שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
חו"מ · סימן כ
ג' פס"ד הללו לא היה בדעתי להעלותם עתה על מזבח הדפוס. ואולם יען נשאלתי עליהם עתה והפצירו בי להדפיסם הנני מדפיסם אחר שכבר נגמרו תשו' הח"מ. נשאלתי לחוות דעתי הקצרה במעשה שאירע בצידון יע"א באיש אחד שקדש אשה בפני עדים קרובים פסולים מדאורייתא דהיינו אבי המקדש ואחי המתקדשת יען היא יתומה. וכנר' שהרגישו הם עצמם שלא יועילו הקדושין בפני קרוביהם הנז' ואומרת הכלה ואחיה שהעידו ה' ברוך הוא עליהם על הקדושין הנז'. וגם כתבו ב' כמביאלאס דהיינו המקדש כתב כמביאל על עצמו בסך מאה ריאל מאג'ידי שחייב לאחי המתקדשת הנז'. וכמו כן אחי המתקדשת כתב כמביאל כנז' ונתנו הכמביאלאס זל"ז וזל"ז עשויות כנימוס בכל חוזק. ועתה חזר בו החתן מלהכניס לחופה עם הכלה הנז'. ויצא טעון אחי המתקדשת מהחתן הנז' הכמבייאלה הנז' כי לקיום הזווג הנז' נכתבו הכמבייאלאס הנז' כי החוזר בו ישלם סך הכמבייאלה לשכנגדו. והמקדש משיב כי גם בידו יש כמבייאלה בסך הנז' ואפוכי מטרתא למה לי. ועל מה שטענו הכלה ואחיה שהעידו ה' על הקדושין הנז' טוען המקדש שלא העי הוא ד' ברוך הוא רק אביו אמר בשעת הקדושין שמים וארץ יהיו עדים בקדושין הללו והוא שתק. ויצא הקול בעיר שנתקדשה הנערה הנז' וגם שלח לה בשמים להתקשט בהם. ועתה שואלים הלכה כדת מה לעשות בקדושין הנז': ושאלה זאת קמה וגם נצבה לפני כבוד רב משרשיא ר"מ ור"מ הרב פחד יצחק אבואלעפיא הי"ו והשיב בקצר אמיץ שהקדושין אין בהם מועיל יען העדים קרובים ופסולים מדאורייתא אפי' שניהם מודים כמבואר בש"ע אה"ע סי' מ"ב וכו'. וגם על הקול ליכא למיחש דהוי קול ושוברו עמו וכו': ועל העדאת שמים וארץ שהעידו עליהם כתב הרב פחד יצחק נ"י דלא חזיא ולא מידי. וגם ליכא לחייבו בהקנס משום בושת דידה משום דליכא קנין. וכדעת חכמי ספרד ז"ל דפסק מרן כוותייהו בח"מ סי' ר"ז ובאה"ע סי' ן'. אך כיון דכתבו כמבייאלה זל"ז וזל"ז ודין הכמביאל הוא כדין שטר גמור כידוע ובודאי שלא נעשו הכמבייאלאס הנז' אלא לחייב החוזר בו. וא"כ מאחר שהחתן חזר בו ודאי חייב לשלם הסך הכתוב בכמבייאל ואין פוטר אותו. והכמבייאלס שביד החתן מאחי הכלה בטילה תבטל יען היא לא חזרה בה. והכי אסיק להלכה ולמעשה וסיים בדבריו שכן שורת הדין נוטה אלו תוד"ק הי"ו:
ואנשי ק"ק צידון הי"ו נפשם לשאול הגיעה מאת מוה"ר ראש"ל הרב הגדול מעוז ומגדול אחד מאיר לארץ ולדרים כדת מה לעשות כי מציון תצא תורה ומע' מוה"ר ראש"ל הי"ו הנז' איידי דחש בראשו מזה זמן רב וגדל צערו בקש ממני אחוה דעי בשאלה הנז"ל וההכרח יאלצני להשיב מפני הכבוד הגם כי אין הפנאי מסכים עמי כידוע לכל יושבי שער רובי טרדותי. העמסתי על עצמי לכתוב מה שתעלה מצודתי לפי קוצר דעתי קלה כמות שהיא. וזה החילי בעזר צורי וגואלי:
וכשאני לעצמי אמינא הנה כמה דיות נשפכו וכמה קולמוסים נשתברו בדיני אסמכתא כמבואר בספרי הפוס' ז"ל מלאים כל טוב כי באמת יאמר על דיני אסמכתא מים שאין להם סוף. ברם אנן בדידן אתכא דמרן סמכינן וכוותיה עבדינן וא"כ לנו לדעת להבין ולהשכיל דעת מרן ז"ל כדי להוציא לאור הך דנדון דידן. ובזה ירוח לנו. והנה מע' הרב הפוסק פחד יצחק הי"ו שרטט וכתב דליכא לחייבו להחתן בקנס משום בושת דידיה יען ליכא קנין. וכדעת חכמי ספרד ז"ל דפסק מרן כוותייהו בח"מ סי' ר"ז ובאה"ע סי' ן' עכ"ל הי"ו. ואחד הרואה ומתבונן בדברי מרן ז"ל בש"ע בח"מ סי' ר"ז ובאה"ע סי' ן' כמה הפרש יש בדבריו דלכאורה משמע דסותר עצמו ח"ו מדידיה אדידיה. דהנה בח"מ סי' ר"ז העתיק דברי הרמב"ם ז"ל פי"א מה' מכירה וז"ל כשהיו חכמי ספרד רוצים לקנות באסמכתא כך היו עושים קונים מזה וכו' ואח"כ קונים מהאחר שאם יהיה כך החוב מחול לו מעכשיו וכו' וי"א דבשדוכין ליכא אסמכתא וכו' והיא ס' הרא"ש ז"ל יע"ש ואילו באה"ע לא הביא משם חכמי ספרד ז"ל רק כתב וז"ל כשרוצים לעשות הבטחות לשדוכין וכו' וכו' ונותנים השטרות ביד שליש ולא הכריח שיעשו קנין ולא מעכשיו כי אם שיניחו ביד שליש. וע"ז כתב מור"ם ז"ל וי"א דבשדוכין ליכא אסמכתא וכו' יע"ש. באופן דיש הפרש גדול בדברי מר"ן בש"ע שבאה"ע למ"ש בח"מ. ולא ידעתי איך השוה הרב הפוסק הי"ו דברי מרן ז"ל אהדדי ואולם לנו לדעת דברי מרן ז"ל דגר' כסותרים ח"ו. ועוד לנו לדעת מהיכן הוציא מרן ז"ל דבהשלשת השטרות לבד מהני לסלק האסמכתא בלא קנין ובלא מחילה מעכשיו ויגעתי ומצאתי תשו' להרא"ש ז"ל כלל, ע"ב סי' ב' שנשאל בראובן ושמעון שעשו שטרות זה על זה בסך מה ונתנום ללוי ע"מ שאם יהיה כך יתן ב' השטרות לראובן ואם לא יתנם לשמעון ולא עשו בשעת נתינת השטרות ביד לוי דבר מן הדברים המבטלי' האסמכתא ולוי נתן ב' השטרות ליד ראובן ותובע ראובן לשמעון הממון ושמעון טוען שרוצה לברר שהשטר הזה ניתן בנאמנות ביד לוי על תנאי שהוא אסמכתא והשיב וז"ל דע כי כך נהוג בארץ הזאת לקיים כל דבר וסומכים על זה שאינו אסמכתא וכו' נמצא שזכה ראובן וכו' בלי שום תנאי ובסגנון זה כתב הרמב"ם דלא הוי אסמכתא עכ"ל יעש"ב. ותשו' זאת הביא מרן הב"י בח"מ סי' ר"ז מחודש ל"ה ואח"כ כתב וז"ל ונר' לי שזהו מ"ש הר"מ ז"ל בפי"א מה' מכירה וכתבו רבינו בסי' זה כשהיו חכמי ספרד ז"ל עכ"ל. ולכאורה כל הרואה יתמה ויקרא בגרון מה ענין שמיטה אצל הר סני במ"ש הר"מ ז"ל בפי"א מה' מכירה וצריך קנין ומחילה במעכשיו ונדון הרא"ש ז"ל היה בהשלשת שטרות דווקא ותו לא מידי. אם לא דבהכרח צריכים אנו לומר יען שכתב הרא"ש ז"ל ובסגנון זה כתב הרמב"ם ז"ל ודאי דס"ל להרא"ש ז"ל בעד הר"מ וח"ס ז"ל שהצריכו קנין ומחילה מעכשיו וכו' דאם השלישו השטרות סגי לסלק טענת האסמכתא בלא שום קנין ומעכשיו. ואמטו"ל כתב מרן ז"ל בב"י. ונראה לי שזהו מ"ש הר"מ פי"א מה' מכירה. ויען שדרכו של מרן ז"ל בש"ע לילך אחר דרכו של הר"מ ז"ל משו"ה בח"מ סי' ר"ז העתיק דברי הרמב"ם כשהיו רוצים חכמי ספרד וכו' כדבריו ממש. ושוב הביא ס' הרא"ש ז"ל בלשון יש אומרים דליכא אסמכתא בשדוכין אף בלא שום קנין ומעכשיו והשלשת כלל אבל באה"ע נקט לישנא בדיני שדוכין כשרוצים לעשות הבטחות לשדוכין וכו' ויניחו אותם ביד שליש כי גם זה הוא דעת הרמב"ם כמ"ש הרא"ש ז"ל בעד הר"מ ז"ל וכאמו"ל. ומור"ם ז"ל הביא ס' הרא"ש ז"ל בשם יש אומרים דגם השלשת שטרות לא בעי כדמוכח בתשו' כלל ל"ד סי' ב' וסי' ד' בשם ר"י הזקן יע"ש שהמנהג היה בזמנו להשליש השטרות ולא מדינא כמבואר בדבריו ז"ל באר היטיב: וראתה עיני להרב נחלת שבעה ז"ל בדיני תנאים ראשונים ד' י"א ע"א ס"ק ח' שהביא מ"ש מרן בש"ע ח"מ סי' ר"ז ומ"ש בשם י"א וגם מ"ש באה"ע סי' ז' ומ"ש מור"ם בשם י"א. ואח"כ כתב וז"ל והנה. באמת הב"י בש"ע בח"מ סי' ר"ז לפי לשון הרמב"ם שהביא סייעתא לדבריו מדברי חכמי ספרד. אבל נ"ל דיותר טוב להשוות הדעות בכל מה דאפשר וכו' ובזה אני רשאי לומר קבלו דעתי:
והוא זה כי נ"ל דגם חכמי ספרד סוברי' דאסמכתא קניא בשדוכין משום בושת כשאר פוס' שאביא בס"ד אך מ"מ היו משלישים השטרות שזה חייב לזה ושאם יקיים השידוכין ויכנס לחופה עם משודכתו החוב מחול דבזה בטוחים נמי שאף אם ימות חייבים היורשי' מאחר שהיה בדרך חיוב והודאה ולפי"ז לא היה לש"ע ורמ"א לכתוב וי"א בלשון פלוגתא כי גם ח"ס ז"ל מודי' שאין בשדוכין משום אסמכתא עכ"ל. הנה משמע מדבריו ז"ל דחדית לן להשוות הדעות דגם ח"ס ז"ל מסכימים דבשדוכין ליכא אסמכתא בהשלשת השערות ובזה בטוחים נמי שהיורשים חייבים לשלם וכו'. והאמת כי דין זה דגם הרמב"ם וח"ס מודי' דבשדוכין ליכא אסמכתא כבר מילתינו אמורה דהרא"ש ז"ל אשמועי' דהשלשת שטרותיהם מסלק דינא דאסמכתא והוא לא זכר שר להרא"ש ז"ל. והיותר תימה שסיים בדבריו וז"ל ולפי"ז לא היה לו להש"ע ורמ"א ז"ל לכתוב וי"א בלשון פלוגתא ואני עני לא אדע שכול מאי קאמר מר שאין שום מחלוקת הלא כל רואה דברי הרא"ש בפסקיו ובכלליו דבשדוכין אף בלא השלשת שערות ליכא אסמכתא וכמ"ש מרן ז"ל בב"י בח"מ סי' ר"ז בסוף מחו' ל"ו בעד הרא"ש דבדבור לבד מתחייב יע"ש. באופן דבהא פליגי הרמב"ם והרא"ש ז"ל דלדעת הרמב"ם צריך להשליש השטרות ולד' הרא"ש לא צריך כלל וא"כ שפיר כתבו מרן ומור"ם ז"ל ס' הרא"ש ז"ל בלשון י"א דבאמת איכא פלוגתא והוא תימה:
וכן נמי תמיהני על ה' משפטים ישרים סי' פ"א שהשיב לרב אחד ואת שמו לא הגיד שהקש' על ה'מהרשד"ם ז"ל בחלק אה"ע סי' כ"ו שכתב לענין הקנס מדינא ראוי לחייבו כיון שהתוס' והרא"ש וכו' ס"ל דליכא אסמכתא בשדוכין וכו' וע"ז הקשה הרב ז"ל הלא המוחזק יוכל לו' קי"ל כהרמב"ם וח"ס שסוברים דאיכא אסמכתא גם בשדוכין ולפיכך היו נותנים שטרותיהם ביד שליש ואומרי' אם יהיה לך החוב מחול וכו'. ותי' הוא ז"ל וז"ל ונר' לי שיש להליץ בעד הרב ז"ל דאין מכאן הכרח גמור משום דאפשר דאעפ"י דהרמב"ם וח"ס ז"ל מודים בשדוכין דמהני משום דדמי בושתו נותן לו מ"מ לאפוקי ממי שחולק על זה היו עושים כן לרווחא דמילתא ואעפ"י דמפשט הלשון אינו נר' כן מ"מ אחר שמצאנו כמה מרבוואתא דסוברים כן דמהני ודברי הרמב"ם סובלים פי' שלא יחלוקו עליהם אפושי מחלוקת לא מפשינן עכ"ל יעש"ב. ואנכי אי"ש צעיר לא אדע שכול שותיה דמר דמלבד דכבר אמינא לעיל דהרא"ש ס"ל דליכא אסמכתא אף בלא השלשת שטרות משא"כ דעת הרמב"ם ז"ל זה ברור לעין כל דפליגי:
זאת ועוד אף למטוניה דמר דגם בהרמב"ם יסבול פי' שלא יחלוקו עדיין קושיית הרב שהקשה במקומה עומדת שהרי לא נכחד שמר"ן ומור"ם סרי מרנן דפליגי הרמב"ם והרא"ש בשדוכין אי איכא אסמכתא או לא מדהביאו ס' הרא"ש ז"ל בלשון י"א. וא"כ הרי המוחזק יוכל לומר קי"ל כמרן ורמ"א דפליגי הרמב"ם והרא"ש ז"ל וקי"ל כהרמב"ם ז"ל דאיכא אסמכתא וידוע דתרי קי"ל יכול לומר המוחזק וחזרה הקושיא במקומה ולדידי לא ידעתי אענה:
נקוט מהא דאף לדעת הרב המקשה וה' משפטים ישרים דמסכים הרמב"ם בהשלשת השטרות וזהו דעת מרן ז"ל וזהו דעת הרא"ש ז"ל וכאמו"ל. וא"כ יפול התימה על הרב הפוסק מני"ר פחד יצחק נר"ו איך הסכימה דעתו לחייב להחתן שחזר בו מאחר שלא השלישו השטרות נגד דעת מרן ז"ל. ובפרט בנ"ד שלא היה שום קנין ולא שום דבר המבטל האסמכתא. זמה גם דבמעשה כזה שזה נתן כמביאלה וזה נתן כמביאלה לזה דאפי' תינוק ן' יומו לא יוכל להכחיש דהוי אסמכתא דזה שנתן הכמביאלה לשכנגדו לא גמר להתחייב כיון שיש בידו כמביאלה כדמות הכמכיאלה שנתן וכמו שכ"כ הרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' ע"ח שכתב וז"ל וכן על מ"ש המרדכי דנותנים זה כנגד זה זכו' ואם כל אחד שם כדי הקנס ביד חבירו הרי אין ביד כל אחד מחבירו שום דבר כי מה ששם הוא ביד חבירו שם חבירו אצלו ואין כאן ערבון כלל ואפוכי מטרתא למה לי עכ"ל עש"ב:
הרי להדיא כמ"ש בעניותין ממש ואם במעות ממש שנתן כל אחד ביד חבירו אמרה הרב המבי"ט ז"ל כ"ש בנ"ד שנתנו כמביאלה כי בודאי הויא אסמכתא גמורה ואין שום צד לחייבו בקנס שנתחייב להחתן דנ"ד וזה ברור: אך בזאת מצד אחר ראוי לחייבו להחתן הזה דנ"ד ולכופו שישא את הכלה הזאת ויכנס עמה לחופה ממה שבא בשאלה שאמרו שד' כב יכול יעיד עליהם ככתוב בשאלה וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בחדשות סי' ק"ה במה שאמר יעיד ד' עלי שאעשה כך דהוי שבועה שד' הוא הוא העד יתפרע ממנו וחייב לקיים הבטחתו וכתב משם ריב"א ז"ל דהויא שבועה. וע' עוד בישנות ח"מ סי' תכ"א שהאריך הרחיב דאם אמר תאמין בשי"ת שאעשה כך הויא שבועה ואם לא קיים הבטחתו יש בו מקטני אמנה ויש בו חשש נדר ושבועה ויש בו מבטיח ואינו עושה ויש בו חילול ד' יעש"ב ודון מינה ואוקי באתרין. אלא שהחתן לפטור עצמו מכחיש שלא אמר שיעיד ד' עליו כי אם אביו אמר בשעת הקדושין שיעידו עליהם שמים וארץ (יען כי לא היו עדים בשעה שקדשה) והוא שתק עכ"פ מודה שאמר אביו שיעידו עליהם שמים וארץ והוא שתק כי לא ידע כי שתיקה הויא כהודאה כמבואר בש"ע ח"מ סי' חל"ק וע' להכנה"ג שם הגה"ט אות ח' שכתב משם הרדב"ז ח"ב סי' רפ"ג שאם היו ב' או ג' ואמר אחד מהם אנו עשינו זה ושתקו השאר השתיקה הויא כהודאה כאילו אמרו כולם שהם עשוהו ולא יוכלו לחזור בהם יע"ש ובפרט שהכלה ואחיה טוענים שכולם אמרו בעת הקדושין שלא נמצאו בעת ההיא שום עד ואמרו שד' כב יכול יעיד עליהם. ולכאורה היה ראוי לאסור להכלה שלא תוכל לקבל קדושין משום נ"ש כיון שהיא מודית שאמרה ד' יעיד עליהם דאיכא חשש שבועה כמ"ש הרדב"ז ז"ל וכבר ידוע שנים שנשבעין זל"ז כל זמן שלא עבר האחד על שבועתו גם השני אינו יכול לעבור. וא"כ אם יעבור וישא החתן אשה אחרת אזי תוכל להנשא הכלה. אך הרב מהרימ"ט ז"ל בח"מ סי' ק' חדית לן דכיון שאמר אחד מהם שאינו רוצה לקיום הזווג גם השני פטור יעש"ב במה שהאריך הרחיב דהדבור הוי כמעשה וא"כ החתן הזה דנ"ד חייב לקיים הזווג מפאת העדאת ד' או עפ"י עדות שמים וארץ שהודה החתן ששמע מאביו שאמר כן ושתק ומהתימה על הרב הפוסק מני"ר פחד יצחק הי"ו שכתב שעדות שמים וארץ לא חזיא ולא מירי ולבבי לא כן יחשוב ועמו הס"ר שכתב דברים הללו וראוי לכופו שיקיים הבטחתו ואם יעבור על שבועתו שאמר או' שחק כשאמרו יעיד ד' עלינו או עדות שמים וארץ ראוי לקנסו מפאת היותו עובר על שבועתו:
ועוד זאת יתירה ראוי לקנסו ממון אף אם לא נכתבה הכמביאלה וגם שלא היה קנין בבד"ח ולא מחילה במעכשיו ולא שום דבר לבטל האסמכתא וגם שלא היו מתנין שום תנאי ביניהם לתת זל"ז וזל"ז בביטול השדוכין עכ"ז ראוי לחייבו ולקנסו ממון יען קדשה בקדושין ויצא שמה בעיר מקודשת הגם דלהצריכה גט הדין דין אמת כמו שהורה מני"ר הרב הפוסק פחד יצחק הי"ו דאינה צריכה גט מ"מ בושה גדולה כזאת שקדשה ושלח לה בשמים להתקשט בהם ואחר כל זה חזר בו החתן אם חזרתו היא מבלי שום עילה וסיבה כי אם שבגד בה שנתן עיניו באחרת כאשר עינינו רואות בדור הזה פרוץ כי רבו כמו רבו נערים המתפרצים בעוה"ר אשר בנות ישראל הן הפקר בעיניהם ראוי לקנסו ממון כמ"ש הרב עבודת הגרשוני ז"ל בסי' ע"ד שנשאל בשדוכין שנגמרו בק"ס ולא היה שום קנס ביניהם וחייבו להחוזר לשלם קנס אף שלא פירשו בקנס ולא נטלו שום קנין על הקנס דלא גרע מן המבייש את חבירו בדברים שפוסקים בכל בתי דינים לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם ולפי המבייש והמתבייש וכו' ונסתייע מתשו' מהריק"ו ז"ל שורש כ"ע שחייב דמי בושת אעפ"י שלא נכתב שום קנס בהקישור וכו' יעש"ב ולא זכר שר תשו' הרא"ש ז"ל כלל ק"א סי' ט' שכתב המבייש את חבירו ברבים נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג וכו' ולקנוס המבייש הכל לפי הענין וכן יעשו ב"ד בכל ענין לפי הראוי הכל לפי המבייש והמתבייש עכ"ל. ולפי דעתי זהו כוונת דברי התוס' ז"ל בפ' איזהו נשך ד' ס"ה ע"א בד"ה ומניומי וז"ל ועוד דבדין הוא שיתחייב החוזר בו מדין מבייש את חבירו דכוונתם דמן הדין חייב מדין מבייש אף שלא היה שום תנאי ביניהם. וכן כתב בס' פרי צדיק סי' י"ד שהביא מני"ר הרב הפוסק פחד יצחק נר"ו שחייב לשלם קנס כפי הנהוג אף שלא היה שום קנין ולא נתפרש סך הקנס שמצד הדין הוא מחויב בבושת והמנהג פשוט בזה יעש"ב. ומצאתי בס' ויאמר יצחק ח"א סי' קס"א שיצא לחלק חילוק חדש ונר' שהוא מוסבר ואמיתי דע"כ לא פליגי הרמב"ם והרא"ש ז"ל דלדעת הרמב"ם ז"ל גם בשדוכין איכא אסמכתא והו"ל אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי ולזה היו עושים ח"ס ז"ל שטרות לסלק האסמכתא היינו כדי לחייבו בכל הקנס שקצבו והרא"ש ז"ל ס"ל דאין בשדוכין דין אסמכתא וחייב לשלם כל הקנס שקצבו אבל לשלם לפי המבייש והמתבייש כ"ע מודו דחייב לשלם בלי קנין ובלי קצבה לפי ראות עיני ב"ד הצדק והביא תשו' ה' פרי צדיק הנז' ודברי הר נחלת שבעה וגם הביא דברי הרב מים רבים ח' אה"ע סי' ח' ודברי ה' עבודת הגרשוני ז"ל הנז"ל ושוב הביא תשו' מהרימ"ט ז"ל בח"מ ח"ב סי' ק' הנז"ל שהפליג בענין הבושה דמשיאה שם רע בעיר שיאמרו אילו לא ראה בה דבר מגונה לא היה מדיחה בשתי ידיו עש"ב:
נקטינן מכל האמור דראוי לקונסו ממון להחתן הזה דנ"ד לשלם להכלה דמי בושת דידה ולפי דעתי חייב החתן לשלם לה לא פחות מסך חמשים מאג'ידי שהוא חצי הסך שקצבו ביניהם בלתי מגרעת. וירוצו את גולגלתו ויכופו אותו ליתן הסך הנז' ואם יתן כתף סוררת לא יניחו אותו לישא אשה אחרת עד שיקבל עליו את הדין וישלם הסך הנז' להכלה עספ"א. זהו הנלע"ד להלכה ולמעשה וראוי להודיע להחתן שעדות שמים וארץ שקבל ושתק לפי דבריו לאו מילתא זוטרתי היא וצריך לפייסה שתתרצה למחול בושת דידה ברצונה הטוב בסך הנז' וצור ישראל י"מ וימ"ן לעבדו באמת וישר ולאפס פנאי לא אעלה ארוכ'ה:
הצעיר יש"א ברכה ס"ט: