שות שואל ונשאל חלק א· הרב כלפון משה הכהן [הכמ"ה]
יורה דעה · סימן קעט
שאלה נמצאו בריאה ג' תולעים שכתב ה' שבת אחים סי' ל"ו סט"ז דאסור לאכלה ואסור למוכרה לעכו"ם דקעבר על לפני עור דאינהו מוזהרים על אבר מ"ה וציין להשמ"ח ע"ש ובשמ"ח לא מצאתי כלום מזה כעת אולי ט"ס וצ"ל ראש אפרים] דלפי הנראה הדברים תמוהים א') מה ענין אמ"ה לתולעים בריאה ב') דמסתמא הגוי מבשלה ועי"ז לא נשאר חיות בתולעים או שקודם שימכרנה יטילנה ברותחים והו"ל כנבלה דלא מפקדי עלה ואמרתי לעיין בזה בעה"ו:
תשובה גרסינן בחולין דף ס"ז אמר ליה רבינא לאמיה איבלע לי ואנא איכול (אדרני דכוורי שהם תולעי הדגים קאי ע"ש) א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דמשתריא והני מדלא קא מהניא להו שחיטה באיסוריהו קיימין אבל דגים באסיפה בעלמא מישתרו והני כי קא גבלן בהתירא קגבלן ופירש"י בשחיטה משתריא ואלו שגבלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו מכל הבהמה תאכלו נפקא לן לקמיה אבל הני באיסורירו קיימי ע"ש וכונתו לע"ד דההבדל הוא בזה שאם התולעים נתגדלו ונתהוו מדבר המותר מותרים ואם מדבר אסור אסורים ולכן בדגים דגדלי בהו תולעים וגיף הדגים מותרים גם תולעיהם מותרים אבל בבשר של הבהמה שנתגדלו בה תולעים בחיים שאז יש על הבשר ההוא איסור אבר מן החי והם נתגדלו ממנו אסורים על דרך כל היוצא מן הטמא טמא וכל היוצא מן הטהור טהור ולפ"ז אין התולעים אסורים משום אבר מן החי רק משום תולעים ומ"ש רש"י באו מאיסור אבר מן החי אינו רק לשלול שאין אותו דבר שנתגדלו בו מותר אלא אסור הוא מצד אבר מן החי וא"כ גם התולעים שבה אסורים דלא שייך לומר בהו כי קא גבלן בהתירא קגבלן כמו גבי דגים. וכן יש להוכיח מדתניא שם ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנים שבבהמה וקשה דהלא מקרא זה אתולעים ושאר שקצים ורמשים קאי והי"ל לקרא לרבותו גבי דמו בנפשו או גבי בשר בשדה טרפה דמרבינן מניהו אבר מן החי ובשר מן החי ולא גבי תולעים אלא ודאי דהאיסור אינו רק משום שקצים אלא דע"י היותו מן החי הו"ל בתור שקץ וכאמור וכן יש להוכיח ממה שלא כתב הרמב"ם דין זה גבי איסור אבר מן החי ובשר מן החי וכתבו רק גבי תולעים וכן מרן בש"ע כתבו רק גבי תולעים סי' פ"ד ולא גבי איסור אבר מן החי ובשר מן החי דסימן ס"ב. והכי נמי מסתברא לע"ד דאטו אבר מן החי או בשר מן החי שנתהוה בהם תולעים או שהיו כלם תולעים הוי באותם תולעים איסור אבר מן החי וכן יש להוכיח מדאיתא בשאלתא פ' שמיני ואלו שרצים דגדלי מאוכלא וממשקה הנהו לאו כשרצים דמו אלא כאוכל ומשקה דמו כגון בשרא וכוורי דאיתליעו שרץ כדאמר רבינא לאמיה איבלע ליה ואנא איכול דתניא על הארץ להוציא את הדרנים שבעדשים ואת היתושים שבכליסין ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא בר נפחא לרבינא והא תניא את נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה א"ל הכי השתא התם בהמה בשחיטה משתריא לכי שחיט לה לבהמה אהניא לה שחיטה לדידהו לא אהניא להו שחיטה והויא ליה כאבר מן החי ולא מיתר בשחיטה דבהמה אבל בשר ודגים כי גדלי התירא הוא ע"ש ויל"ד דהול"ל והויא לה אבר מן החי וכף הדמיונית פה למה ליה ולהאמור א"ש דהם דומים רק בזה שלא תועיל להם השחיטה כאבר מן החי שאין שחיטת הבהמה מועלת לו ולכן גם אם נשחטה הבהמה וסר ממנה אותו האיסור אבר מן החי שינקו ממנו תולעים אלו וגדלו ממנו מ"מ הם עצמם אכתי באיסוריהו קיימי אך האיסור אינו איסור אבר מן החי אלא איסור שקץ והכי נמי דייקי לע"ד דברי רש"י שכתב באו מאיסור אבר מן החי דהיל"ל אסורים משום אבר מן החי ולפיה"א אין הכונה רק על היות גידולם מדבר אסור:
הן אמת דיש פנים לומר דכיון דקי"ל היוצא מן הטמא טמא והני מאיסור אבר מן החי קגדלי א"כ הו"ל בהני תולעים ג"כ איסורא דאבר מן החי. אבל זה אינו דכיון דיש בהם חיות בפני עצמם אשר מכח חיות זה לא הוו בכלל שחיטת הבהמה א"כ מזה עצמו פקע מינייהו איסור אבר מן החי וחל עלייהו איסור שקץ והוא דומה ממש לנבלה שהתליעה דודאי מסתבר דאין איסור אותם תולעים משום נבלה אלא משום תולעים וכן בלי ספק דברים האסורים בהנאה שהתליעו אותם תולעים פקע מינייהו איסורא קמא וחל עליהו איסור תולעת שאין בה רק איסור אכילה ולא איסור הנאה ודומה זה למ"ש מרן סי' פ"ו ס"ז אפרוח שנולד מביצת נבלה וטרפה מותר והגם דהתם הוי טעמא משום דכי נוצר האפרוח מן הביצה לאחר שנסרחה והוי עפרא בעלמא מ"מ ילפינן מינה דלאו כללא הוא להיות כל היוצא מדבר אסור יהיה כמוהו וא"כ ה"ה לתולעי' אלו ותו דגם התולעים עפ"י הרוב וכמעט הכל מאיזה ליחה מוסרחת מתהוה ורק דלרוב דקות הדבר אין מורגש הסירחון. וכן יש להוכיח מדלא נקיט רש"י והשאלתא רק אבר מן החי ולכאורה הי"ל לומר בשר מן החי דאין כאן כלל אבר רק בשר ולהאמור א"ש דרש"י כונתו שיונק מן הבהמה שהיא חיה וכן השאלתא כונתו על הדמיון שאין השחיטה מועלת לו וכאמור. וכן יש להוכיח ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות מ"א ה' י"ז דתולעים הגדלים בבשר גם דלא הוו מחיים אלא אח"כ אסירי וטעמו דכיון דהבהמה ובשרה אינם מותרים אלא בשחיטה כל דבר חי היוצא מהם אסור שאין לו התיר אלא בשחיטה ושחיטה לא מהניא להו כמבואר בדברי המגיד ובדברי מרן בב"י סי' פ"ד וא"כ כמו דלהרמב"ם ודעמיה אין בתולעים הנז' איסור אבר מן החי כלל רק איסור שקץ שהרי איסור זה שייך גם בתולעי בשר שחוט שאינו מן החי א"כ מינה נמי לשאר פוסקים שאין לנו לחדש פלוגתא ולומר דבתרתי פליגי ולהרמב"ם אין כאן איסור אמ"ה ולשאר פוסקים יש איסור אמ"ה [עי' להדרכ"ת סי' פ"ד ס"ק קע"ו בשם ה' מנחת חנוך שכתב ג"כ דמהרמב"ם נראה דליכא איסור אמ"ה ע"ש] זהו הנלע"ד ועם שיש לכאורה סתירה לזה מדברי איזה פוסקים זהו הנלע"ד בכונת הגמרא:
ועוד נ"ל דאפי' אם נאמר דיש בזה איסור אמ"ה מכל מקום כי הוו תולעים הללו בכבד או בריאה אין בהם איסור אמ"ה רק איסור תולעים וכמו שפירש"י שם ד"ה קוקיאני תולעים שבכבד ושבריאה מינם ניים ועיילי ליה באוסייה כשהבהמה ישנה נכנסים בחוטמה ומשם לקנה ריאה וכבד וגו' ע"ש והגם די"ל דאין כונת הגמרא לאסרם רק מספק דשמא הכי הוי ולא מגופה וא"כ לעומת זה לגבי אמ"ה י"ל בהפך דשמא נתהוו מבשרה בחייה ואסירי משום אמ"ה מ"מ כיון דלהרמב"ם ודעמיה ליכא איסור אמ"ה כלל וכאמור ובזה אנו מסופקים אי מעלמא אתו או לא א"כ הו"ל ס"ס שמא מעלמא אתו ואת"ל מגופה שמא כהרמב"ם ודעמיה (וכן הזכיר דעתו מרן ז"ל בש"ע סי' פ"ד ס' ט"ז) דס"ל דאין בזה איסור אמ"ה וא"כ שפיר יכולים להושיטו לבני נח ולאכלו. וכל זה אפילו לשיטת הסוברים דספיקא דאורייתא יתא לחומרא מדאוריי' אבל לשיטת הסוברים הפר"ח ודעמיה דספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן אין צורך לכל זה דבחד מהני תרי ספיקי יש להתיר דכיון דספק הוא לגבי בני נח דלא שייך בהו איסורי דרבנן לא הוי כאן איסור וא"כ גם הם מותרים לאכול וכ"ש דמותר למכרה להם. ואי אמרינן דגם להסוברים דסד"א לחומרא מדאורייתא אינו אלא לדידן אבל לגבי בני נח כ"ע מודו דהספק רחמנא שרייה יש להתיר בחד מהני ספיקי וכאמור. אלא דלפי הנראה לא יש פנים לחלק בזה וצ"ע עוד בפוסקים אם יש פנים לזה:
וראיתי לה' ראש אפרים שכתב בשם הגהות איסור והתיר שבסוף הספר סי' ח' שכתב דע"י היותם גדלים באיסור אבר מן החי הו"ל שרץ גמור דהליכת החי הויא רחישה דתולעים ושם תמה ע"ז דמהגמ' מבואר דאיסורם משום אבר מן החי ולא משום השרץ השורץ ע"ש ולע"ד ל"ק דאדרבה הרב הנז' דייק לה דמדאפקינהו מואת נבלתם תשקצו משמע דאיסורם משום השרץ השורץ ולשון הגמרא שפיר מתבאר על הדרך שביאר הוא דעי"ז הו"ל אותה ההליכה כהשרצה. על הארץ אלא דלפ"ד הי"ל לרבויינהו מאיזה רבוי דהשרץ השורץ על הארץ אך למה שביארתי בעניותי דכי יניק מהאיסור הו"ל שקץ וכי גביל מההתיר לא הו"ל שקץ א"ש. וכן מצד הסברא יש להסביר הדבר דנפשו של אדם משקצת את הדבר האסור והיוצא ממנו ואינה מקפדת על הדבר המותר והיוצא ממנו גם מדברי ס' החינוך מצוה קס"ג נראה דאתי עלה משום תרתי משום השרץ השורץ ומשום אמ"ה ע"ש ונראה טעמו מדרבינן לה מואת נבלתם תשקצו:
ומש"ל להתיר מס"ס לכ"ע או מספק אחד להסוברים דסד"א לחומרא מדרבנן אין כל מקום להעיר ע"ז מצד דרבים חולקים על רש"י בפירושו התו' ודעמיהו והו"ל סברת רש"י יחידאה חדא דמסתמא יש ג"כ העומדים בשיטתו (ויש לחפש בזה) עי' לה' בית אפרים הנז' שהביא בשם הרוקח סי' קס"א כפירש"י ע"ש] ועוד דכבר כתבו הרבנים המורים בשבת אחים סי' נ"ו ס"ג ובישי"מ סי' ס' ע"ש] דגם סברא יחידאה מצטרפת לס"ס וא"כ נראה דה"ה לספק אחד דחשיב בתור ספק [לב"נ] ותו דהגהת ש"ד סברתו דאין בזה משום אמ"ה כלל וכמ"ש ה' בית אפרים בשמו ועוד דלהרמב"ם נראה דאין בזה איסור אמ"ה כלל ובודאי דבכה"ג לאו חשיב סברא יחידאה:
ועוד יש פנים להתיר מצד זה דכיון דמעורב נתבטל ברוב וכן צידד ה' פרי תבואה סי' ל"ו ס' ע"ב והגם דבריה לא בטילה אין זה רק דרבנן ולא שייך זה לבני נח אלא דשם כתב משם המשבצות זהב סי' ס"ק די"ל דביטול ברוב משום אחרי רבים להטות וי"ל דלישראל נאמר ולא לב"ן ועם כי עדין לא עמדתי ע"ז נלע"ד כעת די"ל דכיון דבני נח בכל דהו אסירי בבשר ואמ"ה כמ"ש הרמב"ם ] פ"ט מה' מלכים היו"ד] א"כ גם ע"י תערובת נמי אסור וכה"ג זכורני שכ' הרמב"ם ז"ל בפ' [ט"ו מהמ"א הי"ב] דחמץ כיון דאיסורו בכ"ש לכן אוסר תערובתו:
והנה ראיתי לה' לב שומע ז"ל מע' למ"ד אות מ' שכתב בשם ה' עה"ש יו"ד סי' ס"ב אות ו' דנ"מ בין אי ספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא או מדרבנן לענין ספק אבר מן החי דלמ"ד מדאורייתא אסור לב"נ ולמ"ד מדרבנן שרי ע"ש וזה סיוע גדול למ"ש להתיר מטעם ספק איסור אמ"ה מכמה פנים וכאמור אך ראיתי לו ז"ל שם בשם ה' עצמו בס' ווי העמודים סי' קל"ו אות ג' שזכר מ"ש בעה"ש וכתב ע"ז דאפשר דכיון דספקא דאורייתא לחומרא גם למ"ד מדרבנן חמיר טפי מאיסור ודאי דרבנן א"כ גם ספק איסור אמ"ה אסור להושיטו לב"ן גם למ"ד דאינו אלא מדרבנן כיון דחמיר ע"ש וכ"ה בספר ווי העמודים ע"ש אלא דלע"ד עם כי דבריו בווי העמודים הם באחרונה וזכר שם מ"ש בעה"ש מ"מ נראה דדבריו בעה"ש עיקר דהא דחמיר ספק דאורייתא גם למ"ד מדרבנן מאיסור ודאי דרבנן (מ"מ] אינו אלא דרבנן דמדאורייתא כל ספק רחמנא שרייה וא"כ לגבי ב"ן דלא שייך איסור דרבנן גם בכה"ג דהאיסור דרבנן הוא מצד הספק דאורייתא כיון דמותר מדאורייתא מ"מ אין כאן אלא איסור דרבנן וצע"ג בכונתו ז"ל. והנלע"ד בכונתו דכלפי מה שהוכיח בעה"ש מההיא דאבר המדולדל דאינו אלא דרבנן ומותר למכרו לב"ן ויליף מר ממנה לס' דאורייתא למ"ד דאינו אלא דרבנן לעומת זה כתב דראיה ליתא דאפשר וגו' וכאמור אך אם בלתי ראיה רק מצד הסברא [תו אם כתבו הפוסקים להדייא] דבני נח לא שייכי באיסור דרבנן גם בספק דאורייתא למ"ד דהוי דרבנן לא שייכי אך לע"ד גם זה הוא מתברר ויוצא מההיא דאבר המדולדל ואולי דהרב ז"ל מצדד מיהא דרבנן אסרו לנו להושיטו מגדר וסייג [עי' להפר"ח סי' נ"ה סקט"ז כה"ג מ"ש והא עדיפא דהאיסור דאורייתא רק מצד הספק הוי דרבנן] ומפני דיש פנים לדחות זה וכמ"ש כתב הרב ז"ל דבריו רק בדרך אפשר ולצדד בעלמא. ובזה א"ש מ"ש וליתא כאלו הדבר ברור וכשסיים כתב דאפשר וגו' והיינו שאין ראיה ממ"ש הפוסקים גבי אבר המדולדל ועכ"פ לע"ד מ"ש נראה עיקר דכיון דלא מצוו אינהו אבל תסור ושרינן להו לאכול להלכה ולמעשה כ"ש שמותר למכור ולהושיט להם לאכול: