שות שמחת החג· רבי גרשון חנוך הניך פישמן
סימן א
הרמב"ם פי"ג מהל' שגגות הל' ד' כתב וז"ל הורו ב"ד בחלב מן החלבים שהוא מותר ואכל מיעוט הקהל על פיהם ונודעה להם שחטאו וחזרו בהן, ואח"כ הורו שע"ז פלונית מותרת ועבד אותה ע"ז מיעוט אחר על פיהם וכשיצטרפו האוכלים לעובדים יהי' רוב הרי אלו מצטרפים אעפ"י שהיתה להם ידיעה בנתים וכו' עיי"ש והוא מסוגית הש"ס דהוריות (דף ג') שם איבעי' להו הורו ב"ד חלב מותר וכו' ואת"ל כיון דקרבנן שוה מצטרף, מיעוט בחלב ומיעוט בעבודת כוכבים הכא וודאי אין איסורן שוה ואין קרבנן שוה, או דלמא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף תיקו, ע"כ. חזינן מסוגית הש"ס דהכא דהאי דינא דהרמב"ם דמצטרפים האוכלים והעובדים היא בעי' דלא איפשיטא וכן השיג שם הראב"ד ז"ל א"א בעי' דלא איפשיטא היא ולא ב"ד מייתי ולא צבור מייתי ע"כ פירוש דהראב"ד השיג על הרמב"ם שכתב דב"ד מביאין והראב"ד סבירא לי' דכיון דבעי' דלא איפשיטא היא אין ב"ד מביאין משום ספק חולין בעזרה דלמא לא מצטרפי, וגם כל אחד אינו מביא חטאת בפני עצמו דדלמא ב"ד מחויבין להביא והוי חולין, עיי"ש במפרשי הרמב"ם שנדחקו לומר שנוסחא אחרת הי' לו להרמב"ם בש"ס:
ולפענ"ד נראה לתרץ דהנה יש לחקור הא דב"ד מביאין פר העלם דבר של צבור אי הקרבן בא לכפר עבירת עצם הדבר ששגגו בה הצבור כגון אם אכלו חלב מכפר על עון חלב וכן אם אכלו דם מכפר על איסור דם וכן אם שגגו בשאר איסור דהקרבן בא לכפר על אותו האיסור שעברו עלי', או נימא דפר העלם דבר של צבור לא בא לכפר על עצם האיסור ששגגו בו אלא בא לכפר עון השגגה ששגגו שהורו שלא כדין, אך זהו תנאי בדבר שאינן מחויבין משום שגגת הוראה אלא א"כ נכשלו בה רוב הצבור ובשגגת הוראה בלא מעשה אינן מחויבין, אבל מ"מ עצם הקרבן בא לכפר עון שגגת הוראה ולא עצם האיסור ודוק. נמצא לפי צד החקירה הזאת דבין אם שגגו בהוראת חלב ובין ששגגו באיסור הוראת דם לענין כפרה שם אחד להם והוא האיסור של שגגת הוראה ודוק:
והנה לכאורה יכולין לומר דזאת החקירה תלוי' בפלוגתא של ר"מ ור"י במתניתין בהוריות (דף ד' ע"ב) דר"מ סובר דהפר העלם דבר של צבור מביאין ב"ד ור"י סבר דצבור מביאין י"ב פרים לכל שבט ושבט, דלכאורה יכולין לומר דר"מ דסובר דב"ד מביאין סובר דהקרבן בא לכפר העבירה של שגגת הוראה לכך סבירא לי' דב"ד מביאין הקרבן ור"י דסובר דצבור מביאין הוא משום דסבירא לי' דהקרבן בא לכפר עצם העבירה לכן מביאין הצבור כן היו יכולין לומר בסקירה הראשונה אבל כד דייקינן שפיר חזינן דאפילו לר"י דסובר דצבור מביאין יכולין לומר שפיר דהקרבן בא לכפר החטא של שגגת הוראה אך סובר דהחטא של שגגת הוראה לא על שם כ"ד לבד נקרא אלא ע"ש כל הקהל משום דהסנהדרין הם שלוחי הצבור לענין הוראה ובטעותם נחשב כאלו הצבור טעו בהוראה כמו דאמרינן דאם חטאו שבעה שבטים צריכים ג"כ שאר השבטים להביא פר העלם דבר אע"ג דהם לא חטאו כלל אעפ"כ אמרינן דכיון דרוב הצבור חטאו נתמשך השם של חטא על כל הצבור דנקרא בזה שהצבור חטא כמו כן הכא דכיון דסנהדרי גדולה הם ראש כל ישראל לענין הוראה ושלוחי כל הקהל נינהו לכן אם טעו נחשב העון בשם הקהל שהקהל חטאו ודוק. וכדי שלא תתמה על סברא זו שאפילו לר"י דסובר דהקרבן מביאין הצבור סבירא לי' נמי דהחטא הוא על שגגת הוראה אלא דנתמשך החטא בשם כל ישראל אביא לפניך פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל שפירש בפירוש כן וז"ל פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בהוריות פ"א משנה ה' וכבר ידעת דעת ר"י שאומר כל קהל וקהל ולא יחייב לב"ד כלום שיש קרבנות הרבה יביאו אותן שלא חטאו ע"י חוטאין וכמו כן שבט אחד שעשה בהוראת ב"ד לדעת ר"י שאר השבטים מביאים על ידו כשהי' רוב קהל עכ"ל. הרי לך בפירוש דהרמב"ם מפרש דהקרבן היא בעד חטא הב"ד וגם מייתי דדמי לי' מחטא שבט אחד אם הי' רק רוב אנשים מישראל מייתי שאר השבטים נמי כמו דביארנו לעיל, אך כל סברתנו היא דוקא לר"י דסובר דצבור לבד מביאין אבל לר"ש דסובר דב"ד וצבור מביאין לדידי' מוכרחין לומר דהקרבן שהצבור מביאין הוא על עצם החטא ולא על שגגת הוראה דכיון דסובר דב"ד ג"כ מביאין קרבן ובודאי מביאין על חטא של שגגת הוראה א"כ מוכרחין לומר דהקרבן שהצבור מביאין הוא על החטא של החלב גופי' וכן בכל עברה שעברו ודוק:
והנה ראיתי בתוס' הרא"ש בהוריות (דף ה') ד"ה ת"ר ידעו ב"ד, שכתב וז"ל ואם הורו ב"ד שחלב הקבה מותר והצבור אכלו חלב ואינם יודעים אם הי' חלב הקבה או חלב אחר נראה שהצבור מביאין כל אחד מהם אשם תלוי כי ספק חלב הקבה כספק שומן הוא להם כיון שהתירוהו ב"ד ואם חזרו ב"ד ונודע להם שחלב הקיבה אכלו יביאו פר ואם חלב אחר אכלו יביאו כל א' מהם כשבה או שעירה עכ"ל, וזהו חדוש גדול, ונלענ"ד שתלוי בחקירתנו דאם נאמר דהקרבן שהצבור מביאין הוא בעד העבירה של שגגת הוראה ועל עצם החטא פטורין דכן הוא גזה"כ דצבור שחטאו פטורין להביא על עצם החטא אז בודאי חייבין להביא אשם תלוי דספק הוא דאם אכלו חלב הקבה פטורין מן הקרבן, אבל אם נאמר דמה שהצבור מביאין הוא בעד עצם החטא הרי דהצבור ממנפ"ש חייבין קרבן בעד החטא דאם חלב הקבה אכלו מחויבין להביא פר בצבור ואם שאר חלב אכלו כל אחד ואחד בעצמו מחויב להביא קרבן בעד חטאו וכל הספק הוא איזה קרבן מחויבין אם לכולם ביחד או לכל אחד בפני עצמו ולכך אינן יכולין להביא כפרתן ועל אופן כזה שאינו יכול להביא כפרתו משום שאינו יודע איזה קרבן הוא מחויב לא מצינו דיהי' חייב להביא אשם תלוי ודוק:
אך לכאורה תקשה על דברינו שרצינו לומר דאפילו למ"ד דצבור מביאין הוא על חטא של שגגת הוראה א"כ תקשה מהסוגי' דהוריות שם דאיבעי' להו הורו ב"ד שתלב מותר ועשו מיעוט הקהל ומת אותו ב"ד ועמד ב"ד אתר וחזרו והורו ועשה מיעוט אחר אליבא דמ"ד ב"ד מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנייהו כי תיבעי לך אליבא דמ"ד צבור מייתי עיי"ש ואי אמרינן דאפילו למ"ד צבור מייתי נמי בשביל ב"ד מייתי א"כ מאי מיבעי להו אפילו למ"ד צבור מייתי כיון דכל הקרבן הוא בעד הב"ד בשביל החטא של שגגת הוראה, ודוחק לומר דהבעי' היא לר"ש דביארנו לעיל דלדידי' בודאי הקרבן בשביל הצבור דמהסוגיא משמע דלמ"ד צבור מייתי הוא ר"י דסובר דצבור בלבד מביא, אולם כאשר תדקדק בדברינו לעיל לא תקשה לך ולא מידי דנהי דאמרנו לעיל דאפילו למ"ד דצבור מייתי הוא בשביל החטא של שגגת הוראה אבל מ"מ הוא בגדר אחר מלמ"ד ב"ד מייתי דלמ"ד ב"ד מייתי נקרא החטא של השגגת הוראה על הב"ד וחטא ב"ד נקרא לכך כשמתו אותו ב"ד אין מי שיביא קרבן, אבל למ"ד צבור מייתי נהי דהכפרה הוא ג"כ על החטא של שגגת הוראה אבל החטא של שגגת הוראה לדידי' לאו על שם ב"ד נקרא אלא על שם הקהל וצבור לא מייתו לעולם ודוק:
והא דדחקו להרמב"ם לפרש דהקרבן לר"י הוא בעד החטא של ב"ד ולא בעד החטא של עצם העברה כמו שמשמע מפשטות דברי ר"י שסובר דהצבור מביאין הקרבן וגם לר"ש אנו מוכרחין לומר כך נלע"ד פשוט דכיון דמוקמינן בהוריות (דף ב' ע"ב) דהא דקתני במתניתין דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור אזלא אליבי' דר"י אע"ג דביחיד שעבר עפ"י הוראת ב"ד ב"ד נמי פטורין מלהביא משום דיליף מנפש כי תחטא הרי מכאן דאם עשה בהוראת ב"ד פטרו התורה להביא קרבן על עצם החטא, א"כ מוכרחין לומר אליבי' דהא דצבור מחויבין להביא קרבן לא על עצם העבירה דלא גרעי מיחיד שעשה ע"פ הוראת ב"ד דפטור לגמרי ודוק:
ונראה לומר הא דבעי בש"ס בהוריות שם אי מיעוט שעברו עבירה זו ומיעוט שעברו עבירה אחרת אי מצטרפי לרוב להביא פר העלם דבר או לא תלוי בחקירתנו דאי נימא דהקרבן בא על עצם החטא אז הסברא נותנת לומר דלא מצטרפי לרוב משום דשתי עבירות מיוחדות הן אבל אם נאמר דהקרבן בא לכפר על עון של שגגת הוראה א"כ מה לי איסור חלב או דם או איסור אחר דכיון שהשם של חטא שהקרבן בא עליו הוא של שם אחד ולפ"ז אתי דשני מיעוטין בעבירות מיוחדות מצטרפין לרוב ודוק. ולפי דברינו לעיל תלוי' חקירתנו במחלוקת של ר"מ ור"ש אי ב"ד לבד מביאין הקרבן או כל הצבור עם הב"ד, דלר"מ דסבר דהב"ד לבד מביאין, הקרבן בא על עון של שגגת הוראה ולר"ש דסובר שהצבור ג"כ מביא לבד מב"ד מוכרחין לומר דהקרבן שהצבור מביא הוא על עלם החטא אתי לפי דברינו לכאורה דבעיית הש"ס תלוי במחלוקת של ר"מ ור"ש דלר"מ מצטרפין לרוב וב"ד מחויבין להביא פר העלם דבר של צבור ולר"ש פטורין דאין מצטרפין ודוק:
והנה לפי דברינו לעיל יבואר באר היטב דברי הירושלמי דהוריות (דף ד' ע"ב) דפוס רא"מ הל' ב' שלא פירשו לנו לפע"ד המפרשים כל צרכם, דאיתא שם כן. שתי הוריות בעבירה אחת מה הן שיצטרפו היך עבידא, פירוש היכי דמי, אכלו רוב ושחטו רוב, פירוש על זה האופן משכחת לה שתי הוריות בעבירה אחת, על דעתי' דר"מ חייבין אחת ועל דעתי' דר"ש חייבין שתים. אכלו מיעוט בראשונה ומיעוט בשני', פירוש בהוראה שני' על דעתי' דר"מ חייבין ועל דעתי' דר"ש פטורין ע"כ, ופירש שם הפנ"מ דאיירי בשחוטי חוץ דב"ד הורו דמותר לשוחטן בחוץ וגם מותר לאוכלן בחוץ והוי שתי הוריות בעברה אחת אי שחטו רוב ואכלו רוב השחוטי חוץ אי חייבין אחת או שתים דלר"מ חייב אחת ולר"ש חייב שתים, ופירש שם הפנ"מ דהוא מחלוקת של ר"מ ור"ש דפליגי לקמן בפ"ג דהוריות אי בתר חטא אזלינן או בתר שעת ידיעת החטא אזלינן עיי"ש ופירושו תמוה דהא על עבירת של אכילת שחוטי חוץ אין חייבין ב"ד קרבן דהא ליכא כרת ושגגתו חטאת, דהא אין ב"ד חייבין להביא אלא על עבירה שיש בה כרת ושגגתו חטאת, ועוד קשה לענ"ד האיך הוי קרוי' בזה עבירה אחת דהא שחוטי חוץ ואכילת קדשים פסולין הוין שתי עבירות מיוחדות ודוק:
וגם מחלוקת של ר"מ ור"ש אי בתר חטא אזלינן או בתר ידיעה לא אוכל להבין מה שייכות יש להבעי' הזו. אך לענ"ד נראה לפרש בדרך פשוט דהכא מיירי שקודם ההוראה אכלו רוב הצבור חלב והפריש כל אחד ואחד קרבן על חטאתו כדין יחיד דהא כל אחד טעה בשגגת מעשה ולא בשגגת הוראה ואח"כ הורו ב"ד שחלב מותר והורו ג"כ לפי זה דהקרבן שהפרישו כל אחד הוי חולין דהא לפי הוראה זו כל אחד פטור מקרבן והלכו רוב הקהל לאחר הוראה ואכלו עוד פעם חלב וג"כ שחטו את קרבנותיהם בחוץ דהוי שתי הוריות הוראה אחת שמותר לאכול חלב וגם ההוראה שני' שמותר לשחוט את הקרבן בחוץ, והא דנקרא בעבירה אחת הגם דאיסור שחוטי חוץ הוי עבירה מיוחדת א"כ הוי שתי הוראות בשתי עבירות דהיינו חלב ושחוטי חוץ ואמאי קרי להו הירושלמי שתי הוראות בעבירה אחת, היינו משום דההוראה לא הוי בעצם על שחוטי חוץ דהא הם לא פסקו דמותר לשחוט קדשים בחוץ אלא הם פסקו על חלב דהיינו החלבין שאכלו היו מותרין לאכול וממילא הקרבן לאו קרבן הוא ומותר לשחוט אותו בחוץ דהא דהתירו לשחוט בחוץ לא הי' אלא תולדה דהוראת חלב נמצא דבין ההוראה לשחוטי חוץ ובין ההוראה לאכול חלב שתיהם היו על חלב לכן נקרא שני הוריות באיסור אחד ופשיט שם דעל דעתי' דר"מ חייבין אחת ולדעתי' דר"ש חייבין שתים, ולדידי אתי שפיר דהמחלוקת דר"מ ור"ש הוא המחלוקת אי ב"ד מחויב קרבן או הצבור ג"כ מחויב קרבן דלר"מ דסובר דב"ד מחויב קרבן א"כ החיוב קרבן הוא בעד שגגת ב"ד לכן הכא נהי דרוב ישראל עברו שני פעמים באיסורין מיוחדין אבל מ"מ חדא שגגה היא לכן אינם מחויבין אלא אחת אבל לר"ש דסובר דהקרבן הוא על עצס החטא א"כ הכא דעברו שני פעמים בעבירות מיוחדות מחויבין שתים ודוק, כי נכון הוא בעהי"ת. וראיתי לאחרונים שרצו לגרוס בדברי הירושלמי ר"י במקום ר"ש דר"י ג"כ סובר דהצבור מביאין הקרבן אבל לפי מה שפירשתי לעיל דברי הירושלמי מדוקדק היטב דדוקא אליבא דר"ש מוכרחין אנו לומר דהקרבן הוא על עצם החטא אבל לר"י יש לומר ג"כ דהקרבן הוא בא על חטא של שגגת הוראה לכך נקטו ר"ש ולא ר"י. אך לכאורה במקום ר"מ אמאי לא נקטו ר"י לפי מה שפרשתי לעיל דלר"י מוכרחין לומר דהחיוב הוא בעד ב"ד ולא בעד עצם החטא כיון דסבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וא"כ היו יכולין לינקט ג"כ ר"י יש לומר פשוט דהא מדברי ר"י דמתניתין במאי דסובר דצבור מביאין לא מוכח כלל דסובר דהקרבן הוא בעד שגגת הוראה ואדרבה דלכאורה משמע מזה דעל עצם החטא בא אלא דמכח דיוק ממקום אחר משמע כן אליבא דר"י לכן לא נקטו ר"י דהדבר לא פשוט כ"כ אבל לר"מ וכן לר"ש הדבר מוכח ממשנתינו ודוק. נחזור לדברי הירושלמי ואח"כ מסיק אם אכלו מיעוט בראשונה ומיעוט באחרונה פירוש דקאי אלעיל בשתי הוריות בעבירה אחת אך לעיל איירי באכלו רוב ושחטו רוב אך השתא מיירי דאכלו מיעוט ושחטו מיעוט ומסיק דהוי איפכא מדלעיל דעל דעתי' דר"מ חייב ועל דעתי' דר"ש פטור משום דלר"מ דהקרבן בא לכפר עון של שגגת הוראה מחויב דמצטרף משום דבין המיעוט שאכלו ובין המיעוט ששחטו עברו על עבירה אחת והוא עון שגגת הוראה אבל לר"ש דהקרבן בא לכפר עצם האיסור פטור משום דשני עבירות מיוחדות נינהו אכילת חלב ושתוטי חוץ וזיל להכא ליכא רוב וזיל להכא ליכא רוב כדביארנו לעיל, ונראה דהא דנקט הירושלמי הבעי' בשתי הוראות בעבירה אחת לאו משום סיפא נקטו דהיינו אם יהי' בשתי עבירות ממש אז מיעוט ומיעוט לא מצטרפי אך יכולין לומר דמשום רישא נקטא דהיינו הא דאמרינן דעשו ירוב ורוב לר"מ יביאו רק אחת אימתי דוקא בעבירה אחת אבל בשתי עבירות ממש אז כיון דעשו רוב נתחייבו בקרבן ואז לא יצטרפו מה שעשו לאחר החיוב קרבן עם הקודמין אבל מיעוט ומיעוט בודאי מצטרפין אפילו בשני עבירות מיוחדות ודוק:
אך לכאורה תקשה על דברי שכתבתי לעיל דלכך מוכרחין לומר לר"י דהקרבן הוא בשביל שגגת הוראה אע"ג דסובר דהצבור מחויבין להביא הקרבן הוא משום דכיון דסובר דצבור שעשו בהוראת ב"ד פטור א"כ בע"כ אנו מוכרחין לומר אליבי' דהקרבן בא על עון שגגת הוראה של ב"ד א"כ איך אמרנו דלר"ש הקרבן שהצבור מביאים הוא על עצם החטא הא גם ר"ש סבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור, דהנה חוץ ממה ששנינו בהוריות (דף ג' ע"ב) הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן וכו' ר"ש פוטר וכתב שם רש"י ז"ל וז"ל לפי שברשות ב"ד הוא עושה שזה עדיין לא הי' יודע שידעו שטעו וחזרו בהן והוי תולה בב"ד הלכך פטור עכ"ל הרי בפירוש דר"ש סבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור, וגם התוס' בשבת (דף צ"ג ע"א) הביאו סייעתא ממתניתין זו דסבירא לי' לר"ש דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור חוץ מזה יש סוגיא ביבמות דמוכח משם בפירוש דר"ש סבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור, דהנה ביבמות (דף צ"א ע"ב) איתא שם רבינא אמר לענין קרבן קתני עשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה ולא מתיא קרבן ופירש שם רש"י ז"ל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור והאי ברייתא אליבא דר"ש אזלא דקתני בה ר"ש אומר הרי לך בפירוש דר"ש סבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור וא"כ איך נוכל לומר אליבי' דהקרבן שהצבור מביאין בא על עצם החטא:
איברא דראיתי בפירוש המשניות להרמב"ם בהוריות במשנה ההיא שהבאתי וז"ל ר"ש פוטר לזה שעושה מן הקרבן לפי שהיתה הוראה שפשטה ברוב הצבור וזה שעשה בכלל רוב צבור מה שעשה עכ"ל. הרי דהרמב"ם סובר דהא דפוטר ר"ש לא משום דסבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור כמו שפירש רש"י ז"ל אלא דהטעם הוא משום דעשו רוב צבור על פיהם והוא בכלל רוב צבור לכן פטור מקרבן ואדרבא מדדחקו להרמב"ם לומר כן רואין מזה דסבירא לי' להרמב"ם דר"ש סבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד שחייב לכן מוכרח הרמב"ם לפרש דטעמא דפטור הוא משום דהוי בכלל רוב צבור. אך מכל מקום תקשה על הרמב"ם מסוגיא דיבמות הנ"ל דרבינא אוקי לה הברייתא דר"ש אומר לענין קרבן דעפ"י ב"ד פטור מקרבן משום דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור כן פירש רש"י ז"ל וכן משמע לכאורה מהש"ס שם דלקמן (דף צ"ב ע"א) דלכך פטור מקרבן משום דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור:
אך נראה לתרץ דלהרמב"ם ליכא מזה ראי' כלל דהנה הרמב"ם פוסק בהל' שגגות פ' י"ד הל' ג' דאם התירו ב"ד א"א להנשא משום דהעידו בפניהם שמת בעלה ואח"כ בא בעלה אין זו הוראה אלא טעות לכן ב"ד פטורין והאשה ובעלה האחרון חייבין בקרבן והוא מהסוגיא דיבמות (דף צ"ב ע"א) והקשה שם המנל"מ דלמה לי' להרמב"ם טעם זה דבגמרא לא הוצרכו לטעם זה אלא למאן דאמר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד שפטור לכן הוצרכו לטעם זה שאין זו הוראה אלא טעות דיהא חייב להביא קרבן, אבל להרמב"ם דפוסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב בלא טעם זה דאפילו נימא דהוי הוראה נמי חייב משום דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב. והי' נראה לי לומר דהרמב"ם סבירא לי' דהסוגיא זו דיבמות אזלא ג"כ אליבא דהלכתא נמי דכיון דפסקינן דצרוף מהני דמיעוט בחלב ומיעוט בדם דב"ד חייבין להביא קרבן והצבור פטורין לכן נ"מ שפיר ג"כ אליבא דהלכתא אי מקרי טעות או הוראה דלענין אי מצטרף לשאר עבירות והוי רוב דאי הוי הוראה מצטרף ואי הוי טעות לא מצטרף ומחויב הבעל והאשה להביא קרבן וכן מצאתי בח"מ (אהע"ז סי י"ז ס"ק ע"ח) דשני את דברי הרמב"ם כן, והא דדחינן שם הש"ס דיבמות דלכך מחייב ר"א קרבן משום דסבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב א"כ משמע לכאורה דהסוגיא אזלא אליבא דמ"ד פטור דוקא לכן פטור מקרבן היינו משום דאתי למדתי דלא תקשה אליבא דמ"ד דסבירא לי' דהוראה הוי מר"א דסבירא לי' דחייב דאי הוראה הוי צריך להיות פטור לכן משני דלא תקשה משום דאיכא לאוקמי דברי ר"א דסבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב וכפשטן של דברים דלא מיירי היכא דאיכא צרוף כי היכי דלא תקשה לי' אבל הסוגיא איירי שפיר אליבא דהלכתא ונ"מ לענין צרוף וכאשר ביארתי לעיל, וא"כ לפי דברינו אלה לא תקשה נמי מה שהקשינו האיך אומר רבינא דעשו ב"ד בהוראתן כזדון איש באשה ולא מתי' קרבן הא ר"ש סבירא לי' לפי דברינו דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב דאיכא לתרוצי ג"כ כדברינו לעיל דהכא לא נכנס בעצם המחלוקת של יחיד שעשה בהוראת ב"ד אי חייב או פטור אלא עיקר החדוש הוא דהוי הוראה אם עשו ע"פ ב"ד ונ"מ היכא דיהי' שייך למפטרי' דהיינו לענין צירוף אז אם עשו עפ"י ב"ד פטורין וע"פ עדים חייבין, אבל אה"נ בענין דליכא צירוף יהי' חייב הגם דדוחק קצת לאוקמי כן אבל מ"מ מוכרחין להרמב"ם לומר כן מאחר דסבירא לי' דר"ש סובר דיחיד שעשה בהוראה חייב כדביארנו לעיל:
והא דדחקו להו להתוס' בשבת (דף צ"ג ע"א) ורש"י בהוריות לפרש דטעמא דר"ש דפוטר שם במתניתין בהורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן והלך ועשה על פיהן משום דסבירא לר"ש דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור ואמאי לא מפרשי כמו שמפרש הרמב"ם וגם הרע"ב במשניות וגם הראב"ד בהל' שגגות פי"ד שם בסופו משמע שמפרש כן וגם מרבינו חננאל משמע שמפרש כן דטעמא הוא משום שנכלל ברוב שעשו וצבור שעשו בהוראת ב"ד דפטורין דהא הכא מיירי שעשו רוב הצבור כהוראתן דהא תני קודם שהביאו כפרתן הרי מיירי כאן באופן שמחויבין להביא כפרה דהיינו שעשו רוב הצבור כהוראתן. ונלענ"ד לתרץ בדרך פשוט והוא במה שנסתפק לי האיך יהי' הדין למאן דסובר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דחייב אם עשו רוב הצבור ואח"כ חזרו בהן והביאו הצבור קרבנם ואח"כ עשה היחיד שלא נודע לו מחזרתן כהוראתן האיך דיינינן לי' אי כצבור דהא הכא עשה הצבור כהוראתן או כיחיד דכיון דכבר הביא הצבור כפרתן ונתכפר להם. נחשב עתה הדבר מחדש והוי כאלו עשה רק הוא לבד על פיהם. ונראה דזה דחקו לרש"י ז"ל ולהתוס' לפרש דהטעם דר"ש דפוטר הוא משום דסבירא לי' דיחיד שעשה בהוראת ב"ד שפטור משום דסבירא להו דאם עשה היחיד לאחר שהביאו הצבור כפרתן כיחיד חשבינן לי' והכא במתניתין איירי ג"כ שעשה היחיד לאחר שהביאו כפרתן דתנן בין שהביאו כפרתן וא"כ מוכרחין לפרש דטעמא דר"ש הוא משום דסבירא דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור, אבל הרמב"ם ז"ל ומאן דעימי' סברי להו בזה האופן חשבינן לי' כצבור לכן פירש בטעמא דר"ש משום דנכלל ברוב הצבור לכך פטור וליכא ראי' אליבי' דר"ש סובר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור כנ"ל ודוק:
אך באמת צריך עיון רב לפי דברינו דלר"י חיוב הקרבן בא בעד שגגת הוראה והא דלא מייתי ג"כ כל או"א מעצמם קרבן חטאת על עצם החטא ואמרנו משום דר"י סובר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וכש"כ צבור תקשה לפי זה להלכה דמשמע מכמה מקומות ברמב"ם הל' שגגות דפוסק בזה כר"י דהקרבן בא בעד שגגת הוראה דבכמה מקומות כתב הלשון חייבין או אין חייבין וא"כ משמע מהרמב"ם דהחיוב הוא על ב"ד וג"כ בזה פסק דלא כר"י דיחיד שעשה בהוראת ב"ד שחייב א"כ לפי ההלכה אמאי לא יהי' כל או"א מחויב להביא קרבן יחיד ג"כ על עצם החטא דכיון שהקרבן צבור בא לכפר איסור השגגה של הוראה. ועלה בדעתי לומר דדין חטא של צבור יש לו דין אחר מדין יחיד שהיחיד מחויב על העצם האיסור שעבר וצבור שחטא לא חייבה אותם התורה על עצם החטא אלא דוקא על איסור שגגת הוראה כמו בכהן המשיח אם שגג בעבירה בעצם בלא שגגת הוראה לא מחייב נמצא דכל החיוב דכהן המשיח הוא בעד איסור שגגת הוראה, כמו כן הכא בחטא של צבור נמי אין חייבין על עצם האיסור אלא על איסור של שגגת הוראה לכן חייבין דוקא בפר אבל מחטאת יחיד פטור כל אחד, והא לא שייך למיפרך מ"ט פטרה אותם התורה דכן גזה"כ הוא כמו דלא שייך למיפרך על כהן המשיח אמאי לא חייבה אותו התורה על שגגת מעשה והא דעשו מיעוט הצבור על פיהם חייבין משום דאז לא הוי חטא של צבור אבל אי הוי חטא של צבור כגון באופן דעשו רוב הצבור על פיהם, פטורין מלהביא קרבן אפילו ב"ד ג"כ לא יוכלו להביא, והא לא תקשה לפי דרכי אמאי אם נתחלף לכל הצבור חלב בשומן ואכלו דחייבין כל או"א להביא קרבן בפני עצמו ולא אמרינן דכיון דחטא של צבור להוי פטורין משום דזה לא מקרי חטא של צבור דכל או"א טעה בפני עצמו וחטא של צבור לא מקרי אלא שיש דבר אחד שכולל כל הצבור ביחד כגון שב"ד הגדול טעה ואז כל או"א אין מחויב להזהר אם ב"ד הגדול פסק שפיר אם לא לכך נקרא החטא חטא של צבור ואז מחויבין להביא רק פר. העלם דבר אבל מעצם החטא פטורין דכן דין הוא דצבו פטורין להביא על חטא של שגגת מעשה. ואם צדי, בסברא זו הי' נפשט בעיית התוס' בהוריות (דף ב' ע"א) ד"ה עד שיהיו כולן בשגגה אחת וז"ל שם צ"ע אם רוב הצבור עשו בזה הענין שנתחלף להם והיו כולם בשגגה אחת אי מחויב ב"ד ע"כ, אבל לפי דברינו אלה אפילו רוב הצבור עשו בזה הענין לאו שגגה אחת מקרי דכל אחד שגג בפני עצמו ושגגה אחת מקרי דיש דבר הכולל שכלל את כל הצבור דהיינו הוראת ב"ד ודוק:
והי' עולה בדעתי לחדש ולומר דהא דמבעי' שם בגמרא דאם הורו ב"ד שחלב מותר ועשו מיעוט הקהל על פיהם ומתו ואח"כ הורו ב"ד אחר ועשו ג"כ מיעוט הקהל על פיהם אם מצטרפין אם לא עלה בדעתי לומר דכל הבעי' הוא דוקא לענין ב"ד אי מחויבין להביא פר העלם דבר אבל כל או"א מחויב ג"כ להביא קרבן חטאת בעצמו נמי משום דבאמת הקשינו דאפילו ב"ד מחויבין נמי יהיו כל הקהל מחויבין להביא ג"כ כל אחד בפני עצמו משום דהקרבן שב"ד מביאין הוא בעד האיסור של שגגת הוראה ותרצנו משום דצבור שחטאו פטורין מלהביא על עצם חטא האיסור, אך בזה אמרנו דלא מקרי חטא של צבור אלא כשיש שגגה אחת שכוללת את כל הצבור וזה לא שייך אלא דוקא כשב"ד אחד הורו אבל אי שני בתי דינין הורו ומיעוט זה סמכו על הוראת ב"ד זה ומיעוט האחר סמכו על הוראת ב"ד האחר לא חטא של צבור מקרי. ונהי דלענין הבאת פר העלם דבר אמרינן דמצטרפי דהא עכ"פ עברו רוב הצבור ע"פ הוראתן אבל למיפטר כל אחד מקרבן יחיד ונאמר דמקרי חטא של צבור זאת לא אמרינן ודוק. ונשכרנו בדברינו אלה ליישב דברי הרמב"ם שם וז"ל במד"א כשהי' ב"ד המורה אחד אבל אם מת ב"ד שהורה תחילה ועמד אחר והורו אין אלו מצטרפין לאלו והוא מדברי הגמרא שם בהוריות דהוי בעי' דלא איפשיטא והקשה הלח"מ א"כ אמאי כתב הרמב"ם דאין מצטרפין בלשון פשיטות דמשמע מזה תרתי דב"ד אין מחויבין וכל א' וא' מחויב להביא בפני עצמו נהי דבזה פסק הרמב"ם שפיר דב"ד פטורין משום דהיא בעיא דלא איפשיטא ואין ב"ד יכולין להביא משום חולין בעזרה אבל עכ"פ איך יכול להביא כל א' קרבן בפני עצמו הא ג"כ יש חשש דחולין בעזרה דדלמא מצטרפי דכיון דהוי בעי' דלא איפשיטא והוי לי' להרמב"ם לפסוק דהוי ספק ולא לפסוק סתם דאין מצטרפין דמשמע דכל אחד ואחד יביא קרבן בפני עצמו אבל לדברינו ניחא דכל הבעי' לא הוי אלא לענין אי מצטרף לחייב ב"ד בפר העלם דבר של צבור אבל כל א' וא' מחויב בפני עצמו אפילו נימא דמצטרפי כדביארנו לעיל לכן פסק הרמב"ם סתם דלא מצטרף וב"ד פטורין אבל כל א' וא' יביא ולא הוי חולין בעזרה דאפילו נימא דמצטרפין נמי מחויבין להביא קרבן בפני עצמו על חטא של שגגת המעשה ולא מיפטר בפר העלם דבר ודוק:
וראי' לדברי שכתבתי דאף שחייבין כל א' בפני עצמו קרבן אעפ"כ יכולין לאצטרופי לחייב ב"ד ג"כ נראה לענ"ד מוכרח מדברי הרמב"ם פ' י"ג מהלכות שגגות הל' ה'. דהנה בריש הוריות יש מחלוקת בין רב ור"י אם הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו וקסבר שהוא שומן דרב סובר שהוא פטור ור"י סובר שהוא חייב ואמרינן שם בגמרא דאעפ"י דרב סובר שהוא פטור משום דהוי תולה בב"ד מודה שאינו משלים לרוב צבור לחייב ב"ד קרבן משום דכתיב בשגגה עד שיהא שלם בשגגה אחת ומשמע לכאורה דלר"י לא צריכינן קרא דאינו משלים לרוב צבור דכיון דהוא סובר דהוא חייב בפני עצמו קרבן האיך יכול לאצטרופי לרוב צבור לחייב ב"ד קרבן אבל הרמב"ם בהל' הנ"ל הגם דפסק שם כר"י דחייב בפני עצמו קרבן אעפ"כ כתב שם דלכך אין מצטרף לרוב צבור לחייב ב"ד ררבן משום דכתיב לכל העם בשגגה ותמוה דכיון כר"י דהוא בעצמו חייב א"כ בודאי אינו מצטרף לרוב צבור ודוק. אלא ודאי מוכרחין לומר כדברינו דאע"ג דהוא בעצמו חייב להביא קרבן היינו על עבירת עצם מעשה האיסור אבל על האיסור של שגגת הוראה הוי אמרינן דלצטרף ג"כ מפני שחטאו בא ג"כ קצת מהוראת ב"ד דלכך לא דקדק בדבר שפי אבל אעפ"כ חייב שפיר בפני עצמו קרבן כיון דעכ"פ עיקר חטאו בא מחמת טעות עצמו שסבור שהוא שומן ע"כ לא מקרי חטאו חטא של צבור כדביארנו לעיל אבל לענין איסור שגגת הוראה הוי אמינא דהוא ג"כ בכלל לכן איצטריך קרא שפיר דאינו מצטרף לרוב ציבור אפילו נימא דחייב בפני עצמו. והא דמשמע מהסוגיא דלר"י לא צריכינן קרא היינו משום דר"י סובר דיחיד שעשה בהוראת ב"ד דפטור לכן כיון דר"י סובר דהוא חייב בודאי סובר דחטאו לא תלוי כלל בהוראת ב"ד דאי לאו הכי הוי לי' למפטרי' כיון דעשה בהוראת ב"ד לא גרע משאר יחיד לכך פשיטא לי' דאינו מצטרף לרוב צבור אבל אנן דלא קיי"ל בזה כר"י אלא כשמואל דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב יכול להיות שפיר דמקרי תלוי בב"ד ואעפ"כ מחויב בפני עצמו משום דחטאו לא נקרא חטא של צבור כיון דעיקר חטאו בא מחמת טעות עצמו שנתחלף לו בשומן ודוק. ואחרי כתבי זאת מצאתי כמעט כדברי אלה באור גדול על משניות ריש הוריות:
והנה ראיתי במנחת חנוך מצוה ק"ה דכתב שם אי כהן משיח עבר עבירה בהעלם אחת קודם התמנותו ולאחר התמנותו כגון דאכל זית חלב קודם התמנותו וזית חלב לאחר התמנותו בהעלם אחד צריך להביא שני קרבנות ולא מיפטר בקרבן אחד משום דקודם התמנותו לכהן משיח מחויב כשבה או שעירה ולאחר התמנותו מחויב פר אבל אם עבר בע"ז בהעלם אחד בקודם התמנותו ולאחר התמנותו כיון דהוי קרבן אחד דכהן משיח בע"ז מביא שעירה כיחיד אין צריך להביא אלא קרבן אחד ע"כ. אבל לפי מה שאמרנו לעיל דחיוב כהן משיח הוא משום הוראת שוגג ועל עצם מעשה העבירה פטור דהא לא חייבה אותו התורה בשגגת מעשה לחוד אפילו בע"ז נמי א"כ נהי דמין הקרבן לאחר שהתמנה הוא כמו קודם שהתמנה אבל העבירות לא הוו משם אחד משום דקודם שהתמנה מחויב משום עצם איסור ע"ז ולאחר שהתמנה מחויב רק בעד שגגת הוראה אבל לא בעד שגגת מעשה לחוד ואיך יכול קרבן אחד לכפר בעד שתי מיני עונות מיוחדין דבהעלם אחד לא מהני לחייב קרבן אחד אלא היכא דהוי מין עבירה אחת אבל הכא הוי שני מיני עבירות לכן נלע"ד דחייב שני קרבנות ודוק:
כל זה עלתה בדעתי לומר בסקירה הראשונה אבל אחרי שובי ראיתי שאין משמעות בדברי הרמב"ם כדברי. א' שהרמב"ם פי"ג הל' ה' שם בסופו כתב וכל החייב בפני עצמו אינו מצטרף לרוב צבור. ואע"ג שגם אני לא אמרתי זה אלא בדין דהורו ב"ד ומתו ושם נשארו בתיקו נמצא דלהלכה אה"נ פטורין ב"ד מקרבן א"כ לא מצינו להלכה שיהי' הוא חייב וב"ד ג"כ חייבין וליכא סתירה מדברי הרמב"ם אלו אבל מדברי הרמב"ם משמע דהא בהא תלי' דאם ב"ד חייבין הוא פטור ואם הוא [פטור] חייב אין יכול לצרף לחייב ב"ד ולפי דברי הם שני דברים מיוחדין. וב' שעצם הסברא שכתבתי דלכך ג"כ הצבור אין מביאין כל אחד קרבן בפני עצמו משום דחטא שהצבור חטאו פטורין על שגגת מעשה לחוד וחדשנו דלא מקרי חטא של צבור אלא א"כ שיש דבר אחר שכולל את כל הצבור קשה לי דהא יש כמה אופנים שב"ד הורו ואעפ"כ פטורין והצבור כל א' בפני עצמו חייבין כגון אם חסר אחד מכל התנאים שחשבם הרמב"ם פי"ב מהל' שגגות הל' ב' והא התם שגגת כל הצבור ואעפ"כ חייבין. והגם דיש לדחוק ולתרץ כל זה אבל מפשטות הדברים נראה הגם שזאת מוכרח מדברי הרמב"ם שהקרבן בא בעד העון של שגגת הוראה דבפ' י"ב הל' א' שם כתב וז"ל הרי ב"ד חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה עכ"ל. ועוד ממקומות הרבה שם מוכח כן ואין להאריך דהחיוב קרבן הוא בעד שגגת הוראה אך מ"מ נראה דנהי דעיקר החיוב קרבן בא בעד עון שגגת הוראה אבל מקופי' מכפר ג"כ עון של עצם האיסור לכן היכא דב"ד פטורין כל א' וא' חייבין והא דפסק הרמב"ם בהורו ב"ד שעשו מיעוט הקהל על פיהם ומתו ועמד ב"ד אחר והורה ועשו ג"כ מיעוט אחר על פיהם דאין מצטרפין והקשה הלח"מ דמשמע דהצבור חייבין בפני עצמן אמאי הא הוי בעי' דלא איפשיטא והוי ספק חולין בעזרה דדלמא מצטרפין וב"ד מחויבין וכל העם פטורין נראה לע"ד לתרץ בדרך פשוט:
והוא דהרמב"ם פסק בפי"ד מהל' שגגות הל' ד' דב"ד שהורו בשגגה ושכחו עצמו של חטא שהורו בו אעפ"י שהן יודעין בודאי שחטאו בשגגה ואעפ"י שהעם מודיעין אותן ואומרים בכך וכך הוריתם לנו הם פטורין והעושים על פיהם חייבין בפני עצמן הרי דלא חייבין ב"ד אלא א"כ שיהי' להם ידיעה שחטאו ובאיזה חטא חטאו. וא"כ אתי לפי זה דין חדש דאם הורו ב"ד שחלב מותר ועשו רוב קהל על פיהם ומתו ואח"כ עמדו ב"ד אחר ומצאו שבטעות הורו ב"ד הראשון פטורין הצבור להביא קרבן אע"ג דבזה האופן אין אנו צריכים לצירוף משום דרוב עשו לפני הב"ד שהיו חיים אעפ"כ פטורין מלהביא קרבן אפילו למ"ד צבור מייתי משום דבעינן ונודעה החטאת שחטאו עלי' והכא כיון שמתו חסרה להם ידיעה שחטאו והא לא שייך למימר. כיון דמ"מ נתברר עתה שחטאו ואלו היו קיימים היו יודעים בעצמם שחטאו משום דעכ"פ לא גרע מאילו אחרים מודיעים לב"ד במה חטאו ואעפ"כ פטורים הרי דבעינן עצם הידיעה ועצם הידיעה חסר אם ב"ד מתו כן נראה לענ"ד לנכון. ואם צדקתי בדברי זה הרי דברי הרמב"ם נכונים פשוט בטעמם דמדברי הבעי' בגמרא משמע דהבעי' היתה דלא נודע לב"ד הראשון שטעו ומתו ואפילו דנימא דהוי להו ידיעה קודם שמתו שהורו בטעות אבל אז עוד לא היתה להם חיוב קרבן דרק מיעוט עשו על פיהם והחיוב קרבן הוא כשיהי' רוב ואז כבר מתו ונחשב כאילו לא הי' להם ידיעה וזאת ליכא למימר כיון דב"ד זה עומד במקום ב"ד שמתו א"כ הוי ידיעתם ידיעה כמו ב"ד שמתו דהא חזינן מהש"ס דאם נאמר דב"ד מייתי הקרבן פשיטא דב"ד פטורים ולא אמרינן דב"ד החי עומד במקום ב"ד המת כמו כן הכא דכיון דצריכים ידיעה בעצם לב"ד שחטאו דאפילו אחרים מודיעים להם שחטאו באותו חטא נמי פטורים ואם מתו חסרה הידיעה נמצא דשפיר פסק הרמב"ם דאין מצטרפין:
והא דמבעי' להו בש"ס אי מצטרפין ולפי דברי תקשה מאי מבעי' להו האיך נוכל לומר דמצטרפין הא חסרה ידיעה לב"ד יכולין לומר דהא דאמרנו לעיל בשם הרמב"ם דאפילו ב"ד יודעים במה חטאו אך לא מעצמם כגון שהקהל מודיעים אותן פטורין והוא לקוח מדברי הברייתא שמביאה הש"ס בהוריות (דף ה' ע"א) ת"ר ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין ורש"י ז"ל פירש שצריכין לידע איזה חטא חטאו ולא שיודעו רק שחטאו אבל הרמב"ם ז"ל מפרש דהפשט הוא שיוודעו מעצמן ולא שהחוטאין מודיעים אותן ועיין בירושלמי שסמוך אצל הגמרא שלנו שהגרסא דשם ולא שיודיעו החוטאין שמשמע בפירוש כפירוש הרמב"ם ז"ל. נראה שהברייתא הזאת לאו אליבא דכולי עלמא היא דזאת כבר חקרתי במקום אחר הא דבעינן בעלמא אף לגבי יחיד שחטא ודיעה שחטא וגם באיזה חטא חטא אי הידיעה עושה חיוב הקרבן או כיון שעבר האיסור נתחייב בקרבן אך בלא ידיעה אי אפשר לו להביא קרבן דהא אינו יודע שחטא ואפילו יודע שחטא אבל צריך לידע על איזה חטא חטא כי בלא זה אי אפשר לו להיות כפרה דצריך לידע איזה חטא נתכפר לו אבל עצם חיוב הקרבן הוא ג"כ בלא ידיעה. וכבר אמרתי שבזה הוא מחלוקת ר' יוסי ור"ש בכריתות (דף כ"ג ע"א) אי א' משנים שחטאו ואינם יודעים איזה אם יכולין להביא חטאת על תנאי שכל א' יתנה שאם הוא חטא יהי' החטאת שלו שר"ש סובר דיוכלו להתנות ור"י סובר דכל חטאת שהיא באה על חטא שאין שנים מביאין אותה ומפרש בגמרא בכריתות (דף ז' ע"ב) דר"י דוקא בחטאת שהיא באה על חטא דאין שנים מביאין אותה אבל בחטאת שהיא באה לכפרה במחוסר כפרה מהני תנאה ומפרשינן שם בגמרא טעמא משום דבחטאת שהיא באה על חטא בעינן שיהא לגברא ידיעה שחטא דכתיב או הודע אליו חטאתו לכך לא מהני תנאי דהא מחסרא ידיעה אבל במחוסר כפרה ממנפ"ש מביאין דמי שצריך כפרה יכול להתכפר בזה הרי מזה דר"י סובר דבלא ידיעה לא מחייב הקרבן כלל לכך אין יכול להביא קרבן על תנאי אבל ר"ש דסובר דיכול להביא על תנאי סובר דכל הידיעה היא לאו לעצם החיוב אלא כדי שידע להביא קרבן והכא שיודע בספק שחטא ויכול להביא בתנאי שפיר. הרי דבזה מחלוקת ר"י ור"ש. ונראה דאי אמרינן דעצם הידיעה מחייב הקרבן שייך שפיר לומר דכיון שמתו מחסרא ידיעה להתחייב קרבן אבל אי נאמר דחיוב הקרבן הוא ג"כ בלא ידיעה אלא הידיעה נצרך לעצם הבאה שיהי' יודע שחטא א"כ איכא סברא לומר שאם העם מודיעין להם שחטאו מביאין קרבן משום דכיון שנתחייבו וכל הידיעה הוא רק לידע על איזה חטא נתכפר להם אמאי לא להני ידיעה מהב"ד החי על זה כיון דדבר צדדי הוא ואין נוגע לעצם חיוב הקרבן ואפילו נדחוק ונאמר שגם באופן זה שייך לספוקי יכולין לומר שזאת הוא הבעי' בש"ס אבל הרמב"ם דפסק דעצם הידיעה מחייב הקרבן כמו שבארתי במקום אחר ולכן פסק דאפילו, הצבור מודיעין אותן במה חטאו נמי פטורין א"כ פסק שפיר דאין מצטרפין משום דכיון שמתו חסרה ידיעה ובלא ידיעה אי אפשר להביא קרבן ומיושב הרמב"ם שפיר: ועתה נחזור לענינינו במה שפסק הרמב"ם דמיעוט בע"ז ומיעוט בחלב מצטרפים הגם שבש"ס נשארה בעי' זו בתיקו. והנה לכאורה צריכין להבין בעית הש"ס דמהיכא תיתי לן דיצטרף דבשלמא בעית הש"ס דמיעוט בחלב ומיעוט בדם כבר כתבנו דהי' תלוי בזה אי נימא דחיוב הקרבן הוא בעד שגגת הוראה או בעד עצם האיסור אבל איזה סברא יש לומר דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז שיצטרפו הא שני מיני קרבנות הם דעל שגגת הוראה של חלב מחויבין פר ועל שגגת הוראה של ע"ז מחויבין שעיר והאיך יצטרפו: ולענ"ד נראה לומר דהנה כבר נסתפקתי איך יהי' הדין אם הצבור עבדו ע"ז והפרישו קרבן ואח"כ פסקו ב"ד שע"ז זו מותרת והלכו הקהל ושחטו קרבנותיהם בחוץ דבעלמא על גוונא כזו מחויבין ב"ד להביא קרבן כדמפורש בירושלמי שם. דתולדות הורי' כהורי' דמי. ומפרשינן שם. היך עבידא. פירוש היכי דמי. אכלו צבור חלבים והפרישו קרבנותיהן. ופרשתי ואח"כ מצאתי בגליון אפרים שהביא בשביל הנועם ירושלמי שגם כן כך פירש דמיירי דצבור אכלו חלב ואח"כ הפרישו כל א' וא' קרבן על החלב ואח"כ הורו ב"ד שחלב מותר ושחטו הציבור קרבנותיהם בחוץ דחייבין ב"ד להביא קרבן על שגגתם אע"ג דההוראה לא היתה על עצם השחיטה כ"א על אכילת חלב אעפ"כ מחויבין להביא קרבן משום דתולדות הורי' כהורי' דמי. ונסתפקתי בגוונא שכתבתי לעיל שההוראת ב"ד היתה בע"ז ועבירת צבור הי' בשחוטי חוץ דהיינו בשאר עבירות איזה קרבן מחויבין ב"ד להביא אי פר כעל שאר עבירות משום דעבירת צבור הי' בשאר עבירות או שעיר כעל ע"ז משום דשגגת הוראתן היתה בע"ז:
ונלע"ד לומר דתלוי בזה מה גרם להשינוי קרבן אי נימא דעבירת שגגת הוראה של ע"ז מחייב קרבן אחר מעבירת שגגת הוראה של שאר עבירות דעבירת שגגת הוראה של ע"ז ושל שאר עבירות הם שני מיני עבירות מיוחדין או נימא דעבירת הצבור משנה הקרבן דעצם שגגת הוראה הוא איסור אחד אך תלוי בזה מה הי' עבירת הצבור במעשה אי עבירת הצבור היתה בשאר עבירות מחויבין פר ואי עבירת הצבור היתה בע"ז מחויבין שעיר דאי נימא דעבירת של שגגת ההוראה משנה הקרבן אז באופן שנסתפקתי דהעבירה של השגגה היתה בע"ז מחויבין ב"ד להביא שעיר אבל אי נימא דעבירת הצבור משנה הקרבן אזי מחויבין ב"ד להביא פר וזה נוכל לומר היא בעית הש"ס אי מיעוט בע"ז וחלב מצטרפין דאי נימא דשגגת ההוראה של ע"ז היא עבירה מיוחדת מעבירה של שגגת ההוראה של שאר עבירות ולכך מחויב להביא קרבן אחר על ע"ז מבשאר עבירות אתי לפי זה דאין מצטרפין. אבל אי נימא דשגגת ההוראה אינו מביא שום שינוי בקרבן אך עבירת הצבור מביא שינוים בקרבן לכך יכול שפיר להצטרף שגגת ההוראה של ע"ז ושאר עבירות כיון דעבירת שגגת ההוראה של ב"ד היא עבירה אחת. והא לא תקשה לי דנהי דעבירת שגגת הוראה של ע"ז ושאר עבירות הוא עבירה אחת. אבל מ"מ כיון דעבירת צבור משנה הקרבן והכא כיון דמיעוט עבדו בע"ז ומיעוט עברו בשאר עבירות איזה קרבן יביא ובאמת היא קושית התוס' שם הא לא תקשה לי משום דשינוי הקרבן הוא דוקא בעבירת רוב צבור וכל זמן שרוב צבור לא עברו בע"ז מחויבין להביא פר העלם דבר משום דע"ז לא גרע משאר עבירות ודוק. וכהאי גוונא מוכרחין לומר בהוריות (דף י"א ע"א) שם בנשיא שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ואח"כ נתמנה אמרינן שם בגמרא דס"ד דמייתי כשבה או שעירה קשה ג"כ לכאורה מהיכא תיתי דליתי כשבה או שעירה יותר משעיר כיון דחצי זית בתרא אכל כשהוא נשיא ודחצי זית בתרא מחייב אותו שעיר ומוכרחין לומר ג"כ כעין מה שכתבתי דדוקא חטא בחטא שלם כשהוא נשיא מחייבין קרבן נשיא אותו והכא כיון דלא אכל כזית כשהוא נשיא לא נוכל לחייבו קרבן נשיא אך אעפ"כ לא גרע מהדיוט לאצטרופי לחצי זית קמא ודוק:
ויש לומר דבהא שחקרנו אם החיוב קרבן דע"ז במה שהוא משונה משאר עבירות אם בא מצד עבירת המעשה בצבור או מצד הוראת השגגה דב"ד תלוי במחלוקת דש"ס בבלי וירושלמי בזה. דהנה גרסינן בהוריות (דף ה' ע"א) ת"ר ונודעה החטאת ולא שיוודעו החוטאין והבאנו לעיל דהרמב"ם מפרש ולא שיוודעו החוטאין דהיינו הצבור שחטאו מודיעין אותם שבזאת ובזאת הורו אעפ"כ פטורין משום דבעינן שיוודעו מעצמן. ואמרינן בגמרא דלא כר"א דאי כר"א הא אמר ממנפ"ש אכל חלב חייב קרבן אכל דם מחייב קרבן כן הכא נמי כאן נהי דלא יודעין במה הורו אי בחלב או בדם הא לא איכפת לי בזה אליבא דר"א. והנה בירושלמי משנינן שהספק הוא אם הורו בע"ז או הורו בשאר מצות וזאת לא מהני אפילו לר"א גופי' משום דיש כאן שינוי קרבן אבל הש"ס דילן לא משני כן ובאמת קשה מהיכי תיתי לומר דלא כר"א דלמא אפילו אתי כר"א וכתירוץ דהירושלמי דהספק הוא אם הורו בע"ז או בשאר מצות, ובאמת הקשו התוס' קושיא זו עיי"ש תוס' ד"ה אם חלב אכל חייב. ונראה לומר דבהא פליגי דהירושלמי סובר דהשינוי קרבן בא מצד הוראת ב"ד לכן אם נסתפקא להו אם הורו בע"ז או בשאר מצות גם ר"א מודה דליכא כאן ונודעה החטאת אבל הש"ס דילן סבירא דשגגת הוראה בין בע"ז ובין בשאר מצות חדא עבירה היא והשינוי קרבן בא מצד שהצבור עברו במעשה בע"ז או בשאר מצות. וכיון דהב"ד בחטאם הוא הכל שוה בין שהורו בע"ז ובין שהורו בשאר מצות דאפילו הורו בע"ז אך אם עברו הצבור בשאר מצות ג"כ מחויבין פר כשגגת הוראה בשאר מצות א"כ ונודעה החטאת מקרי אליבא דר"א דלא שני לי' בעלמא לחלב ודם ונהי דהב"ד בעצמם אינם יודעין במה חטאו והורו א"כ לא יוכלו להביא קרבן דאינם יודעין איזה קרבן להביא. אך על זה תסגי מה שהצבור מודיעין אותם ואומרין ששגגו בע"ז או בשאר מצות ועל זה לא איכפת לנו מה שהב"ד אינם יודעין משום דהשינוי קרבן הוא בעד חטא של צבור ואין אנו צריכין על זה לידיעת ב"ד ודוק. משום דכתיב ונודעה החטאת אשר חטאו עלי' דהיינו מה שב"ד חוטאין צריכין ידיעה לב"ד אבל מה שהצבור חטאו מצדם סגי בידיעת צבור לבד א"כ אליבא דר"א לא נוכל לשנות דמיירי שמספקא להו באיזה חטא הורו דהיינו ע"ז ושאר מצות משום דאפילו בגוונא כזו נמי מחויבין ב"ד קרבן, וכיון דש"ס דילן נוטה לזה דעיקר השינוי קרבן בא מצד עבירת הצבור אבל עצם עבירת שגגת הוראה הוא הכל אחד בין ששגגו בהוראת ע"ז ובין ששגגו בהוראת שאר מצות לכן פסק הרמב"ם שפיר דמיעוט בע"ז ומיעוט בחלב דמצטרפין ודוק: