אור ברסלב
שות שואל ונשאל חלק א יורה דעה › סימן קסו

שות שואל ונשאל חלק א· הרב כלפון משה הכהן [הכמ"ה]

יורה דעה · סימן קסו

סימן קסה

שאלה מי שהזהיר את אשתו מלהושיב תרנגולת על הבצים (הנקרא תחצ'ין) לגדל אפרוחים ושאם תעשה כן יהיה הקדש. ונתחרט ובא להתיר וא"ל אחד מן המורים שאין להתיר את הנדר עד שיחול ולכן אחרי שתושיב התרנגולת על הבצים תבוא להתיר נדרך ובעודם על הבצים בא להתיר ונסתפק להם איזה ספיקות ואח"כ במאי דביני ביני גדלו האפרוחים ונפל הפרש בין המורים אם מתירים אלו או זכה בהם ההקדש:

תשובה הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קל"ד כתב דראובן שאמר לשמעון העני אתן לך כו"ך לצדקה הדבר ברור שאם נשאל והתירו לו שהוא מותר דלא עדיף מכל קונמות והקדשות ונדרים ונדבות אבל חכם המתיר לו נדרו חייב נדוי וכן כתבו בהדיא המפרשים וטעמא מפני שמפסיד את העניים ומ"מ הנדר הותר ואם אמר בפני פלוני התרתי והלך לו למדינת הים גם בזה אני רואה לכופו דאיחזוקי אינשי ברשיעי שהתירו נדר כזה לא מחזיקנן ע"ש. אבל מדברי הרא"ש כלל י"ב אות ב' שכתב מה שקשה לך על ר"י שפירש דנדר לעניים יש לו התרה לא ידענא מאי ק"ל למר אפי' נדר להביא קרבן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יכול להתיר נדרו כ"ש אם נדר לעני שיכול להתיר נדרו וגו' וכן מסיים שם דבכל דבר שבא על ידי קדושת נדר והקדש ותרומה וצדקה יכול להתיר ע"ש משמע דלכתחילה נמי יכול להתיר ואין חוששין להפסד עניים בכה"ג דהתורה הרשתו להתיר נדרו וכאלו לא נדר כלל דמי. גם ממקומו הדבר מוכרע דאם באנו לחוש להפסד עניים למה לא חשו ג"כ להפסד ההקדש בקונמות והקדשות ונדרים ונדבות ואם נאמר דגם בהם חיישינן ואין להתיר לכתחילה הי"ל להרדב"ז להסתיע מזה גם לשונו מורה דדוקא גבי עניים והוא פלא דאטו עניים דלהרשב"א א"ץ התרה כלל דבעינן קנין כמו עניני חול ליהוו חמירי מהקדשות ממש דמתירין לכתחילה גם לשון מרן ז"ל סי' רנ"ח ס' ו' שכתב הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אא"כ נשאל לחכם והתיר לו בודאי דכונתו לכתחילה יכול להתיר שהרי מקור דבריו הם דברי הרא"ש הנז' ובהם מבואר דלכתחילה נמי יכול. ומה שהוכיח ידי"ן מהרצ"ך נר"ו דבדיעבד קאמר מדנקט לשון נשאל ולשון התיר לו לדעתי אינו כלל מן ההכרח דאלעיל מניה קאי שכתב אינו יכול לחזור בו ונ"ל שלא יוכל לעבור על נדרו אא"כ כבר נשאל וכבר התיר לו ואם היה כותב מרן אא"כ ישאל ומתיר לו אין הלשון מתאים כלל דמשמע דיכול לחזור כשדעתו לישאל ועם שאין מקום לטעות בזה מ"מ אין הלשון מיושב וכן מוכח מדסיי' שם ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול להשאל עליו אלמא דמיירי נמי לכתחילה שבא לישאל וזה פשוט לע"ד אם מצד לשונו אם מצד דברי הרא"ש וכאמור וכן מבואר מדבריו סי' רכ"ח ס' מ"ב שכת' יש לו התרה וכתב עוד יכול וגו' ע"ש:

והגם דכתב מרן ז"ל סי' ר"ג ס"ג דנדרי הקדש. מצוה לקיימם ואין נשאלים עליהם אלא מדוחק נלע"ד פשוט דה"מ שנדר איזה דבר להקדש בדרך ישרה אך אם אמר לא אעשה דבר פ' או אעשה דבר פ' ואם לאו אתן כו"ך להקדש שפיר יכולים להתיר לו גם בלתי דוחק דבעיקר נדרו אינו מתכוין אלא לקנוס ולהעניש עצמו שישמור אותו דבר שאמר לעשות או להפך ולא מבעיא בבא להתיר קודם שיעבור אלא גם בעבר דחל ההקדש מתירין לו גם בלתי דוחק שאין זה מטרת ההקדש ולא שייך ללמוד זה כמו שלמד הרמב"ם (פי"ג מה"נ הכ"ה] מהכתוב נדרי לה' אשלם דזה מסתבר דשייך רק בנודר למצוה או בעת צרה או שנדב לבו לתת לה' ולא בבא לזרז עצמו דאין זה אלא כשאר נדרים דעלמא (וכן מבו' להדיא שם] ומה גם דדומה זה לטעות ואונס דלבו אנסו שחשב שישמור ותו דאסמכתא הוי. והגם דפסק מרן ז"ל סי' רכ"ח ס' יו"ד נדר לצדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פ' אתן כו"ך לצדקה ועשאו חייב ליתן ה"מ לחייבו ליתן אך לענין להתיר לו נ"ל דמתירים גם בלתי דוחק דהבו דלא להוסיף על מה שלמד הרמב"ם מהכתוב וכאמור ומהיכא תיתי להוסיף גם בכה"ג. ואין לומר דכיון דחשיב נדר של צדקה גם דהוי אסמכתא א"כ בכלל נדר הוא דכיון דיש סוברים דאסמכתא גם בצדקה לא קניא מסתיין לומר דקניא ולא לחשבו כנדר ממש גם לענין זה דאין נשאלים מדוחק כיון דיש סברא לחלק ותו דכיון דבא לישאל על נדרו בפתח או בתרטה והנדון של צדקה הוי באסמכתא הו"ל כנדר טעות ומסתבר להתירו גם בלתי דוחק וכאמור ומה גם דלהרשב"א גוף נדר לצדקה לעניים אינו חל בלא קנין כשאר מילי דחול דהו"ל ס"ס להתיר שמא כהרשב"א ושמא כהמתירים אסמכתא ושפיר נשאלין עליהם אפי' להרדב"ז] והגם דמרן לא פסק כן [וחייב ליתן הגם דאיכא ס"ס] מ"מ לא ראינו שפסק מרן דגם בכה"ג דלעניים ובאסמכתא אין נשאלים אלא מדוחק. ועוד נ"ל דזה הוי דוחק שחשב להתיר הנדר קודם שגדלו האפרוחים ונתאחרו מלהתיר עד שגדלו ששוים סך מסויים וגם נתטפלו בהם זמן מרובה בגידולם וניכר שמצטער מזה שזמן רב הוא הולך ובא להתיר. ועוד נ"ל דכיון דהוצרך לזה לגדל אפרוחים אם לרוב הריוח שיש לו מזה אם למלאת פרנסתו אם שכך רצונו ובדעתו שמהיום והלאה יגדל תמיד כרצונו א"כ מצטרפים כל הרווחים הנמשכים לו מידי שנה בשנה והו"ל דבר גדול ומסוים והוי מדוחק וכאמור:

שו"ר למרן בב"י סי' רנ"ח בשם ר"י שכתב להדיא דאם אמר אם לא אלך למקום פ' אשב בתענית או אתן כך לצדקה הוי אסמכתא כיון שההליכה היתה לדבר הרשות ואינו חייב אא"כ חייב עצמו בקנין בשטר וגו' ע"ש וצ"ל דטעמו בזה כמ"ש דכל כה"ג אין כונתו להקדיש שום דבר רק קנס לדבר הרשות ולכן חשיב שפיר אסמכתא וא"כ מינה נמי לנ"ד דהוי אסמכתא ואינו חל. ומינה נמי די"ל דל"ח נדר לצדקה גמור דאין נשאלין אלא מדוחק וכמו שחילקתי לעיל. ואין לומר דנדר זה שלא לגדל אפרוחים חשיב לדבר מצוה לפי צואות ריה"ח] דכיון דלא נזכר זה בפוסקים וגם מעשים בכל יום שמגדלים הגם דיש נזהרין אין זה לא גדר ולא סייג. ועוד דאם באנו לידי מדה זו איך יתיישב העולם והתורה דרכיה דרכי נועם:

והגם דמרן ז"ל בש"ע סתם וכתב אם אעשה דבר פ' אתן כו"ך לצדקה ועשאה חייב ליתן ומזה י"ל דפליג אר"י מ"מ כיון דבב"י לא דחה זה י"ל דמיירי בכה"ג דהוי מצוה וכמ"ש בשם ר"י אלא דבאמת אין זה מפשט דבריו לע"ר. ומ"מ דעתי הקצרה להתיר לו בכה"ג ולחשבו מדוחק או דא"ץ מדוחק כלל באסמכתא וכאמור דבכי הא לא מצאנו דמרן חולק ואיפושי פלוגתא לא מפשינן וצי"ב עוד [עי' להישי"מ ח"ב סי' ל"ז ע"ש]:

תוכן העניינים

שות שואל ונשאל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה