שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן ג
נסתפקתי לר' יוחנן דסובר בקדושין (דף נ"ט ע"ב) דאם קדש אחד לאחר ל' ובא אחר וקדשה לאחר כ' יום ובא אחר וקדשה לאחר י' ימים דקדושי כולן תופסין בה משום דכל חד וחד רוחא לחבריה שבק דשיורי משייר האיך יהיה הדין אליביה אם קדש אשה מעכשיו ולאחר ל' יום ואח"כ בתוך שלשים יקדש אחותה אם נאמר דכמו שקדושי אחרים תופסין בזו האשה שקדש משום דאמרינן דבתוך ל' עדיין לא הויא א"א שלימה ויכולים קדושי אחר לתפים בה כמו כן הכא ג"כ נאמר דבתוך ל' עדיין לא הוי' אחות אשה שלימה ויכולים לתפוס קדושין באחותה או דלמא יש לחלק. והנה לכאורה נראה לחלק דלא דמי איסור אחות אשה לאיסור א"א משום דהא דלא תפסי קדושין בא"א הוא משום דכיון דמקודשת כבר לאחר אין בה עוד מקום לתפיסת קדושין של אחר ולהכי סובר שפיר ר' יוחנן דהיכא דהראשון שייר מקום לתפיסת קדושין כגון דקידש מעכשיו ולאחר ל' ולדידי' דסבירא לי' דשיורי שייר תפסי קדושי שני באותו שיור ששייר הראשון. אבל בנדון דידן באחות אשה לא שייך לומר סברא זו לפי שכאן דהתורה אסרה לו ליקח אחות אשתו והתורה לא קבעה מדה כמה אישות צריך להיות לו באשתו עד שיהי' אסור לו ליקח אחותה אלא דהתורה אמרה סתם אם קדש אשה אסור באחותה וא"כ יכולים לומר שפיר נהי דשיורי שייר אבל עכ"פ הרי היא מקודשת לו וגם שייך בה גרושין נמי בתוך שלשים עיין בפוסקים וא"כ יש סברא לומר דאחותה הוי' אחות אשתו ממש ואין קדושין תופסין בה:
וסעד לדברי לחלק בין איסור א"א לאיסור אחות אשה ושאר עריות מצאתי בדברי הא"מ סי' מ"ד ס"ק ד' שם בחציה שפחה וחציה בת חורין דתופסין בה קדושין בחציה בת חורין אבל לא בחציה שפחה וסובר הא"מ דאם קדשה אחד יכול לה גם אחר לקדשה דלא כהב"ש והפ"י עיי"ש משום דלא הוי חייבי כריתות ואעפ"כ סובר דאחיו של הראשון אין יכול לקדשה מפני האיסור של אשת אח הרי אנו רואים מזה דאע"פ דלאיסור א"א הוי חסרון מה שאינה מקודשת אלא פלגא אבל לאיסור אשת אח לא הוי חסרון וכן גם לשאר עריות דעל ידי קדושין אם יכול למשכח בה והוי ערוה שלמה דלא תפסי בה קדושין א"כ הכא נמי נהי דלענין איסור א"א הוה חסרון הא דאינה מקודשת בכולה ויכולים לתפוס בה ג"כ קדושי שני אבל לשאר עריות לא הוי חסרון והוי שפיר ערוה ואתי לפי זה דאם קדש מעכשיו ולאחר ל' ובתוך ל' קדש אחותה דאינה מקודשת ודוק:
אך לכאורה יש להקשות על דברי וגם כן יהיו מוקשים בזה דברי הא"מ מהירושלמי פ"ג דקדושין ה"א דלר"י משכחת לה אשת שני מתים כגון דאחד קדשה מעכשיו ולאחר ל' ובתוך ל' בא אחיו וקדשה ומתו שניהם וג"כ בעי שם דאם שני אחים קדשו כגונא דלעיל האיך הוא הדין אם אח"כ לא מת אלא אחד ונפלה לפני השני אם מותר ליבם עיי"ש אבל עכ"פ רואים אנו מזה דאחיו יכול לקדשה בתוך הל' ולא אמרינן דכיון דמקצת מקודשת לאחיו הוי' על האת ערוה ולא תפסי בה קדושין כדברי לעיל וכדברי הא"מ דיש חילוק בין איסור דא"א ובין שאר עריות דלענין שאר עריות שפיר הוי' ערוה. ולפי דברי הירושלמי אתי דכמו לענין קדושי אחיו דתופסין בה כמו כן תופסין ג"כ קדושין באחותה. אך באמת אין דברי הירושלמי ענין לנדון דידן דספקתינו ובפרט לדברי הא"מ משום דספקתינו לא שייכא אלא אם קדושין תופסין בקרובותיה אבל אם קדושי קרוביו יתפסו ביז בהא נראה ודאי דתפסי דכמו שתפסי בה קדושי אחר לר' יוחנן משום דסובר דשיורי משייר נמצא דעל החלק שקדש בה השני לא הוי עוד אשת איש כמו כן יתפסו בה קדושי אביו או אחיו או שאר קרובים משום דעל החלק שחלה קדושין שלהם זה החלק עוד לא הוי אשת אביו או אחיו דזאת הוא פשוט לפי ע"ד דאם הי' הדין דיכולין לקדש חצי אשה בודאי הי' נתפס בה בחציה השני קדושי קרובין ג"כ משום דעל החצי' השני הוי עוד פנויה וליכא בה שום צד קורבה כמו כן הכא לר' יוחנן דסבירא לי' דשיורי משייר כמו שיכול למתפס בה קדושי אחר כמו כן יכול למתפס בה קדושי אחיו דמאי שנא וספקתינו שנסתפקנו הוא דוקא על קרובותיה אם יתפסו בהם קדושין משום דעכ"פ יש בה חלק קדושין בהאשה שקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום ואם כן אם יקדש אחותה תהי' אחות אשתו וכאן לא שייך לומר דיתפסו באחותה בהצד השניה כי באיזה צד שיתפס בה תהי' אחות אשתו לזה החלק שקנה באשתו. ודוק כי נכון הוא בע"ה ית'. אבל באותה האשה עצמה מקרוביו שייך שפיר לומר דעל צד שחל חלק הקדושין שלהם אין עליו שום איסור קורבה לכן כתוב בירושלמי שפיר דמשכחת לה אשת שני מתים דתפסי בה קדושי אחיו ולפי זה לא קשיא על דברי הא"מ משום דהא"מ מיירי בחצי' שפחה וחצי' בת חורין דהראשון קדש בה כל מה שיכול לתפוס בה דהיינו הצד בת חורין ואח"כ בא אחיו וקדש ג"כ אותו הצד לכן שייך שפיר לומר דאין קדושין תופסין בה מטעם אשת אח אבל בנדון דר"י על החלק שקדש אין עליו שום קדושי אחיו לכן תופסין בה קדושי אחיו ודוק. אך מ"מ עיקר הראי' שהבאתי מהאבני מלואים שגם בחצי אשה אעפ"י שאין חייבין משום אשת איש אעפ"כ מחויבין עליה משום שאר עריות ואין קדושין תופסין בהן נראה לדעתי דלא דמי ענין ספקתינו לנדון דמיירי שם הא"מ דהתם מיירי בחצי' שפחה וחצי' בת חורין דהחצי' שפחה כיון דלאו בת תפיסת קדושין היא כלל לא לדידי' ולא לאחריני הוי כמאן דליתא והחצי בת חורין נתפס בקדושין של הראשון לגמרי וא"כ יכולין לומר דהוי כא"א גמורה משום דכל האישות שנמצאין בה נתקדשו לראשון לכן באמת אי לא גלי קרא הייתי אומר דגם על האיסור דאשת איש חייבין עליה כעל כל אשת איש דעלמא ועתה אפילו דגלי קרא דאינה אלא חייבי עשה ואשם מ"מ אמרינן דהגילוי קרא הוא דוקא על האיסור דאשת איש אבל על האיסורין דשאר עריות כגון אשת אח דלא גלי קרא אמרינן דהוי ערוה ולא תפסי בהו קדושין אבל בנדון דידן דלא הוי עוד אשה גמורה דהא יש בה עוד מקום לתפיסת קדושין ולכן נמי אילו הי' בא עליה איש דעלמא לא הי' מחויב עלי' מיתה משום א"א משום דלא הוי' עוד א"א בשלימות כמו כן יכולין לומר דגם האיסור באחותה משום אחות אשה לא הוי עוד בשלימות משום דלא הוי עוד אשתו גמורה ודוק: ועוד נראה דגם אפילו בהענין דמיירי שם הא"מ יש לפקפק לפי ע"ד דנהי דבלא גילוי קרא הייתי אומר דהוי' כא"א שלמה ולא הייתי מתחשב עם הצד שפחה שתופסין בה קדושין. אבל בתר דגלי קרא דלא הוי כשאר א"א והטעם הוא בודאי משום דאינה מקודשת אלא חציה למה לא נימא ג"כ לענין האיסור דאשת אח ושאר עריות דאינה מתחשבת כאשת אח וכערוה גמורה דהא בהא תליא וצריך למיתפס בה קדושין. ועוד קשה לי על דבריו דמשמע מדבריו שחייב אחיו אם בא עליה כרת ממש גם אם אביו בא עלי' הי' מחויב עלי' סקילה לפי דבריו תקשה לי האיך יכולין לחייבו כרת משום אשת אח או מיתה משום ערוה הא כיון דחצי' היא שפחה א"כ לא הוי' ביאה שלמה באיסור ולא הוי הביאה כולה באיסור אשת אח ולא הוי הביאה אפילו כהעראה דגם העראה הוי חצי' ודוק:
אך בעצם הספק שנסתפקתי נראה לי מצד אחר לומר ולפשוט דיכול להיות באופן דיפקעו קדושי שניהם או קדושי הראשונה או האחרונה. והנה אבאר דהנה רש"י ז"ל ביבמות (דף מ"ט ע"ב) כתב דלהכי פשיטא לן דתפסי קדושין בסוטה משום דלא נפקעו ממנה הקדושין אם זנתה. יצא לנו כלל גדול מדבריו ז"ל דכל העריות דלא תפסי בהו קדושין אפילו בשעת קדושין לא היתה ערוה אך אח"כ נעשית ערוה נפקעו ממנה ממילא הקדושין הכא נמי אם יחולו הקדושין בשניהם נמצא דכל אחת הוי' עליו באיסור ערוה דאחות אשה וממילא נפקעו ממנה הקדושין. ולפי זה פשיטא לי אם קדש באופן שקדושי שניהם יחולו ביום אחד דנפקעו קדושי שניהם דהי מינייהו מפקת. אך אי באופן שקדש נמצא שקדושי האחרונה או הראשונה נגמרו תחילה נראה לי דאותן קדושין שנגמרו תחילה הוו קדושין והקדושין שחלו באחרונה נפקעו. הגם שגם באופן זה יש לי לעיין מה אך מ"מ נראה לי שזהו פשוטן של הדברים והדעת נותנת כן. ואין להקשות א"כ איך אמר ר' יוחנן דקדושי כולן תופסין בה אמאי לא נימא ג"כ הרי דאם יתפסו קדושי כולן נמצאת דעל כל או"א נעשית אשת איש וא"כ מוכרחין להיות נפקע כדברינו לעיל. אך באמת זו לא קשיא ולא מידי דהתם בדינא דר' יוחנן תהי' מקודשת לכל או"א רק במקצת ועל החלק שמקודשת לזה לא חל כלל קדושי שני ועל החלק שחלו קדושי השני לא הוי אשת איש כלל כמו שבארתי לעיל אבל בנדון דידן באחות אשה מוכרחין הקדושין לחול בכולה דהא אחר לא קדשה ואם הקדושין יהיו חלין עלי' בכולה נמצאת דהויא עליו ערוה ולכן מוכרחין הקדושין ליפקע ממנה כסברת רש"י ז"ל לעיל וכאן לא שייך לומר דהקדושין לא יחולו בהפורתא האחרונה משום דהפורתא האחרונה אוסרת אותה עליו באיסור כרת אבל עד הפורתא האחרונה חל עליה הקדושין דא"כ הוי חצי אשה ובקדושין לא מצינו שיור דאין יכולין לקדש חצי אשה ולא דמי לחצי' שפחה וחצי' בת חורין דאמרינן דתפסי בה קדושין בהחצי בת חורין ולא הוי חסרון משום חצי אשה דכיון דלא תפסי קדושין בהחצי שפחה הוי החצי בת חורין כולה וא"כ הכא נמי לימא כן דמה שלא נתפסו הקדושין בהפורתא האחרונה לא תהוי חסרון משום חצי אשה. לא דמי להתם דהתם החצי שפחה לא תפסי בה קדושין כלל לא לדידי' ולא לאחרינא אבל הכא בת קדושין היא לכולה אך לדידי' לא תפסי צריך להיות בה חסרון משום חצי אשה אי לא יחול בה הקדושין בכולה ודוק. ואפילו לפי דברי התוספות דפליגי שם על רש"י ז"ל וסברי דליכא ראיה מהא דלא מפקע דלא תפסי בה קדושין אבל מ"מ הכא יודו משום דהתם הרי כבר חלו בה הקדושין ובשעת חלות הקדושין לא הי' שום מניעה דלא ליחול משום דעדיין לא הוי' עוד סוטה או נדה אבל הכא עוד קודם חלות הפורתא האחרונה הרי כבר יש בה המניעה א"כ בהא יודו ודאי דלא חל הפורתא האחרונה ולפי זה אפילו הקדושין שכבר חלו נמי יהיו מופקעין משום חסרון דחצי אשה ודוק. ובסברא כעין זו נראה לי לבאר דברי הרמב"ם פ"ז מהל' אישות שהקשו עליו האחרונים דהרמב"ם שם הל' י"ב כתב וז"ל האומר לאשה וכו' הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים אפילו הן מאה על הסדר הזה קדושי כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מהן לפי שהיא ספק מקודשת לכולן עכ"ל. והנה בגמרא קדושין (דף נ"ט ע"ב) פליגי שם רב ושמואל ור' יוחנן דרב ספוקי מספקא לי' אי תנאה הוי אי חזרה הוי לפיכך צריכה גט מראשון ומאחרון. מראשון משום דלמא תנאה הוי ומאחרון דלמא חזרה הוי אבל מאמצעי לא משום דממה נפשך אינה מקודשת לו דאי תנאה הוי מקודשת לראשון ואי חזרה מקודשת לאחרון ולשמואל אינה צריכה גט אלא מראשון משום דסבירא לי' דתנאה הוי ולר' יוחנן צריכה גט מכל אחד ואחד אפילו הן מאה משום דסובר דשיור משייר לפיכך מקודשת לכולן בודאי ולא מטעם ספק כמו לרב. ולפי סוגיא זו קשה כמאן פסק הרמב"ם כשמואל בודאי לא דהא לא מצריך גט אלא מראשון והרמב"ם כתב דצריכה גט מכולן וכרב נמי לא פסק דהא לרב עכ"פ מהאמצעי אינה צריכה שום גט וכן מפרש בגמרא אביי טעמא דרב דמאמצעי אין צריכה גט והרמב"ם פסק דצריכה גט מכולן אפילו הן מאה וכר"י נמי לא פסק משום דלר"י צריכה גט מכל או"א בודאי ולא מטעם ספק דכל אחד משייר בקדושין והרמב"ם כתב דצריכה גט מכל או"א מספק. ועוד נראה לי קצת לדקדק בדברי הרמב"ם דכתב וצריכה גט מכל אחו"א מפני שהיא ספק מקודשת לכולן עכ"ל משמע קצת מלשונו שהיא ספק מקודשת לכולן שיש ספק ג"כ שמא היא מקודשת לכולן תו דלמא לא שאינה מקודשת לכולן ויכול ג"כ להיות שאינה מקודשת כלל או לאחד. דאי כונת הרמב"ם דיש ספק לאיזה היא מקודשת הי' צריך לכתוב שהיא לכל או"א ספק מקודשת ולא הלשון לכולן ודוק:
ונראה לע"ד לבאר את דברי הרמב"ם בהקדם חד מן הספקות מה שנסתפקתי כבר דלעיל כתבתי בפשיטות דמה שלר"י קדושי כולן תופסין בה לאו למימרא שהיא מקודשת לכל או"א בכולה רק שהיא מקודשת לכל או"א רק במקצת והמקצת שהיא מקודשת לזה אינה מקודשת לזה רק לכולן ביחד היא מקודשת שלמה כן כתבתי לעיל בפשיטות וגם הלשון דכל חד וחד רוחא לחברי' שביק משמע כן. אבל באמת יש לי בזה לדקדק היטב אמאי לא תהוי מקודשת לכל או"א בכולה דהנה זאת ידועה המחלוקת של הפנ"י והא"מ בענין קדושי עשה דהיינו בחצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת דאין חייבין עלי' משום א"א כרת אלא אשם היכא דבא אחר וקדשה אם נתפס קדושי האחר משים דקדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה או לא. דהנה הפנ"י בגיטין (דף מג ע"א) ד"ה אמר רב חסדא הקשה הא משכחת אשת שני מתים בחצי' שפחה וחצי' בת חורין קודם שנשתחררה דהא ליכא בה אלא איסור אשם. ותירץ שם דהא דאין קדושין תופסין באשת איש לאו משום ערוה הוא אלא פשוט משום דאינה ברשותה פירוש דכל האישות שהי' בה כבר נתקדשה לאחר אין בה עוד מה לתפוס. והנה הב"ש באהע"ז סי' מ"ד סעי' י"ד כתב כסברת הפנ"י דאינה מקודשת לשני קודם שנשתחררה. אבל הא"מ שם ס"ק ד' פליג עליהם וסבירא לי' דתפסי קדושי שניהם כיון דאין בה איסור כרת ומיתה אלא איסור לאו או עשה עיי"ש וראיה לדבריו הביא מסוגית הש"ס דקדושין פ' האומר (דף ס"ז ע"ב) דמקשינן שם מנא ה"מ פירוש דאין קדושין תופסין בעריות עיי"ש ופרכינן התם בשלמא כולהו ילפינן אלא אשת איש ואשת אח מנא ידעינן דליכא למילף להו דאית להו פירכא הרי חזינן דגם לאיסור א"א צריכין ילפותא דלא לתפוס בהו קדושין והילפותא התם מההיקש דונכרתו הרי דוקא שהיא חייבי כריתות אבל חייבי לאוין אע"פ שהיא א"א תפסי בה קדושין עיי"ש:
והנה בנדון דידן בשלמא להפנ"י דסובר דהא דאין קדושין תופסין באשת איש מטעם דליכא בה מה למיתפס שייך שפיר למימר דהא דקדושין תופסין בה היינו כל אחד ואחד במקצת דכל אחד יש לו חלק מיוחד בה משום דנהי דעל חלק השני ליכא איסור כרת אבל מ"מ אין קדושין תופסין בהחלק שכבר נתפס להאחד אבל לדברי הא"מ דסובר דאתתא חזי' לבי תרי דכל א"א שאינה בכרת יכולין ליתפס בה קדושי האחר ג"כ א"כ הכא נמי ליתפסו לכל או"א בה קדושין בכולה ודוק. כיון דבודאי ליכא על כל א' וא' איסור כרת אם יבא עלי' כיון דלדידי' לאו א"א שלמה היא וא"כ לדברי הא"מ תקשה לי אמאי אמר ר' יוחנן דקדושי כולן תופסין בה אמאי לא נימא דכיון דמקודשת לכל אחד בכולה נמצא דהוי על כל או"א מהן באיסור א"א וא"כ לפקע מכל אחד מהן הקדושין ולא תהי' מקודשת לכל כיון דהוי על כל אחד מהן באיסור א"א אם תהי' מקודשת כמו שכתבתי לעיל סברא זו לענין המקדש אחות אשתו או עכ"פ נימא דלזה שקדושין חלין ראשון תהא מקודשת אבל לשאר לא: והנה בעצם המחלוקת של הפנ"י והב"ש עם הא"מ אם בא"א של איסור עשה תופסין עוד קדושין של אחר דמקשה להו הא"מ מסוגית הש"ס דקדושין שהבאתי לעיל דילפינן דאין קדושין תופסין בא"א מונכרתו הרי מזה דהא דאין קדושין תוספין בא"א היינו מטעם ערוה דלא כדבריהם נראה לתרץ דהא דילפינן התם א"א מונכרתו לענין דאין קדושין תופסין בא"א מטעם ערוה יכולין לומר דזאת בודאי גם בלי ילפותא דונכרתו אין קדושין תופסין בא"א דאינה ברשותה כסברת הפנ"י והב"ש אך הילפותא היא דגם מטעם ערוה אין תופסין בהן קדושין והנ"מ אי הא דאין קדושין תופסין בא"א הוי מטעם סברת הפנ"י או מטעם ערוה נמי יהי' ענין ממזרות הא דאמרינן דכל מקום דאין קדושין תופסין הוי הולד ממזר לא שייך למימר הכי אלא היכא דאין קדושין תופסין מטעם חומר האיסור שייך למימר דאותו חומר האיסור שאין קדושין תופסין עושה הולד, ממזר אבל אי אין קדושין תופסין מטעם הפנ"י אז בודאי לא הוי הולד ממזר משום דליכא שם חומר האיסור כ"כ שיעשה הולד ממזר ובודאי יודה הפנ"י שהולד מחצי שפחה המאורסת לע"ע לא יהי' ממזר משום דהתם ליכא כ"א אשם. א"כ אתי שפיר הסוגיא דקדושין דיליף שם דא"א אין קדושין תופסין ג"כ להב"ש והפנ"י דהילפותא בעינן לענין דלהוי ממזר מא"א אם יבא עלי' אחר ודוק. אך לכאורה יקשה מדברי התוס' שם ד"ה מנה"מ דאמרי שם דקושית הגמרא מנה"מ לא היתה לענין הולד ממזר אלא לענין תפיסת קדושין ומקשים שם על פירכת הגמרא עיי"ש ומתרצים דסוגית הש"ס אזלא אליבא דר' יהושע דסובר דאפילו מחייבי כריתות לא הוי ממזר אלא מחייבי מיתת ב"ד וא"כ אליבא דר' יהושע בודאי נדחו דברי דלעיל שרציתי לומר דנ"מ מה דיליף דאין קדושין תופסין בא"א מטעם ערוה לענין דלהוי הולד ממזר הא לר' יהושע לא תלוי זה בזה. והנה באמת התוס' בעצמם במקומות אחרים מתרצים קושיתם בתרוצים אחרים וסברי דסוגית הש"ס דילן אזלא אליבא דשמעון התימני ועיין שם (בדף ס"ח ע"א) בתוד"ה לחומרא מקשינן דמשמע שם בפירוש דהסוגיא אזלא אליבא דשמעון התימני ובפירוש ילפי שם דנ"מ מילפותא יהי' לענין הולד ממזר עיי"ש בדבריהם. וגם הרבה מהראשונים מתרצים שם קושית התוס' בפנים שונים. ולדידהו בודאי מצינו לומר כדברינו דנ"מ בא"א היא לענין ממזרות. וגם צריך לי עיון האיך יתאימו דברי התוס' ד"ה מה"מ עם דברי התוס' לחומרא מקשינן אך אפילו לדברי התוס' ד"ה מנה"מ דהסוגיא אזלא אליבא דר"י ופירכת הגמרא היתה לענין תפיסת קדושין אבל עכ"פ יכולין לומר דקושית הש"ס בא"א הי' לענין הולד ממזר דנהי דהוא סובר דאפילו היכא דאין קדושין תופסין לא הוי הולד ממזר אבל זאת יודה דבחייבי מיתות דהולד ממזר הוא דוקא אם לא יתפסי הקדושין אבל אם יתפסו הקדושין לא הוי הולד ממזר כמו דמפרשי שם התוס' ד"ה לחומרא מקשינן דלר"י היכא דאין קדושין תופסין הוי הולד פגום אבל אם יתפסו לא הוי הולד פגום כמו בפשיטות בחייבי מיתות לענין ממזר וא"כ לר"י גם כן יש נ"מ אי קדושין תפסי בא"א אי לא ובכלל כל המעיין בדברי התוס' לחומרא מקשינן יראה דגם לר"י היא הילפותא לכל העריות לענין הולד דלהוי פגום דאי קדושין לא תפסי יהי' הולד פגום אעפ"י דאין הולד ממזר ע"ש:
והנה בגוף המחלוקת של הפנ"י והא"מ אי בא"א של חייבי עשה תפסי קדושין או לא משום דאינה ברשותה נראה לומר דהיא המחלוקת של רב ושמואל ביבמות (דף צ"ב) אי קדושין תופסין ביבמה לשוק או לא דרב סובר דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק משום דכתיב לא תהי' אשת וכו' לא תהא בה הוי' ושמואל מספקא לי' האי לא תהי' אי ללאו הוא דאתא או ללא תפסי בה קדושין הוא דאתי. והנה התוס' והרשב"א מפרשים דרב נמי יודה דאיכא לאו ביבמה לשוק אך סבירא לי' דנוכל ללמד ג"כ דאין קדושין תופסין בה ושמואל מספקא לי' אי ללאו גרידא הוא דאתא או ללא תפסי קדושי נמי אתי ומהרמב"ם נמי משמע דאית לי' כן דאעפ"י דפסק כשמואל אעפ"כ פסק ביבמה לשוק דלוקה. וצריכין להבין מהו הספק של שמואל וגם הסברא של רב דסובר דאעפ"י דאתי ללאו אעפ"כ נוכל ללמוד דלא תפסי ואי נימא דמלשון הכתוב משמע דלא תהי' בה הוי' א"כ מאי מספקא לי' לשמואל וזה דוחק לומר דשמואל מספקא לי' איך הוא משמעות הכתוב דלא תהי', והי' נראה לענ"ד לומר דסברת המחלוקת של רב ושמואל היא בסברת הפנ"י והא"מ דכיון דרב נמי סובר דללאו הוא דאתי א"כ באמת ליכא יתור גמור אליבי' לרבות ג"כ דלא תפסי בה קדושין דהא חזינן דלשמואל מספקא לי' דכיון דללאו הוא דאתי לא מצינן למילף עוד מיני' דלא תפסי קדושין אפילו דמשמעות הלשון דלא תהי' משמע דלא אית בה הוי' אעפ"כ דכיון דחדוש גדול הוא דהא בכל מקום תופסין קדושין בחייבי לאוין ומאי שנא לאו דיבמה לשוק משאר חייבי לאוין לכן הסברא נותנת לומר דללאו גרידא אתי אך רב סובר דבעצם הדבר לאו חדוש הוא לומר דלא יתפסו קדושין בשומרת יבם משום דזאת יכולין לחקור דהא דיבמה אסורה לשוק אם הוא איסור גרידא או דהוי איסור של אישות דהיינו דהאישות של הבעל נתרוקנה ליבם ומכמה מקומות משמע דהאיסור של יבמה לשוק לאו איסור גרידא הוא אלא משום אישות אסורה דהאישות של הבעל עדיין לא פקעה אלא דהאישות נקלשה דמעיקרא היו באיסור מיתה והשתא הם באיסור לאו לכן סובר רב דבזה שייך שפיר לומר דלא יתפסו קדושין ביבמה כמו בא"א כסברת הפנ"י דבא"א חוץ ממה ששייך לומר הטעם דערוה עוד איכא הטעם דאינה ברשותה כמו כן ביבמה נאמר כן והטעם הזה שייך אפילו בא"א דחייבי לאוין או עשה א"כ אין חדוש כלל אם נימא דגם ביבמה לשוק לא יתפסו הקדושין וזאת הוא הגילוי קרא דהטעם דלא תהי' אשת המת הוא משום דתהי' ליבם אמר רחמנא לכן שפיר אית לי' דאע"ג דמוקמינן הקרא ללאו אעפ"כ מצינן נמי למילף מיני' ללא תפסי קדושין אבל שמואל מספקא לי' אי הא דלא תפסי הקדושין בא"א אם הוא מטעם ערוה או מטעם הפנ"י לכן מספקא לי' דכיון דמפקינן קרא ללאו לא ידעינן מיני' ללא תפסי קדושין ודוק:
והנה ר' יוחנן ביבמות (דף צ"ב ע"ב) סובר כרב דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק וא"כ יסבור כסברת הפנ"י דבאשת איש של חייבי לאוין לא יתפסו קדושין, משום דבא"א הטעם דאין תופסין הקדושין מטעם הפנ"י לכן סובר שפיר דקדושי כולן תופסין בה משום דלא הוי מקודשת לכל אחד בכולה דחלק שמקודשת לזה שוב לא יתפסו בזה החלק קדושין של אחר, לכן תופסין הקדושין לכל א' וא' במקצת דחלק שנתקדשה לזה לא נתקדשה לאחר וא"כ לא הוי על כל א' וא' באיסור א"א ונסתלקה קושיתי אשר הקשיתי לעיל. אבל זאת דוקא לר"י לשיטתו דסבירא לי' דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק אבל אי הוי סבירא לן בזה כשמואל לא תהוי כי אם ספק מקודשת משום דיכול להיות כסברת הא"מ דתהוי מקודשת בכולה לכל א' וא' וא"כ בע"כ יהיו נפקעין כסברת רש"י ז"ל ביבמות כמו שבארנו לעיל אבל ר' יוחנן לשיטתו דסבירא לי' דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק והטעם ביארנו לעיל דהוי' א"א ליבם הרי דסובר דגם בא"א דחייבי לאוין נמי לא תפסי קדושין לכן לפי סברא זאת לא תהי' מקודשת לכל א' כ"א במקצת לכן יכולין ליתפס קדושי כולן אבל הרמב"ם דפסק כשמואל דהוי ספק קדושין וצריכה גט מספק א"כ מספקא לי' אי באישות של חייבי לאוין תפסי קדושין א"כ יכול להיות שבדינא דר"י הוי מקודשת לכולן בכולה וא"כ יפקעו קדושי כולן ולא תהי' מקודשת לא' מהן או עכ"פ אותן הקדושין שגמרו ראשון נתפסו והשאר נפקעין לכן כתב הרמב"ם הלשון שהיא הוי ספק מקודשת לכולן שגם זאת היא בספק שמא מקודשת ג"כ לכולן אם נאמר שבאישות של חייבי לאוין לא תפסי קדושין או שמא אינה מקודשת אלא לא' או אינה מקודשת כלום אם באישות של חייבי לאוין נתפסו הקדושין כדברי הא"מ ודוק:
והנה נלענ"ד נ"מ לדינא בספקתינו לעיל בדברי ר' יוחנן אי הוי מקודשת לכל או"א במקצת או הוי מקודשת לכל א' בכולה אם יגרשו שניהם לאחר הל' יום שנגמרו קדושי שניהם אי מותר מי שגירש ראשון להחזירה אם נאמר שלכל א' לא הוי מקודשת כי אם במקצת והחלק שמקודשת לזה לא הוי מקודשת לשני א"כ לא הוי מחזיר גרושתו דחלקו שגרש לא הוי לעולם מקודשת לשני כ"א לו לבדו והחלק שגרש השני לא הי' שייך לו לעולם וחלק זה נושא עתה בפעם הראשון אבל אי נימא דהוי' מקודשת לכל א' בכולה וא"כ כשגירשה הראשון והיא מקודשת לשני ואח"כ כשגירשה השני אסור הראשון להחזירה משום דהוי מחזיר גרושתו דחלקו שגירש כבר הי' מקודש. לשני ודוק. ולפי זה צריך להיות מדאורייתא אסורה להראשון להחזירה משום מחזיר גרושתו ואפילו להצד הא' שמקודשת לכל א' רק במקצת עדיין יש לי עיון בזה אי מותר מי שגירש ראשון להחזיר אחר גרושי השני דיכולין לומר דלאחר גרושי הא' גמרו קדושי השני כמו בחצי' שפחה שנשתחררה א"כ הוי הראשון מחזיר גרושתו וא"כ תמיה לי מה שהתירו הדרישה והט"ז לחזור להראשון אחרי גרושי השני הא אנן חיישינן להלכה לדר"י נמי אך יכול להיות שהתירו דוקא באופן שהראשון לא גירש כלל אך השני אז מותר אבל אם ג"כ הראשון גירש אז בודאי יהי' אסור להראשון להחזיר אחר גרושי השני ודוק: והנה בעסקי עתה בענין זה לא אמנע מלכתוב מה שנתקשה לי דמשמע מכל הפוסקים דלר"י דסבירא לי' שיורא הוי יכול לגרש. בתוך הל' יום שקדש דהרמב"ם כתב בפירוש שיכול לגרש בתוך הל' יום ויש שכתבו דפסק כר"י וגם אפילו הרשב"א דכתב דלרב לא יכול לגרש בתוך הל' יום משום דכל זמן שלא נגמרו הקדושין אינו יכול לגרש אעפ"כ כתב דלר"י יכול לגרש אי שיורא הוי והי' קשה לי איך יכול לגרש הא כיון דאיכא שהות בין הכתיבה והחתימה והנתינה א"כ חלו ג"כ הקדושין לאחר הכתיבה והחתימה וא"כ איך יכול לגרש בזה הגט חלק הקדושין שחל לאחר הכתיבה והחתימה דהוי כמו כתוב גט לאשה לשאקדשנה אגרשנה דאינה מגורשת דבשלמא חלק הקדושין שצריך לחול לאחר נתינת הגט כגון אם קדשה מעכשיו ולאחר ל' ואחר עשרה ימים גרש אעפ"י דהגרושין לא מהני אלא להקדושין שחלו באותן עשרה ימים אבל להקדושין דלהלן לא מהני אעפ"כ לא חלו הקדושין מטעם חזרה דלר"י ג"כ יכולין לחזור על חלק הקדושין שעוד לא חלו כמו בעלמא במקדש לאחר ל' בלא מעכשיו דמהני חזרה כמו כן לר"י על חלק הקדושין שעדיין לא חל מהני ג"כ חזרה דהא התוס' כתבו דלר"י צריך הדבר להיות בסוף ל' במקום הראוי למשיכה כמו בעלמא לאחר ל' בלא מעכשיו אבל זאת לא שייך אלא חלק הקדושין שצריך לחול מנתינה ואילך אבל חלק הקדושין עד הנתינה מהכתיבה דשם לא שייך חזרה דעוד לא נתן הגט איך מגרש בגט זה. וראיתי להא"מ סי' מ' ס"ק פ"ח דכתב דלר"י לא מהני חזרה דאי מהני איך אמר ר"י בקדושין כולן תופסין בה הא כיון שנתקדשה לאחר הרי חזרה מהראשון וא"כ איך תופסין בה קדושי הראשון הרי דלא מהני חזרה לר"י. ולא זכיתי להבין דבריו דהא ודאי על חלק הקדושין שכבר נתפס בה בודאי דעל זה לא מהני חזרה דהא הוא כבר לאחר המעשה אבל על חלק הקדושין דעדיין לא חל בודאי מהני על חלק זה חזרה לכן כשנתקדשה להאחר נהי דמקדושי האחר ולהלן אין עוד נמשכים קדושין מהראשון אבל מה שכבר נתפס בה נתפס בה ואין מועיל על זה חזרה ודוק, אך על קושיתי הי' נראה לתרץ בפשיטות דכיון דמוכרח להיות שהי' בין כתיבה לנתינה הוי כאילו חזר בו עוד מזמן הכתיבה דמאי הוה לי' למעבד וסופו דהוא נתינת הגט הוכיח על תחילתו דחזר בו מהקדושין ולא רצה שתהי' לו לאשה עוד מזמן הכתיבה ודוק:
אך לפי זה אתי דאם גירש אותה לאחר זמן דהיינו אם יתן לה גט בתוך הל' יום שקידש אך שלא תהי' מגורשת מיד רק למחר אז לא שייך למימר חזרה דהא עד למחר רוצה בה לאשה אתי לפי זה דלא יוכל לגרש בזה הגט חלק הקדושין שחל אחר הכתיבה והנתינה, וזהו חדוש גדול. והנה ראיתי להשעה"מ פ"ז מהל' אישות הל' י"ב שם בסופו שהקשה איך מהני לר"י גירושין בתוך ל' יום הא הרשב"א ז"ל כתב דאפילו לשמואל דסבירא לי' דתנאה הוי אעפי"כ לא מהני גרושין בתוך ל' יום משום דאין גט אלא לאחר גמר הקדושין וא"כ מינה דלר"י אין גמר קדושין עד וא"כ איך יכול לגרש קודם ל' יום ואף שהרשב"א גופי' כתב דלר"י מהני גט בתוך ל' יום היינו משום דהרשב"א לטעמי' דכתב בחדושיו דלר"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא דשייר מקום ליתפס קדושין ממי שיקדש בתוך ל' יום אבל לדעת הר"ן דלא סבירא לי' כהרשב"א ז"ל קשי' ע"כ תוכן קושיתו ותירץ שסבירא לי' להר"ן דאע"ג דלא נגמרו הקדושין אעפ"כ כיון דלא מחוסר אלא זמן לא דמי להאומר לאשה לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט משום דהתם מחוסר מעשה והוי דבר שלא בא לעולם ע"כ. והגם שקושיתו לענ"ד יכולין לתרץ בפשיטות דלא דמי דינא דשיורא דר' יוחנן לדינא דשמואל אי סבירא לי' דתנאה הוי דלשמואל דסבירא לי' דתנאה הוי נהי דכל הקדושין כבר חלו אבל זאת חדש לן הרשב"א ז"ל דכיון דעוד לא נגמר דאילו לא יקוים תנאה יבוטלו הקדושין עוד לא נגמרו הקדושין מקרי ולא מהני גט אבל לר"י דסבירא לי' דשיורא הוי דבכל רגע ורגע חל חלק מחלות הקדושין נגמרו הקדושין מיקרי דהחלק שחל הא כבר חל והחלק שעדיין לא חל לא מגרש כלל משא"כ לשמואל דאף הקדושין שחלו עוד לא נגמרו משום שתלוי בתנאה והרשב"א סבירא לי' דתנאה בקדושין הוה כמו שלא נגמרו עוד הקדושין ודוק. כן נראה לי לתרץ. ולפי זה הרשב"א שכתב דלר"י מהני גט בתוך ל' יום כתב ג"כ אפילו אם נימא דלר"י שיורא הוי בגוף הקדושין אך לפי מה שתירץ מתורצת ג"כ קושיתי דאעפ"י שלא חלו עדיין הקדושין אעפי"כ מהני הגט ולא הוי לא בא לעולם משום דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי אך לפי זה צריכין לכתוב בהגט זמן חלות הגט ולא זמן הכתיבה דאי לא הרי הוי גט ישן דאינו גט ע"ש בתוס' יבמות ד"ה לכשאכנסנה אגרשנה (דף כ"ב ע"א):
אך מ"מ נראה לי לתרץ קושיתי הנ"ל באופן אחר והוא דהא דאמרינן דלר"י שיורא הוי אין הפירוש דבכל רגע ורגע חל מקצת חלות הקדושין אלא דבשעת הקדושין קנה מקצת והשאר קנה בסוף הל' יום וממילא שייך שפיר גירושין בתוך ל' יום וגם על זמן נמי שייך משום דבתוך הל' יום לא חלו הקדושין כלל ונראה דבסברא זאת יפלגו התוס' ביבמות (דף צ"ג ע"א) והשיטה מקובצת בב"מ (דף ל"ד ע"א) ד"ה נעשה דהנה התוס' ביבמות ד"ה קנוי' לך מעכשיו קנה כתבו דלר"י דאמר שיורא הוי אם אמר משוך פרה זו ולא תהא קנוי' לך עד לאחר ל' יום צריכה להיות הפרה בסוף שלשים יום שנגמר הקנין במקום הראוי למשיכה דהיינו באגם או בסימטא משמע דדוקא בסוף שלשים יום צריכה להיות הפרה במקום הראוי לקנין אבל כל הל' יום יכולה להיות הפרה גם ברה"ר אבל השיטה מקובצת הנ"ל כתב וז"ל הקשו בתוס' תימה וכו' יש לומר דלא מצי לאוקמי הכי דא"כ המשיכה אינה נגמרת עד סמוך לגנבתה והקנין לא יגמר עד סמוך לגנבתה וא"כ כל ימי היותה אצלו עד שעת הגנבה צריך שתהי' במקום שהמשיכה והקנין מהני דהיינו בסימטא וא"א באותן הימים שלא תלך לרה"ר הלכך לא קני. עכ"ל הש"מ בשם הרא"ש ותלמידי הר"פ. הרי דהם סברי דלר"י צריכה הפרה להיות כל הל' יום באגם או בסימטא לא תחסר אפילו רגע אחת ונראה דזאת היא סברת מחלקותם דהתוס' סוברים כדברינו השתא דלר"י במשך כל הל' יום לא נעשה שום קנין רק בתחילתה בסופה. לכן צריכה הפרה להיות דוקא בסוף ל' במקום הראוי למשיכה. אבל השיטה סובר כסברתנו למעלה דבכל רגע ורגע נעשה הקנין לכן סוברים דכל הל' צריכה להיות עומד הפרה במקום הראוי למשיכה ודוק: ובאלו הדברים נראה לי לפרש דברי הירושלמי פ"ג דקדושין הל' א' (דף ל"ב ע"ב) דפוס ראם, וז"ל חד תלמיד בעי קומי רבי זעירא נתן לה בשחרית על מנת לגרשה בין הערבים חד דויד (פירוש תלמיד אחד ששמו דוד) סבר מימר כל שהוא קונה אמר ר' זעירא לאחר ל' קונה קנין גמור. אבל אם הוסיף בה השני קנין גמור קורא אני עלי' לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ע"כ עיי"ש. והנה פירוש הפנ"מ והק"ע לא הבנתי כלל עיי"ש:
ונלע"ד דהכי פירושו דחד תלמיד בעי קומי רבי זעירא אם נתן לה בשחרית על מנת לגרשה בין הערבים פירוש אם נתן גט לאותה האשה דמיירי בה לעיל דהיינו באותה שקדשה מעכשיו ולאחר ל' נתן לה. גט בתוך ל' על מנת שתתגרש בין הערבים ולא שתתגרש מיד רק בערב מהו אם תהוי מגורשת חד דוד פירוש תלמיד אחד ששמו דוד אמר סבר מימר דכל שהוא קונה פירוש דאעפ"י שגירש אעפ"כ קונה כל שהוא דהיינו אותו חלק הקדושין שחל מעת נתינת הגט עד בין הערביים לא נתגרש באותו הגט כסברתינו לעיל דהוא סובר כשיטת הרא"ש ותלמידי הכ"פ שמביא הש"מ דלר"י דאמר שיורא הוי קונה כל רגע ורגע מעט מהקנין. אמר ר' זעירא לאחר ל' קונה קנין גמור פירוש דר' זעירא אמר לי' דהקנין גמור חל בסוף ל' אבל באמצע הל' יום אינו קונה כלל רק מה שקנה בתחילתו בשעת מעשה הקנין אבל באמצע הל' יום לא קנה כלל אלא כל הקנין נגמר בסוף ל' וגרסת הרשב"א בהירושלמי כן אמר רבי זעירא כל ל' יום קנה ואינו קונה לאחר ל' קונה קנין גמור והוא יותר מדוקדק לפי פרושנו דכל ל' יום קונה פירוש מה שקונה ואינו קונה פירוש ויותר אינו קונה אבל לאחר ל' קונה קנין גמור לכך מהני הגט לגמרי בתוך ל' יום והוא כשיטת התוס' דהקנין שנשתייר נגמר דוקא בסוף ל' יום אבל באמצע לא ולבסוף מסיק הירושלמי אבל אם הוסיף בה השני קנין גמור קורא אני עלי' לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. ולע"ד הפירוש הכי דהנה לעיל בארנו דאם גרשו שניהם לאחר ל' אם תו מותר הראשון להחזירה ואמרנו דלצד דאמרינן דלכל אחד ואחד קנה רק מקצת והחלק שקנה זה לא קנה זה אז מותר להחזירה משום דלא הוי מחזיר גרושתו דחלקו לא הי' מקודש לצד השני והצד שהי' מקודש לשני לא הי' מקודש לו לעולם ומקדש עתה בפעם הראשונה כן בארנו וכל זה דוקא אם גרשו לאחר ל' אבל איך יהי' הדין אם גרשו בתוך ל' יום אז לכאורה אסור מי שגרשה ראשון להחזירה משום דנהי דאמרינן דהחלק שנתפס להראשון אין נתפס להשני היינו דוקא בעוד שמקודשת לראשון אבל לאחר הגרושין והגרושין היתה בתוך הל' יום בעת שקדושי השני עוד נמשכים ממילא נמשכים קדושי השני. גם על חלק הראשון ונהי דגם השני גירש בתוך ל' אבל מ"מ אסור הראשון להחזירה משום דהוי מחזיר גרושתו משום דגם חלקו שגירש נתקדש להשני לאחר גרושין ודוק. וכל זה הוא אם נימא דלר"י דשיורא כל רגע ורגע מהל' יום נתפס חלק מהקדושין דהיינו כשיטת התלמיד דאמר דכל שהוא קונה והוא כשיטת הש"מ שבארנו לעיל אבל אי נימא כר' זעירא דהיינו כשיטת התוס' אז מותר להחזירה משום דבאמצע הל' לא קנה כלל וגירש עוד בתוך ל' נמצא דחלק הראשון לא הי' שייך מעולם להשני אבל כל זה אי גירש השני עוד בתוך הזמן בעוד שלא קנה עוד קנין גמור אבל אי השני גירש לאחר זמנו כשכבר קנה קנין גמור אז בודאי אסור להחזירה משום דכיון דהראשון שגירש נשאר חלקו פנוי ובסוף הזמן דהיינו הכ' או הל' יום שקבע השני קנה קנין גמור גם חלק הראשון שגרש ע"כ אם אח"כ גירש השני ג"כ אסור הראשון להחזירה זה הוא פירוש הירושלמי דמסיק לר' זעירא דלתלמיד ההוא אם גירש השני בכל האופנים אסור הראשון להחזירה אבל לר' זעירא מותר הראשון להחזירה אבל אם הוסיף בה השני קנין גמור גם ר' זעירא מודה דאסור להחזירה משום דקורא אני עלי' לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ודוק: