אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן ד

סימן ג

קדושין (דף י"ח ע"ב) שם בעי רבה יעוד אי אירוסין עושה או נשואין עושה ורצה שם הגמרא לפשוט מהא דתניא אין מוכרה לקרובים משום ר' אליעזר אמרו שמוכרה לקרובים ושוים שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט האי אלמנה היכי דמי אי דקדשה אביה מי מצי מזבין לה הא אין אדם מוכרה לשפחות אחר אישות אלא לאו כדאמר ר' עמרם אמר ר' יצחק דמיירי בקדושי יעוד ואליבא דר"י בר' יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וכו' ש"מ דאירוסין עושה עיי"ש שפריך הש"ס ולר' נחמן בר יצחק דאמר אפילו לר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לקדושין נתנו במאי מוקים לה אלמנה דברייתא ומשני דמוקים לה כר' אלעזר דלשפחות אחר שפחות לא מצי מזבין אבל שפחות אחר אישות מצי מזבין משמע מזה דאי סברי דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ומעות הראשונות לקדושין נתנו לא מצי למכור את בתו אחר יעוד וממילא לא משכחת לה דינא דאלמנה לכה"ג ביעוד משום דבין דקדשה אבי' ובין בקדושי יעוד שייך שפיר דאין מוכרה לשפחות אחר אישות דיעוד נמי הוי קדושי אבי' משום דמעות הראשונות לקדושין נתנו ולכך מוכרת שם הש"ס לאוקמי דמיירי אליבא דר"י בר' יהודה דאמר דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וגם הגמרא דשם פריך לרנב"י דאמר דמעות הראשונות לקדושין נתנו ג"כ אליבא דר"י בר' יהודה במאי מוקים לה:

והנה הרמב"ם פסק בפ"ג וד' מהל' עבדים דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ופסק נמי דמעות הראשונות לקדושין נתנו אעפ"כ פסק בפ' ר' הל' י"ב שם שמוכרה אלמנה לכה"ג ובהל' י"ג כתב שם וז"ל המקדש את בתו כשהיא קטנה ונתאלמנה או נתגרשה אינו יכול למוכרה שאין אדם יכול למכור את בתו לשפחות אחר אישות אבל מוכרה לשפחות אחר שפחות כיצד מכרה לשפחות תחילה ויעד אותה האדון ומת האדון או גרשה וחזרה לרשות האב הרי האב מוכר אותה פעם שני' אפילו לכהן עכ"ל. ומה מאוד גדלה התמי' על הרמב"ם מאי דכתב שיכול למוכרה אלמנה לכה"ג ובהל' השני' כתב דמוכרה אחר יעוד ומהגמרא שהבאנו לעיל משמע דאי נימא דמעות הראשונות לקדושין נתנו אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר יעוד. ועוד תקשה לי על לשון הרמב"ם דשם בהל' י"ג כתב שכיצד ומשמע דאזיל ומפרש האיך משכחת לה דינא דמוכר את בתו לשפחות אחר שפחות דעלה קאי ולבסוף מפרש דינא דמוכר את בתו לשפחות אחר יעוד דהיינו אחר אישות דהא יעוד הוי אישות אך זאת נוכל לדחוק ולומר דהכיצד לא קאי על דבריו שבהל' י"ג אלא על הל' י"ב דקמפרש האיך משכחת לה אלמנה לכה"ג ומפרש דהיינו אחר יעוד אך זהו דוחק גדול לומר כן ואין משמעות לשונו כלל דמשמע דמפרש האי דינא דסליק מינה דהיינו שפחות אחר שפחות ומ"מ דברי הרמב"ם תnוהים מהקושיות הראשונות שהקשינו עליו:

והנה בירושלמי קדושין פרק א' הל' ב' (דף דו ע"ב) דפוס ראם איתא שם יאות אמר ר' יוסי בר' יהודה אלא לרבנן מאי טעמא. כסף אין כאן מעשה ידי אין כאן, במאי מקדשה, ומשני שמקדשה בדברים ע"כ. והנה הירושלמי תמוה הוא חדא דמאי פריך דלרבנן במאי מקדשה כסף אין כאן, הא רבנן סברי דמעות הראשונות לקדושין נתנו ועוד מאי משני דלרבנן מקדשה בדברים הא רבנן סברי דמעות הראשונות לקדושין נתנו ועוד קשה היכא מצינו ש כולין לקדש אשה בדברים הא בשלש דרכים האשה נקנית אבל בדברים בעלמא לא:

ונרלע"ד לתרץ כל זאת דהנה מהרמב"ם שהבאתי לעיל משמע דהמוכר את בתו אחר יעוד לא מקרי שפחות אחר אישות אלא שפחות אחר שפחות דמפרש דינא דשפחות אחר שפחות בגוונא דשפחות אחר יעוד משמע מזה דהגם דפסקינן דמעות הראשונות לקדושין נתנו והוי כאלו האב מסרה ליעוד אעפ"כ נכלל דינא דיעוד בדינא דשפחות ולא הוי אלא כאלו מכרה לשפחה בלבד לכן כשמוכר אותה אחר יעוד לא הוי דינא דשפחות אחר אישות אלא שפחות אחר שפחות:

ונראה דהנה באמת יש לחקור במה שאמרו דמעות הראשונות לקדושין נתנו דהיינו המעות שקונה אותה לשפחה הם ג"כ לקדושין. אם יש כאן שני חלותין חלות של קנין שפחות וחלות של קנין אישות כמו המקדש לאחר ל' נמצא לפי זה דהחלות של קדושין מתלא תלי וקאי אי מיעד אותה לבסוף חל החלות של קדושין ואם לא יעד אותה לא הי' כאן כלל חלות הקדושין כמו בכל המקדש לאחר ל' אם חזר בתוך ל' או המקדש על תנאי ולא קיימה התנאי דאין כאן חלות הקדושין כלל או נימא דליכא כאן אלא חלות א' של קנין שפחות דהסברא נותנת דאיך יכול לעשות ב' קנינין בכסף אחד דהא צריך לינזן כסף מיוחד בעד קדושין לכן מסתבר יותר לומר דאין כאן אלא קנין אחד של שפחות אך דהתורה גלתה דגם התשמיש של אישות נכלל ג"כ בתוך הקנין של תשמישי השפחות ואותו קנין שכל א' וא' קונה באשתו קונה האדון בה באותו הקנין שקונה אותה לשפחה והוי בכלל שאר תשמישין שקונה בה והא דאסור לו לבא עלי' מיד אחר הקנין בלא יעוד וגם אם לא יעד אותה ובא אחר עלי' דאינו עובר על איסור דאשת איש הוא משום דהקנין האישות שקונה בה בכלל קנין השפחות עדיין לאו אישות גמורה היא כי דיני אישות נחלקין לשני חלקים חלק של קנין וחלק של דיני איסורין חלות הקנין שכל אחד קונה באשתו הוא ככל קניני ממון אבל יש בכל אשה המקודשת חוץ מחלות הקנין גם כן חלות של דינין דהיינו מה שנאסרה לעלמא ושנאסר בקרובותיה והיא בקרובותיו. ובכל קדושין דעלמא עושה המקדש בפרוטה שנותן לה ואומר לה הרי את מקודשת שני חלקים הקנין והדינין והכא דהקנין אישות קנה בתורת קנין שפחות לא קנה בזה הקנין אלא בקנין אישות גרידא כמו שאר תשמישי שפחות דליכא בהו איסורין אלא קנין בלבד אבל דיני האיסורין עדיין לא קנה בה כלל רק כשמיעדה אח"כ אז נותן עלי' דיני האיסורין במה שאמר לה הרי את מקודשת או מיועדת לכן בלא יעוד עדיין אסור לו לבא עלי' דלא הוי עדיין מקודשת גמורה וגם מטעם זה אינו מחויב מטעם אשת איש הבא עלי' ולכן נמי ביעוד שמיעדה אח"כ אין צריך דעת האב משום דהקנין של אישות כבר קנה בה מה שהי' שייך לאבי' והאיסורין כבר תלוי בדעתו לבד ודוק:

ובאלה הדברים יתורץ שפיר מה שהקשו האחרונים דאי מעות הראשונים לקדושין נתנו אמאי לא צריכים עדים במכירת אמה כמו כל קדושין וגם אמאי בשעת יעוד צריכין עדים הא מעות הראשונים לקדושין נתנו והקדושין חלין למפרע כמו כל תנאי בקדושין לא צריכין עדים אלא בשעת הקדושין אבל לפי דברינו ניחא דמה שצריכין עדים בשעת עשיית הקדושין הוא משום דבר שבערוה ודבר שבערוה לא שייך אלא על הדיני איסור של קדושין מה שנאסרה על כל העולם ומה שנאסרו בקרובותיהן לכך בשעת מכירה דלא חל בה אלא קניני האישות בלבד לכך לא צריכין עדים אבל בשעה שמיעדה אח"כ דאז חל ג"כ דיני האיסורין שבה הוי דבר שבערוה לכך צריכין עדים בשעה שמיעדה אבל בשעת המכירה אין צריכין עדים משום דקניני אישות גרידא לא הוי דבר שבערוה ודוק:

א זאת בודאי מוכרחין לומר דלאחר יעוד שחל בה אז ג"כ דיני אישות והוי כאשתו גמורה אז נפקע ממנה הדיני שפחות לגמרי כיון דנעשתה אשתו גמורה וניחא בזה מה, דאמרינן בגמרא שם (דף י"ח ע"א) מהו דתימא לא לבטלה הלכתא מינה פירוש שגם לאחר היעוד תיפוק בשש ובסימנין ועוד. ותקשה לכאורה איך תיסק אדעתין לומר דא"א יוצאה בסימנין ובשש אי נימא דיעוד הוי קדושין גמורין אבל לפי דברינו דאפילו קודם יעיד קנה בה קנין אישות ואעפ"כ יוצאת בשש ובסימנין לכן הוה אמינא דגם לאחר היעוד ג"כ עדיין נשאר תורת שפחה עלי' קמ"ל דלאחר שחל עלי' ג"כ הדיני איסור אז נתבטל לגמרי מעלי' הדיני שפחות ונשאר עלי' רק דיני אישות כא"א גמורה ודוק בזה:

ובזה ניחא נמי דברי הירושלמי שהבאנו לעיל שפריך שם דלר"י בר' יהודה דסובר דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ניחא אבל לרבנן דסברי דמעות הראשונות לקדושין נתנו במאי מקדשה כסף אין כאן מעשה ידי' אין כאן והקשינו מדוע אין כאן כסף הא רבנן סברי דמעות הראשונים לקדושין נתנו אבל לדברינו ניחא דבשלמא לר"י בר"י דסובר דמעות הראשונים לאו לקדושין נתנו וצריכין שהות ביום כדי לעשות עמה שוה פרוטה וכשמיעדה מקדשה באותה פרוטה ניחא דאז בשעה שמקדשה עושה באותה פרוטה שני החלותין חלות הקנין ממון וחלות דיני האיסורין כמו בכל קדושין אבל לרבנן נהי דרבנן סברי דמעות הראשונים נתנו לקדושין אבל כבר בארנו דהכסף הזה עושה רק קניני אישות בתוך שאר תשמישי שפחות והחלות האיסור חל בשעה שמיעדה ואז אינו נותן כלום דרבנן סברי דגם שהות ביום ג"כ אינו צריך לעשות עמה שוה פרוטה לכך פריך הירושלמי שפיר במה מקדשה בשעה שמיעדה ומשני שמיעדה בדברים במה שאמר הרי את מיועדת לי והקשינו היכא מצינו שיכולין לקדש אשה בדברים בעלמא אבל השתא אתי שפיר דבעלמא היכא שעושה הקנין אישות והדיני אישות ביחד אינו יכול לקדשה בדברים כיון שצריכין לעשות קנין וקנין דברים ליכא אבל הכא שהקנין כבר קנה אך חלות הדינין בזה חדש הירושלמי שיכול ג"כ לעשות בדברים בנילמא כמו דיני הקדש ונדר, ודוקא לר"י בר"י דסובר דמעות הראשונים לאו לקדושין נתנו נמצא דבשעת יעוד עושה הקנין והדינין ביחד לכן צריך שהות ביום לעשות עמה שוה פרוטה אבל לרבנן דחל בשעת יעוד רק חלות הדינין די בדברים בלבד ודוק:

ובזה יובן שפיר סברת ר' נחמן בר יצחק במה דסובר דגם ר"י בר"י סובר נמי דמעות הראשונים לקדושין נתנו דקשיא לכאורה א"כ אמאי צריך שהות ביום לעשות עמה שוה פרוטה אבל לפי דברינו ניחא דר' נב"י סובר דר"י בר"י פליג בזה על חכמים דהן סוברים דלעשות דיני איסור די בדברים בעלמא והוא סובר דאפילו לעשות חלות האיסורין צריכין ג"כ קנין לכן סובר דצריך להיות שהות ביום לעשות עמה שוה פרוטה לעשות חלות האיסורין וגם ב'את ניחא שיטת הסוברים דמה שצריך להודיע אותה היינו דעתה ממש דלא כהתוס' דלכאורה אמאי צריך דעתה הא הוי כאילו אביה קדשה מעכשיו ולאחר זמן דלא צריכין דעתה בשעת חלות הקדושין אבל עתה ניחא דאבי' לא עשה אלא הקניני אישות אבל הדיני אישות עושה אח"כ האדון בעצמו לכן צריך עכ"פ דעתה ודוק:

והנה נחזור לענינינו לישב דברי הרמב"ם שהבאנו לעיל דסובר דאף דאינו יכול למוכרה לשפחות אחר אישות אבל לאחר יעוד יכול למוכרה ונראה דתליא בהחקירה שחקרנו לעיל הא דאמרינן דלרבנן מעות הראשונים לקדושין נתנו אם הוא שני חלותין של שפחות וקדושין או חלות של שפחות בלבד דאי נימא דהם שני חלותין של שפחות וקדושין אז בודאי אין יכול למוכרה אחר יעוד כמו אחר אישות בעלמא משום דהוי כאילו אבי' קדשה בעצמו לאדון אבל אי נימא דליכא כאן אלא חלות של שפחות בלבד והקניני אישות קנה האדון רק בדין קניני שפחות אי נימא כן הנה חוץ מזה מה שהסברא בעצמה נותנת לחלק בין אישות בעלמא לאישות כזה דודאי היכא שקדשה האב קדושין גמורין אז אינו יכול למוכרה לשפחות אחר אישות אבל כאן שלא היו קדושין גמורים רק בתשמישי שפחות נכלל תשמישי אישות ג"כ ודוקא הקנינין של האישות ולא הדינין בוודאי הסברא נותנת לומר דלא מקרי שפחות אחר אישות אלא שפחות אחר שפחות ואף כשיעדה אח"כ אמרנו לעיל דהוי אשתו גמורה ככל קדושין דעלמא אבל האישות הזה לא עשה האב כי ליעוד לא צריכין דעתו כמו שבארנו לעיל לכן יכול למוכרה אח"כ דהוי אישות דלאו דידי' כמו למ"ד מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ודוק: הנה חוץ מזה שהסברא בעצמה נותנת לחלק כן הנה יש כאן עוד ראי' מוכרחת לומר כן דהנה אנן פסקינן דמוכרה לשפחות אחר שפחות והנה זאת בודאי למ"ד דאין מוכרה לשפחות אחר שפחות דאם אחד מכר את בתו לשפחה והאדון לא נשתמש בה מצד איזה סיבה שיהי' ואח"כ יצתה בשש דאין האב יכול למוכרה פעם שנית הגם דבקני' הראשונה לא נשתמש האדון בה אבל עכ"פ מכרה פטם אחד לשפחות ואם רצה האדון הי' משתמש בה וא"כ לפי מה שבארנו דכל אחד שמכר בתו למ"ד דמעות הראשונים לקדושין נתנו דהיינו דבכלל תשמישי שפחות יש בכלל זה ג"כ תשמישי אישות א"כ לפי מה דפסקינן דאין מוכר את בתו לשפחות אחר אישות אמאי יכול למוכרה לשפחות אחר שפחות הא בכל שפחות אחר שפחות יש ג"כ שפחות אחר אישות לפי מה שבארנו אף כשלא יעדה אלא ודאי מוכרחין לומר דהאישות כזה שנמכר בתור שפחות לאו אישות מקרי לענין דלהוי שפחות אחר אישות דלאו אישות גמורה היא דלא הוי בה כי אם קנין אישות ואין לומר דנהי היכא דלא יעדה האדון יכול למוכרה משום דלא הוי אישות גמורה אבל היכא דהאדון יעדה ובארנו דחל קדושין גמורים נימא שפיר דאין יכול למוכרה משום דאז הוי שפחות אחר אישות לאו מילתא היא דהאישות דחל בשעת יעוד לא הוי אישות דאב והוי כמו למ"ד דמעות הראשונים לאו לקדושין נתנו דיכול למוכרה אחר יעוד והחלק האישות שהקנה האב מכחו הא כבר הוכרחנו דלא מקרי אישות לענין דלהוי מקרי שפחות אחר אישות ודוק שפיר בזה. היוצא מדברינו דדינא אם יכול למוכרה אחר יעוד למ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו תלי' בחקירתנו דאם נימא דהוי שני חלותין חלות קנין שפחה וחלות קדושין אין יכול למוכרה אבל אי נימא דלא הוי כ"א חלות אחד יכול למוכרה אחר יעוד:

ונראה דהחקירה שחקרנו תליא בפלוגתא אי מוכרה לקרובים או לא. דלכאורה טעמא דמ"ד דאין מוכרה לקרובים מחוסר הבנה דאי נימא דהתורה הקפידה שאם ירצה האדון ליעדה יהי' יכול ליעדה א"כ אמאי מוכרה לפסולין נהי דקדושין תופסין בחייבי לאוין אבל מ"מ יעוד בפועל לא יכול למשכח בה דהתורה אינה רוצה שיעבור על האיסור ויקחנה. ונוכל לומר ולתרץ כל זה בפנים שונים אבל מה שנלע"ד הוא דסברת מחלוקותם הוא בחקירה שחקרנו דמאן דאמר שאין מוכרה לקרובים משום דסבר דאישות הוא בכלל תשמישי שפחות לכן אם נמכרה לקרובים דאין קדושין תופסין נמצא דלא נמכרה לכל תשמישי שפחות דהתורה גלתה דגם אישות הוא בכלל תשמישי שפחות וכיון דאין קדושין תופסין הוי כמו שנמכרה לחצי תשמישין לכן הוי חסרון בקני' דאם מכר את בתו והתנה שלמלאכות אחדות אינו מוכרה לא הוי עלי' דין אמה רק דין דשכיר ופועל לכן הכא נמי דכיון דקרוב הוא דאין קדושין תופסין בה נמצא דלא תלה המכירה בכל התשמישין אשר יוכל לקנות בה ולא דמי לקונה אמה חיגרת או גידמת דאינה יכולה ג"כ לעשות איזה מלאכות משום דהתם פומייהו הוא דכאיב להו אבל הקנין שקונה בגופה הוי קנין גמור אבל הכא עצם הקנין לא הוי רק למחצה אבל לפסולין דקדושין תופסין יכול למוכרה משום דהקנין שקנה בה הוא בכולו רק שאסור לו ליעדה אב חסרון בהקנין של שפחות ליכא. ומאן דאמר דמוכרה לקרובים סובר דהאישות ושפחות הם שני דברים מיוחדים לכן אפילו היכא דלא שייך הקנין של אישות אבל הקנין של שפחות חל בכולה ודוק:

ועתה נבוא לישב דברי הרמב"ם בעהי"ת בטוב טעם ודעת דבאמת לפי מאי דפסקינן דאין מוכרה לקרובים והוא לפי מה שבארנו דסובר דהקנין של אישות נכלל בשעת מכירה בתוך הקנין של שפחות א"כ לפי זה שפיר פוסק הרמב"ם דיכול למוכרה אחר יעוד דלשפחות אחר יעוד לא מקרי שפחות אחר אישות אלא שפחות אחר שפחות לפי מה שבארנו לעיל לצד החקירה הדין אך מאי דקשיא לן מדברי הש"ס בקדושין דמוקי הברייתא ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג בקדושי יעוד ואליבא דר"י בר"י דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו ולפי דברינו יקשה לכאורה הא אפילו נימא דמעות הראשונות לקדושין נתנו נמי יכול למוכרה אחר יעוד כדפסק הרמב"ם וכפי מה שבארנו וא"כ למה מוקי הגמרא דוקא אליבא דר"י בר"י. אבל לפי דברינו אתי הדבר כמין חומר דהנה בברייתא קתני כן שאין מוכרה לקרובים משום ר"א אמרו שמוכרה לקרובים ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג היינו בין רבנן דאמרי אין מוכרה לקרובים ובין ר"א דאמר דמוכרה לקרובים סברי תרווייהו דמוכרה אלמנה לכה"ג דושווין דברייתא אתרווייהו קאי על רבנן ועל ר"א משמע דגם לר"א משכחת לה אלמנה לכה"ג ור"א סובר דמוכרה לקרובים והא בארנו דמאן דסובר דמוכרה לקרובים סובר דחלות של אישות וחלות של שפחות שני דברים הם אי נימא דמעות הראשונים לקדושין נתנו וא"כ בודאי אין יכול למוכרה אחר יעוד דהוי קדושין גמורים כמו כל קדושין דמעכשיו ולאחר ל' לכן מוכרח הגמרא לאוקמי הברייתא אליבא דר"י בר"י דסובר דמעות הראשונים לאו לקדושין נתנו ואתי שפיר ג"כ לר"א ולכן מקשה הש"ס שפיר דלר' נחמן ב"י דאמר דגם ר"י בר"י סובר דמעות הראשונים לקדושין נתנו במאי מוקים לה וכל זה הוא רק לתרץ הברייתא דאזלא אליבא דכולי עלמא אבל הרמב"ם דסובר דאינו מוכרה לקרובים נמצא דסובר דקנין האישות נכלל בכלל קנין השפחות לכן פוסק שפיר דיכול למוכרה אחר יעוד דלא מקרי שפחות אחר אישות אלא שפחות אחר שפחות כדבארנו לעיל. ודוק היטב בזה כי ב"ה אמרתי זאת לחכמים ושבחוהו:

והנה מתוך הדברים נראה לישב מה שהקשו על הרמב"ם פ"ג מהל' אישות הל' י"א דכתב דהאב יכול לקדש את בתו נערה "מאת בתי נתתי לאיש הזה". והקשו עליו מסוגיא מפורשת בכתובות (דף מ"ו ע"ב) דדחי שם דהכתוב דאת בתי נתתי לאיש הזה אזיל לקטנה רק יליף מויצאה חנם עיי"ש. אך נראה בדרך פשוט דבאמת יכולין להקשות דלמה לן קרא לקדושי קטנה דהאב יכול לקדשה הא למ"ד אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות דיליף מבבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' שוב אין יכול למוכרה חזינן מזה דהאב יכול לקדש בתו קטנה דאם לא כן האיך משכחת לה האי דינא דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. אך יכולין לתרץ דהכתוב מיירי לאחר יעוד דהאדון יכול ליעדה עכ"פ אפילו אין האב יכול לקדשה נמי לכן הכתוב דבבגדו בה מיירי לאחר יעוד וזאת ניחא דוקא אי נימא דלאחר יעוד אין יכול האב למוכרה אבל הרמב"ם דסובר דלאחר יעוד יכול למוכרה א"כ ליכא לאוקמי הכתוב בלאחר יעוד ומוכרחין לאוקמי לאחר אישות ממש א"כ לא צריך קרא לקטנה דיוכל האב לקדשה דהא מבבגדו בה ילפינן ואייתר קרא דאת בתי נתתי לנערה לכן שפיר כתב הרמב"ם דילפינן לנערה מאת בתי נתתי ודוק. והסוגיא דכתובות אזלא לכולי עלמא אפילו למ"ד אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות ולדידי' לא מצינו למילף מבבגדו בה דהוא דרש מבבגדו בה דכיון שבגד בה וכו' לכן דחי שם הגמרא דנוכל לדחות דאת בתי נתתי אזיל לקטנה אבל אליבא דאמת יכולין למילף נערה מאת בתי נתתי דנערה יכולין למילף מבבגדו בה ודוק:

והנה לכאורה תקשה על דברינו לעיל דיעוד לא חל בה לכתחילה בשעת מכירה רק קניני אישות אבל דיני אישות חלין בה בשעת יעוד דוקא תקשה מהרמב"ם שם דפסק אם הלך אחר וקדשה אם האדון מיעדה מקודשת להאדון ואם לא יעד אותה האדון מקודשת לשני ולפי דברי קשה ממנפ"ש אם הקניני אישות שיש להאדון בה מעכבין מלתפוס בה אדושי אחר א"כ אפילו לא יעד אותה האדון לא תהי' מקודשת להאחר. ואי נימא דקניני אישות בלבד אינן מעכבין קדושי האחר מלתפוס בה א"כ אפילו יעד אותה האדון אחר כן נמי תהי' מקודשת להאחר ולא להאדון דהוא קדים. ומשמע מדברי הרמב"ם האלה דאי מעות הראשונים לקדושין נתנו חלין בה הקדושין למפרע כמו המקדש מעכשיו ולאחר ל' ולא כדבארנו לכן אם קדשה האדון חלו בה קדושי האדון ולא קדושי האחר אבל אם לא יעד הוי כאלו חזר מהקדושין כן משמע לכאורה. אבל באמת נראה לי ראי' מהירושלמי דלא כן. דהנה שם בירושלמי פרק א' הל' ב' (דף ט' ע"א) כתוב שם בזה"ל הי' נשוי את אחותה ומתה מאן דאמר בסוף ניתן כסף ליעודים צריכה כסף אחר ומאן דאמר משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים אינה צריכה כסף אחר ודחי אפילו למ"ד משעה ראשונה ניתן כסף ליעודים נמי צריכה כסף אחר למה כ"ע מודים שאין קדושין תופסין בעריות ע"כ. ונראה לי לפרש דברי הירושלמי דמיירי כאן דנשא את אחותה אחר שקנה אותה לאמה דאי קודם האיך קנה אותה הא אין מוכרה לקרובים. ודוחק לומר דהירושלמי אזיל אליבא דיחידאה דמוכרה לקרובים ועוד דאי הי' נשוי כבר את אחותה עוד קודם לקניתה לשפחה לא הי' ס"ד בירושלמי לומר דלמ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו אין צריך כסף אחר דהא בשעת נתינת המעות היתה ערוה ואיך יכולין לומר דמעות נתנו לקדושין. ע"כ נראה לפרש דמיירי כאן דנשא את אחותה לאחר שקנה אותה ואעפ"י דקנה אותה אעפ"כ יכול ליקח אחותה משום דלית בה אלא קניני אישות והי' ס"ד לומר דכיון דבשעת נתינת המעות לא היתה ערוה וניתנו המעות לקדושין לכך הי' ס"ד לומר דאין צריכין כסף אחר ליעדה ומסיק דלא כן דכיון דאין קדושין תופסין בערוה לכן בשעה שקדש אחותה קדושין גמורין נפקעו ממנה גם הקניני אישות שהי' לו בה וצריכה קדושין מחדש. ויכולין לומר דהס"ד והמסקנא דהירושלמי פליגי במחלוקת רש"י ז"ל ותוס' ביבמות (דף מ"ט) אי בשעת קדושין לא היתה ערוה ואח"כ נעשית ערוה עליו אי נפקעין כמו שאין תופסין או לא. זהו מה שנראה לי בפירוש הירושלמי אבל עכ"פ חזינן מהירושלמי דאפילו למ"ד דמעות הראשונים לקדושין נתנו אי קדש אחותה אינו יכול אח"כ ליעדה רק אם מתה אז מבעי אי צריכה כסף אחר אבל בלא מתה אין יכול ליעדה ואי נימא דלמ"ד לקדושין נתנו הוי כמקדש מעכשיו ולאחר ל' אמאי אין יכול ליעדה נימא איפכא דהיעוד חל וקדושי אחותה נפקעין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בקדשה אחר ויעד אותה האדון דמקודשת להאדון אלא ודאי מוכרחין מכח ירושלמי זה לומר דהקדושי יעוד חלין מכאן ולהבא אפילו למ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו והא דפסק הרמב"ם דאם יעד אותה האדון מקודשת להאדון אעפ"י דקדושי האחר קדים נראה לי מטעם אחר דכיון דביארנו דבשעת מכירה לאמה מכר ג"כ את הקניני האישות שלה אל האדון נהי דקניני האישות אינם מעכבין לגמרי קדושי האחר מלתפוס בה אבל מ"מ אינם נתפסין לגמרי רק מתלי תלי וקאי דכיון דהקניני האישות כבר הם קנוין להאדון והאיך יחולו קדושין בלא קניני אישות אך מ"מ נתפסין מעט משום דקדושי האדון עדיין לא גמורים הם דהא מחוסרים עוד הדיני קדושין לכן אם האדון מיעדה ונותן עלי' הדיני אישות ג"כ אז נפקעין מעלי' לגמרי קדושי האחר משום דהשתא לא נחסר בקדושי האדון כלום דהוי א"א גמירה וקדושי האחר אין יכולין לעכב קדושי האדון אבל כשהאדון לא יעדה ויצתה ממנו דעתה אין להאדון כלום בה דאם לא יעדה לבסוף גם הקניני אישות שבה יוצאים בשש וביובל אז נגמרו קדושי האחר ולא הוי דבר שלא בא לעולם בשעה שקדש כיון דהי' בה מקום מעט לתפוס בה משום דקדושי האדון לא היו גמורין. נמצא לפי דברינו זה דקדושי האחר לא חלין מלמפרע לגמרי רק נגמרו מכאן ולהבא ואם בא עלי' אחד קודם שיצתה ואח"כ יצתה אעפ"י שנגמרו קדושי האחר אעפ"כ אין מחויב הבא עלי' משום א"א משום דקדושי האחר נגמרין מכאן ולהבא. ומה מאוד מדוקדקין לפי זה דברי הרמב"ם הל' ט"ו וז"ל המוכר את בתו ואח"כ הלך וקדשה לאחר אם רצה האדון ליעדה מיעד ואם לא יעדה האדון וכן כשתצא מרשות האדון נגמרו קדושי' ותעשה אשת איש עכ"ל הרי מכאן דקדושי האחר נגמרין מכאן ולהבא וגם שקצת תופסין מעיקרא ג"כ משום דהרמב"ם כתב הלשון "נגמרו" ולא כתב הרי היא מקודשת לאחר או לשון אחר הרי דברי הרמב"ם מדוקדקין מאוד לפי דברינו ודוק היטב: והנה לא אמנע מלכתוב מה שנתחדש אצלי לתרץ את דברי הרמב"ם שהבאתי לעיל דהאב יכול לקדש את בתו נערה מאת בתי נתתי לאיש הזה נגד סוגית הש"ס דכתובות וקדושין בטוב טעם ודעת עם מה שביארנו לעיל דאפילו למ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו היינו דוקא קניני האישות אבל דיני האיסורין חלין משעת יעוד מכח האדון בעצמו. ובכדי שיהי' נקל להמעיין להבין דברי אביא את דברי הרמב"ם הנ"ל וסוגית הגמרא דכתובות וקדושין דהנה הרמב"ם פ"ג מהל' אישות הל' י"א כתב וז"ל האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן כשהיא נערה הרשות בידו לקדש שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה וכו' והקשו עליו האחרונים הא בכתובות (דף מ"ו ע"ב) בעי שם בגמרא כסף מנלן ומשני מויצאה חנם אין כסף ופרכינן ואימא לדידה ומשני השתא אביה מקבל קדושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה איהי שקלא כספא ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא והמסקנא הוא דילפינן מויצאה חנם וא"כ איך כתב הרמב"ם דילפינן מאת בתי נתתי הא דחי שם בש"ס דאזיל לקטנה:

ונראה לישב. דהנה התוס' שם ד"ה ואימא הקשו דמאי פרכינן בגמרא דאת בתי נתתי אזיל לקטנה הא קטנה לא צריכה קרא דהשתא זבוני מזבן לה כסף קדושין מבעי דכה"ג קאמר בסמוך גבי מעשה ידי'. ותרצו דגבי מעשה ידי' קאמר שפיר דכיון שיש כח לאב למכור לאחר מעשה ידי' פשיטא שהם שלו אבל מה ענין קדושין אצל מכירה נהי דיכול למכרה אבל לקדשה לא ואע"ג דיכול האדון ליעדה בכסף קנייתה היינו משום דגזירת הכתוב הוא דיכול ליעדה בכסף קנייתה אבל שאר קדושין אימא דאין האב זוכה בהן כלום ע"כ. פירוש דהא דהאדון יכול ליעדה לא מכח האב אלא בגזירת הכתוב דהאדון בעצמו יש לו הכח ליעדה. והנה אע"ג דיש מאן דאמר מעות הראשונים לקדושין נתנו היו מוכרחין ג"כ אליבי' לומר לא דהאב מקדש מכחו אלא דהאדון נותן כסף להאב גם בעבור קדושין אבל האדון מקדש מכחו ולא מכח האב כל זאת מוכרחין לומר בכונת התוס'. ונראה דבשלמא אם נאמר כצד החקירה שחקרנו דלמ"ד מעות הראשונים לקדושין נתנו הרי כאן שני חלותין חלות של קדושין וחלות של קנין שפחות נוכל שפיר לומר נהי דהחלות של קנין שפחות נעשה מכח מכירת האב אבל החלות השני של קדושין חל מכח האדון בעצמו דגזה"כ הוא אבל לא מכח האב ואי לא ילפינן ממקום אחר דהאב יכול לקדש לא הייתי יודע מכאן שיש כח להאב לקדש את בתו אבל אי נימא דליכא כאן חלות אלא א' של קנין שפחות והא וודאי לא מסתבר לומר דהקנין של שפחות לא נעשה מכח האב אלא מכח האדון דהא עדיין לא נעשה אדון עלי' קודם הקנין ובודאי הקנין שפחות נעשה בכח האב ובהקנין הזה יש ג"כ הקניני אישות שמכר האב להאדון א"כ חזרה הקושיא למקומה למה לן קרא לקטנה הא השתא זבוני מזבין לה לקדושין כסף קדושי' מבעי' כמו שאומר הש"ס גבי מעשה ידי' דהא לפי צד החקירה הזו ג"כ קניני האישות נמכרים ביחד עם הקנין של מעשה ידי' ודוק. והנה החקירה בארנו שתלוי במחלוקת אי מוכרה לקרובים או לא ואנן דפסקינן דאין מוכרה לקרובים אמרנו לעיל דהסברא היא משום דקניני אישות נכלל ג"כ בקניני השפחות והוי חצי שפחה ולפי זה למה לן קרא לקטנה הא ידעינן דהאב זוכה בקדושי' מיעוד:

אך יש לתרץ, ולומר דלא קשה כלל דלא ידעינן מיעוד אלא דהאב יש לו בבתו דין קניני אישות דכן אמרנו דהקניני האישות נמכרים להאדון בכלל קניני השפחות. אבל דיני אישות שיש בכל קדושין דהיינו במה שנאסרה על העולם ומה שנאסרה בקרובותי' זאת לא ידענו דהא ביעוד ביארנו לעיל לפי צד החקירה ההיא דהדיני אישות עושה האדון מכחו בלבד וא"כ מהיכא ידעינן דיש כח להאב לעשות דיני אישות עלי' דהיינו לאוסרה על העולם דמיעוד לא מצינן למילף זאת:

אך מ"מ יש להקשות ולומר דהדיני איסור יש לנו למילף ממקום אחר דיש כח לאב על בתו. ואבאר דברי בהקדם מה שכתבתי לתרץ דברי התוס' בסוגיא דשם דהנה מסקינן שם בסוגיא דילפינן דהאב זכאי בקדושי בתו מויצאה חנם והא דפרכינן לעיל ואימא לדידה משני בגמרא דיציאה דכותה קממעט מה כסף דאדון אילו הוי שם הי' שייך להאדון כן הכא נמי שייך לאב. אך לכאורה עוד תקשה מ"מ מנלן דאבי' יכול לקדשה דמהכא לא ידעינן אלא דכסף קדושין שייך לאבי' וקאמר שם בתוס' בד"ה יציאה דמהכא נמי ילפינן דאבי' יכול לקדשה דכיון דכסף קדושין ילפינן מהכא דהוי שלו סברא הוא דאיהו נמי מקבל דהשתא אבי' מקבל כסף קדושין ואיהי תקדוש נפשה ע"כ. והגאון רע"א ז"ל בחדושים שלו שם כתב לתרץ בתירוץ אחר כיון דילפינן דכסף קדושין הוי לאבי' ממילא יכול למילף דאבי' יכול לקדשה מהפרת נדרים דלא הוי ממונא מאיסורא וז"ל שם דכיון דידעינן דהכסף עכ"פ שייך לאבי' מויצאה חנם שוב ילפינן הקדושין עצמן מהפרת נדרים דלא שייך בו מעתה ממונא מאיסורא לא ילפינן כיון דאין הממון תלוי באיסור דבין כך וכך הוי הממון של האב ע"כ:

אך לפי ענ"ד, נראה ביאור אחר בדברי הש"ס ממונא מאיסורא לא ילפינן וממילא לא שייך תירוצו של הגרע"א על דברי התוס' הנ"ל. דהנה התוס' שם בד"ה ממונא מאיסורא לא ילפינן הקשו נילף מהפרת נדרים דאבי' יכול לקדשה וממילא הוי נמי כסף קדושין לאבי' דאביה מקבל קדושי' ואיהי תשקול כספא ותרצו דאיסורא דאית בי' ממונא מאיסורא דלית בי' ממונא לא ילפינן ובפשטות כונת התירוץ כיון דהממון נמי תלוי באיסור דאם יכול לקדשה כסף קדושין שלו לכן הוי איסורא דאית בי' ממונא ולא ילפינן מאיסורא גרידא והקשה הגאון רע"א ז"ל שם בחדושים שטר וביאה דליכא ממון נילף מהפרת נדרים ואח"כ נילף כסף מדאתקש הוויות להדדי ונשאר שם בקושיא וכן ראיתי באחרונים שהקשו על הגמרא דפריך שם הש"ס שטר וביאה מנלן והקשו דנילף מהפרת נדרים דהא ליכא כאן כ"א איסורא דבשטר וביאה ליכא ממון. והנה מה שתרצו דגם בביאה שייך כסף כמו שמפורש בירושלמי שנותן שכר לאבי' לקדש אותה בביאה לא זכיתי להבין מאי שייך בהאי גוונא ממונא מאיסורא כיון דלא הוי אלא ע"י גרם וע"י גרם נוכל להשכח ג"כ בהפרת נדרים ממון באיזה אופן והירושלמי מתרץ רק הלשון "דזכאי" דמשמע שיש לו לאב מה מזה שמקדש בביאה:

ונראה כונה אחרת בדברי התוס' דאמרי דהוי איסורא שיש בו ממונא דהנה זכות שיש לאב בבתו נחלק לשני חלקים א' הוא חלק הקנינין שיש לכל אב על בתו דהיינו מה שיכול למוכרה לשפחה ומעשה ידי' שלו וכדומה והחלק השני הוא חלק הדינין שיש לכל אב על בתו דהיינו שיכול להפר נדריה ויכול לקדשה ולאוסרה לכל העולם והנה בקדושין יש שני החלקין הא' הוא חלק הקנין שבאישות שקנוי' גופה לבעלה לדיני אישות וזה הקנין הוא ככל קניני ממון והב' הוא חלק האיסורין והדינין שבאישות וזאת היא כונת הש"ס ממונא מאיסורא לא ילפינן דקנינין מדינין לא ילפינן זה מזה ממה שיש לאבי' עלי' לעשות בה דינין גרידא דהיינו להפר נדרי' אין ללמוד מזה שיכול לעשות בה קנינין וזאת היא כונת התוס' ד"ה ממונא מאיסורא לא ילפינן דאיסורא דאית בה ממונא מאיסורא דלית בה ממונא לא ילפינן דהא הכא ליכא איסור גרידא כמו בהפרת נדרים דהתם ליכא רק דין בעלמא רק הכא בקדושין נעשה האיסור דא"א ע"י הקנין וכיון דעל הקנין ליכא למילף מהפרת נדרים ממילא האיסיר נמי אינו חל ודוק וממון דקאמר הש"ס אין הכונה שיהי' דוקא ממון בעין אלא דכל דבר ששייך בו קנין הוי ממון דעל דברים בעלמא לא שייך קנינין דהגע בעצמך אי אדם מקנה שדהו בשטר או בחזקה ואינו נוטל כלל כסף האם לא הוי דבר זה דבר שבממון לכל הדינין וכן בקניני אשה ג"כ הרי דהתורה אמרה דצריך ליתן לה פרוטה לקנין וא"כ נסתלק קושיתם דאם מקדש בשטר וביאה נילף מהפרת נדרים דלא הוי אלא איסור גרידא משום דאם עושה הקנין בשטר או בביאה הוי נמי ממון אלא שעושה הקנין לא בכסף אלא בשטר והוי כמו שקונה שדה בשטר, וחזקה. ודוק כי היא סברא ישרה בעזהי"ת וממילא נסתלק תירוצו של הגרע"א על קושית התוס' ד"ה יציאה דכותה מהיכא נפקא דאבי' יכול לקדשה דמויצאה חנם לא ילפינן אלא דהכסף קדושין שייך לאביה ותירץ הגרע"א ז"ל דכיון דידעינן דהכסף לאביה ממילא ידעינן שפיר שאבי' יכול לקדשה מהפרת נדרים דלא הוי ממינא מאיסורא כ"א איסור מאיסור אבל לדברינו לא שייך כל זה משום דאפילו על דין קדושין גופי' שהאב יכול לקדשה ליכא למילף משום דקדושין בעצמן הוי קנין שאשה נקנית לבעלה וקנינין מאיסורין לא ילפינן ודוק:

והנה אחר שביארנו את כל זה נראה שעמדה וגם נלבה קושיתי שהקשיתי דלמה לי קרא לקדושי קטנה דאביה יכול לקדשה נילף מקדושי יעוד דהשתא זבוני מזבן לה כסף קדושי' מבעי' כמו דקאמר הש"ס גבי מעשה ידי' לפי מה שביארנו דהקניני אישות ג"כ נכלל בכלל קניני השפחות והא דתרצנו לעיל דמיעוד לא מצינן למילף אלא קניני אישות שיש לאב כח בה אבל על דיני אישות מנלן שיש להאב להניח עלי' דינין לאו תרוצא הוא כלל לפי דברינו עתה דעל דינין גרידא נילף מהפרת נדרים כדברי הגרע"א על דברי התוס'. ומה שדחינו הוא דוקא על דברי הגרע"א משום דסוף כל סוף צריכין למילף מנדרים דאביה יכול לקדשה ולאקנויי לבעלה וזאת ג"כ נקרא ממונא מאיסורא אבל לפי דברינו עתה דהקניני אישות ילפינן מיעוד דיכול האב להקנות לבעלה רק הדינין גרידא דהם האיסורין לא מצינן למילף מיעוד משום דבאמת עושה האדון האיסורין מכחו ולא מכח האב אבל איסורין גרידא נוכל למילף מהפרת נדרים וא"כ מה פריך שם בש"ס ואימא ה"מ קטנה פירוש דאת בתי נתתי לאיש הזה אזיל לקטנה הא לקטנה לא צריך קרא דנילף מקו"ח דהשתא זבוני מזבין לה ואיסורי ילפינן מהפרת נדרים וממילא נשאר קרא דאת בתי נתתי לנערה ומוכרחין לומר דהש"ס אזיל אליבא דמ"ד מעות הראשונות לאו לקדושין נתני דאז ליכא למילף מיעוד כלל דגם הקניני אישות עושה האדון מכחו או נימא כצד החקירה דחל שני חלותין ולכך לא נוכל ג"כ לילף מיעוד משום דנוכל לומר דגזה"כ הוא דאם חל חלות של שפחות יהי' חל ג"כ חלות של אישות אלא מכח האדון בעצמו כמו למ"ד מעות הראשונים לאו לקדושין נתנו אבל הרמב"ם דפסק דמעות הראשונים לקדושין נתנו וגם בארנו דחל חלות אחד והחלות הזה ודאי מכח האב בא וא"כ לא צריכין כלל קרא לקטנה משום דנילף מיעוד דהשתא זבוני מזבין לה כסף קדושי' מבעי' וא"כ שפיר אתא הקרא דאת בתי נתתי לנערה לכן שפיר כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הל' י"א דילפינן מאת בתי נתתי. ודוק בזה כי ב"ה הם דברים ישרים:

והנה לפי דברי הגאון רע"א ז"ל שהבאתי לעיל שכתב דלמסקנא שאנו למדין מויצאה והיתה דכסף קדושין שייך לאב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דאבי' יכול לקדשה משום דלא הוי עוד ממונא מאיסורא יהי' ניחא דברי הפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שם בכתובות על המשנה דהאב זכאי בקדושי' פירש שם דילפינן מבנעורי' בית אבי' דכל שבא נעורים לאבי' והקשו עליו מהסוגיא הנ"ל דרצה שם למילף מבנעורי' ודחי שם דבהפרת נדרים הוא דכתיב וממונא מאיסורא לא ילפינן והמסקנא הוא דילפינן מויצאה חנם ולפי דבריו ניחא דמויצאה חנם לא ילפינן אלא דהכסף הוא לאבי' וקדושין עצמן דיש לו כר נקדש את בתו ילפינן שפיר מהפרת נדרים דהוי איסורא מאיסורא ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה