אור ברסלב

שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן

סימן ב

סימן א

הרמב"ם פ' ה' מהל' מאכלות אסורות הל' ה' כתב וז"ל תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים משום אבר מן החי ומשום טרפה שהרי שני האיסורין באין כאחת. וכן התולש חלב מן החי ואכלו חייב שתים משום אמ"ה ומשום חלב תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלש עכ"ל. והנה דברי הרמב"ם אלו קשים להולמן כמו שהקשו האחרונים דמדכתב הרמב"ם בדין הראשון בתלש אבר מ"ה ונטרפה בנטילתו, משמע מזה דפסק דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולכן כתב דמיירי דנטרפה בנטילתו דמשמע מזה דאי היתה טרפה מעיקרא לא אתי איסור דאמ"ה וחייל על איסור דטרפה וא"כ האיך כתב בדין האמצעי וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה שתים משום אמ"ה ומשום חלב האיך אתי איסור דאמ"ה וחייל על איסור דחלב. ויותר קשה סוף דברי הרמב"ם במה שכתב דאם תלש חלב מן החי מן הטרפה ואכלו דלוקה שלש והכא לא מיירי הרמב"ם דנטרפה בנטילתו דהא כתב הרמב"ם הלשון שמן הטריפה דמשמע דהיתה כבר טרפה וא"כ האיך לוקה שלש משום אמ"ה נמי האיך אתי איסור דאמ"ה וחייל על איסור דטרפה וחלב דהא מראש דבריו של הרמב"ם משמע דדוקא היכא דנטרפה בנטילתו אז יכול לחול איסור דטרפה ואיסור דאמ"ה אבל בטרפה מעיקרא לא אתי איסור דאמ"ה וחייל משום דפסק כמ"ד דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת. ודברי הרמב"ם לכאורה מסותרין מני' ובי' ומוקשין ממנפ"ש אי פסק בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולכן ניחא במאי דכתב בדין הראשון דדוקא נטרפה בנטילתו הוא דמצי חייל איסור דאמ"ה וא"כ קשה הדין הב' והג' דאמאי חייב שתים באוכל חלב מן החי וג' כשאכל חלב מן החי ומן הטרפה האיך אתי איסור דאמ"ה וחייל על חלב וטרפה ואי פסק דבהמה בחיי' לאברים עומדת ולכן ניחא הדין הב' וג' דחייב משום אמ"ה משום דאיסור דאמ"ה חייל קודם א"כ תקשה הדין הא' אמאי כתב דוקא בנטרפה בנטילתו הוא דחייל איסור דאמ"ה הא אפילו היתה טרפה מעיקרא חייל נמי איסור דאמ"ה דקדים ואדרבה תקשה דאי נטרפה בנטילתו האיך אתי איסור דטרפה וחייל על איסור דאמ"ה דכן מפרש שם רבא בחולין (דף ק"ג ע"א) דברי ר"ל דסבירא לי' דאוכל אמ"ה מן הטרפה דחייב אחת משום דסבירא לי' דבהמה בחיי' לאברים עומדת לכן לא אתי איסור טרפה וחייל על איסור דאמ"ה אי נטרפה בנטילתו עיי"ש ועיי"ש בל"מ מה שהאריך בזה:

והנה באמת סוגיא דחולין שם מוכיח כהרמב"ם דהנה רבא סבירא לי' שם דר"י סבירא לי' דבהמה בחיי' לאו לאברין עומדת ואינו חייב בטרפה על אמ"ה אלא א"כ נטרפה בנטילתו דבאין כאחת ואעפ"כ מביא שם סוגית הש"ס דשם דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן דאכל חלב מן החי מן הטרפה דלוקה שלש משום אמ"ה נמי וסתמא דהש"ס מביאו ולא משמע דרבא יפלוג על זה והתוס' שם הקשו זה ותרצו דהכא ג"כ מיירי דנטרפה בנטילתו והא דחייל על חלב דאתי מעיקרא משום כיון דטרפה חייל על חלב חייל ג"כ האיסור דאמ"ה עיי"ש. אבל הרמב"ם משמע דלא סבירא לי' כהתוס' אלא דהסוגיא הוא בפשטות כמו שמשמע דנעשית טרפה מעיקרא דהא הרמב"ם כתב דאפילו חלב מן החי בלא טרפה נמי חייב שתים ואמאי חייב משום אמ"ה דהא הכא בודאי לא באו כאחד ומגו לא שייך כאן דהא לא היתה טרפה וגם מדכתב הלשון מן הטרפה" משמע דכבר היתה טרפה וא"כ משמע מהסוגיא דליכא סתירה בין מימרא דרבא למימרא דר"א אמר ר"י אבל מ"מ תקשה אמאי הא סתרי וקיימי ודוק:

אף לפענ"ד נראה בהקדם מה שנסתפקתי למ"ד דסבירא לי' דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת וליכא איסור דאמ"ה על האברים דהבהמה כל זמן שהיא שלמה אך האיסור אמ"ה חל על האבר בשעת תלישתו נסתפקתי בזה אי נימא דליכא איסור כלל על הבהמה בחיי'. דאיסור אמ"ה חל רק בשעה שנחתך מהבהמה דאז קרוי אבר אבל בשעה שהיא מחוברת בבהמה לאו שם אבר עלה וממילא ליכא על הבהמה שום איסור או נימא דאפילו מאן דסבירא לי' לאו לאברים עומדת נמי סבירא לי' דעל הבהמה השלימה יש איסור דאמ"ה ואם יהי' מציאות לאכול כל הבהמה ביחד יודה דמחויב משום אבר מן החי אך בזה פליג על אידך מאן דסובר דבהמה בחיי' לאברים עומדת דמאן דסבירא לי' דלאברים עומדת חשבינן כאלו האברים הם תלושים עוד בחיי' ועל כל אבר ואבר יש איסור דאמ"ה עוד מחיים אך אעפ"כ כשאכל כולה ביחד לא מלקינן לי' אלא חדא משום דחדא התראה הואי אבל באמת עבר על כל אבר ואבר ממנה איסור דאמ"ה ועיי"ש ברש"י ז"ל בחולין (דף ק"ב ע"ב) ד"ה לאברים עומדת וז"ל לנתחה עומדת הלכך כל אבר ואבר שבהן קרוי אבר בפני עצמו ויש כאן משום אבר מן החי דמחייב בכל דהוא ומיהו חדא הוא דמחייב דחדא התראה היא עכ"ל. משמע מזה בפירוש דמאן דסבירא לי' דלאברים עומדת סבירא לי' דעל כל אבר ואבר חל עלי' האיסור דאמ"ה עוד מחיים על זה פליג מאן דסובר דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דלא חשבינן מחיים האברים כתלושין משום דבהמה אינה עומדת לאברים ולא חל על כל אבר ואבר דין דאבר מך החי בעוד שהבהמה חיה אבל זאת יודה דנהי דעל האברים גופי' ליכא אבר מן החי משום דלאו שמה דאברים עלייהו בעודם מחוברים בגוף אבל על הבהמה גופא כולה ביחד רכיב עלה איסור דאמ"ה משום דבהמה חי' לא גרע מאבר שנתלש ממנה ולכן כשאכלה כולה ביחד עובר על איסור דאמ"ה אך לא מטעם דנעשה כאלו אכל אברים אברים אלא משום דעל כל הבהמה בשעה שהיא חי' איכא איסור דאמ"ה דלא גרע מאבר ממנה (והא דפוטר שם רבי בנטל צפור שאין בו כזית ואכלו יתבאר אי"ה לפנינו) וסברא כזו כתב רש"י ז"ל שם על ר"א בר' שמעון דמחייב שם ד"ה ור"א בר"ש מחיים כתב שם רש"י ז"ל וז"ל דקסבר שלמה אין לך אמ"ה גדול מזה ע"כ וכו'. והא לא תקשה לך דעכ"פ כיון דסבירא לי' ג"כ דאיכא מחיים איסור דאמ"ה במאי פליג אאידך מ"ד דמאי נ"מ אי האיסור דאמ"ה הוי משום האברים או משום הבהמה בעצם לא קשיא דאיכא נפקותות הרבה כדאבאר אי"ה לקמן. והא דהבאנו לידי ספק זה הוא משום דמבואר בהרבה סוגיות הש"ס דאיכא מחיים על הבהמה איסור דאמ"ה כדאבאר מקצת מהם לקמן ודוחק הרבה לומר דסוגית הש"ס אזלא אליבא דר"א בר' שמעון דסבירא לי' דלאברים עומדת כיון דהלכה כרבי דהלכה כרבי מחבירו דוחק לומר דסתמא דהש"ס בהרבה מקומות יהי' דלא כהלכתא זאת הביאני לומר דאפילו מאן דסבירא לי' לאו לאברים עומדת יודה דאיסור דאמ"ה ישנו על הבהמה מחיים:

אך לכאורה תקשה לפי דברינו דנאמר דאפילו למ"ד לאו לאברים עומדת אעפ"כ יודה דאיכא איסור דאמ"ה על הבהמה בחיי' דא"כ האיך אמר רבא שם (ק"ב ע"א) כגון שתלש אבר ממנה וטרפה בו דלמ"ד דלאו לאברים עומדת איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קאתי האיך אתו בהדי הדדי כיון דגם למ"ד דלאו לאברים עומדת אמרנו דאיכא איסור דאמ"ה עוד בחיי' וא"כ איסור דאמ"ה קדים להו כלמ"ד דלאברים עומדת דאמר שם רבא דלא אתי איסור דטרפה וחייל על איסור דאמ"ה. אך באמת לא תקשה כלל, כיון דאמרנו דהא דסבירא לי' דאיכא איסור דאמ"ה על הבהמה לאו מטעם האברים אלא משום הבהמה בעצם. דהבהמה גופי' הוי כאבר א"כ לפי זה כשתולש אבר ממנה דחל על האבר איסור דאמ"ה לאו היינו האיסור דאמ"ה שהי' על הבהמה מכבר דהא האיסור ההוא הי' על כל הבהמה ביחד והאיסור דאמ"ה על האבר בשעה שנחלש מן הבהמה אינו כולל רק האבר הזה בלבד דהא אמ"ה הוי ברי' ואי נימא דהא דאיסור האבר משום אמ"ה הוא משום האיסור הקדום שהי' על כל הבהמה והאבר אסור משום דהוי חתיכה ממנה כמו חתיכת חלב מחלב וחתיכת נבלה מנבלה א"כ לא הי' בה דין ברי' דברי' לא הוי כ"א שלמה, אלא ודאי כשחולש האבר נאסר האבר ההוא מצד עצמו דהוא גופי' נעשה אמ"ה ולא מטעם איסור הקדום א"כ חל עליו בשעה שתולשו איסור חדש דאמ"ה לכך אמר רבא שפיר דאם נטרפה בשעת נטילתו דאיסור דאמ"ה על האבר בא ביחד עם האיסור דטרפה דדוקא למ"ד דלאברים עומדת קאמר רבא דאיסור אבר בא מקודם איסור טרפה משום דלדידי' גם בשעה שהבהמה היתה חי' הי' איסור דאמ"ה על האברים בעצם א"כ כשנתלש האבר לא חל עתה שום איסור דאמ"ה דכבר חל קודם בשעה שהבהמה נולדה לכן אמר רבא שפיר דלדידי' אין יכול לחול איסור דטרפה אבל למ"ד דלאו לאברים עומדת אפילו יסבור דיש עלי' מחיים איסור דאמ"ה אעפ"כ כשחולש אבר ונטרפה קאתי איסור טרפה וחיילי בהדי הדדי טרפה ואמ"ה כדביארנו ודוק: ובאלה הדברים יתורץ ג"כ מה שתקשה על דברי מסוגיא הנ"ל במה שמתרץ שם אביי דאם נטרפה בשעת יציאת רובא דלמ"ד דלאו לאברים עומדת לא אתי איסור אמ"ה וחייל אאיסור טרפה הגם דאמרנו דגם לדידי' יש מחיים איסור דאמ"ה על הבהמה אבל עתה ניחא דאיסור דאמ"ה דחל על האבר הוא איסור אחר ולא איסור דאמ"ה הקדום ודוק:

אך עדיין אנו מוכרחין לבאר דברינו דלכאורה אין שום מקום לדברינו דהאיך נוכל לומר דאפילו מאן דסבירא לי' דלאו לאברים עומדת אבל איסור דאמ"ה יש על הבהמה הא הסוגיא היא כנגד דברינו דמאן סבירא לי' דלאו לאברים עומדת רבי ורבי ס"ל (ק"ב ע"ב) דאם אכל צפור בחיי' דפטור לגמרי ועל זה אמרו שם דטעמא דרבי משום דסבירא לי' לאו לאברים עומדת הרי דמאן דסבירא לי' דלאו לאברים עומדת סבירא לי' דליכא כלל איסור דאמ"ה בחיי'. אך כדי לבאר כוונת דברינו שלא יהי' טעות בדבר משנה מוכרחין אנו להאריך קצת. דהנה חקירתנו שחקרנו אם האיסור דאמ"ה בחיי' של הבהמה הוא מטעם אברים וממילא למ"ד דלאו לאברים עומדת ליכא איסור כלל או דהאיסור דאמ"ה בחיי של הבהמה הוא משום הבהמה גופא וממילא אפילו למ"ד דלאו לאברים עומדת נמי שייך האיסור דאמ"ה בחיי' של הבהמה נראה דתלוי מאיזה קרא ילפינן איסור דאמ"ה. דהנה בחולין (דף ק"ב ע"ב) שם אמר ר"י לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמ"ה ובשר בשדה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה וכו' ופירש שם רש"י ז"ל ד"ה לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי וז"ל דאבר חי מקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת וכו' עכ"ל. הרי דרש"י ז"ל מפרש דכונת הכתוב לא תאכל הנפש היינו האבר דאבר קרוי נפש משום דאינו עושה חליפין הרי דהאיסור דאמ"ה לאו על הבהמה גופא אלא על האבר של הבהמה ולפי זה למ"ד דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת וכיון דהטילה התורה האיסור רק על האבר והאברים בעודן מחוברים בהבהמה לאו שם אברים עלייהו ממילא ליכא איסור זה על הבהמה ודוק. והנה בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) שם גבי בן נח דמצווה ג"כ על אמ"ה שם ת"ר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו זה אמ"ה ופירש"י ז"ל שם ד"ה בשר בעוד נפשו קיימת בו לא תאכלו זה אמ"ה וכו' עכ"ל. ונלענ"ד דהכא לאו הפירוש דאסרה התורה אבר של הבהמה אלא דהתורה אסרה הבהמה גופא בשעת שנפשה קיימת לא תאכלו דכן משמע לשון רש"י ז"ל במה שכתב בעוד נפשו קיימת לא תאכלו פי' הבהמה גופי'.

ויסוד לדברי מצאתי בפירוש הרשב"א בשם הרמב"ן ובלח"מ פ"ט מהל' מלכים הל' י"א. דהנה שם כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החי' ע"כ עיי"ש פירוש דבן נח מוזהר בין על אמ"ה ובין על בשר מן החי והקשה שם הכס"מ דהאי איסור דבשר מן החי ילפינן בחולין מן הכתוב ובשר בשדה טרפה וכיון דבן נח אינו מצווה על הטרפה האיך יהי' מוזהר על בשר מן החי דהא מחד קרא ילפינן לי' עיי"ש ועיי"ש בתי' הלח"מ שיש נ"מ בין הילפותא דלא תאכל הנפש וכו' מהילפותא דאך בשר בנפשו דכולל ג"כ בשר מן החי ועיי"ש דמדקדק פירוש רש"י ז"ל דפ' גיד הנשה ודפרק ד' מיתות. אך אח"כ מצאתי שגם הרשב"א ז"ל בחולין (דף קכ"ט ע"ב) מביא קושיא זו בשם הרמב"ן ותירץ כמו שתירץ הלח"מ. אביא לך לשונו הקדוש וז"ל שם ד"ה אלא הקשה הרמב"ן ז"ל כיון דר"י גופי' אמר לעיל (ק"ב ע"ב) לא תאכל הנפש עם הבשר זה אמ"ה ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי א"כ בשר מן החי דאסור לבני נח מנ"ל דפסוק זה לישראל נאמר ולא לבני נח ואי משום אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב בבני נח לאבר מן החי הוא דאתי דהרי הוא כמה שנאמר לישראל לא תאכל הנפש עם הבשר ותירץ הוא ז"ל דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע לי' לר"י דבר שהוא כנפש שאינו עושה חליפין והיינו אמ"ה כפי' רש"י ז"ל ואין בכלל זה בשר מן החי אבל בבני נח דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר בשנפשו בו והלכך אפילו בשר מן החי במשמע ולפיכך קרי לי' ר"י אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים עכ"ל. וביאור דבריו בפשטות הוא כמו שאמרנו לעיל דהנה בישראל דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר א"כ עיקר האיסור הוא לא על גוף הבהמה אלא על האבר דאבר מקרי נפש לכך לא ידעינן מזה רק אמ"ה אבל בשר מן החי לא ידעינן מזה אבל הכא דכתיב ובשר בנפשו ופי' בנפשו דהיינו בשעה שהבהמה קיימת כדמפרש רש"י ז"ל בפ' ד' מיתות א"כ עיקר האיסור הוא כאן על עצם הבהמה דכל זמן שהיא קיימת אסור לאכול ממנה ובכלל איסור זה הוא בין אבר ממנה ובין בשרה ממש אפילו בלא אבר לכן מצינן למילף איסור דבשר מן החי לבני נח מפסוק זה דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. זו היא כוונת דבריהם הרמב"ן והלח"מ עיי"ש. נמצא לפי דבריהם ז"ל דמהכתוב דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ילפינן איסור דאמ"ה על עצם גוף הבהמה א"כ אתי לפי זה דאפילו למ"ד דלאו לאברים עומדת אעפ"כ הבהמה אסורה משום אמ"ה דמה לי דאינה עומדת לאברים ואין עליהם שם אברים אבל עכ"פ אסורה דהיא גופא חי' ומוזהר מטעם דאך בשר בנפשו ודוק. והגם דהכתוב נאמר לבני נח אבל אעפ"כ דכל כמה דמצינן למילף מיני' איסור לישראל מה דלא ידעינן בי' ילפינן מיני' דלא גרס ישראל מן בן נא דמי איכא מידי וכו' ולכן הרמב"ם פ"ה מהל' מאכלות האסורות כשמביא הדין דאמ"ה מביא שני המקראות דלא תאכל הנפש וגם המקרא דאך בשר בנפשו הגם דהרמב"ם מיירי שם באיסור דאמ"ה לישראל ולא לבני נח דאיסור אמ"ה לבני נח אשמועינן הרמב"ם בהל' מלכים אלא ודאי משום דמשניהם ילפינן איסור דאמ"ה לישראל כדביארנו ודוק: ובזה יהי' ניחא דברינו מה שאמרנו דאפילו לרבי דסבירא לי' דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת אעפ"כ יודה דאיכא איסור על הבהמה משום אמ"ה מטעם הקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ולא תקשה לן דא"כ למה פטר רבי באכל צפור בחיי' נהי דסבירא לי' דלאו לאברים עומדת וליכא איסור משום דלא תאכל הנפש עם הבשר אעפ"כ ללקי משום דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.

דהנה הרמב"ם פסק בפ"ט מהל' מלכים הל' י"א דבן נח אינו נהרג על אבר מן החי דעוף דסובר הרמב"ם דהכתוב דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו כולל רק בהמה וחי' אבל לא עוף והכס"מ כתב דאיסורא מיהא איכא אבל הכרתי בסי' ס"ב ועוד אחרונים סברי דגם איסורא ליכא להרמב"ם לבן נח על אמ"ה דעוף משום דכיון דסבירא לי' להרמב"ם ז"ל דהקרא דאך בשר בנפשו איננו כולל עופות א"כ איסורא מנ"ל א"כ אתי שפיר מה דפטר רבי אם אכל עיף שלם ולא מחייב משום אבר מן החי משום דכיון דביארנו דכל האיסור דאמ"ה שיש מחיים על הבהמה הוא מטעם הקרא דאך בשר בנפשו וכו' דהכתוב דלא תאכל הנפש עם הבשר אזיל רק להאבר לאחר שנתלש ועל כל הבהמה ביחד מחיים ליכא אלא איסור דאך בשר בנפשו וכיון דביארנו דבעוף ליכא האיסור דאך בשר וכו' אלא בבהמה א"כ אתי לפי זה דבעוף חי ליכא שום איסור למ"ד דלאו לאברים עומדת אם אכלו כך שלם דלא תאכל הנפש אזיל רק על האברים והכתוב דאך בשר בנפשו לא קאי אעופות לפי שיטת הרמב"ם לכן סובר רבי שפיר דפטור וכל זה הוא דוקא בעופות אבל בבהמה יודה רבי דאיכא איסור עלי' גם בחיי' משום איסור דאמ"ה ודוק:

וגיחא לנו בזה מה דמקשה המנחת חינוך מצוה תנ"ג מסתמא דש"ס דבכורות (דף ו' ע"ב) דפרכינן שם חלב מנלן דשרי דהא יוצא מן החי ומוכח שם מקרא וכן בחולין פ' בהמה המקשה מה לגמוע חלבו חלב דעלמא לא אבר מן החי הוא ושרי וכו' הרי דמסוגיות אלו מוכח דיש איסור של אמ"ה על הבהמה בחיי' וכתב שם דאפשר לומר דסוגיות אזלו אליבא דמ"ד דבהמה בחיי' לאברים עומדת ועוד תירץ שם דאיסורא מיהא איכא דנהי דלמ"ד דלאו לאברים עומדת פטור ממלקות אבל איסורא איכא. ולא הבנתי תירוץ זה דהא דאמרינן דאיסורא מיהא איכא בודאי. דרבנן הוא וא"כ מאי פריך שם הש"ס מנלן הא מדאורייתא מותר ואי הש"ס דשם רוצה, לאסור מדרבנן החלב מאי ראי' מייתי שם מקרא ומה שתירץ שם דהסוגיא אזיל למ"ד דלאברים עומדת קשה להעמיד סתמא דהש"ס בחולין ובבכורות דלא כהלכתא דכיון דהלכה כרבי דהלכה כרבי מחברו. ועוד קשה דאפילו נימא דסוגית הש"ס אזלא אליבא דמ"ד, דלאברים עומדת נמי לא הועיל כלום דמאי סייעתא מייתינן שם מארץ זבת חלב ודבש ומעשרת חריצי חלב דדוד דחלב מותר, הא רבא שבירא לי' בחולין (דף ק"ב ע"ב) דאפילו מאן דסבירא לי' דלאברים עומדת אי יחשוב לאכלה מתה דפטור דליכא איסור אמ"ה א"כ מאי ראי' היא דלמא מיירי הקרא בחשב לאוכלה כשהיא מתה ולכך מותר לאכול החלב אבל בלא חשב כלל נימא דאסור החלב משום אמ"ה ולא דוחק הוא כלל לאוקמי הקרא כן. ולתרץ ולומר דהסוגיא אזיל אליבא דאביי דפליג על רבא שם בחולין דוחק לומר כן אבל לדברינו אליבא דהרמב"ם ניחא דהסוגיא מצי אזלא ג"כ אליבא דרבי דאע"ג דסבירא לי' דלאו לאברים עומדת אעפ"כ יודה דאיכא איסור דאמ"ה על הבהמה מחיים וכש"כ דמצי אזיל אליבא דר"א בר"ש ולא תקשה קושיתנו דהקשינו דלמא מיירי הקרא היכא דחשב לאוכלה כשהיא מתה משום דכיון דאמרנו דחוץ מן האיסור דאברים יש איסור אמ"ה על גוף הבהמה מה שהבהמה חי' ועל זה לא מהני שום מחשבה כיון דמ"מ הבהמה חי' דמחשבה לא מהני אלא על האברים דאמרינן דכיון דחשב שלא לאוכלה אברים אין על האברים שם אברים והוי כמו למ"ד לאו לאברים עומדת אבל האיסור דאמ"ה מה שהבהמה גופא הוי אמ"ה מה מהני על זה מחשבה. והא דאמר שם רבא דר"א בר"ש יודה בזה דפטור אם אכלה היכא דחשב לאוכלה כשהיא מתה היינו משום דרבא קאי על מחלוקותם דמיירי בעוף ובעוף לבר ביארנו דליכא איסור דאמ"ה על העוף רק משום האברים לכך היכא דחשב שלא לאוכלה אברים פטור אבל בבהמה דאיכא איסור דאמ"ה על הבהמה גופי' לא מהני בזה מחשבה והוי אמ"ה מ"מ לכך הראי' שפיר מקרא דהחלב מותר דלא מצינן לאוקמי הקרא בשום אוקימתא ודוק:

ובזה ג"כ הרוחנו מה דהי' קשה לן להלכה למעשה דצריכין לפסוק דהלכה כרבי נגד ר"א בר"ש משום דהלכה כרבי מחבירו ומכמה מקומות בהפוסקים משמע דאיכא איסור דאמ"ה מחיים היינו ביו"ד סי' פ"א לענין נסיובי דחלבא וכן בסימן כ"ד לענין עיקור עיי"ש בט"ז ס"ק נ' ועיי"ש בשמ"ח וכן עוד בכמה מקומות. ולכאורה אין מקום לדברים אלו אילו היו פסקינן כרבי אבל לדברינו ניחא דאפילו דפסקינן כרבי נמי איכא איסור דאמ"ה מחיים על הבהמה ודוק היטב בכל זה:

ובדברינו אלה יתורץ היטב מה שהקשה הפר"ח על הרמב"ם ז"ל דכתב דאם נטרפה בנטילתו מחויב שתים משום אמ"ה ומשום טרפה דמשמע הא אם לא נטרפה בנטילתו אלא שהיתה טרפה מעיקרא אין חל איסור דאמ"ה על איסור טרפה והקשה הפר"ח אמאי לא ליחול איסור דאמ"ה על טרפה הא הוי מוסיף לבני נח ובאמת הקשו התוס' (דף ק"ג ע"א) ד"ה מר סבר קושיא זו על ר' יוחנן ותרצו דר"י בעצמו לית לי' דאיסור חל על איסור במוסיף אבל הרמב"ם דפסק בפ' י"ז מהל' א"ב דאמרינן כולל ומוסיף א"כ אמאי לא ליחול איסור דאמ"ה על טרפה ע"כ תורף קושיתו. אבל לדברינו אין התחלה לקושיא זאת דלכאורה יכולין לתרץ בפשטות דאין זה מוסיף משום דשני איסורין מיוחדים הם דלבן נח אסור משום הקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ולישראל מוזהר מטעם הקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ונמצא דאיסור זה דחל לישראל אינו מוסיף כלל לבני נח וממילא ליכא כאן מוסיף. אך התירוץ הזה אינו עולה יפה משום דכתבו התוס' בכריתות וביבמות דאיסור מוסיף אמרינן אפילו בשני שמות וא"כ הכא איסור דאמ"ה לבני נח ולישראל נהי דילפינן משני מקראות אבל עכ"פ לא גרע משני איסורין משני שמות דאמרינן ג"כ איסור מוסיף אבל עתה דביארנו דהאיסור דאך בשר בנפשו חל עוד מחיים ובשעת תלישת האבר חל האיסור דלא תאכל הנפש על האבר גופי' וזאת דוקא לישראל אבל לעכו"ם דאינו נאסר מטעם קרא זה נמצא דנשאר עליו עוד האיסור דמעיקרא וא"כ ליכא מוסיף כלל בשעת חלות האיסור דלא תאכל הנפש דלעכו"ם לא חל והאיסור דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו יש עליו עוד מעיקרא ולא חל השתא ודוק. ובאותו תירוץ יהי' מיושב שפיר קושית התוס' הנ"ל ולא צריכין אנו לדחוק כתירוץ התוס' דהא דר"י אית לי' כולל ביבמות הוא לאו אליבא דנפשי' והוא בעצמו לא סבירא לי' כן ודוק:

והנה לפי דברינו אלה נראה לתרץ מה שהקשו התוס' שם בחולין ד"ה דאיסור חלב דהקשו שם דלרבא דאמר לעיל כגון שתלש אבר וטרפה לכן סובר ר"י דמחויב שתים משום דסובר דלאו לאברים עומדת וחל איסור טרפה ואיסור אמ"ה בב"א דמשמע דאי היתה טרפה מעיקרא לא אתי איסור אבר וחייל אטרפה א"כ היכי משכחת לה הא דאמר ר' אבהו משמי' דר' יוחנן דאם תלש חלב מטרפה דמחויב שלש משום חלב ואמ"ה וטרפה האיך יכול לחול איסור דאמ"ה על איסור דחלב וטרפה. ונראה לתרץ קושית התוס' בהקדם מה שנראה לי על דברי הרמב"ם פ"ה מהל' מאכלות אסורות הל' ב' דכתב שם וז"ל אחד אבר שיש בו בשר גידים ועצמות כגון היד והרגל ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון וכו' והחלב וכיוצא בהן אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אמ"ה והאבר שיש בו עצם אינו חייב משום אמ"ה עד שיפרוש כבריתו בשר וגידים ועצמות אבל אם פרש מן החי הבשר בלבד חייב עליו משום טרפה לא משום אמ"ה עכ"ל. הרי דהרמב"ם עושה חילוק בין האבר שאין בו רק בשר לאבר שיש בו בשר גידים ועצמות אין מחויב אלא בחתך כל האבר. והראב"ד השיג עליו ז"ל תימא הוא זה ומאי שנא זה מן בשר החי דאין בו אלא משום טרפה עכ"ל. כונתו להשיג על מה שכתב הרמב"ם דבאבר שאין בו עצם דמחויב אפילו חתך מקצת אבר השיג עליו דמאי שנא זה מבשר החי דסבירא לי' להראב"ד דליכא שום חלוק דינא דכמו באבר שיש בו עצם לא הוי אמ"ה עד שיחתוך לכל האבר ואי חתך מקצת אינו מחויב רק משום בשר מן החי דהיינו טרפה כמו כן באבר של בשר בלבד נמי מחויב רק משום טרפה וכתב שם הה"מ ז"ל דיצא לו להרמב"ם האי דינא מהא דאמרו בחולין דאמר ר' אבהו אמר ר"י דאכל חלב מן החי ומן הטרפה דחייב שלש משום אמ"ה וטרפה וחלב ומהסתם לא תלש כל החלב דאית בהבהמה הרי דבאבר שאין בו עצם מחויב נמי על מקצת מן האבר עיי"ש אב סוף כל סוף הקושיא במקומה עומדת ממנפ"ש אי אית לי' להרמב"ם דבאבר שיש בו בשר גידים ועצמות פטור בחתך מקצת אבר הרי דסבירא לי' דהכתוב דלא תאכל הנפש עם הבשר איננו כולל בחתך מקצת אבר דלא מקרי נפש אלא בחתך כל האבר א"כ אפילו בחתך מקצת אבר של בשר בלבד נמי יהא פטור. ודוק: והי' נראה לי לומר דהא דכתב הרמב"ם דבאבר שאין בו עצם אפילו בחתך מקצתו נמי מחויב משום אבר מן החי לא מטעם הקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר רק מטעם האיסור דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דהא מדפטר הרמב"ם באבר שיש בו גידים ועצמות בחתך מקצת אבר הרי דהרמב"ם סבירא לי' דנפש דקרא היינו בחתך כל האבר א"כ גם באבר שאין בו עצם נמי לא נכלל בהקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר והא דמחייב הרמב"ם הוא מטעם האיסור דאך בשר בנפשו וכדביארתי לעיל דהגם דהכתוב נאמר לבני נח אבל מ"מ היכא דליכא לחיובי לישראל אלא מהאי קרא מחייבינן דמי איכא מידי וכו' ובהאי קרא כמו דנכלל בשר ואבר כמו כן נכלל ג"כ מקצת אבר דהא בהאי קרא לא כתיב נפש וכדביארתי לעיל משמי' דהרשב"א ז"ל והא דמפלגינן בין מקצת אבר שאין בו עצם ובין מקצת אבר שיש בו גידים ועצמות דפטור נראה דטעמא אחרינא איכא בזה דזאת פשוט דאיסור אמ"ה לא שייך אלא היכא דאסרינן האבר כמו שהוא דהיינו על כל האבר וכן מה דאמרינן דבחתך מקצת אבר דאסור משום אמ"ה מטעם הכתוב דאך בשר נפשו אבל עכ"פ צריך להיות איסור כל המקצת אבר כמו שנחתך אם הוא אבר שאין בו עצם צריך להיות אסור כל מה שנחתך דהיינו כל הבשר של המקצת אבר וכן אם הוא אבר שיש בו גידים ועצמות צריך להיות האיסור דאמ"ה על הבשר והגידים והעצמות דאי לא יהי' האיסור אלא על הבשר בלבד ולא על הגידים והעצמות נמצא דלאו איסור אבר הוא אלא איסור בשר וממילא אין אנו יכולין לאוסרו לישראל מהכתוב דאך בשר בנפשו כיון דאיסור בשר מן החי ילפינן לישראל ממקום אחר דהיינו מובשר בשדה טרפה וכן מה דילפינן מלא תאכל הנפש עם הבשר לאיסור דאמ"ה הוא איסור על כל האבר שגם הגידים והעצמות נאסרין דהא רב סבר דצריכין אכילה כזית באמ"ה ואעפ"כ סבירא לי' דגידין ועצמות מצטרפין הרי דגם בגידין והעצמות בכלל איסור אמ"ה הוא. דהנה כבר חקרתי אם האיסור דאמ"ה הוא ג"כ על הגידים והעצמות נמי או נימא דהאיסור של אמ"ה הוא דוקא על הבשר והא דבעינן שיאכל ג"כ הגידין והעצמות היינו דאי לא אכל אלא בשר לא הוי עלי' שם אמ"ה אלא שם בשר מן החי והראי' פשוט מדאמר רב בחולין שם דאמ"ה צריך כזית דאכילה כתיב בי' וכיון דאמ"ה צריך אכילה בכזית ואמרינן נמי דעצמות מצטרפין הרי מוכרחין לומר דעצמות גופי' נאסרין באיסור אמ"ה דהתורה אחשבי' אכילתן ולא הוי כשאר איסורין דהיינו נבלה וטרפה דאסור רק הבשר ולא הגידין והעצמות. אך נראה לי לומר דזהו דוקא לישראל דילפינן איסור אמ"ה מלא תאכל הנפש עם הבשר וכיון דצריכין אכילה בכזית דכתיב בה לא תאכל ואכילה בכזית מוכרחין לומר דגם הגידין והעצמות נאסרין אבל האיסור דאך בשר בנפשו דעיקר קרא זה נאמר לבני נח ובני נח מוזהרין אפילו בכל שהוא כדמבואר ברמב"ם הל' מלכים שם דשיעורין לא נאמרו לבני נח א"כ אין מוכרחין לחדש ולומר דלדידהו נאסר ג"כ העצמות והגידין דיכולין לומר דלא נאסר משום אמ"ה אלא הבשר בלבד ונהי דמחויבין על אבר אפילו ליכא עליו כזית אלא במשהו בשר גידים ועצמות אבל לא מטעם דגידין ועצמות נחשבין בהם לאכילה אלא משום דעל משהו בשר בלבד חייבה בהו רחמנא ומשהו נמי קרינן בהו לא תאכלו וכיון שכן לא נוכל לחייב על מקצת אבר מהכתוב דאך בשר בנפשו אלא אבר דאין בו עצם דאסור כל המקצת אבר וקרוי אבר דמקצת אבר נמי קרוי אבר אבל מקצת אבר שיש בו עצם דלא נוכל לאסור מטעם הכתוב דאך בשר בנפשו אלא הבשר בלבד ולא העצמות והעצמות לא יצטרפו ובעינן דיהי' כזית בהבשר בלבד וכיון שכן לא הוי אמ"ה אלא בשר מן החי ועל איסור בשר מן החי מוזהר לישראל מטעם הכתוב דאך בשר בשדה טרפה לא תאכלו לכן פסק הרמב"ם שפיר דעל מקצת אבר שיש בו עצם מחויב משום בשר בשדה טרפה לא תאכלו אבל על מקצת אבר שאין בו עצם נוכל לחייבו ג"כ מטעם הכתוב דאך בשר בנפשו דנכלל ג"כ אבר בהאי קרא לכן כתב הרמב"ם דמחויב משום אמ"ה על מקצת אבר שאין בו עצם אבל מקצת אבר שיש בו עצם אין מחויב אלא מטעם בשר מן החי. וכיון שבאנו לכלל הזה דמקצת אבר שאין בו עצם מחויב מטעם הכתוב דאך בשר בנפשו ולא מטעם הכתוב דלא תאכל הנפש עם הבשר וגם זאת ביארנו דהאיסור דאך בשר בנפשו חל עליו עוד מחיים נמצא דמיושב קושית התוס' וג"כ ניחא בזה פסק הרמב"ם ז"ל. והא דהקשו התוס' ז"ל כיון דרבא גופי' אמר לעיל אליבא דר"י דאם נטרפה מעיקרא לא אתי איסור דאמ"ה וחייל על איסור טרפה משום דר"י סובר דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת וא"כ האיך אתי איסור דאמ"ה וחייל על איסור דחלב וטרפה דהכא לא משמע דמיירי בנטרפה מעיקרא ואיסור חלב בודאי בא משעת לידה אך כיון דביארנו דאיסור מקצת אבר שאין בו עצם הוא מהקרא דאך בשר בנפשו וביארנו ג"כ דהאיסור דאמ"ה מהקרא דאך בשר בנפשו חל, עוד מחיים על הבהמה לא קשיא כלל האיך חל איסור דאמ"ה משום דאיסור אמ"ה על החלב חל עוד מחיים וכדביארנו לעיל ורבא לא מוקי דנטרפה בשעת נטילתו אלא דוקא באבר שיש בו עצם או אפילו באין בו עצם אך באבר שלם דאזהרתו הוא מהקרא דלא תאכל הנפש ואיסור זה ביארנו דחל בשעת תלישת האבר על האבר גופי' לכן מוכרח לאוקמי דמיירי דנטרפה בשעת נטילתו דאז חלו בב"א, אבל אם היתה טרפה מעיקרא לא אתי איסור דאמ"ה וחייל אבל הכא דמיירי בחלב דהוי רק מקצת אבר שאין בו עצם וביארנו לעיל דמלא תאכל הנפש עם הבשר אין אנו יכולין לאוסרו אלא מטעם הכתוב דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסרינן לי' ואיסור זה חל עוד מחיים ונמצא דחלו שלשתן בב"א איסור חלב וטרפה ואמ"ה משעת לידה. ולכאורה איפכא הוה לן לאקשויי דכיון דאיסור אמ"ה חל עוד משעת לידה האיך יכול לחול איסור טרפה עליו דלא משמע דמיירי כאן דנטרפה משעת יציאת רובו וא"כ האיך אתי איסור דטרפה וחל על איסור דאמ"ה דרבא גופי' אמר לעיל דלר"ל דסובר דלאברים עומדת אם נטרפה בנטילתו אין יכול איסור דטרפה לחול על איסור דאמ"ה וא"כ האיך חל ג"כ הכא האיסור טרפה על איסור אמ"ה דחל עוד מחיים אפילו למ"ד דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת לפי דברינו. אך באמת תקשה קושיא זאת לפי דברינו על רבא גופי' למה מוקי דמיירי דנטרפה בנטילתו דמשמע מזה דאם הי' טרפה מקודם לא אתי איסור דאמ"ה וחייל על טרפה הא אפילו בנטרפה מעיקרא נמי צריך לחול איסור דאמ"ה על איסור דטרפה דנהי דביארנו לעיל דאיסור אמ"ה על האבר חל מחדש ולאו היינו האיסור דהי' מקודם על הבהמה אבל מ"מ כיון דיש איסור דאמ"ה מחיים אין יכול לחול האיסור טרפה על איסור דאמ"ה אך בשעת תלישת האבר דאז אזדא האיסור דאמ"ה שהי' מקודם וחל עתה איסור דאמ"ה חדש על האבר אז חל האיסור דאמ"ה וטרפה על האבר בהדי הדדי ולא הי' לו לרבא לומר אלא דלא היתה טרפה משעת לידה אלא דנעשית אח"כ וממילא חל האיסור טרפה ואמ"ה בהדי הדדי. ונראה דלפי מה דביארו האחרונים (הלב ארי' בחולין דף ק"ג ועוד) דעל העשה שאינה זבוחה יכול לחול שאר איסורין משום דקילא דיש היתר לאיסורו ע"י שחיטה ממילא נוכל לומר דעל איסור דאמ"ה מה שיש על הבהמה בחיי' ג"כ יכול לחול שאר איסורין משום דיש היתר לאיסורו ע"י שחיטה והא דמשמע בש"ס דעל איסור דאמ"ה אין יכול לחול שאר איסורין היינו דוקא על איסור אמ"ה שיש על האבר שנתלש משום דעל האיסור ההוא לא מהני עוד שום היתר כגון שנטרפה בתלישתו דהא בשעה שנעשית טרפה לא מהני עוד שום היתר לאיסור דאמ"ה. ויותר מזה יש סברא לומר דלמ"ד דלאברים עומדת אפילו מחיים אין יכול לחול איסור טרפה על איסור דאמ"ה משום דהוי כמו שתלש האבר ואם תלש אבר אין שום היתר להוציא אותו מאיסור דאמ"ה ונהי דאם שחט הבהמה הרי הותרה אפילו למ"ד לאברים עומדת היינו משום דכיון דשחט הרי איגלאי מלתא דלא קיימא לאברים ולא גרע מאילו חשב לאכלה כשהיא מתה נמי נסתלק ממנה איסור דאמ"ה דאברים כמו שאמר שם רבא אבל כשתלש אבר ממנה בחיי' למ"ד דלאברים עומדת נמצא דהאיסור של אמ"ה עוד מקודם שהיתה טרפה ועל האיסור של אמ"ה של האבר לא מהני שום היתר לכן אין יכול לחול האיסור טרפה עליו אבל על האיסור דאמ"ה של הבהמה כולה יכול לחול שפיר האיסור טרפה נמצא דאיסור טרפה חל מחיים והאיסור דאמ"ה על האבר חל לאחר תלישה למ"ד דלאו לאברים עומדת לכן הי' מוכרח לרבא לאוקמי בנטרפה בנטילתו וכן נמי בתולש חלב מן החי דמחויב ג' אפילו דנעשה טרפה אח"כ נמי חל על האיסור דאמ"ה דהא יש לו היתר בשחיטה דהא ביארנו דאיסור דאמ"ה דחלב הוא איסור דאמ"ה שיש על הבהמה בכלל ודוק. והגם שבעיקר החדוש דהאחרונים דעשה שאינה זבוחה הוי קיל מפקפק אני משום דהא לא מקרי יש היתר לאיסורו בשחיטה משום דכל האיסור הוא דמה דהוי אינה זבוחה ממילא אם זובח ונעשית מותרת לא הוי היתר לאיסורו דהא כל זמן דהוי אינה זבוחה היא אסורה ודוק. אבל האיסור דאמ"ה דודאי הוי היתר לאיסורו בשחיטה משום דשחיטה מתרת בעצם האיסור דאמ"ה דאפילו עוד מפרכסת לאחר שחיטה נמי מותרת לכן הוי קיל ודוק:

לכן ניחא שפיר סוגית הגמרא ולא צריכין לאוקמי דמימרא דר' אבהו אמר ר' יוחנן מיירי נמי שנטרף בנטילתו כדמוקי שם התוס' ולפ"ז ניחא דברי הרמב"ם דפ"ה מהל' מאכלות אסורות הל' ה' ומדוקדקין מאד דבאמת פסק הרמב"ם כמ"ד דלאו לאברים עומדת כרבי דהלכתא כרבי מחברו אך אעפ"כ פוסק הרמב"ם שפיר דהא דאם נטרף בנטילתו דחייב שתים דוקא דנטרף בנטילתו דאז יכול לחול האיסור דאמ"ה אבל אי היתה טרפה מעיקרא לא אתי איסור דאמ"ה וחייל משום דאיסור אמ"ה דחל על האבר לאחר תלישה הוא איסור אחר ולא אותו האיסור שהיתה על הבהמה מקודם אך אעפ"כ כתב הרמב"ם בדין השני והג' דאם תלש חלב מן החי ומן הטרפה דחייב ג' משום חלב ומשום טרפה ומשום אמ"ה הגם דשם לא מיירי בנטרפה בנטילתו ואיסור חלב בודאי חל עוד משעת לידה משום דהתם מיירי בחלב וחלב הוי מקצת אבר שאין בו עצם ועל מקצת אבר שאין בו עצם ביארנו דיש עליו האיסור דאמ"ה שהי' על הבהמה כולה ולכן חל שפיר על איסור דחלב ולא מבעי אם מיירי דהיתה עוד טרפה מלידה דחייב ג' משום אמ"ה וטרפה וחלב דחלין שלשתן בב"א אלא אפילו דנימא דנעשית טרפה לאחר מכאן ולכאורה האיך יכול לחול איסור טרפה על איסור דאמ"ה אך זאת ביארנו דעל איסור דאמ"ה שעוד על הבהמה בחיי' דנוכל לסלקו בשחיטה יכול שפיר איסור אחר לחול עליו ונמצא דדברי הרמב"ם שרירין וקיימין ויש להם יסוד חזק מדברי הש"ס והוא הוא דברי רבא כפי מה שביארנו ודוק:

תוכן העניינים

שות שמחת החג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה