שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן י
המהרי"ט בתשובה ח"א סי' פ"ב והובא בש"ש שמע' ה' פ"א העלה דמחזיקין מאיסור לאיסור והחזיק יסודו מהא דתנן בסוף נזיר ירד לטבול במערה ונמצא מת בקרקע המערה פי' ואינו יודע אם נגע ירד להקר טהור לטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר הרי כאן דטומאה קמייתא טהרה ע"י טבילתו במקוה ואעפ"כ מספיקא מחתינן לי' טומאה אחריתא וסותר הקודמין הואיל ונזקק לטומאה דאמרינן חזקת הטומאה טמא והא דבטומאה ידוע אעפ"י שירד להקר טמא היינו טעמא משום דהלכתא גמירי לה בנזיר ועושה פסח ואעפ"כ כשירד לטהר מטומאת מת אמרינן חזקת הטמא טמא עכ"ל והביא שם המהרי"ט עוד ראיות אחדות דמחזיקין מאיסור לאיסור אך אנו לע"ע נשים פנינו לראי' זו ואח"כ אי"ה נאריך בשאר דבריו:
והנה הש"ש בשמע' הנ"ל פ"ב דחה ראייתו ומתוך דברו יצא להשיג על פי' המשניות להרמב"ם על המשנה ההיא וגם על דבריו ביד החזקה בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"א וכאשר עם דעתינו העני' לא ירד לעומק דברי הרמב"ם ז"ל ע"כ נאריך בזה. והוא דמשיג שם על המהרי"ט. א' דמהתם לא מוכח דמחזקינן מאיסור. לאיסור אלא משם אחד כגון התם טמא וטמא אבל בדינא דמהרי"ט דשם מיירי מאיסור דא"א לאיסור דיבמה לשוק דשני שמות הן מנ"ל דמחזיקין וב' השיג והוא עיקר השגתו דאפילו היכא דאיסור השני הוא משם אחד עם האיסור הראשון ג"כ ליכא ראי' דמחזיקין מאיסור לאיסור משום דהתם בנזיר לאו מתורת חזקה אתינן עלה דלא שייך לומר כן אלא היכא דמספקא לן אם יצא מאיסורא קמא או לא אבל הכא הרי כבר נטהר מטומאתו הראשונה אלא טעמא דמילתא מבואר בתוס' שם וז"ל שחזקת הטמא טמא דכי גמירי דטומאת התהום דמת הותרה היינו' דוקא לאדם שלא הי' בחזקת טומאת מת שחזקת טמא טמא כלומר שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול יש בדבר לומר הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו עכ"ל ע"ש. וביאור דבריהם דלאו מתורת חזקה אתינן עלה אלא מסברא אמרינן כן כיון דדינא דטומאת התהום דטהור לנזיר ועושה פסח הוא חידוש מסתבר דלא נתחדשה הלכה דטהור בטומאת התהום אלא לאדם שהי' טהור ולא לאדם שהי' בחזקת טמא ולאו משום חזקה דאין מחזקינן מטומאה לטומאה אפילו בשם אחד:
ובפרק ג' שם הביא ראי' לדבריו דמוכרחין לומר דלאו מטעם חזקה הוא דטמא דהא טומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא נמי כדמוכח שם מדברי הש"ס דנזיר (דף כ"ג) ומדברי רש"י ז"ל שם ומדברי התוס' ז"ל בנזיר (דף ס"ג) דבטומאת התהום דטהור בנזיר ועושי פסח אפילו נודע שודאי נטמא וא"כ מאי שייך כאן לומר חזקה שנטמא הא אפילו בודאי נטמא נמי טהור אלא ודאי מוכרחין לומר דלאו מטעם חזקה מטמאין אלא מטעם דלא נתן האי דינא דטומאת התהום לאדם שעומד בחזקת טומאה כסברת התוס' דשם: ומתוך כך יצא, להשיג על דברי פי' המשניות להרמב"ם שם בנזיר (דף ס"ג) דנראה דמפרש להך מתניתין מטעם חזקה ממש כדברי המהרי"ט והשיג עליו דמאי שייך חזקה לזה שנטמא הא אפילו בודאי נטמא בטומאת התהום נמי טהור. אך כתב שם דהרמב"ם לשיטתו דמשמע מהרמב"ם בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"א דטומאת התהום טהור דוקא בספק נטמא ולא בודאי נטמא שכתב וז"ל שם מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך אם הי' המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח ואעפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה ה"ז עושה פסח עד שידע בודאי שנטמא בו בד"א כשהי' מהלך ברגליו שהי' אפשר שלא יגע אבל אם הי' רוכב או טעון משא ה"ז טמא אעפ"י שהיא טומאת התהום לפי שא"א שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל עכ"ל הרי מזה דהיכא דודאי נטמא בטומאת התהום טמא גם לפסח להכי אתי שפיר דברי הרמב"ם דמפרש במתניתין דהא דמטמאין בטומאת התהום בירד לטהר מטומאת מת הוא מטעם חזקה אבל הביא שם ראיות הרבה דטומאת התהום טהור גם בודאי נטמא והביא מס' אורח מישור שטעות נפל בספרים שמהרמב"ם פי"ח מהל' אבות הטומאה משמע דטהור גם בודאי נטמא וצ"ל אחת משתים או שטעות נפל בדבריו בפ"ו מהל' קרבן פסח או דגירסא משובשת הי' בידו של הרמב"ם ז"ל ולבסוף בפי"ח מהל' אבות הטומאה חזר בו וסובר ג"כ שטומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא וא"כ לא שייך לפרש מתניתין דנזיר משום חזקה וא"כ תו ליכא ראי' מכאן דמחזיקין מאיסור לאיסור עיי"ש:
ועוד הקשה דלפי הרמב"ם בפ"ו מהל' קרבן פסח הל' י"א במצא מת מושכב לרחבו של דרך דטמא לתרומה וטהור לנזיר ולעושי פסח מיירי בספק נטמא לכן טהור לפסח א"כ ע"כ מיירי כאן לא בספק השקול דבספק השקול הי' גם לתרומה טהור דספק טומאה ברה"ר טהור אלא ודאי מיירי כאן דנוטה יותר לטומאה ואעפ"כ לנזיר ולעושה פסח טהור בטומאת התהום א"כ אמאי היכא דאיכא חזקה לטמא טמא הא רוב עדיף מחזקה וכיון דבאיכא רוב לטמא פסק הרמב"ם דטהור וא"כ כש"כ היכא דאיכא חזקה צריך בודאי להיות טהור בטומאת התהום זהו תורף דבריו של הש"ש עיי"ש:
והנה מה שהביא הש"ש מס' אורח מישור דבפי"ח מהל' אבות הטומאה הל' ג' משמע דהרמב"ם סובר דטומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא לא זכיתי להבין האיך משמע משם כן הא הרמב"ם מביא שם האי דינא גופי' שהביא בפ"ו מהל' קרבן פסח הל' י"א והרמב"ם מפרש שאעפ"י שהמת שלם והוא מקצה אל הקצה אעפ"כ יש קצת ספק שמא לא נגע כן משמע בפירוש בפ"ו מהל' ק"פ לכן בתרומה הולכין אחר הרוב שנטמא אבל לנזיר ועושה פסח טהור כיון דמ"מ ודאי גמור לא הוי. ולענ"ד ליכא משם ראי' כלל אך באמת תמי' גדולה על האשלי רברבי שהביאו ממרחק לחמם ולא עיינו בדברי הרמב"ם בכמה מקומות ובהל' קרבן פסח גופי' שדברי הרמב"ם ברורים שטומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא והוא בפ"ו מהל' נזירות הל' ט"ז שכתב נזיר שגלח תגלחת טהרה ואח"כ נודע שטמא הי' בתוך ימי נזרו אם בטומאה ידועה נטמא סותר הכל ומביא קרבנות טומאה וכו' ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר וכו' עיי"ש. והתם מוכרחין לומר שנטמא בודאי טומאה דהא כתב דאם בטומאה ידועה נטמא מביא קרבנות טומאה ואם נטמא בספק אינו יכול להביא קרבנות מספק א"כ מיירי בודאי נטמא ואעפ"כ כתב דאם בטומאת התהום נטמא אינו סותר. אך היותר התמיה על האורח מישור והש"ש דהא שם בהל' קרבן פסח גופי' הל' י"ב וי"ג משמע בהדיא דהרמב"ם סבירא לי' דטומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא דכתב שם בפ"ו הל' י"ב וז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני ודבר זה הלכה מפי הקבלה אבל אם נודע שהי' טמא בטומאה ידועה חייב בפסח שני עכ"ל ומוכרחין לומר דמה שכתב הרמב"ם ונודע לו שהי' טמא מיירי בטומאה ודאית דהא כתב דאם הי' טומאה ידועה חייב בפסח שני וא"כ ע"כ מיירי בודאי נטמא דאי בספק נטמא לא היינו מחייבין אותו מספק בפסח שני ואעפ"כ כתב דבטומאת התהום אינו חייב בפסח שני וכן משמע שם בפירוש בהל' י"ג עיי"ש. ודוחק לתרץ ולומר דהרמב"ם כאן ובנזיר מיירי שנטמא לא בודאי טומאה אלא בטומאת רוב דבטומאת התהום טהור ולטומאה ידועה טמא לכן מביא נזיר קרבנות טומאה והכא פסח שני דלא משמע כלל כן וא"כ אין סברא כלל לומר כמו שכתב הש"ש שהרמב"ם חזר בו ממה שכתב בהל' י"א דהא כיון דבאותה הל' גופא כתב איפכא ואין דרך לחזור בתוך דבורו דא"כ למה העתיקה וכיון שכן דביררנו דהרמב"ם גופא סבירא לי' דטומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא צריך הדבר בירור למה כתב שם הל' י"א דבהי' רכוב או טעון משא שטמא מפני שאי אפשר שלא יגע וכו' מה לי שנטמא בודאי הא טומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא:
אך באמת לענ"ד ליכא סתירה כלל בדברי הרמב"ם דזאת בודאי סובר הרמב"ם ז"ל כדביארנו לעיל מפ"י מהל' נזירות ומהל' ק"פ גופי' דטומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא והא דכתב בה' י"א וז"ל בד"א במהלך ברגליו שאפשר שלא יגע אבל אם הי' רוכב או טעון משא טמא משום שלא אפשר שלא יגע ושלא יסיט ושלא יאהיל עכ"ל. הרי לך בפירוש דטומאת התהום בודאי נטמא טמא גם לפסח ונזיר ומטעם זה מפרש שם רש"י ז"ל בנזיר (דף ס"ג ע"ב) דהא דקתני שם בברייתא בד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא קאי אתרומה אבל לנזיר ועושי פסח טהור ג"כ ברוכב או טעון משא אבל הרמב"ם דמפרש לי' דקאי אפסח משמע מזה דאם נטמא בודאי בטומאת התהום טמא גם לפסח והם לכאורה סתירה לדבריו שם בהל' י"ב וי"ג דביארנו דמשם משמע דגם בודאי נטמא טהור:
ונלענ"ד לתרץ בטוב טעם ודעת והוא דהנה ראיתי מבוכה גדולה בין האחרונים בדעת הרמב"ם ז"ל האיך הוא דעתו בנודע לו שנטמא בטומאת התהום קודם זריקת דמים דהנה בהל' נזירות סבירא לי' להרמב"ם להדיא דאם נודע לו קודם זריקת דמים דסותר הכל שם בפ"ו מהל' נזיר הל' י"ג והוא מדברי הש"ס דנזיר (דף ס"ג) דאם נודע קודם גילוח סותר הכל ומפרש בגמרא דמתניתין אזלא אליבא דר"א דסובר דגילוח מעכבא אבל לרבנן דסברי דקרבנות מעכבי לא תלוי בגילוח כ"א בקרבנות לכן הרמב"ם דפוסק כרבנן דגילוח לא מעכב פסק דתלוי העיקר אם נודע קודם זריקה או לא. והנה בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"א בהמוצא מת מושכב לרחבו של דרך וכו' כתב שם הרמב"ם וז"ל ה"ז טהור ושוחט ואוכל פסחו הרי דהרמב"ם מכשיר לשחוט הפסח אפילו נתודע קודם הקרבת הקרבן והוא סתירה מפורשת למה שכתב בנזיר דאם נתודע קודם זריקה סותר הכל. אך באמת סוגיות הש"ס נמי סתרי זו לזו דהנה בנזיר (דף ס"ג) בסוגיא שהבאתי כתב בהדיא דאם נתודע קודם גילוח לר"א או קודם זריקה לרבנן סותר הכל אפילו בטומאת התהום והנה בפסחים (דף פ"א ע"ב) מסיק שם הגמרא בהדיא דאפילו נודע קודם הזריקה נמי הציץ מרצה ובאמת הקשו התוס' בפסחים שם ד"ה אלא מסוגיא דנזיר הנ"ל שהבאתי ומחלק שם התוס' בין נזיר לעושי פסח דהכא מיירי שכבר נשחט הפסח לכן אפילו נודע קידם זריקה נמי יקריב אבל בנזיר, מיירי דנודע לו קודם שחיטת הקרבנות. והנה ראיתי להלח"מ בפ"ו מהל' נזירות דרוצה ג"כ אליבא דהרמב"ם לחלק חילוק זה דבנזיר סבירא לי' להרמב"ם דטומאת התהום טהור דוקא בנודע לאחר זריקה אבל בפסח פסק דאפילו נודע קודם זריקה נמי טהור אבל לענ"ד אי אפשר לומר כן חדא דהא הרמב"ם מיירי בפסח אפילו קודם שחיטה דהא כתב ושוחט ואוכל פסחו הרי דמיירי אפילו נתודע לו קודם שחיטה נמי יוכל להקריב הפסח ועוד נראה דכל זה לא יועיל משום דקשה מפסח אפסח גופי' דמשמע שם בהל' י"ב וי"ג בהדיא דאפילו בפסח דוקא בנידע לאחר זריקה אבל אם נודע קודם זריקה טמא ואינו יוכל להקריב הפסח. דהנה שם בהל' י"ב כתב וז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהי' טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני עכ"ל הרי לך בהדיא דהא דאינו חייב בפסח שני דוקא בעשהו בחזקת שהוא טהור אבל בנודע לו קודם עשיית ק"פ מחויב בפסח שני ואינו יכול לעשות פסח ראשון דאל"כ למה כתב הרמב"ם שעשהו בחזקת שהוא טהור וכן שם בהל' י"ג דכתב וז"ל מי שנטמא וכו' ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום וכו' משמע דוקא בכהאי גונא שלא נודע עד לאחר שחיטת הפסח אבל קודם שעשה הפסח ה"ז טמא הרי לך דהרמב"ם סבירא לי' בפסח ג"כ כמו בנזיר וא"כ אפילו נימא כחילוק הלח"מ הא ניחא נזיר אפסח אבל מפסח אפסח גופי' תקשי מהל' י"א אהלכה י"ב וי"ג. ויותר קשה דמסיק הש"ס בפסחים בלישנא בתרא דמר בר ר"א סבירא לי' דאפילו נודע קודם זריקה נמי מרצה וא"כ אמאי פסק כלישנא קמא דמר בר ר"א עיי"ש ועיי"ש בהלח"מ והכס"מ שנבוכו בזה מאד ולא העלו דבר ברור בידם:
ונלפע"ד לתרץ דהנה נסתפקתי אי נימא דהא דטומאת התהום טהור לנזיר ועושי פסח דוקא בנודע לאחר זריקה אבל אי נודע לו קודם זריקה שנטמא לא. האיך יהי' הדין אם נודע לו קודם זריקה ידיעת ספק מי נימא דהא דטומאת התהום, טהור לנזיר דוקא בלא נודע כלל קודם זריקה אבל אי ספק לו אי נטמא או לא ה"ז ספק טמא משום דידיעת ספק נמי חשיב ידיעה או נימא דההלכה היתה דכל זמן שלא נודע לו שנטמא ה"ז טהור וכיון דלא נודע לו בודאי שנטמא הוי ג"כ לא נודע דהא מ"מ לא נודע לו שנטמא. ונלענ"ד בפשטות דכיון דהא דטהור הוא משום ההל"מ רק דההלכה היתה דאם נודע טמא וכיון שכן כל זמן שאינו יודע בברור שנטמא טהור דהוי כמו ספק ממזר דאע"ג דיודע הספק אעפ"כ כיון דהתורה אסרה ממזר ודאי ידיעת, ספק לאו כלום היא וכן הכא נמי וכיון דביארנו לסברא זאת נראה פשוט דבאמת פסק הרמב"ם כמו שמשמע מהסוגיא דנזיר וכן מהתוספתא דנזיר ופסחים שמביא רש"י ז"ל בנזיר דטהור דוקא אם נודע לו לאחר הבאת קרבנותיו אבל אם נודע קודם הבאת קרבניתיו דטמא ואינו יכול לעשות הפסח לכך כתב הרמב"ם שפיר בהל' י"ב וי"ג דנודע דוקא לאחר עשיית הפסח ולא קודם והא דפסק בהל' י"א דאפילו שנודע קודם עשיית הפסח נמי שוחט ואוכל פסחו לא קשיא כלל דהא כבר ביארנו לעיל דהרמב"ם לא מיירי כאן בודאי נטמא דהא ברוכב או טעון משא מסיק בפירוש שטמא והא דטהור במהלך ברגליו כתב שם הרמב"ם משום דהוי ספק דשמא לא נגע וכיון דהוי ספק אם נטמא בטומאת התהום לכן כתב שם הרמב"ם שפיר דשוחט ואוכל פסחו משום דספק ידיעה לא נחשב ידיעה והוי כלא נודע כלל ואע"ג דכבר ביארנו דהתם לא מיירי בספק השקול דנוטה יותר לטומאה מלטהרה דהא לתרומה טמא אבל מ"מ סובר הרמב"ם ז"ל כמו שכתב הש"מ בב"מ גבי עשירי ודאי ולא ספק דאף דאיכא רוב דמחויב במעשר מ"מ הוי ספק דרוב נמי חשוב ספק דהיכא דהצריכה התורה ודאי רוב לא חשיב כודאי כן הכא נמי דההלמ"מ הי' היכא דנודע ודאי דנטמא קודם הבאת קרבנותיו דטמא אבל היכא דיש קצת ספק אע"ג דאיכא רוב לטמא אעפ"כ טהור דודאי לא הוי לכן כתב כאן הרמב"ם שפיר דשוחט ואוכל פסחו לכתחילה אבל בהל' י"ב וי"ג מיירי בנודע לו דודאי נטמא בלי שום ספק כלל לכן כתב שם הרמב"ם דדוקא דנודע לאחר עשיית הפסח אבל אי נודע לו קודם לא משום דפסק כסוגיא דנזיר דההל"מ היתה דוקא בנודע לאחר הבאת קרבנותיו אבל לא קודם וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל מדוקדקין שפיר וליכא בהו סתירה כלל לא כאן ולא למה שכתב בהל' נזיר פ"ו דהתם נמי מיירי בודאי נטמא לכן כתב דסותר ודוק:
וכיון שבאנו לכלל זה ממילא יתורץ קושית הש"ש והאורח מישור שהקשו למה כתב כאן הרמב"ם בהל' י"א דאם נטמא בודאי בטומאת התהום דטמא הא טומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא ואנו ביארנו לעיל שהאמת שגם הרמב"ם סבירא לי' כן וא"כ בודאי קשה למה כתב כאן הרמב"ם דבודאי נטמא דטמא. אבל לפי דברינו אלה לא קשיא ולא מידי דכיון דביארנו דבאמת פסק הרמב"ם דהא דטומאת התהום טהור דוקא בנודע לאחר זריקה אבל בנודע קודם זריקה אין יכול להקריב הפסח וביארנו דהא דכתב הרמב"ם כאן דאפילו בנודע קודם זריקה דטהור משום דמיירי כאן דלא נטמא אלא בספק וא"כ מיושב שפיר דבאמת סבירא לי' להרמב"ם דטומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא והא דפסק כאן דבודאי נטמא דטמא משום דהכא מיירי הרמב"ם בנודע הספק קודם עשיית הפסח לכן דוקא בספק טומאה דידיעת ספק לאו ידיעה היא כדביארנו לכן אע"ג דנודע לו קודם הזריקה והשחיטה יכול לעשות הפסח ולשחוט משום דהוי כלא נודע אבל אם נטמא בודאי לא הי' יכול לעשות הפסח משום דהרמב"ם פוסק כהסוגיא דנזיר דבנודע קודם הקרבה אינו יכול להקריב ודוק נמצא דשני הקושיות מתורצות חד בחברתה:
והנה הדבר צריך עוד ביאור למה פסק הרמב"ם ז"ל כדקס"ד דגמרא דפסחים דנודע קודם זריקה דלא מרצה הא הש"ס מסיק שם דלא אמר מר בר ר"א הכי מעולם אדרבא מסקינן שם דאפילו נודע לפני זריקה נמי הציץ מרצה א"כ למה פסק כדקס"ד ועוד צריכין לבאר הסוגיות דלא יהיו סותרין הדדי סוגיא דנזיר ופסחים. אך קודם נבאר את דברי פי' המשניות להרמב"ם בנזיר (דף ס"ג ע"א) דעתה לפי דברינו דהרמב"ם סובר ג"כ דטומאת התהום טהור אפילו בודאי נטמא א"כ האיך פי' הא דירד לטהר מטומאת מת דטמא משום דמוקמינן אחזקתו דטמא הא אפילו בודאי נגע נמי טהור א"כ האיך שייך כאן חזקה:
אך לפי ע"ד נראה לומר כונה אחרת בדברי הרמב"ם ז"ל והוא דהרמב"ם ז"ל סובר דהא דמפליג במתניתין דנזיר בין ירד להקר דטהור ובין ירד לטהר מטומאת מת דטמא לא כמו שכתב שם התוס' דההל"מ היתה כן דטומאת התהום טהור דוקא בטהור אבל לא בטמא. אך הרמב"ם ז"ל סובר דסברא מעלי' אית בה לחלק בין ירד להקר דטהור ובין ירד לטהר מטומאת מת דטמא דזאת נראה פשוט דאחד שהזו עליו בג' ולא הספיקו להזות עליו בשביעי עד שנטמא במת דצריך הזאה מחדש בג' וז' לא משום דבנגיעה שני נטמא עוד הפעם וצריך טהרה מטומאה שני' דלא כן הוא דכל זמן שלא נטהר מהטומאה הראשונה עדיין ראשונה קיימת ולא שייך כלל שיחול עליו עוד טומאה אך הדרך הפשוט הוא דטמא משום טומאה הראשונה דכן הוא הדין דצריך ז' ימי טהרה וכיון דבאמצע הז' נטמא עוד הפעם צריך למנות מחדש ולא משום טומאה שני' וכן בזב וזבה דצריכין ז' ימי נקיים דאם ראו באמצע ימי נקיים דסותרין וצריכין למנות מחדש לאו משום הראי' הב' אך כיון דלא היו נקיים עדיין טומאתן הראשונה קיימת כן נראה פשוט לענ"ד. והנה זאת בודאי נראה דטומאת התהום הוי לכל דבר חוץ מנזיר ועושי פסח טומאה ככל דיני טומאה דאפילו לנזיר ועושי פסח נמי אם נודע לו קודם הקרבה אינו יכול להקריב הקרבן ובנזיר סותר נמי ימי נזירותו כדביארנו לעיל אך דההלמ"מ הי' דאם נודע לו לאחר זריקה דטהור דהיינו שאינו חייב בפסח שני ובנזיר אינו צריך למנות מחדש ימי נזירות אבל לענין שאר דיני טומאה לענין ביאת מקדש או אכילת קודש ולשאר דינין הוי דין טומאת התהום כשאר הטומאות ונראה דכמו כן לענין מה שאמרנו דאם נטמא קודם הזאת שביעי דסותר וצריך למנות מחדש וביארנו דהיינו לאו מטעם טומאה השני' אך דעדיין נשאר עליו טומאה הראשונה נראה דטומאת התהום נמי הוי כשאר טומאות לענין זה דהיינו אם הי' טמא מחמת טומאה ידועה ואחר הזאת ג' נטמא בטומאת התהום דסותר ימי טהרתו וצריך עוד פעם להזות בג' ושביעי וכפי סברתינו דלא מטעם טומאה השני' אך דעדיין נשאר עליו טומאה הראשונה ואתי לפי זה דהא דאמרינן דאם נטמא בודאי בטומאת התהום דטהור היינו דוקא באדם טהור שנטמא בטומאת התהום אבל אם נטמא בטומאת התהום באמצע ימי טומאתו מטומאה ראשונה אף דנטמא בטומאת התהום לאחר שהוזה עליו בג' לטומאתו בטומאה הראשונה ואח"כ נטמא בטומאת התהום ולא ידע והזו עליו ג"כ בז' דלכאורה מטומאה הראשונה שהיתה טומאה ידועה כבר נטהר נמצא לכאורה דטמא עתה רק בטומאת התהום אבל לפי מה שביארנו באמת לא כן הוא דמיד שנטמא באמצע ימי טהרתו הרי דצריך למנות ולהזות מחדש בג' וביארנו דלא מטעם טומאה השני' היא אך דנשאר עליו עוד טומאה הראשונה וא"כ נהי דנטמא בטומאת התהום אבל טומאה הראשונה היתה טומאה ידועה נמצא דטמא עתה משום טומאה ידועה ולא משום טומאת התהום ודוק. וסובר הרמב"ם דזה הוא החילוק בין ירד לטהר ובין ירד להקר דירד לטהר טמא דהגם דטומאת התהום טהור לנזיר היינו דוקא בטהור שנטמא בטומאת התהום אבל הכא לאו טומאת התהום היא אלא טומאה ידועה כדביארנו לכן פי' הרמב"ם ז"ל דירד לטהר טמא משום דמעמידין אותו על החזקה שנטמא ולא תקשה מה שהקשה הש"ש מאי שייך כאן חזקה שנטמא דהא אפילו בודאי נטמא נמי טהור משום דהא דבודאי נטמא נמי טהור היינו דוקא היכא דליכא עלי' כ"א טומאה זו דטומאת התהום אבל היכא דטמא מעיקרא בטומאה ידועה דאם נעמיד אותו על החזקה שנטמא בטומאת התהום לא טמא מחמת טומאת התהום אך מחמת טומאה ידועה כדביארנו לכן שייך שפיר חזקה שנטמא ודוק: ובסברא זו יהי' ניחא נמי החילוק שמשמע שם מדברי התוס' ד"ה כיצד דהא דקתני ירד לטהר מטומאת מת טמא דוקא נקט טומאת מת אבל ירד לטבול מטומאת שרץ הוי כמו שירד להקר דטהור ומוכרחין שם לחלק כן ותקשה לכאורה דאי נאמר כדברי התוס' דטומאת התהום דטהור ניתנה רק לטהור ולא לטמא מה לי שטמא בטומאת מת ומה לי שטמא בטומאת שרץ אדרבא בשרץ הי' לן להחמיר טפי דהא בשרץ ליכא כלל הדין דטומאת התהום אבל לדברינו דביארנו דהא דירד לטהר מטומאת מת דטמא לא משום דדינא דטומאת התהום לא ניתנה לטמא אך טעמא דמילתא הוא משום דאי הי' טמא מעיקרא וקודם טהרתו לגמרי נגע עוד בטומאה אחריתי נשאר עליו טומאתו הראשונה דהוי טומאה ידועה ניחא שפיר החילוק בין הי' טמא מעיקרא בטומאת מת או בטומאת שרץ דלא שייך לומר דנשאר עליו טומאתו הראשונה אלא כגון דטומאה השני' הוא מעין טומאה הראשונה כגון הראשונה היתה טומאת מת והשני' היתה טומאת מת לכן שייך שפיר לומר דכיון דנגע במת נשאר עליו טומאתו הראשונה אבל אי טומאה הראשונה היתה טומאת שרץ וטומאה השני' היתה טומאת מת בזה ודאי אם טבל הגם דלטומאת מת לא מהני אבל לטומאת שרץ שעליו מהני וסלקא ממנו הגם דטומאת מת חמירא אבל מ"מ אין לה שום שייכות להטומאה הראשונה כן נראה לי בפשטות. וא"כ הכא נמי דאי ירד לטבול מטומאת שרץ וספק אם נגע במת בשעת טבילתו אבל זאת בודאי שטומאת שרץ שעליו אזלא ולא נשאר עליו אלא הטומאת מת שנגע בשעת טבילה שהיא טומאת התהום א"כ הוי כמו ירד להקר דטהור ודוק. ובזה נסתלקה נמי ראית הש"ש מהכא דאין מחזיקין מאיסור לאיסור בשני שמות דהא חזינן דאם הי' טמא בטומאת שרץ לא מוקמינן לי' אחזקתו שנטמא אבל לדברינו ליכא ראי' כלל דנהי דמוקמינן לי' אחזקתו שנטמא אבל מ"מ איזה טומאה היא טומאת התהום ובטומאת התהום טהור אפילו ודאי נטמא לכן אפילו ירד לטבול מטומאת שרץ נמי טהור ולא דמי לירד לטבול מטומאת מת דהכא אי מוקמינן לי' אחזקתו שנטמא טמא משום טומאה הראשונה שהיא טומאה ידועה ודוק: ובזה יהי' ניחא מה שהקשה הש"ש על פי' המשניות להרמב"ם מדברי הרמב"ם גופי' בהיד החזקה בפ"ו מהל' קרבן פסח דהרמב"ם מביא שם דינא דהמוצא מת מושכב לרחבו של דרך אם הי' המת טומאת התהום אעפ"י שטמא לתרומה טהור לפסח וכתב שם הרמב"ם טעמא משום שאפשר שלא יגע וע"כ לא ספק השקול הוא דאי לאו הכי גם לתרומה טהור דספק טומאה ברה"ר טהור ומוכרחין לומר דהרוב נוטה לטומאה אעפ"כ אמרינן דלפסח ונזיר טהור הרי אעפ"י דאיכא רוב לטמא מ"מ מטהרין בטומאת התהום דבטומאת התהום לא מהני רוב לטמא א"כ כש"כ חזקה דלא מהני דרוב עדיף מחזקה וא"כ האיך מפרש שם הרמב"ם דטמא משום חזקת טמא אבל לדברינו ליכא קושיא כלל משום דהא דמטמאינן בחזקה הוא משום דכיון דמוקמינן על החזקה דנטמא נמצא דטמא משום טומאה ידועה דטמא גם לפסח ונזיר אבל הכא נהי דאיכא רוב לטמא אבל מ"מ באיזה טומאה אתה מטמאו בטומאת התהום וטומאת התהום טהור אפילו איכא רוב לטמא נמי כל זמן שלא נתברר לו בודאי ממש שנטמא כדביארנו לעיל לכן טהור ואין כאן שום שייכות למיפרך מרובא וחזקה רובא עדיף ודוק:
ומה שהביא שם הש"ש שמע' ה' פ"ב ראי' ברורה דלא מטעם חזקה אתינן עלה מדברי הרמב"ם פ"ו מקרבן פסח הי"ג וז"ל הרמב"ם שם מי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני וכו', אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח הרי זה חייב בפסח שני שחזקת הטמא טמא עד שיהי' טהור ודאי שרגלים לדבר עכ"ל. וכתב הש"ש שמדברי הראב"ד משמע שמפרש את דברי הרמב"ם דאם נטמא בשביעי אע"ג דלא הוזה ולא טבל הותר אצלו טומאת התהום ואי דמתורת חזקה אתינן עלה א"כ מאי חילוק יש בין ששי לשביעי דודאי כל שלא הוזה וטבל עדיין טומאתו עליו ואפילו לדברי הראב"ד עצמו שפליג על הרמב"ם וסובר דקודם הזאה וטבילה אם נטמא טמא אבל מ"מ מודה דאם נטמא לאחר הזאה וטבילה דטהיר ואי נימא מטעם חזקה מאי שנא דהא מ"מ טמא הוא דצריך הערב שמש עיי"ש:
והנה מה שכתב דהראב"ד הבין מדברי הרמב"ם דאם נטמא בשביעי אף קודם הזאה טהור תמיהני מאד לומר כן דזהו דעת הראב"ד דהא הרמב"ם כתב בהדיא בתחילת דבריו והוזה עליו שלישי ושביעי ואי נימא דאף קודם הזאה טהור למה נקט בשביעי ובפשטות דבריו של הרמב"ם משמע דהוזה עליו גם בשביעי ואח"כ נטמא בקבר התהום דהיינו לאחר הזאה וכש"כ לפי מה שהבין שם הכס"מ בדברי הרמב"ם שהרמב"ם מיירי לאחר טבילה נמי אלא דאפילו נימא כפשטות דברי הרמב"ם דמיירי קודם טבילה וכש"כ לדעת הראב"ד דמיירי לאחר הזאה וטבילה רק מחוסר הערב שמש לא קשיא כלל אמאי לא מוקמינן אחזקה שטמא חדא דהא מבואר בנזיר (דף ס"ג ע"ב) דמחוסר הערב שמש אין לו חזקה טומאה והתוס' מפרש שם שאפילו לא טבל נמי אין לו חזקת טומאה דבידו לטבול עיי"ש. ועוד לפי דברינו לא תקשי ולא מידי דהא ביארנו דכל הסברא דטמא הוא משום דאי נטמא בטומאת התהום באמצע ימי טומאתו הראשונה עדיין נשאר עליו טומאה הראשונה שהיא טומאה ידועה וזה לא שייך לומר כן אלא היכא דנטמא בשני' בעוד שהטומאה הראשונה עליו קיימת בתוקפה דהיינו עכ"פ קודם הזאת שביעי אבל אם הוזה עליו בשביעי ג"כ דקלשה טומאתו וכש"כ שטבל ג"כ דלא מחוסר אלא הערב שמש ולא הוי אלא טבול יום ואפילו קודם טבילה נמי כיון דבידו לטבול חשיב ג"כ קלשה טומאתו דעכ"פ לא הוי טומאתו עתה אלא כטומאת שרץ ואז אם נטמא בפעם שנית וצריך מחדש הזאת ג' וז' אז בודאי אין שייך לומר דמטעם טומאה הראשונה הוא וא"כ טמא עתה רק משום טומאה השני' וטומאה השני' היא טומאת התהום לכן טהור לפסח ודוק. וממילא נסתלקה ראיתו דלא מטעם חזקה הוא דאפילו מוקמינן על החזקה שטמא אבל מ"מ באיזה טומאה נטמא בטומאת התהום וטומאת התהום טהור לפסח אבל אם נטמא בששי דאז טמא משום טומאה הראשונה דהיא טומאה הידועה לכך טמא לפסח ודוק:
ונחזור עתה לבאר ולתרץ מה שהקשינו לפי דברינו דהרמב"ם פסק דבנודע קודם הזריקה טמא ולא מרצה דהיינו כדרצה שם הש"ס בפסחים לומר כן אליבא דמר בר ר' אשי דנודע קודם הזריקה לא מרצה תקשה למה פסק כן הרמב"ם הא הש"ס מסיק שם דמר בר ר"א סבירא לי' בהדיא דאפילו נודע קידם הזריקה נמי הציץ מרצה ולא אמר מר בר ר"א לעולם כן דלא מרצה וא"כ למה פסק הרמב"ם כדס"ד דהש"ס. ועוד תקשה על דברינו שאמרנו דאפילו אנן דפסקינן דנודע קודם הזריקה דלא מרצה אעפ"כ נוכל לפסיק כהברייתא דהמוצא מת מושכב לרחבו של דרך דיכול לעשות הפסח וביארנו משום דהתם הוי ספק כדמפרש הרמב"ם ז"ל שמא לא נגע וספק ידיעה הוי כלא נודע כלל לכן יכול לעשות הפסח א"כ מאי מקשי הש"ס על מר בר ר"א בס"ד דאומר דנודע קודם זריקה דלא מרצה מהאי ברייתא דהמוצא מת דטהור לפסח דמשמע לכתחילה מאי קושיא הא מר בר"א מיירי בנודע שנטמא בודאי והאי ברייתא מיירי בנודע שנטמא בספק דהוי כלא נודע כלל לכן יכול לעשות הפסח ודוק:
ונראה לתרץ את כל זה בהקדם לבאר את דברי הרמב"ם ז"ל שלא ביארנו עוד כל צרכו דתקשי עוד לפי דברינו מהרמב"ם פ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ו' דהנה זאת תרצנו שפיר דלא קשיא כלל דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' ק"פ מה שכתב בהל' י"ב וי"ג ומה שכתב בפ"ו מהל' נזירות דדוקא שנודע לאחר הקרבה מרצה אבל נודע קודם הקרבה לא ובהל' ק"פ שם הל' י"א כתב דאפילו נודע קודם נמי טהור לפסח וביארנו דלא תקשה משום דשם מיירי בידיעת ספק דהוי כלא נודע כלל אבל מ"מ תקשה לדברינו מהרמב"ם דפ"ד מהל' ביאת מקדש הל' ו' דשם פסק בפירוש שאפילו נודע שנטמא קודם זריקה נמי טהור בטומאת התהום וז"ל הרמב"ם שם כהן שעבד ואח"כ נודע שהי' טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה וכל הקרבנות שהקריב נרצו ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אעפ"י שהוא מזיד עיי"ש. הרי דברי הרמב"ם ברור דאפילו נודע קודם הקרבה נמי טהור שהציץ מרצה והכס"מ כתב שם דפסק כלישנא בתרא דפסחים דאפילו נודע קודם הציץ מרצה והקשה שם הכס"מ דהכא משמע דכשר רק בדיעבד והתם בהלכות ק"פ משמע דאפילו לכתחילה שוחט הפסח שם בהל' י"א ולפי דברינו קושיתו לא קשי' ולא מידי דהתם מיירי בידיעת ספק והכא מיירי בידיעת ודאי שנטמא אך אדרבה תקשה דהכא משמע דעכ"פ בדיעבד כשר אפילו נודע קודם הקרבה נמי והתם בהל' קרבן פסח הל' י"ב וי"ג בנזירות פ"ו משמע דאם נודע קודם לא מרצה כלל והיא סתירה מפורשת בדברי הרמב"ם דהכא בהל' ביאת מקדש מפורש בהדיא דאפילו נודע קודם שהציץ מרצה והדבר צריך תלמוד:
אך לפענ"ד נראה דהנה באמת קשו הסוגיות אהדדי דהכא בפסחים מסיק הש"ס דאפילו נודע קודם זריקה הציץ מרצה והנה בנזיר מסקינן דדוקא בנודע לאחר גלוח אבל קודם גלוח לר"א או קודם הזריקה לרבנן דאין הציץ מרצה דהקרבן פסול וכן מפורש בתוספתא בפ"ו דמסכת פסחים ונזירות והובא ברש"י ז"ל בנזיר שם והתוס' הקשו זאת בפסחים ובנזיר. ונראה דאית לי' להרמב"ם ז"ל דרך אחרת לישב הסוגיות וממילא יהי' מיושב מה שפסק בפ"ד מהל' ב"מ דלא יהי' סותר למה שפסק בהל' ק"פ ונזירות והוא דהנה כבר הבאתי לעיל במה שנסתפקתי בהא דאמרינן דאם נודע קודם הזריקה שנטמא מספק אי נאמר דספק ידיעה הוי ידיעה עכ"פ להכי דהוי טמא מספק או נימא דספק ידיעה לא הוי ידיעה כלל ואמרנו בפשטות דספק ידיעה לאו כלום היא דמ"מ לא נודע לו שנטמא. אבל מ"מ נראה דספק זה תליא באידך ספיקא שנסתפקנו הא דטומאת התהום טהור לנזיר ועושה פסח אם ההל"מ היתה דכל זמן שלא נודע לו שנטמא טהור גמור הוא לנזיר ועושה פסת דידיעתו היא גורמת טומאתו וכל זמן שלא נודע לו הרי הוא טהור או נימא דהל"מ היתה דעל טומאת התהום הציץ מרצה דבכל מקים הציץ מרצה רק על טומאת בשר ולא על טומאת הגוף אבל בטומאת התהום הציץ מרצה נמי בטומאת הגוף נמצא דמ"מ טמא הוא בטומאת התהום ג"כ קודם ידיעה נמי אך דהציץ מרצה ודוק. והנה אם נאמר דהתורה גלתה דקודם שנודע לא נחשב לטמא כלל דהידיעה היא גורמת הטומאה בזה שייך שפיר לומר כסברתנו דספק ידיעה לאו ידיעה היא כלל ומותר לכתחילה להקריב הקרבן כיון דמ"מ אין לו ידיעה שנטמא וקודם ידיעה ליכא עליו שום טומאה דידיעה גורמת הטומאה אבל אי נימא דגם קודם ידיעה נחשב לטמא אך הציץ מרצה נמצא דטומאת התהום הוי טומאה ככל טומאה יכולין לומר כיון דלמעט בחדוש עדיף כיון דראינו שהקפידה התורה דאם נודע לו הטומאה שלא יקריב דלא רצתה התורה שיקריב בטומאה כן גם בנודע לו הספק טומאה כיון דמ"מ ספק לו אם נטמא ואם נטמא הרי הוא טמא גם עתה קודם שנודע לו בבירור וכיון דספק לו הוי ככל ס"ד לחומרא ואסור להקריב הקרבן ודוק:
נמצא לפי זה דאי נימא דטומאת התהום דטהור הוא משום ריצוי דציץ הוי ספק ידיעה כודאי ידיעה ואי נימא דנודע קודם זריקה דאין הציץ מרצה כן גם בנודע בספק דאין הציץ מרצה:
והנה מתניתין דפסחים (דף פ' ע"ב) דמיירינן בה קתני שם בהדיא דטומאת התהום דטהור הוא משום ריצוי ציץ דקתני שם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה הרי דמטעם ריצוי ציץ אתינן עלה אבל מסוגיא דנזיר (דף ס"ג) מוכרחין לפרש דלא משום ריצוי ציץ דהתם מיירי בנזיר שנטמא אם סותר נזירותו או לא ואי נימא דטומאת התהום הוי טומאה גמורה אך דהחדוש הוא דהציץ מרצה מאי שייך ריצוי ציץ לנזירות דריצוי ציץ שייך רק בקרבנות אבל לא לנזירות ואי נימא דהוי טומאה ככל טומאה צריך לסתור נזירותו ולמנות מחדש וכיון שגלתה התורה דטומאת התהום טהור בנזיר מוכרחין לומר דלאו משום ריצוי צין הוא אך דהלל"מ היתה דכל זמן שלא נודע שנטמא הוי טהור דהידיעה גורמת הטומאה לכן אינו סותר נזירותו ודוק. וגם שם בנזיר לא מפורש כלל דטעם דטומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ וכיון דנזיר ועושה פסח בחד הלכתא גמירי להו צריכין לכאורה לומר דגם הא דטומאת התהום טהור לעושה פסח הוא ג"כ לאו משום ריצוי ציץ אך דהוי טהור ממש לזה ונמצא לכאורה דסוגיא דנזיר סותר להסוגיא דפסחים ובאמת אין סברא לומר דטומאת התהום הציץ מרצה אפילו בפסח משום דריצוי ציץ לא שייך אלא היכא דהפסול הוא בקרבן גופי' דנטמא הבשר והדם או אפילו בטומאת הגוף אך בכהן העובד דכהן העובד נטמא זהו ג"כ הוי פסול בקרבן גופי' אבל בטומאת בעלים דכשהבעלים נטמאו והם אינם עוסקים בהקרבן כלל מאי שייך ריצוי ציץ הא הפסול לא הוי בקרבן גופי'. והנה באמת הרמב"ם ז"ל אינו מזכיר הטעם דטהור בטומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ לא בפ"ו מנזירות ולא בפ"ו מהל' קרבן פסח רק כתב. דבר זה הוא הלכה מפי הקבלה אך בפ"ד מהל' ביאת מקדש דשם מיירי בכהן העובד שם מזכיר הטעם דטהור הוא משום דהציץ מרצה משמע ג"כ כסברתנו דלא שייך ריצוי צין לא בנזיר ולא בפסח עיי"ש. אבל מ"מ תקשה מסוגיא דפסחים דהתם מפורש דטומאת התהום דטהור בפסח הוא משום ריצוי ציץ ודוק:
והנה ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בפסחים (דף פ' ע"א) על הך מתניתין דהפסח שנזרק דמו וראיתי שהוא מפרש מתניתין דנטמא בטומאת התהום דהציץ מרצה מיירי בטומאת כהן ולא בטומאת בעלים ומשמע מזה דהרמב"ם סובר דעד כאן לא קאמר מתניתין טעמא דטומאת התהום דטהור הוא משום ריצוי ציץ משום דמתניתין מיירי בטומאת כהן אבל בטומאת בעלים לא הוי מטעם ריצוי ציץ אלא כדאמרן דטומאת התהום טהור לגבייהו דאי לאו הכי למה דחק להרמב"ם ז"ל לפרש דקאי על כהן העובד בטומאת הגוף ולא בטומאת בעלים בפשיטות טפי. איברא דמכל הסוגיא דפסחים שם (דף פ' ופ"א) משמע שם להיפוך מפירוש הרמב"ם דמיירי בטומאת בעלים ולא בטומאת כהן אמאי דבעי שם רמב"ח בכהן המרצה בקרבנותיהן אי הותרה לו טומאת התהום וכיון דאיבעי' לי' בכהן העובד אי מרצה אי לא משמע מזה דמתניתין דקתני דמרצה מיירי בטומאת בעלים ולא בטומאת כהן ומשמע מכאן דגם בטומאת בעלים שייך ריצוי ציץ והאיך מפרש הרמב"ם ז"ל מתניתין להיפוך ממה שמשמע שם כל הסוגיא ומוכרחין לומר דהרמב"ם סבירא לי' כיון דבנזיר מוכרחין לומר דטומאת התהום דטהור טעמא לא משום ריצוי ציץ הוא וכיון דפסח ונזיר בחדא הלכתא גמירי להו א"כ מצד הסברא צריכין לומר דגם בפסח ג"כ לאו משום ריצוי ציץ ובפרט לפי הסברא שביארנו לעיל דטומאת בעלים דאינן מביאין קרבן לאו פסול הוא בגוף הקרבן אלא הוי פסול מצד אחר וממילא לא שייך ריצוי ציץ בטומאת בעלים אך כל זמן דמספקא להו אי בכהן העובד איכא דינא דטומאת התהום היו מוכרחין לאוקמי מתניתין בטומאת בעלים ולמימר דטעמא דטומאת התהום דטהור הוא משום ריצוי ציץ ולמדחק ולומר דהגם דנזיר ופסח, בחדא הלכתא גמירי להו אעפ"כ דינין מחולקין הם אבל לפי האמת דפסקינן דגם בכהן העובד איכא דינא דטומאת התהום וכדמסיק בש"ס שם בפסחים את"ל דכהן המרצה בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום וכדרך הרמב"ם לפסוק כאת"ל ומפורש בירושלמי בפ"ט מנזירות הל' ב' (דף מ"ד) דפוס ראם דהטעם דכהן העובד בקרבנותיהן הותרה לו טומאת התהום הוא משום שנאמר לכם בין לו ובין לעובד שלו וכיון שכן תו לא צריכין למדחק דמתניתין מיירי בטומאת בעלים ולמימר דטעמא דטומאת בעלים הותרה בטומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ דיכולין השתא לומר שפיר דכיון דנזיר ועושי פסח בחדא דינא גמירי ובנזיר כבר הוכחנו דהא דהותרה לו טומאת התהום לאו משום ריצוי ציץ בפסח ג"כ הכי דטומאת התהום הותרה ממש בפסח ודמפורש במתניתין דטעמא הוא משום ריצוי ציץ מיירי בטומאת כהן דהותרה לו ג"כ טומאת התהום ולא מהלכתא אך דילפינן מילפותא יכולין לומר דכיון דלא נאמר בו בפירוש אך דילפינן מילפותא דלכם כדמפורש בירושלמי נהי דמרצה אבל הוא מטעם ריצוי ציץ אבל טומאת בעלים בין דנזיר ובין דעושי פסח הוא משום דטומאת התהום הותרה לו לגמרי דנחשב לטהור ודוק:
וארוח לי' להרמב"ם בפירוש זה לתרץ קושית התוס' ושאר מפרשים את סתירת הש"ס דנזיר ופסחים דהכא מסיק הש"ס אלא אי אתמר הכי אתמר דאפילו נודע קודם זריקה מרצה ובנזיר מפורש דקודם גלוח לר"א וכן לרבנן קודם זריקה סתר הכל וגם בתוספתא פ"ו מפורש כן דבנודע קודם זריקה אינו יכול להקריב הקרבן ולמימר דסוגיות דנזיר ודפסחים חלוקות אהדדי אין יכולין לומר כן דא"כ למה חזר הש"ס ממאי דרצה שם לומר דמר בר ר"א סבירא לי' דנודע קודם זריקה דאין הציץ מרצה דפריך לי מברייתא דהמוצא מת אדרבה לסייע לי' ממתניתין דנזיר ומהתוספתא דפסחים ונזיר דמפורש שם דבנודע קודם עשיית הפסח דנדחה לפסח שני והתרוצים שתרצו התוס' לחלק בין שחיטה לזריקה. נראה לו דוחק להרמב"ם לחלק כן אבל לפי דבריו שפירש דבמסקנא דכהן העובד הותרה לו טומאת התהום מיירי מתניתין דקתני נטמא טומאת התהום הציץ מרצה בטומאת כהן ולא בטומאת בעלים לפי זה מר בר ר"א דאמר לא שנו וכו', וכן לפי דמסקינן שם דאמר לא תימא דנודע לאחר זריקה הוא דמרצה אבל וכו' קאי נמי אמתניתין וא"כ מר בר ר"א מיירי לא בטומאת בעלים אלא בטומאת כהן א"כ לא קשיא כלל מה שהקשו התוס' מסוגיא דנזיר וכן לא יקשה מהתוספתא דמפורש דאי נודע קודם זריקה דנדחה לפסח שני דלא קשיא ולא מידי דהסוגיא דנזיר וכן בתוספתא מיירי שם בטומאת בעלים וכיון דגמירי להו מהלכה כן היתה ההלכה דהידיעה גורמת הטומאה כמו שביארתי לעיל לכן אם נודע לו קודם הזריקה אין הקרבן נרצה אבל מר בר ר"א דמיירי בכהן העובד דטעמא דהותרה לו טומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ כמו שמפורש במתניתין ואי משום ריצוי ציץ ביארנו לעיל דבאמת הוי טמא כטומאה ידועה אך כאן הציץ מרצה יכולין לומר דכיון דאפילו לא נודע נמי נחשב לטמא אעפ"כ הציץ מרצה מה לי דנודע נמי הציץ מרצה ונהי דכיון דנודע אין לו לכתחילה להקריב אבל מ"מ בדיעבד הציץ מרצה דמה לי נודע ומה לי לא נודע מ"מ טמא הוא ונהי דאין הכרח לומר כן דנוכל לומר כדקס"ד דגם בזה איכא חילוק בין נודע ללא נודע אבל מ"מ ליכא קושיא כלל אי נימא דגם בנודע קודם זריקה נמי הציץ מרצה מהסוגי' דנזיר ומהתוספתא דהכא שאני ושאני ואין דמיון כלל זה לזה כדביארנו בעזהי"ת. ואתי פסקי הרמב"ם לפי זה כמין חומר דפ"ו דנזירות ובהל' ק"פ דשם מיירי בטומאת בעלים לא הזכיר הרמב"ם כלל דטעמא דטומאת התהום דטהור הוא משים ריצוי ציץ אך כתב דדבר זה מפי הלכה ולכן פסק שם דדוקא בנודע לו לאחר זריקה הוא דנרצה הקרבן בין בנזירות כן פסק וכן בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"ב וי"ג משום דפסק כהסוגיא דנזיר (דף ס"ג) וכהתוספתא דנזיר ופסחים פ"ו עיי"ש דקתני בהדיא דאם נודע קודם עשיית הפסח שנטמא בטומאת התהום דנדחה לפסח שני אבל בפ"ד מהל' ביאת מקדש דשם מיירי בכהן העובד כתב שם האי טעמא דלכך הותרה בכהן העובד טומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ וג"כ כתב דאפילו נודע לו קודם עבודה נמי הורצה הקרבן משום דפסיק כמר בר ר"א וכדמסיק שם הש"ס בפסחים דאפילו נודע קודם זריקה נמי הציץ מרצה וסובר הרמב"ם דמר בר ר"א לא אמר כן אלא בכהן העובד אבל בטומאת בעלים לא דלא יפלוג על מתניתין דנזיר וגם על התוספתא ושפיר איכא לחלק בין טומאת בעלים לטומאת כהן כדביארנו דטומאת בעלים דטהור הוא מהלכה וכן היתה ההלכה דאי נודע קודם זריקה טמא משום דידיעה גורמת הטומאה אבל אי נודע לאחר הזריקה נמצא דבשעת זריקת הקרבן הי' טהור אבל בטומאת כהן דטעמא דמרצה הוא משום ריצוי ציץ בזה ליכא לחלק בין נודע קודם זריקה לנודע לאחר זריקה דמ"מ טמא הוא והציץ מרצה כן גם בנודע קודם זריקה דהציץ מרצה אך ואת פסק דאם נודע קודם זריקה דהציץ מרצה בדיעבד אבל לכתחילה אסור להקריב משום דאף דהציץ מרצה אבל מ"מ לטמא נחשב לכן אסור לכתחילה להקריב ודוק ואתי פסקי הרמב"ם לפי זה שלם ויפה ודוק:
ובזה שביארנו יהי' ניחא מה דהקשינו לפי דברינו דאף דפסקינן דבנודע קודם זריקה דאין הקרבן נרצה מ"מ פוסק הרמב"ם שפיר בפ"ו מהל' ק"פ הל' י"א דהמוצא מת מושכב לרחבו של דרך דיכול לעשות לכתחילה הפסח אף דנודע לו קודם שחיטה משום דהתם מיירי בספק נטמא וספק ידיעה הוי כלא נודע והקשינו דא"כ מאי מקשי הש"ס דפסחים במאי דרצה לומר דמר בר ר"א סובר דאם נודע לו קודם זריקה דאין הציץ מרצה מהברייתא דהמוצא מת מאי קושיא דמר בר ר"א מיירי דאי נודע לו שנטמא ודאי טומאה לכן סובר דאין מרצה אבל הברייתא מיירי דנודע לו רק ידיעת ספק לכן אפילו בנודע לו קודם הקרבה יכול להקריב דידיעת ספק הוי כלא נודע אבל לפי דברינו לעיל דהא דאמרנו דספק ידיעה הוי כלא נודע כלל הוא דוקא אי אמרינן דהא דטומאת התהום טהור הוא משום דההלכה כך היתה דנחשב לטהור כל זמן שלא נודע לו שנטמא בזה שייך לומר דאף דיש לו ידיעת הספק שנטמא מ"מ כל זמן שלא נודע לו בודאי הוי כלא נודע אבל אי אמרינן דטעמא דהקרבן נרצה בטומאת התהום הוא משום ריצוי ציץ ביררנו לעיל דספק ידיעה וודאי ידיעה דין אחד להם דאי בנודע לו שנטמא קודם זריקה דאין הציץ מרצה כן גם אפילו דנודע לו רק הספק שנטמא ג"כ אין לו להקריב כן ביארנו לעיל בטיב טעם א"כ לא קשיא כלל דשפיר פריך הש"ס על מר בר ר"א מהברייתא דהמוצא מת וליכא לשנויי דמר בר ר"א מיירי בנודע לו שבודאי נטמא לכן אין מרצה אבל הברייתא מיירי בנודע לו רק ידיעת ספק כיון דביררנו דמר בר ר"א קאי על המתניתין דמיירי באותו טומאת התהום שהציץ מרצה וכדקתני בהדיא במתניתין דטעמא הוא משום ריצוי ציץ וכן מר בר ר"א נמי מיירי בהכי כדקאמר מרצה ולא מרצה דמשמע דלכך טהור משום ריצוי ציץ וכמו שהארכנו לעיל א"כ כיון דאמר דאם נודע לו קודם זריקה שנטמא אין הציץ מרצה אתי לפי זה דלאו דוקא שנודע לו בודאי שנטמא אלא אפילו בנודע לו שהוא ספק טמא בטומאת התהום נמי דינא הכי כיון דטעמא הוא משום ריצוי ציץ כמו שביארנו וא"כ תקשה שפיר מהברייתא דהמוצא מת הגם דהתם מיירי בספק נטמא אבל מ"מ כיון דטעמא משום ריצוי ציץ מה לי ספק ומה לי ודאי דלטעמא דריצוי ציץ אין חילוק בין ידיעת ודאי לידיעת ספק וא"כ אמאי קתני בהברייתא דאף דנודע לו קודם עשיית הפסח דיכול לעשות פסח לכתחילה הא נודע לו קודם ודוק להכי מסיק שם הש"ס אלא אי אתמר הכי אתמר דמר בר ר"א סבירא לי' דאפילו נודע קודם זריקה נמי הציץ מרצה ודוק:
אך לכאורה לפי דברינו דמר בר ר"א דסובר דטעמא דמרצה בטומאת התהום משום ריצוי ציץ הוא דוקא בכהן העובד אבל לא בטומאת בעלים וכמו שביארנו א"כ מ"מ תקשה מאי קושיא על מר בר ר"א דאמר דבנודע קודם זריקה דאין מרצה מהברייתא הא מר בר ר"א אזיל בכהן העובד ובכהן העובד אה"נ דאפילו אי נודע לו ידיעת ספק נמי אין מרצה אבל הברייתא דקתני לנזיר ועושה פסח דטהור מיירי בטומאת בעלים דשם דטהור לאו משום ריצוי ציץ לכן אי נודע לו קודם זריקה רק ידיעת ספק לא הוי ידיעה כדביארנו כיון דטעמא לאו משום ריצוי ציץ הוא דטהור לכן יכול לעשות הפסח אף דנודע לו ידיעת ספק ונראה דמוכרחין לומר דהש"ס סבירא לי' דכיון דקתני סתם לנזיר ועושה פסח טהור ובכלל עושה פסח הוא בין טומאת בעלים ובין טומאת כהן ומשמע להש"ס דהברייתא מיירי בטומאת כהן נמי ואעפ"כ טהור ומותר לכתחילה להקריב הגם דנודע לו קודם הקרבה ופריך שפיר אמר בר ר"א ואעפ"י דאמרינן דהברייתא דקתני דטהור לעושה פסח קאי גם אכהן מ"מ לא מצינן לפשוט לעיל להבעי' דרב"ח אי כהן המרצה בקרבנותיהן אי הותרה לו טומאת התהום משום דבאמת לא קתני בהדיא בהברייתא דמיירי בכהן שנטמא נמי ואי נימא דבכהן לא הותרה טומאת התהום א"כ לא שייך כלל טומאת התהום בכהן א"כ קא אזלא הברייתא רק בטומאת בעלים אבל לפי האמת דגם בכהן הותרה לו טומאת התהום בקרבנותיהן א"כ צריכין לומר בפשטות דהא דקתני לעושה פסח דטהור מיירי נמי בכהן העובד דבי' נמי הותרה טומאת התהום דאי לאו הכי הוי לי' להברייתא לפרושי כיון דבכל מקום הותרה ג"כ טומאת התהום לגבי' נמי אלא ודאי דאפילו בכהן העובד מותר להקריב פסחים אפילו נודע לו קודם שנטמא ובי' ליכא לחלק בין ידיעת ספק לידיעת ודאי לכן מסקינן דמר בר ר"א אומר דאפילו נודע קודם זריקה נמי הציץ מרצה וכל זה הוא דוקא בטומאת כהן אבל לא בטומאת בעלים כדביארנו לעיל ועולים הסוגיות יפה וגם דברי הרמב"ם ז"ל עולין בקנה אחר כפתור ופרח ודוק היטב בכל זה:
והנה אחר שביארנו בעזהי"ת את דברי הרמב"ם ז"ל בהיד החזקה וכפי' המשניות בטוב טעם: אתי לכאורה לפי דברינו שראית המהרי"ט מפי' המשניות להרמב"ם ז"ל דמחזקינן מאיסור לאיסור נדחין מצד אחר והוא דמפי' המשניות להרמב"ם ז"ל ליכא ראי' דמחזיקין מאיסור לאיסור אלא היכא דאיסור השני פועל שהאיסור הראשון לא יסולק ממנו כגון הכא במאי דמיירי הפי' המשניות להרמב"ם דאם נעמיד אותו על חזקתו שנטמא נמצא דטומאתו הראשונה עוד לא סלקה מעליו וע"ז שייך שפיר להעמיד על החזקה כמו בכל מקום שמעמידין האיסור על חזקתו שלא נשתנה אבל היכא דהאיסור הראשון בודאי הלך ואנו מסופקין אם נאסרה באיסור אחר מנ"ל דבהאי גונא מחזיקין מאיסור לאיסור ודוק:
ומה שנלענ"ד לומר בזה הוא דמהרי"ט לא כוון בזה להביא ראי' דבעלמא מחזיקין מאיסור לאיסור אך דהמהרי"ט הביא ראי' רק לדינו דמיירי בו דשייך כאן לומר דמחזיקין דהמהרי"ט מיירי שם באחד שמת ולא נודע אם היו לו אחים או לא דכתב דמחזיקין מאיסור אשת איש לאיסור יבמה לשוק וסובר המהרי"ט דאיסור א"א ואיסור יבמה לשוק לאו שני איסורין מיוחדין נינהו שאין להם שייכות להדדי אך סובר דאיסור דיבמה לשוק הוא אותו האיסור גופי' דא"א שהי' עלי' בעור שהי' בעלה חי אך באשה שיש לה בנים כשמת הבעל הותר האיסור דא"א ומותרת להנשא ואם אין לה בנים אסורה להנשא דנשאר האיסור דא"א אפילו אחר מיתת בעלה נמי אך כיון דאין לה בעל הוקל מעלי' האיסור מאיסור חנק לאיסור לאו אבל מ"מ הוא אותו האיסור דא"א שהי' עלי' בעוד בעלה חי ולא איסור חדש וא"כ שייך שפיר לומר מחזיקין מאיסור לאיסור כמו התם בנטמא הגם דמטומאה הראשונה עשה מעשה לטהר אך כיון שיכול להיות שנעשה מעשה שנארך הטומאה הראשונה כגון שנטמא כמו שביארנו מעמידין על החזקה שהטומאה הראשונה עדיין קיימת כן הכא נמי דמספקא לן אם האיסור דא"א נסתלק במיתת הבעל או לא נעמיד אותו על החזקה שלא נסתלק ודוק:
וראי' דאיסור דיבמה לשוק לאו איסור חדש הוא יכולין להביא מדברי הש"ס דקדושין (דף י"ד ע"א) שם ובמיתת היבם מנ"ל ק"ו וכו' אלא מה לא"א שכן אוסרה מתירה ופי' שם רש"י ז"ל וז"ל שהרי בעלה הוא האוסרה לפיכך הוא מתירה במיתתו אבל יבמה דקדושי דבעל קאסרי לה האיך תהא מיתת היבם מתירתה עכ"ל הרי דס"ד דגמרא דיבמה קדושי הבעל קאסרי לה דהיינו שיש עלי' עוד קדושין דבעל הרי דאיסור דיבמה לשוק היינו מעין האישות שהי' עלי' בחיי בעלה והגם שיש לדחות אבל פשטות דברי רש"י ז"ל משמע כן והגם דמדחי שם בגמרא אמר ר"א הא נמי אוסרה מתירה יבם אוסרה יבם שרי לה לאו משום דבמסקנא סבר לה לש"ס דאיסור דיבמה לשוק הוא איסור חדש ולאו משום אישות שיש עוד עלי' אך דבזאת מודה במסקנא ג"כ אך הכוונה הוא דהאישות שהי' שייכת מתחילה לבעלה נתרוקן במיתת הבעל מבעל ליבם נמצא דעתה הוא יבם האוסרה ולא. הבעל כן יכולין לומר בדברי ר"א וכן משמעות דברי רש"י ז"ל שם עיי"ש וכיון דאיסור אחד הוא שייך שפיר לומר מחזיקין מאיסור לאיסור כמו התם בנזיר דמיירי בי' הפי' המשניות להרמב"ם ודוק:
ובכלל הי' נראה לי לחדש ולומר דאפילו למאן דסוברין דמחזיקין מאיסור לאיסור לאו בכל האיסורין קאמרי דמחזיקין אלא אחד מהנך גווני או כדאמרן דהאיסור השני פועל על האיסור הראשון שלא יסולק או עכ"פ בכגון זה דהאיסור הראשון והשני נלקחין מסבה אחת כמו שאבאר כגון בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומפרש רש"י וכן הרשב"א ז"ל דהיינו איסור דאמ"ה הגם כשמתה כבר נסתלק האיסור דאמ"ה ועתה ליכא כ"א איסור נבלה אבל מ"מ האיסור דאמ"ה הוא מטעם דליכא שחיטה דהתורה הקפידה שלא לאכול בלי שחיטה דהא השחיטה מתרת האיסור דאמ"ה ואיסור נבלה נמי הוא משום דלא נשחטה נמצא דסבה אחת גורמת שני האיסורין לכן שייך לומר חזקה דהסבה ההיא שגרמה האיסור הראשון וכן השני עדיין לא נסתלקה אבל היכא דשני האיסורין אין להם שום שייכות זה לזה אז כולי עלמא מודו דלא אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור. ובזה נוכל לתרץ מה שכתב שם הש"ש בשמע' ה' פ"ד דנראה מהפוסקים דסבירא להו דאין מחזיקין מאיסור לאיסור דהא בספק בשחיטה העלו רוב אחרונים דלא מהני ס"ם משום דלא מהני ס"ס נגד חזקת איסור ואלו בספק טרפות אפילו אירע מחיים נמי מהני ס"ס וכדמבואר ביו"ד סי' נ"א בספק מחמת קוץ או מחמת חולי דמותר מטעם ס"ס ואי נימא כמ"ש מהרי"ט דמחזיקין מאיסור לאיסור וכחזקת ודאית היא א"כ אפילו בספק טרפות נמי לא להני ס"ס כיון דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור טרפות עכת"ד.
אבל לפי דברינו לא קשיא כלל דאיכא למימר דאפילו נימא מחזיקין מאיסור לאיסור היינו באיסורין שיש להם שייכות אהדדי כגון אמ"ה ונבלה ששניהם מחמת חסרון שחיטה הם ושחיטה מתרת אותם אבל טרפה שאין לה שום שייכות עם שחיטה ושחיטה אינה יכולה להתיר איסור טריפה לא שייך כאן לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור כן הי' נראה לי לומר דעל איסור טריפות לא אמרינן דמחזיקין מאיסור לאיסור. אך באמת כבר חקרתי אי איסור טריפה הוי איסור מיוחד או נימא דטריפה הוא ג"כ מפני חסרון שחיטה דכיון דטריפה אינה חי' א"כ נחשבת שקצת חיותה כבר פקעה ממנה בלא שחיטה ושחיטה אינה מתרת אלא היכא שכל חיותה נפקעין ממנה ע"י שחיטה אבל טריפה אין כל חיותה נפקעין ע"י שחיטה לכך אין בכח של השחיטה אלא לטהר אותה מטומאת נבלות אבל לא להתיר באכילה. וקצת סמך לדבר זה מצאתי ברש"י ז"ל בפסחים (דף כ"ה ע"א) ד"ה מנבלה וכו' וז"ל ואין נראה לי דטרפה נמי לא משתרי בשחיטה עכ"ל וכן ראי' מפורשת מדברי רש"י ז"ל בב"ק (דף ע"ח ע"ב) ד"ה המעכב בשחיטה דאיסור טריפה הוי משום חסרון שחיטה עיי"ש. וא"כ לפי זה גם באיסור טריפה הי' שייך לומר מחזיקין מאל"א למאן דסובר כן אך נראה לי לומר דאפילו נימא כן דאיסור טריפה הוא חסרון בשחיטה מ"מ לא שייך בה לומר מחזיקין מאיסור לאיסור מצד אחר והוא דנראה דלא שייך לומר מחזיקין מאיסור לאיסור אלא דוקא באופן זה כגון דהספק מאיסור השני נולד באותו הרגע ממש שנסתלק האיסור הראשון כגון ביבמה לשוק דהספק איסור יבמה לשוק נולד באותו הרגע ממש שנסתלק האיסור דא"א לכן באמ"ה ונבלה דהספק איסור נבילה נולד באותו הרגע שנסתלק האיסור דאמ"ה אבל כאן באיסור טריפה דהספק נולד עוד מחיים בשעה שהאיסור דאמ"ה הי' עלי' והאיסור טריפות יש על הבהמה בשעה שהיא חי' ג"כ נמצא דבשעת שהיתה חי' לא הי' עלי' אלא איסור דספק טריפות דבחיי' לא הי' שייך לאוקמי על החזקה דהא היתה עלי' עוד האיסור דאמ"ה גופי' וא"כ הי' האיסור טריפות עלי' רק ספק וא"כ מהיכא תיתי לאחר מיתת הבהמה שיהי' חל עלי' האיסור טריפות בודאי מטעם מחזיקין מאיסור לאיסור הא עתה ליכא שום התחדשות במציאות דאיסור טריפה לכן לא שייך מחזיקין מאיסור לאיסור על איסור טריפה ודוק: והנה מה שהביא מהרי"ט ראי' מהא דבהמ' בחיי' בחזקת איסור עומדת דמחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה דמחזיקין מאיסור לאיסור כתב שם הש"ש בפ"ב דהתוס' בפ' אין צדין בביצה פליגי על רש"י ז"ל ופרשו דהא דבהמה עומדת בחזקת איסור לאו מטעם אמ"ה הוא אך מטעם איסור דאינה זבוחה וממילא מביא הש"ש ראי' מהתוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור מהא דלא פירשו כרש"י ז"ל ואח"כ בפ"ד שם מביא מדברי התוס' בפ' המדיר דסבירא להו דמחזיקין מאיסור לאיסור (שם דף ע"ה ע"ב) ד"ה ספק טמא דהקשה ר"ת אמאי טמא ולא מוקמינן לי' בחזקת טהרה ותירץ ר"ת דהכא מיירי שנזקק לטומאה שהי' בו נגע אחד והי' מוחלט וקודם שנטהר מנגע זה נולד בו ספק הזה ואחר שנטהר מהראשון נשאר בו ספק זה עיי"ש. הרי מכאן דסבירא להו להתוס' דמחזיקין מאל"א ומסיק שם דכיון דמדברי התוס' בפ' אין צדין משמע דסבירא להו דאין מחזיקין מאל"א הרי דהתוס' חזרו ממה שסבירא להו בפ' המדיר והא דקשיא להו אמאי ספק טמא ולא מוקמינן לי' על חזקת טהרה תירצו בנדה (דף כ"ט) תירוץ אחר עיי"ש עכת"ד. אבל לפי מה שביארתי לעיל נראה דהתוס' לא חזרו בהו ממאי דסבירא להו בפ' המדיר אך הם סבירא להו דעד כאן לא אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור אלא באופן הא' שכתבתי לעיל דהיינו היכא דהאיסור השני פועל שהאיסור הראשון לא יסתלק כגון שכתבתי לעיל מנזיר ואיסור דא"א ויבמה לשוק לפי מה שביארתי דאיסור אחד הוא אבל באופן הב' דהיכא ששני איסורין הם אך שניהם נלקחין מסיבה אחת כמו שהבאתי לעיל דהיינו אמ"ה ונבלה וכדומה סבירא להו להתוס' דבזה לא אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור לכן התם בהמדיר דמיירי התוס' בא' שהי' מוחלט מנגע אחד ואח"כ נולד בו ספק נגע אחר דאעפ"י שנתרפא מהנגע הראשון לא אמרינן בזה דטומאתו שהי' עליו מהנגע הראשון סלקה מעליו אך טמא מצר הנגע השני דודאי לא כן הוא אך כל זמן שלא יוכל להטהר מהטומאה הראשונה יהי' מאיזה נגע שיהי' נשארה עליו הטומאה הראשונה שחל עליו בשעה שנעשה מוחלט נמצא דהנגע השני פועל רק שהטומאה הראשונה לא תפקע מעליו לכן סובר שפיר התוס' דאמרינן מחזיקין מאל"א אבל שם בפ' אין צדין דמיירי מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה דשני איסורין מיוחדין הם הגם שיש להם קצת שייכות אהדדי כדביארנו לעיל סבירא להו להתוס' דלא אמרינן בזה מחזיקין מאיסור לאיסור ופליגי על רש"י והרשב"א דסבירא להו דגם בגונא זה אמרינן מחזיקין מאיסור לאיסור וראיית המהרי"ט היא כן דהא רש"י והרשב"א ז"ל סבירא להו דגם אפילו בשני איסורין מיוחדין אמרינן ג"כ מחזיקין מאיסור לאיסור ואפילו התוס' דפליגי על רש"י ז"ל אעפ"כ יודו במעשה דמהרי"ט מיירי בו דמחזיקין מאל"א דהא סבירא להו בהמדיר דהיכא דהאיסור השני פועל על האיסור הראשון שלא נסתלק דאמרינן בכהאי גונא דמחזיקין וכאן נמי א"א ואיסור יבמה לשוק איסור אחר הוא לפי סברת המהרי"ט ז"ל ודוק:
והנה הראי' שמביא המהרי"ט מהא דאמרינן בשבעה דרכים בודקין את הזב בנזיר (דף ס"ו) עד שלא נזקק לזיבה משנזקק לזיבה אין בודקין אותו אונסו וש"ז טמאים שרגלים לדבר ומפרש תלמודא ספיקו לא תימא ספק חזי ספק לא חזי אלא ודאי חזי ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה פירשו שם התוס' דאי מחמת זיבה סותר ז' ואי מחמת ש"ז אינו סותר אלא יום אחד כיון שנזקק לטומאה ספקו טמא וחוזר וסותר הקודמין הרי דמחזיקין מאיסור לאיסור לאיסור ודחה שם הש"ש דהתם לאו משום חזקה אלא מטעם רגלים לדבר דאי נימא משום חזקה אפילו ספק חזי ספק לא חזי נמי יהא טמא דאוקי אחזקת טמא אלא ודאי דאין מחזיקין מאיסור לאיסור והכא טעמא משום רגלים לדבר ולפי דברינו לעיל הכא כולי עלמא יודו דשייך כאן לומר דמחזיקין מאיסור לאיסור אפילו התוס' דפליגי על רש"י ז"ל בפ' אין צדין וסברי דאין מחזיקין מאיסור אמ"ה לאיסור נבלה אבל הכא שאני דהכא דומה למה שכתבו התוס' בפ' המדיר דהא הכא נמי אם ראה באמצע ימי זיבה. זיבה דסותר ז' ימים לאו דנטמא מחדש אך דנשאר עליו הטומאה הישנה.
וממילא שייך כאן שפיר לאוקמי על חזקתו שנטמא אך מה דלא מוקמינן אחזקה בספק חזי ובספק לא חזי נלפענ"ד פשוט דכל דבר שאסור עד זמן קבוע ולא מחוסר מעשה כלל וכשיבא הזמן הותר ממילא אין הדבר עומד בחזקת איסור אדרבא הדבר עומד בחזקת היתר דהיינו לכשיבא הזמן שיהי' מותר כן נלע"ד לומר. וזהו סברת הש"ס בנזיר (דף ס"ד ע"ב) וזהו נמי סברת התוס' בגיטין (דף ב' ע"ב) דהקשו דהא נדה הוי איתחזק איסורא ולילף מנדה דע"א נאמן אפילו איתחזק איסורא ותירצו דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וגם בידה לטבול ע"כ וכונת התוס' לפענ"ד הוא כן דמה שהיא עתה אסורה לא הוי בחזקת איסור כיון דאסורה רק עד ז' ימים ולא מחוסר מעשה כלל דבידה לטבול לא מקרי טבילה מחוסר מעשה אך למה אית לן למיחש שמא ראתה עוד הפעם ע"ז לית לן חזקה כן נראה לענ"ד לומר דמה שכתבו בסיום דבריהם וגם בידה לטבול הכל תירוץ אחד הוא א"כ הכא נמי בספק חזי ספק לא חזי לית לן לאוקמי בחזקת טמאה דהא לכתחילה עומדת דלאחר ז' תהי' טהורה דהא לית לה חזקה שתראה כל ימי' ומה שהיא מחוסר טבילה ג"כ לא הוי מחוסר מעשה משום דבידה לטבול נמצא דלא הוי בחזקת טומאה כמו שכתבתי דכל איסור שנאסר רק לזמן קבוע ואין מחוסר מעשה כלל לא הוי בחזקת איסור אדרבא הדבר עומד לכתחילה בחזקת היתר אם יבא הזמן אבל בודאי חזי אך ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה נמצא דליכא על האיסור זמן קבוע דאפילו חזי ש"ז נמי סותר יום א' ואותו יום דסותר לאו משום טומאת קרי אלא משום טומאת זיבה אלא דכן גזה"כ דש"ז בזב אינו סותר ז' אלא יום אחד נמצא דבהא ליכא ספק דנארך עליו זמן הטומאה אך הספק הוא אם ליום א' או לז' ימים בזה שייך שפיר לומר דאוקמינן על חזקת טמא ונימא דנארך הזמן טומאה לז' ימים אבל אם הספק הוא דלמא לא חזי כלל טהור משום דמוקמינן הדבר על חזקתו שלא נשתנה וכיון דעמד לכתחילה דלאחר ז' ימים דיהי' טהור מוקמינן על חזקתו ואמרינן דלא חזי וטהור נמצא דראית המהרי"ט מהא דאמרינן דאם נזקק לטומאה ספיקו טמא דמחזיקין מאיסור לאיסור נכון וקיים ודוק: