אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן יא

סימן י

נקטינן דספיקא דאורייתא לחומרא ודעת הרמב"ם הוא דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא הוי לקולא ועיין בש"ש שמע"א מזה והקשו עליו דלדידי' למה הוצרך הלל"מ למימר דספק ערלה בחוץ לארץ מותר הא מדאורייתא כל הספקות מותרין:

ונראה לתרץ בהקדם מה שאמרתי על דברי השב שמעתתא ש"א פ"ב שהעלה שם דהא דאמרינן דספק ערלה מותר היינו דוקא אם הספק הוא בפירות שאין יודעין מאיזה אילן הוא אבל אם יודעין מאיזה אילן הוא הפירות אך הספק הוא באילן גופי' אם הוא בן ג' או לאו לא הוי ספק ערלה כ"א ודאי ערלה משום דמוקמינן האילן אחזקתו דהוי פחות מג' שנים דחזקת האילן מהני לפירות כמו דמהני חזקת האם לבת ואעפ"י דהוי חזקה העשוי' להשתנות אעפ"כ הוי חזקה כדמבואר אצלו בשמע' ג' פ' י"ג עיי"ש:

והנה רש"י ז"ל בקדושין (דף ל"ח ע"ב) פירש שם בהדי' דלא כדברי הש"ש דהנה שם ד"ה היינו דשני לן כתב רש"י ז"ל וז"ל ספק ערלה ספק עברו עליו ג' שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט עכו"ם מן הפירות ואין ידוע מהיכן עכ"ל. הרי דכתב בהדיא דספק עבר ג' שנים על האילן הוי נמי ספק ערלה ומותר בחו"ל לא כדברי הש"ש ודברי רש"י ז"ל צריכין ביאור דאמאי לא מוקמינן אחזקת אילן כדברי הש"ש.

והנה לכאורה יכולין לומר דרש"י ז"ל אזיל אפילו למ"ד דמכשיר בה פוסל בבתה דחזקת האם לא מהני לבת וכן הכא נמי לא מהני חזקת האילן לפירות ואליבי' תופס רש"י ז"ל טעם הראשון. אך לענ"ד נראה הא דתלי הש"ש אי מהני חזקת האילן לפירות או לא במחלוקת דחזקת האם אי מהני לבת לאו בדיוק הוא משום דנראה דאפילו למ"ד דחזקת האם לא מהני לבת אבל מ"מ יודה דחזקת האילן מהני לפירות כמו שאבאר. דזאת בודאי מוכרחין לומר דאפילו למ"ד דמכשיר בה ופוסל בבתה דהיא כשרה ובתה פסולה אבל מ"מ מודה אי אזלא האם ותנשא לכהן ויהי' לה בת מכהן זה דהולד כשר דהא להכי היא כשרה שתוכל להנשא לכהן וכיון דהיא כשרה א"כ מאיזה כח פסול אתה יכול לפסול בתה ועוד נראה דאי אמרת דהבנים שיהיו לה יהיו ספק פסולין א"כ ג"כ היא תהי' אסורה להנשא משום דכהן שיבא עלי' יעבור על לאו דלא יחלל זרעו ודוק. אלא ודאי דאי תנשא לכהן ויהיו לה בנים דהבנים יהיו כשרים אפילו למ"ד דחזקת האם לא מהני לבת והא דפוסל בבתה היינו דוקא אותה הבת שהיא מעוברת ואין אנו יודעין מהיכן היא מעוברת מכשר או מפסול שייך לומר נהי דהאם גופא מוקמינן לה אחזקת כשרות ומספק אם הבועל הי' פסול אין אנו יכולין להוציאה מחזקת הכשרות שהי' לה עד עתה אבל מ"מ חזקה לאו בירור הוא וכיון דעל הולד ליכא חזקה נשאר הספק על הולד אם הוא מכשר או מפסול אבל על בני' שיהיו לה אחרי כן מאדם כשר דליכא לספוקי אם הם מאדם פסול אך מאיזה כח אתה רוצה לפוסלן מכח האם דדילמא היא פסולה הא מוקמינן לה בחזקת כשרה וכשרה בודאי וליכא לספוקי עלה כלל א"כ בודאי הבנים כשרין ודוק. וכיון שכן הכא נמי באילן דערלה לה כיון דמוקמינן לי' על חזקתו דאין לו ג' שנים א"כ ממילא הפירות הם ערלה ובכגון זה כולי עלמא מודו דחזקת האילן מהני לפירות ודוק:

והי' נראה לענ"ד לומר דהנה בקדושין (דף ס"ו ע"א) גבי ינאי המלך דאמרינן שם ויבוקש הדבר ולא נמצא וקאמרינן שם בגמרא ה"ד אי דבי תרי אמרי אישתבאי ובי תרי אמרי לא אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ופירש שם רש"י ז"ל וז"ל סמוך אהני דאמרי אישתבאי והיכי קאמר ולא נמצא ואי אמרת אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקתא ה"מ אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה אבל בנה זה הנדון אין לו חזקת כשרות שהרי מעידים על חזקת לידתו בפסול עכ"ל. והנה ראינו מדברי רש"י ז"ל אלו דבר חדש בענין חזקת האם מהני לבת דלא שייך לומר דחזקת האם מהני לבת אלא היכא דהשאלה היא ג"כ על האם אז שייך לומר דכיון דמעמידין האם על חזקת כשרות דהבועל הי' איש כשר ממילא מהני חזקתה נמי לגבי הבן דלהוי כשר אבל אם לגבי האם ליכא שום נ"מ עתה אם היא כשרה או פסולה כגון שמתה או באופן אחר אז לא שייך לומר דלהני חזקתה לגבי הולד משום דלא מוקמינן לה אחזקה כלל כיון דליכא עתה שום שאלה לגבה והסברא לזה נראה פשוט משום דחזקה דמעיקרא אפילו נאמר דהוי בירור כגון למ"ד המכשיר בה מכשיר בבתה דאית לי' דחזקה הוי בירור אבל מ"מ לא הוי בירור במציאות כמו חזקה דאנן סהדי כגון אין אדם פורע תוך זמנו וכדומה דהתם הוי בירור במציאות דהשכל מעיד שהוא כן אבל בחזקה דמעיקרא לא הוי בירור במציאות כגון בספק נתגרשה ספק לא נתגרשה דמוקמינן אותה על החזקה דלא נתגרשה אין מציאות השכל נוטה דלא נתגרשה יותר משנתגרשה אך הבירור דלא נתגרשה נולד מהדין דאמרינן דכיון לענין דינא מחזיקין אותה לא"א גמורה והבא עלי' בחנק א"כ מוכרחין לומר דלא נתגרשה נמצא מזה דאפילו נאמר דאיכא עתה בירור דלא נתגרשה אבל מ"מ לאו בירור במציאות הוא דהשכל מעיד שנבעלה לכשר אך הבירור נולד מהדין דכיון דמוקמינן אותה אחזקתה דכשרה א"כ מוכרחין לומר דנבעלה לכשר לכן הוי ג"כ הולד כשר לכן סובר רש"י ז"ל שפיר דכל זה לא שייך לומר אלא היכא דהשאלה הוא ג"כ עלי' אבל היכא דהשאלה הוא רק על הבן ולא עלי' א"כ מהיכא תיתי להני חזקתה לאבי הבן כיון דלא שייך לאוקמי על דינא דכשרה א"כ ליכא בירור כלל כיון דהבירור נולד מהדין ולא הוי בירור במציאות ודוק:

והנה התוס' שם בקדושין ד"ה מאי חזית פליג על רש"י ז"ל וז"ל וא"ת מ"מ תהני לי' חזקה דאמי' שהיתה בחזקת כשרות עיי"ש. מ"מ נראה דהתוס' לא פליגי על רש"י ז"ל בעצם הסברא דזאת סוברים שפיר דהיכא דעל האם לא יהי' שום נפקותא לגבי דינא כמו שאבאר לקמן גבי אילן דערלה אז בודאי לא שייך לומר דחזקה להני לבת כמו שביארנו אך הם פליגי על רש"י ז"ל באותו מעשה דינאי המלך משום דהתם הי' נ"מ גם לגבי האם אם היא כשרה אי פסולה אך עתה ליתא לגבן אבל לדינא שייך לספוקי גם עלי' אע"ג דליתא לגבן ושייך לאוקמי על חזקתה לכן סבירא להו להתוס' דשייך ג"כ הכא בינאי המלך לאוקמי על חזקתה ולומר דחזקת האם מהני לבן אבל היכא דיהי' מציאות דלגבי דידה לא יהי' שום נפקותא אז גם התוס' יודו דלא שייך לומר דחזקת האם להני לבת וכדביארנו. וכיון דאתאנו לסברא הזאת ממילא יהי' ניחא מה שהקשינו דלהני חזקת האילן פירות ולהוי ערלה בודאי דלא שייך הכא בערלה כל למימר דחזקת האילן מהני לפירות דכיון דפסקינן דעצי ערלה מותרין בהנאה נמצא דעל האילן גופי' ליכא שום שאלה אם הוא ערלה אם לאו דליכא שום נפקותא לגבי דינא באילן גופי' אם הוא ערלה דעצי ערלה מותרין בהנאה נמצא דהאילן גופי' לא שייך להעמיד אותו על החזקה א"כ לא שייך לומר דחזקת האילן להני לפירות כמו שביארנו והפירות עצמן אין להם שום חזקה לכן הוי ספק ערלה ומותרין בחו"ל ודוק:

והנה במאי דאמרנו לעיל דחזקה לא הוי בירור במציאות רק הבירור נולד מהדין במאי דמוקמינן לי' הדינא שהי' לה כבר וכדביארנו יהי' ניחא סברת התוס' בחולין (דף י"א ע"א) ד"ה אתי' מפרה דהנה שם בגמרא ילפינן דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה והקשו שם התוס' דלמא הא דמחזקינן אותה לכשרה לאו משום רובא אלא משום דמוקמינן אותה על חזקתה שלא היתה טריפה דכיון דפרה בת שתי שנים א"כ בודאי לא נולדה טריפה דטריפה אינה חי' י"ב חודש וממילא מוקמינן אותה על חזקתה דגם עתה אינה טריפה ותירצו שם התוס' ז"ל וז"ל וי"ל דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודעה אפילו שעה אחת לא אזלינן בתרה עכ"ל עיי"ש. ולכאורה קשה להבין מה לי דלא נתבררה בשעת מעשה שאינה טריפה אבל עכ"פ עכשיו יודעין שלא היתה טריפה בשעת לידתה וממילא שייך לאוקמי על חזקתה אבל לדברינו ניחא דכיון דחזקה אינו בירור בעצם אך הבירור נולד מה דמוקמינן לה אדינא שהי' לה כבר ולא שייך לומר כן אלא היכא דכבר היו לה דינין פסוקין כגון בא"א או באשה כשרה שנולד לה ספק פסול דמספק אין אנו יכולין להוציאה מהדין שהי' לה כבר אבל הכא דכיון דכל רגע ורגע בספק דלמא היא טריפה נמצא דלא חל בה רגע אחד דין דכשרה ודאית ממילא לא שייך לומר דאין אנו יכולין להוציא אותה מהדינין שהיו לה קודם לכן ודוק:

והנה הא דאמרנו לעיל דלכן לא שייך לומר בערלה דחזקת האילן להני לפירות משום דלגבי האילן גופי' לא שייך נ"מ לגבי ערלה משום דעצי ערלה מותרין בהנאה לכן לא שייך לאוקמי האילן אחזקה דלהני לפירות נראה דדברינו אלה תלוים בהחקירה שחקרנו בערלה דיכולין לחקור האיך הוא האיסור דערלה אם האיסור ערלה הוא בפירות דהתורה אסרה הפירות של אילן ג' שנים הראשונים כמו בכור דהתורה קדשה ולד זכר הראשון של הבהמה וכמו כן הכא אסרה תורה הפירות של ג' שנים הראשונים ולפי זה לא תלוי האיסור פירות באילן כלל או נימא דהאיסור של ערלה הוא באילן גופי' דהתורה אסרה האילן לפירות בג' שנים הראשונים דנהי דעצי ערלה מותרין בהנאה היינו דוקא לעצים אבל לא לפירות נמצא לפי זה דאיסור ערלה הוא דאילו באילן גופי'. והנה התירוץ שאמרנו דלא שייך לאוקמי האילן בחזקתו דלהני לפירות משום דלגבי אילן גופי' ליכא נפקותא משום ערלה לא שייך לתרץ כן אלא אי נימא דהאיסור פירות לא תלוי באילן כלל אלא דהאיסור ערלה הוא בפירות גופי' אבל אי נימא כצד הב' של חקירתנו דהאיסור ערלה הוא באילן גופי' דהאילן אסור בג' שנים הראשונים לפירות קמה וגם נצבה קושיתנו עוד ביתר שאת אמאי לא מוקמינן האילן גופי' על החזקה דהוא קודם ג' שנים ואין אנו צריכין לומר עתה דלהני חזקת האילן לפירות דכיון דהאילן גופי' הוא באיסור וא"כ להני חזקתו לעצמו ודוק: ונראה דחקירתנו הוא מחלוקת של רש"י ז"ל ותוס' דהנה בקדושין (דף ל"ח ע"א) אמרינן שם בגמרא ומה חדש שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו נוהג וכו' וכן לערלה בשתים עיי"ש ופירש שם רש"י ז"ל דערלה בשתים הוא מה שאין היתר לאיסורו ואיסורו איסור הנאה אבל אין איסורו איסור עולם דמותר לאחר ג' שנים והנה שם בתוס' ד"ה וה"ה הקשו משום ר"ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר עיי"ש ואמאי הוי היתר לאיסורו. ונראה דרש"י ז"ל ור"ת יפלגו בהחקירה שחקרנו דרש"י ז"ל סובר כצד חקירתנו דהאיסור ערלה הוא באילן גופי' ולא בפירות לכך סובר רש"י ז"ל שפיר דאיסור ערלה נחשב דיש היתר לאיסורו דהאילן אסור לפירות רק לג' שנים אבל לאחר ג' שנים ניתר אבל ר"ת סובר דהאיסור ערלה לאו באילן אך בפירות גופי' הוא א"כ סובר שפיר לפי שיטתו דאיסור ערלה נחשב דאין היתר לאיסורו משום דפרי שנאסר לערלה אסור לעולם ואין לו היתר כלל. והנה כבר אמרנו דסברתינו דלא שייך לומר דחזקת האילן יהני לפירות משום דעל האילן גופי' ליכא שום איסור לא שייך לומר אלא דאם נאמר דהאיסור רכיב על הפירות ולא על האילן וכיון דביארנו דשיטת רש"י ז"ל לא כן היא אך סבירא לי' דהאיסור ערלה הוא באילן גופי' א"כ נשאר קושיתנו על רש"י ז"ל אמאי לא נוקמי האילן על חזקתו דהוי פחות מג' שנים היכא דהספק הוא באילן גופי' ולהוי ודאי ערלה ושייך שפיר לאוקמי האילן על חזקתו כיון דרש"י ז"ל בעצמו סבירא לי' דהאיסור הוא באילן גופי' ודוק:

ונראה לתרץ בהקדם מה שכבר אמרתי לתרץ על הא דהקשו אמאי אמרינן דספק טומאה ברשוה"י טמא אפילו נגד חזקת טהרה ואמאי לא מוקמינן אחזקה דהא מסוטה לא מצינן למילף זאת דאין לה חזקת כשרות דקנוי וסתירה מרע חזקתה, ונראה דיש לחקור הא דאמרינן דספק טומאה ברה"י טמא אם הטעם הוא דטמא משום דמחזקינן לי' שנטמא ואע"פ דליכא שום סברא דנטמא מלא נטמא אעפ"כ גזרת הכתוב הוא דמחזקינן לי' שנטמא או נימא דבאמת הוי ספק אם נטמא אם לא ולא מחזקינן לומר שנטמא אך הגזה"כ הוא דהספק הוא בעצמיות טמא כמו בספק ממזר דמותר לישא בת ישראל לא משום דמחזקינן לי' דכשר דהא מותר לישא ג"כ ממזרת אך כך הוא הדין דספק ממזר מותר בבת ישראל כמו כן יכולין לומר דספק טומאה ברה"י דטמא לאו משום דמחזקינן לי' דנטמא אך כך דינא יש לספק נטמא דטמא כמו ודאי נטמא וזהו דין טומאה בפני עצמו דהספק בעצמו טמא ודוק. ונראה לי להביא ראי' לצד הב' של חקירתנו ממחלוקת של ר"ש ורבנן במס' טהרות פ"ו מ' א' דאיתא שם המסוכן ברה"י והוציא לרה"ר והחזירו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור ר"ש אומר רשות הרבים מפסקת פירש הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דר"ש פליג אתנא קמא דסובר דאף שנגע בו בפעם הראשון שהי' ברשוה"י ספיקו טמא סבירא לי' לר"ש דרה"ר מפסקת דכיון דאח"כ כשהי' ברה"ר ונגעו בו טהורין משום דמחזקינן לי' לחי א"כ איך יהי' מעיקרא כשהי' ברשה"י מת ולכאורה תקשה לימא ר"ש איפכא דכיון דבתחילה כשהוא ברה"י טמא משום דמחזקינן לי' למת א"כ ג"כ אח"כ כשהוא ברה"ר נמי יהי' טמא אך ע"ז תירץ שפיר הש"ש בשמע' ד' פ"ד דר"ש אזיל לשיטתו כפי המבואר בריש נדה דר"ש לית לי' דינא דספק טומאה ברה"י טמא ודאי וסבירא לי' דאינו טמא אלא משום ספק אבל דינא דספק טומאה ברה"ר טהור אית לי' לכן סובר שפיר דכיון דברה"ר טהור משום דמחזקינן אותו לחי א"כ גם קודם כשהי' ברה"ר הוא טהור משום דודאי מכריע את הספק כיון דאתה מטמא ברשה"ר משום ספק עכ"ד. אבל לענ"ד קשיא לרבנן מאי טעמייהו דלדידהו דסבירא להו דינא דספק טומאה ברה"י דטמא ודאי אמאי לא נימא כיון דמחזקינן אותו למת א"כ איך אח"כ חי אלא ודאי משום דאמרינן דהא דמעיקרא דטמא לאו משום דמחזקינן אותו למת אלא דכן הוא הדין דספק נמי טמא לכן אח"כ ברה"ר יכול להיות דטהור דספק טומאה ברה"ר נמי טהור ואין כאן שום סתירה כמו בספק ממזר דמותר בבת ישראל וממזרת כאחת מן התורה וליכא למיפרך ממנפ"ש אם הוא ממזר לאסור בבת ישראל ואם הוא כשר לאסור בממזרת משום דהא דמותר בבת ישראל וממזרת לאו משום דמחזקינן לי' לכשר או לפסול אלא כך דינא דספק ממזר כן הוא ממש בספק טומאה הא דטמא ברה"י או דטהור ברה"ר לאו משום דמחזקינן לי' דנטמא או לא נטמא אלא דנשאר בספק אך כך דינא דספק דטמא ברה"י וטהור ברה"ר ודוק. כך נראה לענ"ד לומר. וזה נראה לי דוחק לתרץ ולומר דטעמא דרבנן דמטהרי ברה"ר הוא משום דכיון דגם ברה"י טהור ודאי אין ודאי דרה"י מכריע את הודאי דרשוה"ר כמו שמשמע מהש"ש טעמא דרבנן משום דהא הוי ניחא אי הוי ודאי דרה"ר ורה"י כאחד אבל הכא כיון דודאי דרה"י בא קודם ואז ליכא ודאי דרה"ר כנגד ודאי דרה"י ומחזקינן לי' שמת א"כ אמאי טהור ברה"י ולפעד"נ כמו שכתבתי ודוק:

והשתא דבאנו לסברא זו דהא דטמא ברה"ר הוא דין בפני עצמו ולא משום דאמרינן דנטמא ניחא בזה מאי דהי' קשיא לן אמאי אמרינן דספק טומאה ברה"י טמא אפילו נגד חזקת טהרה הא מסוטה לא מצינו למילף והשתא ניחא שפיר דזאת כבר ביארנו דחזקה לא הוי דין בירור בעצם כגון בספק נתגרשה וספק לא נתגרשה ליכא בירור דלא נתגרשה יותר משנתגרשה אך הטעם דמוקמינן על החזקה הוא משום דאמרינן דכיון דהוא ספק אם היא א"א או לאו אין יכולין להוציאה מספק מהדינין שהיו לה עד עתה וכיון דעד עתה הי' לה דינין דא"א אין יכול הספק דנתגרשה להוציאה מחזקתה הקודמת והוי כמו אין ספק מוציא מידי ודאי בכל מקום וכל זה לא שייך אלא בכל הספקות כגון ספק נתגרשה וכדומה דהא דרוצין להוציאה מחזקתה הקודמת הוא משום צד הספק לכן אמרינן דמשום ספק אין יכולין להוציא מהודאי שהי' לה עד עתה אבל בספק טומאה ברה"י דביארנו דהא דטמא הוא משום דספק יש לו דין בפני עצמו נמצא דמה שמטמאין אותו לאו משום צד הספק בלבד דלמא נטמא אך טמא ממנפ"ש דהאיך שיהי' בין נטמא ובין לא נטמא אפילו קמי שמיא גליא שלא נטמא אבל כיון דאנן לא ידעינן מזה ואנן מספקינן בזה טמא דספק בעצמו טמא נמצא דלפי זה לא מהני שום חזקת טהרה דמה לי שהי' טהור עד עתה אבל עתה נטמא בודאי והוי כמו נגע בודאי שרץ דאמרינן דטמא הגם דעד עתה טהור הי' כן הוא בספק נגע בשרץ דספק נגיעה הוי מעשה הטומאה כמו ודאי נגיעה כיון דבאמת הוא ספק אם נגע בשרץ אם לאו ודוק:

ואל תקשה לך לומר דהא ניחא למ"ד דמכשיר בה פוסל בבתה דסובר דחזקה לאו בירור הוא אלא למ"ד דהמכשיר בה מכשיר בבתה הרי סובר דחזקה בירור הוא כיון דמחזיק לי' דהבועל הי' כשר דמכשיר בבתה נמצא דהכא ליכא ספק כלל לא קשיא מידי משום דכבר ביארנו דהגם דסבירא לי' דהוי בירור עכ"פ לא הוי בירור בעצם אך הבירור נולד מהדין דכיון דאין אנו יכולין להוציא מחזקתו הקודמת משום ספק נמצא דמחזקינן אותה דהוי כשרה א"כ ע"כ מוכרחין לומר דהבועל הי', כשר וזה לא שייך לומר אלא היכא דשייך לומר דמשום צד הספק אין יכולין להוציא מהדין הקודם אבל הכא דלא שייך לומר כן וכדביארנו דהא אין מוציאין אותה מחזקתה הקודמת משום ספק וכדביארנו א"כ ממילא לא שייך לומר בירור דלא נטמאת ודוק:

ובדברינו אלה שכתבנו בהא דספק טומאה ברה"י טמא הוא דין טומאה בפני עצמו ולא משום דאמרינן דמציאות המעשה היתה כן שנטמא יהיו מובנים דברי התוס' בב"ק (דף י"א ע"א) ד"ה דאין מקצת שליא. דהקשו שם לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד משמע דאם הי' מקצת שלי' בלא ולד לא היינו חוששין ה"ד אי ברה"ר אפילו בחד ספיקא נמי טהור ואי ברה"י אפילו בספק ספיקא נמי טמא ותירץ דשמעתין איירי לענין לאוסרה על בעלה לכן בחד ספק אסורה ובתרי היתה מותרת וכונתם דהדין דספק טומאה ברה"י טמא לא נתנה אלא לענין טומאה ולא לענין איסור ולכאורה תקשה כיון דסוף כל סוף לענין טומאה אמרינן דהוי' יולדת משום דספק טומאה ברה"י טמא א"כ לענין איסור נימא דלהוי אסור אף דהדין דספק טומאה טמא לא נתנה לענין איסור אבל עכ"פ להוי כמו בחזקת האם דמהני, לבת אע"ג דבתה אין לה חזקה אך אמרינן דכיון דמכשרינן האם מוכרחת גם הבת להיות כשרה א"כ הכא נמי כיון דעל ענין טומאה דיינינן לה כיולדת א"כ לענין איסור להוי לה דינא דיולדת אבל לדברינו דאמרנו דהגם דנאמר דספק טומאה ברשוה"י טמא אעפ"כ מציאות המעשה נשאר בספק אך דספק בעצמו יש לו דין טומאה ניחא הכא משום דאמרינן דמאי דמטמאין לה לאו משום דמחזקינן לה כיולדת ודאי אך דנשאר במציאות הספק אם היא יולדת אך דספק בעצמו טמא לכך לענין איסור על בעלה נשאר ספק ספיקא וס"ס מותר באיסורין ודוק:

איברא דיש כמה ראיות בתוס' דהם לא סבירא להו כסברתינו אך סבירא להו דהא דאמרינן דס"ס ברה"י טמא הוא משום דמחזקינן דהמעשה כך הי' דנטמא, ראי' א' יש מתוס' דנזיר (דף נ"ז ע"א) ד"ה באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם והקשו דא"כ כל א' מהם יביא קרבן טומאה ודאי דספק טומאה ברה"י טמא ודאי ותירצו דלא גמרינן מסוטה אלא היכא דאפשר להיות כגון בסוטה שיכול להיות שנטמאת אבל היכא דסתרי אהדדי כגון הכא דאי אפשר להיות ששניהם טמאים לא אמרינן בכהאי גונא ספק טומאה ברה"י טמא וסברא זו דסתרי הדדי לא שייך למימר אלא אי נימא דהא דס"ט ברה"י טמא הוא משום דמחזקינן לי' דנטמא לכן היכא דסתרי הדדי כגון הכא דנטמא רק א' ואי אמרינן כאן ס"ט ברה"י טמא אתה מוכרח לטמאות שניהם וא' מהן ודאי טהור לכן לא אמרינן כן אבל אי נימא דהוי דין טומאה בפני עצמו הא דטמא ס"ט ברה"י א"כ אמאי לא נאמר ג"כ הכא דשניהם טמאין ואין כאן תרתי דסתרי כלל דהא שניהם מונחין תחת הספק כמו בספק ממזר דמותר בממזרת ובת ישראל כאחת ולא הוי תרתי דסתרי ודוק. ע"כ משמע מתרוצו של התוס' דסוברין דס"ס ברה"י טמא משום דמחזקינן לי' דנטמא. אך לכאורה לסברתנו דספק טומאה יש לו דין בפני עצמו דטמא נשארה קושית התוס' אמאי לא יביאו כל א' מהם ודאי קרבן טומאה דהא טמא ודאי ותירוץ של התוס' לא שייך לסברתנו זאת כדביארנו אך לסברתנו זאת נראה דלא קשיא כלל קושית התוס' דכיון דביארנו דספק טומאה דטמא ברה"י הוא דין בפני עצמו ולא משום דאמרינן דנטמא יכולין לומר דעל טומאה כהאי אין הנזיר מגלח כלל עלי' דנהי דהוי טמא ודאי להתחייב באוכל קדשים או נכנס למקדש אבל עכ"פ טומאת מת לא הוי דהא דין טומאה בפני עצמו היא דהתוס' שהקשו סוברים כפי שיטתם דהא דאמרינן דספק טומאה ברשה"י טמא הוא משום דאמרינן דנטמא לכן הכא דראינו שנזרקה ביניהם חתיכת מת אי אמרינן דטמאין שניהם בודאי משום דינא דס"ט ברה"י טמא הטעם הוא משום דמחזקינן לכל א' וא' דנטמא לכך פרכי שפיר דיביאו כל א' קרבן טומאה בודאי וע"ז תרצו שפיר דכיון דתרתי דסתרי דאין יכולין להחזיק כל א' מהם שנטמא לא אמרינן ס"ט ברה"י טמא אבל אי נאמר דספק טומאה דטמא ברה"י הוא דין טומאה בפני עצמו לא קשיא כלל קושית התוס' כדביארנו דטומאה וודאית זאת לא הוי טומאת מת וטומאת מת בעצם הוי ספק לגבייהו לכן מביאין שניהם רק קרבן א' ומתנין ביניהם ודוק:

וגם מדברי התוס' חולין (דף י' ע"ב) שם ד"ה ודלמא אדנפק ואתא דכתבו שם וז"ל אין להקשות היכי מוכח מהכא דאוקי מלתא אחזקה דלמא הכא טמא מספק דס"ט ברה"י טמא עיי"ש ואם נאמר דסבירא להו דס"ט דטמא ברשה"י הוא דין בפני עצמו א"כ אפילו נאמר כאן דספק טומאה טמא אבל מ"מ ליכא ראי' מזה דלא בציר שיעורא מכגריס וא"כ שפיר פריך הש"ס ודלמא אדנפק ואתא בצור שעורא מכגריס נמצא דההסגר לא הוי הסגר ונהי דאם בא אדם בבית בתוך ימי הסגירו דאמרינן דטמא ודאי משום דינא דספק טומאה ברה"י טמא כדברי התוס' אבל מ"מ אם הסגירו לא הוי הסגר א"כ איך יהי' משכחת דהבית יהי' לאחר ז' מוחלט כגון דפשה הנגע או טהור אי חסר הנגע ממה שהי' קודם הסגירו דלמא לא הי' הסגירו הסגר ובלא הסגר אין יכול הבית לא להחלט ולא לטהר אפילו נחסר הנגע ממה שהי' כיון דעכ"פ איכא בי' עתה שיעור טומאה דהיינו גריס ועל דינא דהסגר לא שייך למימר לסברתינו ס"ט ברשה"י טמא כיון דהדבר בעצם עדיין בספק אם יש גריס או לאו ודוק: ויכולין לומר דזהו כונת רש"י ז"ל שם ד"ה ויצא הכהן דמסיק שם רש"י ז"ל וז"ל ונמצא שלא, הי' הנגע בשעת הסגר ואין הסגירו הסגר דכמאן דליתי' דמי עכ"ל דלאו קושית הש"ס היא אמאי טמא הנכנס לבית בתוך ימי הסגירו אך דהקושיא היא דההסגר לא הי' הסגר וכדביארנו אלא ודאי מוכרחין לומר דסבירא להו דדינא דס"ט ברה"י דטמא הוא משום דמחזקינן לי' דנטמא לכן שייך שפיר להקשות מאי פריך הש"ס ודלמא אדנפק ואתא בציר לי' שעורו הא כיון דספק טומאה ברה"י טמא ודאי א"כ מחזקינן דלא ניבצר שעורא וממילא ההסגר הוי שפיר הסגר ודוק:

נמצא לפי מה שביארנו דהתוס' לא סבירא להו כסברתינו א"כ אין יכולין להכניס סברתינו בכונת דבריהם בב"ק מה שחלקו בין טומאה לאיסור ונראה לי לומר סברא אחרת לתרץ דבריהם והוא דעד כאן לא אמרינן דחזקת האם מהני לבת רק התם דאם הי' לבת עצמה חזקה בודאי הי' מועיל לה דלהוי כשרה לכן אמרינן דחזקה דאם מהני לבת והוי כמו דאית לה לבת עצמה חזקה וכשרה אבל הכא הדין דספק טומאה ברה"י דטמא לא נתנה התורה אלא לענין טומאה בלבד ולא לענין איסור נמצא דלגבי איסור ליכא בירור כלל והוי כמו דינא דע"א נאמן להאכילו בתרומה ולא להשיאו אשה ואע"ג דממנפ"ש דאם מותר לאכול תרומה נמצא דהוי כהן א"כ צריך להיות נאמן ג"כ להשיאו אשה אך אמרינן דכח הנאמנות שיש לע"א מגיע רק לענין אכילת תרומה ולא להשיאו אשה א"כ הכא נמי בירור דספק טומאה ברשה"י דטמא נתנה רק לטומאה ולא לאיסור נמצא דלענין איסור נשאר הספק כמו שהוא ודוק ולא דמי לחזקת: האם דמהני לבת דהתם אילו הי' לבת גופא חזקת בירור דחזקה הי' מועיל לה לכן אמרינן דאעפ"י דהיא גופא אין לה חזקה אבל מ"מ כיון דאחה יש לה חזקה דכשרה הוי כאלו הי' להבת ג"כ אותה חזקה אבל הכא בטומאה לא שייך למימר ממנפ"ש משום דמ"מ מאיזה כח אתה בא לאסור מכח דינא דספק טומאה ברשוה"י וספק ברשוה"י לא מהני לאיסור דבאיסור ליכא חילוק בין רה"ר לרה"י ודוק:

ובדברינו אלה נראה להשיב על דברי הש"ש שמע' ד' פרק ד' בהא דנחלקו גדולי הדור בא' ששחט ז' בהמות ואח"כ נמצא באחת מהן שניקב בית הכוסות ונתערבו הכשרות בין הטרפות וקודם שנולד הספק נמכר חצי' אחת לשוק בחזקת כשרות מי נימא דגם חצי השני' מותר מאחר דחצי שנמכר מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש או נימא דחצי' זו מותרת וחצי' זו אסורה ופסק כן הפר"ח דחצי' שפירש מותרת מטעם כל דפריש מרובא פריש וחצי' השני' שנשאר בחנות אסורה מטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והשיב שם הש"ש כיון דאמרינן בחזקה דחזקת האם מהני לבת א"כ כש"כ ברוב דעדיף מחזקה אמאי לא נאמר דרובא דחצי' שנמכר לשוק מהני ג"כ להחצי' השני' שנשאר בחנות עיי"ש שהחליט כן להלכה. אבל לדברינו חילוק גדול יש בינייהו והוא דבשלמא התם בחזקת האם דמהני לבת הרי בירור חזקה מהני לבת אלו הי' לה אך דאין לה לכן אמרינן דחזקה שיש לאם הוי ג"כ כמו שהי' לבת אותה החזקה כיון דתלוי זה בזה אבל הכא לא שייך למימר דאותו בירור דרוב שיש להחצי' הנמכרת הוי ג"כ כמו שיש אותו בירור דרוב להחצי' שנשארת משום דאטו החצי' הנשארת בחנות אין לה בירור דרוב מצד עצמה אך גזה"כ הוא דבקבוע לא מהני בירור דרוב א"כ מה לי בירור דרוב מצד עצמה שיש לה ומה לי הבירור דרוב מהחצי' השני' הנמכרת בשוק אבל מ"מ מאיזה כח אתה בא להתירה מכח רוב ובקבוע גזה"כ הוא דלא מהני בירור רוב. ודוק כי לפענ"ד נכון הוא בעזהי"ת ונמצא דפסק הפר"ח ברור וקיים דהחציה שנמכרת מותר והחציה שנשארת אסורה ודוק:

נחזור לעניננו כיון דבררנו דהא דלא מהני חזקה בספק טומאה ברה"י הוא מטעם דהא דטמא בס"ט ברה"י משום דספק יש לו דין טומאה בפני עצמו וממילא לא שייך לאוקמי על חזקת טהרה וכדביארנו באותו הדרך ממש נוכל לתרץ ג"כ מה שהקשינו דאמאי לא מוקמינן בספק ערלה אחזקתו היכא דהספק הוא לא בפירות אך באילן דנוכל לתרץ ולומר דהא דספק ערלה מותר בח"ל לאו משום דאמרינן דלאו ערלה הוא דמאיזה סברא נאמר כן אך הסברא נותנת דהא דספק ערלה מותר הוא משום דספק יש לו דין בפני עצמו ממילא לא שייך לאוקמי באילן על חזקתו ולומר דהוא פחות מג' שנים משום דבמציאות הוא ספק אם יש לאילן ג' שנים נמצא דמאי דמוציאין מחזקת ערלה לאו משום צד הספק דדילמא הוי יותר מג' שנים אך אמרינן דמותר בודאי אע"ג דכלפי שמיא גליא דערלה הוי נמי מותר משום כיון דבמציאות הוי ספק וממילא לא שייך לאוקמי על החזקה כמו שביארנו לעיל גבי טומאה ודוק והא דבספק נתגרשה או לא מוקמינן אותה אחזקה דהוי א"א גמורה ואם נשאת הוי הולד ממזר ואסור בבת ישראל וכן בספק נתקדשה מוקמינן אחזקת פנוי' והולד כשר ואסור בממזרת הגם דבספק ממזר דמותר הוא משום דספק ממזר יש לו דין בפני עצמו התם הוא משום דכיון דמוקמינן אותה אחזקה נמצא דהוי ודאי א"א לכן אם נשאת הוי הולד ממזר ודאי אבל הכא נהי נמי דהספק הוא באילן ולא בפירות כמו בספק נתגרשה דהספק הוא באשה ולא בולד אבל מ"מ הא כבר ביארנו דכל הקושיא הוא רק אם נאמר דדין ערלה יש באילן ולא בפירות וכיון דדין ערלה יש באילן כן גם הדין דספק ערלה מותר נמי הוא באילן וכל השאלה דמותר או אסור הוא רק באילן לכן לא שייך להעמידו על חזקתו דכיון דהא דמתירין אותו לאו משום דמוציאין אותו מחזקתו אך דספק יש לו דין בפני עצמו דמותר ודוק. ולפי זה מיושב שפיר הקושיא שהקשינו על הרמב"ם דלמה הוצרכה הלמ"מ לומר דספק ערלה מותר הא מותר משום ספיקא דאורייתא לקולא משום דהא דספיקא דאורייתא לקולא הוא משום דאין חוששין לצד החומר ולא משום דמותר מתורת ודאי נמצא דהיכא דאיכא חזקה אזלינן בתרה אבל השתא דאיכא הלמ"מ דמותר אפילו היכא דאיכא חזקה כנגד כגון דהיינו באילן שיש לו ספק אם הוא בן ג' שנים נמי מותר כמו שביארנו ודוק:

ובאלה הדברים יש קצת ליתן טעם לדברי הי"מ שמביאם הרשב"א ז"ל בחדושיו למס' נדה (דף ג' ע"א) דסברי דר"ש נמי סובר האי דינא דס"ט ברה"י טמא היכא דליכא חזקת טהרה ולא פליגי על רבנן אלא היכא דאיכא חזקת טהרה אז לית לי' דברה"י ודאי טמא אבל היכא דליכא חזקת טהרה אז מודה דברה"י טמא בודאי. ולפי דברינו יכולין להטעים דבריהם דיכולין לומר דר"ש לשיטתו דהנה כבר הוכחנו לעיל ממתניתין דטהרות (פ"ו מ"א) דרבנן סברי דהא דספק טומאה ברה"י טמא הוא דינא בפני עצמו ואותה הסברא יכולין ג"כ לומר בספק טומאה ברה"ר דטהור לאו משום דמחזקינן דלא נטמא אך דספק יש לו דין טהרה (היינו לפי הראשונים דסברי דס"ט ברה"ר טהור אפילו דליכא חזקת טהרה). והנה ר"ש דסובר דרשה"ר מפסקת פי' כיון דמטהרין ברה"ר ואומרין שהוא חי מוכיח דגם קודם ברה"י נמי הי' חי הרי מזה דר"ש סובר דהא. דטהור ברה"ר הוא לאו משום דספק יש לו דין בפני עצמו אלא דמחזיקין אותו שלא נטמא ודוק. א"כ לפי זה יכולין לומר שפיר דר"ש נמי סובר האי דינא דס"ט ברה"י טמא אך כיון דבררנו לעיל דכל האי טעמא דמטמאינן ברה"ר אפילו נגד חזקת טומאה הוא משום דספק יש לו דין טומאה בפני עצמו אבל ר"ש דסובר דס"ט בין דטהור ברה"ר בין דטמא ברה"י הוא משום דמחזקינן דמציאות המעשה היתה כן לכן סובר ר"ש דהיכא דאיכא חזקת טהרה לא אמרינן ס"ט ברה"י טמא ודוק:

ולפי דברי הי"מ אלו דסברי דגם ר"ש סובר דינא דס"ט ברה"י טמא היכא דליכא חזקת טהרה ניחא לי מה שנתקשיתי בהך מתניתין שהבאתי לעיל המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר דסובר ר"ש דרה"ר מפסקת פירוש דכיון דטהור ברה"ר דמחזקינן אותו לחי א"כ ג"כ כשהי' קודם ברה"ר נמי הי' חי וטהור מי שנגע בו ברה"י נתקשיתי דכיון דכל האי טעמא דר"ש פליג על רבנן הוא כמו שהבאתי לעיל מהש"ש דלית לי' לר"ש האי דינא דס"ט ברה"י טמא א"כ למה לי' לר"ש לומר דלכך מטהר הטהרות שנגעו קודם כשהי' ברה"י משום דעתה ברה"ר דיינינן לי' לחי א"כ גם מעיקרא הי' חי משמע מזה אלו לא הוציאוהו לרה"ר רק לרה"י אחר ואח"כ נמצא שמת הי' מודה ר"ש שמה שנגע ברה"י הקודם טמא ואמאי הא כיון דלית לי' ס"ט ברה"י טמא הוי לי' לטהר משום דמוקמינן אחזקת טהרה ודוחק לאוקמי דבמי שאין לו חזקת טהרה איירי אבל להי"מ אתי שפיר דנוכל לומר כיון דבאמת סובר ר"ש נמי האי דינא דס"ט ברה"י טמא אך סובר היכא דאיכא חזקה לא אלים האי דינא דס"ט יותר מחזקה ולא יכול להוציאו מהחזקה הקודמת אבל מ"מ סובר דספק מיהא הוי משום דדינא דספק טומאה דטמא לא גרע ג"כ מדינא דחזקה והוי כמו חזקה נגד חזקה והוי ספק טמא נמצא דלדידהו הא דאמרינן דר"ש לית לי' דינא דס"ט ברה"י דטמא אבל מ"מ לא מוקמינן אחזקת טהרה ג"כ והוי ס"ט לכן ניחא שפיר דאי לא הי' רה"ר מפסקת אך הוליכוהו מרה"י לרה"י אחר אז כל הטהרות שנגעו בו הוי ספק טמאין אבל השתא דרה"ר פסקת וברה"ר מטהרין לגמרי גם הטהרות שנגעו בו בשעה שהי' קודם ברה"י נמי טהורין וכל זאת ניחא דוקא אי נאמר דגם ר"ש סובר דינא דספק טומאה ברה"י טמא אך לא מהני נגד חזקת טהרה לכן שייך לומר דנהי דלא מהני נגד חזקה לטמא ודאי אבל מ"מ מהני לזה דלא נוכל להעמיד ג"כ על חזקת טהרה אבל אי נימא כשאר הראשונים דסברי דר"ש לית לי' לגמרי דינא דס"ט ברה"י טמא אפילו היכא דליכא חזקה א"כ היכא דאיכא חזקה אמאי לא נעמיד על חזקת טהרה ותקשה לי אמאי הוצרך ר"ש לומר דרה"ר מפסקת אפילו בלא רה"ר מפסקת נמי טהורין הטהרות שנגעו קודם ברה"י ודוק:

ואלולי דברי הש"ש הי' נראה לי לומר דמאי דקאמר ר"ש דרה"ר מפסקת הוא לדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידי' פשוט דטהור ג"כ ברה"י משום דכיון דלית לי' דינא דס"ט ברה"י טמא ממילא מוקמינן אחזקת טהרה אך אפילו לרבנן דאית להו דס"ט ברה"י טמא ודאי אעפ"כ קאמר ר"ש דצריך להיות טהור משום דרה"ר מפסקת והגם דאמרנו לעיל דטעמא דרבנן הוא משום דמאי דאמרינן דטמא ברה"י וכן בטהור ברה"ר לא משום דמחזקינן לנטמא או לא נטמא אך דספק יש לו דין בפני עצמו אך מ"מ סובר ר"ש דזאת הוא דוקא במאי דמטמאינן ברה"י או דמטהרינן ברה"ר היכא דליכא חזקת טהרה אבל הא דמטהרינן ברה"ר היכא דאיכא חזקת טהרה מאי דמוקמינן אחזקה היינו ודאי דמחזקינן אותו לחי וכיון דמחזקינן אותו לחי א"כ צריך להיות טהור ג"כ מה שנגע ברה"י. ובזה מיושב קושית הש"ש למה מכריע דינא דרה"ר טהור את דינא דרה"י טמא ולא נימא איפכא משום דמאי דמטמאינן ברה"י הוא משום דאמרינן דספק יש לו דין בפני עצמו אבל מאי דמטהרינן ברה"ר הוא משום דמחזקינן אותו לחי גמור לכן מכריע לדינא דרה"י טמא ור"ש לדבריהם דרבנן קאמר דאפילו לדידהו נמי צריך להיות טהור משום דרה"ר מפסקת ומברר דגם קודם כשהי' ברה"י הי' חי ודוק. כן נלע"ד לומר לדברי הרשב"א ז"ל ודעמי' דסוברים דר"ש לית לי' כלל דינא דס"ט ברה"י טמא: ובדברינו אלה היו יכולין קצת לישב מה שהקשו התוס' בב"ב (דף נ"ה ע"ב) ד"ה ר"א על מה שפירש רש"י ז"ל בע"ז (דף ע' ע"א) במאי דפליגי ר"א ורבנן בהנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואינו יודע אם נכנס לאותה שדה אם לא דר"א מטהר דהוי ספק ביאה וחכמים מטמאין ומפרש רש"י ז"ל דאיירי בשדה מלאה טומאה דליכא אלא ספק אחד דאי נכנס לאותה שדה בודאי נטמא ואין הספק אלא אם נכנס לאותה שדה דחכמים מטמאים כיון דליכא אלא חדא ספיקא ור"א מטהר משום דהוי ספק ביאה ולא ספק מגע ועל ספק ביאה לא אמרינן ס"ט ברה"י טמא ומשמע מרש"י ז"ל דאי הוי ס"ס גם חכמים יודו דטהור והקשו עליו הא מתניתין מפורשת בטהרות פ"ו מ"ד דכל הספקות וס"ס שיכולין להרבות ברה"י טמא עיי"ש ויכולין לומר דהנה הא דאמרינן דגם ס"ס ברה"י טמא צריכין להבין מאי טעמא דהא ס"ט גמרינן מסוטה ובסוטה ליכא אלא ספק אחד ומאי שנא מכל התורה כולה דמקילין בס"ס דהא ס"ס לא גרע מרוב וברוב לא אמרינן ס"ט ברה"י טמא ומאי שנא ס"ס דאמרינן בי' ס"ס ברה"י טמא. ואמרתי בזה ואח"כ מצאתי שכונתי תה"ל לדברי ההפלאה דלעולם לא ילפינן מסוטה אלא ספק אחד ולא ס"ס והא דאמרינן דגם בס"ס ס"ט ברה"י טמא משום דכיון דעל כל ספק שאנו מסופקין אמרינן ס"ט טמא והוי כודאי נמצא דלא נשאר לעולם כ"א ספק אחד והוי כמו ס"ס נגד חזקה דאמרינן ביו"ד סי' ק"י דלא מהני ס"ס משום דאמרינן דכל ספק וספק שאנו מסופקין מעמידין אותו על החזקה ונמצא לעולם דליכא אלא ספק אחד וכל ספק מוקמינן על חזקתו ולא דמי לרוב דאיכא רוב בפעם אחת נגד חזקה אבל בס"ס כל ספק שאנו מסופקין הרי איכא חזקה נגד הספק וכמו כן הכא נגד כל ספק איכא האי דינא דס"ט ברה"י, טמא ודוק. והנה סברא הזאת לא שייך למימר אלא אי נימא דס"ט דטמא הוא משום דמחזקינן דמציאות המעשה הי' כן שנטמא אבל אי נימא דמציאות המעשה נשאר בספק אלא דכן דין התורה דספק נטמא נמי טמא א"כ אי איכא ס"ס צריך להיות דטהור משום דעל ס"ס לא נתנה התורה הדין דס"ט ברה"י טמא דהיכא גמרינן מסוטה והתם ליכא אלא ספק אחד ובשלמא אי אמרינן דס"ט דטמא הוא משום דמחזקינן שנטמא נמצא דלעולם לא הוי כ"א ספק אחד דעל כל ספק שאנו מסופקין אמרינן דטמא פירוש דמציאות המעשה הי' כן ואח"כ כשאנו מסופקין על הספק האחר אמרינן ג"כ הכי נמצא דלעולם ליכא אלא ספק אחד דעל ספק הראשון אמרנו כבר דלאו ספק הוא אבל אי אמרינן דהספק נשאר בספקותו א"כ כשיש עוד ספק הוי ס"ס ועל ס"ס לא נתן הדין דס"ט ברה"י טמא ודוק א"כ ע"כ מוכרחין לומר לפי סברא זו דמתניתין דכל הספקות שנוכל להרבות דטמא ברה"י סוברת דהא דאמרינן דס"ט ברה"י טמא היינו משום דמחזקינן שנטמא ואנן דקיי"ל כרבנן דמתניתין דהמסוכן שהבאתי לעיל דהוכחתי דסבירא להו דס"ט דטמא הוא דינא בפני עצמו ולא משום דאמרינן דנטמא לכן פירש רש"י ז"ל דבס"ס כ"ע סוברים דטהור דהיינו ע"פ הלכה ודוק:

והנה בסי' ק"י איכא מחלוקת בין הש"ך והט"ז אי איכא ג' ספקות נגד חזקה דהט"ז סובר דאפילו יהי' אלף ספקות נמי מוקמינן על החזקה כדביארתי והש"ך סובר דאי איכא ג' ספקות נגד חזקה לא מוקמינן על החזקה מוכרחין לומר דסברת ההפלאה הוא אליבא דהט"ז דאי אליבא דהש"ך צריך להיות דג' ספקות ברה"י טהור ובמתניתין קתני בהדיא דאפילו יותר מג' ספקות נמי טהור ורוב אחרונים פליגי על הש"ך וסברת הש"ך לא זכיתי להולמו עיי"ש בסי' ק"י ודוק:

והנה בב"ב שם (דף נ"ה ע"ב) פירש שם הרשב"ם ז"ל טעמא דר"א דמטהר משום דהוי ס"ס ספק נכנס לאותה שדה או לא ואפילו נכנס ספק הגיע למקום הטומאה או לאו ורבנן דמטמאו משום דסבירא להו דלא הוי אלא ספק אחד אם הגיע למקום הטומאה או לאו דמה לי שדה אחת ומה לי ב' שדות עיי"ש והקשו שם התוס' ז"ל דמשמע דאילו הי' ס"ס גם רבנן היו מטהרי והא תנן דכל הספקות וס"ס שיכולין להרבות ברה"י טמא עיי"ש:

ונלע"ד לישב דברי הרשב"ם בהקדם מה שנסתפקתי הא דאמרינן ס"ט ברה"י טמא ודאי אפילו בספק ספיקא האיך יהי' הדין אם יהי' ס"ס אך ספק אחד מהס"ס יהי' כזה דלא אמרינן בי' האי דינא דס"ט ברה"י טמא כגון ספק ביאה לר"א דלא אמרינן בי' ס"ט ברה"י טמא וכדומה גם לרבנן נמי כמו שאבאר לקמן האיך דיינינן לי' אם נימא דלא הוי כ"א ספק איסור דנהי דאיכא ס"ס אבל על ספק אחד שייך לומר ס"ט ברה"י טמא וממילא דיינינן לי' כודאי ולא נשאר כ"א ספק השני דלא שייך לומר בי' ס"ט טמא או נימא כיון דסוף כל סוף לא נוכל לטמא בודאי משום הספק השני א"כ לא אמרינן בכגון זה כלל הדין דס"ס טמא אפילו בספק הב' וא"כ דיינינן לי' כס"ס והנפקא מינה בזה דאם דיינינן לי' כספק איסור הרי ספיקא דאורייתא לחומרא ואפילו לשיטת הרמב"ם והראב"ד דמדאורייתא לקולא אבל עכ"פ מדרבנן לחומרא אבל אי נימא דהוי ס"ס הוי לקולא אפילו מדרבנן נמי ודוק:

ונראה לכאורה דתליא בחקירתנו דחקרנו למעלה אי ס"ט דטמא הוא דמחזקינן שנטמא או דהספק יש לו דין בפני עצמו אי נימא דס"ט דטמא הוא משום דמחזקינן שהוא כן שנטמא יש בו צד לומר דהוי רק ספק איסור ולא ס"ס משום דעל ספק השני מחזקינן שהי' כן בודאי ולאו ספק הוא הגם דנוכל ג"כ לומר דמ"מ כיון דלא נוכל לטמאו משום ספק השני לא נתנה התורה כלל הדין להחזיק בו שנטמא אפילו בספק הראשון ששייך בי' הדין דס"ט ברה"י טמא אבל מ"מ יש בו צד לומר דאע"ג דעל הספק הא' לא נוכל לומר ס"ט טמא אבל על הספק הב' דנוכל לומר בו הדין דס"ט טמא אמרינן בי' אבל אם נאמר כצד החקירה שהספק הוא דין טומאה בפני עצמו ולא משום דאמרינן שנטמא לא שייך למימר כן אלא היכא דמטמאין לו באמת אבל היכא דאיכא ספק אחד דלא נתן בו הדין לומר. ס"ט ברה"י טמא א"כ לא מטמאינן לי' וכיון דלא מטמאינן לי' א"כ נשאר באמת ס"ס אם הוא טמא או לא דאפילו בעלמא בס"ס דאע"ג דמטמאינן נמי אמרינן דהס"ס נשאר אך מ"מ טמא משום דגזה"כ הוא דספק יש לו דין טומאה בפני עצמו אבל הכא דלא נוכל לומר בי' דינא דס"ט טמא משום ספק אחד וכיון דלא נתן בו דינא דס"ט ברה"י טמא ולא נוכל לטמאותו בודאי יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ מאיזה כח אתה בא לטמאו משום דלמא באמת נטמא ועל זה הוי ס"ס ודוק:

ובזה יהי' ניחא לי מה שנתקשיתי בדברי הרמב"ם והראב"ד בפ"ט מהל' טומאת מת הל' י"א וי"ב בבור שמטילין לתוכו נפלים והפילה שם אשה נפל ואינו ידוע אם הפילה דבר המטמא או לאו דספיקו טהור הואיל וחולדה וברדלס מצוין שם וכתב שם הרמב"ם הטעם דספיקו טהור משום דספק טומאה אינו אלא מדבריהם לכן אזלינן כאן להקל וכתב הראב"ד דזהו שבוש דמ"מ מדרבנן אזלינן להחמיר אם הטעם הוא משום דהוי ס"ס ספק אם הפילה דבר המטמא ואפילו הפילה דבר המטמא ספק אם גררוהו חולדה או לא והוי ס"ס לכן טהור. וראיתי להמהרימ"ט שהקשה על הראב"ד הא בספק טומאה ברה"י אפילו בס"ס נמי טמא והקושיא הזאת נראה דקשה ג"כ על הרמב"ם דהא אע"ג דסבירא לי' דספיקא דאורייתא מן התורה לקילא מ"מ יודה בס"ט ברה"י דטמא הוא מדאורייתא דילפינן מסוטה כמו שמוכח כמה וכמה סוגיות הש"ס דהוא דאורייתא וא"כ למה מקילינן כאן בספקא אלא ודאי דקושית מהרימ"ט לא קשיא כלל משום דמוכרחין לומר דלא שייך כאן כלל לומר דינא דס"ט ברה"י טמא כמו שכתב התוס' על האי סוגיא בפסחים (דף ט' ע"ב) ד"ה ספק גררוהו שכתבו וז"ל וא"ת האי בור היכא קאי אי ברה"ר אפילו ספיקא אחת טהור ואי ברה"י מאי משני שהטילה כמין נפל לבור והתנן כל הספקות וספיקי ספקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא וי"ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל פירוש ועל ספק כהאי שאינו ספק השקול לא אמרינן ס"ט ברה"י טמא משום דעדיף משאר ספקות והוי ספק הרגיל וקרוב לודאי עיי"ש וא"כ נסתלקה קושית המהרימ"ט על הראב"ד דהכא לא שייך לומר ס"ט ברה"י טמא כדמבואר בתוס' ואעפ"כ הקשה דמ"מ יהא טמא משום ספיקא דאורייתא לחומרא דסובר הראב"ד דגם בספק שאינו שקול ג"כ שייך לומר ספיקא דאורייתא לחומרא כמו שאבאר אי"ה לקמן לכן פירש הראב"ד דהוי ס"ס ולקולא אבל הרמב"ם נראה דלא רצה לומר כדברי הראב"ד דטהור משום ס"ס משום דהוא סובר דלא הוי ס"ס מהטעם דחקרנו למעלה האיך יהי' הדין בס"ס שספק אחד יהי' מאותן שלא נתן בהן הדין לומר ס"ט ברה"י טמא אי נדון כס"ס או רק כספק איסור יסבור הרמב"ם דלא דיינינן לי' רק כספק איסור בלבד משום דנהי דעל הספק שמא גררוהו חולדה לא אמרינן ס"ט טמא אבל על הספק אם הפילה דבר המטמא או לא אמרינן בזה דס"ס ברה"י טמא וממילא מחזקינן דהפילה דבר המטמא ולא נשאר אך הספק דגררוהו חולדה א"כ לא מצי הרמב"ם למימר הטעם דטהור משום ס"ס ומפרש הרמב"ם הטעם משום דכיון דס"ד מן התורה לקולא רק מדרבנן לחומרא לכן מקילינן כאן אפילו מדרבנן כמו שאבאר לקמן אבל הראב"ד סובר כצד חקירתנו דדיינינן לי' כס"ס לכן כתב הטעם משום ס"ס ולא כתב טעם הרמב"ם משום דקשה לי' דעכ"פ מדרבנן צריך להיות לחומרא ולא זכיתי להבין מה שכתב שם הכ"מ על דברי הראב"ד עיי"ש ודוק:

ומה שסובר כאן הרמב"ם דהגם בספק איסור אמרינן בכל מקום דמדרבנן לחומרא ובספק זה מקילינן אפילו מדרבנן הטעם פשוט דכמו דאין אנו אומרין בו ס"ט טמא ברה"י כמו שכתב התוס' משום דלא הוי ספק השקול דיותר מסתבר דגררוהו חולדה מטעם זה לא נאמר בו ס"ד לחומרא נמי דכיון דכל הספקות אינן אלא מדבריהן והראב"ד סבירא לי' דס"ד לחומרא אמרינן ג"כ אפילו בספק שאינו שקול נמי ונראה דאזלי לטעמייהו במאי דפליגי בסוף הל' כלאים פ"י הל' כ"ז בבגד שאבד בו חוט צמר דכתב שם הרמב"ם תקנה שיצבענו הבגד שאין הצמר והפשתן עולין בצבע אחד ואם אין מכירין אפילו לאחר צביעה מותר דשמא נשמט החוט דכיון דספק איסור מהתורה לקולא והשיג שם הראב"ד דמ"מ מדרבנן יהא אסור דספק איסור מדרבנן לחומרא וכתב שם הרדב"ז דטעמא דהרמב"ם הוא משום דהוי ספק הרגיל וקרוב לודאי דנשמט משום דאין מכירין אותו לאחר צביעה אבל הראב"ד סובר דאעפ"כ גם בספק זה אזלינן לחומרא מדרבנן. נמצא דשיטת הרמב"ם והראב"ד עולות בקנה אחד כאן בטומאת מת והל' כלאים דהיכא דהוי ספק שאינו שקול דהרמב"ם סובר דכיון דס"ד לחומרא הוא רק מדרבנן לא אמרינן בזה ספקא דאורייתא לחומרא אבל הראב"ד סובר דאפילו בספק שאינו שקול נמי אמרינן בזה ס"ד לחומרא ודוק. וטעמא דהראב"ד דבספק שאינו שקול הגם דלא אמרינן בי' ס"ט ברה"י טמא אעפ"כ נאמר בו ס"ד לחומרא הוא פשוט משום דבס"ט ברה"י דטמא הוא משום ודאי ואכן זהו חדוש גדול דהגם דהוא ספק אעפ"כ מחליטין שהוא ודאי טמא לכן לא אמרינן זה רק בספק השקול ולא בספק שמסתבר יותר להיתר אבל בס"ד דאמרינן לחומרא דאסור לא מפני שאנו מחליטין שהוא ודאי אסור דהא באוכל ספק חלב אין חייב חטאת אך דאנו רק חוששין לצד האיסור ולא מפני שאנו מחליטין כן לכן סובר דלחשוש לאיסורא צריכין ג"כ אפילו היכא דהספק אינו שקול כ"כ כיון דעכ"פ רוב לא הוי ודוק. וגם להרמב"ם אנו מוכרחין לומר כן דהרי אנו רואין דמה שהרמב"ם מיקל בספק שאינו שקול הוא רק מהטעם דס"ד לחומרא הוא מדרבנן אבל אי הי' מדאורייתא לא הי' מיקל אפילו בספק שאינו שקול נמי ומאי שנא בס"ט ברה"י דטמא דהוא מדאורייתא לא אמרינן בספק שאינו שקול אלא ודאי מוכרחין לחלק כמו שכתבתי ודוק: ובדרך הזה נוכל קצת ג"כ לישב דברי הרשב"ם שם בב"ב (דף נ"ה) מאי דכתב דר"א מטהר משום דהוי ס"ס ורבנן מטמאי משום דהוי רק ספק אחד והקשו שס התוס' הא ברשה"י אין חילוק בין ס"א לס"ס. ונראה דיכולין לומר דזאת סבירא לי' להרשב"ם שפיר דברה"י טמא אפילו ס"ס נמי כמו שמפורש בטהרות אך הרשב"ם סבירא לי' דזהו דוקא בספק מגע אפילו יהי' כמה ספקות בזה נמי אמרינן בי' ס"ט טמא אבל בספק ביאה סובר הרשב"ם דלא נתנה התורה דינא דס"ט טמא אלא בספק מגע ולא בספק ביאה וכמו שמפרש רש"י ז"ל בע"ז אך בזה פליג הרשב"ם על רש"י ז"ל דרש"י ז"ל כתב דאפילו בספק אחד נמי ר"א מטהר אבל הרשב"ם סובר דאלו הי' רק ספק א' לא היינו מטהרין דנהי דלא אמרינן ס"ט טמא אבל מ"מ ס"ד לחומרא הוי לן למימר לכן פירש משום דהוי ס"ס והגם דס"ס ברה"י טמא היינו דוקא היכא דיכול לטמאות בודאי אבל הכא דבספק ביאה לא שייך לומר ס"ט טמא לכן נשאר ג"כ הספק מגע וכמו שביארנו לעיל והוי ס"ס ומה שכתב הרשב"ם דלרבנן לא הוי אלא ספק אחד אם הגיע למקום הטומאה אם לאו לאו למימר דאלו היו שני ספקות היו רבנן מטהרין כמו שמשמע מרש"י ז"ל בע"א שהבאתי לעיל אך כונת הרשב"ם ז"ל הוא לומר דרבנן סברי דלא הוי ספק ביאה כ"א ספק מגע דאלו הוי משכחת לה ספק ביאה היו ג"כ רבנן מודו לר"א דעל ספק ביאה לא נתן הדין דס"ט ברה"י טמא אך רבנן סברי דלא משכחת לה ספק ביאה כלל דהוי הכל ספק מגע ולכן הוצרך הרשב"ם לומר דהוי ספק אחד אם הגיע למקום הטומאה אם לאו פירוש ולא הוי ספק ביאה אלא ספק מגע אבל בספק מגע מודו בין רבנן ובין ר"א דטמא אפילו ס"ס כמו שמפורש במתניתין דטהרות ודוק: ובמה שכתבתי לעיל הסברא בשם ההפלאה דלכך אמרינן דס"ט ברה"י טמא אפילו בס"ס משום דכיון דעל כל ספק וספק אמרינן ס"ט ברשה"י טמא א"כ לא הוי לעולם כ"א ספק אחד כמו בס"ס נגד חזקה יכולין לתרץ דברי הרשב"ם ז"ל בפשטות דלעולם סבירא לי' להרשב"ם ז"ל דבין ר"א ובין רבנן מטמאי ברשה"י אפילו בס"ס כמו שמפורש במתניתין דטהרות. אך כל זה לא שייך אלא בספק מגע כיון דעל כל ספק אמרינן דעשהו הכתוב כודאי ולא נשאל אלא על ספק השני ועל ספק השני נמי אמרינן כן אבל היכא דאיכא ספק ביאה ועל ספק ביאה לא אמרינן דעשהו הכתוב כודאי, א"כ בספק השני נעשה ס"ס ועל ס"ס לא אמרינן ספק טומאה ברה"י טמא וטהור דלפי סברת ההפלאה לא נתן באמת הדין דס"ט ברה"י טמא בספק ספיקא כי אם בספק א' אך בספק מגע לא נשאר מעולם כ"א ספק אחד אבל היכא דספק אחר הוי ספק ביאה נמצא דהספק השני הוי ס"ס ובס"ס ליכא הדין דס"ט טמא אבל רבנן סברי דליכא כאן ספק ביאה רק ספק מגע לכן סבירא להו דטמא אבל בספק מגע סבירא להו בין רבנן ובין ר"א דטמא אפילו ס"ס משום דהוי כמו ס"ס נגד חזקה וכמו שביארנו ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה