אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן ה

סימן ד

הרמב"ם פ"ו מהל' יבום וחליצה הל' י' כתב וז"ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שני' הרי זו חילצת ולא מתיבמת וכו' לפיכך אם בעל יבמתו האסורה לו משום לאו או עשה ואצ"ל משום שני' ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו עכ"ל. הרי פסק באותה הל' דגם בחייבי עשה אם עבר ובעל קנה אותה וגם נפטרו צרותיה. ואח"כ שם בהל' י"א כתב וז"ל ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עלי' כה"ג לא נפטרה צרתה משום שאין עשה דוחה לא תעו"ע והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ עכ"ל הרי שפסק כאן באלמנה לכה"ג שהיא חייבי עשה ולת"ע לא קנה אותה קנין גמור ולא נפטרה צרתה והקשו על הרמב"ם דמאי שנא חייבי עשה ולת"ע מחייבי עשה גרידא דכמו שאין עשה דוחה לת"ע וע' כן אינה דוחה אפילו עשה גרידא וא"כ מאי שנא דפסק דבחייבי עשה גרידא דקנה וגם צרתה נפטרת ובחייבי עשה ולת"ע כתב דלא קנה אותה וגם צרתה אינה נפטרת ודוק. ועוד הקשו מהסוגיא דיבמות (דף כ') דס"ד דש"ס שם לומר ד"מיבמתו" מרבינן חייבי לאוין לחליצה ולא ליבום. ומתיב שם רבא מהא דתני' פצוע דכא וכרות שפכה וכו' ואם בעלו קנה ואי ס"ד דחייבי לאוין לחליצה רמיין ליבום לא רמי' אם בעלו אמאי קנה הרי לך מזה דאם מדאורייתא לא רמי' ליבום צריך להיות דאם בעלו לא קנו וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דבחייבי עשה קנה אותה הא אין עשה דוחה עשה והוי לא רמיא ליבום מדאורייתא. אך קושיא זאת יכולין לתרץ דלא דמי חייבי עשה דמיירי בהו הרמב"ם לחייבי לאוין לפי הס"ד דש"ס שם דהתם בחייבי לאוין דאי לאו הקרא דיבמתו היתה ראוי' ג"כ ליבום משום דעשה דוחה לת"ע וא"כ לפי דיבמתו אזיל למעט חייבי לאוין ליבום הרי בפירוש ממעיט רחמנא חייבי לאוין דלא תהי' בה זיקת יבום לכן אם בעלו לא קנו אבל חייבי עשה דמיירי בהו הרמב"ם לא מיעט רחמנא בפירוש מיבום רק דאין יכולה ליבם משום איסור עשה שבה דאין עשה דוחה עשה לכן אם עבר ובעל קונה משום דלא נסתלק ממנה לגמרי הזיקת יבום והא דאין יכולה ליבם משום האיסור עשה שבה הוי כמו ארי' דרביע עלה אבל בחייבי לאוין לפי הס"ד דהש"ס איכא מיעוט בפירוש לחייבי לאוין מיבום לכן אפילו אם עבר ובעל נמי לא קנה ודוק. וחילוק כעין זה תמצא בב"ח אה"ע סימן קע"ד שם בתחילתו עיי"ש. אך אי קשיא הא תקשה להרמב"ם ז"ל מהגמרא דשם בסמוך דקאמרינן שם אלא אמר רבא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי (פירוש דחייבי לאוין מן התורה מותר ליבם משום דעשה דוחה לת"ע) דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולת"ט אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה לת"ע הכא נמי אפשר בחליצה עיי"ש מיתיבי' ואם בעלו קנו תיובתא. דלרבא דאמר דאין עשה דוחה לת"ע היכא דאפשר לקיים שניהם ולא חזי' כאן ליבום משום דאפשר בחליצה אם בעלו אמאי קנו והרי הכא דליכא מיעוט בפירוש מיבום והא דאין יכול ליבם הוא רק משום דאין עשה דוחה לת"ע היכא דאפשר לקיים שניהם ואפ"ה אם עבר ובעל משמע בפירוש דלא קנה כלל וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דחייבי עשה אם עבר ובעל קנה אותה וגם צרתה נפטרת הא לא חזי' ליבום מדאורייתא משום דאין עשה דוחה עשה ודוק:

ועוד נראה לפענ"ד לדקדק על לשון הרמב"ם דהרמב"ם כתב שם בהל' י"א גבי אלמנה לכה"ג שהיא חייבי עשה ולת"ע בזה"ל הואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ הרי משמע מזה דגם אפילו בחייבי עשה ולת"ע נמי לא פסק הרמב"ם דלא קנה לגמרי אך קנין קצת לפטור אותה קנה אך לא קנין גמור כ"כ לפטור צרתה אבל קנין קצת לפטור אותה קנה ותקשה ממנפ"ש אם קנה לפטור אותה גם צרתה תהי' נפטרת ואי לא נפטרה צרתה היא ג"כ לא תהי' פטורה ותהי' צריכה חליצה והאי קנין קצת מהיכן הוא. וכעין זה ראיתי בב"ש סימן קע"ד ס"ק ג' שהקשה אמאי כתב הרמב"ם שלא נפטרה צרתה דמשמע מלשון זה דהיא פטורה לגמרי הא גם היא גופה לבעי חליצה דהא מוכח בסוגיא ממאי דמותבינן מבעלו קנו דהיכא דלא חזי' ליבום מדאורייתא לא קנה אותה כלל ע"כ. ועדיפא הוי לי' לאקשויי מסוגיא זו אמאי כתב לעיל דחייבי עשה קנה לגמרי וגם צרתה נפטרת הא מדמותבינן מאם בעלו קנו משמע דלא קנה אותה כלל כדאקשינן לעיל: והנה כדי לתרץ את דברי הרמב"ם שלא תקשה עליהם מהסוגיא דיבמות הנ"ל וגם שלא יהיו קשים דברי הרמב"ם אהדדי נראה להקדים מה שנסתפק הפרשת דרכים ומביאו השעה"מ פ"ו מהל' יבום וחליצה הל' י"א אי כה"ג בא על יבמתו שהיא אלמנה מן הנשואין אי עבר על איסור א"א שהיא בכרת או לא עבר רק על איסור אלמנה לכה"ג אבל איסור א"א לא. ונלפע"ד לומר דספיקתו תליא בהא אי נימא דבחייבי עשה ולת"ע דכיון דאינן יכולין ליבם משום דאין עשה דוחה לת"ע וע' ליכא עלי' זיקת יבום כלל רק זיקת חליצה או נימא דאע"פ דאסורה ליבמה משום דאין עשה דוחה לתו"ע אעפ"כ לא נסתלקה ממנה הזיקת יבום ויש עלי' ג"כ זיקת יבום אך אינו יכול ליבמה דהוי האיסור עשה רק כמו ארי' דרביע עלה ולא מסלק ממנה הזיקה כיון דליכא מיעוט בפירוש דתהי' פטורה מיבום ודוק:

והנה אם נאמר כצד הא' יכולין לומר דהוי עלי' איסור אשת אח אעפ"י דזיקת חליצה יש עליה ואינה מותרת לשוק עד שתחלוץ אעפ"כ נוכל לומר דאיזה זיקה מתרת האיסור דא"א דוקא זיקת היבום אבל לא זיקת החליצה אבל אי נימא כצד הב' דאע"פ דאינה יכולה ליבמה אעפ"כ יש עלי' זיקת יבום נמי בודאי ליכא עלי' איסור דא"א ודוק:

אך לכאורה קשה על סברתינו דאעפ"י דאסור ליבמה משום דאין עשה דוחה לתו"ע אעפ"כ לא נסתלק ממנה זיקת יבום כיון דליכא מיעוט בפירוש הא משמע מהסוגיא דיבמות (דף ג') דפרכינן שם טעמא דכתב רחמנא עלי' הא לאו הכי דתי הא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ומסקינן נמי דערוה לא צריכה קרא משום דאין עשה דוחה לת"ע שיש בו כרת משמע דאפילו זיקת יבום נמי ליכא דאי לאו הכי היתה צריכה חליצה וא"כ הכא נמי נימא כן דכיון דאין עשה דוחה לתו"ע אפילו זיקת יבום נמי ליכא:

אך לכאורה לא קשיא כלל דנהי דאמרינן דנסתלקה ג"כ זיקת היבום דכיון דאין יכול ליבמה אבל מ"מ חייבי עשה ולת"ע דכיון דרבינהו רחמנא לחליצה הרי גלתה התורה דגם זיקת יבום יש עלי' דאל"כ חליצה זו מה טיבה דכל חליצה אינה אלא לפטור מיבום וכאן דגילתה התורה דחייבי עשה צריכין חליצה צריכין לומר דגם הזיקת יבום לא נסתלקה ממנה לגמרי והאיסור הוא רק כמו ארי' דרביע עלה ודוק:

אך באמת יש לחקור אי חליצה הוי זיקה בפני עצמה דעל כל יבמה איכא זיקת חליצה וזיקת יבום ולא תליא הא בהא או נימא דהזיקה הוא דוקא זיקת יבום אך החליצה הוא פטור לפטור מזיקת יבום אבל חליצה בפני עצמה לאו כלום היא ואינה יכולה להיות מזוקקת לחליצה בלי זיקת יבום. ולכאורה זהו הפירוש דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דכיון שאינה עולה ליבום וליכא עלי' זיקת יבום ממילא לא שייך בה חליצה אבל מ"מ ראי' מוכרחת אינה דיכולין לומר דגזירת הכתוב הוא בלא סברא תדע דהא התוס' כתבו דג"כ כל מי שאינה עולה לחליצה אינה. עולה ליבום אע"פ דשם לא שייך סברתינו ומוכרחין אנו לומר דגזה"כ הוא כן.

והנה אם נאמר דזיקת חליצה זיקה בפני עצמה היא ולא שייכא לזיקת יבום כלל א"כ ליכא ראי' מחייבי עשה ולאוין דחולצין דאיכא בהו ג"כ זיקת יבום אבל אי נימא דהחליצה הוא אינו אלא לפטור מזיקת יבום א"כ שפיר ראיה דחייבי לאוין ועשה דחולצין דאיכא בהו ג"כ זיקת יבום וליכא בהו האיסור דאשת אח. ואתי לפי דברינו אלה דאי זיקת יבום ישנה ג"כ בחייבי לאוין ועשה או דליכא אלא זיקת חליצה תלוי בהא אי נימא דחליצה הוי פטור מדין יבום ולא דבר בפני עצמו וא"כ כאן דחייבי לאוין ועשה גלתה התורה דחולצחין בודאי איכא בהו זיקת יבום והא דאין מיבם משום האיסור הוי עכוב מצד אחר ולא הסתלקות הזיקה אבל אי נימא דחליצה הוי זיקה בפני עצמה א"כ ליכא ראיה מחייבי לאוין ועשה מדחולצות דאיכא בהו זיקת היבום וא"כ צריכין לומר כהסברא שמשמע מהש"ס דאי אין יכול ליבם מחמת דאין עשה דוחה עשה ונסתלקה ממנו לגמרי זיקת היבום ודוק:

ונראה לומר דהנה מאן דסובר דחליצה הוי אפשר לקיים שניהם, בודאי סובר דחליצה הוי זיקה בפני עצמה דאי נימא דחליצה הוי רק פטור ממצות יבום אבל לא הוי זיקה בפני עצמה לא הי' סברא דמה שהוא יכול לפטור עצמו מן המצוה הוי אפשר לקיים שניהם, והנה מאן דסובר דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא יכולין לומר דזו היא הסברא משום דכל המצוה היא יבום והחליצה אינה אלא פטור לכן במקום יבום חליצה לאו כלום היא, אך אינו מוכרח לומר כן דיכולין לומר דאפילו חליצה הוי מצוה בפני עצמה אבל לגבי מצות יבום לא נחשב הוא משום דמצוה קטנה היא מיבום ויש לעיין בזה, אבל מאן דסובר דמצות חליצה הוי אפשר לקיים שניהם בודאי סובר דחליצה הוי מצוה בפני עצמה ודוק.

ולפי דברינו אלה נתרץ דברי הרמב"ם על נכון ממה שהקשינו עליו מדברי הגמרא דמותבינן על רבא תיובתא מאם בעלו קנו על מאי דאמר דחייבי לאוין לא רמיא ליבום משום דאין עשה דוחה לא תעשה במקום דאפשר לקיים שניהם והרמב"ם כתב דחייבי עשה אם בא עליה קנה הא אין עשה דוחה עשה, אך נראה לפי מה שבארנו דחייבי לאוין ועשה אע"ג דאין יכול ליבם אעפ"כ זיקת יבום יש עלי' לכן אתי לפי זה אם עבר ובא עלי' אע"ג דעבר על האיסור אעפ"כ קנה משום דיש עלי' זיקת יבום לכן פסק הרמב"ם שפיר דאם בא על חייבי עשה דקנה ואפילו בחייבי עשה ולת"ע נמי סבר דקנה אותה אך הא דכתב דאינה פוטרת צרתה בחייבי לאוין ועשה יבואר לקמן, אך הא דמותבינן על רבא דסבירא לי' דחייבי לאוין לא רמיא ליבום משום דאין עשה דוחה לת"ע מאם בעלו קנו כל הקושיא הוא דוקא רבא לשיטתו דכיון דרבא סובר דחליצה הוי אפשר לקיים שניהם וא"כ סובר דחליצה הוי זיקה בפני עצמה ולא הוי חליצה רק פטור מיבום, וא"כ אין ראי' מזה דחולצת דיש עלי' זיקת יבום כדבארנו לעיל דחליצה הוי דבר בפני עצמו וא"כ מותבינן שפיר על רבא דכיון דסובר דחליצה מקרי אפשר לקיים שניהם אמאי אם בעלו קנו הא ליכא עלי' זיקת יבום כלל, אבל אנן דקיימ"ל דחליצה במקום יבום לאו מצוה משום דחליצה לא הוי מצוה בפני עצמה רק פטור מזיקת יבום שפיר יש לפסוק דאע"ג דאין עשה דוחה עשה אעפ"כ אם בעלו קנו משום מדחולצת הרי ראי' דיש עלי' זיקת יבום לכן קנה בדיעבד ודוק:

ובדברינו אלה נוכל לתרץ קושית התוס' בסוגיא ההיא ע"ב ד"ה מיתיבי תימא דרבא גופא מותיב מהך ברייתא והשתא אתותב מינה, אך לפי דברינו נוכל לומר דרבא ידע שפיר מהך ברייתא כיון דמותיב מינה אך הוא סובר דלא קשי' לדידי' כלל משום דרבא סובר שפיר דאע"ג דאין עשה דוחה לת"ע היכא דאפשר לקיים שניהם אעפ"כ סובר דזיקת יבום יש עלי'. ואף דבארנו דלרבא ליכא למימר כן משום דהוא סבירא לי' דחליצה הוי זיקה בפני עצמה, וממילא ליכא ראי' אליבי' מדחולצת דאיכא זיקת יבום אעפ"כ יכולין לומר דסבירא לי' כן מצד הסברא כמו שבארתי לעיל דכיון דליכא מיעוט בפירוש מיבום אלא מטעם דאין עשה דוחה לת"ע א"כ נשאר עלי' זיקת יבום ולכן שפיר אם בעלו קנו. והא דמותיב רבא לעיל מאם בעלו קנו הוא משום דלעיל ס"ד דגמרא דיבמתו הוא מיעוט חייבי לאוין מיבום וכיון דאיכא מיעוט בפירוש שלא ליבם בודאי אין סברא לומר דעדיין יש עלי' זיקת יבום לכן פריך שפיר אם בעלו אמאי קנו כיון דליכא כלל זיקת יבום אבל עכשיו דמיעוט בפירוש ליכא אלא אין יכול ליבם מהטעם דלא דחי העשה ללאו סבירא לי' שפיר דהזיקה נשתייר עלי'. והא דהוכחנו לעיל דליכא למימר הכי משום דמותבינן לעיל אמאי צריכין לעלי' דאחות אשה לא מתיבמת הא אין עשה דוחה לת"ע שיש בו כרת, הרי דאי אין עשה דיבום דוחה האיסור נסתלק ממנה הזיקת יבום לגמרי הוא דוקא בלת"ע שיש בו כרת שייך למימר כן משום דבאמת אין קדושין תופסין בחייבי כריתות, אך אי אמרינן דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"כ ליכא כאן כרת אבל אם לא דחי וא"כ נשאר האיסור כרת ובאיסור כרת אין תופסין קדושין וכיון דקדושין אין נתפסין כמו כן נפקע הזיקה דהזיקה ג"כ היא אישות אבל בחייבי עשה דכיון דקדושין תופסין בחייבי עשה נהי דאסור ליבם אבל מ"מ הזיקה נשארה עלי' לכן סבירא לי' דלא קשי' עלי' מהך ברייתא כלל, אבל סתמא דהש"ס לא ניחא להו לומר דאפילו בלא גילוי קרא דנשאר עלי' זיקת יבום אע"פ דאסור ליבם מדאורייתא לכן מותבינן עלי' שפיר ודוק:

וראיתי להשעה"מ שכתב דלמאן דסבר דחייבי לאוין ועשה הגם שאסור ליבם אעפ"כ ליכא האיסור דא"א כיון דבעי חליצה אם עבר ובעל דקני מדין קדושין נהי דמטעם יבום לא קני דלא רמיא לי' ליבם אבל מטעם קדושין קני ועיי"ש, ולענ"ד חוץ ממה שיש להסתפק אם קדושין תופסין ביבמתו דהא מאמר אינו קונה אלא מדרבנן ונהי דביאה קונה קנין גמור דדוקא כסף ושטר נמעטו היינו דוקא מצד יבום קונה ביאה אבל הכא דמצד יבום לא קנה רק מצד קדושין הוי ביאה ככסף ושטר ולא קנה ביבמה, אך זאת יכולין לתרץ ולומר דאימת לא שייך קדושין ביבמה דוקא ביבמה דשייכה בה יבום דכן משמעות הכתוב דביאה גומר בה ואין כסף ושטר גומרין בה אבל כיון דכאן לא שייכא בה יבום לדברי השעה"מ שייכה בה שפיר קדושין, ויש לעיין בזה, אך לפי דברי לא שייך לומר כל זה כיון דביארנו דכל הטעם דמאן דסובר דליכא בהו איסור דא"א הוא משום דשייך בה זיקת יבום וא"כ אם עבר ובעל קנה בודאי מטעם יבום ולא מטעם. קדושין ודוק:

וגם מ"ש שם ראי' מהרשב"א והריטב"א ז"ל דסבירא להו דהיכא דלא חזי' ליבום מדאורייתא איכא כרת דא"א נראה דלאו ראי' היא כלל דהריטב"א והרשב"א ז"ל מיירי לפי הס"ד דגמרא בחייבי לאוין דאיכא מיעוט דיבמתו מיבום וכיון דאיכא מיעוט בפירוש בודאי איכא כרת אבל לפי המסקנא דליכא מיעוט בפירוש רק מטעם דאין עשה דוחה עשה בודאי יודו הרשב"א והריטב"א ג"כ דנהי דאסור ליבם אבל הזיקת יבום לא נסתלק ממנה ואם עבר ובעל קנה כדבארתי לעיל:

והנה דברי הרמב"ם לפי מה שכתבתי מיושבין בטוב טעם שלא תקשה עליהם מדברי הש"ס על מה שכתב דחייבי עשה נפטרה צרתה אם בא עלי'. אך אכתי תקשי מדבריו אדבריו גופי' במה שכתב דבחייבי לאוין ועשה כגון אלמנה לכה"ג דלא נפטרה צרתה ולפי דברינו מאי שנא חייבי עשה גרידא מחייבי לתו"ע. והי' נראה לי לכאורה לומר דהנה הנוב"י סימן נ' במהדו"ב חלק אבהע"ז רצה שם הרב השואל לומר דאם יקדש חייבי לאוין בביאה דאינה מקודשת משום דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. דהנה בתמורה פריך שם הש"ס דנימא באלמנה לכה"ג דכל מה דאמר רחמנא לת"ע אי על"מ והנה על שאר חייבי לאוין לא פרכינן שם משום דבשאר חייבי לאוין אין האיסור הקדושין אלא הביאה אבל באלמנה לכה"ג האיסור הוא הקדושין בעצמם כדכתיב לא יקח לכן פריך שם הגמרא דוקא באלמנה לכה"ג אבל בשאר חייבי לאוין לא שייך למימר אי עביד לא מהני משום דבקידושין גרידא לא עבר שום איסור וזאת הוא דוקא אם קדש בכסף ושטר אבל אם קדש בביאה דהקדושין בעצמם הם באיסור נימא דלא יהני והתירוץ דהש"ס שם בתמורה לא שייך אלא באלמנה לכה"ג כן רצה שם לומר והוא מדחי שם דבריו עם סברת הש"ך בח"מ סי' ר"ח לענין מוכר בשבת דלא אמר רבא אעל"מ אלא במעשה שאי אפשר לעשותו בהיתר כלל אבל במוכר בשבת אפילו הי' הקנין ע"י איסור דאורייתא מ"מ הקנין הזה הי' יכול להיות בהיתר אלא שהוא עושה באיסור בזה אי עביד מהני וכן הכא נמי בחייבי לאוין כיון שיכול לקדש בכסף ושטר לא שייך ג"כ לומר אעל"מ אפילו אם קדש בביאה עיי"ש. והנה לפי דבריו תקשה לי באלמנה לכה"ג היכא דנפלה ליבום נימא דכל מאי דאמר רחמנא לת"ע אעל"מ דשם ביבמה ליכא קנין אחר כ"א ביאה דבשלמא בחייבי עשה גרידא לא תקשה לי דאמאי אם בא עלי' קנה דנימא לא מהני משום סברת המהרי"ט דלא שייך לומר לא מהני אלא היכא דיתוקן האיסור בזה אבל היכא דגם אפילו אמרינן דלא מהני נמי לא יהא מתוקן האיסור אזי לא אמרינן דלא מהני וא"כ בחייבי עשה נמי לא יתוקן האיסור אבל באלמנה לכה"ג דליכא איסור כ"א בקדושין וא"כ אי אמרינן דלא מהני יתוקן האיסור והכא לא שייך לשנויי כדמשני הנוב"י עם סברת הש"ך הנ"ל דהא הכא ביבמה אין יכול לעשות הקנין בהיתר כלל דכסף ושטר אין גומרין בה אלא ביאה גומר בה, אך לכאורה לאו קושיא היא כלל דהא היא היא פירכת הש"ס בתמורה דנימא באלמנה לכה"ג לא מהני ומשני שם דלא יחלל כתיב חללים הוא עושה ואין עושה ממזרים ואי אמרינן דלא מהני הוי ממזרים וא"כ כבר גלתה התורה דבשביל האיסור דלא יקח לא שייך לומר לא מהני, אך מ"מ תקשה לי שפיר משום שאם בא על אלמנה לכה"ג לשם קדושין חוץ ממה שעובר על האיסור דלא יקח עובר ג"כ על האיסור דלא יחלל וגם על האיסור עשה דבתולה ולא בעולה וא"כ נהי דגילתה התורה דבשביל האיסור דלא יקח דלא אמרינן דלא מהני אבל בשביל האיסור דלא יחלל ובתולה ולא בעולה נימא דלא מהני, ובזה לא שייך לומר דחלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין כיון דבאמת בת קדושין היא דהש"ס שם בתמורה משני שפיר דהתם רצה הגמרא לומר דלא להני שום קדושין באלמנה לכה"ג וא"כ הוי הולדות ממזרים כאן דלאו בת קדושין היא כלל אבל אי נימא דבאמת בת קדושין היא אך בביאה לא יתפסו קדושין משום האיסור דלא יחלל לא שייך לעשות הולדות בשביל זה ממזרים כיון דבאמת בת קדושין היא, אך על קדושין בעלמא באלמנה לכה"ג בביאה שייך לומר דנתפסין שפיר מסברת הש"ך דכיון דיכולין לעשות הקנין באופן דיהי' נתפס כגון בכסף ושטר ג"כ בביאה נתפסין אבל היכא דנפלה ליבם אלמנה לכה"ג תקשה לי שפיר דנימא דלא מהני מטעם האיסור דלא יחלל ובתולה ולא בעולה, אך לכאורה יכולין לומר ולתרץ דכיון דהיכא דנפלה ליבם דאז לא מהני כסף ושטר וא"כ אי נימא דלא מהני ג"כ ביאה מטעם דלא מהני א"כ צריך להיות הולד ממזר ממנו דכיון דלדידי' לאו בת קדושין היא כלל וא"כ יכולין למילף שפיר מלא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין דלא אמרינן דלא מהני משום האיסור דלא יחלל, אך לאו תירוצא הוא כלל דחוץ ממה שמספקא לי בזה אם היא מקרי לאו בת קדושין דכיון דלבתר חליצה יתפסי בה קדושי כסף ושטר א"כ הא דלא תפסי בה קדושי כסף ושטר דאגידא ביה אין סברא לומר דלאחר דתתרחק מיני' תהוי יותר בת קדושין ממה שהיתה אגידא בי' ובפרט אי נימא דביבמה בשוק לא תפסי קדושין לעלמא נמי כרב א"כ לא הוי ממזרים דהוי כמו עבד ושפחה דלא תפסי קדושין לא לדידי' ולא לאחרינא, אך חוץ מזה לאו תירוצא כלל דמאן נימא דהכתוב מיירי ביבמה לשוק דבשלמא שם בתמורה רצינו שם לומר דלא מתפס כלל באלמנה לכה"ג קדושין משני שם שפיר הגמרא דהא כתיב לא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרין, אבל אי נימא דבעלמא תפסי אך דוקא היכא דנפלה ליבם לא תפסי יכולין לומר דאה"נ דהולד ממזר ג"כ אבל הכתוב מיירי באלמנה לכה"ג בקדושין בעלמא ודוק:

אך באמת מה שהקשינו דנימא דלא מהני בשביל האיסור דלא יחלל לאו קושיא היא כלל משום סברת המהרי"ט דהיכא דלא יתוקן האיסור לא אמרינן דלא מהני והכא באיסור דלא יחלל לא מתוקן האיסור כלל דאפילו הרמב"ם דסובר דבכל חייבי לאוין אין לוקין אלא ע"י קדושין אבל באיסור דלא יחלל סובר נמי בפ' י"ז בהל' איסורי ביאה הל' ג' דלוקי אפילו בלא קדושין כלל א"כ אפילו נימא דלא מהני נמי אין מתוקן האיסור. הגם שיש עוד לספק ולומר דנהי דאיסור דלא יחלל לא יתוקן אבל האיסור דלא יקח שעובר ג"כ יתוקן דעל האיסור דלא יקח אין עובר אלא ע"י קדושין. ונהי דבשביל האיסור דלא יקח לא שייך לומר דלא יהני כדגלי קרא אבל מ"מ נימא דלא יהני משום האיסור דלא יחלל ויתוקן בזה האיסור דלא יקח, אך מ"מ הסברא נותנת לומר דלא אמרינן לא מהני אלא היכא די יסור דיתוקן האיסור דבשבילו אמרינן דלא מהני אבל היכא דיתוקן איסור אחר לא אמרינן דלא מהני, אך מ"מ נהי דהא לא תקשה לן דנימא דלא יהני בשביל האיסור דלא יחלל אבל בשביל האיסור עשה דבתולה ולא בעולה תקשה שפיר דנימא דלא מהני והתם יתוקן האיסור שפיר משום דהאיסור בתולה ולא בעולה כתב הרמב"ם דעובר דוקא מן הנשואין ואי נימא דלא מהני יתוקן האיסור שפיר ודוק:

ויכולין לחלק ולומר דלא שייך לומר דלא מהני אלא היכא דהאיסור הוא עצם הקדושין אבל היכא דעצם הקדושין לאו באיסור אלא דהאיסור הוא מטעם אחר כגון הכא דהאיסור בתולה ולא בעולה האיסור הוא הביאה ולא הקדושין בעצם לא שייך לומר לא מהני כמו שהארכתי בזה במקום אחר אבל מהרבה גדולי אחרונים לא משמע חילוק זה:

והי' נראה לפיענ"ד לתרץ ולומר דלא אמרינן דלא מהני אלא היכא דתלוי הדבר במעשיו ובמחשבתו כגון בקנינים וקדושין ושאר דברים שיש בהם חלות והחלות תלוי בו אבל היכא דלא בעינן בהו כי אם המעשה גרידא דאפילו אי נעבד המעשה מעצמו בלי שום כונה מצדו נמי שפיר חל החלות אז לא שייך לומר דלא מהני דמ"מ מציאות המעשה נעשה ומציאות המעשה גרידא נמי מהני ודוק:

והנה דברי התוס' בתמורה שהקשו מהצורם אוזן בכור דנימא דלא מהני ותירצו דכיון דאפילו עביד המום מאליו נמי שפיר לא שייך בזה לומר דלא מהני. ויכולין לומר דזהו הפירוש של התוס' דכיון דהתם מציאות המעשה מתרת ולא משום דעבד בה מום הוא אלא משום דנעשה בה מום לא שייך לומר בגוונא זו דלא יהני, והנה הגם דבעצם סברת התוס' יכולין לומר ג"כ בדרכים אחרים אבל מ"מ הסברא נכונה מצד עצמה היא דהיכא דהחלות אין תלוי בו אלא בהמעשה בעצם לא שייך לומר בזה דלא מהני ודוק:

ובסברתינו זאת נראה לומר דלא שייך לומר ביבמה ליבם כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ משום דכיון דיבמה ליבם מהני אפילו ביאת שוגג נמי ולא בעינן דעתו לקנות חזינן מזה דמציאות מעשה הביאה עושה הקנין ולא דמי לקנין ביאה דקדושין דהתם הוא בכונתו ובמחשבתו עושה הקנין והביאה הוא רק דבר האמצעי שבו עושה הקנין אבל ביבמה ליבם הביאה הוא עצם הקנין במציאות ודוק:

והגם שגם ביבמה בעינן כונה לביאה שאם נפל מן הגג ונתקע או ישן גמור לא קנה הטעם הוא משום דליכא כונה לביאה בעלמא חסרון הוא בהביאה במציאות ולאו ביאה היא כלל דהוי מתעסק לכן צריכין כונה לביאה אבל לקנות אין צריך כונה משום דהוא בעצמו לא מהני בהקנין אלא דמציאות הביאה עושה הקנין לכן לא שייך לומר דלא מהני משים דדל מיני' מהכא אבל עכ"פ ביאה הוי וביאה בעצם די ביבמה לקנות ודוק. וקצת ראי' לדברי שביבמה מציאות הביאה קונה הוא מהריטב"א דקדושין (דף י') דכתב דהא דאמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה לא אמרינן זאת אלא באשה בעלמא אבל ביבמה קונה ג"כ בהעראה דכיון דג"כ ביאת שוגג קונה עיי"ש הרי דאין מתחשבין עמו כלל דאע"ג דהוא יש לו כונה לקנות בגמר ביאה אעפ"כ קונה בהעראה משום דמציאות המעשה קונה ודוק:

ואם צדקנו בדברינו זה נראה לי לחדש ולומר דאם כה"ג בא על יבמתו אלמנה דאינו קונה אותה אלא לדברים האמורים בפרשה למ"ד ביבמות (דף נ"ו ע"א) דביאת שוגג אינו קונה אלא לדברים האמורים בפרשה אפילו יבוא על יבמתו ביאת מזיד שיכוון לקנות אותה אעפ"כ לא יקנה אותה לכל אלא לדברים האמורים בפרשה משום דבאמת הקשינו דנימא דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אך תירצנו דלא יהא אלא ביאת שוגג דכיון דמציאות הביאה קונה לא שייך לומר לא מהני וא"כ לא יכול לקנות יותר מביאת שוגג דהיינו דוקא לדברים האמורים בפרשה וכיון שכן נראה לומר דעוד גרע ביאתה מביאת שוגג דעלמא דאף דביאת שוגג בעלמא יפטור בזה צרתה להנשא לשוק אבל בביאה זו לא נפטרה צרתה דבשלמא בביאת שוגג בעלמא נהי דאינו קונה אותה לכל אבל מ"מ זיקתה שלימה היתה כמו צרתה משום דמשכח בה קנין טוב נמי דהרי אם יבא עלי' בכונה לקנותה יקנה אותה לכל לכן הגם דעתה לא קנה אותה לכל אבל כיון דלדידה בעצמה די ביאה זו לפוטרה מחליצה ונפטרת בגט בלבד ממילא גם חברותיה מותרות להנשא לשוק אבל באלמנה לכה"ג כיון דלא משכחת בה אלא קנין שוגג א"כ אין בה זיקה שלימה דהאיך יוכל להיות זיקה באשה יותר מהקנין שמשכחת בה וכיון שכן הוי לי' ביאה פסולה דזיקתה הוי קלישתא מחברותיה ואין ביאתה יכול לפטור צרותיה. ודוק:

והגם שהרמב"ם אית לי' דחייבי עשה אף שאסור ליבם אעפ"כ לא הוי בזה ביאה פסולה. היינו משום דהתם לא נקלשה הזיקה כלל משום דא דאסור ליבם אבל אם יבם קנה לכל דבר אבל הכא הרי נקלש הזיקה וא"כ אין יכול לפטור בביאתה זיקת חברתה הטובה ממנה כדכתב התוס' פ' ד' אחין דחליצה פסולה לא הוי אלא היכא דיש קלישות הזיקה. והגם שהרמב"ם לא סבירא לי' בזה כדברי התוס' אלא סבירא לי' דכל היכא דאסורה ליבם אפילו היכא דלא נקלש הזיקה הוי חליצה פסולה כדכתב שם פ"ז הל' י' דחלץ לחייבי עשה לא נפטרה צרתה משום דהוי חליצה פסולה. אבל בביאה פסולה מוכרחין לומר דסבירא לי' כהתוס' דלא הוי ביאה פסולה אלא היכא דנקלש הזיקה דהא פסק אם בא על חייבי עשה נפטרה צרתה וע"כ מוכרחין לומר משום דלא הוי ביאה פסולה אלא היכא דנקלשה הזיקה כסברת התוס' בחליצה פסולה ועיין בש"ע אהע"ז סימן ק"ע בביאור הגר"א ס"ק מ"ה וא"כ יצא לנו מדברינו דבר חדש דאם אלמנה מן הנשואין נפלה לכה"ג ויבא עלי' נהי דהיא נפטרת דהא קנאה כדביארנו לעיל משום דיש עלי' עדיין זיקת יבום אבל מ"מ צרתה לא נפטרה בביאתה משום דזיקתה של האלמנה לכה"ג זיקא קלישתא היא ואין הביאה של הזיקה קלישתא פוטרת זיקה החשובה. וכל זה הוא דוקא באלמנה לכה"ג משום דהקשינו דנימא לא מהני ותרצנו דלא גרע ביאתה מביאת שוגג לכן לא קני בה אלא קנין של שוגג אבל בשאר חייבי עשה לא שייך לומר דלא מהני דהא לא יתוקן האיסור לכן אתי הרמב"ם שפיר מה שפסק דבשאר חייבי עשה פוטרת ג"כ צרתה. אבל באלמנה לכה"ג כתב דלא קנה קנין גמור למיפטר צרתה דמשמע מדבריו דאבל היא נפטרת בביאתה ואתי ג"כ שפיר לשון הרמב"ם דכתב ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין אמאי לא כתב הרמב"ם סתם דאם נפלה לפניו איסורי עשה ולת"ע דלא נפטרה צרתה. אבל לדברינו אתי שפיר דדוקא חייבי עשה ולת"ע של אלמנה לכה"ג לא קנה אותה מטעמא דביארנו לעיל אבל שאר חייבי עשה ולת"ע כגון שהיתה מצרית והוא כה"ג דיש ג"כ איסור עשה ולת"ע עשה דמצרית ולת"ע דאלמנה מן האירוסין ועוד כדומה לא שייך בהו הטעם שכתבנו וא"כ יפטרו ג"כ צרותיהן שהרמב"ם פסק דבחייבי עשה אם בא עלי' נפטרה צרתה ודוק:

אך לפי דברינו נהי' מוכרחין לומר דהרמב"ם פוסק כשמואל דאפילו בנפלה מן הנשואין נמי לא קנה בביאת שוגג אלא לדברים האמורים בפרשה להאיכא דאמרי שם ביבמות (דף נ"ו) ומהרמב"ם פ"ח מה' תרומות הל' ו' משמע שם דפוסק כרב. ודוקא מן האירוסין לא קנה בביאת שוגג אלא לדברים האמורים בפרשה אבל מן הנשואין קנה לכל. ודוחק לומר דהא דכתב הרמב"ם ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין מיירי דנפלה לו מן האירוסין אך שהיתה אלמנה מן הנשואין מכבר דמהרמב"ם משמע בכל האופנים אפילו שנפלה לפניו מן הנשואין נמי לא נפטרה צרתה ובנפלה מן הנשואין בביאת שוגג קנה לכל. והי' עולה בדעתי לומר דהא דרב סובר להאיכא דאמרי דמן הנשואין אוכלת בתרומה דוקא בתרומה אוכלת אבל לשאר דברים אינו קונה אותה אפילו בנפלה מן הנשואין דכיון דסובר דמן האירוסין לא קנה אותה אלא לדברים האמורים בפרשה הרי לך דבביאת שוגג אינו קונה אותה קנין גמור ובדאורייתא לא שייך לחלק בין נפלה מן האירוסין לנפלה מן הנשואין ודוקא בתרומה סובר רב שאוכלת משום דמדאורייתא אוכלת אפילו ארוסה ואפילו לא יקנה בה אלא קנין ארוסה נמי תאכל אלא דרבנן גזרו על הארוסה והכא דנפלה מן הנשואין דכבר אכלה קמי בעל לא גזרו עלי' אבל לשאר דברים סובר ג"כ כשמואל דלא קנה אותה אלא לדברים האמורים בפרשה דהיינו לא יותר מקנין ארוסה. וסמך לדברי שלא תהי' סברא זו זרה בעיניך מצאתי בדברי הרשב"א שם שמביא מהרמב"ן ז"ל דללישנא קמא דרו"ש פליגי אלא מן האירוסין אבל מן הנשואין מודה שמואל ג"כ דאכלה כתב הרמב"ן ז"ל דשמואל לא מודה אלא דוקא לענין תרומה דאכלה אבל לענין שאר דברים יסבור שמואל דלא קנה אותה אפילו בנפלה מן הנשואין מטעמא דפרישית. ולאיכא דאמרי סובר רב כשמואל לל"ק א"כ יכולין שפיר לומר זאת. דלרב נמי לא קנה אפילו בנפלה מן הנשואין אלא לענין תרומה אבל לא לענין שאר הדברים ואתי הרמב"ם שפיר כדפירשתי לעיל דלכך, לא נפטרה צרתה משום דלא קנה בה בהאלמנה אלא קנין אירוסין ולא קנין נשואין אבל מכל הראשונים לא משמע הכי דמשמע מדבריהם דלרב מן הנשואין קנה לכל הדברים:

אך בקצת ענין אחר נראה לומר דלא שייך בה קנין אחר מהדברים האמורים בפרשה דהנה הקשינו לעיל דנימא בכה"ג שבא על האלמנה מן הנשואין דלא מהני ונהי דמשום האיסור דלא יקח לא אמרינן דלא מהני משום דגלי קרא וג"כ בשביל האיסור דלא יחלל נמי לא שייך לומר דלא מהני משום דלא יתוקן האיסור אעפ"כ נימא דלא מהני בשביל האיסור עשה דבתולה ולא בעולה והתם יתוקן האיסור משום דהרמב"ם כתב דעל האיסור דבתולה ולא בעולה אינו עובר אלא מן הנשואין. ונראה לתרץ עתה בדרך אחר דנהי דאמרינן דלא מהני אבל כיון דהרמב"ם סובר בפ"י מהלכות איסורי ביאה הל' ד' דאין עובר על העשה דבתולה ולא בעולה אלא דוקא מן הנשואין ואפילו בקדושין לבד ג"כ לא עבר. ולפי זה נראה לומר דלא שייך לומר דלא מהני אלא לעני לעקור הנשואין אבל לא לעקור הקדושין לגמרי כיון דבקדושין לבד ליכא איסור ומהני ביאת כה"ג באלמנה לקנות לדברים האמורים בפרשה אבל ליורשה וליטמא לה לא משום דאמרינן בזה לא מהני שהוא קנין נשואין. ולא שייך לאקשויי האיך מחלקין קנין היבמה לחצאין דהא בכל יבמה קונה באותה הביאה לכל הדברים. וממנפ"ש אי לא מהני כאן מעשה הביאה בהיבמה לקנות משום האיסור לא תהני כלל לאו קושיא היא דבשלמא אי לא שייך לחלק קנין היבמה לחצאין וחד קנין הוא אז בודאי הייתי אומר דאי לא קנה ולא מהני בה מעשה הקנין לא מהני כלל. אך כיון דחזינן שוגג מן האירוסין עושה רק קנין אירוסין אך בנפלה מן הנשואין עושה הביא' בהקנינין ביחד אירוסין ונשואין דהוי הביאה כמו שקדש והכניס לחופה בב"א אבל מ"מ ני קנינים הם. לכן היכא דשייך לומר על הנשואין דלא מהני לא קני בה אלא קנין אירוסין לכך אתי פיר הרמב"ם כדביארנו לעיל דאי לא שייך בה אלא קנין אירוסין ממילא הזיקה שלה ג"כ קלישא דלא שייך זיקה בהאשה יותר מהקנין שיוכל לקנית בה וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דאין ביאתה פוטרת צרתה דהוי כמו ביאה פסולה דאינה פוטרת צרתה ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה