אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן יד

סימן יג

נסתפקתי למאן דסובר דאין איסור יוהכ"פ חל על איסור נבלה דלא סבירא לי' איסור חל על איסור בכולל איך יהי' הדין אם יאכל חצי שיעור נבלה וחצי שיעור דבר היתר ביוהכ"פ אי יתחייב משום איסור יוהכ"פ או לא מי נימא דכיון דאיסור נבלה ליכא כאן כיון דלא אכל רק חצי שיעור ממילא תחול עליו איסור יוהכ"פ או לא נימא הכי מטעמא דאבאר אי"ה לקמן וכן שייך למספק ספקתינו נמי אפילו למאן דאית לי' כולל או מוסיף אך בדבר איסור דליכא בי' כולל או מוסיף אם יאכל חצי שיעור מהדבר שיש בו ג"כ האיסור הראשון וחצי שיעור מהדבר שיש בו רק איסור השני בלבד אי לקי משום איסור השני דהא משום איסור הראשון ליכא כאן חצי שיעור או לא: והנה לכאורה יש להביא ראי' מהתוס' בשבועות (דף כ"ג ע"ב) ד"ה דמוקי לה וכן שם (דף כ"ב ע"ב) ד"ה אהתירא קמשתבע דכתבו שם לחד תירוצא דאע"ג דאין איסור חל על איסור אפילו איסור לאו על איסור עשה אבל איסור שבועה על איסור חצי שיעור דנבלות חל דאיסור דחצי שיעור קיל ומוכרחין שם לומר כן לחד תירוצא מהסוגיא דשם הרי לך בפירוש דאיסור חל על איסור בחצי שיעור וא"כ הכא נמי כיון דאיסור דנבלה ליכא אלא חצי שיעור חל עליו איסור דיוהכ"פ. אך יכולין לחלק מהסוגיא דשבועות דהתם איכא איסור שלם על איסור דחצי שיעור דנבלה דהא נשבע על חצי שיעור נבלה נמצא דעל איסור דחצי שיעור איכא איסור שלם דשבועה אבל הכא נהי דבהצטרפות החצי שיעור השני יתחייב מלקות אבל עכ"פ בהחצי שיעור הזה דנבלה ליכא אלא איסור דחצי שיעור דיוהכ"פ עליו ואיסור חצי שיעור על איסור חצי שיעור בודאי לא חל וכיון דלא חל איסור דחצי שיעור דיוהכ"פ על איסור דחצי שיעור דנבלה ממילא אין יכול להצטרף עם החצי שיעור האחר להתחייב משום יוהכ"פ ודוק:

ובע"כ מוכרחין אנו לחלק ולומר כן דבאמת הוא ספקתינו סוגיא מפורשת במעילה (דף ט"ז ע"א) דלא מחויב משום איסור השני אף באופן דליכא מהאיסור הראשון רק חצי שיעור דהנה התם פליגי רב ולוי אהא דתנן שם במתניתין דכל הנבלות מצטרפות זה עם זה ואמר שם רב דזה דוקא לענין טומאה אבל לענין אכילה טמאה בפני עצמה וטהורה בפני עצמה פירוש דאם יאכל חצי זית מנבלת הטמאה וחצי זית מנבלת הטהורה לא יחויב משום נבלה ולוי סבר שם דאף לענין אכילה מצטרפין דאם אכל חצי שיעור מנבלה וחצי שיעור מטמאה מלקין אותו משום נבלה ומותבינן שם בגמרא על רב דהא תניא דמיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין הא מיתת שניהם מצטרפין וכו' ומשני שם האי תנא סבר איסור חל על איסור לכן חלה איסור נבלה על טמאה ובכל טמאה יש איסור נבלה נמי לכן מצטרף טהורה וטמאה להלקותו משום נבלה אבל רב סובר דאין איסור חל על איסור לכן בטמאה ליכא משום נבלה ומשו"ה חצי זית נבלה מטהורה וחצי זית מטמאה אין מצטרפין משום דהוי שני שמות דנבלה בטמאה ליכא הרי לך בפירוש דבאופן דאמרינן דאין איסור חל על איסור אמרינן ג"כ באופן זה אפילו דמהאיסור הראשון ליכא כ"א חצי שיעור ומאיסור השני איכא שיעור שלם בהצטרפות החצי שיעור מאיסור הראשון אעפ"כ אמרינן ג"כ בזה האופן דאין איסור חל על איסור ולכאורה תקשה מזה לסברת התוס' בשבועות שהבאנו לעיל דעל האיסור דחצי שיעור איסור חל עליו אלא ודאי מוכרחין לחלק כדאמרן דאיכא חילוק בין היכא דעל החצי שיעור איכא איסור שלם בלא שום הצטרפות כגון התם בשבועה להיכא דהאיסור השלם נעשה מהצטרפות ודוק:

איברא דיכולין לומר דהיינו טעמא דלוי דפליג אדרב ור' אסי וסובר דמצטרפין והיינו טעמא ג"כ דברייתא דסוברת דמיתת שניהם מצטרפין משום דסבירא להו נהי דנבלה אינה חל על טמאה היינו דוקא בשיעור שלם היכא דאיכא מטמאה כזית שלם אבל היכא דליכא מטמאה כ"א חצי זית ונמצא כשאכל אותה דלא עבר משום טמאה א"כ אמאי לא יעבור על איסור נבלה והא דאיכא איסור משום חצי שיעור טמאה הרי איסור חל על איסור דחצי שיעור כדמביא התוס' בשבועות שהבאתי לעיל והגם שביארנו שיש לחלק אבל הם לא סבירא להו החילוק שאמרנו מטעמא דאבאר אי"ה לקמן. והא דמבאר שם הש"ס דטעמא דהברייתא דסוברת דמצטרפין הוא משום דסוברת דאיסור חל על איסור ולא מטעמא דאמרנו היינו דרב ור"א מתרצי כן אליבא דנפשייהו משום דהם סוברים דעל חצי שיעור נמי אין איסור חל על איסור כדביארנו לכן מוכרחין לומר דטעמא דברייתא הוא משום דסוברת דבעלמא נמי איסור חל על איסור ונבלה חל לעולם על טמאה אבל לוי לשיטתו יוכל לסבור שפיר דהברייתא סוברת דאין איסור חל על איסור והכא שאני כמו שאמרנו דהא הכא ליכא איסור משום טמאה דהא ליכא משום טמאה אלא חצי שיעור דהא באמת הקשו שם התוס' ד"ה אמר רב דכי רב ולוי יפלגו בפלוגתא דתנאים דאיסור חל על איסור ולדברינו ניחא קושיתם דבאמת סוברים שפיר דאין איסור חל על איסור והכא סובר לוי מטעמא דאמרנו דשאני ורב דלא מחלק מוכרח לאוקמי הברייתא כמ"ד דאיסור חל על איסור ודוק:

ונלענ"ד לומר דרב ולוי דפליגי לפי דברינו אם חצי שיעור מאיסור א' וב' וחצי שיעור מאיסור ב' לבד מהני להתחייב משום איסור הב' נראה דתלוי בהחקירה מהו האיסור דחצי שיעור מי נימא דאיסור דחצי שיעור הוא איסור מיוחד בכל האיסורין כלומר דחצי שיעור נבלה וטרפה דאסורה לאו משום איסור נבלה או טרפה אלא דהוי איסור מיוחד מוכל חלב דילפינן ביומא וטעמא דאסורה הוא כמו גזרה דאורייתא משום דחזי לאיצטרופי גזרה התורה דאפילו חצי שיעור נמי לא יאכל נמצא דבחצי שיעור ליכא עצם האיסור כלל וכלל אך איסור אחרינא יש בו או נימא דהא דקאמר בגמרא דטעמא דחצי שיעור אסור משום דחזי לאיצטרופי, הוא רק סימן לדבר דכיון דחזינן דאם אכל עוד חצי זית נצטרף החצי זית האחרינא עם הראשון ומלקינן לי' והא אין סברא לומר דהמלקות הוא משום חצי זית האחרון נמצא דגם הראשון יש בו חלק האיסור דכל משהו שבכזית הוי חלק מהאיסור אך כשיצטרף כל חלקי האיסור אז מלקינן לי' וכשאכל רק חצי זית הוי רק איסור קלוש נמצא לפי זה דבחצי שיעור דאסור הוא מאותו האיסור שאסור השיעור השלם בחלב משום חלב ובנבלה משום נבלה:

והנה אם נימא כצד הב' דחצי שיעור הוא האיסור מאותו הדבר עצמו וכשיצטרף כל חלקי האיסור אז מחויב מלקות שפיר נכון לחלק החילוק שחלקנו לעיל מההיא דתוס' דשבועות שכתבו דאיסור שבועה חל על האיסור דחצי שיעור ובין הסוגיא דמעילה דהא דכתבו התוס' דאיסור חל על חצי שיעור היינו דוקא היכא דעל אותו החצי שיעור חל איסור שלם אבל היכא דבחצי שיעיר זה ליכא כ"א איסור דחצי שיעור אך כשיצטרף עם עוד חצי שיעור יצטרף אז האיסור למלקות לא שייך לומר כן משום דכיון דעל אותו חצי שיעור דטמאה אין חל האיסור דחצי שיעור נבלה וא"כ האיך יצטרף למלקות ודוק. אבל אי נימא כצד הא' דאיסור דחצי שיעור הוא איסור אחר ולא אותו האיסור א"כ נהי דעל איסור חצי שיעור טמאה אין חל האיסור דחצי שיעור נבלה אבל מ"מ כשמצטרפין אותו לחצי שיעור נבלה למה לא נלקה אותו משום נבלה כיון דבטמאה ליכא כ"א חצי שיעור ועל איסור דחצי שיעור דטמאה יכול איסור לחול כדברי התוס' דשבועות לעיל ואע"ג דאיסור דחצי שיעור דנבלה אין חל על חצי שיעור דטמאה אך מה איכפת לן מזה כיון דלפי צד זה החקירה אין לאיסור דשיעור שלם שום שייכות עם האיסור דחצי שיעור ונהי דהאיסור דחצי שיעור אין חל אבל האיסור דשיעור שלם יכול לחול ודוק. ובהא פליגי רב ולוי דרב סובר דאיסור דחצי שיעור הוא מאותו האיסור השלם לכן סובר דאין מצטרפין אבל לוי סובר דהוא איסור אחר לגמרי לכן סובר שפיר דמצטרפין אע"ג דסובר דאין איסור חל על איסור אבל הכא דליכא כ"א איסור דחצי שיעור יכול האיסור לחול כמו שכתבו התוס' דעל האיסור דחצי שיעור חל איסור אחר:

ואם צדקנו בדברינו אלה יתישב בזה הראב"ד פ"ד מהל' מאכלות אסורות הל' י"ז. דכתב שם הרמב"ם דכל הנבלות מצטרפין זה עם זה אבל נבלה עם טמאה אין מצטרפין עיי"ש והשיג שם הראב"ד ז"ל וז"ל פלוגתא היא במעילה ורב ור"א הוא דאמרי הכי ולוי פליג עלייהו וברייתא מסייע ללוי דמצטרפין עכ"ל. ולכאורה דברי הראב"ד בזה תמוהים דהא מוקמינן הברייתא כמאן דסובר דאיסור חל על איסור אבל אנן דפסקינן דאין איסור חל על איסור נבלה עם טמאה אין מצטרפין ואם כוונתו להשיג על דברי הרמב"ם שפסק דאין איסור חל על איסור א"כ בכמה מקומות שפסק הרמב"ם דאין איסור חל על איסור הי' לו להשיב כן, וכן הקשה שם הכס"מ. אבל לדברינו ניחא דבעלמא פסק הראב"ד שפיר דאין איסור חל על איסור והכא שאני משום דליכא כ"א איסור דחצי שיעור ולוי סובר כן וגם הברייתא מסייע לי' כדביארנו לעיל לכן השיג שפיר דהי' לו לפסוק כלוי דהא ברייתא מסייע לו והגם דרב מוקי הברייתא כמ"ד דאיסור חל על איסור אעפ"כ שנויא דחיקא הוא כיון דללוי אתי הברייתא ככולי עלמא כדביארנו לעיל ודוק: ומסוגיא דמעילה שהבאנו יש להשיג על דברי מוהרימ"ט ומביאו השעה"מ הל' איסורי ביאה הל' ח' שם באמצע הענין ד"ה כתב מוהרימ"ט דהא דאמרינן דאין איסור חל על איסור היינו דוקא היכא דהתרו בו משום איסור הראשון אבל היכא דהתרו בו משום השני לבד ולא משום איסור הראשון אז אמרינן דחייב משום איסור השני כן דעתו של מוהרימ"ט ז"ל עיי"ש בשעה"מ ומהסוגיא דמעילה שהבאתי יש בהדיא סתירה לדבריו דהא התם בודאי לא התרו בו משום טמאה אלא משום נבלה לחוד דהא ליכא כאן איסור טמאה אלא חצי שיעור ואפילו התרו בו נמי לאו כלום הוא והוי כלא התרו בו ואעפ"כ אמרינן דאי אין איסור חל על איסור דאין לוקה משום נבלה ואפילו ללוי דפליג היינו משום דסובר דאיסור חל על איסור או מטעמא דאיסור טמאה ליכא אלא חצי שיעור כדביארנו אבל בזית גמור מנבלה טמאה בודאי אין מחוייב על איסור נבלה אי סברינן דאין איסור חל על איסור אפילו באופן כזה דהיינו אי לא התרו בו משום טמאה. ודוק כי היא קושיא נכונה על דבריו:

אך מ"מ תקשה לי על מה שכתבתי לעיל דהא דכתב התוס' בשבועות דעל איסור דחצי שיעור איסור חל על איסור היינו דוקא היכא דעל החצי שיעור חל איסור שלם למלקות בלי שום הצטרפות חצי שיעור אחר אבל היכא דהאיסור למלקות חל על החצי שיעור בהצטרפות חצי שיעור אחר בזה האופן כתבתי דאין איסור חל על איסור גם באיסור חצי שיעור נמי קשיא לי על זה מדברי התוס' בחולין (דף ק"ב ע"ב) ד"ה שאין בו כזית שכתבו שם דבאבר חי מן הטמאה שאין על האבר כזית בשר חל עליו האיסור דאבר מן החי משום דאיסור טמאה ליכא כי אם חצי שיעור והא הכא דאיסור אמ"ה אין חייבין עליו אלא בכזית נמצא לא חל האיסור אמ"ה על הבשר טמאה למלקות אלא בהצטרפות החצי שיעור דגידים ועצמות וא"כ היכי חל לפי דברינו על החצי שיעור דבשר איסור אמ"ה הא הוי כמו באיסור נבלה על, איסור דטמאה שאין חל ג"כ אפילו באופן דליכא אלא חצי שיעור מאיסור דטמאה ודוק. ודוחק לומר דאיסור אמ"ה שאני מכל האיסורים דאף דאינו מחוייב אלא בכזית מבשר גידים ועצמות אבל מ"מ עיקר האיסור הוא על הבשר וממילא הוי הכא כמו בשבועה דעיקר האיסור הוא על החצי שיעור דדוחק הוא לומר כך:

ועלה בדעתי לומר בזה דרך חדשה במה דאין חל איסור נבלה על איסור חצי שיעור טמאה דהנה הא דכתבו התוס' דאיסור חל על איסור דחצי, שיעור כתב הר"ן בשבועות בשם חי' גלנטי והובא ברע"א סי' קפ"א הוא מטעם דהוי חמור על קל ולשיטת רש"י ז"ל בחולין (דף ק"א ע"ב) דשבת על יוהכ"פ הוי איסור מוסיף משום דשבת הוי איסור סקילה ויוהכ"פ ליכא בי' רק איסור כרת הי' נלענ"ד לומר דלשיטת רש"י ז"ל נוכל לומר ג"כ הכא בחצי שיעור דהא דאיסור שבועה חל על איסור בחצי שיעור הוא ג"כ מטעם מוסיף דכיון דאיסור דחצי שיעור הוי איסור קלוש דליכא בי' אפילו עשה ואיסור דשבועה אית בי' מלקות וזאת הסברא הי' שייך שפיר ג"כ באיסור נבלה על חצי שיעור דטמאה דכיון דטמאה ליכא בי' אלא חצי שיעור וכשיאכל חצי שיעור השני נמצא דחל עליו איסור נבלה החמורה דמלקינן לי' והוה מוסיף לשיטת רש"י ז"ל ונוכל לומר דהוי כולל ג"כ בזה האופן דחוץ מה שמוסיף איסור מאיסור חצי שיעור דטמאה על איסור השלם דנבלה עוד הוי כולל נמי דבזה דנתוסף איסור נבלה על חצי שיעור דטמאה נמצא דגם על חצי שיעור האחר דנבלה נמי חל איסור הנבלה למלקות דנהי דגם מעיקרא הוי איסור נבלה אבל רק איסור קלוש דחצי שיעור ובמה שחל איסור נבלה על הטמאה חל ג"כ איסור נבלה למלקות על החצי שיעור האחרינא נמצא דהוי כולל עוד חתיכה ודוק. אך הא דלא חל איסור נבלה על חצי השיעור דטמאה נראה לענ"ד לומר בדרך אחר:

והוא דהנה נסתפקתי בדברי הרמב"ם בהל' שגגות פ"ד הל' ג' דכתב שם דהא דאמרינן דאיסור חל על איסור באיסור מוסיף צריכין שיהיו האנשים בעולם כגון באיסור דא"א על איסור דאחות אשה דאמרינן דמיגו דחל איסור דא"א על האחין האחרים חל ג"כ על זה דאסורה עליו כבר משום אחות אשתו צריכין שיהיו האחין האחרים בעולם אבל אי ליכא אחין אלא הוא לא אמרינן אילו היו אחין הי' מוסיף השתא נמי מוסיף כן סבירא לי' שם הרמב"ם ז"ל עיי"ש. ונסתפקתי איך יהי' הדין אם בשעת נשואין דהיינו בשעה שנשא אחיו אחות אשתו לא היו שם אחין אך אח"כ נולדו לו אחין מי אמרינן דכיון דעתה בשעה שנולד האח חל עליו האיסור דאשת אח חל נמי לגבי' האיסור דא"א או נימא דכיון דבשעת עשיית הקדושין לא הי' יכול האיסור דא"א לחול משום דלא הי' אז איסור מוסיף ממילא לא חל כלל דאיסור כולל או מוסיף לא שייך אלא בשעת התחדשות האיסור אבל הכא לא נתחדש באיסור כלום דהלידה הזו לא גרמה להאיסור והאח הנולד ממילא אסור לא שייך לומר בזה איסור מוסיף וכן ספיקתי באיסור כולל כגון בשעה שנשא אחות אשת אחיו לא הי' לה עוד אחות אך אח"כ נולד לה ונאסר בהן מי חל ג"כ על האיסור דאחות אשתו על אשת אחיו נמי מטעם ספק זה. זהו תוכן ספקתי. והנה הגם שסדרתי ספקתי זו לפני חברי ופשוט הי' להם כהצד הא' שצריך לחול מליהם ג"כ אח"כ אבל לפענ"ד הי' נראה כהצד הב' דלא שייך בזה האופן כולל או מוסיף ויגעתי וחפשתי ומצאתי הון ועוז לדברי בדברי שו"ת רע"א סי' ס"ה על דברי הצמח צדק דרצה לומר דביצת טרפה שנולדה ביו"ט חל עליו איסור נולד הגם שכבר אסורה מטעם טרפה שקדמה דבעודה בבטן העוף נאסרה. משום טרפה אעפ"כ חל עליו איסור נולד משום כולל דכיון דחל איסור נולד על הביצים:

אח"כ מצאתי בראש יוסף לחולין דף צ' ד"ה ובד"ה קדשים דאיסור כרת, מפורש כדברי עמ"ש. הנולדות מן הכשרות חל ג"כ על ביצה זו ודחה סם הרע"א דלא שייך כולל בגונא זו דדוקא מה דאיסורו בא בשעה שחל קדושת יו"ט מקרי כולל כמו יוהכ"פ על נבלה וכן חמץ כשהגיע פסח דחל איסור חמץ על התרומה בכולל דחל על דברים המותרים אבל הכא כשקדש היום דעדיין לא נולדה הביצה זו ולא נתפשט האיסור על ביצה זו וכשנולדה זו אין חדוש איסור זו גורם לשאר דברים דביצה זו לא גרמה לדחות האיסור על שאר דברים עיי"ש מלתא בטעמא. ראינו מזה דלא שייך כולל אלא בשעת חלות האיסור אבל אי בשעת חלות האיסור לא הי' כילל אף דאח"כ נאסר נוכח האיסור ההוא דבר אחר שנולד אז לא שייך למימר דכיון דנאסרה הדבר ההוא ואסרה ג"כ הדבר האסור כבר באיסור אחר לכן לא שייך למימר דכיון דנאסרו הביצים שנולדו מעופות כשרים מה דחל עליהם קדושת יו"ט חל ג"כ על ביצה זו וכמו כן הכא נמי לא שייך למימר דכיון דחל איסור על האחות שנולדה חל ג"כ על זו כיון שבלידה זו לא גרמה האיסור שתאסר גם אחותה ודוק כי הוא ממש לי דומה בדומה ופשיטא דאיסור מוסיף ג"כ שוה לזה. והשתא דאתינן להכי דלא שייך כולל או מוסיף אלא בשעת התחדשות האיסור ממילא ניחא קושיתנו אמאי לא יצטרף חצי שיעור טמאה וחצי שיעור נבלה ללקות משום נבלה כיון דאיסור טמאה ליכא אלא חצי שיעור וכיון שאמרנו מה דחל איסור על חצי שיעור הוא משום דהוי מוסיף א"כ לא שייך למימר דחל על חצי שיעור אלא כגון התם בשבועה דמיד דחל עליו האיסור שבועה הוי מיד מוסיף למלקות אבל הכא בחצי שיעור טמאה דבשעה שחל האיסור דנבלה כגון בשעה שנתנבלה הבהמה אז לא הי' שום מוסיף בין אם בבשר הטמאה היתה אז כשיעור לא היתה יכולה לחול איסור נבילה על איסור טמאה ואפילו אם בבשר הטמאה לא היתה אז כשיעור ג"כ לא חל עליו אז האיסור דנבלה דמשום נבלה ג"כ לא הי' שיעור אך אח"כ כשיצטרף עוד חצי שיעור נבלה מבהמה הטהורה אז להוי מוסיף ואז ליכא שום התחדשות במעשה האיסור משום דנבלה כבר נתהוה וכיון דלא חל אז גם עתה אינה יכולה לחול כדביארנו ואפילו נאמר דהטעם דאיסור חל על חצי שיעור לאו משום איסור מוסיף אלא משום דהוי חמור על קל כדכתב הר"ן אבל מ"מ דחמור על קל לא עדיף ממוסיף או כולל וכיון דביארנו דמוסיף או כולל לא שייך אלא בשעת חלות האיסור ג"כ חמור על קל נמי לא שייך אלא באופן זה דהיינו בשעת חלות איסור החמור אז יכול לחול על איסור אחר הקל אבל הכא האיסור כבר חל וההצטרפות מה שמצרף השני חצאי זיתים אינו נותן כלום בעצם האיסור גופא לכן אינו יכול לחול איסור דנבלה על חצי שיעור דטמאה אבל התם בשבועות דבשעה שחל איסור דשבועה חל איסור למלקות לכן שייך לומר דאיסור דשבועה הוי מוסיף או חמור על קל וכן בתוס' דחולין (דף ק"ב ע"ב) באמ"ה על בשר טמאה דמיד שמנתק האמ"ה מן הבהמה הטמאה דאז חל האיסור דאמ"ה אז חל מיד ג"כ על הבשר הטמאה נמי דמשום איסור טמאה ליכא אלא איסור דחצי שיעור ואיסור דאמ"ה חל מיד עליו למלקות דזאת ליכא למימר התם דמעיקרא נתק ממנה החצי שיעור בשר ואח"כ הגידים והעצמות דבאופן זה לא הוי אמ"ה דאפילו חלק לאח"כ ליכא איסור דאמ"ה וכש"כ קודם אך באיזה אופן חל האיסור האיסור דאמ"ה חל מיד למלקות אבל הכא אינו חל האיסור דנבלה על האיסור דטמאה מיד כשנתהוה נבלה דאז לא הי' שום מוסיף אלא אח"כ במה שמצטרף עם חצי שיעור נבלה אחרת ואז לא שייך מוסיף כדביארנו לעיל ודוק:

והרוחנו באלה הדברים לישב ולהבין דברי רש"י ז"ל המוקשים מאוד במס' מכות (דף ט"ז ע"ב) שם אמר רבה בר ר' הונא ריסק תשעה נמלים והביא א' חי והשלימו לכזית דלוקה ששה ופירש שם רש"י ז"ל ד"ה משום וז"ל שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה עכ"ל. פירוש דרש"י ז"ל מפרש דהא דקאמר והביא א' חי הוא ממש חי ובתוס' פירש שם דחי לאו דוקא אי ממש אלא פירוש שלם דהוי' ברי' אפילו מת אך כיון דהוי שלם ולא חסר ממנו כלום. וקשה דברי רש"י ז"ל אמאי פירש דחו ממש דזאת בודאי סבירא לי' לרש"י ז"ל ג"כ כסברת התוס' דאפילו מת רק ששלם הוי ברי' דהא רש"י ז"ל פירש שם ד"ה ריסק וז"ל מיעך וכיתת וביטלן מתורת ברי' עכ"ל. הרי דלהוציאן מתורת ברי' סבירא לי' דצריכין למעך אבל אי הוי שלם הוי ברי' אעפ"י דאינו אי אבל לדברינו שהבאנו לעיל דאיסור מוסיף או כולל לא שייך אלא היכא דהוי מוסיף או כולל בשעת חלות האיסור ועוד עשינו הנחה לשיטת רש"י ז"ל דהא דאיסור חל על איסור דחצי שיעור הוא מטעם מוסיף כדביארנו אתי שפיר שיטת רש"י ז"ל מאי דפירש דכונת הש"ס הוא חי ממש:

דהנה באמת הקשו שם התוס' ז"ל דאמאי חייב שם ששה ה' משום ברי' וא' משום נבלה הא משום נבלה ליכא לחיובי משום דהא במס' מעילה אמרינן דנבלה וטמאה אין מצטרפין דאין איסור נבלה חל על איסור טמאה וזאת דוחק לרש"י ז"ל למימר דאזיל הסוגיא אליבא דמ"ד דאיסור חל על איסור לכן פירש רש"י דחי הוא חי ממש דהא הקשינו לעיל על האי דינא דנבלה וטמאה אין מצטרפין אמאי לא ללטרף דנהי דבעלמא אין נבלה חל על טמאה אבל הכא דמשום איסור טמאה ליכא אלא חצי שיעור אמאי לא ליחול האיסור דנבלה אך תרצנו דהא לא קשיא משום דטעמא דאיסור חל על חצי שיעור הוא מטעם מוסיף והכא דבשעת חלות האיסור דנבלה לא, הי' יכול לחול על הטמאה משום דאז לא הי' מוסיף לכן אפילו אח"כ שנעשה מוסיף אין יכול לחול כדברינו לעיל דמוסיף לא שייך אלא בשעת חלות האיסור והכא לא נעשה חלות האיסור בשעת הצירוף אך בשעת מיתת הבהמה הטמאה ואז לא הי' מוסיף כלל לכן פירש רש"י ז"ל כאן דמיירי דבשעה שבלע הי' עוד חי אך לאח"כ בשעת בליעה עם הט' המרוסקין מת נמצא דבמה שחל על הנמלה החי' שם נבלה יתוסף בזה איסור נבלה למלקות על הט' נמלים המרוסקין דאיסור שרץ שבהן ליכא אלא חצי שיעור דלצרף לענין איסור דשרץ למלקות לא שייך כאן דאיסור שרץ שבהן לא מעלה ולא מוריד דהא הנמלה החי' הוי ברי' וממילא מחויב משום שרץ משום דידה בלבד וא"כ לא שייך לומר דהנמלה הזאת יצטרף לשאר הנמלים להלקות עליהן משום שרץ אבל לענין נבלה דאין מחויב אלא בכזית והנמלה הזאת משלמת להכזית נמצא דבשעה שבולעו והוא מת דמה שתחול עליו שם נבלה יחול בזה על המרוסקין נמי משום נבלה למלקות דביחד יהי' שם כזית לכן חל האיסור נבלה ג"כ על טמאה משא"כ התם במעילה דבשעת חלות השם דנבלה דהיינו בשעת מיתת הבהמה בין על החצי שיעור דבהמה טהורה ובין על החצי שיעור דבהמה הטמאה לא הי' אז שום מוסיף ודוק:

ויתורץ בזה מה שהקשו שם התוס' ז"ל דאמאי צריך לומר דאחד הי' חי נימא דכולן היו מרוסקין ואעפ"כ מחויב שש מלקות משום דכיון דאיכא כזית ביחד וכל השש החיוב הוא משום כזית ולא משום ברי' אבל לדברינו ניחא דכל הטעם דחל איסור נבלה על איסור דשרץ ביארנו משום דאיסור דשרץ לא הוי אלא חצי שיעור וזאת לא שייך אלא אי נימא דאחד הי' חי. ולכן לצרף לענין איסור שרץ למלקות לא שייך כדביארנו דבט' המרוסקין לענין האיסור דשרץ לא מעלה ולא מוריד אבל אי נימא דכולן הוי מרוסקין והחיוב דכל השש מלקיות הוא משום כזית נמצא דהאיסור שרץ הוא על כל הי' נמלים וממילא לא הי' יכול לחול איסור נבלה עליהם משום דאז לא הוי האיסור דשרץ איסור דחצי שיעור וכמו שלא חל לעולם איסור נבלה על איסור דטמאה ודוק. והא דמוכרח לרש"י ז"ל לפרש שבלעו כשהוא חי ולא רצה לפרש שנטל א' חי וצירף להט' והמית אותו דשייך ג"כ לומר כדברינו משום דאפילו נאמר דבשעה שהיו מונחין הט' המרוסקין הביא עוד א' והמית עליהן לא שייך לומר דיחול איסור נבלה דמי יאמר דיאכלן בב"א דהא הוי גופין נפרדין ולכך נשמר רש"י ז"ל ופירש דבשעה שבולעו מת דהאיסור דנבלה בא בשעת אכילה ובאכילה הזאת אכל ג"כ התשעה נמלים המרוסקין נמצא דבשעה שחל החיוב של נבלה על האדם שאכל אז השלים הנמלה החי' לכזית נבלה לכן חל שפיר איסור נבלה של הט' המרוסקין על איסור דחצי שיעור דשרץ ודוק:

ובדרך זה יתורץ ג"כ קושיא השני' של התוס' שם ד"ה ולא פליגי שהקשו שם אמאי דאמר ר"י אפילו אחד והוא לימא בחד חי לבד נמי לוקה שש כגון דאית בי' כזית אבל לדברינו ניחא שפיר דאי ליכא אלא אד חי בלבד אין יכול האיסור דנבלה לחול על איסור דשרץ דמאי מוסיף איכא כאן דמלקינן לי' משום שרץ אבל אי איכא ט' מרוסקין דאז ליכא עלייהו איסור שרץ אלא איסור דחצי שיעור לכן יכול לחול עליהן איסור דנבלה ללקות, עליו ודוק. נמצא שלשון של רש"י ז"ל מדוקדק ונתרצו בזה כל הקושיות של התוס' ז"ל על הש"ס דשם. והנה הרמב"ם פ"ב מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ד כתב שם וז"ל דאם ריסק ט' נמלים והביא אחת שלמה והשלים לאלו שנתרסקו ונעשה, הכל כזית לוקה שש מלקיות ואחת משום נבלות הטמאים ע"כ הרי הרמב"ם דכתב והביא אחת שלמה משמע דסבירא לי' כדעת התוס' דחי' לאו דוקא אלא שלמה וא"כ תקשה לי' קושית התוס' כיון דהוא גופי' פסק בפ"ד מהל' מ"א דעל טמאה אין מחויב משום נבלה וכן נמי פסק שם דנבלה וטמאה אין מצטרפין וא"כ איך פסק כאן דחייב משום נבלות הטמאים. והנה הכס"מ תירץ שם דכונת הרמב"ם לא משום נבלה אלא משום בשר שרץ טמא וכן משמע לשון הרמב"ם דכתב מנבלות הטמאים ולא כתב סתם ואחד משום נבלה אבל הלח"מ כתב עליו וז"ל ולא הבינותי זה דכיון דלוקה משום שרץ המים והעוף ושרץ הארץ ושני השרצים שהזכיר רבנו מאי לאו דשרץ טמא תו איכא עיי"ש. והנה הכס"מ מחוסר הבנה כדהקשה עליו הלח"מ מאי שייך עוד למלקי משום שרץ כיון דכבר מחויב הני חמש משום שרץ. והנה כבר כתבתי דלשון הרמב"ם משמע כהכס"מ אך כדי להמתיק דברי מרן ז"ל שלא יהיו כדבר שאין לו הבנה הייתי אומר דבר חדש והוא דהחיוב של ברי' והחיוב דאכילת כזית הם שני דברים מיוחדים. אך בהקדם נביא דברי הירושלמי שמבואר כדברי הכס"מ דהנה בירושלמי נזיר (דף כ"ו ע"ב) דפוס ראם פ"ו הל' א' איתא שם כן ר' אבהו בשם ר"י ב"ח אכל ה' נמלים כאחת חייב על כל אחת ואחת משום ברי' רססן ואכלן אינו חייב אלא אחת והוא שיהא בהן כזית אכל מן הרסוסין ויש בהן כזית חייב אכל מן הרסוסין כזית ונמלה חייב שתים. אין כיני. פירוש ואם כך הוא הדין נותן. אכל מן הרסוסין פחות מכזית והשלים להם נמלה חייב שתים אין כיני אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים עיי"ש. הרי בהירושלמי כתוב בהדיא דאפילו אכל מן הרסוסין פחות מכזית והשלים להם נמלה חייב שתים וכש"כ אם הי' כזית חוץ מהנמלה דודאי חייב שתים כדכתב מעיקרא. והנה הפני משה מפרש שם דהא דחייב שתים אחת משום ברי' ואחת משום כזית נבלה אבל לפענ"ד אי אפשר לפרש כן דא"כ אמאי אם אכל הרסוסים לבד אינו חייב אלא אחת אמאי לא לחייב שתים אחת משום שרץ ואחת משום נבלה. אך נראה לי כמו שמפרש שם הקרבן עדה דהשתים הוא אחת משום שרץ ואחת משום ברי' וכן הירושלמי שם לקמן דמפרש דאף באיסור נזיר כן דאם אכל כזית וענבה חייב שתים שם מוכרחין לפרש דהחיוב הוא משום ברי' לחוד דהירושלמי אזיל כשיטת מאן דסבירא לי' דגם חטה הוי ברי' הרי מפורש לך כדברי הכס"מ דחיוב שרץ משום ברי' וחיוב שרץ באכילת כזית הם שני דברים מיוחדים. ולהמתיק הדבר נראה לומר דאיסור ברי' אין איסור על חומר הדבר אלא על צורת הדבר כונתי דאם הברי' ההוא נתחלק לשני חלקים אף דמהחומר לא יחסר דבר אעפ"כ אין לוקה כי איסור ברי' הוא שצורת הדבר התורה אסרה ואם נשתנה צורתה אף דמהחומר לא חסר אעפ"כ פטור וגם איפכא אפילו כשיחסר החומר מהדבר אך שלא נחסר צורתה כגון שלא נטל ממנה אבר רק קצת בשר דהאבר נשאר אעפ"כ מחויב מלקות הרי דהחומר בכל הדבר לא מעלה ולא מוריד והאיסור דכזית הוא האיסור דחומר הדבר גופי' לכן יכולין לומר דאיסור דברי' חומר הדבר הם שני איסורין מיוחדין לכן כשאכל. נמלה שיש בה כזית אף דחייב מלקות משום ברי' אעפ"כ מחויב עוד מלקות משום החומר של הדבר ודוק. ובסברא זו נבין היטב מה שכתבו התוס' במכות (דף ט"ז ע"ב) דאם רסק נמלים אע"פ דיש בהן כזית אין עובר משום הלאוין דלא נכתבו בהן לשון אכילה ומאותן לא ילקה עד שיאכל הברי' שלמה ולכאורה קשה להבין כיון דהתורה אסרתו מהיכי תיתי יהי' פטור אפילו אכל כזית דאנן לא ידעינן אלא דברי' מחויב בכל שהוא ובלא ברי' צריכין כזית אבל שבלא ברי' יהי' פטור מכל מהיכי תיתי זאת ולפי סברתנו לעיל הדבר פשוט משום דכיון דהתורה לא כתבה הלאו בלשון אכילה לא אסרה התורה החומר של הדבר כלל אך הצורה בלבד אסרה התורה לכן כשנתרסקה אין עובר בכלל בלאו הזה אך כשהלאו בברי' כתוב בלשון אכילה כללה התורה ב' איסורין א' צורת הדבר וא' חומר הדבר ודוק:

ומדברי הירושלמי שמשמע מהן דעל נמלה בלבד ליכא חיוב אלא לאו אחד והוא לכאורה דלא כהש"ס דילן ועיי"ש במ"ה וש"ק שקשה להם זאת נראה סייעתא להרמב"ם שכתב בסה"מ מלת"ע קע"ט דהנמלה שמחויב ה' היינו מהצמלה שמורכבת מפעולות שונות אבל נמלה בלבד אין מחויב אלא אחד והירושלמי מיירי בסתם נמלה שאינה פורחת ואינה שטה במים לכן לא מחייב אלא אחד ודוק:

והנה דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל מאי דסבירא לי' בפ"ד מהל' שגגות הל' ג' דאיסור מוסיף או כולל לא הוי אלא א"כ היו האחין או האחיות בעולם ואם אינן בעולם לא אמרינן בזה אילו הי' עוד אח הי' בכח להוסיף השתא נמי הוי מוסיף לא אמרינן כן דמה שבכת האיסור להוסיף לאו כלום הוא הנה הריטב"א בקידושין (דף ע"ז) ד"ה אפילו תימא לא סבירא לי' הכי דכתב שם באחותו של כה"ג ונעשית אלמנה הוי איסור מוסיף משום דלמחר תהי' אסורה לכה"ג שיתמנה אחריו הרי לך בפירוש דסובר דאפילו ליכא האח בעולם אך שאם הי' הי' נאסר הוי נמי איסור מוסיף:

והנה הכס"מ כתב המקור להרמב"ם במאי דכתב דאיסור מוסיף לא הוי אלא היכא שהאחין בעולם מהסוגיא דכריתות (דף י"ד ע"ב) דאמרינן שם דאיסור אשת אב הוי מוסיף לגבי איסור בת בתו גבי ההיא מתניתין דהבא על בת בתו חייב עלי' משום בת בתו וכלתו וכו' ואמרינן מאי מוסיף איכא ומשנינן כגון דאיכא ברא לסבא דעל ההוא ברא לא הוי בת בתו וחל האיסור דא"א לכן חל האיסור דאשת אב נמי לגבי דידי' אלמא דוקא היכא דאיכא ברא לסבא הוי מוסיף אבל אי ליכא ברא לא הוי מוסיף דאי לאו הכי מאי פרכינן מאי מוסיף איכא אלא ודאי דבקושיתו סובר דמיירי דליכא עוד אחין ומשני דמיירי דאיכא עוד ברא עיי"ש בגמרא הרי מכאן בפירוש סייעתא לדברי הרמב"ם וקושיא עצומה לדברי הריטב"א ז"ל:

אך לפיענ"ד נראה לתרץ את דברי הריטב"א בהקדם שנבאר באיזו סברא יפלגו הריטב"א והרמב"ם ז"ל דהנה חקרתי הא דאמרינן אע"פ שאין איסור חל על איסור אבל באיסור מוסיף חל אי הסברא הוא משום דכיון דסוף כל סוף חל עלי' שם האיסור השני לגבי האחריני חל נמי לגבי דידי' כגון באשת אח על איסור דאחות אשה נהי דלדידי' לא מצי לחול שם איסור דאשת אח אבל לגבי אחים אחרים חל עלי' שם האיסור דאשת אח ממילא לגבי דידי' נמי חל האיסור אשת אח או נימא דסברא אחרת בזה והוא כיון דהאיסור האחרון כולל או מוסיף יותר מן הראשון הוי איסור הראשון לגבי דידי' כמאן דליתא לכך יכול לחול דדינא דאין איסור חל על איסור הוא דוקא לגבי שני איסורין שוין אבל היכא דהאיסור האחרון סובב יותר מן הראשון כגון דמוסיף יותר אנשים תחת האיסור או דכולל יותר חתיכות אין אנו מחשבין עם האיסור הראשון כלל בזה והנ"מ בין שני צדדי החקירה יבואר בדברינו אי"ה ודוק:

ונראה דהרמב"ם ורש"י ז"ל יפלגו בהחקירה הזאת דרש"י ז"ל כתב בחולין והבאתי לעיל דשבת על יוהכ"פ הוי איסור מוסיף משום דמוסיף סקילה הרי מזה דרש"י סבירא לי' כהצד הב' דטעם דאיסור חל על איסור במוסיף משום דהאיסור הראשון הוי כמאן דליתא דאי נימא כצד הא' דהטעם הוא משום דחל לגבי אחריני חל נמי לגבי דידי' נמצא לפי זה דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכא דהאיסור השני חל תחילה לגבי מי וא"כ תינח התם בא"א על אחות אשה דשייך לומר כן כיון דחל איסור דא"א לגבי אחריני חל נמי לגבי דידי' אבל בשבת על יוהכ"פ אי לא תחול איסור שבת על יוהכ"פ ממילא ליכא ג"כ מיתת ב"ד ומאי מוסיף שייך למימר בזה אלא ודאי סבירא לי' לרש"י ז"ל כצד הב' ממילא שייך שפיר לומר כיון דאיסור שבת כולל יותר מן איסור דיוהכ"פ דאיכא בה מיתת ב"ד ממילא הוי איסור דיוהכ"פ כמאן דליתא לענין שבת ויכול האיסור דשבת לחול עליו:

אבל הרמב"ם בפי' המשניות בכריתות בהנקודה הנפלאה שם כתב דלא לעולם הוי איסור הנאה איסור מוסיף אלא דוקא בהקדש אבל במילי אחריני כגון בבשר בחלב לא הוי מוסיף משום כיון דלא חל שם האיסור דבשר וחלב ממילא לא חל ג"כ איסור הנאה נמי דאיסור הנאה דבשר בחלב ילפינן מלא תאכלו וכיון דלא חל איסור אכילה ממילא לא חל ג"כ איסור הנאה נמי זהו תורף דבריו ז"ל. אבל בהקדש צריכין לומר לדידי' דאף דלא חל איסור אכילה משום הקדש אבל איסור הנאה משום הקדש תחול דאיסור הנאה דהקדש אין לו שום שייכות לאיסור אכילה דלא ילפינן איסור הנאה דהקדש מאכילה לכן שייך שפיר לומר מוסיף פירוש כיון דסוף כל סוף דאפילו לא תיחול איסור אכילה משום הקדש אבל איסור הנאה תיחיל וכיון דחל שם הקדש לגבי דינא דהנאה ממילא חל ג"כ לענין אכילה אבל בבשר בחלב איך נאמר דהוי מוסיף משום דכיון דחל איסור דבב"ח לענין הנאה חל נמי לענין אכילה אדרבה נימא איפכא כיון דלא חל לענין אכילה ממילא גם לענין הנאה אינו יכול לחול דהא איסור הנאה בב"ח תלי' באיסור אכילה ודוק. זהו מה שנראה לי בפירוש דברי הרמב"ם:

וכיון דאתינא להכי הרי לך בפירוש דהרמב"ם סבירא לי' כצר הא' של החקירה דכל הענין דאיסור מוסיף דחל הוא משום דאמרינן דכיון דחל לגבי דבר מה חל נמי לגבי דידי' אבל אי נימא כצד הב' אז הוי לעולם איסור מוסיף אפילו בבו"ח משום דכיון דסוף כל סוף איסור דבו"ח כולל יותר משאר האיסור משום דאוסר נמי בהנאה ודוק:

והנה מה שנוגע לענין המחלוקת של הריטב"א והרמב"ם דאי ליכא אחי אחריני אי אמרינן איסור מוסיף נראה דתלי' בתקירתנו דאי אמרינן כצד הא' של חקירתנו דהיינו דהא דהיכא דאיסור השני מוסיף אמרינן איסור חל על איסור משום דכיון דבע"כ חל עלי' שם א"א לגבי האחים האחרים ממילא חל נמי שם א"א לגבי דידי' נמי בודאי לפי סברא זו אין לדברי הריטב"א שום מקום דסברא זו לא שייכא אלא היכא דהאיסור מוסיף מוסיף בפועל ממש כגון דאיכא אחים אז שייך לומר כיון דחל עלי' שם דאיסור אשת אח אבל היכא דאינו מוסיף בפועל כגון דליכא אחים אלא מה שיש בכח בהאיסור לאסור זאת לאו כלום הוא לפי סברא זו משום דסוף כל סוף ליכא אחים אחריני ולא חל עלי' השם דאיסור א"א וממילא לא יחול האיסור דא"א גם לזה אבל לפי צד הב' דאיסור מוסיף דחל על איסור הוא משום דכיון דסובב יותר מן האיסור הראשון הוי האיסור הראשון לגבי' כמאן דליתא יש מקום לפי סברא זו לומר דנהי דהאיסור השני עתה לפי מה שהוא אינו מוסיף כלל לגבי איסור הראשון אבל מ"מ כיון דהא דאינו מוסיף לא משום חסרון בהאיסור דהאיסור בעצמו יש לו כח להוסיף אך הוא חסרון במציאות דליכא מה להוסיף אבל האיסור מצד עצמו יש בו כח להוסיף גם בזה האופן אין אנו מחשבין עם האיסור הראשון כן יש מקום לומר אבל לפי צר הא' אין מקום כלל לומר כן ודוק והנה זאת ביארנו לעיל דהרמב"ם סבירא לי' כצד הא' לכן הרמב"ם לשיטתו סובר שפיר דצריכין שיהיו האנשים בעולם אבל הריטב"א יכולין לומר דסובר כצד הב' של חקירתנו לכן סובר דאף דעתה ליכא כה"ג אבל מ"מ כיון דיש באיסור כח להוסיף נמי הוי איסור מוסיף ודוק. ובזה נבא לתרץ את דברי הריטב"א מה שקשה עליו מהסוגיא דכריתות דמשמע משם דלא שייך איסור מוסיף אלא היכא דמוסיף בפועל אבל מה שבכח באיסור להוסיף לאו כלום:

ונראה דהנה זאת מבואר בהתוס' ביבמות (דף ל"ב ע"ב) ד"ה איסור כולל. דאיסור מוסיף אמרינן נמי אפילו כשאין השמות שוין וכן מוכת בהדיא בהסוגיא דכריתות שהבאתי (דף י"ד ע"ב). ונראה לא שייך לחקור צד חקירתנו שחקרנו לעיל דטעם דאיסור מוסיף הוא משום דכיון דאיסור האחרון סובב יותר מהאיסור הראשון הוי האיסור הראשון לגבי' כמאן דליתא אלא דוקא באיסור מוסיף משם אחד כגון בא"א על אחות אשה נוכל לומר דהאיסור דא"א סובב יותר מהאיסור דאחות אשה משום דאוסר ג"כ שאר אחים באותו האיסור ע"כ הוי חמיר ויכול לחול אבל באיסור מוסיף משום שני שמות דהאיסור דמוסיף על האחריני הוא איסור אחר לגמרי כגון התם בכריתות דאיסור כלתו הוי מוסיף על איסור דבת בתו והתם לא שייך מוסיף משם אחד משום דאיסור כלתו הוי רק לאבי הבן אעפ"כ הוי איסור מוסיף משום דמוסיף איסורי לגבי אחי בעלה או בן בעלה משום אשת אח או אשת אב חל נמי לגבי דילי' האיסור דכלתו א"כ לא שייך צד חקירתנו דהטעם הוא משום דהאיסור האחרון כולל יותר דהתם באיסור כלתו אין כולל יותר מהאיסור דבת בתו והא דנאסרה בנשואי בנו לאחיו או לבנו הוא מטעם איסור אחר משום א"א או א"א אלא ודאי באיסור מוסיף משני שמות מוכרחין לומר כצד הא' של חקירתנו ואע"ג דלכאורה גם כצד הא' של חקירתנו לא אתי שפיר דהא ביארנו בצד הא' של החקירה דהא דאיסור מוסיף חל על איסור הוא משום דנאמר דכיון דסוף כל סוף חל בה שם האיסור האחרון לגבי האחריני חל נמי לגבי דידי' וזאת לא שייך לומר אלא היכא דשם האיסור שנאסרה לאחריני הוא משום אותו השם שנאסר ג"כ לדידי' כגון בא"א על אחות אשה דכיון דחל עלי' שם האיסור דא"א לגבי האחים האחרים חל נמי לגבי דידי' אותו שם האיסור אבל היכא דהוי מוסיף משני שמות כגון התם בכריתות דכלתו הוי מוסיף משום דנאסרה לאחיו או לבניו משום אשת אח או אשת אב לכן נאסרה ג"כ לאבי הבן משום כלתו דהתם לא חל עלי' שם כלתו כלל לאחריני והאיך שייך לומר בזה מוסיף אך מ"מ לפי סברא זו נוכל לומר כיון דזאת מוכח דאמרינן איסור מוסיף אפילו משני שמות מוכרחין לומר כן דנהי דאותו שם האיסור לא חל בה אבל מ"מ כיון דסוף כל סוף אותו הקדושין של בנו פעל בה שנאסרה לאחיו של בנו או לבניו של בנו הרי דחל בה שם דמקודשת לאותו האיש דהא אסרה על קרובותיו וממילא הוי כלתו נמי ונהי דמצד הסברא היינו מחלקים דלא דמי איסור מוסיף משם אחד לשני שמות כדכתבנו אבל מ"מ כיון דמוכח דאמרינן איסור מוסיף גם משני שמות יש מקום לומר בזה כדאמרנו אבל לפי הצד השני של חקירתנו אין מקום כלל לומר דיהני איסור מוסיף משני שמות דהא ביארנו סברת הצד השני הוא משום דהא דאמרה התורה דאין איסור חל על איסור הוא באיסורין שוין אבל היכא דהאיסור השני סובב יותר מהאיסור הא' יכול לחול וזאת לא שייך אלא היכא דהאיסור השני גופי' אוסר לאחריני כגון באיסור מוסיף משם אחד אבל במוסיף משני שמות דאותו האיסור שוה לאיסור הראשון א"כ האיך יכול לחול ודוק. היוצא מדברינו דגם הריטב"א ז"ל יודה באיסור מוסיף משני שמות דהטעם הוא כצד הא' של חקירתנו:

והנה שם בכריתות דמוקי שם דאיכא ברא לסבא כתב שם רש"י ז"ל ואחיו של זה הוא דמיגו דאיתוסף איסורא אההוא ברא משום אשת אב איתוסף נמי אהאי ע"כ. והנה לפי פירוש רש"י ז"ל הוי כאן איסור מוסיף משם אחד אבל באמת קשה על פירושו דהאיך יחולו על ההוא ברא איסור דאשת אב הא אסור עלי' משום אשת אחי אביו עיי"ש בגמרא והש"מ הקשה שם כן משמו של התוס' ומביא שם פירוש אחר בשם ר"י דאיכא ברא לסבא היינו לאבי אביו ואסור לו משום איסור דאשת אח וכיון דאיתוסף איסור אשת אח לגבי זה איתוסף בי' נמי איסור אשת אב לגבי זה וא"כ לפי פירוש זה הוי האיסור מוסיף משני שמות ועיי"ש בשיטה מקובצת וממילא מיושב שפיר הריטב"א ז"ל מה שהקשינו עליו דהאיך סובר דאפילו דאינו מוסיף בפועל הוי נמי איסור מוסיף דהכא משמע דצריך להיות מוסיף בפועל ממש אבל לפי דברינו ניחא דזאת ביארנו דסברת הריטב"א הוא לשיטתו דמשום דסובר דסברת דאיסור מוסיף הוא כצד הב' של חקירתנו לכן סובר דאין צריך להוסיף בפועל ממש אבל זאת ביארנו דהיכא דהוי איסור מוסיף משני שמות מוכרח לסבור דסברת דאיסור מוסיף הוא כצד הא' של החקירה וא"כ היכא דהוה מוסיף משני שמות גם הריטב"א יודה בזה דצריך להיות מוסיף בפועל ממש וא"כ אתי שפיר הסוגיא דכריתות דכיון דהתם מיירי באיסור מוסיף משני שמות לכן מוכרח הש"ס לאוקמי דאיכא ברא לסבא ממש אבל בעלמא באיסור מוסיף משם אחד דהתם שייך לומר כצד הב' של חקירתנו יסבור שפיר דחל אף דאינו מוסיף בפועל ממש אך דבכת להוסיף נמי הוי איסור מוסיף ודוק:

והנה ראיתי להרמב"ם בפירוש המשניות בכריתות (דף י"ד ע"ב) שם על המשנה דהבא על בת בתו שתירץ על הקושיא שהקשו דמאי משני שם הש"ס דאיכא ברא לסבא והוי איסור מוסיף משום מגו דחל לגבי ההוא ברא איסור דאשת אב חל נמי לגבי דהאי האיך יכול לחול על ההוא ברא איסור דאשת אב כיון דאסורה לגבי' עוד מקודם משום איסור דאשת אחי אביו ותירץ שם וז"ל שם באמצע הדברים ומאמר זה קשה להבין ולפיכך שים לבך להתבונן בו וזה ששרה זו שמת בעלה שהי' אחי יצחק והי' ליצחק בן קטן כמו דאמרנו מלבד יעקב אילו לא נשאה יצחק היתה אסורה לקטן הזה לכשיגיע לכלל מצות משום אשת אחי אביו בלבד וכשיבם אותה יצחק לכשיגדיל ויבא לכלל מצות יהי' איסור אשת אביו ואיסור אשת אחי אביו באין כאחת וכו' ולפיכך התנה ואמר בן קטן ונתוסף בשרה איסור אשת אב אצל הבן הקטן לכשיגדיל איתוסף נמי ליעקב עכ"ל:

תוכן תירוצו לומר דהכא מיירי דאחיו הי' קטן ולכך כשיגדיל חל עליו איסור דאשת אב ואיסור דאשת אחי אביו בבת אחת ולכך חל עליו ג"כ האיסור דאשת אב. והנה לכאורה תקשה על דברי שאמרתי לעיל דלא שייך איסור מוסיף אלא בשעת חלות האיסור דהיינו בשעת עשיית המעשה שהאיסור נולד ממנו אבל אם בשעת מעשה לא הי' האיסור מוסיף אלא אח"כ נעשה מוסיף אז לא אמרינן בזה איסור מוסיף דליחול עלי' אח"כ האיסור האחרון והוכחנו כן מתשובת רע"א ז"ל והכא מפורש להיפוך דהא הכא אעפ"י בשעת עשיית המעשה שהאיסור נולד ממנו לא הי' מוסיף דהיינו בשעה שיצחק יבם את שרה אך אח"כ שהבן הקטן נעשה גדול אז חל עליו האיסור דאשת אב וחל נמי עליו הרי לך בהדיא דאיסור מוסיף שייך נמי בכהאי גונא:

אך באמת הי' קשה לי לפי פירוש המשניות הזה הא הבאתי לעיל דברי הרמב"ם בהיד החזקה דלא אמרינן מוסיף או כולל אלא כשיהא האנשים בעולם וז"ל שם בפ"ד מהל' שגגות כל אלו שתאסר זו הערוה עליהן באיסור מוסיף צריך שיהיו האנשים האחרים מצוין בעולם וכו' אבל אם אינם מצוין אין אומרים אילו הי' לזה בנים או אחין היתה נאסרה עליהן וכו' עכ"ל תקשה לי אמאי לא כתב הרמב"ם רבותא יותר דאפילו היו בעולם לא אמרינן איסור מוסיף אלא א"כ שהיו גדולים ועכ"פ הי' צריך הרמב"ם שם לאשמועינן ולכתוב שיהיו האנשים האחרים מציין בעולם ובני עונשין ולמה לא כתב אלא שיהיו האנשים בעולם ותו לא דמשמע מזה דאף אם הם קטנים נמי הוי מוסיף אע"ג דבעודן קטנים לאו בני חיובא נינהו. ולכאורה עלה במחשבתי לומר. דנהי דהם קטנים וליכא עלייהו איסור דאשת אח אבל עכ"פ האשה אסורה להם משום איסור דא"א לכן שייך מוסיף ג"כ כשהם קטנים דמיגו דנאסרה על הקטן משום א"א דאם יבוא הקטן עלי' תעבור על איסור דא"א נאסרה גם על האח הזה אבל בכל זאת לא הועיל דאם הוא קטן פחות מבן תשע גם לדידה ליכא איסור וממילא לא הוי מוסיף:

אך כשעיינתי היטב בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל נראה לי כונה אחרת בדבריו ומצאתי סמך ועוז לדברי בדברי השו"ת רע"א סי' ק"ע דנ"ל דמה דכתב הרמב"ם לכשיגדיל ויבא לכלל מצות יהי' איסור אשת אביו ואיסור אשת אחי אביו באין כאחד אין כונתו לומר דאז כשיחול על הקטן האיסור דאשת אביו יחול עליו ג"כ איסור דא"א אלא נ"ל לומר דכיון דכשיגדיל יהי' חל על הקטן הזה איסור דא"א נמצא דאיסור דאשת אב הוי מוסיף מעתה מה שיחול על הבן הקטן הזה כשיגדיל כיון דעומד לכך ולא דמי להיכא שאין האח בעולם כלל להיכא דישנו בעולם אך עדיין אינו בר עונשין וכן משמע לי קצת לשון הרמב"ם במאי דכתב ולפיכך התנה ואמר בן קטן והואיל ונתוסף בשרה איסור אשת אח לכשיגדיל איתוסף נמי ליעקב משמע מזה דליעקב חל לאלתר אפילו כשהבן עדיין קטן מדכתב הלשון לכשיגדיל משמע בעודו קטן מיירי כשבא עלי' יעקב. ומצאתי הון לדברי בדברי שו"ת רע"א סי' ק"ע שם בתשובה שכתב שם הגרש"א ז"ל לאביו הגאון ז"ל וז"ל שם בד"ה עוד נ"ל ליישב דמדברי תוס' אלו למדנו דגם אם האיסור השני בהיותו לכמו שהוא עכשיו לפניו אין בו תוספת איסור אלא דע"י שינוי שאפשר שיפול בו בזמן העתיד יהי' אז מוסיף איסור כבר נותנים לו מעתה דין מוסיף לחול על איסור שקדם לו וכו' עיי"ש הרי כתב ג"כ כסברתנו. ודוחק לומר דדבריו הם שלא אליבא דהרמב"ם דמצריך שיהיו האנשים בעולם דהוי לי' עכ"פ להזכיר דברי הרמב"ם שלא סבירא לי' כן אלא ודאי שאני היכא דאיכא הדבר בעולם אלא שחסר בו שינוי קצת כגון בענינו שם שיקדיש אותו עיי"ש ובענינינו כאן שיעשה גדול ובין היכא דליכא הדבר כלל בעולם ולכן מדוקדק שפיר דברי הרמב"ם שהבאתי דמצריך רק שיהיו האנשים האחרים בעולם אבל להצריך ג"כ שיהיו בני עונשין לא איכפת לן וממילא מסולק הסתירה שהקשינו על דברינו כיון דהכא חל האיסור לאלתר עליו ולא אחר כשיגדיל אבל היכא דלא הי' האחר בעולם כלל ולא הי' מוסיף בשעת חלות האיסור ואח"כ נולד לא אמרינן כה"ג איסור מוסיף וליכא סתירה מהפי' המשניות כלל וכלל:

והנה ראיתי להגאון רש"א ז"ל שם בתשובה דמספקא לי' אי אמרינן תרי תלתא מיגו בדין איסור חל על איסור כגון אם היו לפניו תאנים וענבים שלו ואמר קונם תאנים אלו עלי וענבים אלו עלי ועל פלוני וחזר ואמר קונם ענבים אלו עלי ותאנים אלו עלי ועל פלוני דעל התאנים חל השבועה משום דהוי איסור מוסיף דמוסיף ג"כ לאחריני אי חל ג"כ על הענבים משום איסור כולל דכיון דחל על התאנים חל על הענבים או נימא דכיון דעל התאנים גופא לא חל אלא מדינא דאיסור מוסיף לא אמרינן בזה תרי מגו. ולכאורה תקשה דלפשוט מהפיה"מ שהזכרתי דהא התם חל האיסור דא"א על הקטן רק משום דינא דבב"א ואעפ"כ הוי איסור מוסיף הא הוי תרי מיגו איסור מוסיף על איסור דבב"א אך בפשיטות יכולין לומר דמספקא לי' רק בכולל או במוסיף אבל דינא דבב"א לא מספקא לי' דכיון דחל בב"א לאו איסור חל על איסור מקרי דהא שניהם כאחת חלין ובשעה שהאיסור חל עדיין אין עליו עוד שום איסור:

אך באמת דינא דהרמב"ם מה שכתב שם דמאי שחל על הקטן כשיגדיל שני האיסורין בב"א מקרי בזה איסור מוסיף לגבי האחריני הוא לי הפלא ופלא דאם נאמר כן אין לך שום איסור שלא יהא מוסיף ובפרט לפי מה שביארתי דחל לאלתר דהנה איסור נבלה לא חל על טמאה כדביארתי לעיל הסוגיא דמעילה ואמאי לא להוי איסור מוסיף דודאי יש קטנים היום כשנתנבלה דלא היו נאסרים באיסור טמאה נמי ולכשיגדלו חל עליהם האיסור טמאה ונבלה כאחת מילא הוי לגבי השאר מוסיף וכן ביבמות (דף ל"ג) דאמרינן שם דמפלגי ר' חייא ובר קפרא באיסור כולל ואליבא דר"י משמע שם דאיסור שבת על זרות הוי איסור כולל אמאי לא להוי איסור מוסיף דהא איכא מי שנעשה גדול בשבת. ובלא דברי הרמב"ם לא הי' קשה לי כלל דהייתי אומר דזאת לא מקרי כלל מוסיף משום דמוסיף לא שייך אלא היכא דהאיסור השני חל אף לגבי מי שלא נאסר עוד בהאיסור הראשון כגון איסור אשת אח על איסור אחות אשה שייך לומר דמוסיף דנאסרו משום אשת אח אף האחים דלא נאסרו משום אחות אשה אבל מה שחל לגבי אחריני בב"א נמצא דאין מוסיף כלל לגבי האיסור הראשון דהא האיסור הראשון נמי יש עליהם ונהי דחל על האחר מטעם דבב"א אבל לגבי מי שכבר חל עליו איסור הראשון אין יכול לחול משום דאיסור השני לא מוסיף לגבי איסור הראשון כלל וכלל ודוק.

ומהאי טעמא הי' נראה לי לא רצו שאר הראשונים שהביא הש"מ לתרץ הקושיא כמו שתירץ הרמב"ם ז"ל דהיינו שהי' קטן משום דסבירא להו דזה לא נקרא איסור מוסיף כדביארנו אבל הרמב"ם שכתב כן קשה לי הני קושיות שהקשיתי אך היותר קשה לי על דברי כולם אמאי פסיק ותני רב שם במעילה דנבלה וטמאה אין מצטרפין לענין אכילה דמשמע מזה דעל טמאה לעולם אין מלקין משום נבלה הא לגבי מי שנעשה בן י"ג בשעה שהיתה כבר נבלה הלא זה מחויב משום נבלה וטמאה שחלין עליו בב"א ולזה נ"כ מצטרף נבלה וטמאה כאחת וליכא למימר דאה"נ דלמאן שנעשה עתה גדול מחויב משום נבלה וטמאה ביחד א"כ הא דפרכינן שם על רב מהא דתניא דמיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין משמע דמיתת שניהם מצטרפין דאי לאו הכי לתני דאפילו מיתת שניהם נמי אין מצטרפין כן פרכינן שם בגמרא ואמאי לא משני דלהכי תני חיי גמל ומיתת פרה דלא מצטרפין לעולם אבל מיתת שניהם פעמים דמצטרפין כנ"ל דהיינו למי שנעשה גדול לאחר שכבר נעשה נבלה אלא ודאי דעל טמאה לעולם אין מלקין משום נבלה וצ"ע למה:

והנה מה שיותר מסתבר לתרץ לי על קושיתי לעיל אמאי לא לצטרף חצי זית נבלה וחצי זית טמאה ללקות משום נבלה אע"ג דמשום טמאה ליכא איסור דהוי חצי שיעור הוא משום דנראה דדין דאין איסור חל על איסור הוא דין על החתיכה דחתיכה שנאסרה משום איסור אחד אין יכול לחול עלי' עוד איסור אחר אלא א"כ יהי' האיסור אחר כולל או מוסיף. ונראה לומר דחתיכת איסור בין שיש בה כשיעור ובין שאין בה כשיעור מקרי חתיכה אסורה בשוה משום דשיעור לאו דין הוא בחתיכה כונתי דאין סברא לומר דאם מונח חצי שיעור לא הוי דבר האסור וכשמונח אצלה עוד חצי שיעור להשלים השיעור הוי אז דבר האסור דודאי אין הסברא נותנת כן אך מוכרחין לומר כמו שאמרנו דמה שאין חייב על חצי שיעור לאו משום דחסר איסור בחתיכה אלא משום דהוי דין באדם דאין חייב על חתיכת האיסור אלא אם יאכל ממנה ואם אכל ממנה פחות מכשיעור הוי כמו שלא אכל והוי חסרון מצד אחר משום דלא הוי אכילה אבל הדבר בעצם הוי דבר האסור והא ראי' דהא אם יאכל עמה עוד חצי שיעור יתחייב ובודאי החיוב על כל החתיכה שאכל והא דלא נתחייב בחצי שיעור הראשון משום דלא הוי עוד אכילה בחצי שיעור וזאת הוא דוקא לענין אכילה להתחייב מלקות בפועל אבל לענין הדין דאיסור חל על איסור דהוא דין על הדבר הוי שיעור וחצי שיעור בשוה דבאמת חצי שיעור נמי הוה חתיכה דאיסורא כמו שיעור לכן אינו חל נבלה אפילו על חצי שיעור דטמאה משום דחצי שיעור דטמאה נמי הוי חתיכה דאיסורא דהא אם יאכל עמה עוד חצי שיעור טמאה הרי מלקינן לי' משום טמאה ונהי דעתה לא אכל כ"א חצי שיעור ולא מלקינן לי' משום טמאה אבל זאת הוי חסרון במלתא אחריתא ולא בעצם האיסור והוי כמו דלא התרו בו משום איסור הראשון דביארנו לעיל דאמרינן ג"כ דאין איסור חל על איסור ודוק:

והא דמשמע בשבועות (דף כ"ג) דשבועה חלה על חצי שיעור דאם נשבע שלא לאכול חצי שיעור נבלה דשבועה חלה אין סתירה לדברינו דהא דאסור לאכול חצי שיעור בשבועה לאו איסור אכילה הוא ולא שייך לגמרי לדינא דאיסור חל על איסור משום דאכילת חצי שיעור לאו אכילה היא כלל אך הא דאסור משום דלא גרע מנשבע שלא לזרוק צרור לים דג"כ מחויב לקיים השבועה ממילא לא שייך זה לאיסור חל על איסור כלל דהא איסור נבלה הוי איסור אכילה והאיסור של שבועה הוא איסור אחר לגמרי והוי כמו שנשבע על נבלה שלא יזרוק אותה לים אך התוס' שם הקשו דעכ"פ ג"כ חצי שיעור אסור לאכול משום איסורא דחצי שיעור ועל זה תרצו שפיר משום דאיסור יכול לחול על איסור דחצי שיעור וזאת הוא דוקא בשבועה אבל באיסורא אחרינא כגון נבלה על טמאה אין חל לא מטעמא דאיסורא דחצי שיעור אלא מטעמא דאיסורא דשיעור דאעפ"י דהוי חצי שיעור דיינינן לי' כאלו הוי בי' שיעור שלם כדביארנו לעיל ועל זה לא שייך תירוצא דהתוס' הנ"ל ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה