שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן יב
הר"ן סופ"ק דקדושין הביא שם בדעת רש"י ז"ל דסובר דספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא ממה דכתב רש"י ז"ל בקדושין (דף ע"ג ע"א) ד"ה ואב"א הני נמי תרי קהלי נינהו וז"ל כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו וכו' אלא הוי אמרינן ככל ספיקי איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא עכ"ל:
ולענ"ד נראה להביא עוד ראי' לשיטת הר"ן בדעת רש"י ז"ל מדברי רש"י ז"ל יבמות (דף פ"ח ע"ב) ד"ה ה"ד וז"ל דהא ודאי באיסור מפורסם ואפילו באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן לי' עכ"ל הרי בהדיא דס"ד לחומרא מדאורייתא עיי"ש דקאי שם הקרא דוקדשתו וכן מדברי רש"י ז"ל בחולין (דף כ"ב ע"ב) ד"ה מי איכא ספיקא נראה מבואר דרש"י ז"ל סבירא לי' דס"ד לחומרא דז"ל שם מי איכא ספקא וכו' וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשרינהו עכ"ל הרי דמספק אין יכולין להכשיר ונתקשיתי מדברי רש"י ז"ל בחגיגה (דף ד' ע"א) דמבואר שם בהדיא דרש"י ז"ל סבירא לי' דס"ד לקולא מדאורייתא דמייתינן שם בגמרא ת"ר וכו' זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופרכינן שם בשלמא אנדרוגינוס וכו' אלא טומטום ספקא הוא מי איצטריך קרא למעוטי ספקא ומשני אביי כשביציו מבחוץ עיי"ש ופירש שם רש"י ז"ל ד"ה למעוטי ספקא וז"ל בתמי' למה לי קרא מהיכי תיתי לן לחיובי עכ"ל הרי בע"כ מוכרחין לומר דרש"י ז"ל סבירא לי' דס"ד לקולא מן התורה דאי לחומרא הא בודאי צריכה קרא למיפטר טומטום מראי' דבלא קרא הוי מחייבין לי' בראי' משום ס"ד לחומרא ודוק נמצא שדברי רש"י ז"ל סותרים למה שהבאתי מיבמות וחולין דמספק אזלינן לחומרא:
והנה התוס' שם ד"ה אלא טומטום פירשו וז"ל ואע"ג וכו' אלא טומטום הואיל ונשי פטורות והאי אימא אשה הוי ממילא הוי פטרינן לי' כי היכי דלא לייתי חולין לעזרה עכ"ל. הרי דהתוס' הודחקו לפרש דפרכת הש"ס דלמה לי קרא למעוטי ספקא הוא משום דלא לייתי חולין בעזרה מוכרח מזה לומר דהתוס' סבירא להו דס"ד לחומרא מדאורייתא לכן הוכרחו לפרש דפרכת הש"ס דלמה לי קרא למיפטר טומטום הוא משום דבלא קרא הי' פטור כי היכי דלא לייתי חולין בעזרה אבל אי נימא דסבירא להו דס"ד לקולא א"כ יפרשו כפשוטו כפירוש רש"י ז"ל דבלא קרא הי' פטור מטעם דס"ד לקולא ודוק:
ועלה בדעתי לומר ולתרץ דרש"י ז"ל סבירא לי' פיר דס"ד מן התורה לחומרא כמו שמוכח מכל הנך ראיות שהבאתי והא דמפרש רש"י ז"ל כאן בחגיגה דמספק אין יכולין לחייבו יכולין לתרץ ולומר דרש"י ז"ל לשיטתו בביצה (דף כ"ה ע"א) דסבירא לי' שם דמחזיקין מאיסור לאיסור שם בבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה וא"כ הכא נמי כשהי' קטן הי' פטור מראי' משום פטור דקטן ואח"כ כשנעשה גדול ואתה רוצה לחייבו מספק אמרינן דמחזיקין מפטור לפטור מפטור קטן לפטור אשה ואמרינן דאין אתה יכול לחייבו מספק אבל בעלמא סבירא לי' שפיר דספקא דאורייתא מן התורה לחומרא כמו שמוכיח הר"ן ז"ל, והתוס' דפירשו דקושית הש"ס הוא משום דלא לייתי חולין בעזרה הוא משום דאזלי לטעמייהו שם בביצה דפליגי על רש"י ז"ל וסבירא להו דאין מחזיקין מאיסור לאיסור לכן פירשו הכא הטעם דבלא קרא הי' טומטום פטור מראי' משום דלא לייתי חולין לעזרה. והנה הגם דכבר ביארתי בסימן ו' דלא שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור אלא היכא דהאיסור השני חל באותו הרגע ממש שנסתלק האיסור הראשון כגון באיסור נבלה ואמ"ה דהאיסור נבלה חל באותו הרגע ממש שנסתלק האיסור דאמ"ה וכן מאיסור א"א לאיסור יבמה לשוק דמאותו הרגע שנסתלק האיסור דא"א חל האיסור דיבמה לשוק לכן אמרינן דאע"ג דנסתלק האיסור הראשון אעפ"כ אין אנו יכולין להתירו עתה משום ספק איסור השני ואין אנו יכולין להוציאו מחזקת האיסור שהי' עד הנה אבל היכא דהאיסור השני חל עליו בעוד שהי' האיסור הראשון עליו נמצא דהאיסור השני חל רק בספק כיון דכל זמן שהאיסור הראשון עוד עליו לא שייך חזקה כלל ואח"כ כשנסתלק האיסור הא' האיך נוכל לומר דנוקמי על החזקה ולהוי ודאי איסור כיון דלא נתחדש עתה שום דבר באיסור השני ועד עתה לא הי' אלא בספק איסור מהיכא תיתי עתה לעשותו ודאי וא"כ הכא נמי כן כיון דאפילו בשעה שהי' קטן נמי הי' טומטום ואז בודאי לא הי' הפטור טומטום אלא מספק ומהיכי תיתי עתה להיות הפטור דטומטום פטור בודאי ודוק:
אך אי משום קושיא זאת היו יכולין לחלק ולתרץ דלא דמי דסברתנו לא נאמרה אלא באיסורין שדבר אחד שייך להיות אסור משום שני איסורין נמי והרבה נ"מ יש מזה שאסור בשני איסורין כגון אם איסור טרפה חל על איסור אמ"ה ממילא איסור החלב של בהמה נמי משום איסור טרפה וגם לענין מלקות שאם התרו בו משום שני האיסורין שחייב שני פעמים מלקות וכדומה לכן שייך לומר סברתנו כיון דבשעה שחל עליו האיסור לא נאסר אלא מספק משום איסור זה אין יכולין אח"כ כשנסתלק האיסור הראשון לעשותו לודאי איסור כדביארנו אבל הכא בפטור ראי' דאין שום נ"מ אם פטור מראי' מטעם אחד או משני טעמים לכן כשהי' קטן לא שייך לומר דהפטור טומטום חל עליו מספק כיון דאין אנו מתחשבין עתה כלום עם הפטור של טומטום כיון דסוף כל סוף פטור עתה משום קטן לכן יכולין לומר דאח"כ כשנעשה גדול שייך לומר שפיר דמעמידין אותו על חזקת פטור שהי' מקודם כיון דרש"י ז"ל סבירא לי' דמחזיקין מאיסור לאיסור אך באמת כל זה ליתא דהא כבר ביארנו בסימן ו' דלא שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור אלא באחד משני האופנים או דהאיסור השני פועל על האיסור הראשון שיתארך או באופן שהאיסור הא' והאיסור הב' נלקחין עכ"פ מסבה אחת כגון אמ"ה ונבלה אבל היכא שהם איסורים מיוחדין ואין להם שום שייכות בהדדי לא אמרינן בגונא זה מחזיקין מאיסור לאיסור א"כ הכא נמי לא שייך לומר מחזיקין מפטור לפטור דפטור קטן ופטור אשה אין להם שום שייכות זה לזה ולכן פסקינן באו"ת סי' י"ז הל' ב' דטומטום חייב בציצית וג"כ בכל מצות עשה שהזמן גרמא מספק ולא מוקמינן לי' על חזקתו ודוק:
והי' נלענ"ד לחלק ולומר דדברי רש"י ז"ל לא סתרי אהדדי דנהי דרש"י ז"ל סובר דס"ד מן התורה לחומרא היינו דוקא באיסור לת"ע דאי אמרינן לקולא יעבור על האיסור בקום ועשה אבל באיסור עשה דשב ואל תעשה הוא אי נימא לקולא בזה אמרינן דס"ד לקולא לכן בקדושין ובחולין וביבמות דיעבור על האיסור בקום ועשה סבירא לי' דס"ד לחומרא אבל הכא אם לא יקיים מצות ראי' הוא בשב וא"ת סבירא לי' דספיקא דאורייתא לקולא ודוק ויהי' נפשט בזה ספקא דהפר"מ במה שנסתפק בסי' י"ז ס"ק ב' באשל אברהם הא דטומטום חייב מספק במצות עשה שהזמן גרמא אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ונ"מ אם יכול להוציא אחרים דמחויבין מדאורייתא דאם נאמר דמדאורייתא מחויב משום ס"ד לחומרא יכול להוציא אחרים דמחויבין מדאורייתא אבל אם נאמר דלא מחויב מספק אלא מדרבנן אינו. יכול להוציא אחרים דמחויבים מדאורייתא וכתב דאפילו למאן דסבירא לי' ס"ד לחומרא מן התורה אבל הכא יכול להיות דמודה הכא דמדרבנן משום דהכא יעבור בשוא"ת ועיי"ש ולפי דברינו יחלקו רש"י ותוס' ז"ל דרש"י דסבירא לי' בעלמא דס"ד לחומרא והכא סבירא לי' דלקולא מוכרחין לחלק ולומר דהכא שאני משום דשוא"ת הוא אבל התוס' דנדחקו לפרש דטעמא דהי' פטור מראי' הוא משום דאינו יכול להביא קרבן משום חשש דחולין בעזרה משמע מזה דאי לאו הכי היו מחייבין אותו מספק הרי לך בהדיא דגם היכי דעובר בשב וא"ת נמי אמרינן דס"ד לחומרא מה"ת ודוק:
אך לפי דברי הש"ש בשמע' א' פ"ד דספיקא דאורייתא אי לחומרא מה"ת או רק מדרבנן הוא מחלוקת בין אביי ורבא בחולין (דף י') עיי"ש דאביי סובר דס"ד לקולא ורבא סובר דס"ד לחומרא ליכא ראי' מדברי רש"י ז"ל כלל לספיקו של הפר"מ דהא דמפרש רש"י ז"ל כאן דמספק אין יכולין לחייבו הוא משום דהש"ס אזיל כאן אליבא דאביי כמו שמוכח שאביי משני על פרכת הש"ס דשם הלכך פירש רש"י ז"ל דפרכת הש"ס הוא דמספק אין יכולין לחייבו דס"ד לקולא אבל למאן דסובר דס"ד לחומרא דהיינו לרבא וכמו שסובר רש"י ז"ל בעלמא יכולין לומר שפיר דאין חילוק בין אם יעבור על הספק איסור בקום ועשה או בשוא"ת וליכא ראי' מרש"י ז"ל כלל לספק הפר"מ אבל מ"מ מדברי התוס' ז"ל מוכח שפיר דליכא חילוק דהא הוכחנו דהתוס' סבירא להו הכא דס"ד לחומרא אע"ג דכאן הוא בשוא"ת הרי דאפילו בשוא"ת נמי ס"ד מה"ת לחומרא ודוק. והנה לפי דברי הש"ש דבס"ד לחומרא מה"ת הוא מחלוקת בין אביי ורבא יסתלקו הראיות שהבאתי לעיל מסוגיא דיבמות (דף פ"ח ע"ב) מדברי רש"י דשם ומחולין (דף כ"ב ע"ב) דרש"י ז"ל סבירא לי' דס"ד מה"ת לחומרא ולפי דברי הש"ש דרבא סובר דס"ד לחומרא ליכא ראי' כלל דהתם ביבמות קאי שם רש"י ז"ל על דברי רבא שם מתיב רבא מנין וכו' וגם בחולין שם הם דברי רבא אמר רבא ח"ש וכו' לכן פירש שם רש"י ז"ל דס"ד לחומרא משום דרבא סבירא לי' כן אבל דעת רש"י ז"ל אליבא דהלכתא ליכא ראי' כלל האיך סבירא לי' וליכא ראי' אלא מהסוגיא דקדושין שהביא הר"ן ז"ל ולפי זה אתי שפיר מה שלא הביא הר"ן ראי' לדבריו מהסוגיות הנ"ל:
איברא דעל דברי רש"י ז"ל בחולין (דף כ"ב ע"ב) שהבאתי לעיל תקשה לי נהי דסבירא לי' לרש"י ז"ל דס"ד לחומרא מן התורה בין דסבירא לי' לרש"י ז"ל כן אליבא דהלכתא ובין אם נאמר משום דהסוגיא דשם אזלא אליבא דמ"ד דס"ד מה"ת לחומרא אבל מ"מ אמאי נאמר בהציהוב שבזה ושבזה דכיון דמספקא לן אם הם כשרין להקרבה אין יכולין להקריב מהן קרבן והם פסולין נהי דעל תורין דעד השתא נמי היו פסולין אך אתה באת להכשירן מטעם דהוו גדולים נאמר דאין יכולין להכשירן מספק. אבל בני יונה דעד עתה היו קטנים והיו כשרין אך אתה באת לפוסלן מטעם דנעשו גדולים אמאי לא אמרינן דמעמידין אותן על חזקתן דעדיין לא נעשו גדולין כמו שספק אם הוא בן י"ג שנה או לא בודאי שייך חזקה לומר דעדיין לא נעשה גדול והגם. דהוי חזקה העשוי' להשתנות מ"מ הוי חזקה כמו שביאר הש"ש בשמע' ג' דחזקה העשוי' להשתנות הוי חזקה ודוק:
ונלענ"ד לומר דלא שייך לאוקמי על החזקה אלא היכא דהספק הוא במציאות הדבר כגון דמספקינן אם הוא בן י"ג שנים או לא או אם הוא סריס או לא וכדומה דהספק הוא האיך הוא הדבר אבל היכא דבהדבר ליכא ספק כלל דאנו יודעין האיך הדבר עומד אך הספק הוא מחמת שאין אנו יודעין האיך לקרות הדבר כגון הכא בתחילת הציהוב שאנו רואין האיך הוא הדבר אך אין אנו יודעין אם מחשבין זאת לקטנה או לגדולה לא שייך לאוקמי על החזקה כיון דבדבר ליכא ספק כלל ודוק. ועוד נראה לתרץ קושיתנו בדרך הפשוט דהתם מיירי לענין קרבן חובה יולדת וזב או כגון שנדר כבר וכיון שכן לא שייך לאוקמי על החזקה דעדיין הוא כשר ולצאת ידי חובתו דאדרבה נעמיד האדם על החזקה דעדיין הוא מחויב ודוק:
אך בעיקר קושיתנו סתירת דברי רש"י ז"ל דמכמה מקומות משמע דרש"י ז"ל סבירא לי' דס"ד לחומרא מן התורה ומהסוגיא דחגיגה (דף ד') מבואר מדברי רש"י ז"ל שם דבטומטום ספק איש ספק אשה אין מחייבין אותו בראי' מספק הי' נלענ"ד לחלק ולומר דלא שייך לומר ס"ד לחומרא אלא דוקא בזה האופן דהספק הוא לא באיש המחויב אלא בדבר החיוב כגון אם ספק חלב ספק שומן דהספק הוא בהדבר דהגברא בודאי בר חיוב הוא על חלב אך הספק הוא דיכול להיות שהחתיכה הוא שומן לכן נאמר דכמו שאסור לאכול חלב ודאי כמו כן אסור לאכול ספק חלב נמי דהאיסור דודאי חלב נשתרבב כ"ב במקצת על חתיכה דספק חלב אבל אם הספק הוא לא על הדבר אלא על האדם גופי' הוא הספק אם הוא בר חיוב או לא כגון הכא דספק איש ספק אשה דאם היא אשה הרי היא פטורה מראי' א"כ אין שייך לחיובי מספק משום דעל אשה ליכא חיוב כלל אפילו ודאי וכש"כ ספק ולא דמי היכא דהספק הוא בהדבר והגברא בודאי בר חיוב דהתם שייך למימר דעל ספק חלב נמי מוזהר כמו בודאי חלב אך דהאיסור דספק הוא קיל מודאי דלא מלקינן לי' עלה אבל אם הספק הוא אם הוא בעצם בר חיובי יכול להיות דלא הוי בר חיוב כלל ולא שייך לחיובי מספק ודוק היטב:
אך סברתנו זו תלוי בהחקירה דהא דאמרינן דספק איסור ג"כ אסור מטעם ס"ד לחומרא ווי נימא דעל ספק איסור איכא ג"כ אותו האיסור ש"ש על ודאי האיסור אך באופן קל כגון על ספק חלב איכא איסור מעין חלב ועל ספק נבילה איכא איסור מעין נבלה או נימא דאיסור דס"ד לחומרא הוא איסור מיוחד ואינו שייך לאותו האיסור שיש על הדבר בודאי והנה אם נימא כצד הא' דעל ספק איסור איכא איסור מעין אותו האיסור של הודאי איסור אמרנו שפיר דלא שייך לומר דהיא חייבת בראי' מספק משום ספקא דאורייתא לחומרא משום דדלמא היא אשה לא שייך להטולי עלי' חובת ראי' אפילו מטעם ספק אבל אי נימא דס"ד לחומרא הוא איסור מיוחד יכולין לומר נהי דאשה פטורה מראי' אבל מ"מ בדינא דס"ד לחומרא היא מחויבת וכיון דיש עלי' ספק שמא הוא איש לכן מוטל עלי' הדין דס"ד לחומרא וחייבת בראי' ודוק. והנה מלשון דברי רש"י ז"ל בקידושין (דף ע"ג) שהבאתי לעיל וז"ל על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא משמע קצת מזה דעל ספק איסור איכא מעין אותו האיסור שיש על הודאי איסור וא"כ שפיר כתב רש"י ז"ל לפי זה דמספק אין יכולין לחייב טומטום בראי' דהכא כ"ע יודו דס"ד לקולא ודוק:
והנה בסברתנו זו שאמרנו דלא שייך לומר ס"ד לחומרא אלא היכא דהספק הוא על הדבר אם הדבר הוא דבר איסור או לא אבל היכא דהספק הוא על האדם אם הוא בר חיוב כגון אם ספק אם הוא בר ישראל או עכו"ם לא שייך לומר בזה ס"ד לחומרא משום דאם הוא עכו"ם כמו שאין מחויב בכל התורה כן אינו מחויב נמי על האיסור דס"ד לחומרא הקשיתי על הש"ש שמע' א' פר' ג' על מה דהקשה על הרמב"ם ז"ל דסבירא לי' דס"ד לקולא מן התורה מיבמות (דף פ') מהא דאיתא שם דאם אכל חלב מבן י"ג עד י"ח ונולדו בו סימני סריס דסבירא לי' לרב דנעשה סריס למפרע וחייב מלקות והקשה הש"ש לפי שיטת הרמב"ם דס"ד לקולא היכי מחייב מלקות הא בשעה שאכל חלב הי' ספק אם הוא בר חיוב וס"ד לקולא והי' מותר לאכול ומה לי דאח"כ אגלאי מלתא למפרע דהי' גדול אבל בשעה שאכל הי' ספק ורשאי לאכול ע"כ קושיתו. אבל לפי דברינו לעיל תקשה זאת ג"כ אליבא דהרשב"א דנהי דסבירא לי' דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת זאת הוא דוקא בעלמא היכא דהספק הוא בהדבר אם הוא דבר איסור או לא בזאת סבירא לי' דס"ד לחומרא אבל הכא דהספק הוא אם הוא קטן או גדול לא שייך לומר דאסיר משום ספיקא דאורייתא לחומרא משום דאם הוא קטן כבו שאין עליו חיוב הודאי איסור חלב כמו כן אין עליו האיסור דס"ד לחומרא דהאיסור דס"ד לחומרא לא טוב משאר איסורין דאין חלין על הקטן א"כ לכ"ע תקשה אמאי חייב מלקות נהי דאיגלאי מלתא למפרע דהוי גדול בשעת אכילה אבל מ"מ כשאכל בהיתר אכל ודוק:
אך לאחר העיון נראה דלא תקשה ולא מידי דלא שייך כלל לומר בספק קטן ספק גדול ס"ד לקולא משום דבאמת גם על הקטן יש כל האיסורים שיש על הגדול אך הפטורא דקטן הוא משום דאמרינן דדעתו לאו דעת צלולה והוי כמו שעובר עבירה בלא דעת בשינה או בשכרותו לכן פטרינן לי' אבל באמת הדבר אסור אפילו להקטן דהא אסור להאכילו נבלות בידים וכיון דכל הפטור דקטן הוא משום חסרון דעת לא שייך למימר כן אלא בקטן ממש שעבר עבירה אבל בספק קטן ואח"כ נתגלה מלתא למפרע דהי' גדול לא שייך לומר בזה דס"ד לקולא כיון דעל כל פנים איגלאי מלתא דבשעה שעבר עבירה הי' גדול נמצא דעבר בדעת גמורה א"כ למה לא יהא חייב דאפילו אם הי' קטן נמי הי' הדבר אסור אליו אך אעפ"כ הי' פטור כיון דחסר לו דעת אבל הכא בדעת עבר והוי כמו אם הי' לנו ספק באחד שעבר עבירה אם הגיע לשכרותו של לוט או לא ואח"כ איגלאי מלתא למפרע דלא הי' כשכרותו של לוט בודאי חייב ואין יכול לפטור עצמו במה שיטעון דהי' סבר דהגיע לשכרותו של לוט דאפילו הגיע לשכרותו של לוט דפטור הוא משום דלא הי' לו דעת ועתה הרי איגלאי מלתא דבדעת עבר וא"כ הכא נמי כן הוא ודוק:
והנה הש"ש שם כתב דהרמב"ם לשיטתו דסבירא לי' דבכל איסור דרבנן איכא לא תסור מוכח מזה דספיקא דאורייתא לקולא דהנה הרמב"ן הקשה בסה"מ על הרמב"ם דסובר דבכל איסור דרבנן איכא לא תסור א"כ אמאי אמרינן דספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא הא כל ספיקא דרבנן הוי ספיקא דאורייתא לפי הרמב"ם דסובר דעובר על איסור דרבנן עובר ג"כ איסור דאורייתא ועיי"ש בש"ש שמדחה הישוב שהשיב הזהר הרקיע על קושית הרמב"ן ומשום קושיא זו מוכרח הרמב"ם לומר דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת רק דרבנן החמירו לכן לא החמירו אלא באיסור דאורייתא ולא בדרבנן עיי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דמ"מ מאי גרע איסור דלא תסור משאר איסור דאורייתא דאי רבנן החמירו בספק איסור דאורייתא מה לי ספק איסור חלב או חזיר או ספק איסור דלא תסור נהי דאיסור דלא תסור בא מפני איסור דדבריהם אבל מ"מ הרי ספק לנו אם יש כאן איסור דאורייתא או לא. אך לענ"ד נראה לתרץ קושית הרמב"ן על הרמב"ם תירוץ נכון וברור דזאת בודאי אפילו נאמר דבכל איסור דרבנן איכא לאו דלא תסור אעפ"כ האיסור דלא תסור ליכא על עצם הדבר כגון שחכמים אסרו פת עכו"ם ואם עבר ואכל חוץ מזה שעובר על דברי חכמים עובר ג"כ על הלאו דלא תסור אבל מ"מ האיסור דלא תסור ליכא על עצם הפת דעל עצם הפת ליכא כ"א איסור דרבק אך התורה אמרה דכל מה שיגזרו חכמינו ז"ל לא נעבור על דבריהם לכן אם אכל ועבר על דבריהם עבר על לא תסור נמצא דהא דעבר על לא חסיר לא משום דאכל פת עכו"ם אלא מה דעבר על דבריהם אך במה עבר על דבריהם באכילת דבר שאמרו שלא נאכל נמצא דהאיסור של לא תסור לאו על עצם הפת והבחינה לזה דנדע אם האיסור הוא על עצם הדבר או לא הוא כן דהיינו שיש איסור תורה שלא לאכול חלב וכן יש איסור שלא לאכול נבלה וכדומה אם אכל חלב וג"כ אכל נבלה עבר על שני מיני איסורין מיוחדין דאיסור חלב ונבלה אין להם שום שייכות בהדי הדדי אבל אם אכל פת עכו"ם ושתה סתם יינם דשניהם אסורין מדרבנן נהי דאכל שני מיני איסורין דרבנן אבל מ"מ האיסור דאורייתא שעבר באכילתם הוא מאיסור אחד שעבר על דבריהם על דברי חכמים משום דאיסור דלא תסור לאו איסור על עצם הדבר כגון בפת עכו"ם שלא יאכל פתם וסתם יינם שלא ישתה יינם רק איסור כולל שישמע ויציית לדברי חכמים ז"ל ודוק וכיון שכן נסתלק הקושיא שהקשה על הרמב"ם אמאי ספיקא דרבנן לקולא הא איכא ג"כ ספיקא דאורייתא משמע מזה דאי לא הי' איסור דאורייתא רק איסור דרבנן בלבד הי' ניחא משום דבאיסור דרבנן אין אנו צריכין לחשוש מצד האיסור אלא דוקא באיסור דאורייתא דחמירא צריכין לחשוש לצד האיסור וכיון שכן לא קשה על הרמב"ם ז"ל דכיון דביארנו דעל עצם דבר האסור מדרבנן ליכא איסור דאורייתא וא"כ אם נסתפק לן אם זהו פת כותי או לא אין אנו צריכין לחשוש שמא זהו פת כותי כיון דספיקא דרבנן לקולא ואין אנו צריכין לחשוש לצד החמור נמצא לפי זה דממילא ליכא ג"כ לא תסור משום דכל האיסור דלא תסור הוא מה שעובר על דברי חכמים אבל כאן שאינו עובר על דברי החכמים אם תעלה שלא אמרו חכמים כלל דבר זה והדין נותן לתלות בדרבנן לקולא נמצא דאפילו איגלאי מלתא למפרע שהי' אסור מדרבנן ג"כ לא עבר על לא תסור משום דהאיסור דלא תסור הוא מה שלא ציית לדבריהם אבל הכא ציית וציית והא' דאכל משום דבשעת אכילתו הי' ספק והדין נותן לתלות לקולא נמצא דלא עבר על לא תסור כלל ולא דמי לשאר איסור דאורייתא דאם נתודע הדבר למפרע שהי' איסור עבר על איסור דאורייתא משום דדבר האסור מדאורייתא האיסור מונח על עצם הדבר אבל הכא דהאיסור דאורייתא דלא תסור אינו על עצם המעשה אך על מה שעובר על דברי חכמים וכיון דהדין נותן באיסור דרבנן לתלות לקולא נמצא דלא עבר על לא תסור כלל וכלל ודוק:
והנה כבר הזכרתי לעיל דמהתוס' דחגיגה ד"ה אליו דמפרשי דקושית הגמרא מי איצטריך קרא למעוטי ספקא הוא משום דלא יוכל לקיים מצות ראי' דהא אינו יכול להביא קרבן מספק שמא הוא אשה והוי חולין בעזרה מוכח דסבירא להו דס"ד מה"ת לחומרא דאי לאו הכי לפרשי כפשוטו דמספק פטור מראי'. וראיתי להמהרי"ט בתשובות דמוכיח דהתוס' סבירא להו דס"ד לקולא והקשה שם מהתוס' הנ"ל מדכתבו דלא יוכל להביא קרבן ואין צריך לחשוש שמא הביא חולין לעזרה דהא ספקא לקולא עיי"ש ותמי' לי על המהרי"ט ז"ל על מה שהביא ראי' דהתוס' סבירא להו דס"ד לחומרא מסיפא דדבריהם אמאי לא הביא כפשוטו דמדהוכרחו לפרש דקושית הגמרא הוא משום דלא יביא חולין לעזרה הרי דסבירא להו דס"ד לחומרא דאי לקולא לפרשו כפשוטו כמו שפירש רש"י ז"ל ועל ראי' זו מהתוס' לא שייך דחייתו שדחה ראייתו עיי"ש. וראיתי בכמה אחרונים שהוכיחו שהתוס' סבירא להו ס"ד לחומרא מה"ת כמו שהוכחנו וממה דכתבו התוס' דלא יוכל להביא קרבן משום חשש חולין בעזרה באמת לאו ראי' מזה דסבירא להו דס"ד לחומרא דנוכל לומר משום דאיתחזק איסורא דהבהמה בחזקת חולין עומדת והיכא דאיתחזק איסורא גם הרמב"ם יודה דספקא דאורייתא לחומרא:
והנה הפר"ח סבירא לי' בדעת התוס' דס"ד מה"ת לחומרא ואתי שפיר לפי זה דברי התוס' דחגיגה הנ"ל אך אם נאמר כשיטת המהרי"ט בדעת התוס' דס"ד לקולא מה"ת נראה דנוכל לתרץ דלא תקשה מהתוס' הנ"ל דחגיגה ד"ה אלא. והוא דנאמר דהתוס' סבירא להו כשיטת הרמב"ם ז"ל פ"א דחגיגה הל' א' דאם בא אל העזרה ולא הביא קרבן עבר על לאו דלא יראה פני ריקם וגם העשה דראית פנים בעזרה נמי לא קיים ולפי זה יכולין לומר דהתוס' סוברין שפיר דס"ד לקולא והא דלא פירשו דהא דפריך הש"ס אלא טומטום ספיקא הוא כפשוטו דמספק פטור מראי' נראה דיכולין לתרץ דבאמת נתקשיתי על קושית הש"ס דמאי פריך שם בגמרא דלמה איצטריך קרא למיפטר טומטום הא צריכה וצריכה לר"י דאמר לקמן (דף ט') דתשלומין דראשון הוא ואם הי' חגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דפטור א"כ שפיר צריך קרא למיפטר טומטום דנ"מ לענין דאם נקרע ביום שני ונמצא זכר דאם נאמר דביום ראשון ה' פטור מצד גזה"כ דזכורך אז לר"י דתשלומין דראשון הוא כיון דהי' פטור ביום ראשון פטור ג"כ בשני אבל בלא קרא דזכורך דפטור רק מטעם דס"ד לקולא נמצא דלאו פטור גמור הוא דהא אם רצה להחמיר עליו ולקיים מצות ראי' תבוא עליו ברכה ובודאי אם הוא זכר קיים ג"כ מצות ראי' א"כ לאו פטור גמור לכן כשנקרע ביום שני ונמצא זכר איגלאי מלתא למפרע דגם, ביום א' הי' חייב לכן מחויב עתה לקיים מצות ראי' משא"כ השתא דכתיב קרא דטומטום פטור נמצא דפטור מטעם ודאי לכן אפילו נקרע ונמצא זכר נמי פטור למ"ד דתשלומין דראשון הוא ונאמר דהסוגיא אזלא לא אליבא דר"י לאו סברא היא כיון דהלכתא כר"י דתשלומין דראשון נינהו ואח"כ מצאתי שהטורי אבן לחגיגה הקשה זאת לכן פירשו התוס' דפירכת הש"ס הוא דפטור מטעם דאסור להביא חולין בעזרה. ולפי שיטת הרמב"ם דאם לא הביא קרבן גם העשה דראית פנים נמי לא קיים וכיון דלא יוכל להביא קרבן יהי' מאיזה טעם שיהי' אבל עכ"פ לא יוכל להביא קרבן ממילא גם מצות ראית פנים נמי ליכא עליו נמצא דפטור מראית פנים מטעם ס"ד לקולא אך מטעם דלא יוכל להביא קרבן ולכן פריך הש"ס שפיר דלמה לי קרא דאפילו בלא קרא פטור לגמרי ואפילו נקרע ביום שני נמי יהי' פטור ודוק. אבל באמת סבירא לי' להתוס' שפיר דס"ד לקולא. אך ראיתי שהטו"א כתב דמדברי התוס' משמע דפליגי על הרמב"ם ז"ל וסבירא להו דאם לא הביא קרבן הגם דעובר על לאו אעפ"כ העשה דראית פנים בעזרה מיהא קיים אך מ"מ אינו מפורש כן בהדיא בתוס' ויכול להיות שהמהרי"ט יש לו דעת אחרת בזה ודוק:
ולפי דברינו אלה נוכל לתרץ מה שהקשה הלח"מ על הרמב"ם בפ' ב' דחגיגה הל' א' דכתב שם דטומטום פטור מראי' מטעם דהוי ספק אשה והקשה שם הא בש"ס דחגיגה מסקינן דטומטום פטור אפילו ביציו מבחוץ דהוי ודאי זכר ולפי דברינו נוכל לומר דאע"ג דסבירא לי' להרמב"ם ז"ל דס"ד לקולא מהתורה אעפ"כ יפרש פירכת הש"ס כפירוש התוס' דפירכת הש"ס מי איצטריך קרא למעוטי ספיקא הוא מטעם דלא יוכל להביא קרבן מחשש חולין בעזרה ואינו מפרש כפשוטו כפירוש רש"י ז"ל משום דתקשה לו כדביארנו דמאי פריך הש"ס למה לי קרא למיפטר טומטום דבודאי צריכין קרא דלהוי פטור מטעם ודאי לענין אם נקרע ביום שני לכן מוכרח לפרש דקושית הש"ס היא מטעם דלא יוכל להביא קרבן והרמב"ם לשיטתו דאם לא הביא קרבן גם מצות ראית פני נמי לא קיים לכן פריך הש"ס שפיר דבלא קרא נמי פטור מטעם ודאי דהא לא יוכל להביא קרבן ומי שלא יוכל להביא קרבן לא יכול להיות עליו חיוב ראית פנים דבלא קרבן ליכא עשה וע"ז משני אביי דהכתוב איצטריך לטומטום שביציו מבחוץ אך כל זה הוא דוקא אי נימא דחולין בעזרה דאורייתא לכן טומטום פטור מראית פנים אפילו בלא קרא מטעם דלא יוכל להביא קרבן אבל אי נימא דחולין בעזרה לאו דאורייתא א"כ אין יכולין למיפטר טומטום מראי' מטעם דלא יוכל להביא קרבן דהא יכול להביא קרבן מספק דאם הוא זכר שפיר ואם לאו הוי חולין בעזרה דמותר מן התורה וא"כ בלא קרא לא נוכל למיפטר טומטום אלא מצד ספקא דאורייתא לקולא וע"ז כבר ביארנו דס"ד לקולא לאו פטור גמור הוא וא"כ בודאי צריך קרא למיפטר טומטום מטעם ודאי וא"כ מאי פריך אליבי' דלמה לי קרא למיפטר טומטום. אך באמת כל זה נכון משום דאי נימא דהוי תשלומין זה לזה נוכל לפרש קושית הש"ס בפשטות כרש"י ז"ל דאז ליכא נ"מ דאפילו דכתב קרא דטומטום פטור אעפ"כ אם נקרע ביום שני חייב משום דהוי תשלומין זה לזה. אך כל קושיתנו היא רק לרבי יוחנן דסובר דהוי תשלומין דראשון ור"י סובר בנזיר דחולין שנשחטו בעזרה, הוי דאורייתא לכן פריך הש"ס שפיר למה לי קרא למיפטר טומטום דאפילו לר"י דסובר דתשלומין לראשון דיכול להיות לכאורה נ"מ מזה דכתוב קרא לפטורא אבל מ"מ אפילו בלא קרא נמי פטור מטעם ודאי מטעם דלא יכול להביא קרבן מחשש חולין בעזרה ור"י סובר דחולין בעזרה הוי דאורייתא אבל לפי הלכה דהרמב"ם פוסק כר"י דתשלומין דראשון הוא ובהל' שחיטה פ"ב הל' ג' כתב שם הה"מ דהרמב"ם פוסק דחולין בעזרה לאו דאורייתא א"כ לפי ההלכה ליכא קרא למיפטר טומטום דביציו ניכרות דנוכל לומר דקרא איצטריך לגופי' לטומטום דספק איש ספק אשה והגם דס"ד לקולא אעפ"כ צריכין קרא למפטרינהו מטעם ודאי ונ"מ יהי' להיכא דנקרע ביום שני דיהי' פטור אבל טומטום דהוא ודאי זכר נימא דחייב לכן פסק הרמב"ם שפיר דפטור טומטום הוא משום ספק אשה ודוק:
והנה ראיתי להטורי אבן שם שהקשה על דברי התוס' אמאי לא לחייב לבא לעזרה נהי דקרבן לא יוכל להביא אבל מ"מ ראית פנים בעזרה מיהא לקיים והתוס' לא סבירא להו כהרמב"ם דאם לא הביא קרבן גם העשה דראית פנים נמי לא קיים ונהי דעובר על לאו דלא יראו פני ריקם אבל מ"מ כיון דלא אפשר בענין אחר ליתי עשה דראית פנים בעזרה ולדחי ללת"ע דלא יראה פני ריקם וממנפ"ש דאם הוא איש ומקיים עשה יבוא עשה ולדחי ללת"ע ואם הוא אשה דלא מקיים עשה הרי גם על לת"ע נמי אין עובר עיי"ש. והנה לפי מה שביארתי במקום אחר דלא אמרינן עשה דוחה לת"ע אלא דוקא היכא דבהדבר ההוא דמקיים לעשה דוחה ללאו כגון בנפל חייבי לאוין ליבום דבאותה הביאה דמקיים לעשה עובר ללאו וכגון נמי כלאים בציצית דבאותה הפעולה שעובר על הלאו מקיים לעשה אבל היכא דמקיים לעשה בפעולה אחרת והלאו עובר במעשה אחרת אעפ"י שהשני פעולות קשורים זה בזה ואי אפשר לקיים לעשה אי לא יעבור על הלאו אעפ"כ לא אמרינן בזה עשה דוחה לת"ע והכא נמי העשה מקיים בראית פנים והלאו עובר במה שאינו מביא קרבן בשעת ראי' ואי אפשר לך לומר דהאיסור דלא יראו פני ריקם לאו האיסור הוא על מה שלא הביא קרבן אך האיסור הוא על הראית פנים מה שמראה פנים בלא קרבן ליכא למימר כן חדא דכל קושיתו על התוס' הוא לשיטתם דסבירא להו דאע"ג דעבר על לא יראו פני ריקם אם לא הביא קרבן אעפ"כ העשה דראית פנים בעזרה מיהא קיים ולדידהו מוכרחין לומר דהאיסור הוא על מה שלא הביא קרבן ולא על הראית פנים דאם נאמר דהלאו הוא על ראית הפנים דהתורה אינה רוצה שיראה פניו בעזרה בלא קרבן א"כ האיך מקיים העשה דראית פנים והוא תרתי דסתרי ובע"כ מוכרחין לומר אליבא דהתוס' דהאיסור הוא לאו על הראית פנים בעזרה אלא על מה שלא הביא קרבן. ועוד אפילו לדעת הרמב"ם דמפרש דאם לא הביא קרבן גם העשה לא קיים דמשמע לכאורה דהרמב"ם סבירא לי' דהטעם הוא משום דהאיסור הוא על הראית פנים אם הוא ריקם ולכך כתב דאם בא ריקם לא קיים עשה כלל אבל מ"מ האמת יורה דרכו דלא כן הוא דגם הרמב"ם סבירא לי' דהאיסור הוא על מה שלא הביא קרבן דהא הרמב"ם כתב שם דעל הלאו דלא יראו פני ריקם אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואם נאמר דהאיסור הוא על הראית פנים בעזרה א"כ למה הוי אין בו מעשה הא יש בו מעשה מה שנכנס לעזרה אלא ודאי דהוי אין בו מעשה משום דהאיסור הוא מה שלא הביא קרבן והא הוי בלא מעשה. היוצא מדברינו דהאיסור דלא יראו פני ריקם הוא לא על כניסת העזרה אלא מה שלא הביא קרבן א"כ הוי העשה בדבר אחד והלאו בדבר אחר ולא שייך לומר עשה דוחה לת"ע וכש"כ לפי הביאור שביארנו שם דלא אמרינן ע"ד לת"ט אלא מה שהעשה בעצמה מכרחת לעבור על הלאו.
ולא סבה אחרת כגון ביאת חייבי לאוין ביבמה דהעשה מכרחת ליבם זו האסורה לו וכן כלאים בציצית ומילה בצרעת דהעשה של מילה מכרחת לחתוך את הערלה שהצרעת עליו וכן כדומה אבל היכא שאין העשה מעצמה מכריח לעבור על הלאו רק סיבה אחרת מכרחת כגון הכא בעניננו דאם הוא איש ומחויב בראית פנים בעזרה יכול להביא קרבן נמי נמצא מה שלא יוכל להביא קרבן הוא מחמת ספק שמא הוא. אשה ולא מחמת העשה דאדרבה דכל העשה הוא שמא הוא איש ואז מחויב באמת להביא קרבן נמי אך הספק דשמא אשה הוא המונע אותו להביא קרבן ובגונא דא לא אמרינן עשה דוחה לת"ע ומתורץ קושיתו בעזהי"ת ודוק: