע מזה דהרמב"ם מפרש דברי אביי דקאמר דחייב היינו מדאורייתא וקשה עליו מה שהקשו רש"י ותוס' ז"ל דאי הכי האיך התיר ר"ל לקנוחי בי' הא אסור מדאורייתא והאיך מתירין איסור דאורייתא בשביל כבוד הבריות. והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא ג"כ דינא דר"ל דמותר לקנוח בצרור שעלו בו עשבים ומשמע מזה דהרמב"ם פירש דאביי פליג על ר"ל לכן כשפסק כאביי דמחויב משום תולש כשמגביהו מן הארץ לכן לא הביא דינא דר"ל אבל מ"מ קשה לומר כן דאביי יפלוג על ר"ל דמלישנא דהש"ס לא משמע כן כלל וכדכתבנו לעיל ומשו"ה נמי דחקו לרש"י ותוס' לפרש דהאי חייב היינו מדרבנן ועוד קשה דאי אפשר לומר דאביי פליג על ר"ל ולר"ל דסובר דמותר לקנוחי בי' לא יסבור כאביי דהי' מונח על גבי קרקע והגביהו דחייב משום תולש דהא ר"ל גופי' אית לי' בירושלמי כאביי דהנה בירושלמי שבת פ"ז הל' ב' (דף ע"ב) דפוס רא"ם סובר שם ר"ל דהניח עציץ על גבי עציץ דחייב שתים משום קוצר ומשום נוטע פירוש דמה שהגביהו מחויב משום תולש ומה שהניחו מחויב משום נוטע הרי דר"ל גופי' סובר כאביי ואין לומר דהירושלמי יפלוג על הבבלי במה שהתיר ר"ל לקנח בי' ויסבור דר"ל לא סבירא לו כן כמו שמצינו בהרבה מקומות כן בירושלמי שמשנה דעת האמוראים מן הבבלי ליכא למימר כן משום דבירושלמי גופי' פ"ח איתא ג"כ שם כגמרא דילן דר"ל סובר דצרור שעלו בו עשבים דמותר לקנח בו עיי"ש הרי דאיתא לתרווייהו וע"כ מוכרחין לומר דחייב דקאמר ר"ל ואביי היינו מדרבנן. איברא דמלשון הש"ס משמע דחייב מדאורייתא וכן שם בירושלמי אבל עכ"פ ראינו מזה הירושלמי דאיתא לתרווייהו וא"כ אמאי לא פסק הרמב"ם כר"ל דמותר לקנח בי' וצריכין להבין ג"כ אם נאמר כהרמב"ם דחייב היינו מדאורייתא האיך יכול להיות דר"ל יסבור כאביי דמגביהו מן הארץ יהי' חייב חטאת ואעפ"כ יהי' מותר לקנח בי'. והנה ה"ה תירץ שם דר"ל מיירי דמונח הצרור על גבי יתדות לכן התיר לקנח בי' משום דהוי כתלוש ודין היתר דקנוח צרור כתבו הרמב"ם בפ"ט ואעפ"י שלא כתב שם שהי' בו עשבים דכיון שמונח על גבי יתדות אין נ"מ משום איסור עשבים ע"כ דברו שם וחוץ מן הדוחק להעמיד דברי ר"ל דהצרור מונח על גבי יתדות קשה לי א"כ אמאי מסיק ר"ל דוהתולש ממנו חייב חטאת הא הוי כתלוש כיון דמיירי דמונח על גבי יתדות אך יותר מזה קשה על הרמב"ם דלעיל מיני' בהל' ג' כתב שם הרמב"ם דהתולש מצרור שעלו בו עשבים דחייב ולא מפליג והרמב"ם בין מונח על גבי הארץ או מונח על יתדות ומשמע דעכ"פ חייב והאיך הוא הא כיון דהרמב"ם פסק דעציץ נקוב אם הגביהו מעל הארץ הוי כתולש א"כ אמאי חייב חטאת בתולש מצרור שעלו בו עשבים אם אין מונח על הארץ:

והנה קודם שאבאר בזה את דברי הרמב"ם והירושלמי אבאר איזה ענינים בדינא דעציץ נקוב דהנה המשל"מ בפ"ב מהל' בכורים הקשה אמאי השמיט הרמב"ם האי דינא דירושלמי דהנה בירושלמי פ"א הל' ב' דערלה איתא שם כן הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. ר"י אומר מפני שהשרשים מפטפעים אותו פירוש שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת אעפ"י שאינו נקוב רבי יונה מפיק לישנא פירוש שאומרה בלשון אחרת כלי חרס עומד בפני שרשים פירוש בלשון בתמי' וכי יש כח בשרשים לעמוד בפני שרשי אילן (הפירוש הוא מהר"ש בפ"ב דחלה) דשניהם אומרים הטעם אמאי לא בעי באילן לענין ערלה עציץ נקוב ופסק כן הרמב"ם בפ"י מהל' מעשר שני וז"ל הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. והנה שם בירושלמי עוד בעי ר' ירמי' נטע בו דלעת ופירש שם הר"ש דהכי בעי לי' אם נטע בהעציץ שאינו נקוב שיש בו האילן דלעת שהוא ירק מאי מי נימא כיון שחשוב העציץ נקוב לגבי האילן ממילא חשוב נמי כנקוב לגבי הירק או לא ומסיק שם מאחר שהוא כנקוב לגבי האילן הוי כנקוב נמי לענין הדלעת ומחויב במעשר מדאורייתא והקשה המל"מ אמאי השמיט הרמב"ם דין זה מהלכה ע"כ. וקצת נראה לי לדקדק מהרמב"ם שהוא פסק היפוך מהירושלמי דהנה בפ"י מהל' מ"ש הל' ח' כתב וז"ל הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אעפ"י שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות עכ"ל משמע קצת מהלשון דהרי הוא כארץ לאילנות דאפילו אם נטע בו אילן לא הוי כארץ אלא לאילנות ולא לזרעים דאי לאו הכי הוי לי' להרמב"ם למימר הוי כארץ אם נטע בו אילנות דהוי משמע דהעציץ גופי' נעשה כארץ אם נטע בו אילנות והוי ארץ לכל דבר אפילו לזרעים ודוק. ונראה לתרץ דהנה צריכין להבין בעיית ר"י דבעי אם נטע ירק בעציץ שא"נ שיש בו אילן דרוצה למימר והכי מסיק שם דכיון דהוי כארץ לאילן הוי נמי כארץ לירק וצריכין להבין מאי סברא היא זו דבשלמא לענין האילן הוי אינו נקוב כנקוב משום דכח יניקתו הוא כ"כ חזק עד שיונק מן הארץ אע"פ דלא הוי בו נקב אבל הירק שנטוע בו אין לו כח לינק מן הקרקע אם אין בו נקב ואמאי להוי כנקוב להירק שנטוע בו ומה יתן ומה יוסיף האילן שנטוע בהעציץ שיונק מן הקרקע להירק שאינו יונק מן הקרקע ודוק:

ונראה דיש לחקור דהא דאמרינן דמה שגדל בעציץ נקוב הוי כמחובר מי אמרינן דמה שגדל בעציץ נקוב יונק דרך הנקב מן הארץ והוי כמחובר בהארץ שתחת הנקב לכן הוי על הגדל בעציץ נקוב דין מחובר לענין מעשרות ושבת ושאר דינין או נימא דכיון שהזרע יונק מן הארץ דרך הנקב ממילא הוי על העציץ גופי' דין קרקע והוי כמו גריד של עפר שמונח על הארץ כמו כן הכא כיון דליכא הפסק לענין יניקה בינה ובין הארץ דמה שנטוע בה יונק נמי מן הארץ ממילא הוי כאחד עם הארץ ולפי זה מה שגדל בעציץ דהוי מחובר לא חשוב דהוי כמחובר בארץ שלמטה מן העציץ אלא אפילו דהוי מחובר בארץ שבעציץ נמי דין מחובר עלי' משום דהארץ שבעציץ נמי יש דין קרקע עלי' ודוק. ונראה דבזה תלי בעי' דר' ירמי' דאם נאמר כצד הא' דמה שגדל בו דהוי כמחובר הוא משום דיונק דרך הנקב מתחת להעציץ הוי כמחובר שם ולפי זה אם נטע ירק בעציץ שא"נ שגדל בו אילן נהי דהאילן הוי כמחובר לקרקע משום דיונק דרך העציץ מן הקרקע אבל הירק שאינו יונק מן הקרקע לא הוי כמחובר אבל אי נימא כצד הב' היניקה שיונק הזרע מן הקרקע דרך העציץ עושה שהעציץ גופי' נחשב כקרקע לכן נהי דהירק אין לו כח להניק מן הקרקע בעציץ שאינו נקוב אבל כיון שהאילן יונק מן הקרקע אפילו באינו נקוב שכח יניקתו חזק ממילא הוי על העציץ גופי' דין קרקע לכן כשנטע בו ירק נהי דהירק אינו יונק מהקרקע דלמטה אבל מהקרקע שנמצא בהעציץ גופי' יונק לכן הוי נמי כמחובר משום דהעציץ גופי' יש לו דין קרקע עליו ודוק. וזהו ספיקו של ר' ירמי' אי הדלעת הוי כגדל במחובר או לא, ונראה דהנה החקירה שחקרנו תלי' במחלוקת של אביי ורבא בגיטין (דף כ"ב ע"א) איתא שם נקבו בארץ ונופו בחוץ לארץ אביי אמר בתר נקבו אזלינן רבא אמר בתר נופו אזלינן בדאשריש פירוש חוץ לנקב בקרקע א"י כולי עלמא לא פליגי דאזלינן בתר נקב דהיינו בתר שורש כי פליגי בדלא אשרוש עיי"ש. והנה לכאורה צריכין להבין סברת רבא מאי שנא עציץ נקוב מאילו הי' נטוע בארץ דמודה רבא דאזלינן בתר שורש. והנה המל"מ בפ"ב מהל' בכורים מפרש וז"ל ורבא סבירא לי' דלא דמי דדוקא כשנטיע בארץ שיניקתו מרובה אז נמשך הנוף בתר השורש אבל בעציץ אף שהוא נקוב אין יניקתו מרובה אין הנוף הולך אחר השורש עכ"ל. ונראה לבאר מחלוקת אביי ורבא שיפלגו בחקירתנו דזאת ודאי מוכרחין אנו לומר דמיירי כאן שהאילן הזה גדל כשאר אילנות שנטועין בקרקע ממש ואין אנו רואין בגדילתו שיש לו חסרון יניקה כיון דהש"ס אינו מפליג ואף דהמל"מ כתב דיניקתו חלושה היינו דוקא מקרקע שתחתיו אבל מהעציץ ומהקרקע שתחתיו ביחד יש לו יניקה כמו שאר אילנות דאביי סובר כצד חקירתנו דהעציץ גופי' נחשב כקרקע לכן כיון דהאילן נטוע בעציץ הוי כאלו נטוע ממש בארץ לכן סובר דאזלינן בתר עיקרו דהוי כמו בדאשרוש דאזלינן בתר עיקרו אבל רבא סובר דהעציץ גופי' לא נחשב כקרקע רק מה שיונק דרך הנקב מן הקרקע בזה מחשבינן לי' כמחובר לקרקע לכן כיון שיניקתו חלושה מן הקרקע שתחתיו לכן אזלינן בתר נופו כמו שמפרש המל"מ וכיון דאסיקנא דמחלוקת אביי ורבא הוא בחקירתנו יהנה הרמב"ם פסק כרבא דאזלינן בתר הנוף הרי דפסק דהעציץ גופי' לא הוי כקרקע ומה שנחשב מחובר הוא מטעם יניקה מה שיונק מקרקע שתחת העציץ לכן פסק שפיר דירק שנטוע בעציץ שהי' נטוע בו אילן לא הוי כמחובר משום נהי דהאילן הוי כמחובר לקרקע משום דיונק מן הארץ אבל הירק שאינו יונק לא הוי כמחובר והירושלמי מוכרחין לומר דאזיל בשיטתו של אביי דלא כהלכתא ודוק:

ובזה הדרך נוכל לפרש מה שהקשה הפנ"י בהשמטות במס' גיטין על הרמב"ם פ"ב מהל' בכורים הל' ט' שפסק שם וז"ל הגדל בעציץ אעפ"י שהוא נקוב והגדל בספינה אינו מביא ממנו כל עיקר שנאמר בארצם ע"כ והקשה דהנה במנחות (דף פ"ד ע"ב) פליגי שם ר"י ור"ל אי הביאו בכורים מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים אי קדשו או לא דר"י סבר דלא קדשו כלל ור"ל סבר דקדשו דלא גרע מכחוש שבקדשים ומפרש שם בש"ס טעמא דר"י משום דכתיב מארצך ולא כל ארצך פירוש דבעינן פירות המשובחין והני לאו משובחין נינהו ופרכינן שם אר"י דהנה בחד ברייתא תני שבגג ושבחורבה ושבעציץ וספינה מביא וקורא ובחד ברייתא תני דמביא ואינו קורא בשלמא לר"ל גג אגג לא קשיא הא בגג דבית הא בגג דמערה וחורבה אחורבה לא קשיא הא בחורבה עבודה הא בחורבה שאינה עבודה ועציץ אעציץ נמי לא קשיא הא בעציץ נקוב הא בעציץ שאינו נקוב וספינה אספינה לא קשיא הא בעץ הא בחרס אלא לר"י קשיא משום דלר"י צריך להיות דאינו מביא כל עיקר והכא מביא קתני בשתיהם ופירות שבעציץ וספינה לא עדיפא מתמרים שבהרים ומשני אמר לך ר"י תנאי היא דתניא שבגג ושבחורבה מביא וקורא ושבעציץ וספינה אינו מביא כל עיקר הרי חזינן מזה דהברייתא סברה דבעציץ ושבספינה אינו מביא כלל והוא הדין לפירות שבעמקים משום דאינם משובחים והא דשבגג ושבחורבה מביא וקורא צריכין לומר משום דהוין משובחים ועדיפי מפירות שבעמקים ובהם יודה גם ר"י ע"כ תוכן הסוגיא דשם עיי"ש. ולכאורה משמע מזאת הסוגיא דלר"י והאי תנא דסבר לי' כותי' בעציץ וספינה אינו מביא כל עיקר אפילו בעציץ נקוב נמי וכן בספינה בכל ספינה בין בעץ ובין בחרם דלית לי' לר"י החילוק שנזכר בסוגיא ההיא וכל החלוקים הם דוקא לר"ל אך הפנ"י כתב שם בקונטרס אחרון (דף ז' ע"ב) דמרש"י שם בגיטין ד"ה עפר חוצה לארץ וכן מהתוס' שם ד"ה עציץ מוכח דגם אפילו דאנן קיי"ל כר"י אעפ"כ אנו מחלקים בין נקובה ובין אינה נקובה וכן בין ספינה של חרס ובין ספינה של עץ משום דנהי דיש ברייתא דסבירא לי' כר"י דאינו מביא כל עיקר אבל מ"מ ברייתא דקתני דמביא וקורא וברייתא דקתני דמביא ואינו קורא האיך מוקמינן להו והא לא מסתבר למימר לר"י דיש ג' מחלוקת דחד ברייתא סבירא להו דמביא וקורא וחד סבירא לי' דמביא ואינו קורא וחד סבירא לי' דאינו מביא כלל דלא מסתבר כלל למימר כן אלא ודאי מוכרחין לר"י ג"כ לומר דהאי ברייתא דקתני דמביא וקורא מיירי בעציץ נקוב וכן בספינה דמיירי בשל חרס לרש"י ז"ל או לתוס' ז"ל בשל עץ דר"י ג"כ יודה בהו דמביא וקורא אך הברייתא דקתני דמביא ואינו קורא וברייתא דקתני אינו מביא כלל מיירי בעציץ שאינו נקוב ופליגי בפלוגתא של ר"י ור"ל כן משמע מפירש"י ז"ל ותוס' שם וכן מסתבר ובכן הקשה על הרמב"ם ז"ל שהבאנו לעיל אמאי פסק דבעציץ אע"פ שהוא נקוב אינו מביא כלל הא לפי פירוש זה גם ר"י סבירא לי' החילוק בין עציץ נקוב לאינו נקוב דבעציץ נקוב יודה דמביא וקורא ומסיק שם הפנ"י בקונטרס אחרון דע"כ מוכרחין לומר דהרמב"ם מפרש כפשטי' דסוגיא דר"י לית לי' כלל החילוק של נקוב לאינו נקוב והברייתא דקתני דאינו מביא כלל מיירי אפילו בעציץ נקוב נמי ולפי זה אתי דלר"י יש ג' מחלוקת בדבר עיי"ש:

אך לפיענ"ד אי אפשר לומר כן דאתי לפי זה דהא דפסק הרמב"ם דאינו מביא מעציץ אפילו נקוב הוא משום דפסק כר"י דאינו מביא מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים ועציץ אפילו שהוא נקוב ג"כ דומה לזה א"כ אמאי מסיק הרמב"ם משום שנאמר בארצם הוי לי' למימר משום שנאמר בארצך כדמסקינן שם בגמרא מארצך ולא כל ארצך וליכא למימר שהוא טעות סופר בהרמב"ם דליכא למימר כן משום דדינא דתמרים שבהרים ופירות שבעמקים דאינו מביא כתב שם בהל' ג' ואח"כ כשהפסיק שם באיזה הלכות כתב שם בהל' ט' דינא דעציץ נקוב ואי חד טעמא אית להו הוי לי' למכתבינהו ביחד ועכ"פ שלא להפסיק כ"כ ביניהם אלא ודאי משמע מלשון הרמב"ם ז"ל דטעמא דילי' הוא לאו משום דפירות שבעציץ הוי אינו מן המובחר דממעטינן מארצך אלא טעמא אחרינא הוא דממעט מן הכתוב בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו ולכן כתב הרמב"ם האי דינא הכא משום דלעיל מיני' בהל' ז' וח' ג"כ יליף מהאי פסוקא עיי"ש אלא ודאי נראה לי דהרמב"ם סובר נמי כרש"י ותוס' ז"ל דכל המחלוקת של ר"י ור"ל הוא דוקא בעציץ שאינו נקוב דלא הוי משובחין אי קדשי או לא אבל בעציץ נקוב נמי יודה ר"י דודאי משובחין נינהו ולא מצינן לממעטינהו מהמיעוט ד"מארצך" אך הרמב"ם סובר דכל זאת הוא דוקא אי נימא דהעציץ גופי' הוי כקרקע וכל המיעוט לר"י הוא רק מארצך מהמ"ם שבארצך משום דאינה משובחין לכן בעציץ נקוב דהוי משובחין מביא וקורא אבל אי נימא דהעציץ גופי' לא הוי כקרקע רק מה שגדל בעציץ יש לו יניקה מארץ דרך הנקב אז יכולין לומר נהי דלא ממעטינן להו מן המיעוט דמארצך משום דהוי משובחין אבל מ"מ ממעטינן מפשטות הכתוב דכתיב בארצם והכא נהי דיש לו יניקה מן הקרקע אבל כל זמן שלא נטוע בקרקע ממש לא מקרי בארצם וממשמעות הכתוב נוכל לממעטינהו דלא מקרי בארץ אלא דבר הגדל בארץ ממש. דהנה בירושלמי פ"ז מכלאים איתא שם כן ר' יוסי בעי מהו לומר על פתו המוציא לחם מן הארץ דר"י בעי שם אם על תבואה שגדלה בעציץ נקוב כן פירש שם הפנ"מ דהבעי' אזלא על עציץ נקוב אי יכולין לומר המוציא לחם מן הארץ אע"ג דבעציץ נקוב הוי מחובר ממש לענין שבת וכן לענין שאר דינין אעפ"כ בעי משום דאם נאמר דהעציץ גופי' לא הוי כקרקע אלא מה שיש לה יניקה מן הקרקע ע"ז לא שייך לומר מן הארץ דלא מקרי ארץ לכן ג"כ הכא אי נימא דהעציץ גופי' לא הוי כקרקע נהי דלא הוי חסרון מה שגדל בעציץ נקוב משום פירות משובחין אבל מ"מ הוי חסרון ממשמעות הכתוב בארץ דלא מקרי גדל בארץ לכן נהי דעציץ נקוב לא תלי במחלוקת של ר"י ור"ל אבל מ"מ תלי האי דינא בחקירתנו לכן כיון דהרמב"ם פסק דהעציץ לא הוי כקרקע לכן פסק דמעציץ נקוב ג"כ אינו מביא ולכן ניחא דלא ממעט מן מארצך ולכן נמי לא תני להו לעיל בהל' ג' ביחד עם דינא דתמרים שבהרים משום דדינא אחרינא הוא לגמרי ודוק. אך לכאורה תקשה דאי נימא דממשמעות ארץ ממעטינן כל דבר שאינו גדל בארץ ולא תלי זה במחלוקת של ר"י ור"ל אך הסוגיא במנחות סבירא להו דעציץ נקוב נקרא ארץ משום דסבירא להו כצד חקירתנו דהעציץ גופי' הוי כקרקע תקשה לפי זה א"כ עציץ שאינו נקוב אמאי אית לי' לר"ל דמביא הא לא דמי לפירות שבהרים דנהי דר"ל אית לי' דאינם משובחין נמי קדוש אבל מ"מ בעציץ שאינו נקוב הוי חסרון אחרינא משום דלא מקרי ארץ כמו לאנן בעציץ נקוב כן צריך להיות לר"ל בעציץ שאינו נקוב וא"כ גם לר"ל תקשה אמאי מביא כלל בעציץ ובהא אין שייך לומר דיפלגו ר"י ור"ל דלא הוי מעין מחלוקותם כלל אך נראה דלא תקשה דהנה כבר ביארנו לעיל דבאילן אפילו בעציץ שאינו נקוב נמי יונק מן הקרקע לכן אתי שפיר דסתם בכורים הוא מפירות האילן לכן סובר ר"ל שפיר דמביא משום דכיון דיונק מן הקרקע הוי העציץ גופי' כקרקע והוי מארץ. אך ר"י סובר נהי דלא הוי חסרון ממשמעות הכתוב דנקרא שפיר גדל בארץ אבל מ"מ לא הוי משובחין משום דהוי אינו נקוב אבל בעציץ נקוב ליכא ג"כ החסרון הזה משום דכיון דאיכא נקב הוי משובחין לכן יוכל להביא וקורא ג"כ אבל אנן דפסקינן בזה כרבא דהעציץ גופי' לא הוי כקרקע ממש א"כ פסק הרמב"ם שפיר דאינו מביא דנהי דליכא חסרון מה דלא הוי משובחין אבל איכא חסרון ממשמעות הכתוב דבארצם דכיון דאינו נטוע בקרקע ממש לא מקרי גדל בארץ כמו דהירושלמי בעי למימר דלא יוכל לומר המוציא לחם מן הארץ ודוק: נחזור לעניננו דנלענ"ד לומר דאי אמרינן דעציץ נקוב המונח על גבי יתדות הוי כמחובר כמו דאמרינן בגיטין (דף ל"ז ע"א) אז לא נוכל לומר הטעם הב' של חקירתנו דהיינו שהעציץ גופי' נחשב לקרקע דלא מסתבר למימר כן דהא יש הפסק בין העציץ להקרקע אך מוכרחין לומר דהטעם דנחשב למחובר הוא משום דיש לו יניקה מהקרקע. אך לכאורה תקשה לפי זה דהא ביארנו דאביי סובר דהעציץ גופי' נחשב לקרקע ואעפ"כ פירש רש"י ז"ל בשבת דהא דקאמר אביי הי' מונח על גבי קרקע והניח על גבי יתדות דחייב היינו מדרבנן ולפי דברינו מדאורייתא הי' לו לחייב משום דבאויר ליכא למימר דהוי כקרקע. אך נראה דלא תקשה כלל משום דיכולין לומר נהי דסבירא לי' לאביי דאי מונח העציץ על הארץ נחשב כקרקע מ"מ טעמא דיניקה נמי אית לי' לכן כשהוא מונח על גבי יתדות נהי דליכא למימר דהוי כקרקע אעפ"כ נחשב כמחובר מה שגדל בתוכו משום דיונק מן הקרקע וכן לרבא דסבירא לי' דעציץ נקוב הוי כקרקע מטעם יניקה נמי יכול לסבור דעציץ המונח על גבי יתדות דהוי תלוש משום דיכולין לומר דאי מונח על גבי יתדות ליכא יניקה לגבי' כלל ואתי שפיר לפי דברינו מה שדחי רבא בגיטין (דף ז' ע"ב) את דברי ר' זעירא דאמר לענין אי עציץ נקוב המונח על גבי יתדות אי הוי עלי' דין מחובר אי לא לענין מעשרות ושבת דתלוי במחלוקת של רבנן ור"י בספינה לענין תרומה ומעשרות אי צריכה הספינה להיות גוששת בארץ או לאו ודחי רבא דאפילו ר"י נמי סובר דעציץ המונח על גבי יתדות הוי מחובר והא דצריך בספינה גוששת משום דשאני ספינה דעשויה לברוח דלכאורה קשה סברת רבא דאי עציץ המונח על גבי יתדות הוי כמונח על הארץ מה חסרון יש בספינה דעשוי' לברוח דאי עשוי לברוח הוי חסרון כן צריך להיות בגוששת נמי דהא קאי עתה לפי זה דמונח על גבי יתדות ומונח על הארץ דין אחד להם אך לפי דברינו ניחא דזאת אמרנו דאפילו נאמר בעציץ נקוב המונח על גבי יתדות הוי עלי' דין מחובר אבל מ"מ אמרנו דלאו משום דעציץ גופי' נחשב כקרקע אך מטעם דהוי כאילו הזרע יונק מן הארץ שתחת לעציץ והי' נראה לי דלא שייך לומר דהוי מחובר מטעם יניקה אלא היכא דהעציץ עומד במקום אחד אבל היכא שהעציץ אינו עומד במקום אחד אלא מעבירו ממקום למקום אז בשלמא אם נאמר דהעציץ גופי' הוי כקרקע שייך שפיר לומר דאע"פ דהעציץ אינו עומד במקום אחד אעפ"כ הוי על הזרע בתוכו דין מחובר משום דמ"מ לגבי הזרע הוי העצי במקוה אחד דכל היכא דאיתי' הזרע בתוכו אבל אי נאמר משום יניקה דהוי כאילו הזרע נטוע בהארץ שתחת לעציץ אז יש לומר דלא שייך למימר כן אלא היכא דהעציץ עומד במקום אחד אבל היכא דאין העציץ במקום אחד אלא סובב ע"י אדם או ע"י מים לא שייך למימר דהוי על הזרע שבתוכו דין מחובר לארץ שתחתיו לכן דחי רבא שפיר דיוכל ר"י לסבור דעציץ נקוב המונח על גבי יתדות הוי עלי' דין מחובר אך אעפ"כ סובר דבספינה צריך להיות גוששת משום דהא דעציץ המונח על גבי יתדות דהוי מחובר הוא מטעם יניקה וזה לא שייך אלא בעציץ העומד במקום אחד אבל בספינה העשוי' לברוח לא שייך למימר דלהוי מחובר מטעם יניקה אך צריך להיות גוששת משום דאז הוי על הגדל בו דין מחובר משום דהספינה גופי' הוי כקרקע וזה שייך אפילו היכא דאינו עומד במקום אחד כמו שביארנו ודוק. נמצא לפי דחוי זה דר"י סבירא לי' תרתי סבר היכא דהעציץ מונח על גבי קרקע הוי עלי' דין קרקע והיכא דמונח על גבי יתדות נמי הוי על הגדל בעציץ דין מחובר אך מטעם יניקה:

ולפי דברינו אלה הי' נראה לי לחדש ולומר דאף אליבא דהרמב"ם דמפרש דהא דאמר אביי הי' מונח על הארץ והניח על גבי יתדות דחייב היינו מדאורייתא מ"מ אין ראי' מכאן דאביי יסבור דעציץ המונח על גבי יתדות דין תלוש לו לכל הדינין דנוכל לומר שפיר דאביי אית לי' דגם אפילו כשהוא מונח על גבי יתדות נמי דין מחובר לו אך אעפ"כ אמר שפיר היכא דהי' מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות דחייב משום תולש משום דלעיל ביארנו דאביי סובר דעציץ המונח על גבי קרקע הא דהוי עליו דין מחובר לקרקע משום דהעציץ גופי' בטיל לגבי הקרקע והוי כקרקע אחד וביארנו ג"כ דלא שייך למימר כן אלא היכא דמונח על גבי קרקע אבל היכא דמונח על גבי יתדות נהי דאמרינן דהוי ג"כ מחובר אך לא מטעם דנחשב כקרקע עולם אך מטעם יניקה לכן נראה דיש שפיר סברא לומר היכא דהי' מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות דהוי תולש דנהי דגם עתה שם מחובר עליו אבל מ"מ לא כדמעיקרא דגבי כמה דינין ביארנו לעיל דהוי כתלוש כגון לענין ברכת המוציא ולענין בכורים דהיכא דהעציץ מונח על הקרקע צריך להביא דהוי מארצך, וכמו שביארנו לעיל. לכן כשהניחו על גבי יתדות הוי כתלוש. וכן איפכא היכא שהי' מונח ע"ג יתדות והניחו על הארץ אף דהוי ג"כ מחובר מעיקרא אעפ"כ הוי זורע משום דעתה הוי כאלו הזרע נטוע ממש בארץ מה שלא הי' נחשב כן מעיקרא ודוק. ובהכי אתי לי שפיר דברי ה"ה הל' שבת הל' ד' ד"ה גבשושית של עפר דהנה בשבת (דף פ"א ע"ב) רש"י ד"ה חייב משום תולש כתב שם רש"י ז"ל וז"ל ול"נ דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קנוח ע"כ וכתב ה"ה שם אחר שהביא דברי רש"י ז"ל אלו וז"ל ה"ה ונראה שלא הי' גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד ע"כ פירוש דלעיל שם בגמרא שבת אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנוח בה והתולש ממנו בשבת חייב חטאת על זה כתב ה"ה דרש"י ז"ל לא גרם חייב חטאת אלא חייב סתם ונלאו כל מפרשי הרמב"ם להבין כונתו של ה"ה מה קשה לו על רש"י אם היתה הגירסא חייב חטאת ומה שייכות יש לזה עם מה שכתב רש"י דחייב דקאמר אביי היינו חייב מדרבנן אבל חייב דכתב ר"ל בודאי חייב חטאת מדאורייתא גם לרש"י אך לפיענ"ד נראה פשוט דקשה לה"ה המגיד ז"ל מה שהי' באמת קשה לי למה צריך רש"י למידק דהאי חייב מדרבנן דאי מדאורייתא היכי מותר לקנח בצרור שעלו בו עשבים הוי לי' לרש"י ז"ל למידק בהדיא מדברי ר"ל מדאמר ר"ל דוהתולש ממנו חייב חטאת ובודאי מיירי ר"ל היכא דהצרור מונח בידו א"כ מוכרחין לומר דאפילו מונח באויר נמי הוי מחובר א"כ ע"כ חייב דקאמר אביי הוי מדרבנן והא לא מסתבר למימר דהוי אמינא דהא דאמר ר"ל דחייב חטאת היינו היכא דמונח על גבי קרקע דהא פירוש דברי ר"ל הוא כן דאעפ"י דהתולש ממנו במתכוין חייב חטאת אעפ"כ מותר לקנח בו ולא חיישינן דלמא יתלשו ממנו עשבים משום דהוי שלא במתכוין לענין תלישה ועיין שם בשבת (דף פ"ב ע"ב) דמשמע מש"ס דשם דכן הוא הפירוש אלא ודאי מיירי ר"ל דעודו בידו נמי חייב חטאת אי תולש ממנו עשבים א"כ לימא רש"י ז"ל בדרך פשוט דאי נימא דהי' מונח על הארץ והניחו על יתדות דהוי תולש מדאורייתא א"כ אמאי אמר ר"ל והתולש ממנו חייב חטאת ועכ"פ הוי לי' לרש"י ז"ל למייתי מזה ג"כ סייעתא לדבריו ע"כ כתב ה"ה דלא גרס בדברי ר"ל חייב חטאת אלא חייב בלבד ונוכל לומר דהיינו רק מדרבנן ודוק. כן נראה לי לפרש כונתו של ה"ה ז"ל אך לפי דברי נראה דשפיר גרס רש"י ז"ל בדברי ר"ל חייב חטאת אך עכ"פ ליכא סייעתא מזה דחייב דקאמר אביי היינו מדרבנן דנוכל לומר דאביי ג"כ יודה בעציץ המונח על גבי יתדות הוי עלי' דין מחובר לכן ניחא דקאמר ר"ל והתולש ממנו חייב חטאת אף דמונח בידו הוי כמונח ע"ג יתדות אך עכ"פ נוכל לומר שפיר דחייב דקאמר אביי חייב מדאורייתא כמו שביארנו דבשעה שמגביהו הוי כתולשו לענין דלא הוי כנטוע בארץ ממש אלא דאית לי' רק יניקה מן הקרקע לכן מביא רש"י ז"ל סייעתא ממה שמותר להגביהו לקנח בה דאי חייב דקאמר אביי היינו מדאורייתא האיך מתירין איסורא דאורייתא להגביהו מן הקרקע לצורך כבוד הבריות לקנח בה ודוק:

והי' נראה לי לתרץ בדברים אלו דברי הרמב"ם שעמדנו עליו בתחילת הסימן דהנה לאחר שביארנו דאביי יכול לסבור שפיר דגם במונח על גבי יתדות נמי דין מחובר עליו, אף דסובר דעציץ המונח על הארץ והניחו על יתדות דחייב חטאת מדאורייתא אך כל סייעתא של רש"י ז"ל הוא מדשרי ר"ל לקנח בי' ואי נימא דהא דאמר אביי דחייב היינו חטאת א"כ האיך מתירין איסור דאורייתא משום כבוד הבריות יכולין לומר ולתרץ דהרמב"ם לעולם סובר דחייב דאמר אביי היינו חטאת אך אעפ"כ לא פליג על ר"ל דשרי לקנח בי' משום דבאמת כבר ביארנו דאפילו הוא מונח על גבי יתדות נמי דין מחובר עליו אך אעפ"כ מחייב אביי משום תולש כשהניחו על גבי יתדות משום דכשהי' מונח על גבי קרקע הי' כנטוע ממש בארץ לאביי ועתה כשהניחו על גבי יתדות לא הוי נטוע בארץ ממש אלא מושך יניקה ולכמה דינין הוי עלי' דין תלוש בזה יכולין לומר אליבא דהרמב"ם דאביי סובר הא דנאבד ממנו שם הקרקע לאו מיד כשמגביהו מן הארץ אלא דוקא כשהניחו כבר על גבי יתדות והוקבע בדעתו להיות נשאר שם אזי נאבד ממנו שם הקרקע אבל בעודן בידו ויכול להיות שיחזירו שוב לקרקע אזי לא נאבד ממנו שם קרקע כיון דבאמת מושך יניקה מן הקרקע גם בעודו בידו נמי דמלשון הגמרא משמע כן דלמה צריך אביי לומר הי' מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתדות לימא והגביהו לבד ותו לא ולמה צריך לומר והניחו על גבי יתדות אלא ודאי דבשעה שהגביהו עוד לא נחשב כתולש משום דיניקה יש לו ג"כ באויר ושם הקרקע לא בטל עוד ממנו אלא כשמניחו על יתדות ולכן יכול אביי לסבור שפיר כר"ל דמותר לקנוחי בי' ואעפ"כ קאמר שפיר דאם הניחו על גבי יתדות דחייב חטאת והא דלא פסיק הרמב"ם כר"ל דמותר לקנוחי בי' משום דכל זה הוא דוקא לאביי דסובר דעציץ המונח על גבי קרקע חשיב ג"כ כקרקע ממש כצד הב' של חקירתנו לכן יכולין להיות שני הדינין אמת דאע"ג דסובר דאם הניח עציץ על יתדות דהוי תולש אעפ"כ יכול לסבור שפיר דאף על גבי יתדות נמי הוי מחובר משום דיש לו יניקה ג"כ באויר אבל הרמב"ם דפסק כרבא דעציץ נקוב לא הוי גופו כקרקע ממש ופסק נמי דעציץ המונח על הארץ והניחו על יתדות דחייב חטאת ע"כ מוכרח לסבור דעציץ המונח על גבי יתדות לא הוי כמחובר כלל דכן מוכרחין לומר אליבא דרבא דאי הוי כמחובר למה מחויב משום תולש דאפילו הוא מונח על הארץ נמי לא נחשב כקרקע ממש. אך הא דנחשב כמחובר משום יניקה שיונק מן הקרקע כאשר ביארנו לעיל וכיון דפסק דהוי תולש כדמשמע סתמא דהש"ס דזה קאי אליבא דכולי עלמא גם אליבא דרבא ולר"ז בגיטין גם ר"י סבירא לי' כן שם והרמב"ם פסק כר"י ע"כ הוכרת לומר דבאויר לית לי' יניקה כלל ולא שייך עכשיו לחלק בין תופסו בידו להניחו על גבי יתדות משום דלרבא אי מחייב לי' משום תולש הוי תולש גמור ולא הוי תולש רק משום דבטיל שם הקרקע ממנו כדביארנו לעיל לאביי וכיון שכן אתי לפי זה דלהלכה אסור לקנח בצרור שעלו בו עשבים והא דלא הביא הרמב"ם דאסור משום דכן דרכו שלא להביא דבר שאין מפורש בש"ס ודוק היטב בכל זה:

אך מ"מ, קשה לי על דברי מהירושלמי שהבאתי דר"ל גופי' סובר דעציץ על גבי עציץ מחויב שתים וא"כ מוכרחין לומר דהא דמחייב משום תולש לאו בשעת הנחה דהא מניחו על עציץ נקוב ולא על גבי יתדות ובע"כ מחויב משום תולש מיד כשמגביהו וא"כ האיך מתיר ר"ל לקנח בי' הא עובר איסור דאורייתא ועוד נשארה הקושיא שהקשיתי מהרמב"ם גופי' דכתב שם דהתולש מצרור שעלו בו עשבים דחייב ולא מפליג בין מונח על הארץ למונח על גבי יתדות:

אך בדרך אחר פשוט והיותר קרוב נראה לי לבאר דברי הרמב"ם והירושלמי והוא:

דהנה הפמ"ג חקר באו"ח סי' שי"ב אי מותר לקנח בצרור בשעה שמחזיקו בידו לגמרי ומפסיקו מאויר הקרקע דאז יכול להיות דהוי תולש ומביא שם הג"א שבת (פ"א ע"ב) דכתב שם אם עציץ נקוב שמונח על גבי קרקע והגביהו והפסיקו לגמרי ע"י עצים או בגד מנגד הארץ דהוי תולש מדאורייתא היינו אפילו אליבא דרש"י ותוס' דמפרשי דהאי תולש מדרבנן וגרע מהניח על גבי יתדות ע"כ הג"א והניח שם הפמ"ג בצ"ע עיי"ש. ובאמת מסתימת דברי הפוסקים משמע דאפילו הפסיקו לגמרי ע"י ידו מאויר הקרקע נמי מותר וקשה הא שם הוי תולש מדאורייתא וגם האיך לא גזרינן היכא דלא הפסיק מאויר הקרקע אטו הפסיק דדרך הוא בשעה שנוטל צרור שנוטלו כולו בכף ידו ואינו מדקדק ואין לך חשש גדול מזה אם נאמר דהיכא דהפסיק הוי תולש מדאורייתא אלא ודאי מוכרחין לומר דאפילו מפסיקו לגמרי נמי לאו תולש הוא ומותר וקשה מהג"א שמביא וגם הסברא נותנת כהג"א היכא דמפסיק הנקב לגמרי מן הארץ דאז הוי כעציץ שאינו נקוב:

אך נראה דהנה בשבת (דף ק"ז ע"ב) שם אמר ר' ששת האי מאן דתלש כשותא מהזמי והיגי מחייב משום עוקר דבר מגידולו ושם אמר אביי האי מאן דתלש פטרא מאונא דחצבי מחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב ר' הושעי' התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור וא"כ הכא אמאי חייב הא הוי כעציץ שאינו נקוב ומשני התם לאו היינו רביתיה והכא היינו רביתיה פירוש דהכא דרך גידולו בכך. ונראה לומר בפשיטות דהא דמחייב אביי בתולש פטרא מאונא דחצבי לא מיירי דהחצבא עומד על גבי קרקע דאפילו עומד על גבי שולחן נמי מחייב דהא בין כך ובין כך הוי כעציץ שאינו נקוב וא"כ מה שעומד על גבי קרקע לא מעלה ומוריד כלל אך הטעם דחייב הוא מטעם דהוי עוקר דבר דרך גידולו משום דהוי דרך גידולו בכך וחיוב דתולש לאו דוקא בתולש מן הקרקע אלא כל דבר שדרכו לגדל כך כגון שערות באדם ובהמה וצפרנים ותולש אותו מחויב משום תולש דבר מגידולו הגם שאינו יונק מהקרקע כלל אך דוקא בעציץ צריך להיות יונק מהקרקע דהיינו נקוב דאי לאו נקוב הוא לאו רביתיה הוא ולא הוי עוקר דבר מגידולו דאין דרך לגדל כן לכן צריך העציץ להיות נקוב כדי שינק מן הקרקע אבל בפטרא על אונא דחצבי אין צריך להיות יונק מן הארץ אלא מחויב עכ"פ משום דהוי עוקר דבר מגידולו כן נראה לי בפשטות. לפי זה נראה דעציץ נקוב ופטרא על אונא דחצבי וכן כשותא מהיזמי והיגי שני דינין מיוחדין הן דבעציץ נקוב הטעם דהוי מחובר משום דיונק מן הקרקע ולכן שייך בו המחלוקת אי מונח על גבי יתדות אי הוי מחובר או לא משום דלהכי הוי מחובר משום דיונק מן הקרקע נוכל לומר דבאויר אינו יונק או כמו שביארנו לעיל דהיכא דהוא באויר לא הוי כארץ. אבל בפטרא על פומא דחצבא דהטעם דחייב הוא משום דהוי דרך גידול בכך והוי עוקר דבר מגידולו א"כ לא איכפת לי היכא דאיתא להאי חצבא וכן אי יונק מן הקרקע לכן אי מונח אפילו על השולחן נמי חייב ולכן אפילו כשהי' מונח על הארץ והגביהו על השולחן נמי לא הוי תולש ודוק:

ונראה דהא דעשבים שעלו בצרור דחייב חטאת התולש ממנו לאו משום דהעשבים יונקים מן הקרקע אלא אפילו כשהן יונקין מן הצרור לחוד נמי חייב משום דהעשבים על הצרור הוי כפטרא על אוני דחצבי דדרך הוא לגדל כן והוי תולש דבר מגידולו וראי' נכונה לזה הוא מהרמב"ם פ"ח מהל' שבת הל' ג' דכייל שם הרמב"ם בהדי כשותא ופטרא וז"ל שם לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשותא שעלו בו סנה ועשבים שעלו על גבי החביות חייב שזה הוא מקום גידולו הרי לך בפירוש דהא דחייב בצרור שעלו בו עשבים משום דהוי עוקר דבר מגידולו ולא משום שיונק מהקרקע דומיא דעשבים שעלו על גבי החביות דהיינו פטרא על אוני דחצבא דודאי אינו יונק מהקרקע כלל כדמוכח שם בגמרא דפריך שם ר' הושעי' מעציץ שאינו נקוב. ולפי זה אפילו נימא דעציץ נקוב המונח על גבי הארץ והניחו על גבי יתדות דהוי תולש גמור אבל צרור שעלו בו עשבים מותר להגביהו דלא תולש הוא כלל דהיכא דאיתי' על גבי הצרור איתי' ושם הוי מקום גידולו ונראה דהרמב"ם לקח סברתו דהתולש עשבים מצרור חייב לא משום דהוי כמחובר לקרקע אך משום דהוי תולש ממקום גידולו מהירושלמי שהבאתי דכיון דר"ל גופי' סובר דעציץ נקוב המגביהו דהוי תולש א"כ האיך התיר בשבת לקנח בצרור הא הוי תולש אלא ודאי מוכרחין לומר דהא דעשבים שעלו בצרור דהתולשן בשבת חייב לאו משום דין מחובר לקרקע אלא משום עוקר דבר מגידולו לכן התיר שפיר ר"ל להגביהו ולא הוי תולש ודוק:

ולפי זה נפשטה בעיית הפמ"ג וניחא נמי מאי דסתמו הפוסקים וכתבו סתמא דמותר לקנח בצרור ולא חלקו אם מפסיק בידו לאויר הקרקע דאסור משום דבצרור מותר בכל גונא ולא דמי להא דהג"א דבהג"א שם מיירי בעציץ נקוב דהטעם דהוי מחובר הוא משום שיונק מן הקרקע לכן כתב שפיר דהיכא שמפסיקו מן הקרקע לגמרי הוי כעציץ שאינו נקוב דאינו יונק מן הקרקע והוי כתלוש דלאו היינו רביתיה אבל בצרור שעלו בו עשבים לאו טעמא הוא שיונק מן הקרקע דאפילו דיונק רק מהצרור נמי הוי על העשבים דין מחובר משום דהוי שם דרך גדולתו לכן מותר לקנח אפילו מפסיק ידו בין הצרור לאויר הקרקע ודוק. ולפי זה עולין דברי אביי ודברי ר"ל בקנה אחד ולא פליגי דר"ל מיירי בצרור לכן מותר להגביהו דלאו תולש הוא ואביי מיירי בעציץ נקוב דהיינו פרפיסא או לפירוש הרמב"ם גבשושית עפר דהוי נמי כעציץ נקוב לכן כשמגביהו והניחו על גבי יתדות חייב חטאת מדאורייתא דהוי תולש גמור ודוק:

ולפי דברינו אלה הי' נראה לי לחדש ולומר דנהי דביארנו בצרור שעלו בו עשבים מותר להגביהו ולא הוי תולש משום דדרך גדילתן הוא על הצרור ולהכי הוי עלייהו דין מחובר ולא משום דינקי מן הקרקע כדביארנו לעיל אעפ"כ נראה לי לחדש דהיינו דוקא להגביה הצרור מהקרקע אבל להניח על הקרקע אם תפסו בידו אסור משום דכשמגביהו מן הקרקע הוי איסור תולש ואיסור תולש ליכא במונע כח הצמיחה מעט רק תולש הוי בתולש דבר מגידולו לגמרי לכן בצרור דאפילו הוא באויר הוי נמי כדרך גידולו לאו עוקר דבר מגידולו מקרי ולא עבד מידי אבל אם תפס בידו והניחו על גבי קרקע דאז האיסור הוא משום צומח ואיסור צומח לאו דוקא כשנוטע מחדש דאפילו משקה מים לזרעים דרק מוסיף בהו כח הצמיחה הוי נמי זורע כדמפורש במ"ק (דף ב' ע"ב) א"כ נהי נמי כשהוא באויר לאו תלוש הוא אבל עכ"פ יונק רק מהצרור וכשמניחו על הקרקע הרי מוסיף בו יניקה וא"כ לא גרע ממשקה מים דהוי זורע משום דמוסיף כח הצמיחה וכש"כ הכא דמוסיף כח הצמיחה א"כ לפי זה אם תפסו בידו והניחו על הקרקע חייב משום זורע משום דבאויר אינו יונק רק מהצרור וכשמניחו על הקרקע יונק ג"כ מהקרקע ודוק:

ותמכתי יתדותי בסברא זו מן המנחת חינוך במוסך השבת מצוה ל"ב אות ב' ד"ה והנה דכתב שם דאף דלרש"י ז"ל בשבת דאם הגביה עציץ והניחו על יתדות דאינו חייב משום תולש אלא מדרבנן אעפ"כ יודה רש"י ז"ל דאם הניחו על הארץ חייב משום זורע משום דמוסיף כח היניקה משום דעל היתדות אינו יונק הרבה כמו שמונח על הארץ ומביא שם הג"א דלא כתב כן שכתב דאפילו הי' על יתדות והניחו על הארץ נמי אינו חייב. אלא מדרבנן והניח שם המנחת חינוך בצ"ע הרי לך בפירוש דמחלק בין איסור דתולש דאינו חייב ממעט יציקה לאיסור צומח דמחייב אפילו לא נוטע מחדש אלא רק מרבה כח הצמיחה והגם שכתב שם דהג"א לא כך כתב היינו דוקא התם דקאי אליבא דרש"י ז"ל דסבירא לי' דגם באויר יש לו יניקה מהקרקע דכתב דאינו חייב אלא מדרבנן אם הגביה עציץ נקוב והניחו על גבי יתדות לכך סבירא לי' להג"א דאיפכא נמי דהיינו אם הי' מונח על גבי יתדות והניח על הארץ נמי אינו חייב אלא מדרבנן ולא שייך לומר כדברי המנחת חינוך דעכ"פ לחייב משום נוטע דמרבה כח היניקה דמאן לימא דמרבה כ"כ כח היניקה כשמניחו בארץ כמו משקה מים למאן דאית לי' דבאויר נמי יש לו כת היניקה מן הארץ אבל הרמב"ם דפסק דחייב מדאורייתא הרי מכאן דסבירא לי' דבאויר אינו יונק כלל מן הארץ דלכן סבירא לי' דחייב מדאורייתא משום תולש אם הניח עציץ על גבי יתדות וא"כ נהי דביארנו דעל הצרור לא מחייב משום תולש אבל משום נוטע בודאי מחייב דהא באויר לא הי' לו כלל כח יניקה מן הארץ ועכשיו יש לו יניקה מן הארץ ודוק היטב:

והשתא דאתאנו להכי תקשה לי דהנה בשבת (דף פ"א ע"ב) אמר ר' הונא אסור לפנות בשדה ניר בשבת מאי טעמא וכו' אלא דלמא נקיט מעילאי ושדי לתתאי ומחייב וכו'. פירוש דלמא נקט צרור ממקום גבוה וישליך במקום נמוך והוי חורש וא"כ יקשה לי לפי זה האיך התיר ר"ל לקנח בצרור שעלו בו עשבים נהי דר"ל לא מיירי בשדה ניר דליכא למיחש משום חורש אבל לפי מה שביארנו דאם ישליך הצרור בקרקע חייב משום צומח א"כ כל היכא דישליך יעבור על איסור צומח ואין זה גזרה חרשה דחד גזרה הוא דאין לקנח בצרור כזה שיוכל לבא על ידי הנחתו לידי איסור דאורייתא וא"כ האיך התיר ר"ל לקנח בו א"כ ע"כ מוכרחין לומר דר"ל סבירא לי' דכמו בתולש ליכא איסור אלא א"כ תולש לגמרי כן בצומח ליכא איסור במוסיף כח הצמיחה דהנה שם במ"ק גבי משקה זרעים איכא מחלוקת בין ר"י ובין רבה משום מאי מתרין בי' דסובר רבה דמתרין בי' משום חורש ולא משום זורע ובודאי הטעם הוא דסבירא לי' דליכא איסור צומח במרבה כח הצמיחה ומוכרחין לומר דגם ר"ל יסבור כותי' וע"כ ליכא איסור באם יניח אותו על הקרקע וע"כ סבירא לי' לר"ל דמותר לקנוחי בי' דליכא איסור לא בהגבהתו ולא בהנחתו אבל הרמב"ם דפסק בפ"ח מהל' שבת דמשקה מים הוי משום זורע א"כ אפילו שמותר להגביה צרור שעלו בו עשבים מע"ג קרקע אבל להניחו בחזרה על גבי קרקע אסור לכן שפיר פסק הרמב"ם דלא כר"ל וסבירא לי' דאסור לקנח בצרור שעלו בו עשבים אבל לא מטעם דפסק דאם הניח עציץ על גבי יתדות דחייב משום תולש אלא מטעם אחר לגמרי דנהי דצרור מותר להגביהו אבל מ"מ חיישינן שמא ישליך אותו בחזרה ע"ג קרקע ויחייב משום צומח. ולפי דברינו אלה דהרמב"ם מחלק בין צרור לפרפיסא דפרפיסא אם הניחו על יתדות הוי תולש ובצרור לא. צריכין לפרש הא דאמרינן שם בש"ס אמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי לא כמו שפירש רש"י ז"ל דלא הוי תולש דלפי דברינו אליבא דהרמב"ם ז"ל האיך ש"מ זה הא עציץ נקוב שאני מצרור ונהי דבצרור ליכא תולש אבל בעציץ הוי תולש כדביארנו אלא הפירוש הוא דמביא ראי' דליכא איסור מוקצה דהיינו איסור טלטול באופן דליכא משום תולש ומביא ראי' שפיר מצרור דכשם שמותר לטלטל צרור כן מותר ג"כ לטלטל פרפיסא ודחי שם בגמרא נהי דמשום צורך התירו לטלטל אבל שלא לצורך לא התירו לטלטל דאיכא איסור מוקצה ולמאי שפירש רש"י ז"ל קשה לי מאי דחי שם הא שפיר מביא ראי' דליכא איסור תולש מדשרא ר"ל דאי איכא איסור תולש האיך התיר ר"ל לצורך איסור תולש דהוא מדאורייתא כמו שפירש רש"י ז"ל גופי' לקמן שם אבל לפירוש שפירשנו אליבא דהרמב"ם ניחא דמיירי' באיסור טלטול שהוא רק מדרבנן ומביא ראי' דליכא איסור טלטול בעציץ נקוב ומיירי בענין דליכא משום תולש כגון דמונח על היתדות ועל זה מדחי הש"ס שפיר דלמא איכא איסור טלטול ושאני הכא דהתירו לצורך ע"כ ודוק:

ובדברינו אלה יובנו היטב דברי הרמב"ם פ"ב מהל' טומאת אוכלין הל' י"ב דשם כתב וז"ל עציץ שמלאוהו עפר עד שפתו אינו חשוב כלי אלא הרי הוא כטבלא שאין לה שפה שאינו כלי קבול והוא ממתניתין דעוקצין פ"ב מ"י מלאהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לזביז עכ"ל המשנה שם פירוש שאין מכשיר הזרעים שנצמחו בתוכו ופירש שם הרע"ב וכן פירש שם הר"ש דמשום הכי לא הוכשרו הזרעים דהוי כעציץ נקוב הואיל דהעפר שבו רואה פני האויר שמלאוהו עד שפתו אבל הרמב"ם פירש שם משום דלא הוי כלי דכיון דמלאו הכלי עד שפתו בטל הכלי מתורת כלי. ופירשו שכונת הרמב"ם נמי שרצה הר"ש לפרש דמים אינו מכשיר אלא א"כ היו המים בכלי והקשו עליו מה שהר"ש בעצמו מקשה בכמה מקומות כגון ממרעיד אילן ומעלה פירותיו לגג שמכשרי המים אף שלא היו בכלי ובאמת צריכין להבין כונת הרמב"ם דמה לי שאינו כלי אבל סוף כל סוף אין להזרעים יניקה מקרקע כיון דמיירי בכלי שאינו מנוקב. אך נראה לי דכונה אחרת יש להרמב"ם במה שכתב דבטל הכלי וסמך לדברי הרמב"ם מסוגיא דשבת פ' המצניע דר"ש אית לי' דהתולש מעציץ נקוב דפטור משום דלית לי' האי דינא דעציץ נקוב הוי מחובר ואעפ"כ אמרינן שם דאם הי' נקוב בכדי טהרתו דמודה ר"ש דחייב משום דאז הוי מחובר משום דהכלי לאו כלי הוא כלל וצריכין להבין טעמא דר"ש דמאי שנא נקוב בכדי טהרתו דמודה דהוי מחובר וזה לא מסתבר למימר דר"ש סבירא לי' דכל זמן שאין לו נקב גדול כ"כ עד שיטהר בו אין לו יניקה מהקרקע אך הסברא הוא פשוט לפע"ד כפי מה שביארנו לעיל דעיקר דין מחובר לא תלי דוקא אם הוא יונק מארעא אלא העיקר אם הוא דרך גדולתו או לא דבאמת כל ירק אינו יונק מכל הקרקע אלא מג' טפחים שסביבו ומאי שנא אם אלו הג' טפחים נתונים בעציץ שאינו נקוב. אמאי לא הוין מחובר אך צריכין לומר דכשנתנו בכלי בטל השם כלי ממנו דין קרקע והוי עלייהו שם מטלטלין ולאו היינו רביתיה אבל כשנוקב בכדי טהרתו דבטל ממנו שם הכלי נהי נמי דהזרע אינו יונק משאר העפר אבל על העפר הזה נמי יש לו דין קרקע והיינו רביתיה וזהו סברת ר"ש אף דסבירא לי' דכח היניקה מה שיונק מן הקרקע דרך הנקב אין לו כח לפעול שהזרע שבתוכו יהא עליו דין מחובר דלכן סבירא לי' דבעציץ נקוב התולש ממנו פטור אבל אעפ"כ סבירא לי' דאם על העפר שבעציץ גופי' נעשה דין קרקע כגון שהכלי בטל מתורת כלי דהיינו שנעשה בו נקב בכדי טהרתו הוי על הזרעים דין מחובר כמו כן לדידן בכלי שאינו מנוקב באופן שהכלי בטל מתורת כלי כגון להרמב"ם שמלאוהו בעפר עד שפתו נמי הוי על הזרעים דין מחובר ולא איכפת לי מה דאינו יונק משאר הקרקע דלדידן אינו נקוב ולר"ש כלי נקוב חד דינא אית להו ודוק היטב בכל זה:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה