שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן ח
הרמב"ם פ"ז מהל' נזירות הל' ט"ו כתב וז"ל וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו וכו' והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על לתעו"ע שנאמר קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה לתו"ע ולמה דוחה עשה של תגלחת לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה שהוא תער לא יעבור על ראשו ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו עכ"ל הרמב"ם. והשיג שם הראב"ד וז"ל אני שונה בראש מס' יבמות משום דהוי לי' לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע"כ פירוש דהרמב"ם כתב דלכך דחה העשה של תגלחת במצורע הלאו ועשה דנזיר משום דבנזיר מצורע ליכא עשה כ"א לאו ועשה דוחה לת"ע הקשה עליו הראב"ד דהא ביבמות שנינו טעם אחר משום דהוי לאו ועשה דקילי דישנו בשאלה לכן מצי עשה למדחי אותם ולא מטעם הרמב"ם ואדרבה שם מפורש דיש בו עשה אך דקיל ולהרמב"ם ליכא בנזיר מצורע עשה כלל, והכס"מ תירץ שם דתרי טעמי איכא במילתא אלא דהגמרא חדא מתרי טעמי נקט ולפענ"ד לא שייך לומר כן דחדא מתרי טעמי נקט אלא היכא דשניהם כאחד טובים ולא סתרי חדא לחברתה כגון ביבמות (דף מ"ח ע"ב) דכל הטעמים אמת להלכה אבל הכא ממנפ"ש אי נימא דהטעם בנזיר הוי משום דישנו בשאלה נקטינן דיש עשה בנזיר מצורע ולטעם הרמב"ם אין עשה בנזיר והוי תרי טעמי דסתרי אהדדי ודוק:
והנה עוד יש לי להעיר על הרמב"ם ז"ל איך נדחה העשה דנזיר של כל היוצא מפיו יעשה דנזיר נמי עובר משום עשה זו דבשלמא לפי טעמא דגמרא דישנו בשאלה יכולין לומר דכונת הגמרא היא ג"כ על עשה זו דנמי ישנו בשאלה אבל לפי טעמא דהרמב"ם דשייכא רק על העשה דקדוש יהי' תקשה עשה דכל היוצא במה נדחה וגם למה לא מזכיר הרמב"ם לעשה זו כלל וגם על רש"י ז"ל שם ד"ה מנזיר וז"ל בנזיר עשה ולת"ע איכא תער לא יעבור על ראשו קדוש יהי' גדל פרע יש להעיר אמאי לא פירש נמי לאו ועשה דכל היוצא ולא יחל דברו:
והנה כדי להשיב על כל אלה הדברים נראה להקדים תחילה דברי רש"י ז"ל ביבמות (דף ה' ע"א) ד"ה תלמוד לומר ראשו וז"ל אלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין לאינו שוה בכל וכו' והקשה שם המהרש"ל ז"ל על זה דהא בנזיר (דף נ"ח ע"ב) משמע שם בהדי' דנזיר הוה שוה בכל דפרכינן שם בגמרא דלכתב כהן ולגמר נזיר מיני' ומשני משום דלאו דכהן הוי אינו שוה בכל ולא מצי נזיר למגמר מיניה הרי משמע בפירוש דנזיר הוי שוה בכל. ותירץ שם המהרש"ל דדברי רש"י ז"ל נכונים דלגבי כהן מקרי נזיר שוה בכל אבל לגבי שאר עשה הוי נזיר אינו שוה בכל לכן פריך כאן שפיר רש"י ז"ל דהאיך מצינן למילף מנזיר דעשה דוחה לת"ע הא לגבי עלמא הוי נזיר אינו שוה בכל ע"כ ת"ד המהרש"ל והקשה שם עליו המהרש"א קושיא נכונה לפי דבריו דאי נימא דלגבי כהן הוי נזיר שוה בכל א"כ האיך מתרץ רש"י ז"ל דאם אינו ענין לשאינו שוה בכל דילפינן לעיל מכהן מצורע תנהו ענין לשוה בכל הא לא מצינן למילף נזיר מכהן דלגבי כהן הוי נזיר שוה בכל וא"כ צריך הקרא לגופי' גבי נזיר דלדחי וא"כ נשארה קושית רש"י ז"ל במקומה דאיכא למיפרך מה לנזיר שאינו שוה בכל דהא לגבי עלמא הוי נזיר אינו שוה בכל ומסיק המהרש"א דאיזה תלמיד טועה כתבו ברש"י משמו דבאמת לאו פירכא היא כלל דנזיר הוי שוה בכל כיון דכל אדם יכול לעשות נזיר ועוד דסוגיא מפורשת בנזיר דנזיר הוי שוה בכל ומנא לי' לרש"י ז"ל לחלק דדוקא לגבי כהן הוי נזיר שוה בכל. וראיתי לא"מ בתשובותיו תשובה כ"ב דכתב שם בתרוצו על הרמב"ם הנ"ל שהבאתי לעיל דהמחלוקת של המהרש"ל והמהרש"א אי נזיר הוי שוה בכל או אין שוה בכל תלוי בהחקירה מהו זאת נזיר אי נזיר הוי סוג בפני עצמו כמו כהן אך רשות ביד כל אדם מי שרוצה ליכנס תחת הסוג ההוא או דנזיר לא הוי סוג בפני עצמו רק קבלת דינין דמקבל עליו דין שלא ישתה יין ולא יטמא למתים דאם נאמר כהצד הראשון דנזיר הוי סוג בפני עצמו אזי הוי נזיר אינו שוה בכל דדיני נזיר ישנם רק באנשים נזירים אבל אי נימא כצד השני הוי נזיר שוה בכל כיון דכל אדם יכול לקבל עליו דיני נזיר ומסיק שם דגם הספק אי נזיר הוי ישנו בשאלה או אינו בשאלה תלוי ג"כ בזה המחלוקת דאי נימא דנזיר הוי סוג בפני עצמו הוי נזיר אינו בשאלה כיון דנזיר בעצם אינו בשאלה אבל אי נימא דנזיר הוי רק קבלת דינין הוי נזיר ישנו בשאלה וכיון שכן מסיק הא"מ דבסוגיא דידן הצדק עם המהרש"א דתלמיד טועה כתבו בדברי רש"י ז"ל דכיון דסוגיא דידן סבירא לה דנזיר מקרי ישנו בשאלה ממילא הוי נזיר שוה בכל דאינו אלא קבלת דינין ומתוך זה מסיק דכיון דיש גם סוגיא בנזיר דמשמע משם דנזיר הוי אינו שוה בכל אתי לפי דבריו דסוגיא ההיא סבירא לי' דנזיר הוי סוג בפני עצמו והרמב"ם יסבור כסוגיא ההיא לכן נקט הרמב"ם טעם אחר ולא הטעם דישנו בשאלה דכיון דסבירא לי' דנזיר הוי אינו שוה בכל ממילא יסבור דנזיר הוי אינו בשאלה זהו תוכן דבריו. ועוד מיישב שם בדבריו אלה מה שהי' קשה על הרמב"ם האיך נדחה העשה דכל היוצא היוצא מפיו יעשה שיש בנזיר דלא שייך לומר בזה טעמא דהרמב"ם אבל השתא ניחא משום דעל עשה זו שייך לומר הטעם דישנו בשאלה כיון דלא הוי כ"א נדר בעלמא עיי"ש ודוק:
והנה חוץ מה שיש להעיר לפענ"ד על דבריו איזו הערות ואתחיל במה דסיים. א' מה שכתב דלכך נדחה העשה דכל היוצא מפיו יעשה משום דהוי ישנו בשאלה אבל מ"מ קשה מאי טעמא לא כתב כן הרמב"ם ולא הביא הרמב"ם לעשה זו כלל ומשמע מהרמב"ם דכתב ולא נשאר אלא לת"ע דתער לא יעבור דעשה זו דכל היוצא אין צריך כלל לדחי'. ב' במה שכתב שלפי דבריו שאינו שוה בכל וישנו בשאלה בנזיר תלוי זה בזה דאי ישנו בשאלה הוי נזיר שוה בכל ולכן כתב דהצדק עם המהרש"א דתלמיד טועה כתבו ברש"י ז"ל דנזיר הוי אינו שוה בכל ולפענד"נ דיכולין לומר אדרבא כיון דדברי רש"י ז"ל קאי על המקשן שהביא ראי' מנזיר דעשה דוחה לת"ע ולא איכפת לי' מה שנזיר ישנו בשאלה יכולין לומר דהוא סבירא לי' דנזיר מקרי אינו בשאלה ולכך מביא שפיר ראי' מנזיר לעלמא דעשה דוחה לת"ע וא"כ לדידי' שפיר הוי נזיר אינו שוה בכל וא"כ פריך רש"י שפיר דליכא למילף מנזיר לעלמא משום דהוי נזיר אינו שוה בכל. עוד קשה לי איך נוכל לומר דאי הוי נזיר אינו בשאלה הוי אינו שוה בכל משום דהוי סוג, בפני עצמו תקשה לי נהי דעל האיסור של לא ישתה וקדוש יהי' הוי אינו שוה בכל אבל חוץ מזה איכא ג"כ לא יחל וכל היוצא ששייך בכל הנדרים וא"כ צריך להיות שוה בכל בשביל כל אלו האיסורים. חוץ מאלו הערות נראה לפענ"ד להעיר על עיקר סברתו שכתב דאי הוי שוה בכל ז"א דנזיר הוי קבלת דינין ולא סוג בפני עצמו הוי נזיר ישנו בשאלה ואי נזיר הוי אינו שוה בכל דהיינו אם נימא דנזיר הוי סוג בפני עצמו מקרי נזיר אינו בשאלה. ולפענד"נ שיש צד סברא לומר שלא כדבריו אך נקדים תחילה מה שתרצתי מה שמקשים על חדושי הרשב"א ז"ל מס' נדרים. דהנה הרשב"א ז"ל שם הקשה דאמאי אם אמר קונם סוכה שאני עושה חל הנדר ואסור לישב בסוכה נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה דלא יחל דברו ותירץ משום דנדר הוי לאו ועשה משום דאיכא כל היוצא מפיו יעשה והקשו עליו הא הוי לאו ועשה שישנו בשאלה וביבמות אמרינן דעשה דחי לאו ועשה שישנו בשאלה. ונראה לי לתרץ דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה לא הוי ישנו בשאלה דהסברא מה דעשה שישנו בשאלה קיל הוא משום דכיון דיכולין לסלקו מעל האדם קיל דכל חיוב שיכולין לסלקו מעל האדם הוא חיוב קליש לכן יכול עשה אחר למדחי עשה כזו ונראה דלא שייך זאת לומר אלא היכא דבשאלה נסתלק האיסור גופי' מעל האדם כגון גבי נזיר דמקודם שאלה יש עליו חיוב להיות קדוש ותער לא יעבור על ראשו ואח"כ בשאלה נסתלק ממנו האיסור ההוא אבל היכא דהשאלה אינה פועלת על האיסור בעצם רק פועל על הדבר שנאסר שמשנה הדבר מדבר איסור לדבר היתר בזה לא מקרי שהאיסור הוא קליש משום דהאיסור גופי' בעצמותי' קאי אך הדבר נשתנה כגון אם נפלה נבלה בתוך דבש להרשב"א ור"י ז"ל שמביא הש"ך סי' פ"ד ס"ק ל"ז דבריהם שהדבש יש בכחו לשנות הדבר שיפול לתוכו לדבש ומותר לאכול בודאי לא הוי קולא בזה באיסור נבלה כי נבלה לעולם אסורה ומה שניתרת הוא מפני שלאו נבלה היא שהדבש שינה אותה ודוק. וכמו כן כאן בהאיסור של לא יחל והעשה דכל היוצא מפיו יעשה לא נסתלק ממנו אחר השאלה דמה שניתר בהדבר שאסר על עצמו אחר השאלה הוא מפני שהשאלה אשווי' לדבור טעות ונמצא דדבורו לא הי' בגמירת דעת גמור הצריכה לנדר והתורה אמרה לא יחל דברו והכא לאו דבור הוא לכן ניתר בהנדר אבל האיסור של לא יחל רכיב עלי' לעולם כמו שרכיב על כל אדם איסור שלא לאכול קודש אע"פ שבזמננו ליכא קדשים אעפ"כ האיסור בעצם רכיב על האדם כמו כן האיסור של לא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה רכיב תמיד על האדם שאם ידבר יהי' איסור והאיסור הזה איננו מסולק בשאלה לעולם אך השאלה אשווי' לדבורו כאלו אינו לכן אין השאלה מקליש האיסור גופי' כדביארנו לעיל וא"כ לא שייך למיפרך על האיסור של לא יחל וכל היוצא מפיו שכן ישנו בשאלה ומתורץ קושיתם: ובדברינו אלה מתורצת הקושיא שהקשה הברוך טעם דהנה בגמרא דזבחים (דף צ"ז ע"ב) פרכינן שם דיבא עשה של אכילת קדשים וידחה ללת"ע מה שבלעו מהפסולי קדשים. ומשני שם דכתיב "יקדש'" הוי ג"כ עשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה והקשה על זה הברוך טעם דהנה בכריתות (דף י"ג ע"ב) גבי יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם אחד הקשה שם בתוס' אמאי לא חשיב ה' כגון שנשבע שלא יאכל ואכל ותירץ שם התוס' משום דהוי ישנו בשאלה והא דחשיב מוקדשין אע"ג דהוי נמי ישנו בשאלה משום דהכא מיירי שנזרק דמן כהלכתן לא מהני שום שאלה ומשמע מזה דקודם זריקת הדם מהני שאלה בקרבן א"כ מאי משני ר"א דכיון דכתיב יקדש הוי עשה ולא תעשה ולא דחי הא הכא מיירי שהפסולי קדשים שנבלעו בבשר הקדש היו קודם זריקה דהא הפסול שלהן הוא שנשחטו בלילה או לן דמה כדמוקי שם התוס' עיי"ש א"כ מהני שאלה עלי' והבשר קודש הכשר מיירי לאחר זריקה דלא מהני שוב שאלה וא"כ העשה דאכילת קדשים לא מהני בה שאלה ועל העשה דיקדש מהני שאלה וא"כ צריך העשה דאכילת קדשים לדחות העשה דיקדש ומאי משני ר"א ע"כ קושיתו. אבל לדברינו ניחא דזאת לא הוי קולא בעשה דיקדש מה ששואל על הבשר קודש ונעשין חולין כדביארנו לעיל כיון דהשאלה אינה פועלת על האיסור גופא אלא שמשנה הדבר מקודש לחולין ולא הוי עלי' הקולא של ישנו בשאלה לענין דחי' אבל התוס' שם בכריתות דכתב דהוי ישנו בשאלה לא מיירי שם התוס' לענין דחי' אלא כוונת התוס' דמתניתין לא מיירי אלא על דבר שמחויב בודאי חטאת ולא על דבר שיכול להפטר עצמו בשאלה אבל לענין דחיי' לא הוי ישנו בשאלה ודוק:
ולפי סברתנו עתה בענין ישנו בשאלה נראה לומר דאם נזיר נקרא ישנו בשאלה או אינו בשאלה תלוי בזה דאי נימא דנזיר הוי סוג בפני עצמו ועל כל האנשים שנמצאים תחת הסוג הזה יש עליהם חיובים של קודש יהי' נמצא השאלה מה שנזיר שואל על עצמו פועל בעצם האיסור שנסתלק מעל האד שקודם שאלה הי' עליו חיוב להיות קדוש ולגדל פרע ולא לטמא למתים ועכשיו לאחר השאלה נסתלקו ממנו החיובין ההם ולפי סברתנו לעיל שכל חיוב שנוכל לסלקו מעל האדם הוי חיוב קלוש לכן נדחה מחיוב אחר העצום ממנו שאין יכולין לדחותו בשאלה אבל אי נימא דנזיר הוא רק קבלת דינין אז נוכל לספק עצמנו אי יש בו הקולא של ישנו בשאלה דנהי דהשאלה מסלק ממנו החיוב של קדוש יהי' בעצם ולא דמי בזה לאיסור לא יחל דברו אבל מ"מ נוכל לומר סברא זו דכל חיוב שיש על האדם באופן ובתנאי לא מקרי בזה מה שנשתנה התנאי והאופן שנסתלק בזה עצם החיוב מעל האדם דהיינו שיש על האדם איסור שלא לאכול קדשים בטומאת הגוף לא מקרי בזה מה שהוא טובל עצמו שבזה מסלק האיסור והחיוב ממנו משום שבהטבילה שטבל לא נשתנה אלא אופן החיוב אבל עצם החיוב שלא לאכול קדשים בטומאת הגוף ישנו על כל אדם בין טמא בין טהור ולא נסתלק מעל האדם הטמא בטבילה. ודוק כי לפענ"ד נכון הוא. כמו כן הכא אם נימא דנזיר אינו אלא קבלת דינין של נזירות שכל אדם יכול לקבל עליו הדינין דנזירות ולא סוג בפני עצמו נינהו אז יש סברא לומר דבשאלה לא נסתלק החיוב בעצם רק קבלתו נסתלקה והחיוב של יהי' קדוש הוא באופן אם יקבל על עצמו קדושה וקבלתו נסתלקה ממנו בהשאלה אבל עיקר החיוב דהיינו הדין דאם יקבל עליו קדושה מוכרח להיות קדוש יש על כל אדם בין נזירים ובין שאינם נזירים כמו שביארנו לעיל גבי קדשים דאיסור לאכול קדשים בטומאת הגוף יש על האדם אפילו ליכא קדשים בעולם שאם יהי' אסור לאכול כמו כן יש עליו הדין של קדוש יהי' אם יקבל עליו נזירות והוי על עצם החיוב אינו בשאלה שעצם החיוב לעולם רכיב על האדם כמו שלא נימא שאיסור טומאה קיל משום שיכולין לסלקו בטבילה ובשלמא אי נימא שנזירות הוא סוג אנושי בפני עצמו וא"כ כל דיני הנזירות ניתנו רק להאנשים אשר ישנם תחת הסוג ההוא אז בודאי אם שואל על עצמו ונסתלק ממנו גוף החיוב לגמרי כיון דעצם החיוב ניתן רק לאנשים אשר נמצאים תחת הסוג נזירות כמו דיני כהן לכהנים וכיון דבשאלה יצא מהסוג ההוא נסתלק ממנו החיוב לגמרי לכן שייך בו לומר הקולא דישנו בשאלה אבל אי נימא דנזירות הוי רק קבלת דינין יכולין לומר כאן דיש לו דין דאם יקבל הדינין יהי' מחויב לשמור אותם נקרא בר חיוב ג"כ קודם הקבלה כיון שהוא מחויב בכח כמו שביארתי לעיל ונמצא עתה לפי דברינו הסברא הפוכה מדברי הא"מ דאי נימא דהוי סוג בפני עצמו הוי ישנו בשאלה ואי נימא דהוי רק קבלת דינין הוי אינו בשאלה הגם שהסברא הזו עדיין איננה ברורה בידי שיכולין לחלק קצת דיני נזירות מדיני טומאה לענין קדשים אבל מ"מ סברא הראשונה ברורה לפי הבנתינו בענין ישנו בשאלה שאם נימא שנזיר הוי אינו שוה בכל הוי ישנו בשאלה כיון דסוג בפני עצמו ויכול לסלק האסור מעצמו מכל וכל. ועתה ניחא מה שהקשה רש"י ז"ל הא נזיר הוי אינו שוה בכל דכיון דסוגיא דידן סבירא לה דנזיר הוי ישנו בשאלה ממילא הוי אינו שוה בכל משום דהוי סוג אנושי בפני עצמו. ומה שקשה על רש"י מסוגיא דנזיר יבואר אי"ה בטוב טעם אך מקודם אבאר מה שקשה לכאורה לפי דברי שתרצתי על הרשב"א ז"ל דהנה לכאורה תקשה על דברי שתרצתי על הרשב"א ז"ל דלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה לא הוי לאו ועשה שישנו בשאלה א"כ מה משני הגמרא ביבמות דשאני נזיר דישנו בשאלה הא בנזיר יש חוץ האיסור דתער לא יעבור וקדוש יהי' יש ג"כ הלאו ועשה דלא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה וא"כ נהי דהעשה דקדוש יהי' נדחה מפני עשה דמצורע משום דקיל דישנו בשאלה אבל העשה דכל היוצא מפיו יעשה איך נדחה בשאלה: אך נלפע"ד דהנה בנזירות יש שני מיני חיובין יש חיוב בנזירות כגון בל יאכל בל ישתה ובל יטמא למתים וכדומה שהם איסור נזירות גופי' ויש ג"כ איסור נדר בנזירות כגון בל יחל וכל היוצא מפיו שהם שייכים בכל הנדרים יכולין לחקור אם האיסור נדר שבנזירות הוא על עצם הדברים כמו הנזירות גופי' כגון אם מקבל עליו נזירות הוי כאילו אמר שלא ישתה ולא יאכל זג וחרצן נמי לכן חוץ מה שעובר על איסור נזירות אם ישתה יין עבר נמי על איסור נדר דהוי כאילו נדר שלא ישתה יין או נימא דהדיני נדר שבנזירות לא הוי על הדברים הפרטיים אלא בכלל על כל דיני הנזירות שהדיני נדר הוא שכל הדינים שמחייב עצמו בנזירות הללו מחויב לקיימם ואי נימא כצד הא' דהיינו שהחיוב של לא יחל וכל היוצא בנזירות הוא על דבר הפרטיים שפיר תקשה קושייתנו איך נדחה העשה של כל היוצא אבל אי נימא כצד הב' דהחיוב נדר הוא שישמור את דיני הנזירות וכיון דעל עצם דיני הנזירות אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה משום דקיל ונסתלק מעליו הדיני נזירות ממילא ליכא כל היוצא ובל יחל נמי ודוק. ובדברינו אלה מיושבים דברי רש"י ז"ל שם ד"ה מנזיר עשה ולא תעשה דהיינו קדוש יהי' ותער לא יעבור ואמאי לא פירש רש"י ז"ל העשה והלת"ע דלא יחל וכל היוצא משום דעל איסורים ההם אין אנו צריכים כלל לדחי' דכיון דנסתלק האיסור של קדוש יהי' ותער לא יעבור ממילא נסתלק האיסור של בל יחל וכל היוצא דכיון דכל החיוב הוא לשמור הדיני נזירות וכיון דבנזיר זה ליכא דין לשמור דבר זה משום דאתי עשה ודחי לת"ע ממילא לא עבר על בל יחל וכל היוצא ודוק:
ועתה נבא לתרץ את דברי רש"י ז"ל מה שקשה עליהם מסוגית הש"ס דנזיר (דף נ"ח ע"ב) דהאיך קאמר רש"י ז"ל דנזיר הוי אינו שוה בכל דהנה שם בסוגיא איתא שם כן דפריך שם הגמ' דליליף נזיר מכהן דדחי ומשני שם דנזיר מכהן לא מצינו למילף משום דכהן הוי אינו שוה בכל לכן דחי והדר פריך דלכתוב גבי נזיר וליליף כהן מיניה ומשני דמה לנזיר דישנו בשאלה והדר פריך דליתי מתרווייהו ומשני כדאמרן עיי"ש הרי בפירוש דנזיר הוי שוה בכל ולכן לא מצינו למילף נזיר מכהן משום דכהן הוי אינו שוה בכל ונזיר שוה בכל ובפרט לפי דברי לעיל דאי נזיר הוי ישנו בשאלה הוי אינו שוה בכל וא"כ לפי הסוגיא דסוברת דנזיר הוי ישנו בשאלה דלכך לא מצי למילף כהן מנזיר וא"כ צריך להיות נזיר אינו שוה בכל ומהסוגיא הזאת משמע בפירוש דהוי שוה בכל. אך נראה לתרץ לפי ענ"ד דהנה באמת הקשינו לעיל דהאיך הוי נזיר אינו שוה בכל וישנו בשאלה הא בנזיר יש ג"כ האיסור דלא יחל וכל היוצא דהוי שוה בכל ואינו בשאלה כדביארנו ותירצנו דהאיסור דלא יחל והעשה דכל היוצא מפיו יעשה בנזיר לא על הדברים הפרטיים אלא על הכלל דהיינו דמחויב לקיים כל דיני הנזירות אשר חיוב הנזירות מטיל עליו לכן כאן שנדחה העשה דקדוש יהי' ממילא ליכא על זה הלאו דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה ונראה דלא שייך למימר כן אלא באופן שהאיסורי נזיר בעצם כגון העשה דקדוש יהי' ותער לא יעבור על ראשו הותרה אז שייך למימר כיון דבנזיר זה ליכא לגמרי הדין דתער לא יעבור על ראשו וקדוש יהי' ממילא אין עובר נמי משום לא יחל וכל היוצא מפיו יעשה אבל אם הוא באופן שהעשה דקדוש יהי' ותער לא יעבור נדחה משום עשה אחרת כמו בכל מקום דעשה דוחה לא תעשה אבל לא הותרה נמצא דבאמת יש על נזיר זה דין דלא יגלח ולהיות קדוש אך העשה דמצורע דחה את הלאו ועשה פירוש דמוטב שיעבור על העשה ולא תעשה בשביל לקיים עשה זו דכן גזרה התורה וזה הוא הפירוש של דחוי בכל מקום נמצא דעל נזיר זה יש דין שלא יגלח ממילא יש ג"כ עליו האיסור דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה נמי וצריך גם העשה דמצורע לדחות גם אותם ואינהו הויין איסורין השוין בכל ואינו בשאלה לפי סברתנו נמצא לפי זה דנזיר הוי שוה בכל וישנו בשאלה. והנה ראיתי תשובת מהרי"ם ז"ל חלק יו"ד סי' י"ט ד"ה אמנם שמביא דברי התוס' מנחות (דף מ') שכלאים בציצית הותרה ולא דחוי' והקשה שם א"כ איך ילפינן מיני' דעשה דוחה לת"ע ותירץ דהיכא דהתירה התורה בפירוש שדבר זה מותר כגון כלאים בציצית דאמר קרא לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מהם אין שייך לומר כאן שרחוי' שהרי דבר ברור אמרה התורה שמותר אתה לעשות כלאים בציצית אך אעפ"כ ילפינן מיניה שעשה דוחה לת"ע דאמרינן בשביל מה התירה התורה בשביל שעשה דוחה לת"ע ע"כ ילפינן מיני' דעשה דוחה לת"ע בכל מקום שיזדמן עשה נגד לת"ע אבל זאת הוא מטעם דחי' דאין שייך לומר כאן הותרה כיון שלא התירה התורה כאן בפירוש. וכדי שתרד לסברא זו אכתוב לך לשונו וז"ל אך הפירוש הברור הוא כמ"ש דכאן דאסמכי' קרא גדילים תעשה מהם התירה התורה בפירוש ואף שהטעם משום דדחי מ"מ התירה התורה לגמרי מטעם דדוחה ואעפ"כ במה שאין העשה סמוך ללאו והלאו בפני עצמו והעשה בפני עצמה לא שייך דהתירה התורה שבמקום העשה לא יהי' הלאו דאין ענין הלאו לזה רק כשמזדמן שא"א לקיים העשה בלי דחי' ללאו אמרינן דהעשה אלים מהלת"ע כמו דבכלאים התירה התורה בשביל העשה הלאו ואמרינן שדוחה אבל רק בתורת דחי' עכ"ל עיי"ש וסברא נכונה היא ומוכרחין לומר כן לפי דברי התוס' דכלאים בציצית הותרה היוצא מדבריו היכא דהתירה התורה בפירוש נהי דהטעם הוא משום דחי' אבל כיון דהתירה התורה בפירוש הוי הותרה ולא דחוי' אך שאר המקומות דילפינן מיני' שם הוא רק דחוי' ודוק. ולפי דברינו אלה נתישבו היטב דברי רש"י ז"ל בטוב טעם מה שהקשו עליו מהסוגיא דנזיר האיך כתב רש"י ז"ל דנזיר הוי אינו שוה בכל הרי דבנזיר פריך שם הגמרא דלכתוב גבי כהן וליגמר נזיר מיניה ומשני משום דהוי כהן אינו שוה בכל ולפי דברי רש"י ז"ל הא גם נזיר הוי אינו שוה בכל. אך לפי דברינו מיושב היטב דבאמת אמרנו דבנזיר צריך להיות שוה בכל משום האיסור דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה דהוא איסור השוה בכל אך תרצנו משום דכיון דנדחה איסור העצם בנזיר דהוא הלאו ועשה דקדוש יהי' ותער לא יעבור על ראשו מסולק ממילא האיסור דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה אך זאת אמרנו שייך דוקא היכא דהעשה דקדוש יהי' ותער לא יעבור הותרה לגמרי אבל היכא דלא הותרו לגמרי רק נדחו לא שייך כן לומר ואיכא חוץ העשה דקדוש יהי' ג"כ העשה דכל היוצא וא"כ הכא דפרכינן דלכתוב בכהן וליגמר נזיר מיני' וכיון דנזיר ילפינן רק מכהן ולא נכתב בנזיר בפירוש דמותר א"כ לא הוי בנזיר כ"א הידחה ולא הותרה וכיון שכן צריך העשה דמצורע לדחות ג"כ הלאו ועשה דכל היוצא ולא יחל וזה הוי איסור שוה בכל לכן פריך שפיר הגמרא מה לכהן שאינו שוה בכל אבל כי הדר פריך הש"ס דלכתוב בנזיר וליגמר כהן מיני' משני הגמרא שפיר מה לנזיר שישנו בשאלה ולא מצינן למיפרך הא איכא העשה דכל היוצא מפיו יעשה דהא השתא אמרי דלכתוב רחמנא גבי נזיר בפירוש א"כ הוי הותרה וא"כ לא צריך העשה במצורע למדחי כלל הלאו ועשה דכל היוצא ולא יחל דברו ולא הוי אלא העשה דקדוש יהי' דנזיר גופי' לכן הוי שפיר ישנו בשאלה ודוק. ובדברינו אלה יהי' ניחא הא דפריך שם בגמרא דלילף מתרווייהו פירוש בעלמא דלדחי ומשני כדאמרן פירוש דמנזיר לא ילפינן משום דישנו בשאלה ומכהן דהוי אינו שוה בכל והקשה שם בתוס' דלילף במה הצד עיי"ש אבל השתא ניחא דכוונת הש"ס כדאמרן היינו משום דהוי אינו שוה בכל דכיון דפריך שם בגמרא דלכתוב בתרווייהו וא"כ בנזיר נמי כתיב בפירוש דמותר והוי הותרה וכיון דהותרה הוי אינו שוה בכל כדביארנו לעיל א"כ מצינן למדחי דמה לתרווייהו שאינו שוה בכל דנזיר נמי הוי אינו שוה בכל לפי הפירכא דהשתא ודוק. היוצא לנו מדברינו אלה הוא שאפילו נאמר שנזיר הוי סוג אנשים בפני עצמו כהסברא הפשוטה אעפ"כ נוכל לומר שפיר דהוי ישנו בשאלה ואדרבא עוד יותר מסתבר לומר בי' דישנו בשאלה מאילו נאמר דנזיר הוי רק קבלת דינין ואי נזיר הוי שוה בכל או אינו שוה בכל או ישנו בשאלה או אינו בשאלה אינו תלוי בזה אי נזיר הוי סוג אנשים בפני עצמו או רק קבלת דינין אך תלוי בזה אי החיובי נדר שיש בנזיר דהיינו הלאו דלא יחל והעשה דכל היוצא מפיו אי צריכין לדחי' בפני עצמן או נימא דכיון דנסתלקו הדיני נזירות בעצם ממילא נסתלקו הדיני נדר שיש בנזיר אי נימא כצד הב' הוי נזיר אינו שוה בכל וישנו בשאלה. ואי נימא כצד הא' הוי נזיר שוה בכל ואינו בשאלה אפילו אי נימא דנזיר הוי סוג אנשים בפני עצמו אעפ"כ הוי שוה בכל ודוק:
ועתה נבוא ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דהנה אליבא דהרמב"ם לא צריכינן לדחוקי ולומר דהסוגיא דנזיר דסוברת דנזיר הוי שוה בכל הוא משום דהוי לי' דחוי' ותלוי בזה אי הוי נזיר מצורע הותרה או דחוי' אך מצינן לומר אליבא דהרמב"ם דהסוגיא הנ"ל ביבמות סבירא דהוי נזיר שוה בכל כפשטה דלא משמע לי' לפרושי אינו ענין כפירוש רש"י דא"כ הוי לי' להש"ס לפרושי וג"כ הסוגיא דנזיר משמע דנזיר הוי שוה בכל כפשטא ולא צריכינן לדחוקי הסוגיא כשפירש"י ז"ל אך הא דמשמע מהסוגיא דנזיר (דף נ"ח) דנזיר הוי אינו שוה בכל כמו שהוכיח שם התוס' וגם הא"מ מביא להסוגיא הנ"ל דסבירא לי' דנזיר הוי אינו שוה בכל יסבור הרמב"ם דהסוגיות חולקין בזו הסברא. דהנה כבר ביארנו לעיל דדיני נזיר מצד עצמו הנן אינו שוה בכל וישנו בשאלה אבל מצד דיני נדר שבנזירות הוי לי' שוה בכל ואינו בשאלה אך כבר ביארנו דכיון דנסתלק דיני הנזירות בעצמן נסתלק ממילא דיני הנדר שבנזירות ולפי זה הוי לי' נזיר אינו שוה בכל וישנו בשאלה אך כל זאת לא שייך אלא אי נימא דהדיני נדר שבנזירות אינן על כל פרט ופרט של הדברים שנזיר אסור בהם אלא הם על הכלל שבקבלת הנזירות חל ג"כ דיני נדר לשמור דיני וחיובי הנזירות אבל אי נימא שהדיני נדר שבנזירות הם על כל פרט ופרט דהוי לי' כאלו נדר ג"כ שלא ישתה יין ולא יטמא למתים וכדומה א"כ לא שייך לומר דכיון דנסתלקו דיני הנזירות בעצם נסתלקו ממילא דיני הנדר שבנזירות משום דדיני נדר לא תלוי לפי פירוש זה בדיני נזיר ממילא לפי זה הוי נזיר שוה בכל ואינו בשאלה וא"כ יכולין לישב שפיר אליבא דהרמב"ם ז"ל דהסוגיות יחלקו בזה אי דיני נדר שבנזיר הם על הכלל או על הפרט דהסוגיא דיבמות והסוגיא דנזיר (דף נ"ח) דמשמע מהם דנזיר הוה שוה בכל יסברו דהדיני נדר שבנזיר הם על כל פרט ופרט לכן הוי נזיר שוה בכל והסוגיא דנזיר (דף מ"ב) יסבור דהדיני נדר שבנזיר הם על הכלל לשמור את דיני וחיובי הנזירות לכן הוי נזיר אינו שוה בכל ודוק היטב. אך לכאורה תקשה לפי דברינו דהסוגיא דיבמות סוברת דהדיני נדר שבלזירות הם על פרטי הדברים לכן סוברת דנזיר הוי שוה בכל משום האיסור דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה דהויין שוה בכל א"כ מאי משני הש"ס דנזיר הוי ישנו בשאלה הא ביארנו לעיל דהעשה דכל היוצא מפיו יעשה הוי אינו בשאלה ואי יצרוך העשה דמצורע למדחי העשה דכל היוצא מפיו יעשה הוי נזיר אינו בשאלה. אך באמת יש לפקפק על סברתנו לעיל דתוכן הסברא הוא משום דהדבר האסור לא הותר כלל אך השאלה אשווי' להדבור טעות והוי כלא דבר כלל זאת הי' תוכן סברתנו לעיל. אך אין הדבר הזה כ"כ פשוט דיש לחקור דאם השאלה אשווי' להדבור טעות גמור והוי כלא דבר כלל או נימא דהשאלה מתיר הדבור דבאמת הוי דבור גם לאחר השאלה דהרי גם בחרטה יכול החכם להתיר ואיך נאמר בזה דהוי דבור טעות ואפילו בפתח איך יכולין לומר דהפתח משוי להדבור טעות גמור דלהוי כאילו לא דבר כלל אלא ודאי דאף דהוי דבור נתנה התורה כח לחכמים להתיר האיסור אם אמר מותר אך התורה נתנה גדר באיזה אופן יש כח ביד החכם לעקור הנדר אבל בעצם הדבר הוי השאלה היתר על הנדר כדמשמע הלשון הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו משמע דאחרים מוחלין ומתירין לו האיסור דבל יחל לגבי דבר זה ולפי זה גם האיסור דבל יחל וכל היוצא הוי ישנו בשאלה לכן משני הגמרא שפיר מה לנזיר דישנו בשאלה דגם האיסור דבל יחל וכל היוצא הוי ישנו בשאלה שגם הם מסתלקים לגבי דבר זה שהוא שואל ודוק. אך כל זה נוגע להקולא דישנו בשאלה דלא מהני על זה מה שיש בנזיר גם האיסור דלא יחל וכל היוצא דגם הם ישנם הקולא דישנו בשאלה אבל מה שנוגע להקולא דאינו שוה בכל שייך שפיר לומר דכיון דיש בנזיר ג"כ העשה דכל היוצא מפיו יעשה ולא יחל דברו הוי נזיר איסור השוה בכל:
ולפי דברינו אלה נתיישב הרמב"ם שפיר דהנה האמת הוא כמו שסובר הרמב"ם ז"ל דבנזיר מצורע ליכא העשה דקדוש יהי' כלל כיון שהוא מצורע מוחלט ומוכרח להיות טמא אין שייך עליו החיוב דקדוש יהי' וליכא בנזיר אלא הלאו דתער לא יעבור על ראשו והא דפריך הסוגיא דיבמות דלילף מנזיר מצורע דעשה דוחה לא תעשה ועשה ומביא מזה המקשן סייעתא דהסברא דישנו בשאלה הוי קולא סברא מוכרחת היא הרי בפירוש דבנזיר מצורע איכא עשה יסבור הרמב"ם ז"ל דכונת הסוגיא לא על העשה דקדוש יהי' אך כיון דמוקמינן דהסיגיא הנ"ל סוברת דנזיר הוי שוה בכל וביארנו משום דסוגיא זאת סוברת דהדיני נדר שבנזיר הם על פרטי הדברים ולא על שמירת הדיני נזיר לכן הוי נזיר שוה בכל משום דיני הנדר שבנזירות דהיינו האיסור דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה לכך סובר הרמב"ם ז"ל דכוונת הסוגיא היא על העשה דכל היוצא מפיו יעשה ונהי דהעשה דקדוש יהי' ליכא אבל העשה דכל היוצא איכא וא"כ איך יכול העשה דמצורע למדחי אותה ולא שייך לתרוצי דכיון דנדחה הלאו דתער לא יעבור על ראשו משום דעשה דוחה לא תעשה ממילא נדחה העשה דכל היוצא מפיו יעשה ליכא למימר הכי דכיון דהסוגיא סוברת דנזיר הוי שוה בכל הרי סובר דהדיני נדר שבנזיר לא תלוי זה בזה א"כ פריך המקשן שפיר דנילף מכאן דעשה דוחה לתו"ע אלא ע"כ מוכרחין לומר דישנו בשאלה הוי קולא לכן לא מצינן למילף מינה אפילו ללאו גרידא. וכל זה אתינן רק להסוגיא דיבמות דנזיר הוי שוה בכל אבל הרמב"ם פוסק כהסוגיא דנזיר (דף מ"ב) דנזיר הוי אינו שוה בכל וא"כ לפי סוגיא זאת ליכא בנזיר עשה כלל משום דהעשה דקדוש יהי' ליכא בנזיר מצורע וכבר ביארנו דגם הסוגיא דיבמות יכולה לסבור כן והעשה דכל היוצא מפיו יעשה נמי ליכא משום דכיון דסוברת הסוגי' הזאת דנזיר הוי אינו שוה בכל הרי סוברת דהדיני נדר שבנזיר אינו על פרטי הדברים אלא בכלל לשמור חיובי הנזירות ממילא כיון דעשה דוחה הלאו דתער לא יעבור על ראשו נדחה ממילא האיסור דלא יחל וכל היוצא מפיו יעשה א"כ אין צריך העשה דמצורע למדחי לפי זה אלא הלאו דתער לא יעבור על ראשו לבד אבל הלאו דלא יחל וכל היוצא אינן צריכין כלל לדחי' לכן כתב הרמב"ם שפיר ולא נשאר אלא הלאו דתער לא יעבור על ראשו ומסולקת קישיתנו שהקשינו לעיל הא איכא ג"כ הלאו דלא יחל וכל היוצא ולמה לא מדכר אותה הרמב"ם כלל אבל לפי דברינו עתה ניחא דהם אינם צריכים כלל לדחי' דהם נדחו ממילא ודוק. ולא תקשה על הרמב"ם מסוגיא דיבמות דהסוגיא ביבמות אזלא דנזיר הוי שוה בכל ואיכא העשה דכל היוצא מפיו יעשה אבל הרמב"ם פוסק דנזיר הוי איסור דאינו שוה בכל כסוגיא דנזיר (דף מ"ב) ודוק. ולפי דברינו אלה יכולין לומר אליבא דהרמב"ם דלפי האמת ישנו בשאלה לא הוי שום קולא ועשה אין יכול למדחי עשה אחרת אפילו שישנו בשאלה משום דכל הסייעתא דישנו בשאלה הוי קולא היא מנזיר מצורע דאם ל"מ נילף מינה דעשה דוחה לתו"ע אך כל זה הוא להסוגיא דיבמות דסוברת דנזיר הוי איסור שוה בכל אבל לפי דברינו שהרמב"ם פוסק כהסוגיא דנזיר הוי איסור שאינו שוה בכל א"כ ליכא בנזיר מצורע כ"א לאו גרידא נדחה ממילא הסייעתא דישנו בשאלה הוי קולא ואתי שפיר לפי זה דברי הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל מה שמתרץ דבנדר יש לאו ועשה והקשו הא הוי לאו ועשה שישנו בשאלה אבל לפי דברינו יכול להיות דהרשב"א ז"ל סובר דלפי האמת אין עשה דוחה לא תעשה ועשה אפילו שישנו בשאלה ודוק: