אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן ט

סימן ח

הרמב"ם פ"י מהל' טומאת צרעת הל' ה' כתב וז"ל מי שהיתה בהרת בערלתו ימול ואעפ"י שהיא מילה שלא בזמנה שמצות עשה דוחה את לת"ע בכל מקום עכ"ל והקשה עליו המל"מ שם הא בשבת (דף קל"ג ע"א) אמרינן שם אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי לת"ע, לת"ע גרידא הא לת"ע ועשה הוא. ופירש שם רש"י ז"ל וז"ל השמר לת"ע הוא ולעשות ככל אשר יורוך וכו' עשה הוא ואין עשה דוחה לתעו"ע ע"כ. והא דמילה דוחה צרעת היינו דילפינן מבשר עיי"ש בסוגיא וא"כ קשה טובא על הרמב"ם דכתב משום עשה דוחה לת"ע הוא הא לת"ע ועשה הוא כדמוכח שם עיי"ש. אלא הטעם דדחי הוא משום דילפינן מבשר ולא מטעם דעשה דוחה לת"ע ע"כ קושיתו. והנה המל"מ תירץ דס"ל להרמב"ם כאידך ברייתא שמביא שם בגמרא לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו וכו' פירוש לעשות במתכוון כדי לטהר אסור אבל אם לא נתכוון כדי לטהר כגון שרוצה לשאת משא על כתפו אעפ"י שיודע בודאי שיקצץ הנגע מותר וכיון דלעשות מוקים לי' להכי ליכא עשה בצרעת כי אם לאו גרידא דהשמר דאם מוקמינן ה"עלעשות" לעשה מנא לי' לברייתא לאלפויי מיני' האי דינא ע"כ שם תוכן כונתו:

ולענ"ד תירוצו אינו מוכרח דעיין שם ברשב"א בחדושים בדף הנ"ל דכתב דאעפ"י דמוקמינן ללעשות להא דינא דברייתא יכולין לאוקמי ג"כ שפיר לעשה נמי עיי"ש אך לענ"ד קשה בכלל על הרמב"ם דכיון דפסק כהאי ברייתא שם הל' א' דאפילו לדבר הרשות כיון שאין מתכוין לטהר בקציצתו רק מתכוין לדבר אחר מותר אפילו בפסיק רישי' א"כ במילה שהיא דבר מצוה ליכא אפילו לת"ע נמי לפי הברייתא הנ"ל והרמב"ם דפסק כהך ברייתא מאי טעמא כתב דאיכא לת"ע. והנה באמת הקשו הקושיא הזאת על סוגית הש"ס בשבת הנ"ל (דף קל"ב ע"ב) הרשב"א והריטב"א ז"ל דאם נאמר כהאי ברייתא דאפילו דפסיק רישי' מותר אפילו לדבר הרשות א"כ אמאי איצטריך בשר לגבי מילה ותירצו דאיצטריך בשר אפילו נתכוון לטהרה בשעה שמל דמותר אבל על הרמב"ם ליכא לתרוצי כן דגבי מילה יהי' מותר אפילו מתכוון בפירוש לטהר דאם נאמר כן יקשה דהנה בהסוגיא דשם אמרינן לאביי לפי מאי דס"ד דלר"ש היכא דלא נתכוון ופ"ר דמותר וקרא דבשר מצריך להיכא דנתכוון ופריך שם בגמרא היכא דאיכא אחר לעביד אחר שלא יתכוון דאמר ר"ל דכל היכא דאפשר לקיים שניהם דלא אמרינן דעשה דוחה לת"ע ומשני דליכא אחר וא"כ תקשה דאם נאמר דהרמב"ם פסק כהברייתא דאפילו לדבר הרשות נמי מותר היכא דלא נתכוון לטהר ומה שכתב הרמב"ם הטעם גבי מילה דמותר משום דעשה דוחה לת"ע הוא משום דגבי מילה יהי' מותר אפילו היכא דנתכוון לטהר א"כ הי' צריך הרמב"ם לפרש דהיכא דאיכא אחר ליעבד כדמפורש בש"ס לאביי כן יצטרך לפי האמת לרבא אם נפסוק כהך ברייתא והי' לו להרמב"ם לפסוק כן עיי"ש היטב בש"ס ודוק:

והנה אציע לפניך סוגית הש"ס דשבת הנ"ל (דף קל"ב ע"א) בכדי שיהי' נקל להמעיין. אמר מר בשר אעפ"י שיש שם בהרת ימול הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא ודבר שאין מתכוון מותר אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאין מתכוון אסור. רבא אמר אפילו תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות וכו' דמסקינן שם דהדר בי' אביי לגבי רבא. ואח"כ איתא שם כן ואיכא דמתני להא דאביי ורבא אהא השמר בנגע וכו' לעשות לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ובמשא שעל כתיפו ואם עברה עברה פירוש הנגע והא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא וכו' אמר אביי הא מני ר"י וכו' רבא אמר אפילו תימא ר"ש ומודה ר"ש בפ"ר ולא ימות וכו' דמסיק ג"כ דהדר בי' אביי ופרכינן דלאביי מקמי דהדר בי' דלר"ש מותר בלא מתכוין אפילו בפסיק רישי' ובשר למאי איצטריך הא אינו מתכוין רק למול אמר ר' עמרם באומר לקוץ בהרתו הוא מתכוון וכו' ואי איכא אחר ליעבד אחר וכו' ומסקינן דליכא אחר עיי"ש:

והנה הרשב"א ז"ל הקשה מאי פריך בש"ס למה לי קרא דבר שאין מתכוון הוא אמאי הוי דבר שאין מתכוון הא מכוון לקצוץ את הצרעת אך לא כדי לטהר אלא כדי למהול אבל לקציצת הבהרת נתכוון ולא דמי בזה לשאר דבר שאין מתכוון דאין מתכוון אפילו לגוף המלאכה האסורה כגון גורר ספסל וכדומה שאין מתכוון לחפירה כלום רק לגרור את הספסל דהוא מלאכת היתר אבל הכא הרי מכוון לקצוץ את הצרעת דהוא מלאכה האסורה אך למטרה אחרת לא לטהר רק למהול א"כ שייך לומר בה מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל לא דבר שאין מתכוון ותירץ וז"ל וי"ל דאי כתב רחמנא בפירוש השמר בנגע הצרעת שלא תקוץ ה"נ אלא השמר בנגע הצרעת כתב רחמנא כלומר שלא יטהרנו בלא הוראת כהן ואנן הוא דאמרינן כיון שכן אסור לקצוץ בהרת שמטהר הוא בקציצתו והלכך כשזה קוצץ לשם מילה הוי לי' דבר שאין מתכוון אצל טהרה ע"כ. חזינן מדברי הרשב"א שאיסור קציצת נגע הצרעת לאו הקציצה בעצמה הוי גוף האיסור רק האיסור הוא הטהרה שהוא מטהר את עצמו בלי הוראת כהן רק ממילא אסור לקצוץ את הנגע שאם יקצצנו הרי מטהר את עצמו לכן ניחא דהוי גבי מילה דבר שאין מתכוין דאע"ג דמתכוין לקציצה אבל לא מכוין לטהרה דהוא עיקר האיסור לפי פי' זה:

ולי קשה על סברת הרשב"א ז"ל דהנה הרמב"ם כתב בפ"י מהל' טומאת צרעת הל' א' התולש סימני טומאה בין כולה בין מקצתה עובר בלת"ע עיי"ש אפילו תולש מקצת בהרת אעפ"י שנשאר טמא מפני בהרת הנשאר אעפ"כ עיבר בלת"ע. והנה בשלמא אם נאמר דאיסור של השמר בנגע הצרעת הוא קציצת הבהרת שייך שפיר לומר דהאיסור הוא אפילו על קציצת מקצתה נמי אעפ"י שלא טיהר את עצמו משום דהאיסור הוא לא הטהרה אלא הקציצה אבל אי נימא דהאיסור של קציצת הבהרת הוא הטהרה שלא יטהר עצמו אך ממילא אסור לקצוץ דכיון דאם יקצוץ יטהר עצמו תקשה לי א"כ קציצת מקצתה אמאי יהא אסור הא לא טיהר עצמו:

אך נראה לי לומר דהנה בשבת (דף קל"ב ע"ב) איתא שם דאפילו נגעים טהורים כגון פרחה בכולו או אחר הפטור נמי אסור לקצוץ ושם בודאי לא שייך לומר דאיסור הקציצה הוא משום טהרה וכתב שם רש"י ז"ל דמרבינן מקרא לאיסור בספרי והתם ע"כ מוכרחין לומר דהאיסור הוא הקציצה בעצמה וממילא נוכל לומר דנגעים טמאים לא גרע מנגעים טהורים בזה וכמו בנגעים טהורין נתרבה איסור על קציצת הנגע גופי' נגעים טמאין נמי חוץ מהאיסור שאסור לקצוץ הנגע בשביל שיטהר עצמו יש איסור נמי על הקציצה גופי' משום דלא גרע מנגע טהור לכן ניחא ולא תקשה על הרשב"א ממה שכתב הרמב"ם דמקצת נגע נמי אסור לחתוך אעפ"י שלא טיהר עצמו משום דהוי כנגעים טהורין. אך לפי זה אם נאמר דמהריבוי שמרבינן נגעים טהורין נתרבה ג"כ נגעים טמאים לאיסור על הקציצה גופי' א"כ הדרא קושית הרשב"א לדוכתא מאי קפריך והא דבר שאין מתכוין הוא נהי דעל האיסור שאסור לטהר עצמו הוי דבר שאין מתכוון אצל טהרה כמו שכתב הרשב"א ז"ל אבל על איסור הקציצה הוי מתכוין ולכן איצטריך בשר ומאי פריך. אך נראה דהא דאמרו דנגעים טמאין לא גרע מנגעים טהורין לענין דלהוי איסור על הקציצה גופי' היינו רק באיסור הלאו אבל לא באיסור העשה דהלאו דהשמר בנגע הצרעת יכולין לרבות בו נמי נגעים טהורים דנגע טהור נמי קרוי נגע וממילא ועיין בהרה"מ הלכות שבת פי"ב הל' ד' ד"ה אבל שכתב סברה דומה לזו שכתבתי. הוי איסור על הקציצה גופי' אבל העשה דלעשות ככל אשר יורוך הכהנים לא שייך על נגע טהור דודאי מכוון העשה הוא שלא יטהר את עצמו אלא בהוראת כהן וזאת לא שייך בנגעים טהורים.

ולפי זה בנגעים טהורים ליכא כ"א לאו אבל עשה ליכא וכן איסור הקציצה נמי רק בלאו ולא בעשה. ולפי זה אתי שפיר פירכת הש"ס אמאי יצטרך קרא דבשר למילה בצרעת דדוחה עשה ולת"ע הא הוי דבר שאין מתכוין ומותר לר"ש דהא אין מתכוין אצל טהרה. ואי תקשה הא על הקציצה גופי' נמי איכא איסור ועל הקציצה לא הוי דבר שאין מתכוון. אך לפי דברינו אמרנו דעל הקציצה גופי' ליכא רק לת"ע ולהכי לא צריך קרא דבשר משום דעשה דוחה לת"ע בכל מקום ועל העשה הוי דבר שאין מתכוון ודוק. ומשני אביי לא נצרכה אלא לר"י דאסר דבר שאין מתכוון ורבא אמר דאפילו לר"ש דאמר דבר שאין מתכוון מותר הכא הוי פסיק רישי' ומודה ר"ש בפסיק רישי' דאסור:

ונלע"ד לחדש ולומר דהא דאמרינן בעלמא דמודה ר"ש בפסיק רישי' ולא ימות דאסור בדבר שאין מתכוון היינו דוקא היכא דהכונה הוא רק תנאי באיסור ולא האיסור גופי' כגון במלאכת שבת כגון זורע וקוצר דהאיסור הוא הזריעה בעצמה או הקצירה בעצמה ולא כונת הקצירה והזריעה אך תנאי הוא בחיוב שאין מתחייב אלא היכא שמתכוון לזרוע ולקצור אבל היכא שזרע וקצר בלא כונה אע"ג שנעשית מלאכה האסורה אעפ"כ פטור משום כיון דלא איכוון הוי כנעשית מאליו וליכא מי לחייב להכי שייך שפיר לומר דכל זה הוא דוקא היכא דלא הוי פ"ר אבל היכא דהוי פ"ר אמרינן כיון דמלאכה אסורה עשה ואע"פ דהוא לא איכוין להמלאכה האסורה רק למלאכה המותרת מ"מ אמרינן כיון דמלאכה האסורה הוי פ"ר לענין מלאכה המותרת והמלאכה המותרת הוי כאילו עשה הוא דהא עשה בכונה הוי המלאכה האסורה נמי כאילו עשה משום דהוי פ"ר והכונה למלאכה המותרת מועיל למלאכה האסורה ודוק. וכל זה לא שייך לומר אלא היכא דהאיסור הוא מעשה הדבר בעצם והכונה הוא רק תנאי בחיוב הדבר אבל היכא דכל האיסור הוא רק כונת הדבר אבל הדבר בעצם בלא כונה מותר לגמרי אז בודאי אפילו היכא דהוי פ"ר מותר דמה לי דהוי פ"ר לענין המלאכה בעצם אבל מ"מ לא איכון כונה האסורה ולא עבר על שום איסור ולא נעשה שום איסור כלל ומהיכי תיתי לחייבו ועוד יותר נראה דאפילו לר"י דאמר דבר שאין מתכוון אסור יודה דבזה האופן מותר דלא אמר ר"י דאסור דבר שאין מתכוון אלא היכא דעשה דבר האיסור בלא כונה אבל הכא אי לא איכוון לא עשה איסור כלל וזה בודאי דאין סברא לחייב לר"ש בפ"ר יותר מלר"י בלא פ"ר וכיון דלר"י בלא פ"ר בודאי מותר מותר ג"כ לר"ש אפילו בפ"ר דהא חזינן דלר"ש בפ"ר יותר גרע מאילו לר"י בלא פ"ר דהא אביי סובר בשבת שם דלר"ש מותר אפילו בפ"ר וכיון דלר"י בודאי הדבר פשוט דיהי' מותר א"כ מותר ג"כ לר"ש אפילו בפ"ר. ולפי זה נראה בודאי כגון אם נאמר לדוגמא דחופר בשבת אינה אסורה החפירה בעצם אלא מה שמכוון לחפור ואם הוא גורר ספסל גדול דהוי פ"ר לענין חפירה אעפ"כ יהי' מותר כיון דסוף כל סוף לא מכוון כלל לחפירה וזה אין סברא כלל לומר כיון דמכוון לטלטול וטלטול הוי פ"ר לענין חפירה הוי כאילו כוון ממש לחפירה דהאיך נאמר כן הא סוף כל סוף לא הי' לו כונה זו. כן נראה לי בפשיטות לומר כן ודוק: ולפי זה נראה לי לומר דהא דמשני הכא רבא דלא הוי דבר שאין מתכוין משום דהוי פסיק רישי' ור"ש מודה בפ"ר היינו משום דאע"ג דהרשב"א כתב דהאיסור לא הוי קציצת הנגע בעצמה רק האיסור הוא מה שמטהר עצמו בלי הוראת כהן אבל סוף כל סוף האיסור לא הוי הכונה מה שלטהר את עצמו מכוין אלא עצם מעשה הטהרה מה שמטהר את עצמו אך איסור הטהרה הוי ככל האיסורין שצריכין כונה למעשה העבירה כן הכא צריך ג"כ כונה לטהרה אבל עכ"פ הכונה לא הוי כ"א תנאי באיסור ועצם האיסור הוא מעשה הטהרה מה שמטהר עצמו באיזה אופן שיהי' לכן משני רבא שפיר דלא הוי דבר שאין מתכוון משום דהוי פ"ר ומוכרחין לומר לפי דברינו דרבא יסבור דהאיסור הוא רק מעשה הטהרה ודוק:

והנה לפי דברינו זה קשיא לי דהנה לפי הברייתא שם בסוגיא דשבת הנ"ל לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ובמוט שעל גבי כתפו ואם עברה עברה ומפרש רבא אפילו בפ"ר נמי מותר אם לא מכוון לקציצת הצרעת ואליבא דברייתא הזאת נראה דמוכרחין לומר דהאיסור לאו היינו מעשה הטהרה בעצם אלא הכונה במה שמכוון לטהר הוא האיסור דכיון דאפילו לדבר הרשות נמי מותר היכא דאינו מתכוון אפילו בפ"ר וכיון דר"ש מודה בעלמא בפ"ר דאסור אלמא דמעשה ההיתר הנעשית בכונה והמעשה האיסור הנולד ממנה הוי כמעשה אחד וא"כ כיון דהתירה התורה אפילו לדבר הרשות היכא דאינו מתכוון אפילו בפ"ר אלמא דאין מעשה הטהרה דהוא קציצת הצרעת האיסור דהא התורה התירה המעשה בלא כונה דהא התירה לו התורה לישא את המוט על כתיפו אע"ג דודאי יקצוץ הצרעת והוי כאילו קוצץ הצרעת בהדי' ואעפ"כ התירה לו משום דאינו מתכוון אלמא דכל האיסור הוא הכונה מה שמכוון לטהר ולא המעשה בעצמו ודוק. וא"כ לפי זה תקשה לי למה לי לפי הברייתא הזאת קרא דבשר להתיר מילה בצרעת הא אינו מתכוון ובזה לא שייך לשנויי כדרבא לעיל בפ"ר משום דכיון דביארנו דכל האיסור הוא הכונה לטהר וכיון דאין מכוון גם בפ"ר מותר כדביארנו לעיל דעל הכונה לא הוי פ"ר ובאמת הבאתי לעיל דהרשב"א הקשה כעין הקושיא הזאת ביותר פשיטות דכיון דקיימ"ל כהך ברייתא דאפילו לדבר הרשות מותר דאין מתכוון ובפ"ר א"כ למאי צריך קרא דבשר דמאי דמשני רבא לעיל משום דהוי פ"ר הא לפי הברייתא הזאת אפילו בפ"ר מותר לדבר הרשות וכש"כ לדבר מצוה ומשני הרשב"א שם דלדבר הרשית לא התיר הכתיב אלא באינו עושה ממש לשם קציצה דהא מלאכתו הוא עושה דנושא מוט על כתיפו רק ממילא נקצץ הבהרת אבל במילה התיר הכתוב אפילו בקוצץ הבהרת בידים להכי איצטריך קרא וזה התירוץ הוא רק לפי קושיתו שהקשה בפשיטות דהא הברייתא מתיר אפילו בפ"ר לדבר הרשות וכש"כ לדבר מצוה ותירץ שפיר דמלעשות לא ילפינן היכא שקוצץ הבהרת בידים. אבל לפי דברינו שאמרנו לעיל דהיכא דהאיסור הוא הכונה אז מותר אפילו בפ"ר לכולי עלמא היכא דאינו מתכוון לא שייך תירוצא דהרשב"א ז"ל דכיון דסוף כל סוף ביארנו דלפי הברייתא הזאת כל האיסור הוא הכונה לטהר א"כ למה לי קרא למשרי מילה בצרעת פשיטא דמותר כיון דאינו מתכוון ודוק:

אך הנה הרשב"א ז"ל מביא שם עוד תירוץ בשם הרמב"ן על קושיתו דלא בא קרא דבשר אלא להתיר אפילו מתכוון לטהר בפירוש דאומר לקוץ בהרתו הוא מתכוון ולפי זה מיושב ג"כ קושיתי דהכתוב מתיר אפילו במתכוון בפירוש לטהר ג"כ מותר במילה ולפי ענ"ד קשיא קצת על הרמב"ן ז"ל דנמצא אליבי' דגם לרבא מוכרחין לומר דהכתוב בא להתיר באומר לקוץ בהרת בנו הוא דמתכוון א"כ למה פריך הש"ס רק לאביי קודם דהדר בי' למה לי קרא דבשר לר"ש הי' להש"ס לפרוך אליבא דכולי עלמא בין לרבא ובין לאביי בין מקמי דהדר בי' ובין לאחר דהדר בי' דהא הש"ס מקשי לאביי בתר דאיכא דמתנו להא דאביי ורבא הברייתא והי' להש"ס להקשות אליבא דכולי עלמא ולתרץ כן כיון דגם לרבא מוכרחין לומר כן ודוק. לכן נראה לי לומר אליבא דהרמב"ם דלהכי לא מקשי הש"ס סתם ג"כ אליבא דרבא משום דלרבא אין יכולין לתרץ תירוצא דהש"ס ולרבא מוכרחין לומר דהברייתא דמתיר אפילו לדבר הרשות בפ"ר יפלוג על הברייתא דיליף מילה בצרעת וקרא דבשר ובזה יהי' הרמב"ם ג"כ מיושב בטוב טעם ודעת. אך נקדים קושית האחרונים על מאי דמשני הש"ס דלקוץ בהרתו הוא דמתכוון:

דהאחרונים הקשו לפי התוס' בעירובין (דף ק' ע"א) שם במתן ד' שנתערבו במתן א' שר"י סובר שיתן במתן א' שאם יתן במתן ד' יעבור בבל יוסיף והקשה שם בתוס' נימא דאתי עשה דמתן ד' ודחי לאו דבל יוסיף ותירצו כיון שעל ידי פשיעה בא הלת"ע אין העשה דוחה אותו והקשו דלפי זה מה קאמר הש"ס דאיצטריך קרא דבשר לדחות באומר לקוץ בהרת דבנו קמכוין דמותר אפילו בהאי גונא האיך מותר הא הוי לא תעשה שבאה ע"י פשיעה דאי לא מכוון לטהר ליכא איסור ולא יעבור כלל דהא מותר אפילו בפסיק רישי' אך דכל האיסור הוא מה שהוא מכוון א"כ הוי לת"ע שבא ע"י פשיעה ואין עשה דוחה אותו. ולא נוכל לתרץ דשאני הכא דגזה"כ הוא דנדחה א"כ מאי צריך לעיל לומר דלכך צריך הקרא דבשר משום דהוי עשה ולת"ע נימא משום דהוי לת"ע שבא ע"י פשיעה. ונראה לתרץ דהנה מפשטות כונת התוס' משמע דלכך לא דחי העשה דמתן ד' האיסור דבל יוסיף משום דבא ע"י פשיעה והוי כמו גדר קנס דהואיל בלא פשיעה לא היו צריכין לדחי' אבל אי"ה בסוף הסימן אבאר באריכות דכונת התוס' היא בגדר אחר כלל דאפילו נתערב הדם באונס גמור נמי יסבור ר"י דניתן במתן א' דאין העשה דמתן ד' דוחה הלאו דבל תוסיף א"כ אין יכולין לומר כמשמעות מפשטות דברי התוס' וביארתי שכונת דברי התוס' הוא דלא שייך לומר עשה דוחה לת"ע אלא היכא שהעשה מקיים בהדבר גופי' שעובר בו הלאו כגון בכלאים בציצית שהעשה גופי' אומר ומצוה אותו ללבוש כלאים או כגון שנפלה לו חייבי לאוין ליבום שהעשה גופי' מצוה אותו לקחת האשה הזאת ליבום אעפ"י שעובר על לת"ע אבל התם במתן ד' שנתערבו במתן א' אפילו לאחר שנתערב איכא העשה ליתן במתן ד' רק הדם שמחויב ליתן במתן ד' והלת"ע עובר בהדם שמחויב ליתן רק במתן א' ועל אותו הדם ליכא לעשה כלל. ואי"ה בסוף הסימן אבאר האיך סברא זו מונחת בלשון התוס' ממש. ולפי דברינו אלה ליכא לקושיתם כלל דהנה כבר בארתי לעיל דכל האיסורין אע"פ שעשה בלי מתכוון דאינו עובר אעפ"כ אין האיסור על הכונה אלא על עצם הדבר כגון מכבה או סחיטה אין האיסור על הכונה לכוון לכבות לא כן הוא אלא האיסור עצם הכבי' ועצם הסחיטה אך אם עשה בלי כונה אעפ"י שנעשה מעשה האיסור אעפ"כ אין לחייבו ואם כבה או סחט בכונה אין החיוב על מה שכוון אלא על עצם מעשה הכבי' על מה שכבה וסחט ודוק. וא"כ הכא נמי לאביי קודם דהדר בי' דפריך שם הש"ס דסבירא לי' דאליבא דר"ש מותר באין מתכוון אפילו בפ"ר א"כ מאי צריך קרא דבשר להתיר מילה בצרעת הא אינו מתכוון וזאת כבר אמרנו לעיל דאף דבצרעת פירש הרשב"א ז"ל דאסור מה שמטהר עצמו ולא הקציצה אבל עכ"פ זאת ביארנו דהאיסור הוא לא הכונה לטהר אלא מעשה הטהרה מה שמטהר עצמו כמו כל האיסורין ואף דביארנו דאליבא דברייתא דיליף מלעשות דאפילו לדבר הרשות מותר מוכרחין לומר דהאיסור הוא הכונה לטהר לא אמרנו זאת אלא לרבא דמוקי הברייתא כר"ש ואפילו בפ"ר דבפ"ר הוי אליבא דרבא המעשה שעושה והמעשה הנולד מהמעשה ההיא כדבר אחד ואעפ"כ מותר לכן מוכרחין לומר דהאיסור הוא רק הכונה אבל לאביי דמוקי הברייתא כר"י דאמר דבר שאין מתכוון אסור והכא התיר הכתוב אין ראי' מכאן דיכול להיות דעצם מעשה הטהרה אסור בצרעת והא דהתיר הכתוב גבי דבר הרשות משום דגזה"כ הוא בצרעת דאינו עובר כ"א בכונה כמו בכל התורה אליבא דר"ש והכא מחוסר כונה ואף דהוי פ"ר משום דלאביי דסובר דלר"ש מותר באינו מתכוון אפילו בפ"ר אלמא דלדידי' לא מחשבין בפ"ר כדבר אחד ודוק. וכיון שכן הכא לאביי הוי האיסור עצם המעשה מה שמטהר עצמו ואף דבלא מתכוון לא עבר אבל אם כוון אין האיסור מה שכוון אלא האיסור הוא מה שעשה הדבר בעצם וכיון שכן לא הוי כלל לת"ע שבא ע"י פשיעה לפי באורי דהכא העשה אומר לו לחתוך הבהרת ונהי דאם לא יתכוון לא יעבור על האיסור אבל מ"מ הכונה גופי' לא אסירא אך אם יכוין אסור לו לעשות מעשה הקציצה והעשה אומר לו לעשות מעשה הקציצה ולעבור על הלת"ע דהא בשעה שכוון אילא לת"ע על הקציצה והעשה אומר לו לעבור על הלת"ע ולמול אותו לכן שייך שפיר עשה דוחה לת"ע דנמצא דבדבר שעבר הלת"ע קיים העשה ודוק. לכן משני' הש"ס שפיר דהכתוב בא להתיר באומר לקוץ בהרת בנו הוא קמכוין ואעפ"כ מותר:

וכל זאת הוא דוקא לאביי אבל לרבא דביארנו לעיל דאם נסבור כהברייתא דאפילו לדבר הרשות מותר לקצוץ הבהרת אם לא יתכוון ולרבא אפילו בפ"ר א"כ מוכרחין לומר דכל האיסור הוא הכונה מה שמכוון לטהר א"כ באומר שיכוון לקוץ כדי לטהר ופשטות דברי הש"ס הוא דלאו ברשיעי עסקינן אלא דאומדין דעתו של אב דרחים לי' לבנו ובעל כרחו מחשב לטהר א"כ העשה מצד עצמה אינה מכרחת לעבור על הלת"ע דהעשה אינו מצוה רק לקצוץ הצרעת ולקצוץ הצרעת בלי כונה לטהר ליכא שום איסור לדברינו אלה וכל האיסור הוא רק מה שמכוון ועל לכוון לטהר ליכא עשה כלל ואיך יכול העשה לדחותו והוי ממש כדברי התוס' במתן ד' לפי ביאורינו היכא דבעבירת הלת"ע לא יקיים עשה כלל לא שייך עשה דוחה לת"ע והסברא מצד עצמה נותנת כך דלא שייך בזה האופן עשה דוחה לת"ע. נמצא דלרבא לפי הברייתא אם יכוין לקוץ בהרת דבנו יהי' איסור לאו אפילו דליכא אחר ג"כ ודוק. וכל ההיתר הוא רק אם לא יכוון וא"כ מוכרחין לומר אליבי' דלפי הברייתא הזאת אין צריכין לקרא דבשר כלל דממנפ"ש אם יכוון יהי' אסור ואם לא יכוון אפילו לדבר הרשות מותר אפילו בפ"ר והברייתא דיליף מבשר מוכרחין לומר דפליגא אהך ברייתא וסובר דלדבר הרשות אסור באינו מתכוון לפ"ר ודוקא בלא פ"ר מותר. והמל"מ פ"י מהל' טומאת צרעת מביא ג"כ ספרי דמתיר לדבר הרשות רק אם אינו פ"ר עיי"ש להכי מצריך שפיר קרא דבשר דמותר למול אפילו היכא דאיכא פ"ר בלא מתכוון אבל להרמב"ם דפוסק כהך ברייתא בזה דכל האיסור של קציצת בהרת הוא הטהרה מה שמטהר עצמו א"כ ממנפ"ש ליכא עשה במילה בצרעת דאם יכוון לטהר שם אסור למול אפילו לפי המסקנא לפי ביאורינו לרבא דלא שייך כאן עשה דוחה לת"ע ואם לא יכוון ג"כ לא יעבור על עשה לפי ביאורינו דכל האיסור הוא הכונה וכיון דאינו מכוון אינו עושה האיסור כלל ואפילו בפ"ר דפ"ר לא שייך אלא על המעשה בעצם אבל על הכונה לא שייך פ"ר דאם לא ירצה לא יכוון כדביארנו לעיל באריכות ונמצא דליכא אלא לת"ע דביארנו לעיל דאיכא על עצם מעשה הקציצה דלא גרע מנגעים טהורין או קוצץ מקצת צרעת ועל זה לא איצטריך קרא דבשר משום דעשה דוחה לת"ע בכל מקום ונמצא לפי זה דשפיר פסק הרמב"ם הטעם דמותר משום דעשה דוחה לת"ע. ולפי הרמב"ם שביארנו אתי שפיר מאוד מה דנקט הש"ס בכל מקום גבי עשה דוחה לת"ע כגון מילה בצרעת והתוס' מפרש דלאו דוקא דבמילה בצרעת איכא לת"ע ועשה והא דדחי משום קרא דבשר רק לדוגמא נקט אבל לפי ביאורינו להרמב"ם אתי שפיר דלפי הלכה ליכא במילה בצרעת כ"א לת"ע בלבד אבל עשה ליכא. ולפי זה מתורץ קושיתינו אמאי לא מביא הרמב"ם להלכה דאי איכא אחר ליעבד אחר כדמתרץ הש"ס אליבא דאביי דהא לרבא ג"כ מוכרחין לומר כן דהא בלא מתכוון אפילו לדבר הרשות מותר כדמביא הרשב"א ז"ל תירוץ הרמב"ן אבל לדברינו ניחא דהרמב"ם סובר דלרבא אפילו ליכא אחר ג"כ אסור למול היכא דמכוון וממילא לא הי' יכול הרמב"ם לפרש דהיכא דאיכא אחר למול אחר דיהי' משמע מזה דהיכא דליכא אחר יהי' מותר למהול אפילו במכוון והא ליתא לפי ביאורינו והא דלא כתב הרמב"ם בכלל היכא דמכוון אסור למול לא קשיא דזה דרך ידוע דהרמב"ם אינו מביא להלכה מה שלא כתוב בש"ס ודוק:

והנה ראיתו' להמל"מ בפ"י מהל' טומאת צרעת הל' א' ד"ה ומה שכתב רבינו דהקשה מה שכתב הרמב"ם ומותר למצורע לישא מוט על כתיפו ולקשור הסיב על רגלו ואם הלכו הסימני צרעת ילכו ע"כ אמאי לא מפרש הרמב"ם ז"ל דמותר אפילו בפ"ר כדמפרש רבא בשבת. ונראה לי לומר דהנה לפי דברינו דהלת"ע של צרעת הוא על עצם הקציצה משום דלא גרע מנגעים טהורים מוכרחין לומר דהברייתא דמתיר לדבר הרשות באינו מתכוון אפילו בפ"ר לא סבירא לה כן דא"כ אמאי מותר וע"כ מוכרחין לומר דסוברת דעל עצם הקציצה ליכא איסור כלל וכל האיסור הוא רק הטהרה לכן כיון דאינו מכוון לטהר מותר אבל הרמב"ם דפוסק דאפילו בתולש מקצת הנגע נמי עובר בלת"ע לכן לא פסק דמותר אפילו בפ"ר דנהי דהעשה ליכא אבל הלאו עבר משום דהלאו הוא על עצם הקציצה ודוק:

והנה אבאר בעהי"ת דברי התוס' בעירובין (דף ק' ע"א) ד"ה מתן ד' שהקשו שם על דברי ר"י שסבירא לי' אם נתערב מתן ד' במתן א' שינתן במתן א' כדי שלא יעבור על בל תוסיף הקשו דליתי' עשה דמתן ד' ולדחי לת"ע דבל תוסיף ותירצו וז"ל ונ"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל ומפשטות דברי התוס' משמע דסברתם הוא דכיון דבא ע"י פשיעה לא נדחה הלאו אבל מאוד קשה הדבר לומר כן דמאן נימא לן דלא נתערב הדם באונס גמור דר' יהושיע לא מפליג בזה כלל בין נתערב באונס ובין נתערב בפשיעה ואם נדייק בדברי התוס' בע"כ נהי' מוכרחין לומר דפשיעה דכתבו התוס' לאו דוקא דהא סיימו בדבריהם משום דהי' יכול להתקיים העשה בלא דחיית הלאו והעיקר הוא כיון דהי' יכול להתקיים העשה בלא דחיית הלאו וע"י מעשה בעלמא איתרמי שמוכרחין לדחות הלאו לא דחי משום דלא דמי לכלאים בציצית:

לכן הכא במתן ד' שהי' יכול לקיים בלא דחי' אלא דע"י מעשה ההתערבות מוכרחין לעבור על הלאו דב"ת בזה האופן לא דחי כן נלענ"ד לומרבפשיטות בדברי התוס' דמה דכתבו "בפשיעה" כונתם הוא ע"י מעשה וממקום שבאת מוכרחין לומר כן דכיון דקושיתם היא ממתן ד' ושם ליכא שום נפקותא בין נתערב באונס או בפשיעה דבכל אופן לא דחי ודוק. אך מ"מ צריכין הסבר להבין דבריהם דמה לי מה שהיו יכולין לקיים העשה בלא דחי' אבל סוף כל סוף עתה אין ביכולת לקיים העשה בלא דחי' אמאי לא לדחי. והנה האחרונים הקשו כמה וכמה קושיות על דברי התוס' הללו אך נבאר דבריהם בעזהי"ת בטוב טעם ודעת וממילא יסתלקו כל הקושיות:

והנה אקדים איזה קושיות שהביאו האחרונים ז"ל קושיא א' הקשו מזבחים (ד' צ"ז) אמרינן שם כל הנוגע בהם יקדש להיות כמוהו כיצד אם פסולה היא הפסל ופריך שם אמאי ליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי לת"ע דפסול והא התם נמי בא ע"י פשיעה מה שבלע הכשירה מן הפסולה ואעפ"כ פריך דלדחי אלמא דאף בכי האי גונא נמי דחי. ועוד הקשו מאנוסה דפרכינן בכתובות (דף מ' ע"א) דניתי עשה ולדחי לת"ע דאם אנס ממזרת דישאנה ומאי קושיא הא התם בא ע"י פשיעה אלמא דאף ע"י פשיעה נמי לא דחי. אך קושי' זו יכולין לחלק ולומר דהתוס' לא כתבו אלא היכא דעצם הדחי' בא ע"י פשיעה ובלא פשיעה הי' יכול לקיים העשה בלא דחי' אבל הכא באונס אי לא פשע לא הי' עשה כלל לקיים והעשה גופי' בא ע"י פשיעה בזה האופן ג"כ דחי ולא דמי למתן ד' דהי' יכול לקיים העשה בלא פשיעה אבל הכא בלא פשיעה אי אפשר לקיים העשה אלא דליכא עשה לקיים אבל מ"מ קשה דמאי סברא יש בחילוק זה אבל סוף כל סוף בלא פשיעה לא הי' צריך לעבור על הלאו ודוק:

ועוד הקשו דמי יאמר דנתערב הדם בפשיעה דלמא מיירי דנתערב באונס והנה על קושיא זו כבר כתבתי מה שנלע"ד ומוכרחין כן לומר דפשיעה הוא לאו דוקא דהעיקר מה שהי' יכול לקיים העשה בלא דחי' וההסבר של דברי התוס' נלע"ד הוא כן דלא שייך לומר עשה דוחה לת"ע אלא היכא שהעשה במציאותה מכרחת לעבור על הלת"ע כגון גבי כלאים בציצית שאם הי' לו בגד פשתן והעשה מכריחהו לעשות בה תכלת הרי העשה בעצמה מכריחהו לעבור על הלת"ע והוי כמו שהעשה אומר לו שילבש כלאים בזה האופן נתנה התורה גדר הדחי' של עשה דוחה לת"ע אבל אם העשה במציאותה הי' יכול לקיים בלא דחי' אך מפני סיבה חיצונה אירע כך שבקיומה מוכרח לעבור על הלת"ע נמצא שהעשה במציאות גם עתה אינה מכריחו לעבור על הלת"ע כגון הכא גבי מתן ד' שהעשה במתן ד' אינו אומר שגם הדם של מתן א' ינתנו במתן ד' דהעשה ליתן ד' מתנות ליכא גם עתה אלא בדם של מתן ד' אך מפני סיבה חיצונה מוכרח הוא ליתן גם הדם של מתן א' במתן ד' ובזה האופן ליכא דין דחי' של עשה דוחה לת"ע דלא דמי לכלאים בציצית. וזהו כונת התוס' דלא דמי לכלאים בציצית משום דע"י פשיעה הוא בא והי' יכול להתקיים העשה בלא דחיית הלאו כונתם הוא משום שהי' יכול להתקיים העשה בלא דחיית הלאו וא"כ הרי חזינן דהעשה אינו מחייב לעבור על הלאו דהא יכול לקיים העשה בלא דחי' כלל והא דמוכרח לעבור על הלאו היינו משום דע"י פשיעתו כלומר ע"י מעשיו ולא משום דהעשה מחייב את הדבר בזה לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה ודוק:

ובזה יהי' ניחא מה שהוכיתו האחרונים מהרשב"א שלא סבירא לי' כהתוס' דהנה הרשב"א הקשה מאם אמר קונם ישיבת סוכה עלי דאסור לישב בסוכה ליתי עשה דסוכה ולדחי לת"ע דלא יחל ותירץ משום דהוי עשה ולת"ע דכל היוצא מפיו יעשה. והקשו דאי סבירא לי' כהתוס' דהיכא דבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה לת"ע א"כ מאי קושיתו אבל לדברינו ניחא נהי דבא ע"י פשיעה אבל סוף כל סוף עתה כשנדר הרי העשה מכריחהו לעבור על הלאו דהא אומר לו שיעבור על הלאו דלא יחל א"כ הוי דמי לכלאים בציצית והתוס' לא אמרו אלא היכא דגם בשעת דחי' לא דמי לכלאים בציצית כדרך שביארנו לעיל ודוק. ובזה האופן יתורץ נמי מה שהקשו מאונס דפרכינן דליתי עשה ולדחי לת"ע הגם דבא ע"י פשיעה אבל מ"מ עתה כשיש עליו העשה דולו תהי' לאשה על אשה זו הרי העשה אומר לו לעבור על הלאו א"כ הוי דמי למתן ד' שנתערב במתן א' שגם אפילו בשעת הדחי' העשה אינו מכריח במציאות לעבור על הלאו דהעשה ליכא על הדם דמתן א' רק על הדם דמתן ד' דהעשה ליכא על הדם דמתן ב' רק על הדם דמתן ד' לכן בזה האופן לא דמי לכלאים בציצית ולא אמרינן בזה עשה דוחה לת"ע ודוק. ובזה הדרך יתורץ שאר קושיות שהקשו האחרונים על דברי התוס' אך עתה עלינו לבאר ולתרץ מה שהקשו מזבחים (דף צ"ז) דאם נגע בשר פסול בבשר קודש דיקדש להיות כמוהו ופריך שם דליתי עשה ולדחי לת"ע ולפי דברי התוס' מאי היא פירכת הש"ס הא התם בא ע"י פשיעה ואפילו לפי ביאורי נמי תקשה לכאורה דהא התם העשה דאכילת קדשים ליכא בבשר הפסול כ"א בבשר הקודש. ונלע"ד לתרץ בטוב טעם ודעת דהנה הברוך טעם רצה בזה לומר דבאמת לאו קושיא היא משום דהכא מיירי דליכא איסור כ"א חצי שיעור ועשה דאכילת קדשים דוחה האיסור דחצי שיעור משום דהוי איסור קל ועל איסור קל לדחות לא איכפת לן אי דמי לכלאים בציצית או לא כדמוכח בדוכתי אחריני אך דתי משום דבנזיר אמרינן דגבי קדשים היתר מצטרף לאיסור וא"כ הוי כאן שיעור שלם דהוי איסור חמור דילפינן מכלאים בציצית דדחי וכיון דהכא הוי ע"י פשיעה א"כ לא ילפינן דדחי לפי דברי התוס' דעירובין א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי היא פירכת הש"ס דליתי עשה ולדחי לת"ע:

אך בדברינו לעיל שאמרנו דכונת התוס' הוא היכא דהעשה לא קאי על הלאו בהדיא להכי לא דחי נראה לע"ד לתרץ בהקדם קושיא אחת שמקשים העולם מסוגיא דנזיר על סוגיא דזבחים הנ"ל דהנה בנזיר (דף ל"ז) מסיק שם הש"ס דלהכי לא ילפינן מנזיר דהיתר מצטרף לאיסור בכל התורה משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובים הבאים כאחד ושני כתובים הבאים כא' אין מלמדין והא דהוי שני כתובים הבאין כאחד מפרש שם הש"ס דליכתב בנזיר וניליף חטאת מיני' אבל איפכא ליכא למימר דליכתב בחטאת ולילף נזיר מיני' משום דחולין מקדשים לא ילפינן עיי"ש. והקשו דהא בזבחים (דף צ"ז) פרכינן שם בגמרא גבי אם נגע בשר קודש בבשר פסול דליתי עשה ולדחי לת"ע ותירץ שם ר"א משום דכתיב יקדש והוי גבי קדשים עשה ולת"ע ואין עשה דוחה לתו"ע וא"כ היכי הוי שני כתובין הבאין כא' הא תרווייהו צריכין בנזיר צריך למיכתב דהיתר מצטרף לאיסור משום דמחטאת לא ילפינן דחולין מקדשים לא ילפינן וחטאת מנזיר נמי לא ילפינן דאי לא כתב יקדש גבי חטאת דהיתר מצטרף לאיסור הוי אמינא דעשה דוחה לת"ע גבי קדשים דאיכא עשה באכילתם להכי איצטריך למיכתב גבי קדשים כי היכי דלהוי עשה ולת"ע. אך נראה דיש לחקור הא דהיתר מצטרף לאיסור דאם אכל חצי זית היתר וחצי זית איסור דחייב מלקות אם נימא דהיתר נהפך להיות איסור דכיון דההיתר בלע איסור גם ההיתר נתהפך לאיסור דכן הוא גזרת הכתוב או נימא דהחצי זית היתר מחזק רק להחצי זית איסור דהחצי שיעור נעשה שיעור שלם אבל ההיתר בעצם נשאר היתר אך מחזק להאיסור דכיון דביחד האיסור עם ההיתר אכל שיעור אכילה ודוק. ונראה לומר דפשטות הסברא נותנת דההיתר רק מצטרף להאיסור דהיינו מחזק את האיסור אבל הוא בעצמו לא נתהפך להיות איסור כי מהיכי תיתי לן חידוש גדול כזה דגם ההיתר יתהפך לאיסור אך בחטאת נראה לומר דממשמעות הכתוב משמע דגם ההיתר נתהפך להיות איסור דכיון דילפינן מיקדש להיות כמוהו משמע מהלשון דגם ההיתר נתהפך להיות כמוהו דהיינו כהאיסור אבל אי לא הי' כתיב יקדש גבי חטאת אלא דהי' ילפינן מנזיר נראה בודאי דהיינו אומרים כפשטות הסברא דההיתר רק מחזק את האיסור אבל הוא בעצמו נשאר היתר. ונראה דהקושיא שהקשו על דברי התוס' דעירובין מהסוגיא דזבחים תלוי לפי ביאורנו בדברי התוס' בהחקירה שחקרנו דאי נימא דמה שהיתר מצטרף להיות איסור היינו דההיתר רק מחזק להאיסור אבל הוא בעצמו לא נעשה איסור נמצא דהעשה של אכילת קדשים הוא דוקא על הבשר קודש הכשירה ולא על הפסולה והלאו הוא על הפסולה אז בודאי תקשה לפי ביאורנו דברי התוס' מהסוגיא הנ"ל משום דבכי האי גונא לא אמרינן עשה דוחה לת"ע לפי התוס' אבל אי נימא דגם ההיתר נתהפך לאיסור נמצא דהלאו והעשה הם בדבר אחד דעל ההיתר יש העשה וגם הלאו ובזה האופן אמרינן שפיר דעשה דוחה לת"ע ולא דמי למתן ד' דשם העשה במתן ד' והלאו בדם המתן א'. אבל הכא בין הלאו ובין העשה הם בבשר הקודש דהיתר ודוק:

ואין לומר נהי דעל בשר הקודש דהיתר שפיר מצי למדחי העשה דאכילת קדשים האיסור דבה משום דיש עלי' עשה אבל האיסור דבשר הפסול שנבלע בה דליכא עלייהו עשה איך יכול העשה דבשר קודש הכשרה לדחות האיסור דהפסולה דבזה דמי למתן ד' שנתערב במתן א' דאמרינן דלא נדחה האיסור דב"ת דמתן א' אך זו לא קשיא כלל משום דבשר האיסור ליכא אלא חצי שיעור ועל איסור דחצי שיעור לא איכפת לן אי לא דמי לכלאים בציצית אך כל הקושיא הוי משום דהיתר מצטרף לאיסור נחשב כשיעור שלם אך כיון דביארנו דהאיסור שהי' נמצא בבשר הקודש ההיתר שפיר נדחה אך נשאר רק האיסור דבשר הפסול ובזה שפיר נדחה האיסור אע"ג דהאיסור והמצוה לא הוי בדבר א' משום דהוי רק איסור דחצי שיעור כדברי הברוך טעם והנה כבר ביארתי דבחטאת ההיתר גופי' נעשה לאיסור כמו שמשמע מהלשון דיקדש ממילא נסתלק הקושיא שהקשו על דברי התוס':

ובאלה הדברים יתורץ שפיר מה שהקשו האחרונים היכי הוי שני כתובים הבאין כא' הא איצטריך למיכתב גבי חטאת משום דלא נימא עשה דוחה לת"ע כדמשני ר"א שם בזבחים אך לדברינו אתי שפיר דכל הקושיא דהש"ס בזבחים דליתי עשה ולדחי לת"ע היינו לבתר דכתיב יקדש וממילא אמרינן דההיתר גופי' נתהפך לאיסור לכן פריך הש"ס שפיר דנימא עשה דוחה לת"ע כדביארנו לעיל וע"ז משני ר"א דיקדש הוי עשה ואין עשה דוחה לתו"ע אבל בגמרא דנזיר דאמרינן דהוי שני כתובין משום דלא לכתוב גבי חטאת כלל דהיתר מצטרף לאיסור דהיינו הכתוב דיקדש וכיון דאי לא כתיב גבי חטאת כלל אלא הי' ילפינן מנזיר אז היינו אומרים דמה דההיתר נצטרף להאיסור דהיינו דהי' מחזק רק להאיסור אבל הוא גופי' לא נתהפך להיות איסור וממילא לא שייך כלל קושית הש"ס דנימא עשה דוחה לת"ע משום דבהאי גונא לא אמרינן כלל דעשה דוחה להלת"ע כדברי התוס' לפי ביאורינו והוי כדם מתן ד' שנתערב במתן א' ולא היו צריכין כלל להכתוב דיקדש לכך הוי שפיר שני כתובין הבאין כא' דאין מלמדין ודוק בזה:

והנה לפי ביאורינו אשר ביארנו דלא שייך לומר עשה דוחה לת"ע אלא היכא שהעשה במציאותה מכריח לעבור על הלת"ע אבל היכא דהעשה בעצמה אינה מכריחה לעבור על הלת"ע רק מפני סיבות שונות מוכרחין לעבור על הלת"ע בזה האופן לא אמרינן עשה דוחה לת"ע הי' נראה לע"ד לחדש חידוש גדול דהיכא דיש עליו לקיים עשה דהיינו לאכול מצה ואין לו כ"א מצה האסורה דהעשה אינו דוחה ללת"ע משום דהעשה אינה אומרת לו שיאכל מצה האסורה רק שיאכל מצה אך מכיון שאין לו מצה אחרת רק האסורה מוכרח כדי לקיים המצוה לאכול האסורה זאת לא הוי אלא כדבר אחר גורם אבל העשה במציאתה אינו מכריח לעבור על הלת"ע ולא דמי למה שהקשה הרשב"א דאם אמר קונם ישיבת סוכה עלי דידחה עשה דסוכה הלאו דלא יחל דברו משום דהתם אסר עליו מציאות הסוכה נמצא דהעשה דישיבת סוכה מכריח אותו לעבור על הלאו וכן הכי נמי אם נדר קונם מצה עלי נמי שייך קושית הרשב"א ז"ל משום דהתם נמי אסר מציאות המצה אבל היכא דמציאות הסוכה מותרת עליו אך סוכה זו אסורה עליו או מצה זו אסורה עליו בזה לא שייך כלל דינא דעשה דוחה לת"ע לפי ביאורינו ובזאת יהי' ניחא מה שהקשו על הרמב"ם דפסק דאין יוצאין במצת טבל שלא נתקן כל צרכו ואפילו שלא הופרש מעשר עני בלבד הקשו אמאי לא יצא הא טעמא דלא יצא מפורש במס' פסחים (דף ל"ה ע"ב) משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא טבל ופרכינן איסורא דחמץ להיכן אזל ומפרש דאזלא אליבא דר"ש דסבירא לי' דאין איסור חל על איסור אפילו בכולל ואנן לא קיימ"ל כר"ש בהא א"ל אמאי פסק הרמב"ם בהא דלא יצא. והנה הר"ן מפרש שם על המשנה (ל"ה ע"א) טעם אחר דלא יצא במצת טבל משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ולטעם הזה הי' ניחא דברי הרמב"ם ז"ל אע"ג דלא פסק כר"ש אעפ"כ סבירא לי' דלא יצא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה אך האחרונים הקשו למה הוי מצוה הבאה בעבירה נימא דעשה דוחה לת"ע דעשה דמצה דוחה הלאו דאכילת טבל כן הקשו על הר"ן וכן על התוס' דריש לולב הגזול (סוכה דף ל') ד"ה משום דפריך שם התוס' למה לי קרא דלא יצא במצת טבל תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה הקשו ג"כ הא לא הוי מצוה הבאה בעבירה במצת טבל משום דעשה דאכילת מצה דוחה לאו דטבל אבל לפי דברינו ניחא דלא אמרינן בזה האופן עשה דוחה לת"ע משום דהעשה דאכילת מצה אינו מכריח לעבור על הלאו דטבל ודוק. לכן הוי מצוה הבאה בעבירה ולא קיים מצוה כלל אפילו עבר ואכל ואתי שפיר פסק הרמב"ם. ועל קושית התוס' למה לי קרא בפסחים דאין יוצא במצה של טבל הא הוי מצוה הבאה בעבירה לפי ביאורינו לעיל יכולין לומר דהברייתא דמפרשת הטעם משום קרא דבל תאכל חמץ אזלא אליבא דר"א דסבירא לי' דדם של מתן ד' שנתערב במתן א' דינתן במתן ד' ואע"ג דעובר על בל תוסיף מ"מ לא איכפת לי והטעם בודאי משום דדחי עשה דמתן ד' הלאו דב"ת ולא סבירא לי כסברת התוס' דשם ולפי זה שייך ג"כ הכא במצת טבל עשה דוחה לת"ע ולכן צריך למילף מקרא אבל אנן דפסקינן בזה כר"י דדם של מתן ד' שנתערב במתן ב' דיתן במתן א' משום דלא שייך בזה עשה דוחה לת"ע כדביארנו לעיל א"כ ג"כ הכא לא שייך למימר דעשה דוחה לת"ע א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה ולא צריכינן לקרא דבל תאכל חמץ לכן פסק הרמב"ם שפיר דלא יצא וגם הר"ן שפיר מפרש טעמא דמתניתין אליבא דהלכתא משום מצוה הבאה בעבירה ולא משום קרא משום דלא קיי"ל כר"ש דאין איסור חל על איסור בכולל ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה