שות שמחה לאיש· רבי יעקב שאול אלישר
חו"מ · סימן יז
שאלה (מבני מתא מחסיא אשור יע"א). ראובן ושמעון בני יעקב שהניח להם אביהם חצר ובתים ומטלטלי הבית. והיה על אביהם חובות ומשכנתות על הבית הנז'. ועמד בנו שמעון ופרע כל החובות שהיה על אביו שהיה חייב לאחרים. וראובן הנז' לא היה יכולת בידו לסייע לאחיו שמעון בפרעון החובות כלל. ושוב עמד שמעון הנז' וכתב שער על אחיו ראובן הנז' שאין לו חלק ונחלה בירושת אביו יעקב לא ממקרקעי ולא ממטלטלי. וזה נוסח השטר שכתב עליו והועתק מגוף שטר העיקרי המקויים. להיות וכו' ובכן לפ"ע הח"מ בא ראובן בן יעקב מדעתו וכו' ואמ"ל אתם הוו עלי עד"ג וקנו מידי קגו"ש וכו' וכתבו בכ"ל ש"ז ויפוי כח באופן המועיל ומספיק וחזי לפו"ד וחתמו ותנו ביד אחי שמעון להיות בידו לעדות ולזכות ולראיה מהימנא מחמת מה שאני מודה לפניכם הודאה גשו"ק היות אמו"ץ שכל מה שפרע אחי הנז' הוא בידיעתי וכל מה שעשה הרי הוא רצוי ומקובל עלי וכנגד כל החובות שפרע אותם אחי הנז' מעתה ומעכשיו החלטתי לו הבית שהניח מר אבי נ"ע עם כל מטלטלי הבית שבתוכו לו לבדו דוקא. וקבלתי מידו בעד ירושת מ"א נ"ע סך שני אלפים גרוש צאנ סו"ל ועלו ובאו לידי במשלם עספ"א. ומו"מ לא נשאר לי על אחי הנז' מצד ירושת מ"א נ"ע לא מקרקעי ולא מטלטלי לא כסף ולא שו"ך לא ממונא ולא דררא דממונא ולא שום מידי דמתקרי נכסים ולא שום טו"ת ודו"ד ולא יש לנו עליו שו"ש ק"ו ואפי' ח"ס והדרת הראש. ואני יודע בבירור שמגיע לי מצד ירושת מ"א הנז' קרוב לעשרת אלפים גרוש ממש בלי גוזמא ועכ"ז נתרציתי בהסך הנז' ריצוי גו"ש לפו"ד ואת היותר מחלתי מחילה גו"ש לפו"ד מחילת עלמין וכו' וקנינא אג"ס אנן דחת"ל מיד ראובן הנז' בקגו"ש במדל"ב מ"ך לקיים כל הנז"ל וגם נשבע ראובן הנז' ש"ח בת"כ ע"ד המב"ה וע"ד הנב"א לאשר ולקיים את בל הנז"ל והכל דלא וכו' ודלא וכו' בביטול וכו' ובפיסול וכו' וא"ח וחו"ח וכו' כא"ח וכחו"ח וכו' וע"ד אמו"ץ וכו' וקיים ע"כ נוסח השטר המקויים הנז' הצל"ע:
ואחר עבור זמן רב שהיה ראובן הנז' דר בעיר אחרת עמד שמעון אחיו ומכר את כל החצר והבתים של אביו הנז' להזולת בשטר מכר גו"ש כדין ומסר בידו כל כחותיו ובכלל מסר בידו השטר פטורין ומחילה הנז' שכתב לו אחיו ראובן הנז'. ושוב אחר עבור זמן רב ממכירת הבית והחצר הנז' בא ראובן לעיר שמעון והקונה הבית הנז' ותבע בדין חלקו ונחלתו בחצר ובתים של אביו הנז' באומרו שהוא לא מכר ולא נתן חלקו ונחלתו בחצר ובתים הנז' לאחיו שמעון הנז' כלל. ושמעון מכר חלקו וחלק אחיו שלא כדין ועמדו לדין כולם יחד והוציאו לפני ב"ד הקדוש השטר של פטורין הנז' מקויים כדין וכהלכה וראובן הנז' טען כנגדם שאין כח בשטר הפטורין הנז' להפסיד חלקו ונחלתו בחצר ובתים של אביו הנז' כלל מכמה טענות. חדא דבמאי קנה אחיו שמעון חלק ראובן אחיו בחצר אביהם אם מכח הפטורין והמחילה הלא ידוע דאין קרקע נקנית בלשון מחילה כלל רק בלשון מכר או מחלה. ואי משום שכתוב בשטר הנז' מו"מ החלטתי לו הבית וכו' אין קרקע נקנה בלשון החלטה ואפי' בשכ"מ לא מהני לשון החלטתי כדמהני בשאר לשונות כמו יטול יזכה ויחזיק וכ"ש בבריא דודאי לא מהני לשון זה דהחלטתי לאשוויי לשון מכירה או מתנה. שנית דכתוב בשטר הנז' לו לבדו דוקא ולשון זה משתמע נמי לו ולא לב"ך לו ולא ליורשיו וא"כ אינו יכול למוכרו ללוקח כלל וכיון דמשמע נמי הכי יד בעה"ש על התחתונה ואינו מתבטל השטר הנז' לגמרי דהרי הוא קיים בעבור מחילת המטלטלים שהניח אביהם:
ומה שכתוב בשטר הנז' דלא וכו' ודלא וכו' הם דברי העדים דוקא ולא העידו שכן צוה להם ראובן וא"כ ל"מ כלל מ"ש העדים מעצמם דלא וכו' לאשוויי יד בעה"ש על העליונה. ואי ממ"ש בשער הנז' כתבו בכ"ל ש"ז ויפו"ך וכו' וא"ח וחו"ח וכו'. וגם אי משום קנין באחרונה נאמר דמגופה של קרקע קנו מידו. הנה הרואה יראה דכל אלו הלשונות לא נמלטו מפלוגתא דרבוואתא ומוקמינן ארעא בחזקת מאריה קמא כידוע:
הן כל אלה טענות ראובן הנז' היורש לבטל ולאורועי כח שטר פטורין שביד אחיו והקונה הנז"ל וכששמעו בדה"ץ את כל טענותיו הנז"ל דדינא קא משתעי גם המה בחכמתם נסתפקו בזה ומיראי ההוראה הם ולא רצו לסמוך על דעתם לחוד כי אם עד שיפסקו הדין הלכה למעשה רבני וגאוני תקיפי ארעא דישראל ב"ד הגדול שבירושלם ה וכאשר יגזרו אומר שכן שוהד"ן כן יעשו ודבריהם אחור לא ישוב ויבא שכמ"ה:
תשובה גלוי וידוע לפניו יתש"ל דלא צילא דעתאי לפי רוב טרדותי וגם חולשת מזגי כי הנה נא זקנתי ושמעתתא בעיא צלותא. אך מה אעשה כי השאלה באה ונהיתה מב"ד הצדק ואיני יודע מי הם הבע"ד ומי השולח לידי השאלה כי איש ידיד שלח אותו בשם ב"ד הצדק הי"ו וגם איניני יודע מי הם הבדה"ץ הי"ו. ומילתא כדנא נחוץ אנכי לחוות דעתי דעת הדיוט מה שתעלה מצודתי לפי קוצר השגתי יען שאיני יכול למנוע עצמי ואלד'ים ה' חילי הוא יעזור לי הוא צורי וגואלי וזה החילי בס"ד:
פתח דברי נראה מתוך השאלה או שהשואל ת"ח ובקש טענות אולי יעלו לפו"ד או שסמך עצמו לאיזה ת"ח וסידר לו הטענות לפני ב"ד הצדק הי"ו. ואנא נפשאי הנני ב"א להשיב כל טענותיו אחת לאחת. טענה ראשונה שטען דבמאי קנה אי מכח המחילה הלא ידוע דאין קרקע נקנה במחילה. לזאת אשיב כי האמת לשון מחילה בקרקע לא מהני אבל כשהיא מחילה בקנין מהני ומהני וכן כתב הרשב"א ז"ל והביאו מרן ז"ל בב"י סי' רמ"א וז"ל שאלת ראובן היה תופס הקרקע של שמעון ולא היה יכול להוציאו מידו עד שאמ"ל ראובן לשמעון מחול לי הקרקע ותן לי שטר מחילה ואתן לך ק' דנרים ותסתלק מהקרקע ועשה כן שמעון וכתב לו שער שמחל לו אותו קרקע בק' דינרים ואח"כ טען שמעון על ראובן לא קנית בשטר זה דהו"ל כידי מסולקת ממנה דלא קנה וכו' תשו' הדין עם ראובן דכל שקנו מידו אפי' באומר דו"ד אין לי על שדה זו קי"ל דמגופה של קרקע קנו מידו וכו' יע"ש. גם הריטב"א ז"ל בפ' חזקת הבתים כתב דמחילה בקנין בקרקע מהני. וע' להרב הכנה"ג ז"ל בסי' רמ"א בהגהב"י ס"ק מ"ג שהביא דברי הריטב"א והרשב"א וגם בס' מורה צדק דכתב בשם מהרי"ב דמהני מחילה בקרקע בקנין. ושוב הביא משם מהראד"ב דיצא לחלק בין אם המחילה הויא בקרקע לבד או אם המחילה היא בקרקע ומטלטלים וכו' וסיים דבריו דאם כתוב בשטר שמחל לו כל מה שנשאר מאביהם ולא כתב שמחל לו כל מה שיש בידו וברשותו ממה שנשאר מאביהם אינו תוקע עצמו בחילוק זה. ועור הביא דברי הב"ח ז"ל שכתב דהרשב"א ז"ל מיירי שכתב שמחל לי כל הטענות שהיו לו על הקרקע. וא"כ דון מינה לנ"ד דאיכא קנין וגם כתב בפירוש לא נשאר לי שום טו"ת לא ממקרקעי ולא ממטלטלי וגם כתב בכללות מצד ירושת מ"א כל המגיע לי וכו' ומחלתי וכו' ונוסף גם הוא דרמי עליה חומר השבועה ודאי ופשוט דמהני:
עוד כ' השואל ואי משום שכתוב בשטר מו"מ החלטתי לו הבית וכו' אין קרקע נקנה בל' החלטה רק בלשון מכר או מתנה גם בזה אמינא לפי דעתי דשפיר נקנה קרקע בל' החלטה. אבל כתר לי זעיר ואחוך קורא נעים דלשון החלטה לא יוצדק רק בדבר שיש לכשנגדו חלק בו או שהוא שותף בדבר או שהוא ממושכן בידו או שהוא משועבד לו באופנים כאלה צודק לשון החלטה. וכמ"ש במס' מציעא דט"ז ע"ב א"ר זירא מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו ופירש"י ז"ל שטרי חלטאתא שטר שכתבו ב"ד למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שילם וירדו לנכסיו ושמו לבע"ח אחד מהן ונותנין לו שטר שעפ"י ב"ד באה לו עכ"ל. וזהו שומא הדרא המובא בעור ובש"ע סי' ק"ג שמחליטין לו ב"ד הקרקע של הלוה בעד חובו וכשיהיו לו מעות ללוה מחזיר המעות ונוטל הקרקע. אך אם הוא מעצמו החליט לו הקרקע למלוה בינו לבינו בלי טורח ב"ד וכגון שאמר לו טול זה בחובך אינו חוזר הקרקע לעולם. ואף בשומת ב"ד אם קנו מידו אינו חוזר. והריטב"א ז"ל כתב דאם כתב שטר עליו אף בשומת ב"ד אינו חוזר הוב"ד בס' או"ת ז"ל בסי' ק"ג יע"ש:
באופן דפי' החלטה הוי מכר גמור קרא כדכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות ותרגם אונקלוס לצמיתות לחלוטין והכי איתא בת"כ לצמיתות לחלוטין והכי איתא בש"ס ערכין ד' ל"א ע"ב לצמיתות לחלוטין ורש"י ז"ל פירש בפירוש המקרא לצמיתות למכירה פסיקא לחלוטין לעולם. ופירוש צמיתות פירש שיוצא מרשות מוכר ונכנס לרשות לוקח. והראב"ע ז"ל פי' צמיתות כריתות כמו יצמיתם ה' אלד'ינו. והכי איתא התם בערכין בראשונה היה נטמן כל יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל הזקן וכו'. ומכאן למד ה' משכנות הרועים באות ה' ס"ק ק"ב במי שמשכן ביתו לחבירו והתנה עמו שאם לא יחזיר לו המעות בסוף ג' שנים יוחלט לו הבית לכל ימי חייו והלך הממשכן לעיר אחרת ונתעכב שם שבעה חדשים ובא זמן הג' שנים והלך בעל החצר לבקש הממשכן ולהחזיר לו מעותיו ולא היה בעיר וכשבא רצה ליתן לו מעותיו שיחזיר לו החצר והלה טוען שכבר עברו הג' שנים וכבר הוחלטה לו והעלה דזכה בחצר שהוחלט אף שלא היה בעיר ולמד דין זה מהך מתניתין דערכין הנז' במכ"ש שהרי שם היה נטמן לכתחילה כדי שלא יגאל אותו כל שכן הכא דהלך לדרכו ונתעכב וממילא הוחלטה לו יע"ש: וכן נמי חזה הוית להרב משכנות יעקב בחח"מ סי' מ"ה הוב"ד בספר פתחי תשובה לח"מ סי' רנ"ג שנשאל באשה אלמנה שבעד סכי כתו' ובעד שנתחייבה לזון ולהשיאה לבתה מבעלה הא' וגם בעד שנתחייבה לזון לב' בנותיה מבעלה השני ולהשיאן החליטו לה החצר ואח"כ מתה בה אחת מהשתי בנות וקמו היורשים לבטל ההחלטה כיון שמתה הבת ולא הכניסתה לחופה. וזו הלכה העלה דזכתה האלמנה אף שמתה הבת שהם לא נתנו לצורך נשואים אלא הם נתנו להאלמנה והיא התחייבה את עצמה להשיאה כשתגיע כשתצטרך וכו' וכתב עוד וז"ל ועוד יש לחלק ולומר בעיקר דין האומדנא בזה בין מתנה למכר דהכא הוי מכירה גמורה בעד חובותיה ואף שהוא שוה יותר אין אונאה לקרקעות עד פלגא. מעתה אין כאן אומדנא דאפשר דאף ששוה יותר היו מחליטין לה הבית אף שהיה עולה על דעתם שתמות אחת מהבנות דאין דמים ידועים לקרקע עש"ב:
נקיטינן מדברי הרב ז"ל הללו תלת מילי א' דלשון החלטה יוצדק בכגו"ד דהאלמנה היה לה שעבוד כתובתה על הבית ואמטו"ל נקטו בלשונם ב"ד הצדק אשר היו באותו זמן לשון החלטה. וגם אשמועינן דהחלטה הוי מכירה גמורה כמו שהעתקתי דבריו. וגם דבאופן כזה אמרי' אין אונאה לקרקעות עד פלגא וכמ"ש מרן ז"ל בש"ע סי' ר"ה ס"ק ד'. דון מינה לנ"ד שכך כתוב בשטר דנ"ד וכנגד כל החובות שפרע אחי מו"מ החלטתי לו הבית וכו' וא"כ אף אם עתה שוה יותר אנן סהדי דבאותו פרק שלא היה יכולת ביד ראובן לפרוע חלקו וגם שקבל במזומן ב' אלפים גרוש הא ודאי אף שהיה עולה בדעתו שתתיקר הבית גמר ומכר ובפר דאין בהם דין אונאה כנז"ל:
ואם כן אחר שהוכחנו דמילת החלט הוי מכר גמור ושפיר יוצדק לכתוב החלטתי יען דלשמעון היה לו מחצית החצר והבית מפאת ירושת אביו ובמחצית השני יש לו שעבוד שפרט החובות והמשכנתות שמשכן אביו ונכנס הוא במקום בעל המשכנתא והמלוה יפה כתב הסופר בלשון השייך וצודק. ומידי הוא טעמא שבשכ"מ לא נקטו לשון החלטה כמו דנקטו יטול יזכה יחזיק יהיה וכו' כיון שאינו צודק רק בדבר שיש לשכנגדו שעבוד בו וכדאמרן:
ומה שטען עוד שכתוב בשטר החלטתי הבית לו לבדו דוקא דמשתמע נמי לו ולא ללוקח ומקבל מתנה דהוי ב"ך. הן אמת דמשתמע הכי אך אח"כ סתר דבריו אלו שכתב ומו"מ לא נשאר לי על אחי הנז' מצד ירושת מ"א נ"ע לא ממקרקעי ולא ממטלטלי לא כסף וכו' ואם איתא דכונת לו לבדו משמעותו לו ולא לב"ך דהיינו לוקח איך אמר אח"ך דלא נשאר לו על אחיו ממקרקעי הרי נשאר לו זכיה בקרקע שלא יוכל למוסר ולא ליתנו במתנה כי אחרי מות אחיו לפי טענתו יחזור לו הקרקע כי לו לבדו החליט ולא ליורשיו וב"ך. והלא כבר ידוע מ"ש הריב"ש ז"ל סי' ת"ף ופסקו מרן בש"ע ח"מ סי' ס"א ס"ק ע"ו דמדקדקים לשון השטר ודנין עפ"י אותו הדקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי וכו' ע"ש. וא"כ חיובא רמיא עלינו לדקדק בלשון השטר דדבריו סתראי נינהו וחל עלינו חובה לילך אחר התחתון וכמו שפסק מרן בש"ע סי' מ"ב ואם אפשר לקיים שניהם שלא יהיו סותרים מקיימים אותם ולדעת הסמ"ע אפי' אם אפשר לקיים שניהם בדוחק מקיימינן וכד דייקינן שפיר דלפי טענתו דמילת לו לבדו דוקא הוא לאפוקי ב"ך ויורשיו היה די שיאמר החלטתי הבית לו דוקא והיינו ממעטים יורשיו וב"ך ולמה כתב לו לבדו דוקא. אלא ודאי דמילת לו לבדו כוונתו רצויה דהבית היה בשותפות בין ראובן ובין אחיו ועתה בעד החובות שפרע החליט לו הבית לו לבדו הכונה שנסתלק הוא ונשארה הבית לו לבדו בלי שום שותף. וזהו השלילה המחייבת ממילת לו לבדו שאין חלק לזרים אותו קרא כדכתיב (במשלי ה') יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך זהו המכוון האמיתי ובזה אין נסתר מחמתו וכן כתב רי"ו ופסקו מרן בש"ע סי' ס"א ס"ק ט"ז אין הולכין בשטר אחר הלשון אלא אחר הכונה ועוד אימא לך כמה קראי דמוכיחי דמילת לבדו ממעט שאין לזרים אתו כדכתי' לא טוב היות האדם לבדו ויותר יעקב לבדו ונשגב שם ה' לבדו:
ואם לא תרוה צמאונך אביא לפניך תשו' הרשב"א ז"ל והביאה מרן ז"ל בב"י ח"מ סי' רנ"ז מחודש ג' וז"ל כתב הרשב"א שאלת ראובן נתן מחצית ביתו לבנו ושייר במתנתו כלשון הזה ושיירתי לעצמי בלבד דירה ומזונות ואח"כ נשא אשה ורוצה לדור עם אשתו באותו מחצית ולמשכן קצת מהם לצורך מזונות והבן טוען שלא שייר אלא לעצמו בלבד וכו'. תשו' שורת הדין נותן וכו' אבל כשמשייר לעצמו מסתברא לי שאף לאשתו שייר דלא עלה על הדעת שלא יהיה לו שמש לשמשו. ויצטרך הוא לאפות ולבשל לעצמו ולא גרעה אשתו משמש והא דקאמר לעצמו לבד הוא לומר שלא ידורו עמו אפילו בניו הקטנים ולא הנטפלים עמו עכ"ל הצריך יעש"ב. הרי דמילת לבד ממעט שלא יהיה לזולתו זכות לדור עמו לולא אשתו כדי לשמשו במקום שמש. ואם איתא דמילת לו לבדו ממעט לוקח ומקבל מתנה אמאי קאמר הרשב"א ז"ל דמילת לעצמו בלבד ממעט בניו הקטנים והנטפלים ולא קאמר דמיעט ב"ך דהיינו לוקח ומקבל מתנה אלא ודאי כדאמרן דמילת לבד לא יוצדק למעט רק שלא יהיה אתו עמו שום נ"ש כלל. ודון מינה ואוקי באתרין דמילת לו לבדו אינו ממעט לוקח ומקבל מתנה רק שלא יהיו זרים אתו עמו. וליותר יפוי כח כתבו בשטר לשון זה להראות שכבר סילק זכותו ולא נשאר לו שום חלק ונחלה בבית הנז' כי אם הכל הוא לאחיו לו לבדו דוקא:
ודרך אגב ראתה עיני להרב עדות ביעקב ז"ל סי' ודרך ע"ג שהביא תשו' הרשב"א ז"ל כת"י וז"ל מי שנתן מחצית לראובן (ט"ס נפל בהכרח וצ"ל לבנו כמובן מסוף דבריו) ושייר לעצמו בזה הלשון ושיירתי לעצמי בלבד דירה ואח"ך נשא אשה ורוצה לדור הוא ואשתו והבן טוען שלא שייר כי אם לעצמו בלבד והוא טוען שאשתו כגופו הדין עם מי. והשיב דבמשייר לעצמו דירה מסתברא שאף לאשתו שייר דלא עלה על הדעת שלא יהיה לו שמש לשמשו ויצטרך הוא לאפות ולבשל ויהיה נקלה ועבד לו עכ"ל הרשב"א ז"ל. וכתב הוא ז"ל וז"ל ונלע"ד תולעת יעקב דה"ה והוא הטעם שאם מכר בית לשמעון ע"מ שידור בה כו"כ שנים ויש לראובן אשה ובנים ורוצה לדור בה הוא ואשתו ובניו ודאי דאין שמעון מצי למחות בידו שלא שייר אלא לעצמו בלבד דאומדן דעת הוא שלא עלה על דעתו שישלח מעל פניו את אשתו ואת בניו ראוי לו לאדם שאשתו ובניו נגלים מעל שלחן אביהם ולא זו בלבד קאמינא אלא שאם זה היה אמוד להיות בביתו עבדים ושפחות לשמשו וכיוצא אומדן דעת הוא דכל ששייר לעצמו לכל כיוצא באלו שייר כך י"ל לפי סברת הרשב"א הזאת ותן לחכם ויחכם עוד. ושוב הביא תשו' הרשב"א ז"ל שהבאתי למעלה שהביאה הב"י בסי' רנ"ז הנז"ל שהעלה דאפי' בניו הקטנים לא ידורו עמו ולא הנטפלים עמו שהיא סותרת לזאת התשו' שמצא בכת"י הנז"ל והצ"ע:
ואני עפר יעקב לא זכיתי להלום דבריו דמהיכא הוליד הוא את דינו דשייר גם לאשתו ובניו ועבדיו ושפחותיו וכו' הלא תשובת הרשב"א ז"ל קורא בגרון דדוקא לאשתו ג"כ שייר שלא יצטרך לאפות ולבשל וכו' ומהיכן הוציא הוא דגם אשתו ובניו ועבדיו ושפחותיו ידורו עמו וממה שכתב ותן לחכם ויחכם. עוד אמרתי לפקע"ד דהוציא דין זה מתרי טעמי האחד שבנדון הרשב"א ז"ל כשנתן מחצית הבית לא היה נשוי אשה ואח"כ נשא משא"כ בנדונו שכבר היה נשוי אשה והיו לו בנים. טעם הב' שבנדון הרשב"א ז"ל היה כתוב ששייר לעצמו בלבד משא"כ בנדונו שלא כתב כ"א שידור הוא בה כו"ך שנים. זה נלע"ד דמשום ב' טעמים הללו שיש הפרש בין נדון הרשב"א ז"ל לנדונו דקדק הוא ז"ל בטעם ואומדנא שכתב הרשב"א ז"ל שלא עלה על דעת שילך הוא לאפות וכו' ובכח האומדנא ההיא דקדק והוציא דינו הנז"ל: אך! זו היא שקשה כמלונה במקשה לפקע"ד מה מצא בתשובה האחרת שסותר את דבריו דהנה בתשו' שהביא הוא ז"ל לא נשאל הרשב"א ז"ל רק על האשה והשיב דלא עלה על דעתו לאפות ולבשל והרי היא באה במקום השמש. וכן כתיב בתשו' השניה גם כן כדברים הללו אלא שסיים בדבריו דמילת בלבד ממעטינן בניו והנטפלים עמו. ובתשו' שהביא הוא ז"ל לא סיים בדברים הללו ואפשר דאם היה נשאל על מילת בלבד היה משיב כן כמו שהביא בתשו' האחרת ולא ראיתי שום סתירה לע"ד האמת אתמהה:
שוב מצאתי לה' מטה שמעון ז"ל בסי' רנ"ז הגהב"י שהק' כן לה' עדות ביעקב ז"ל והאריך למעניתו יעש"ב:
ואם יעלה על דעתך תינח תיבת לבדו כבר פירשנו כוונתו ככל האמור ומדובר לעיל מ"מ תיבת לו לבדו דוקא הוי לישנא יתירה ואמאי לא נימא לישנא יתירה לטפויי למעט ב"ך ולוקח ומקבל מתנה הא ודאי לאו מילתא היא ולא ניתן ליאמר דמלבד דכבר השריש לנו הרשב"א ז"ל הוב"ד בב"י ח"מ סי' ס"א דאין לנו רשות לדון בדמיונות אלא במקום שאמרו בגמ' ובמקום שלא אמרו אין לנו רשות לדון בהם יע"ש. וכמה דיות. נשתפכו בתשו' הרשב"א הלזו וכמה חילוקים נאמרו בתשו' הרשב"א דנראים כסותרים. והרב מהרלב"ח ז"ל בסי' ל"ח כללא כייל דלא אמרינן לישנא יתירה לטפויי אלא. כשאי אפשר לפרש נגד טענתו מוכרחים אנו לומר לישנא יתירה לטפויי אבל אם אפשר לפרש נגד טענתו אף שהוא לישנא יתירה לא אמרינן דאתא לטפויי יעש"ב. והר' החבי"ב ז"ל הביא דבריו שם בסי' ס"א הגהב"י ס"ק ג"ן בלתי חולק. גם הר' כנסת יחזקאל ז"ל בסי' ק"א הבי"ד הרב מט"ש שם בסי' ס"א הנהב"י ס"ק כ"ד הביא כמה תירוצים לתרץ בעד הרשב"א ז"ל וכתב הוא ז"ל וז"ל וכולם אין נוחים לי רק המובחר שבכולם הוא מה שחי' הרדב"ז ז"ל בתשו' דלהוציא ס"ל להרשב"א ז"ל דלא אמרינן לישנא יתירא לטפויי כי אם מ"ש בגמ' אבל להחזיק ודאי אמרינן יעש"ב:
אמור מעתה דכבר פירשנו כוונתו נגד טענתו. זאת ועוד כיון דזה שמעון דנ"ד ברשות ירד אל הבתים והחצר וא"כ הוא נקרא מוחזק. וראובן שבא. להוציא מתחת ידו ודאי לא אמרינן לישנא יתירא לטפויי אתא ובזה ניצולים אנחנו ממ"ש השואל דנימא יד בעלי השטר על התחתונה לגבי שמעון. והאמת לא כן הוא. דבעה"ש נקרא ראובן וכמ"ש ה' מהר"ש הלוי ז"ל בח"מ סי' יו"ד וי"ב והרב מהר"א ששון ז"ל סי' נ"ה והרב. משאת משה ז"ל סי' ז"ן כולהו ס"ל דמי שרוצה להסתייע עמ"ש בשטר הוא נקרא בעל השטר וידו עה"ת. וע' לאחרון זמנינו הגאון הרב שער אשר ח"ב סי' ח"י שכתב וז"ל הגם שהלוקח בידו השטר מ"מ כיון דבדין ירד בתוך הקרקע הוא הנקרא מוחזק והמוכר שטוען שכך היה התנאי והרי הוא בא להוציא ומסתייע מדברי השטר וכבר נודע דרבו הסוברים דלהחזיק יד בעל השטר על העליונה ומצי למימר קי"ל כוותייהו יע"ש:
גם הרב זרע אמת בח"ב ביו"ד סי' ס"ג פלפל בחכמה והאריך למעניתו ברוחב מבינתו ואסיק דהמלוה נקרא מוחזק כיון שהקרקע ממושכן בידו ועליו להרים דגל הקי"ל הגם דהלוה תפוס במעות לא חשיב מוחזק כיון שלא חל הספק באותן המעות ומה גם דבמשכנתא כולי עלמא מודו דכל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא יעש"ב:
דון מינה לנ"ד דהבית הזאת כבר היתה ממושכנת מזמן אביהם ובא שמעון ופרע ונכנס במקום המלוה והיה ממושכן הבית בידו ובא ראובן מרצונו כמ"ש בשטר והחליטה לשמעון וקנו מידו ושמעון מכרה לאחר דדינא הוא דאפי' אם היה לוקח אותם בשומת ב"ד כשמכרה לא הדרא אליבא דכ"ע ודאי ופשוט דשמעון הוא המוחזק ובכל ספק שיפול מצי למיטען קי"ל וזוכה בדין וכדי להוציא מידו לא אמרינן לישנא יתירא לטפויי:
ומה גם שכתוב בשטר דלא כאסמכתא ודלא וכו' דלדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו הורה לנו בח"מ סי' ס"א ס"ק ה' דאם כתוב בשטר דלא וכו' ודלא וכו' הוי יד בעל השטר על העליונה ובזה לא יש שום פקפוק. זולת מה שטען השואל דהם דברי העדים ולא העידו שכן ציוה להם ראובן כי באמת נשארתי נבוך בזה דהלא בנוסח השטר המוצג בשאלה כתוב לפ"ע הח"מ בא ראובן ן' יעקב מדעתו וכו' ומילת וכו' מורה שיש כתוב עוד מדעתו ורצונו והשל"ד ואמר לנו אתם הוו עלי עדי"ג וקנו מידי קגו"ש במדל"ב וכו' וכתבו שטר בכ"ל ש"ז ויפו"ך וחתמו ותנו ביד אחי שמעון להיות בידו לעדות ולראיה מהימנא וכו' הרי העדים מעידים שהוא ציוה להם לכתוב בכ"ל ש"ז ויפו"ך וכו' ואיך נוכל לומר דמדעתם כתבו העדים ואפי' אם יאמרו שמדעתם כתבו לא מהימני וכבר כתב המרדכי בפ' מי שמת דאם כתוב וא"ח וכו' כא"ח וכו' וכתחז"ל אחר שחתמו העדים אף אם נשאל להם עתה ויאמרו לא כך היה לית לן בה דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא ואין חוזרים ומגידים וכו' ופסקו מור"ם ז"ל בסי' רי"ב ס"א והרב מ"ץ ח"ב סי' יו"ד כתב דאם כתוב ואמ"ל לכתוב בכ"ל ש"ז ויפו"ך אפילו מטבע נקנה בחליפין וכ"פ הרב לחם רב סי' קמ"ט וקנ"ג ומהר"י הלוי ז"ל סי' ס"ו ועוד כמה רבנים עיין בס' שבט בנימין ז"ל סי' טו"ב וסי' כ"ד וע' בס' לחם שלמה ה' קנין סודר סימן צ"ב ובודאי דמצי שמעון לומר קי"ל ככל אלו הרבנים ז"ל אף אי איכא פלוגתא כ"ש דבזה כמעט כ"ע מודים:. ובר מן דין מלבד דיש קנין באחרונה דאמרי' דמגופא של קרקע קנו מידו וכמ"ש הרשב"א ז"ל הבאתי דבריו לעיל עוד זאת יתירה דרמו אכתפיה חומר השבועה שנשבע ע"ד המב"ה וע"ד הנב"א לאשר ולקיים את כל הכתוב בשטר וידוע דשבועה עם קנין משוה קנין גמור ובפרט בנ"ד דאיכא ב' אלפים גרוש שקבל ביד ודאי דזכה שמעון אליבא דכ"ע כיון שקנה בכסף ובשטר ובקנין סודר ובשבועה אלא דבשטר כתו' בל' החלטה וכאמור וראובן יחוש לעצמו מפני חומר השבועה שלא יכשל בה ואם לא יחוש מע' ב"ד הצדק הי"ו יכופו אותו לקיים שבועתו:
כלל העולה דזכה שמעון בטענתו בבית ובחצר וראובן אחיו אין לו חלק בבית ולא נחלה בחצר זה נלע"ד להלכה ולמעשה ויען כי מי ששלח לידי השאלה ידיד עליון נח'ץ ינח'ץ ואזהרה שמעתי להשיב תו"מ זוהי סיבה כי לא באתי בארוכה. וצור ישראל יצילנו משגיאה שלא נכשל בדבר הלכה. כ"ד אי"ש צעיר לאו בר סמכא:
הצב"י יש"א ברכה ס"ט: