שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן יג
בנדה (דף ב' ע"ב) רמינן שם בגמרא מקוה אחבית דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו על גביו בין ברה"י ובין ברה"ר טמאות אע"ג דאיכא חזקת כשרות דמקוה אעפ"כ טמא משום דאיכא תרתי לריעותא חזקה דטמא והרי חסר לפניך ומאי שנא מחבית דתניא הי' בודק את החבית להיות מפריש עלי' והולך ואח"כ נמצאת חומץ דכל ג' ימים ודאי מכאן ואילך ספק מאי שנא הכא ודאי ומאי שנא הכא ספק דהא גבי חבית נמי איכא תרתי לריעותא ומשני מאן תנא חבית ר"ש דגבי מקוה נמי ספק משוי לי' דר"ש סובר דברה"ר טהורות וברה"י ספק טמאות עיי"ש משמע מזה דמתניתא דחבית אזיל אליבא דר"ש דפליג ג"כ במקוה אבל לרבנן דמקוה גבי חבית נמי הוי ודאי טבל משום דהוי תרתי לריעותא חזקת טבל וחזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך. והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' תרומות הל' כ"ד כתב וז"ל הבודק את החבית וכו' ולאחר זמן בדקה ונמצא חומץ מעת שבדקה תחילה עד ג' ימים ודאי יין וכו' מכאן ואילך ספק וצריך להפריש ממנו תרומה שני' ע"כ. הרי דהרמב"ם פסק דהוי ספק כר"ש והקשה שם הכס"מ וז"ל ומ"מ יש לתמוה דהא בסוף קדושין רמינן שם מקוה אחבית ומשני מאן תנא חבית ר"ש אבל רבנן אומרים טבל למפרע ולמה פסק רבינו כר"ש במקום רבנן ואפשר דמשמע לרבינו דכיון דבפ' המוכר פירות איפליגו אמוראי בההיא ברייתא שמע מינה דהלכתא היא ותירוצו תמוה דהא ניחא אי הוי פסק כר"ש אבל האמת דהרמב"ם פסק כרבנן בפ"י מהל' מקואות הל' ו' דפסק שם כרבנן דכל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברה"י ובין ברה"ר טמאות משום תרתי לריעותא הרי דפסק כרבנן ולא כר"ש דהא עיקר מחלוקת ר"ש במקוה הוא ולא בחבית וכיון דפסק דלא כר"ש א"כ אמאי פסק בחבית דהוי ספק ומהסוגיא דנדה דלעיל מפורש דמתניתא דחבית דהוי ספק אזלא אליבא דר"ש דמשוי ספק נמי גבי מקוה וגם מה שכתב הכס"מ דמהא דאיפליגו בה אמוראי בהמוכר פירות ש"מ דהלכתא היא קשה לכאורה דהא מחלוקת הוא אם ג' ימים הראשונים ודאי יין או ג' ימים אחרונים ודאי חומץ ובודאי נ"מ היא ג"כ לרבנן הוא אם ג' ימים הראשונים ודאי יין או לא דאפילו נימא דלרבנן הוי תרתי לריעותא והוי ודאי סבל למפרע אבל בהא מודו דהוי ודאי יין עד ג' ימים א"כ נ"מ בהא דאיפליגו אמוראי ג"כ אליבא דרבנן ומהיכא שמעינן דמדאיפליגו בה ש"מ הלכתא היא הא דקתני בה דמכאן ואילך ספק. ויכולין לומר דראית הכס"מ הוא מהא דדרומאי מתנו שם אליבא דר"י בן לוי דג' ימים הראשונים ודאי יין וג' ימים אחרונים ודאי חומץ ומכאן ואילך ספק הרי דהא דמכאן ואילך הלכתא היא דאי לאו הכי מאי נ"מ מהא דג"י אחרונים ודאי חומץ דהא לרבנן הוי מג' ימים הראשונים ודאי חומץ משום תרתי לריעותא וש"מ מזה דהלכתא כאותה ברייתא אבל מ"מ תקשה כדאמרן דהא במקוה פסק דלא כר"ש וא"כ האיך מזכה שטרא לבי תרי ודוק:
והנה שם בקדושין (דף ע"ט ע"א) גבי מחלוקת של רב ושמואל בקדשה אבי' בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו דרב סובר כיון דהשתא בוגרת מעיקרא נמי בוגרת ושמואל סובר דחיישינן לקדושי שניהם ופרכינן שם לשמואל ומ"ש ממקוה דאמרינן דהוי טמא ודאי ומסיק משום דהוי תרתי לריעותא ואח"כ פרכינן שם ולשמואל מ"ש מחבית דתניא הי' בודק את החבית דהוי ספק ורמינן חבית אמקוה מ"ש הכא ודאי והכא ספק ומוקמינן כר"ש אבל לרבנן טבל למפרע ומ"ש דלשמואל הוי ספק ומשני נמי משום תרתי לריעותא עיי"ש. ולהרמב"ם דפסק גבי חבית דהוי ספק טבל כר"ש מאי קשיא לי' לשמואל מחבית דהוי ודאי טבל אליבא דרבנן לימא שמואל דאנא סבירא לי כר"ש גבי חבית דהוי ספק טבל דהא הכי הלכתא אליבא דהרמב"ם ומאי קשיא לי' לשמואל אלא ודאי מוכח דהלכתא היא כרבנן דמקוה דגם גבי חבית משוי להו ודאי טבל ודוק:
והנה לפיענ"ד נראה לתרץ את דברי הרמב"ם בהקדם הביאור לבאר האי דינא דתרתי לריעותא. דהנה נתקשיתי בהאי דינא דתרתי לריעותא כגון גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות שנעשו על גבה למפרע בין ברה"ר ובין ברה"י טמאות משום דאמרינן דנגד חזקת כשרות דמקוה איכא חזקת טמא דאדם וגם איכא עוד חזקה דהשתא דמסייעת לחזקת טמא דהיינו דהרי חסר לפניך הי' קשה לי דהא תינח דאם הי' הספק באדם הטמא מצד עצמו אבל באמת באדם הטמא מצד עצמו ליכא ספק כלל דהא בודאי טבל במקוה רק כל הספק הוא על המקוה אם היתה כשרה או פסולה וכיון דהמקוה יש לה חזקת כשרות ונמצא דהמקוה כשירה והאדם הטמא בודאי טבל אמאי לא לימא דטהור גמור הוא כמו בכל מקום כגון בספק, נתקדשה דמוקמינן אחזקת פנוי' ומותרת להנשא ואם יהיו לה בנים האם נוכל לומר שהם ספק ממזרים הגם דלדידהו ליכא חזקה אך אמרינן כיון דמוקמינן האם על החזקה דפנוי' היא ממילא הוי פנוי' ככל פנויות ולא שייך לספוקי כלל ג"כ הכא כיון דמקוה יש לה חזקה דכשרות דהיא כשרה ממילא ליכא לספוקי באדם הטמא כלל כיון דודאי טבל ודוק:
והנה באמת הפנ"י וכן הרש"ש משני סברא זו על מה שהקשה התוס' בקידושין (דף ע"ט ע"א) על הגמרא דפריך שם אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר והקשה שם התוס' מהו אדרבה הוה לן ליזיל לחומרא ותירץ שם הרש"ש וז"ל ונלע"ד דהספק הוי במקוה אימת חסרה לכן יותר יש לנו לילך אחר חזקתה ולא אחר חזקת הטובל שאין בו שום ספק עיי"ש. וכן מתרץ שם הפנ"י כן ואח"כ מצאתי שגם התוס' הרא"ש בנדה מפרש כן קושית הגמרא אדרבה העמד מקוה על חזקתו ואימר לא חסר אך דהם פירשו סברא זו על ההוי אמינא אבל לענ"ד תקשה אמאי לא אמרינן כן אליבא דאמת כיון דהספק הוא רק במקוה והמקוה יש לה חזקה דהיתה כשרה ממילא גם הטובל בו טהור ואין לומר דלא שייך סברא זו אלא אם הי' נולד הספק במקוה קודם שנולד הספק באדם שטבל בה אז הי' שייך לומר דכיון דבשעה שנולד הספק במקוה היינו מעמידין אותו בחזקת כשרות ולא היתה שום חזקה כנגד ממילא אדם הטובל בה כשר אבל הכא מיירי שכשנולד הספק על המקוה נולד ג"כ בב"א הספק על האדם נמי א"כ כנגד הספק של חזקת כשרות דמקוה יש החזקת טמא דאדם לפי דעתי לא נוכל לומר סברא זאת דלפי זה האיך יהי' הדין אם האדם שטבל בהמקוה הזו נגע בכלים וטהרות עוד קודם שנולד הספק בהמקוה ואח"כ נולד הספק בהמקוה והאדם והכלים שנגעו בו בב"א נמצא לפי זה דהמקוה יש לה חזקת כשרות והאדם יש לו חזקת טומאה אבל הכלים ג"כ יש להם חזקת טהרה נמצא דכנגד חזקת טומאה דהאדם יש חזקת טהרה דהכלים וגם חזקת כשרות דהמקוה והי' לן לומר דהטהרות טהורות אבל באמת לא כן הוא דרש"י ז"ל מפרש בהדיא בגיטין (דף ל"א ע"ב) ד"ה כל טהרות וז"ל כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהן בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן באותו מקוה לעולם עכ"ל. הרי דאמרינן דאף הטהרות שנגעו באותו שטבל באותה מקוה טמאין ולא אמרינן עכ"פ דלוקי חזקה דטהרות נגד חזקת טמא משום דאמרינן דכיון דעל הטהרות בעצם ליכא ספק דהא ודאי נגעו בכלים או באדם הטבל באותה מקוה אך כל הספק הוא רק על מי שטבל באותה מקוה וכיון דהוא טמא ממילא הטהרות נמי טמאין הגם דהספק נולד בבת אחת א"כ גם על המקוה והטמא גופי' נמי נימא הכי כיון דעל הטמא מצד עצמו ליכא ספק אך כל הספק הוא מצד המקוה וכיון דהמקוה יש לה חזקת כשרות ממילא הטמא שטבל בה טהור ודוק: ונלענ"ד לחלק ולומר דשאני חזקת הטמא כנגד חזקת כשרות דמקוה מחזקת טהרות דטהרות כנגד חזקת הטומאה דטמא דאין אנו מתחשבין כלל עם חזקת הטהרה דטהרות משום דכל הדין דמקוה כשרה, הוא מה שכשרה לטהר האדם והכלים ובגוף הדבר אין שום השתנות בין מקוה כשרה למקוה חסרה דזו מים כמו זו אך כל הנ"מ הוא מה שמקוה כשירה יכולה לטהר את הטמאים משא"כ במקוה חסרה נמצא לפי זה אם ספק לנו אם המקוה היא כשרה לטהר את הטמאים או לא אם נאמר דנעמיד המקוה על חזקתה והיא כשירה לטהר את הטמאים מיד היא פוגשת בחזקת טמא ואנו אומרים אדרבה כיון דהוא טמא בודאי אין יכול ספק מקוה לטהרו ונאמר איפכא דהעמד טמא על חזקתו נמצא דחזקת כשרות דמקוה יש כנגדה במציאות חזקת טמא ולא משום דטבל בה אדם טמא דאפילו יהי' מציאות דלא טבל בה שום דבר טמא ויהי' ספק אם המקוה כשרה או לא נמי יש כנגדה חזקת טומאה משום דכל החזקת כשרות דמקוה הוא לטהר הטמאים ודאי על זה נאמר כיון דהם טמאים האיך נאמר דנוקי מקוה אחזקתה דלא נעשית בה השתנות כדי שתוכל לטהר אדרבה נאמר דלא נעשית השתנות בטומאה ודוק. אבל התם אם נעמיד האדם בחזקת טומאה אינו פוגש כלל בחזקת טהרה של הכלים דהשאלה על האדם אם הוא טמא לאו לטמא את הטהרות אלא השאלה הוא על גוף האדם לכן כשמעמידין אותו בחזקת טומאה שהוא טמא ממילא מטמא אח"כ כלים אבל במקוה כל השאלה הוא אם היא מקוה כשרה לטהר טמאים לכן יש כנגדה חזקת טומאה דטמא וכן סברא זו בכל תרתי לריעותא כמו"ש הטו"ז ביו"ד הל' שחיטה סי' א' במי שנטל קבלה ואח"כ נמצא שאינו יודע דמטריפין כל מה ששחט למפרע משום דהוי תרתי לריעותא חזקת הבהמה דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וחזקה דהשתא דהרי אינו יודע לפניך. וכתב דהגם דמטריפין ג"כ הכלים דיש להן חזקת היתר עיי"ש מה שכתב והסברא לזה הוא כמו שכתבתי דחזקת כשרות דשוחט הוא מה שיכול להתיר את הבהמות לאכילה נמצא דחזקת כשרות דשוחט פוגש מיד בחזקת איסור דבהמה אבל חזקת איסור דבהמה אינו פוגש כלל בחזקת היתר דכלים דהשאלה דעל הבהמה אם היא כשרה או לאו לאו לענין הכלים הוא אלא על הבהמה גופא היא דאנו רוצין לידע אם היא כשרה או טרפה ודוק: והנה נסתפקתי בהבודק את החבית להיות מפריש עלי' תרומה ואח"כ נמצאת חומץ דהוי תרתי לריעותא ואמרינן דהוי ודאי טבל משום דאמרינן דהוי חומץ מעיקרא האיך יהי' הדין אם בא אחד ולקח מן היין קודם שנמצאת חומץ ונסך לע"ז או אחד נדר מיין ושתה בהתראה מאותו יין קודם שנמצאת חומץ ואח"כ נמצא חומץ דאלו לא עשה זה מעשה ההפרשה ולא הי' שייך לעמוד על חזקת טבל בודאי היינו מוקמינן היין על חזקתו דהי' יין הגם דהרי חומץ לפניך מ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא כדמוכח מכמה מקומות אך השתא דמוקמינן היין בחזקת טבל מי אמרינן דכיון דמוקמינן היין אחזקת טבל הרי דמחזיקין שהיין הי' חומץ מעיקרא וא"כ גם לענין יין נסך או לענין נדר נמי אמרינן דהוי חומץ ופטור ממלקות או נימא הגם דמוקמינן אחזקת טבל אבל מ"מ איננו בירור על היין גופי' לאשוויי חומץ רק אמרינן דחזקת היין דכיון דאיתרעי דהא הרי חומץ לפניך אינו יכול להוציאו מחזקת טבל שהי' עד עתה אבל מ"מ חזקת הטבל נמי לא הוי בירור על היין להוציא מחזקת היין שהי' עד עתה:
ונלע"ד העיקר כצד הב' דחזקת הטבל אינו מכריע לחזקת היין לענין שאר דברים ואם יהי' נ"מ אם הי' יין או חומץ אדרבה מוקמינן היין אחזקתו ואמרינן דהי' יין והסברא לזה נראה דהנה זאת בודאי למ"ד דחזקת האם לא מהני לבת הרי דחזקה לא הוי בירור כלל אך הדין הוא. שאין יכולין להוציא שום דבר מחזקתו שהי' עד עתה וא"כ לדידי' בודאי אף דמוקמינן בחזקת טבל מ"מ אינו מברר על היין שהי' חומץ ולדידי' בודאי אם יהי' שאלה לפנינו אם הי' יין או חומץ בדבר שלא יהי' נוגע כלל לענין טבל כמו שביארתי למעלה בודאי נוקמי אחזקת יין אך אפילו למ"ד דחזקת האם מהני לבת הרי דסובר דחזקה הוי בירור מ"מ יודה הכא דחזקת טבל אין יכול לברר על עצם היין חדא נוכל לומר דדוקא התם מהני לי' חזקת האם לבת משום דלבת ליכא חזקה כלל נוכל לומר דחזקת האם מברר על הבת דהיא כשרה אבל היכא דאיכא חזקה להיפוך כגון הכא נהי דכיון דאיכא תרתי לריעותא אין יכול חזקת היין להוציא מידי חזקת טבל ולאשוויי אפילו לספק מ"מ יודה הכא דחזקת הטבל אינו מברר על היין דזאת ביארנו במקום אחר דאפילו מאן דמכשיר בבתה דסובר דחזקה הוי בירור מ"מ לא הוי בירור במציאות אך הבירור הוא מכח הדין דכיון דמכשרינן לה ממילא מחזקינן שנבעלה לכשר לכן הבת ג"כ כשרה וזהו דוקא היכא דליכא בבת חזקה להיפוך אבל היכא דאיכא חזקה להיפוך כגון הכא בעניננו נהי דמוקמינן על חזקת טבל אבל מ"מ אינו יכול לברר על היין כי שם איכא חזקה להיפוך. ועוד נראה לחדש ולומר והוא נראה לי עיקר דאפילו למאן דסובר דחזקת האם מהני לבת נהי דסובר דחזקה הוי בירור אפילו למאן דלית לי' חזקה כגון התם בבת אבל מ"מ יודה דחזקה לא הוי בירור אלא על מה דחזקה מעידה עליו בפירוש אבל מה דהחזקה מעידה עליו רק מתורת גרמא ע"ז אין חזקת בירור כלל והוא דהתם בראוה מעוברת דהשאלה הוא אם הביאה פסלה מכהונה או לא וכיון דמוקמינן אחזקתה דהביאה לא פסלה ממילא גם הבת כשרה אבל הכא בעניננו דבאמת חזקת הטבל אינו מעיד כלל על היין בפירוש שנעשה חומץ רק החזקה מעידה שזאת היא טבל דלא נעשית מעשה ההפרשה אך הכא נתקשר הדבר זה בזה דאי נאמר דהוא טבל מוכרחין לומר דהיין נעשה חומץ מעיקרו נמצא דחזקת טבל אינו מעיד על היין אלא מכח גרמא וכל היכא דחזקה אינו מעיד אלא בתורת גרמא לאו כלום הוא והראי' לזה נראה הוא משני כתי עדים המכחישים זה את זה דכל אחד נעשה ספק פסול אעפ"כ אמרינן דכל אחת באה בפני עצמה ומעידה דכל אחד מוקמינן אחזקת כשרות ואמאי לא להוי התם חזקה נגד חזקה דחזקת כשרות דאחד סותר לחזקת כשרות דשני ולהוי כלית להו חזקה כלל ולהוי ספק פסולים אך התירוץ הוא פשוט כיון דהחזקה אינה מעידה בפירוש שהכת השני' היא פסולה אך החזקה מעידה רק שכת זאת היא כשרה אך המעשה נתקשר כן דאם נאמר דכת זאת כשרה מוכרחין לומר דכת השני' היא פסולה נמצא דהחזקה איננו רק גורם לומר שכת השני' הי' פסולה וזה לאו כלום הוא לכן מוקמינן כל כת וכת אחזקת כשרות ולא הוי חזקה נגד חזקה. וכן בשני שבילין שכל אחד מוקמינן אחזקת טהרה ולא הוי חזקה נגד חזקה משום דחזקת טהרה של כל אחד ואחד אינו מורה על השני שטמא רק עליו שטהור רק המעשה נסבך כך שאם זה טהור השני טמא וזה לא מקרי חזקה נגד חזקה משום דחזקה הוא בירור רק על מה שמעיד בהדיא אבל לא מה שהמעשה קרה כן כגון גבן שאם נאמר שהוא טבל מוכרחין לומר שהוא חומץ למפרע זהו לא הוי אלא גרם ועל זה לא מהני החזקת טבל כלל והוי כאלו ליכא אלא חזקת היין בלבד נגד חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא ודוק:
והנה סברא זו שאמרנו לא שייך אלא בחזקת יין וטבל דחזקת הטבל אינו מברר על היין אבל במקוה שנמדד ונמצא חסר לא שייך לומר כן דחזקת טמא אינו מברר על המקוה גופי' משום דכל החזקת כשרות דמקוה הוא רק לטהר טמאים דעל המקוה לא שייך חזקה דגופא כלל דלא נשתנו המים במקוה חסרה מבמקוה כשרה וכיון דמעמידין הטמא על חזקתו שטמא ממילא נסתלקה חזקת כשרות דמקוה דלמה היא כשרה אם לא לטהר הטמאים משא"כ בהבודק את החבית דמה שמעמידין על חזקת היין הוא חזקת הגוף שהוא יין בעצם נוכל לומר שפיר כדביארנו נהי דלענין טבל מחזקינן לי' לחומץ אבל אם יהי' נ"מ לדינא לענין שאר דברים נוכל להעמידו על חזקת היין דחזקת הטבל אינו מפקיע לחזקת היין מכל וכל משא"כ לענין מקוה דאם נעמיד כל טמא על חזקת טמא ממילא נפקע חזקת כשרות דהמקוה ודוק:
והנה נסתפקתי בהא דאמרינן דתרתי לריעותא כודאי משוי לה אי נימא דהטעם הוא דאמרינן אוקי חזקה נגד חזקה והוי כמאן דליכא חזקה כלל לא למקוה ולא לטמא ואוקי אחזקה דהשתא דהרי חסר לפניך או נימא דחזקה דהשתא לאו חזקה היא כלל לאוקמי ולברר אך החזקה דהשתא עושה ריעותא בהחזקה דמעיקרא כגון הכא במקוה דהחזקה דהשתא דהרי חסר לפניך עושה ריעותא בחזקת כשרות דהמקוה וממילא חזקת טמא עדיפא דהוא בלא ריעותא מחזקת המקוה דאיתרע ודוק. ונראה דבחקירה זו יהי' תלוי אם בהבודק חבית ונמצאת חומץ הוי תרתי לריעותא או לא דאי נימא כצד הב' של חקירתנו דהיינו דטעמא דתרתי לריעותא כודאי הוא משום דחזקה דהשתא עושה ריעותא בהחזקה דמעיקרא ולכן תוכל להכריע חזקה השני' גם בחבית נמי שייך למימר כן דכיון דחזקת יין איתרעי דהרי חומץ לפניך דאע"ג דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא אעפ"כ איתרעי קצת ואינה עדיפא כחזקה דמעיקרא בלא ריעותא לכן מוקמינן אחזקת טבל דלא איתרעי כלל אבל אם נאמר כצד הא' דטעמא דתרתי לריעותא כודאי הוא משום דאמרינן אוקי חזקה לבהדי חזקה והוי כמאן דליתא חזקה כלל ואוקי אחזקה דהשתא זאת לא שייך לומר אלא במקוה ודכותה כמו שביארנו דחזקת המקוה מרעי לחזקת טמא מכל וכל וכן חזקת טומאה דטמא מרע לחזקת כשרות דהמקוה מכל וכל דאם נעמיד כל טמא על חזקתו אין שום מקום לחזקת כשרות דמקוה לכן שייך לומר דהוי חזקה נגד חזקה והוי כמאן דליתא חזקה לא למקוה ולא לטמא וממילא מוקמינן אחזקה דהשתא אבל בהבודק חבית להפריש ממנו תרומה דביארנו לעיל דחזקת הטבל אינו יכול להפקיע מחזקת היין מכל וכל ולענין עצם היין שייך שפיר לאוקמי אחזקה היין א"כ אין אנו יכולין לומר דאוקי חזקת טבל נגד חזקת היין ונוקי אחזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך משום דהחזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך הוא על עצם היין וא"כ הוא כנגד חזקת יין דחזקת טבל אינו יכול לסלק את חזקת היין דלהוי כמאן דליתא כדביארנו ונמצא לפי זה דאין אנו יכולין לאוקמי על חזקה דהשתא דהרי חומץ לפניך ולא הוי רק חזקת טבל נגד חזקת היין והוי ספק תרומה ודוק:
והנה חקירה זו שחקרנו אם הא דתרתי לריעותא כודאי הוא משום דמוקמינן חזקה כנגד חזקה ואוקמינן אחזקה דהשתא או משום דחזקה דהשתא עושה ריעותא בהחזקה דמעיקרא ואוקמינן אחזקה דמעיקרא שכנגדה נרמז בדברי הש"ש בשמע' ג' פ' ט"ו בהא דמספקא לו שם האיך הוא הדין בחזקה דהשתא היכא דליכא חזקה דמעיקרא כלל לא לסייע ולא שכנגדה עיי"ש. ובאמת חקירתנו תלוי בספק הש"ש דאם נאמר דחזקה דהשתא היכא דליכא כלל חזקה דמעיקרא אזלינן בתרה שייך שפיר לספוקי לן דהטעם דתרתי לריעותא כודאי הוא משום דמוקמינן חזקה נגד חזקה והוי כמאן דליתא כלל וממילא מוקמינן אחזקה דהשתא אבל אי נימא אפילו היכא דליכא חזקה דמעיקרא כלל לא אזלינן בתר חזקה דהשתא א"כ מוכרחין לומר דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום דחזקה דהשתא עושה ריעותא בהחזקה דמעיקרא ממילא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שכנגדה. והנה הש"ש שם תלה ספקתו במחלוקת של רב ושמואל (דף ע"ט ע"א) בקידושין בקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת לפנינו דרב סובר דהולכין בתר חזקה דהשתא וכיון דהשתא בוגרת מעיקרא נמי בוגרת ושמואל סובר דחיישינן לקדושי שניהם ומוקמינן שם בגמרא דאיירי ביומא דמשלם שית ומפרש שם רש"י ז"ל דביומא דמשלם שית ליכא חזקת נערות ולא חזקת בגרות ואתי לפי זה דרב דסובר דהרי היא בוגרת לפנינו משום דסובר דאזלינן בתר חזקה דהשתא היכא דליכא חזקה דמעיקרא ושמואל סובר דחזקה דהשתא באפי נפשה לאו כלום היא ולא אזלינן בתרה נמצא לפי זה דלשמואל דסובר דחזקה דהשתא היכא דליכא חזקה דמעיקרא לאו כלום היא מוכרחין לומר דהא דתרתי לריעותא כודאי לאו משום דמוקמינן חזקה נגד חזקה ואוקמינן אחזקה דהשתא אך הטעם הוא משום דחזקה דהשתא עושה ריעותא בהחזקה דמעיקרא ואוקמינן אחזקה שכנגדה וממילא אתי לדידי' דגם גבי חבית שייך למימר תרתי לריעותא ולרבנן דסבירא להו גבי מקוה דכל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמא אתי לפי זה דגבי חבית צריך להיות ודאי טבל אבל לרב דסובר דחזקה דהשתא באנפי נפשה נמי מהני יכולין לומר לגבי דהא דתרתי לריעותא כודאי הוא משום דאוקי חזקה לבהדי חזקה ואוקמינן אחזקה דהשתא דזהו בפשטות טפי והרוחנו בזה דלא תקשי חבית אמקוה ולא הוצרכנו לדחוקי דמתניתין בפ"ג דתרומות אזלא אליבא דר"ש ואתי שפיר אפילו אליבא דרבנן דסברי גבי מקוה דטמא אבל גבי חבית מצו סברי דספק משום דאין אנו יכולין לאוקמי אחזקה דהשתא משום דאיכא כנגדה חזקה דמעיקרא דיין כדביארנו לעיל ודוק:
ולפי דברינו אלה אתי שפיר קושית התוס' בקידושין שם (דף ע"ט ע"א) במאי דפרכינן שם בגמרא ושמואל מאי שנא ממקוה והקשה שם בתוס' ד"ה ושמואל וא"ת לרב נמי תקשה דע"כ לא קאמר רב דמצפרא נמי בוגרת אלא משום דליכא חזקת נערות וכו' עיי"ש ומתרצין שם דאה"נ דלרב נמי פריך אבל לפי דברינו נוכל לומר דלשמואל דוקא פריך משום דבאמת קשה לומר דבס"ד לא ידע הש"ס דטעמא דמקוה הוא משום תרתי לריעותא דהא משמע כאן דהש"ס כבר ידע מהשקלא וטריא דסוגיא דנדה דהא לקמן מייתינן כאן בסוגיא האוקימתא דסוגיא דנדה דמתניתין דחבית אזלא אליבא דר"ש אך לפי דברינו יכולין לומר דבאמת ידע הש"ס שפיר דטעמא דמקוה דטמא הוא משום תרתי לריעותא אך הש"ס סבר דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום דאמרינן אוקי חזקה בהדי חזקה והוי כמאן דליתא חזקה כלל ואוקמינן אחזקה דהשתא לכן במקוה טמא משום דאוקמינן חזקת טמא נגד חזקת המקוה ואוקמינן אחזקה דהשתא דהרי חסר לפניך לכן בשלמא לרב דסובר דחזקה דהשתא היכא דליכא חזקה כלל מהני שפיר אבל לשמואל דסובר דחזקה דהשתא באפי נפשה לאו כלום הוא אמאי טמא כאן אפילו נימא דאוקמינן חזקה נגד חזקה והוי כמאן דליתא מ"מ האיך יוכל החזקה דהשתא להכריע ומשני דלאו טעמא משום דחזקה דהשתא מכריע אלא דחזקת מעיקרא דטמא מכריע ופריך האיך יכולה החזקה דמעיקרא דטמא להכריע הא איכא כנגדה חזקה דמעיקרא דמקוה ומשני דחזקה דמעיקרא דמקוה איתרע לכן יכולה החזקה דמעיקרא דטמא להכריע אבל לרב לא קשה כלל דנוכל לומר דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום דאוקי חזקה נגד חזקה ואוקי אחזקה דהשתא אך לשמואל מוכרחין לומר דלאו טעמא דטמא משום דמוקמינן אחזקה דהשתא אך הטעם הוא משום דמוקמינן הטמא. אחזקתו ודוק:
היוצא מדברינו דלשמואל דסובר דחזקה דהשתא לא הוי באפי נפשה חזקה כלל מוכרחין לומר דטעמא דתרתי לריעותא כודאי משום דחזקה דהשתא עושה ריעותא בחזקה דמעיקרא אבל לרב דסובר דחזקה דהשתא באפי נפשה הוי חזקה יכולין לומר דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום דאוקי חזקה נגד חזקה ואוקי אחזקה דהשתא אע"ג דלרב אינו מוכרח כך דיכולין לומר נמי כשמואל דהטעם הוא משום דחזקה דהשתא עושה ריעותא בהחזקה דמעיקרא מ"מ ביארנו דאתי שפיר טפי לרב דהטעם הוא משום דאוקי אחזקה דהשתא כדי שלא נהי' מוכרחין לאוקמי סתם מתניתין דתרומות כר"ש. אבל באמת נראה לי לפי מה דרצה הגמרא בנדה (דף ב' ע"ב) לומר דגם רבנן ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה עיי"ש ברשב"א דמפרש דהא דקאמר שם (דף ג' ע"א) ואבע"א היינו טעמא דר"ש גמר סוף טימאה מתחילת טומאה היינו דמעיקרא סברי דגם רבנן ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה ואח"כ בהאבע"א סובר הש"ס דרק ר"ש יליף תחילת טומאה מסוף טומאה אבל רבנן סברי דהא דילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור היינו דוקא תחילת טומאה דהיינו דהספק הוא אם נטמא אז אמרינן דברה"י טמא וברה"ר טהור אבל אם ספק אם נטהר או לא לא ילפינן מסוטה ובין ברה"ר ובין ברה"י הוי ספק היכא דליכא תרתי לריעותא עיי"ש ואם נאמר כסלקא דעתין דש"ס דגם רבנן ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה והא דבמקוה שנמדד ונמצא חסר גם ברה"ר טמא ולא ילפינן מסוטה דטהור ברה"ר היינו טעמא משום דהוי תרתי לריעותא מוכרחין לומר לפי זה דטעמא דתרתי לריעותא משוי לה כודאי אפילו לרב דסובר דחזקה דהשתא באפי נפשה הוי שפיר חזקה ואזלינן בתרה מ"מ נהי' מוכרחין לומר דטעמא דתרתי לריעותא כודאי לאו משום דנוקמי אחזקה דהשתא בלבד אך ג"כ הטעם משום דחזקה דהשתא עושה ריעותא בהחזקה דמעיקרא ומוקמינן אחזקה דמעיקרא שכנגדה. דהנה זאת מבואר בתוס' חולין (דף ט' ע"ב) ובנדה (דף ב' ע"א) דספק טומאה ברה"ר דטהור הוא משום דילפינן מסוטה דהא כתבו דאפילו היכא דליכא חזקת טהרה נמי טהור משום דילפינן מסוטה ובאמת קשה לי אמאי לא כתבו התוס' רבותא טפי דאפילו היכא דאיכא חזקה דטומאה נמי טהור ברה"י ולאו דוקא דליכא חזקה דטהרה דהא ספק טומאה ברה"י טמא גמרינן מסוטה ואמרינן דאפילו היכא דאיכא חזקת טהרה נמי טמא כדמבואר בהרבה מקומות בש"ס ובתוס' וא"כ אי ספק טומאה ברה"ר דטהור נמי גמרינן מסוטה אתי דאפילו איכא חזקת טומאה נמי טהור כמו ס"ט ברה"י נגד חזקה ולמה כתבו התוס' דוקא היכא דליכא חזקת טהרה ולא כתבו רבותא יותר דאפילו היכא דאיכא חזקת טומאה נמי טהור כמו ס"ט ברה"י. והי' נלפענ"ד לומר דלפי מה שכתבתי דהיכא דהי' טמא וקודם טהרה נטמא ואינו יכול לעשות הטהרה משום טומאה השני' לאו הטעם דחל עליו טומאה שני' אך הטעם הוא משום דטומאה הראשונה נתארכה א"כ אתי לפי זה דלא משכחת לה כלל ספק טומאה ברה"ר היכא דאיכא חזקת טומאה דהיינו אם נטמא במת והוזה עליו שלישי ואח"כ ספק אם לטמא עוד הפעם נימא דספק טומאה ברה"ר טהור לא שייך לומר כן דהא אם נטמא במת לא חל עליו טומאה חדשה רק שטומאה הראשונה נתארך עליו נמצא דהספק לא בטומאה אלא דהספק הוא אם יכול לטהר ואם יטהר אם מהני הטהרה או לא ובספק טהרה לא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור נמצא דאם יש לו חזקת טומאה אז הוי ספק ברה"ר טמא ולא משום דלא אמרינן ס"ט ברה"ר טהור נגד חזקה אך מטעם אחר משום דלא הוי ספק טומאה אלא ספק טהרה לכך נקט התוס' דברה"ר טהור אפילו היכא דליכא חזקת טהרה אבל אי איכא חזקת טומאה טמא משום דהוי ספק בטהרה ודוק. וכל זה לא שייך אלא אי נימא דלא גמרי סוף טומאה מתחילת טומאה אבל אי נימא דילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה נמצא דאפילו ספק בטהרה נמי אמרינן דספק טומאה ברה"ר טהור וברה"י טמא א"כ אתי לפי זה דברה"ר טהור אפילו היכא דאיכא חזקת טומאה דכל הטעם דאמרנו דחזקת טומאה ברה"ר טמא הוא משום דאמרינן דהספק הוא לא בטומאה אך הספק הוא בטהרה אבל אי נימא דגם ספק בטהרה מוקמינן אחזקה א"כ אפילו נגד חזקת טומאה נמי ברה"ר טהור וא"כ לא נוכל לומר דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום דמוקמינן חזקה נגד חזקה ואוקמינן אחזקה דהשתא דא"כ אמאי אמרינן במקוה שנמדד ונמצא חסר דאפילו ברה"ר נמי טמא הטהרות שנעשו על גבה הא השתא נגד חזקה דמעיקרא אמרינן דספק טומאה ברה"ר דטהור כש"כ נגד חזקה דהשתא דקילא מחזקה דמעיקרא בודאי אמרינן דספק טומאה ברה"ר דטהור וא"כ אמאי אמרינן דכל טהרות שנעשו על גביו טמאים אפילו ברה"ר משום טעמא דתרתי לריעותא הא כל הטעם דתרתי לריעותא הוא משום דנוקי אחזקה דהשתא והכא גבי טומאה לא שייך כן דהא ספק טומאה ברה"ר טהור אפילו היכא דאיכא חזקת טומאה אלא ודאי מוכרחין לומר לפי האי לישנא דסיבר דילפינן סוף טומאה מתחילת טומאה דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום שני הטעמים דחוץ מזה מה שחזקה דהשתא נמי הוי שפיר חזקה עושה ג"כ ריעותא בחזקה דמעיקרא וממילא מוקמינן אחזקה דמעיקרא שכנגדה ולכן הכא במקוה חוץ מזה דאיכא חזקה דהרי חסר לפניך עושה ריעותא בחזקת כשרות דמקוה וממילא נוכל לאוקמי אחזקת טמא ולא אמרינן דנוקי חזקת מקוה כנגד חזקת טמא ולהוי כמאן דליתא כלל לא חזקת מקוה ולא חזקת טמא לא אמרינן כן משום דחזקת מקוה איתרע הוי חזקת המקוה כמאן דליתא לנגד חזקת טמא לכן טמא. והגם דאמרנו דברה"ר טהור אפילו נגד חזקת טמא נמי מ"מ יכולין לומר דכיון דאיכא שני חזקות חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא דחזקה דהשתא באפי נפשה נמי חזקה היא ממילא לא נכנס כלל בגדר ספק דבכל חזקות דאמרינן ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור היינו משום דאפילו הוי חזקה מ"מ הוי ספק וכל היכא דאיכא חזקה דהשתא עם חזקה דמעיקרא יכולין לומר דלא נכנס כלל בגדר ספק וזהו לשון הגמרא דכיון דאיכא תרתי לריעותא כודאי טומאה דמי משמע דלא דמי לכל חזקה דהוי נמי ספק כדביארתי במקום אחר אבל תרתי לריעותא אינו נכנס בגדר ספק כלל לכן לא שייך בו למימר ספק טומאה ברה"ר טהור משום דלא ספק הוא כלל ודוק:
יוכל זה הוא דוקא לפי מה דרצה הגמרא לומר דגם רבנן ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה אבל לפי האבע"א דמסקינן דרק ר"ש יליף סוף טומאה מתחילת טומאה אבל רבנן לא ילפי וסברי דהיכא דהספק, הוא אם נטהר או לא בין ברה"ר ובין ברה"י לא נלמד מסוטה יכולין לומר שפיר דטעמא דתרתי לריעותא הוא משום דאוקי חזקה נגד חזקה ומוקמינן אחזקה דהשתא ולכך טמא במקוה אפילו ברה"ר שנמדד משום דאזלינן בתר חזקה דהשתא דהרי חסר לפניך נשאר ספק איסור דאוקמינן אחזקה אבל לפי מה דרצה הש"ס קודם למימר דגם רבנן ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה לא מצינן למימר דטעמא במקוה דטמא משים דמוקמינן אחזקה דהשתא דהא כיון דהא דספק טומאה ברה"ר טהור משום דילפינן מסוטה ממילא גם נגד חזקת טומאה נמי טהור ודוק:
וממילא יהי' ניחא מה שהקשינו על הרמב"ם דפסק בחבית דהוי ספק תרומה מש"ס דנדה דרמינן שם מקוה אחבית ומסקינן דמתניתא דחבית אזלא אליבא דר"ש אבל אליבא דרבנן הוי ודאי טבל וכיון דהרמב"ם בהל' מקואות פסק דלא כר"ש וא"כ אמאי פסק בחבית דהוי ספק לפי דברינו ניחא דהא דרמינן שם מקוה אחבית היינו דוקא שם בס"ד דהש"ס דגם רבנן ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה וא"כ לא מצינן למימר דטעמא דתרתי לריעותא גבי מקוה דטמא משום דמוקמינן חזקת מקוה כנגד חזקת טמא והוי כמאן דליתא חזקה לא למקוה ולא לטמא וממילא מוקמינן אחזקה דהשתא לא מצינן למימר כן דכיון דסוף טומאה נמי יליף מסוטה הוי לן למימר דברה"ר טהור אפילו נגד חזקת טומאה נמי כדביארנו ומוכרחין לומר לפי זה דטעמא דתרתי לריעותא דהוי כודאי הוא משום דהחזקה דהשתא עושה ריעותא בהחזקה דמעיקרא ואוקמינן אחזקה מעיקרא דכנגדה לכן פריך שפיר מחבית דאמאי הוי ספק טבל הא גם הכא הוי תרתי לריעותא משום דחזקה דהרי חומץ לפניך מרעי לחזקת היין וא"כ נוקמא אחזקת טבל אבל לפי האבע"א דמסקינן דרבנן לא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה א"כ נוכל לומר דהא דתרתי לריעותא כודאי הוא משום דמוקמינן אחזקה דהשתא א"כ לא קשיא כלל מקוה אחבית משום דהתם לא שייך למימר דניזול בתר חזקה דהרי חומץ לפניך משום דאיכא כנגדה חזקת היין דחזקת טבל אינו מסלק לגמרי חזקת היין דלהוי כמאן דליתא כמו שביארנו ודוק. וא"כ מצי שפיר מתניתין דחבית ליזול אפילו אליבא דרבנן והכי מסתבר טפי למימר כי היכי דלא תקשי לן סתמא אסתמא דבמקואות סתם לן רבי כרבנן ובפ"ג דתרומות מ"א סתים שם רבי דהוי ספק בהתורם חבית של יין ונמצאת חומץ עיי"ש. לכן למסקנא לא תקשי כלל מקוה אחבית וכל זה הוא דוקא, לרב דסובר דחזקה דהשתא היא חזקה באפי נפשה אבל לשמואל דסובר דחזקה דהשתא באפי נפשה לאו חזקה היא כלל וא"כ לדידי' אף למסקנת הש"ס דלא ילפי סוף טומאה מתחילת טומאה נמי מוכרחין לומר דטעמא דתרתי לריעותא כודאי משום דחזקה דהשתא עושה ריעותא בחזקה דמעיקרא ואוקי אחזקה שכנגדה וא"כ לדידי' אף למסקנא תקשי מקוה אחבית ומוכרחין לומר דמתניתא דחבית אזלא אליבא דר"ש אבל אליבא דרבנן הוי ודאי טבל וא"כ שפיר פריך הש"ס בקדושין לשמואל ומ"ש מחבית דלרבנן הוי טבל דלדידי' מוכרחין לומר דמתניתא דחבית אזלא אליבא דר"ש ולא מצי לשנויי דאנא סברי כר"ש משום דהלכה, כרבנן דמקוה אבל אנן דפסקינן כרב דחזקה דהשתא באפי נפשה הוי חזקה דהלכתא כרב באיסורי וכמו דפסיק שם הש"ס בהדיא א"כ לא תקשה כלל מקוה אחבית דבמקוה שייך למימר דאוקי חזקה נגד חזקה ומוקמינן אחזקה דהשתא אבל בחבית לא שייך למימר כן משום דחזקת טבל אינו יכול לעקור חזקת היין דלהוי כמאן דליתא וא"כ אין יכולין לאוקמי אחזקה דהשתא לכך אפילו לרבנן דמקוה נמי הוי ספק בחבית לכן פסק הרמב"ם שפיר במקוה דהוי טמא ובחבית דהוי ספק משום דבחבית לא הוי תרתי לריעותא ודוק: