שות שואל ונשאל חלק א· הרב כלפון משה הכהן [הכמ"ה]
יורה דעה · סימן נו
נשאלתי עוד מהרב הנז' הי"ו על מ"ש בעניותי [בסי' הקודם] דבזה"ז שאין ביהמ"ק קיים הכל תלוי בתשובה מדינא דאי איתא למה הוצרך רי"ש בשבת די"ב לכתוב על פנקסי קריתי והטיתי וכו' לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה וגו' הלא די היה בתשובה:
תשובה אני לא כתבתי דמי שחטא בזה"ז ושב בתשובה ונבנה ביהמ"ק בימיו דפטור מהקרבן דודאי כל שנבנה ביהמ"ק בימיו חייב להביא חטאתו קרבן ממש מלבד התשובה אלא דבזמן שאין ביהמ"ק הכל תלוי בתשובה וא"כ שפיר כתב כן רי"ש דהיה מצפה שיבנה בהמ"ק בימיו או בדרך ספק והיה אז חוב זה עליו ושלא ישכחהו כתב כנז'. וכפי הנראה כת"ר נר"ו הבין דלעת"ל אחר תחה"מ יביא חטאתו הנז' ואין זה נראה דמי יביא לו פנקסו אז. ועוד דאחר המיתה ב"מ נעשה חפשי מן המצות ומאי דהוה הוה ומה תועלת בהקרבתו למה שהיה חייב בעולם הזה אלא כדאמרן ומדינא חייב להקריב היה. והרי זה דומה למי שחטא בזמן שביהמ"ק קיים ואח"כ נשבה וגלה לחו"ל דודאי בשוב ה' את שבותו לארץ ישראל חייב להביא קרבנו וכן מתבאר מדברי התוס' בשבועות דנ"ו ע"א ד"ה את שזכר כת"ר נר"ו וזהו דעתם לענ"ד:
ומזה לק"מ ג"כ מדאמרו כל הקורא בתורת עולה דודאי לא יועיל זה כשיבנה ביהמ"ק ולא בזמן הבית דבעינן קרבן ממש וכמבואר בש"ס ופוסקים דלא כתבו זה כלל שיועיל למי שאין לו וכיוצא אלא שיהיה עליו חוב וכיוצא. ועוד נלע"ד דמאמר זה אינו אלא דברי אגדה ולא דינא וכוונת רז"ל רק כדי שלא תשתכח תורת עולה ושיתעסק אדם גם בזה"ז בדיני קרבנות. ולכן לא הובא זה בפוסקי הלכות הרמב"ם ודעמיה לא לזמן הבית ולא לזה"ז. אך לפי מונחו דיש איזה תיקונים בזה"ז במקום הקרבן קשה טובא מדרי"ש וכמ"ש במכתבי הקודם דאי איתא לא היה צריך לזה כלל ולא היה ג"כ מתאחר מלתקן כנז'. ומה שרצה להליץ גם לפי מונחו איננו במשמעות דברי הגמ' כי דרך הישובים בדרך דרש לחוד ודרך הפשט לחוד:
ומה שהעיר עוד דכיון דהפוסקים נקטי כהמקובלים נראה דלכל אדם אמרו. וכן ממה שנהגו להתענות וגו' וממ"ש האחרונים בתעניות למי שנפל לו תפלין או ס"ת וכ"ש בזה:
תשובה גם אנכי לא כתבתי דאין לנהוג כן אלא דמדינא די בזה ולפי האדם ולפי הענין ולפי האיש יש להקל ולהחמיר למי שבא ויכול להחמיר. אלא דיש לתת לב בזה"ז שלא להחמיר כ"כ על השבים כשיש לחוש לנעילת שערי תשובה באופן דהכל לפי הענין ולפי האדם וכאמור. ומ"ש מדברי מרן הב"י בשם תשובה אחרת לגאון דמאן דאפיך רצועה של ראש או של יד מחייב למיתב בתעניתא וגו' הדבר ברור דחיוב זה אינו אלא חיוב של חומרא ולא דינא. או שהגאון הנז' סובר שהוא דינא ולא נקיטינן הכי לדינא דאי איתא היה מביאו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והש"ע לפסק הלכה כי הם ז"ל סילתו ביררו וליבנו כל דיני הש"ס. וכ"כ הבאה"ט סי' כ"ז סקי"ט דאינו אלא מדת חסידות להתענות ע"ש והענינים שהם לדינא דגמרא והפוסקים לחוד. ואשר הם דרך חומרא גדר וסייג ויראת העונש והיסורים וכיוצא לחוד. ובודאי מי שיכול ורוצה יתקן כהנה וכהנה ומקרא מלא הוא בדניאל יו"ד פ' כ"ד וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין ע"ש ולפי הענין והאדם כן יורהו המורה את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה וכאמור הכו"ח ביום כ"ח אלול שנת התרפ"ט ע"ה כלפון משה הכהן: