אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן ז

סימן ו

הרמב"ם פרק י"ז מהל' איסורי ביאה הל' ב' כת: ז"ל כל כהן שנשא אחת מהשלש נשים בין גדול ובין הדיוט ובעל לוקה ואם בא עלי' דרך זנות אינו לוקה וכו' עד שיקח ויבעול עכ"ל. ובהל' ג' שם ז"ל אבל כהן גדול שבא על אלמנה לוקה אחת אעפ"י שלא קדש שנאמר לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה אבל זונה וחללה וגרושה הרי הן מחוללות ועומדות קודם ביאתו וכו' עכ"ל. הרי מזה דשיטת הרמב"ם היא דליכא לאו דלא יחלל אלא בכה"ג באלמנה לבד אבל בגרושה חללה זונה בין כה"ג ובין כהן הדיוט אינו עובר עליהן משום לא יחלל וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם דבאלו נשים ליכא משום לא יחלל משום דהרי הן מחוללות ועומדות עוד קודם ביאתו דאסורות לינשא לכהן אבל באלמנה לכה"ג דקודם ביאתו היתה כשרה לכהן הדיוט ועכשיו בביאתו נתחללה עובר על לא יחלל ע"כ שיטתו של הרמב"ם ז"ל: והנה לכאורה תקשה על טעמא דהרמב"ם ז"ל דבאלו ג' נשים אינו עובר משום לא יחלל משום דכבר הן מחוללות ועומדות הא תינח זונה וחללה דכבר הם אסורות בין לכהונה בין לתרומה לכן לא שייך בהו עוד חלול אבל גרושה דמותרת לתרומה דבי נשא או דאית לה ברה כהן ועכשיו כשנתחללה הרי נאסרה ג"כ לאכול בתרומה וא"כ אמאי אינו עובר על לא יחלל. ונראה לתרץ אליבא דהרמב"ם ז"ל ולומר דאכילת תרומה לאו כהונה בעצם הוא אלא דין בעלמא היוצא מדין כהונה דהא קנין כספו נמי אוכל בתרומה וגם חזינן דעד אחד מעלה לתרומה אבל לא ליוחסין הרי חזינן דדין דאכילת תרומה הוא רק דין דאיסור והיתר דע"א נאמן באיסורין אבל לא נחשב בזה העדות לכהן בעצם דאי לאו הכי הי' צריך שני עדות דליוחסין צריכין שני עדות לכן כתב הרמב"ם שפיר דגם גרושה מקרי מחוללת ועומדת ומאי דפסלה מתרומה לא מקרי בזה דחיללה ג"כ לכהונה דתרומה לאו היינו כהונה כדביארנו ודוק:

והנה הראשונים הקשו על הרמב"ם ז"ל מסוגיא מפורשת בקדושין (דף ע"ח ע"א) שם אמר ר' יהודה כה"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל וכו' מתיב רבא אלמנה וגרושה פירוש אלמנה שהיא ג"כ גרושה לוקה משום שני שמות פירוש משום איסור אלמנה ומשום איסור גרושה מאי לאו שני שמות ותו לא פירוש וקשיא לר' יהודה דאמר דלוקה ג"כ משום לא יחלל ומשני דלוקה משום שני שמות על זה ושני שמות על זה פירוש דלוקה משום גרושה משום לא יקח ומשום לא יחלל ומשום אלמנה משום לא יקח ומשום לא יחלל ולשיטת הרמב"ם דבגרושה ליכא האיסור דלא יחלל האיך שייך כאן כלל לומר דלוקה משום לא יחלל וגם מאי מותיב לר"י דללקי כאן משום לא יחלל הא כיון דהוי כאן גרושה נהי דהוי אלמנה נמי אבל מ"מ הרי מחוללת ועומדת מטעם דהוי גרושה וא"כ לא שייך כאן לא יחלל ודוק. ועוד הקשו על הרמב"ם דסובר דבגרושה חללה זונה ליכא הלאו דלא יחלל משום דכבר היא מחוללת מ"מ ללקי משום לא יחלל זרעו אי גמר ביאתו כדמשמע שם מהש"ס דפרכינן שם וללקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני דלא גמר ביאתו דלא יחלל זרעו עובר בגמר ביאה דוקא משום דבעינן ביאה הראוי' להקמת זרע משמע מזה דעכ"פ היכא דגמר ביאתו מחויב משום ולא יחלל זרעו וא"כ האיך כתב הרמב"ם דכל כהן שבא עליהן בזנות על אלו ג' דנשים דאינו לוקה. משום דלא יקח אינו עובר אלא דרך נשואין ומשמע מזה דאפילו גמר ביאתו נמי אין לוקה וקשה אמאי נהי דאינו לוקה משום לא יקח אבל משום לא יחלל זרעו ללקי מיהא ודוק:

והנה ה"ה תירץ שם על זה דאיסור דלא יחלל זרעו אינו אלא כשיולד הזרע ואינו חייב מיד לאחר הביאה אבל מסתמא דש"ס דקדושין דפרכינן שם וללקי נמי משום לא יחלל זרעו משמע מיד לאחר הגמר ביאה מחויב מלקות דאי לאו הכי מאי קשי לר' יהודה דאמר דחייב שתים דר"י מחשב מה שהוא מחויב מיד לאחר הביאה אבל לא מה שיהי' מחויב לאחר זמן וגם לא פסיקא לי' דלאחר זמן יהי' מחויב דדילמא לא יהי' לו זרע כלל מביאה זו ואמאי צריך לשנויי דאיירי דלא גמר ביאתו אלא ודאי משמע דמיד לאחר הגמר ביאה מחויב מלקית משום לא יחלל זרעו ודוק. וגם מירושלמי יבמות פ"ו הל' א' (דף ל"ה ע"א) דפוס רא"ם משמע שם בפירוש דמיד בשעת גמר ביאה מחויב מלקות דקאמר שם גמר את הביאה חייב משום ולא יחלל זרעו בעמיו משמע מיד ואפילו לא נתעברה כלל מביאה זו דעיקר האיסור הוא על ביאה שיכולה להביא לידי חלול זרע כן משמע סתמא דהש"ס דידן והירושלמי וא"כ אמאי לא הביא הרמב"ם הלכה זו דבגמר ביאה מחויב משום ולא יחלל זרעו בין באלמנה לכה"ג ובין באלו ג' נשים דהיינו גרושה חללה זונה ודוק: ובאמת קושיא זו על הרמב"ם דללקי משום לא יחלל זרעו היא היא מה שמשיג שם הראב"ד ז"ל בהל' ההיא ד"ה כתב הראב"ד עיי"ש דמשמע מהשגה ההיא דזאת גם הראב"ד מודה דאיסור לא יחלל משום חלול דידה ליכא באלו הג' נשים אך השגתו הוא דעכ"פ ללקי משום לא יחלל זרעו. והנה ה"ה שם כתב דדעת הראב"ד ודעת רש"י ז"ל שם בקדושין (ע"ח ע"א) אחד הוא ולא זכיתי להבין דדעת רש"י ז"ל משמע דסבירא לי' כהרמב"ן ז"ל שהביא שם ה"ה דסבירא לי' דאפילו משום חילול דידה נמי איכא באלו הג' נשים דאילו דעת הראב"ד ז"ל הוא דמשום חלול דידה אינו עובר. באלו הג' נשים אך משום חלול זרעו בלבד כדביארנו ואילו דעת רש"י ז"ל משמע דאפילו משום לא יחלל דידה נמי איכא דרש"י ז"ל כתב על הא דאמר ר"י כה"ג באלמנה לוקה שתים דכה"ג לאו דוקא דה"ה אפילו כהן הדיוט ור"י מיירי בגונא דליכא משום חלול זרע כדמוקי שם הש"ס דמיירי דלא גמר ביאתו ואעפ"כ כתב רש"י ז"ל דאלמנה לכה"ג לאו דוקא הרי דרש"י ז"ל סבירא לי' דבאלו הג' נשים איכא נמי משום חלול דידה דאילו לדעת הראב"ד ז"ל הא דנקט ר"י אלמנה לכה"ג דוקא נקט דהא הש"ס מוקי דמיירי דלא גמר ביאתו וא"כ ליכא משום חלול זרע כ"א משום חלול דידה כדכתב שם הראב"ד ז"ל בפירוש דלכך נקט ר"י דוקא אלמנה לכה"ג משום דמיירי בדלא גמר ביאתו וא"כ מוכח בהדיא מדברי רש"י ז"ל דאפילו משום חלול דידה עובר בגרושה חללה זונה ודוק. היוצא מדברינו דדברי הרמב"ם צריכין ביאור א' סתירת הש"ס מה דמשמע בהדיא דבגרושה עובר משום לא יחלל ב' מדוע לא הביא הרמב"ם ז"ל הדין דלוקה משום לא יחלל זרעו היכא דגמר ביאתו בין בכה"ג באלמנה ובין בכהן הדיוט בשאר נשים הפסולות:

ונלענ"ד דהנה יש לחקור מהו האיסור דלא יחלל זרעו אם האיסור הוא על עצם החלול דהיינו מה שמחלל אשה כשרה וזרעה ונמצא לפי זה דהביאה בעצם איננה אסורה מטעם ביאה ככל ביאות אסורות אך האיסור הוא החלול וממילא אסורה הביאה מטעם שבביאה מחללה או נימא דהביאה מצד עצמה אסרה התורה והביאור של לא יחלל זרעו הוא כמו שהי' כתוב לא יבא עלי' והאיסור הוא הביאה בעצם והא דאפקי' רחמנא בלשון ולא יחלל הוא לגלות דאיזה ביאה אסרה תורה משום הלאו דלא יחלל זרעו דוקא ביאה הראוי' לחלול זרע כגון גמר ביאה אבל העראה אינה אסורה מטעם ולא יחלל זרעו אבל אם בא עלי' ביאה הראוי' להקמת זרע אז אפילו בודאי לא תתעבר כגון ששמשה במוך או כגון שכבר היא מעוברת דבודאי לא תתעבר אעפ"כ כיון שהביאה מצד עצמה היתה ראוי' להקמת זרע ממילא עובר על לא יחלל זרעו משום דהאיסור הוא על הביאה בעצם והוי כמו ביבמה דכתיב יבמה יבא עלי' להקים לאחיו שם ואעפ"כ המצוה בעצם לא הוי ההקמת שם אלא הביאה גופי' ומיד כשבא עלי' מקיים המצוה ולא כשתלד ואדרבה אפילו אקלעי מלתא שלא נתעברה אעפ"כ קיים המצוה ויכול כבר לגרשה בגט ואע"ג דממעטינן התם סריס ואיילונית היינו משום שאין האנשים ראוין להקמת שם והאנשים עכ"פ בעינן שיהיו ראוין להקמת שם אבל מ"מ באיש ואשה הראוין להקמת שם המצוה היא הביאה ולא ההקמת שם כדמפורש בהדיא בתוס' יבמות (דף כ' ע"א) ד"ה יבוא עיי"ש ה"נ נהי דכתיב לא יחלל כונת התורה הוא שלא יבוא עליה ביאה כזו שיהא כח בהביאה מצד עצמה לבא לידי חלול זרע ביאה כזו אסרה התורה מצד עצמה לכן היכא דבא עלי' ביאה שמצד הביאה היתה ראוי' להתעבר כגון דגמר ביאתו אעפ"י שמצד סבה אחרת לא תתעבר כגון ששמשה במוך או כיוצא בה אעפ"כ עבר על ולא יחלל זרעו משום דהאיסור הוא על הביאה בעצם כמו התם ביבמה דמקיים המצוה בהביאה גופי' אעפ"י שבודאי לא תתעבר מביאה זו ודוק:

והנה לפי דברינו זה דהאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ולא על החלול יהי' ניחא מאי דפריך שם הסוגיא בקדושין וללקי משום לא יחלל זרעו ופירשנו לעיל דמהסוגיא משמע דנתחייב במלקות לאלתר משגמר ביאתו ולכאורה אמאי לא נימא כסברת הה"מ דאיסור דלא יחלל זרעו עובר בשעת לידת הבנים דאז נתחללו ולא בשעת ביאה אבל לפי דברינו עתה דהאיסור הוא על הביאה אם רק הביאה מצד עצמה ראוי' לחלול זרע אתי שפיר דמחויב מלקות מיד כשגמר ביאתו ואפילו לא נתעברה כלל נמי מחויב בגמר ביאה כדביארנו לעיל ודוק. ואח"כ מצאתי במנחת חינוך מצוה רס"ו שהביא מתוס' רי"ד שכתב שם בהדי' דאעפ"י שלא נתעברה חייב משום דהאיסור הוא על הביאה ולא על החלול ועיי"ש. ועוד נלענ"ד דאפילו יבוא על המעוברת נמי חייב אעפ"י דבודאי לא תתעבר, כיון דהאיסור הוא על הביאה וכיון דבא עלי' ביאה כזו שתוכל לבא לידי חלול זרע מצד הביאה כגון דגמר ביאתו ממילא עבר על לא יחלל זרעו דהוי כאלו הי' כתוב בתורה דלא יבא עלי' גמר ביאה דיהי' בודאי מחויב אפילו יבא על המעוברת כן השתא נמי דכתיב לא יחלל נמי הכי הוא ודוק:

ונלענ"ד לומר דבחקירתנו זו אי האיסור דלא יחלל הוא על עצם החיליל או על הביאה יפלגו בזה הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דשיטת הרמב"ן היא מביא שם ה"ה ז"ל דעל גרושה זונה בין כהן הדיוט ובין כה"ג עוברין על לא יחלל בין משום חלול דידה ואי גמר ביאתו עובר נמי משום חלול זרעו ג"כ. דהרמב"ם דסבירא לי' דעל גרושה זונה אינו עובר משום לא יחלל דהא כבר נתחללה. סובר דהאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול מה שמחלל אשה שהיתה כשרה להנשא לכהן לכן סובר הרמב"ם שפיר דלא שייך לעבור על לא יחלל אלא באשה שעד עתה היתה, כשרה להנשא לכהן ועכשיו בביאתו נפסלה נמצא דבביאתו. פסלה בפועל ממש אבל בגרושה זונה דגם עד עתה כבר היו נפסלים מלהנשא לכהן נמצא דבביאתו אין פוסל אותם בפועל משום דכבר נפסלים ועומדים לכן אינו עובר על לא יחלל אבל הרמב"ן ז"ל סובר דהאיסור דלא יחלל הוא על הביאה בעצם דהיינו דלא יבא עלי' ביאה כזו שיהא כח ביד הביאה לפוסלה לכהונה דביאה כזו אסרה התורה וא"כ גם בגרושה זונה אם בא עליהן נמצא דהביאה מצד עצמה יש בה כח לפוסלה מכהונה דהא בביאה זו רמי' עלי' איסור חדש לכהן משום שם חללה אך בפועל ליכא נ"מ מזה משום דהא כבר אסורה לכהן משום גרושה או זונה אבל מ"מ כיון דהאיסור איננו עצם החלול מה שמחלל אשה כשרה לכהונה אך האיסור הוא הביאה אך תנאי הוא' בהביאה דאיזה ביאה אסרה תורה ביאה כזו שיהי' לה כח לחלל האשה וכיון דהכא הביאה בעצמה יש לה כח לחללה ולפוסלה מהכהונה נמצא דבא עלי' ביאה האסורה והגם דבפועל איננו מחללה מכהונה משום דכבר נפסלה אבל מ"מ כיון דהאיסור לאו הוא על החלול בעצם אלא הביאה היא האיסור והביאה מצד עצמה יש לה כח לחללה מכהונה וביאה כזו אסרה התורה כדביארנו לעיל ודוק. ובזה יהיו מובנים דברי הרמב"ן במאי דסבירא לי' דאפילו בא על חללה נמי עובר על לא יחלל הגם דהתם כבר נתחללה ממש.

ובשלומא על גרושה וזונה יכולין לומר דסברת הרמב"ן הוא במאי דסבירא לי' דעובר על לא יחלל הגם דכבר אסורה לכהן משום גרושה וזונה מ"מ יכולין לומר דעל פסול חללות ממש הקפידה התורה שלא יפסול אשה לכהונה מטעם איסור חללות אבל בחללה ממש דכבר נתחללה בפסול זה, קשה להבין דברי הרמב"ן מהיכא תיתי יעבור על לא יחלל כיון דהיא כבר חללה אבל לדברינו דהאיסור דלא יחלל הוא איסור על ביאה שלא יבא על נשים פסולות אך מאי דאפקא רחמנא בלשון דלא יחלל הוא משום דגילתה התורה דאיזה ביאה אסרה התורה משום לא יחלל היינו ביאה כזאת דיהי' לה כח לחלל לכן אפילו בא על חללה כיון דבאמת הביאה מצד עצמה יש לה הכח לחללה אלו הי' קצת נ"מ בין נתחללה פעם אחת לנתחללה שני פעמים אך לפי האמת לא ניכר שום חלול בהביאה הזאת בפועל ממש אבל מ"מ כיון דהאיסור הוא על הביאה לא גרע מאלו בא על אשה ולא נתעברה אפילו ידעינן בודאי שלא תתעבר אעפ"כ עובר על האיסור דלא יחלל זרעו כדביארנו לעיל משום דהעיקר הוא דהביאה מצד עצמה תהי' ראוי' לחלול זרע אעפ"י דבפועל לא תהי' נ"מ מ"מ כיון דהאיסור היא על הביאה נימא דביאה כזו אסרה תורה כן הכא נמי נהי דבפועל לא שייך חלות של חללות על חללה אעפ"כ כיון דהביאה מצד עצמה יש לה כח לחללה נימא שפיר דביאה כזו אסרה תורה לכן סובר הרמב"ן שפיר דעובר על לא יחלל אפילו בבא על חללה ודוק: והנה מהסוגיא דקדושין (ע"ח) הנ"ל נראה בפשטות שתופסת דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ולא על עצם החלול. א' מה שהוכחנו לעיל מהא דפריך סתמא דש"ס וללקי אשום לא יחלל זרעו ומשמע מיד כשבעל וגמר ביאתו מלקינן לו משום ולא יחלל זרעו הגם דליכא עוד הזרע וגם אינו ברור עוד בכלל שתלד מביאה זו ואמרנו לעיל משם התוס' רי"ד דהטעם הוא משום דהאיסור הוא על הביאה ולא על חלול הזרע. אך ראי' עוד יותר מוכרחת שהש"ס דקדושין הנ"ל תופס סברא זו נראה ממה דאיתא שם מתיב רבא אלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות מאי לאו שני שמות ותו לא פירוש וקשיא לר"י דאמר דלוקה ג"כ משום לא יחלל ומשני לא שני שמות על זה ושני שמות על זה פירוש דלוקה ארבע מלקיות שתים משום לא יקח משום גרושה ואלמנה ושתים משום לא יחלל משום גרושה ואלמנה. והנה אם נאמר בשלומא דהלאו דלא יחלל הוא על הביאה ולא על החלול והוי כמו דכתיב לא יבא עלי' שייך שפיר שתי מלקיות משום לא יחלל משום אלמנה וגרושה כיון דלא יחלל קאי על אלמנה וגרושה חללה זונה לכן עובר משום אלמנה לחוד ומשום גרושה לחוד כמו שעובר על לא יקח משום אלמנה ומשום גרושה אבל אם נאמר דהאיסור דלא יחלל הוא לאו על הביאה רק על עצם החלול מה שמחלל אשה כשרה לכהונה א"כ כיון דהיא חד גופא ואין מחלל אלא אשה אחת איזה מקום יש בזה לומר דלעבור שני פעמים משום גרושה לחוד ומשום אלמנה לחוד דנהי דהיא אלמנה וגרושה אבל מ"מ ליכא אלא חלול אחד בפועל והאיסור הוא על החלול בעצם ולא על הביאה אבל אי נימא דהאיסור הוא על הביאה ניחא משום דהוי כאלו כתוב לא יבא על אלמנה וגרושה שייך למלקי בזה שתים אעפ"י דהיא גופא חד משום דמ"מ הרי היא אסורה עליו משום שני השמות ועבר עליהן אבל אי נימא דהאיסור הוא על חלול העצם לא שייך לומר כן משום דמ"מ לא מחלל אלא אשה אחת ולא שתים ודוק:

ונראה דכל זה תופס הש"ס דוקא לר' יהודה אבל לרבא מוכרחין לומר דהאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול ולא על הביאה.

דהנה שם בקדושין איתא רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל פירוש דרבא סבירא לי' דאם לא בעל אינו לוקה כלל ואם בעל לוקה שתים אף על הקדושין ויכולין לחקור הא דאמרינן דעל קדושין בלא ביאה דאינו לוקה אי נימא דהאיסור דלא יקח הוא הקדושין כמשמעות הכתוב דלא יקח אך בתנאי דאינו חייב מלקות על הקדושין אלא א"כ בעל או נימא דהאיסור הוא על הביאה ממש אך איזה ביאה אסרה תורה דוקא ביאה שהיא בדרך אישות ולא בדרך זנות דהיינו שתהי' מקודשת לו אבל האיסור בעצם אינו הקדושין אלא הביאה. והנה בתמורה (דף ה' ע"ב) דפרכינן שם על רבא דסבירא לי' כל מאי דאמר רחמנא לת"ע א"ע לא מהני מאלמנה לכה"ג דרחמנא אמר לא יקח ואעפ"כ תפסי קדושין ופירשו המפרשים הא דפרכינן מאלמנה לכה"ג יותר משאר חייבי לאוין משום דשאר חייבי לאוין האיסור הוא על הביאה אבל הקדושין בעצם אינו אסור כלל לכן לא שייך בהו למימר כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. אבל באלמנה לכה"ג דכתיב בהו לא יקח הרי דהקיחה בעצם אסרה תורה לכן פרכינן דנימא דלא מהני חזינן מזה דהאיסור דאלמנה לכה"ג הוא על הקדושין ולא על הביאה הגם דאינו לוקה על הקדושין אלא א"כ בעל מוכרחין לומר דהביאה הוא רק תנאי באיסור ולא האיסור גופא וגם מהש"ס דבב"מ (דף י' ע"ב) דאמרינן שם איכא בינייהו כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה וכו' להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מחייב שולחן וכו' עיי"ש הרי דהאיסור הוא על הקדושין לכן שייך לומר בזה דאין שליח לדבר עבירה אבל אי נימא דהקדושין בעצם לאו עבירה היא אך הביאה הוא עבירה לא הי' שייך לומר על הקדושין אין שליח לדבר עבירה דבשאר חייבי לאוין אי מקדש ע"י שליח בודאי מהני הקדושין משום דהלאו הוא רק על הביאה ולא על הקדושין ודוק:

אך באמת ראיתי להפנ"י כתובות (דף כ"ט ע"ב) ד"ה אבל קשה וכן ראיתי לההפלאה בכתובות והמקנה בקדושין שכתב ג"כ כהפנ"י דלרבא האיסור דאלמנה לכה"ג לאו על הקדושין אלא האיסור הוא הביאה והמקשה שהקשה לרבא דסבירא לי' כל מאי דאמר רחמנא לת"ע אי עביד לא מהני מאלמנה לכה"ג ולא הקשה משאר חייבי לאוין הוא משום דהמקשה בודאי סובר כמו שמשמע מסוגית הש"ס דבב"מ דהאיסור הוא הקדושין אבל רבא דמשני שם אמר קרא ולא יחלל זרעו לאו כונת הש"ס הוא לתרץ כמו דאמרינן שם בכתובות (דף כ"ט ע"ב) גבי הא דלר"ע דסובר דיש ממזר בחייבי לאוין יודה באלמנה לכה"ג דקדושין תופסין משום דכתיב לא יקח ולא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין דאי נימא דלא תפסי קדושין באלמנה לכה"ג הויין לי' הבנים ממזרים כן משני שם בכתובות אבל בתמורה אין כונת הש"ס כן משום דבתמורה מסיק הש"ס שם רק אמר קרא לא יחלל זרעו ולא מסיק כמו בכתובות חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין. אך כונת הש"ס שם בתמורה במה דמשנינן שם אמר קרא לא יחלל זרעו. פירש הפנ"י הוא לומר דכיון דכתיב לא יחלל זרעו דעיקר האיסור דלא יקח הוא משום חלול הזרע ועל קדושין בלא ביאה אינו לוקה נמצא דעיקר האיסור באלמנה לכה"ג הוא הביאה לכן לא שייך למימר כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד א"ע ל"מ משום דהקדושין אינן אסורין כמו בשאר חייבי לאוין זהו כונת הש"ס במאי דמשנינן שם וכן כתב ההפלאה והמקנה שם בכתובות ובקדושין (דף ע"ח) עיי"ש. נמצא לפי זה דרבא סבירא לי' דהאיסור הוא הביאה ולא הקדושין ופליג על הש"ס דבב"מ דמשמע משם דהאיסור הוא הקדושין ולא הביאה ובע"כ מוכרחין לומר להרמב"ם כן דהאיסור דאלמנה לכה"ג ושאר איסורי כהונה לא על הקדושין אלא על הביאה והקדושין הוא רק תנאי באיסור הביאה דכיון דהרמב"ם סובר דאינו עובר באיסור דלא יחלל זרעו אלא כה"ג באלמנה אבל בשאר נשים פסולי כהונה כגון גרושה זונה חללה אינו עובר בלא יחלל ואי נימא דהאיסור דלא יקח, סובר הרמב"ם הוא על הקדושין נמצא לפי זה דאם יבא כהן על פסולי כהונה איזה ביאות לא ילקה אלא על ביאה ראשונה ולא יותר כיון דהמלקות הוא על הקדושין ולא על הביאה ולא קדש אלא פעם אחת ובפירוש קאמר סוגית הש"ס בקדושין לדף ע"ז ע"ב) דאם בא עלי' איזה פעמים והתרו בו על כל ביאה דלוקה על כל ביאה וביאה ובשלמא להרמב"ן ודעימי' דסובר דאיכא לא יחלל גם בחללה יכולין לומר דהמלקות הוא על איסור דלא יחלל אבל על לא יקח אינו לוקה אלא פעם אחת משום דהאיסור הוא על הקדושין אבל להרמב"ם קשה על איזה לאו מחויב מלקות לא משום לא יקח ולא משום לא יחלל אלא ודאי מוכרחין לומר דהרמב"ם סובר דהאיסור דלא יקח הוא על הביאה ולא על הקדושין כיון דאינו לוקה על הקדושין אלא א"כ בעל. והגם דמסוגיא דבב"מ וגם מס"ד דמקשן שם בתמורה מוכרחין לומר דסבירא לי' דהאיסור דפסולי כהונה הוא על הקדושין ולא על הביאה מ"מ מוכרחין לומר אליבא דהרמב"ם דמפרש סוגית הש"ס דמשני שם שאני הכא דאמר קרא ולא יחלל זרעו כדברי הפנ"י דבזה גלי קרא דהאיסור דאלמנה לכה"ג הוא על הביאה ולא על הקדושין ודוק:

ולכאורה תקשה לפי דבריהם דכונת הש"ס בתמורה הוא במכוון אחר ממאי דאמרינן בכתובות שם. תקשה לפי זה הא גופי' למה דחק שם בתמורה לשנות שם אליבא דרבא דלכך לא שייך לומר ל"מ באלמנה לכה"ג משום דהאיסור הוא הביאה ולא הקדושין דלא כסברת המקשן ולמה לא משני כדאמר הש"ס בכתובות דלכך תפסי קדושין בהן משום דחלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין כדמפרש שם התוס' בתמורה לפי האמת. אך נראה לי בדרך פשוט משום דכבר ביארנו בסימן ג' דלא שייך לומר דכל היכא דלא תפסי קדושין הוי הולד ממזר אלא היכא דאין קדושין תופסין משום חומר האיסור לכן שייך לומר כיון דהאיסור הוא כ"כ חמור שאין תופסין בו קדושין מהני ג"כ לשווי' הולד ממזר אבל היכא דאין קדושין תופסין בה משום סיבה אחרת אז לא שייך לומר דיהא הולד ממזר כיון דליכא שום חומר איסור דלשווי' להולד ממזר. ולפי זה נראה דדוקא שם בכתובות שייך לשנויי דלכן תופסין קדושין באלמנה לכה"ג משום דכתיב לא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין משום דר"ע סובר דבכל חייבי לאוין אין תופסין קדושין לכן אי לא יתפסו קדושין ג"כ באלמנה לכה"ג הוא משום חומר האיסור דחייבי לאוין לכך אתי דיהא הולד ממזר וכיון דגילה קרא דהולד לא הוי אלא חלל ולא ממזר נמצא לפי זה דקדושין תופסין באלמנה לכה"ג וא"כ ילפינן שפיר ממאי דלא הוי ממזר דקדושין תופסין אבל שם בתמורה דרצינו שם לומר דלא יתפסו הקדושין באלמנה לכה"ג משום דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני נמצא דזהו לאו מטעם חומר האיסור של חייבי לאוין דהא חזינן דבשאר חייבי לאוין הגם דהביאה אסורה משום לאו אעפ"כ תפסי קדושין נמצא דחומר של איסור לאו אינו יכול לעכב תפיסת קדושין ולא דמי לאיסור דחייבי כריתות דחמור דמעכב קדושין א"כ הא דרצינו לומר באלמנה לכה"ג דלא יתפסו קדושין הוא משום הטעם דאמר רחמנא לא תעביד ל"מ נוכל לומר לפי זה דאפילו אי נימא דלא מהני ולא יתפסו קדושין בה אעפ"כ לא יהי' הולד ממזר כיון דמ"מ ליכא אלא איסור לאו ואיסור לאו אינו יכיל למגרם שיהי' הולד ממזר וא"כ לא מצי הש"ס לשנויי כמו דשנינן בכתובות דמדגלי קרא דלא הוי ממזר תפסי קדושין דראי' זאת ליכא אלא אי נימא דלא יתפסו, קדושין משום חומר האיסור כמו שם בכתובות דאזלינן אליבא דר"ע דאי לא תפסי קדושין באלמנה לכה"ג אז צריך להיות דהולד ממזר ומדגלי קרא דלא הוי ממזר ראי' מזה דתפסי אבל הכא בתמורה דאפילו נימא דלא הוי ממזר מ"מ יכול להיות דלא תפסי קדושין משום דלא מהני ואפ"ה אין הולד ממזר משום דמחייבי לאוין לא הוי ממזר כמו כל חייבי לאוין דתפסי קדושין ג"כ וא"כ אין ראי' באלמנה לכה"ג מדלא הוי ממזר דתפסי קדושין ודוק. לכן מוכרח הש"ס לשנויי בדרך אחר כמו שפירשו האחרונים וגם ביארנו דלהרמב"ם מוכרחין לפרש כן דרבא סובר דהאיסור דלא יקח הוא על הביאה ולא על תפיסת הקדושין ודוק:

וכיון דביארנו דלרבא האיסור דלא יקח הוא על הביאה ולא על הקדושין א"כ הא דאמר רבא שם בקדושין דהא דאין לוקה על קדושין לחודי' בקדש אלמנה לכה"ג משום דכתוב לא יקח ולא יחלל מה טעם דלא יקח משום דלא יחלל פירוש דלכך אסרה התורה הקיחה דפסולי כהונה כדי שלא לבא לידי איסור דלא יחלל והוי האיסור דלא יקח לרבא כמו גדר וסיג לאיסור דלא יחלל. והנה אי נימא בשלמא דהאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול שייך שפיר לומר דהתורה אסרה הביאה באלמנה לכה"ג כדי שלא לבוא לידי איסור חלול הזרע וחלול דידה אבל אי נימא דהפירוש דלא יחלל הוא איסור על הביאה היכי שייך לומר דהתורה אסרה איסור הביאה משום לא יקח כדי שלא לבא לידי איסור דלא יחלל הא היא היא דכיון דלרבא הוי האיסור דלא יקח כמו גדר וסיג לאיסור דלא יחלל וגדר וסיג לא שייך אלא היכא דעיקר האיסור בא בזמן מאוחר ועכ"פ צריך להיות עיקר האיסור בדבר אחר מהאיסור הראשון שהוא רק כמו גדר וסיג שלא לבא לידי איסור השני וזה לא שייך כאן אי נימא דאיסור דלא יחלל הוא נמי על הביאה כמו שביארנו אבל אי נימא דאיסור דלא יחלל הוא על החלול בעצם שייך שפיר דהתורה אסרה הביאה משום לא יקח כדי שלא לחלל זרעה ואותה והגם דהיא נעשית חללה באותו הרגע שבא עלי' ועובר על לא יקח אבל עכ"פ שייך שפיר לומר דהאיסור דלא יקח הוא רק כמו גדר משום דעכ"פ עיקר כונת התורה היא שלא תעשה חללה וזה הוא עיקר האיסור ולכך אסרה התורה הביאה שלא תעשה חללה וזה לא שייך לומר אי נימא דאיסור דלא יחלל הוא הביאה ודוק. וכל זאת הוא דוקא לרבא דכיון דביארנו דמוכרח לומר דאיסור דלא יקח הוא על הביאה ממילא מוכרת לפרש דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול אבל לר' יהודה נהי דסובר ג"כ דאין לוקה על לא יקח אלא א"כ בעל כדמשמע סתמא דהש"ס במה דאמר דכה"ג באלמנה לוקה שתים אבל מ"מ יכולין לומר אליבי' דסובר דאיסור דלא יקח הוא על הקדושין כדמשמע סתמא דהש"ס דבב"מ שהבאתי לעיל וגם מסתמא דהש"ס בתמורה משמע כן שזהו פירוש הפשוט של הכתוב דלא יקח וכיון דסובר דאיסור דלא יקח הוא הקדושין יכול לסבור שפיר דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ואעפ"כ שייך שפיר לומר דאינו לוקה על הקדושין לחודי' משום דאיסור דלא יקח הוא משום איסור דלא יחלל משום דכיון דאיסור דלא יקח הוא על הקדושין שייך שפיר לומר דהתורה אסרה הקדושין משום לא יקח כדי שלא לבא לידי ביאה שלא לעבור על לא יחלל דכיון דסובר דאיסור דלא יקח הוא על הקדושין יכול לסבור שפיר דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה משא"כ לרבא דסובר דאיסור דלא יקח הוא על עצם הביאה מוכרח לפרש דלא יחלל הוא על החלול ולא על הביאה ודוק: ולפי דברינו יתורץ שפיר מה שהקשה ההפלאה האיך פרכינן ביבמות על מתניתין דחייבי לאוין חולצין ולא מיבמין כגון אלמנה לכה"ג ופרכינן דליתי עשה ולדחי לת"ע והקשה הא בנזיר סבירא לי' למ"ד דאין עשה דוחה לתרי לאוי והכא באלמנה איכא תרי לאוי לאו דלא יקח ולאו דלא יחלל ותירץ דכיון דעשה דוחה ללת"ע דלא יקח ממילא ליכא הלאו דלא יחלל משום דאין הולד נעשה חלל כיון דמותר ומצוה לבועלה לכן לא הוי הולד חלל לכן היא אינה נעשית חללה מביאה זו עכת"ד. וכל זה לא שייך אלא אי נימא דאיסור דלא יחלל הוא על החלול בעצם שייך לומר דכיון דלא נעשה חללה לא שייך לא יחלל אבל אי נימא דהפירוש דלא יחלל הוא איסור על הביאה צריך להיות איסור זה אפילו היכא דאיסור דלא יקח נדחה משום דהוי איסור מיוחד ומשום האי איסור גופי' צריכה להיות חללה וזרעה חללים וכיון דאין עשה דוחה לתרי לאוי נשארה קושיתו האיך נדחה האיסור דלא יחלל ודוק. אבל לדברינו ניחא שפיר משום דמשמע שם דהסוגיא אזלא אליבא דרבא משום דרבא משני ומותיב שם איזה פעמים ורבא סבירא לי' דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול לכן ניחא שפיר דכיון דנסתלק האיסור דלא יקח ממילא אין מחלל בביאתו לא אותה ולא זרעה ממילא נסתלק האיסור דלא יחלל ודוק:

והנה בדרך זה יהי' מתורץ ג"כ שפיר מה שהקשה המקנה בקדושין (דף ע"ח ע"א) וכן בכתובות ריש אלו נערות דאי נימא דאיסור דלא יקח הוא על הביאה ולא על הקדושין וא"כ היכי חל לאחר קדושין האיסור דלא יקח על איסור דלא יחלל דאסור אפילו קודם קדושין הא אין איסור חל על איסור משום דאיסור דלא יחלל הוא אפילו בלא קדושין ג"כ והאיסור דלא יקח אימתי חל לאחר שקדש א"כ היכי חל על איסור דלא יחלל עיי"ש. אך לפי דברינו שאמרנו דאי נימא דאיסור דלא יקח הוא על הביאה מוכרחין לומר דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול א"כ לא קשיא כלל היכי חל האיסור דלא יקח על איסור דלא יחלל משום דאין ענין איסור זה לאיסור זה משום דאיסור דלא יקח הוא איסור על הביאה שלא יבוא על פסולי כהונה והאיסור דלא יחלל הוא איסור על מה שמחלל אשה כשרה וזרעה א"כ הוי שני דברים נפרדים ואין זה שייכות לאיסור חל על איסור ואפילו עובר אותן במעשה אחד נמי אין זה שייכות לאיסור חל על איסור דאיסור חל על איסור לא שייך אלא היכא דשני האיסורין באין על דבר אחד כגון א"א ואחות אשה דשניהן אוסרין הביאה בעצם וכדומה אבל כאן דאיסור דלא יקח אוסר הביאה ואיסור דלא יחלל אוסר החלול מה שמחלל אין זה שייך לאיסור חל על איסור כמו שכתב התוס' ביבמות (דף ל"ד ע"א) ד"ה והוציאו שם בהא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ור"מ מוסיף עוד חטאת דאם היתה שבת והוציאו בפיו דחייב ופירש שם רש"י ז"ל דהחיוב הוא על הוצאת שבת וכשקידש היום חל עליו איסור אכילת יוהכ"פ ואיסור הוצאת שבת בב"א והקשה שם התוס' בשם הר"י דמה ענין זה לאיסור חל על איסור ואפילו נימא דאין איסור חל על איסור חל הכא משום דאין איסורן בדבר אחד דאיסור דיוהכ"פ הוא על אכילה ואיסור דשבת הוא על ההוצאה כמו כן הכא דאי נאמר דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול לא שייך לומר דנימא דאיסור דלא יקח לא ליחול עלי' משום דאיסור דלא יקח ואיסור דלא יחלל הם על שני ענינים ואעפ"י דעובר אותן במעשה אחד כמו התם דעובר האיסור דהוצאת שבת ואכילת יוהכ"פ במעשה אחד משום דבליעתו זוהי הנחתו ואעפ"כ קאמר שם התוס' דאין ענין זה לאיסור חל על איסור ודוק:

אך ביותר הרוחנו בדברינו מה שאמרנו דלרבא האיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול ולא כמו שמשמע מהש"ס שם דתופסת לר"י דהאיסור דלא יחלל הוא על הביאה דיהי' ניחא בזה קושיא חמורה מה שנתחבטו בזה גדולי האחרונים וזה יהי' ג"כ יסוד גדול לדברינו דלרבא האיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול ולא על הביאה. דהנה העצמות יוסף וכן המהרי"ט הקשה על הא דמותיב רבא לר"י דסובר דכה"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל ממתניתין דמכות דאלמנה וגרושה לוקה משום שני שמות ותו לא ולר"י לילקי ארבע והקשו האחרונים הנ"ל ז"ל מאי פריך רבא לר"י תקשה לנפשי' גופי' דהא רבא גופי' סובר לקמן דכה"ג באלמנה קדש אינו לוקה בעל לוקה פירוש דאם בעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל וא"כ רבא גופי' סובר כר"י דכה"ג באלמנה לוקה שתים וא"כ מאי קמותיב לר"י יותר מלדידי' עיי"ש באחרונים הפנ"י וכו' שהאריכו בדברים ליישב קושית האחרונים הלזו. ולפי דברינו נתיישב הקושיא בטוב טעם ודעת ומזה יהי' יסוד נאמן לדברי הרמב"ם ז"ל והוא דזאת ביררנו לעיל אי בגרושה עובר על לאו דלא יחלל או לא תלוי בזה אי נימא דאיסור לא יחלל הוא איסור על עצם החלול או האיסור הוא על הביאה דאי נימא דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול לא שייך בגרושה האיסור דלא יחלל כיון שכבר נתחללה וליכא חלול בפועל באשה גרושה אבל אי נימא דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה שייך ג"כ בגרושה נמי הלאו דלא יחלל. ולפי זה יהי' ניחא שפיר מה דמקשה רבא על ר"י ממתניתין דאלמנה וגרושה לוקה משום שתי שמות ולא תקשה לנפשי' משום דנהי דגם רבא סובר דלוקה שתים משום לא יקח ולא יחלל אבל מ"מ רבא לשיטתו סבירא לי' דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול כמו שביארנו ממילא סובר דלא שייך לעבור על לא יחלל אלא באלמנה לחודי' אבל על גרושה אינו עובר בלא יחלל כי אם בלא יקח לחודי' וא"כ לדידי' ניחא מאי דתני' דאלמנה וגרושה אין לוקה אלא משום שני שמות בלבד משום דלא יחלל ליכא כאן משום דהוי גרושה ג"כ ועל גרושה ליכא האיסור דלא יחלל אבל לר"י דכבר הוכחנו דהש"ס תופס אליבי' דהאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ולא על החלול א"כ גם בגרושה שייך למלקי משום לא יחלל וא"כ ארבע בעי למלקי ואמאי קתני דאין לוקה אלא משום שני שמות בלבד נמצא לפי זה דכל הקושיא הוא דוקא לר"י אבל רבא לשיטתו ניחא משום דסבירא לי' דעל גרושה ליכא איסור דלא יחלל:

ולפי דברינו אלה נתיישב הרמב"ם בטוב טעם ודעת ממה שהקשו עליו במאי דסובר דעל גרושה חללה זונה דליכא איסור דלא יחלל מהסוגיא דכאן דמשמע בהדיא דעל גרושה איכא איסור דלא יחלל במאי דמותיב רבא לר"י מאלמנה וגרושה וגם במאי דמשני שני שמות על זה ושני שמות על זה אבל לדברינו ניחא דכל הסוגיא הזאת הוא דוקא לר"י דסובר דהאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ולא על חלול בעצם כמו שהוכחנו בכמה ראיות דסוגיא הזאת סוברת כן לכן סובר דבגרושה איכא לא יחלל אבל הרמב"ם דפסק כרבא דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול וגם הרמב"ם מוכרח לפסוק כן דכבר הוכחנו דהרמב"ם פוסק דאיסור דלא יקח הוא על הביאה ולא על הקדושין וממילא מוכרח לפסוק דהאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול וגם ממה שפסק דאם נפלה אלמנה מן האירוסין לכה"ג דמדאורייתא עשה דוחה לת"ע הגם דאיכא כאן תרי לאוי ור"ע סובר בנזיר דעשה אין דוחה תרי לאוי כקושית ההפלאה שהבאתי לעיל והוכחנו מזה דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול ונמצא דאם עשה דיבום דוחה לת"ע דלא יקח ממילא נסתלק האיסור דלא יחלל משום דאינו מחלל כלל וכדביארנו לעיל מכל הני מוכח דהרמב"ם פוסק דאיסור דלא יחלל הוא על החלול בעצם וא"כ פוסק שפיר במאי דפסק דעל גרושה זונה חללה ליכא האיסור דלא יחלל וכמו שהוכחנו לעיל ואדרבה מזאת הסוגיא איכא סייעתא להרמב"ם מהא דחזינן דרבא פריך לר"י ממתניתין דאלמנה וגרושה דאמאי אינו לוקה משום לא יחלל מכלל לדידי' ניחא חזינן מזה כיון דאיסור לא יחלל הוא על מעשה החלול לא שייך בגרושה לא יחלל וכ"ש בשאר נשים דפסולות ג"כ לתרומה דבי נשא בודאי לא שייך בהו הלאו דלא יחלל וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל. והשתא נמי ניחא קושי' השני' שהקשינו דמהרמב"ם משמע דליכא מלקות בלא יחלל זרעו וכתב המ"מ הטעם משום דאיסור דלא יחלל זרעו עובר בשעת לידת הזרע והקשינו דהא מהסוגיא דידן משמע דעובר מיד משעת גמר ביאה אבל לדברינו ניחא דהסוגיא אזלא דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה וכמו שכתב התוס' רי"ד אבל הרמב"ם דפוסק דאיסור דלא יחלל הוא על עצם החלול לכן כתב שפיר הה"מ דאיסור דלא יחלל זרעו אינו עובר בשעת הביאה משום דאז ליכא עוד הזרע ודוק: והנה דברי הה"מ עוד צריכין ביאור דנהי דעובר בשעת לידה אבל מ"מ בשעת לידה מיהא ללקי ואמאי לא כתב הרמב"ם דעכ"פ לוקה משום לא יחלל זרעו בשעת לידה. וראיתי להמנ"ח דכתב משום דהוי התראת ספק בשעת ביאה משום דלא ידעינן בשעת ביאה אם יהי' לו זרע או לא וקשה לי על זה הא קיי"ל כר"י דהתראת ספק שמה התראה ויותר הי' מסתבר לומר דטעם דהה"מ הוא משום דלא עביד מעשה כלל דבשעת ביאה דעבד מעשה עדיין לא עבר על כלום ובשעת לידה דאז נתחלל הזרע הרי אינו עושה אז כלום ועכ"פ לא גרע משאר לאו שאין בו, מעשה וזה יותר מתאים בדברי הה"מ לפי הלכה אבל עכ"פ זהו דוחק נהי דבשעת לידה אינו עושה מעשה אבל מ"מ הלידה באה ממעשה הקודמת דהיינו הביאה וצ"ע. ולפענ"ד הי' נראה לומר דלכך פסק הרמב"ם דאינו לוקה על לא יחלל זרעו משום דכיון דהרמב"ם פוסק דאיסור דלא יחלל זרעו הוא על עצם החלול ועל עצם החלול הוי אינו מתכוין דלהנאתו הוא מתכוין ולא לחלל זרע ופטור דאינו מתכוין הוי פטור בכל איסורין. וגם לא הוי פסיק רישי' משום דהוי ספק בשעת ביאה דלמא לא תתעבר כלל ובגמרא דפריך וללקי משום לא יחלל זרע הוא משום דסוגית הש"ס סוברת דאיסור דלא יחלל הוא על הביאה ועל הביאה הוא מתכוין אבל הרמב"ם דפוסק דאיסור דלא יחלל זרעו הוא על עצם החלול ממילא לא שייך להלקותו משום דעל עצם חלול הזרע הוי דבר שאין מתכוין בשעת ביאה וגם פ"ר לא הוי דדלמא לא תתעבר כלל ודוק. כנלענ"ד דדבר נכון הוא בעזהי"ת:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה