שות שואל ונשאל חלק א· הרב כלפון משה הכהן [הכמ"ה]
יורה דעה · סימן קכ
נשאלתי בשה הבא מכפר הערביים ונאכל או נפצע מקצת מהאליה שלו והגויים רגיל בפיהם לומר שזה יהיה מהזאב ובאמת יש הוכחה לדבריהם דלפי המסופר אין ענין זה נמצא רק בבהמות הבאים מחוץ לעיר דשם שכיחי זאבים אצל הערביאים אבל פה עירנו דלא שכיחי זאבים כלל לא ימצא כזה. אם יש לחוש שדרסו בידו או בצפורניו או"ל ואת"ל דחוששין אם סומכים עתה בזה"ז על הבדיקה בספק דרוסה או"ל:
תשובה. לענין הבדיקה לפי הכלל דקי"ל יש ויש ה' כיש בתרא היה נר' דיש לבדוק ולהביא כל הבקיאים בדבר וכמ"ש מרן בס' נ"ז סח"י אך נר' דרבני האחרונים נגררו אחר דברי מור"ם שכתב שם לנהוג כסברא ראשונה וכמו דמסיק התה"ז סי' מ"א אות י"ט וכ"נ ד' העה"כ סי' מ' אות כ"ט והגם דהפר"ת בס"ק י"ט מסיק דבספק יש לסמוך אבקיאין בבדיקה מ"מ נר' דהעיקר כהתה"ז דדבריו דברי טעם הם שכתב מי הוא שבקי בזה"ז וכ"ש בדורותנו האחרונים יתמי דיתמי ובר מן דין בנ"ד דאין אנו יודעין מקום הדריסה ואפ' גם בושט א"כ בבהמה לא מהניא בדיקה כמ"ש מרן סי"ז והאחרונים שם דיש לחוש שנדרסה בושט:
ובעיקר הספק לכאורא יש להתירו מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר שהגויים האומרים דזה מחמת הזאב הם עצמם אם תשאל להם יאמרו (לפי הנר' ועכ"פ נראה מה יאמרו) שרק הזאב אכל מאליתו בעוד השה בורחת ולא שנמסרה בידו ודרסה ע"ד מ"ש החת"ס ביו"ד סי' ס"ד אך נר' דזה לא שייך רק בנדונו שהגוי דיבר מעצמו דברים הגורמים חשש ודברים המוציאים מהחשש אבל בנ"ד שאנו באים לשואלו אין לסמוך עליהם במה שיאמרו מתבאר מדברי החת"ס שם. ועוד דבזה הנדון שלא ראו הזאב רק בהשערתם שכן רגיל להיות זה מהזאבים א"כ אין לסמוך ג"כ על השערתם שלא דרס רק אכל ולהקל אבל לחוש לפי השערתם ודאי דאיכא למיחש. ועוד דודאי אין עדות הגוי בכה"ג כלום גם דמסל"ת [ מחמת דדבר שאינו בידו לא מהימן וכמ"ש מוה"ר ההמ"ח ז"ל בסמוך משם ה' ויען משה ורק מצד החזקה אתינן עלה וא"כ זה לא שייך רק במה שאמרו דע"י זאב לא במה שיאמרו שאינו דורס]:
איברא דנראה להתיר לפי מ"ש החת"ס סי' ס"ה דאין חוששין לס' דרוסה רק אי על לדיר אבל אם הם במקום שאינו מוקף גם בנמצא זאב בגדר אין לחוש דהבהמות נשמטים ובורחים והכא נמי אין לחוש לבהמה זו שנאכל או נפצע מקום מה מאליתה ע"י הזאב שמא נדרסה משום דנשמטת ובורחת ואמרי' דלא השיג לטורפה בצפרניו והגם דזה עצמו אין אנו יודעים אם היתה בדיר או חוץ לדיר כיון דבדיר או בבית לא שכיחי זאבים וכמ"ש החת"ס שם סי' ס"ד א"כ אין לתלות שהיה זה בדיר או בבית וכמ"ש מרן סי"ג דתולין במצוי וה"נ יש לתלות במצוי שהיה זה במדבר בלא היקף דיר או בית. אלא דילד"ח דהגם דבעלמא אמרי' דנמלטת ובורחת בנ"ד שאכל או פצע בה אז לא אמרי' דנשמטת כיון דנשתעבדה תחת ידו זמן מה ומ"מ נלע"ד להתיר מטעם זה שכתב מרן דתולין במצוי וה"נ המצוי הוא דאכילה ופצע כזה לא יהיה רק בעת שבורחת ממנו וחטף מאליתה וכמו שכן אומרים הגויים (וה"נ מוכחא מילתא קצת דאיך אוכל בפיו מסוף הבהמה וידיו יהיו בגבה):
ועוד נראה להתיר דכיון דלא ראינו זאב רק אנו חוששין למה שאומרים הגויים ולעומת זה י"ל דהיה זה ע"י חולי או מכה או כלב ושאר חיות שאינם דורסים הגם דכנראה יותר מציאות בזאב מאלו מ"מ הו"ל ס"ס שמא אינו זאב ואת"ל זאב שמא לא דרס ועי' לה' ב"א סי' כ"ד. אלא דלכאורא נל"ל דכיון דבנדון זה מראשית שאתה מסתפק במכה זו ע"י מי נעשית אם ע"י זאב או דבר אחר והמצוי הוא זאב דהוי כרוב תו אין לעשות ספק אחר ודוקא אי מתחילה היה הספק הראשון הוא שקול כגון אם היה הספק ס' דרס ס' לא דרס שפיר יש לעשות ספק אחר אפי' אם המצוי להחמיר נראה כונתו דכיון דטעמא דס"ס הוא מצד דהספק הראשון הוי פלגא ופלגא וכשאתה מוסיף הספק השני הוי הכרעה וכמ"ש הפוסקים (עי' להב"א סי' ל' בראשו) א"כ בנד"ד דהמכה לפנינו ואתה מסתפק ע"י מי נעשית והמצוי הוא זאב הרי מתחילה לא הוי פלגא ופלגא. אלא דלפימ"ש המש"ז סקי"ד ד"ה ולכאורא גם כאן יש לעשות ס"ס באופן זה ס' דרס ס' לא דרס ואת"ל דרס שמא למטה מחלל הגוף]. שו"ר למרן בב"י שכתב משמע דדוקא ראו ארי נכנס הוא דחישי' אבל לא ראוהו שנכנס תולין שבכותל היה צפורן זה ונתחכך בכותל ונתחבה בגבו וכ"כ הרשב"א בחי' דהוי ס"ס ס' נכנס ס' לא נכנס ואת"ל נכנס שמא צפורן זו לא מיד הארי היא אלא בכותל נתחכך והנה כפי המצוי וההשערה מסתבר דמהארי היתה צפורן זו וצד זה דנתחבה ע"י חיכוך כנראה הוא רחוק ואינו מצוי הרי דהגם דמתחילה צפורן לפנינו ואנו מסתפקים במה לתלות והמצוי שמהארי היתה אפי"ה הכשיר מטעם ס"ס ומזה נלמד לנ"ד דגם שאין ב' הספיקות שקולין לעניות דעתנו יש להתיר. אך ילד"ת לזה ולהוכיח מהגמ' בחולין דף דחשיב ס' שקול כנראה כונתו מדברי הגמ' בדנ"ג ע"א אמאי דקאמר רב ארי שנכנס וגו' ומוקי שם בגמ' דהוי ס' דרוסה ורב לטעמיה וע"כ דהספק שקול דאל"כ לא היה מתיר רב ספק דרוסה כה"ג דההכרעה לצד האיסור]:
שו"ר להגהמ"י בפ"ה מה"ש ה"ז שכ' זאב שנשא טלה מן העדר בפיו והצילו הרועה אין חוששין לו דאין דריסה בשן ע"ש וק"ל האי חששא ה"ד אי דהוה ס"ד דשן דורס ואשמעי' דשן אינה דורשת הי"ל לו' ,,מותר" ולא ,,אין חוששין'' ותו ק"ל דהם דברי הרמב"ם ומה חידש בזה ולכן נ"ל דקמ"ל הא גופה שלא נאמר דכיון דנטלה בפיו כן נמי דרסה אלא כל דהנטילה בפיו לא חיישינן לדרסה כיון דהרועה מצילה אין לו שהות לזאב לדרוס ה"נ בנ"ד כיון דהשה בורח לא חיישינן לדרסה דמ"ל הצלת הרועה או הצלת עצמה וכעין מ"ש מרן הב"י לד' הפו' דלא הוי דרוסה אלא ביש מצילין ע"ש דגם הנדרס חשיב כיש מצילין. גם מסתמא הגהמ"י לא מיירי דהרועה שם לבו לזה דמסתמא הרועה טרוד רק להציל ומילתא דלא רמיא עליה והגם דבנמצא צפורן על גבו של א' מהם חוששין לדרוסה אף במקום רחב שיכולין להשמט וכמ"ש מרן הב"י היינו משום דראינו ריעותא בה ע"י צפורן אבל הכא בנ"ד שלא יש ריעותא דמה שאכל מאליתה אינה ריעותא דאין המקומות שוים הפה והידים וזו מעולם לא היתה ברשותו לדרוס אך אם הכניס צפורנו הרי בהמה זו היתה ברשות הדורס לדורסה איברא דראיתי בס' התרומה ה' טרפיות אות כ"ח שכ' וז"ל ופעמים שהזאב לוקח רחל או טלא מן האפר שרועה שם ונושאה בפיו ומצילה הרועה כשרה דאין דריסה בשן אלא ביד שזהו מרגל שלפניו ואם אין יודע אם הכה אותה ביד ונתערבה עם הרבה בהמות יש להתיר מס"ס שמא אין זו שנשא הזאב ואת"ל היא שמא בשן ולא ביד וצ"ע אם דימה וגו' ע"ש ומשמעות דבריו לענ"ד הוא דמיירי בכה"ג שהרועה ראה לזאב כשנטל הטלא בפיו והוא רדף אחריו ולא העלים עין ממנו באופן שאין להסתפק שמא דרסו וכשגירשו הוציאו מפיו אך אם הרועה אינו יודע אם הכהו בידו כגון שלא היה משעת נטילה עד שעת הצלה אלא שבא וראה טלא חסר מן העדר וחפש ומצאו בפי הזאב אז יש לאסור מספק דרוסה אך אם נתערב בהרבה צ"ע וגו' ולכאורא זה מדוקדק באמרו ,,שרועה שם'' דהיינו שהרועה שם בעת הנטילה דא"ל דקאי על ,,האפר" שרועה שם הטלא דכיון דמתחילה נקט רחל וטלא היל"ל ,,שרועים שם" לשון רבים אך נראה דאין זה מוכרח די"ל דקאי על אחד מהם ואף דהרחל לשון נקבה וטלא לשון זכר ולשון שרועה כפי הקריאה אינו נופל על שניהם בשוה מ"מ כיון דבכתיב הם שיין לא איכפת ועוד דאין לדקדק מזה כלום דאפ' שהיתה כתובה שרועים ונפל ט"ס מן המדפיסים או המעתיקים או שהיתה כתובה בר"ת והמדפיס או המעתיק ביאר אותה ולא כוין יפה באופן שאין לדקדק מזה כלום אמנם מסיום דבריו שסיים ואם אין יודע וגו' מוכח להדיא דמיירי מתחלה בידוע שלא נדרסה אם מהרועה או מזולתו ואפשר שלכך כתב ואם ,,אין'' יודע וגו' ולא כתב ואם ,,אינו'' יודע דאז קאי על הרועה הנז' כדי שיהיה קאי על מי שיודע יהיה מי שיהיה. ומעתה בנ"ד שאין לנו ידיעה ברורה ממי שהיה שם שלא דרסה הזאב אין להתיר ולפ"ז גם דברי הגהמ"י שנראים שהם שאובים מסה"ת או בהפך או ששאבו ממקור אחר צריך לומר דמיירי שהרועה ידע כל אשר נעשה ועי' הב"י בסו"ס הנז' משם הסמ"ג קרוב לזה ע"ש איברא דראיתי להחת"ס בסי' נ"ז שכ' וכבר כ' בסה"ת ובכה"פ כשנשא שה מהעדר בשיניו והצילו הרועה שאפי' טלא עצמו שרי שאין דרוסה אלא ביד ולא חיישי' שמא דרסו בידו ע"ש. והוא פלא דדברי סה"ת ברור מללו דחיישי' וחיישי' כל שאין כאן ראייתו וידיעתו של הרועה שלא דרסו וכמו שסיים אח"ז ואם אין יודע וגו' ומה יש לפרש בהא דאם אין יודע. ואפ' דהחת"ס מפרש להא דסה"ת בכה"ג שהרועה רדף אחר הזאב תיכף שנטל השה דאז הרועה יודע שלא דרסה בידו דטרוד הוא לברוח ואין לו פנאי לדרוס. ומה שסיים ואם אין יודע וגו' ר"ל שנעלם הטלא עם הזאב והרועה לא ראהו תיכף שאז הזאב אינו טרוד לברוח ואז טריפה שיש לחוש שדרסו כיון שאין מי שרודף אחריו. א"נ דרך הזאבים לחטוף ולברוח למקומם ואם בעוד שהוא בירח והטלא בפיו רדף אחריו מזה ידוע שלא דרסו אך אם כבר נח הזאב במקומו אין אנו יודעים אם דרסו [א"ה נדון החת"ס הרועה לא היה בשעת נפילת הזאב בדיוק רק בא אח"כ לגרש הזאב ומצא שהזאב כבר אכל שה אחד וא"כ אין לנו שום ידיעה שלא דרס ואעפ"כ התיר החת"ס. וצ"ל דהחת"ס לא ראה דברי הסה"ת במקורן ובמילואן רק באיזה פוסק ולא סיימו קמיה דמר דברי הסה"ת שכ' ואם אין יודע וגו' כנ"ל] והכרחו לבאר כן משום דכיון דטרוד הוא להציל אין סברה לומר דשת לבו לזאב לראות אם דרס או"ל. ועוד דלא יפול לשון ידיעה ע"ז רק לשון ראיה לכן פי' דכונתו היא על ידיעה שכליית בחדא מהני דאמרן. אך האמת יורה דרכו שאין זה במשמעות הסה"ת ואינו מוכרח דשפיר יל"פ כדאמרן ומ"מ נקטי' מיהא לנד"ד דלא יש לא ראיה ולא ידיעה מרדיפת הרועה יש לאסור:
הן אמת די"ל דבנ"ד שלא נטלו הזאב והלך בו אלא עודנו ברשות עצמו רץ ובורח מהזאב שאוכל ממנו (לדברי הגויים האומרים כן) י"ל דבכה"ג דיכול להמלט ולברוח מחזיקין אותו בחזקת שלא דרס וחשיב כרדיפת הרועה דהרי גם בנמצא בגבו צפורן (כ' הט"ז ס"ק כ"ג] דאם יוכל לברוח אין חוששין לו והגם דלא קי"ל הכי אלא כדעת מרן הב"י וכמש"ל דאסור מ"מ אפושי פלוגתא לא מפשי' ואמרי' דבכה"ג דלא נגע רק בפיו גם מרן יודה להתיר. והגם דלעומת זה י"ל דבנדון מרן איכא למתלי שהצפורן אתיא ליה מעלמא לא כן כאן דהרועים אומרים דאכילה זו מהזאב. הנה גם בנדון מרן אם באנו לשאול להרועים יאמרו בודאי שהוא מהארי או מהזאב ואעפ"כ התיר הט"ז ונדון דידן עדיף דלא יש רק נשיכה בפיו וכאמור. אלא דלא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וי"ל דגם מרן אוסר בזה. וכן הסה"ת והגמ"י אוסרים בכה"ג דנ"ד וצ"ע:
גם אין להתיר מצד דהגויים האומרים דמן הזאב הוא זה אין נאמנים משום דדבר שאינו בידו של הגוי לא מהימן וכמ"ש הפו' הב"ד ה' ויען משה ז"ל יו"ד אות י"ט דהכא לא מפיהם אני אוסרים אלא מהחזקה וההוכחה שיש לנו דמן הזאב הוא וא"כ בודאי דיש לחוש דגדולה מזו כתב החה"ס סי' ס"ה דלדעת הרשב"א וסייעתו כל שאין ההיתר מצוי תלינן להחמיר ע"ש וכנראה דמרן ס"ל כהרשב"א עי' בב"י ובש"ע סי"ג א"כ מכ"ש הכא דהאיסור מצוי ודאי דתלינן:
גם אין להתיר מטעם דכיון דאכל ממנה א"כ לא נחית כלל לדרוס רק למלאות נפשו כי ירעב וכמ"ש החת"ס סי' כ"ז סברא זו ע"ש דלפי מ"ש בכונת הסה"ת נראה דלא סבר לה מר להאי סברא מדמצריך ידיעה והלא התם מיירי שהזאב נושא הטלא בפיו א"כ מוכח דנחית לאכול ואף דיש לחלק בין נושא בפיו לאכל ממש מ"מ מאן מפיס לחלק בלתי ראיה מכרעת באופן שאין שום צד להתיר מכל מה שכתבנו:
איברא א דיש לאסור ממ"ש מרן ס"ח דאם נעץ צפורנו בנדרס ועד שלא הוציא וגו' בד"א כשראינו מתחלה ועד סוף אבל אם בא לפנינו וצפורן תחובה לו בגבו חוששין שמא דרס וחזר ודרס עכ"ל א"כ בנ"ד שלא ראינו מתחילה ועד סוף שלא דרס יש לחוש לדריסה וכן ממ"ש שם לפיכך אלו הצדין בעופות הדורסים אפי' שחטו הנדרס קודם שהסיר צפורנו אסור שכן דרך שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו ואפי' ראינו אותו שלא דרס קודם לכן חיישינן ליה לפי שפעמים כשהנץ רודף אחר העוף הוא מכהו בצפורנו דרך בריחתו עכ"ל יש ללמוד לנ"ד דאף אם נניח דהשה ברח מ"מ חיישינן שהזאב דרסו דרך בריחתו מיהו ילד"ח דלא חיישינן בכל הני רק משום דראינו צפורן ע"ג אבל בלא ראינו צפורן כנ"ד לא חיישינן שדרסו דרך בריחתו וגם אין צריך ראיה מתחילה ועד סוף. ועי"ל דזה דוקא בעופות שכן דרכו של נץ וכן מוכח מדלא כתב מרן דין זה דבעי' ראינו מתחילה ועד סוף בדרסתה ברגליה או נשכתה בשניה אלא ע"כ דהתם לא בעי' ראיה מתחילה ועד סוף כיון דלא ראינו שום ריעותא וכן מוכח מלשון הרשב"א שכ' דין זה דאין דריסה בשן ואח"כ כתב האי דינא דנעץ צפורנו וכתב בד"א כשראינו מתוע"ס וגו' וא"א הי"ל להשמיענו דין זה דבעי' ראיה מתוע"ס בדין א' דאין דריסה בשן וכ"ש בנעץ צפורניו דאיכא ריעותא דצפורן או לאשמועינן בתרוייהו א"ו דבלא יש צפורן ע"ג לא בעינן ראיה מתוע"ס וכן מוכח ממה שסיים הרשב"א חיישינן שמא הכה וחזר והכה דדרכו בכך ע"ש ומאי בעי במה שדרכן בכך הי"ל לאסור מכח החשש ותיל"מ א"ו דלא אסר ובעי ראיה מתחילה ועד סוף אלא משום דדרכן בכך להכות ולחזור ולהכות ולולי זה הי"ל להחזיקה בחזקת כשרות וא"כ בנ"ד דלא שמענו כזאת ואדרבא לפי המסופר אין דרכן לדרוס רק לחטוף ולמשוך חלק מהאליה אין לחוש וכן יש להוכיח ממ"ש מרן שכן דרך שמכה בו כמה פעמים עד שיצודנו וקשה דגם בלא טעם זה הי"ל לאסור וצ"ל כדאמרן דבלא זה מוקמי' ליה בחזקת כשרות. והגם דכתב אח"ז לפי שפעמים כשהנץ רודף אחר העוף מכהו בצפרנו דרך בריחתו אינו ר"ל דבא לאפוקי שלא נאמר שאין זה במציאות כלל ואשמעי' דישנו במציאות ולכן יש לחוש אבל גם באין דרכו בכך אוסרין [דמרישא משמע דוקא משום דכן דרכו] אלא דכונתו שכן דרכו ג"כ להכות דרך בריחתו וכן משמע מדברי הלבוש דמסיים ע"ז שכן דרכו שמכה וגו' וצ"ל דהוא ז"ל מבאר כונת מרן כמ"ש ומעתה בנ"ד שלא ידענו דדרכו בכך לדרוס דרך בריחה ואדרבא נראה שאין זה דרכו אין לחוש וכאמור
עוד נ"ל להתיר מדקי"ל בעלמא זאב שנטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים שרי והיי"ט דבהמה בחייה בחזקת היתר עומדת וה"נ הכא כשאנו מסופקים אם נדרסה או לא מוקמינן לה בחזקתה הא' שלא נדרסה והגם דקי"ל דחוששין לס"ד היינו בנמצא סימן הדריסה כגון צפורן בגבו וכיוצא משאר ספיקי כגון דעל אריה וזאב לדיר וכיוצא דדרכו לדרוס אבל בלא זה שאין כאן סימן הדריסה ואין כאן דרכו לדרוס לא וכ"ר להכנה"ג הגה"ט אות ל"ג שכתב ואע"פ שכ' הרמב"ם ורבינו בעה"ט דכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור היי"ד בודאי דרוסה אלא שיש ספק אחר אבל הכא ספק דרוסה ספק נקובה היא ותלינן להקל וכ"כ האו"ה כלל כ"ז אות ג' ומיהו היכא דאיכא לספוקי שלא דרסה כלל אינה נקראת ס"ד כדאיתא לקמן דמס' לא מחזקי' איסורא אפי' בדאורייתא ע"ש וכ"ר להלבוש סי"ג שהצ"ע בהא דכלבא ושונרא אימר כלבא דהלא שניהם לפנינו וע"כ אחד מהם נגע וספק א' הוא ותירץ דרוב בהמות ועופות בחזקת שאינם דרוסים ומוקמי' ליה אחזקיה אך אם אין כאן ספק דכלב כגון שנכנס ארי והספק הוא אם דרס אין להתיר דכנגד זה רוב הדורסים דורסים ע"ש ומעתה בנ"ד גם דלא שאלנו ולא ידענו דאין דרכם לדרוס בכה"ג מ"מ מן הספק אין לחוש לזה דמוקמי' ליה אחזקתיה דאין כאן רוב הדורסים דורסים דשמא לא בידו כלל דהוא ברח וכההיא דלא חיישינן לארי וזאב היכא דאפשר להם לברוח דהיי"ט כדאמרן דמוקמינן אחזקיה ונדון דהסה"ת והגהמי"י שאני דהתם חטפו בפיו והוי קצת כאיתרע ושו"ר להפר"ח ס"ק ולהפר"ת ס"ק ולהמזל"ד ולהרשב"ץ בי"ש דף וצי"ב בדבריהם ובדעת מרן והרי"ף והרא"ש והרמב"ם כי הוי הס' שקול [נר' דכוין על הפר"ח סקל"א והפר"ת סקי"א והיא מחלוקת גדולה בין הפו' היכא דהס' שקול אי אזלינן לקולא או לחומרא וד' העה"כ וה' שבת אחים והתנו"ש להקל בהפמ"ר אבל בלא"ה אין להתיר דהעיקר כהפר"ח ודעמיה עי' סי' כ"ט ונו"ן וסי' זה סי"ב שו"ר להישי"מ ח"א סי' ס"א וס"ו דדעתו להתיר ודלא כהפר"ח ע"ש] ומ"מ בנ"ד ל"מ להמתירים בס' שקול אף דאינו מוטה לצד ההיתר דמותר אלא אפי' להאוסרים מ"מ נ"ד הוי מוטה לצד ההיתר אם מצד דעתנו אם מצד דבלא דברי הגויים אין פנים לאסור והרי הם ג"כ אומרים דהשה בורחת וכ"ש אם יאמרו להדיא דלא ידרסנה בכה"ג ומ"מ איני מחליט להתיר בלתי הסכמת רב וגדול בזה והיה זה יום כ"ד אייר התרפ"ב ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
אחר זמן רב בא לידינו כבש אחד שקנאו ישראל מהגוי שהביא אותו עם אמו ואותו זמן עדיין לא הובאו כבשים מכפרי הערביאים ונאכל קצת מאליתו והזנב שלו מעוקם והתרנוהו אני וידי"ן מהרח"ך נר"ו מב' טעמים חדא דכיון דפה עירנו אינו מצוי זאבים תלינן במצוי שהם הכלבים וכמו ששמענו שאירע פה דע"י הכלב נאכלה כל האליה מכבש אחד חי וכמ"ש מרן סי' ג' דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר ועוד דאיכא ס"ס מעליא שמא כלב ואת"ל זאב שמא לא דרסו אלא אכל מן האליה בעת שהיא בורחת וכמ"ש ה' ויע"מ סי' י"ט בנדונו וכתבתי זה לזכרון ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א: