שות שואל ונשאל חלק א· הרב כלפון משה הכהן [הכמ"ה]
חשן משפט
חלק ראשון
סימן א
נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' חיים חורי הי"ו במי שהכריז על איזה מס ממסי הקהל ובשעת ההכרזה הזכיר כי בשנה שעברה נמכר בכו"כ והיו זה מוסיף וזה מוסיף ולסוף קנאו הקונה ואח"כ בירר שבשנה שעברה לא נמכר בסך הנז' ומזה רצה לחזור בו:
תשובה לכאורה יש לדמות זה לנדון העה"ש ח"מ סי' רל"ב סי"ח במוכר לחבירו קרקע ע"י סרסור והסרסור אמר כי פ' נתן בה כו"כ ונמצא שקר דנראה שם דעת הרב דחוזר בו כמ"ש שם בסו"ד אלא דאין זה מוכרח כיון דלא יש לפנינו סיום תשובתו ויתכן דאח"כ מסיק דפטומי מלי ואינו חוזר ואדרבא יותר נראה דכן עיקר דאינו חוזר וכמ"ש השש"א סי' רכ"ז סי"ב בנדונו דבתחילה כתב דאין לו על המוכר כלום מדעתו והוכיח בראיות ומ"ש אח"ז איברא דמהריק"ש נראה דחולק ע"ז היינו על ס' מהרשד"ם ומדמה הא דמהריק"ש לנו"נ באמונה וכ"נ ממה שלא סיים בצ"ע והגם דמה שהוכיח מהרא"ש כלל ק"ב אות ה' אינו מוכרח לע"ד לפ"ד הפרישה והרדב"ז ח"ב סי' תס"ד ומה שהשיב ע"ז השש"א דהם מטעם אחר אתו עלה י"ל בפשיטות דהפרישה הוכיח מניה וביה וכן הרדב"ז הוכיח מתוספותיו דהוי מניה וביה וא"ץ לתת טעם מדידהו כיע"ש וכן מה שהוכיח ממהרשד"ם סי' תל"ג דהמקח קיים לענ"ד י"ל דהתם כך תבע הקונה וי"ל דאי תבע לבטל המקח לגמרי היה פוסק כן מ"מ הרי ה' חוות יאיר ז"ל סי' ס"ט כתב דמדינא אין לו עליו אלא תרעומת והגם דסיים שם דאם לא פרע יכול לעכב נראה מדבריו שם דדוקא בנשבע דאי לא תימא הכי טפי הו"ל לאשמעי' דגם דלא נשבע וזה כדעת השש"א דבאמת נראה דעתו כן גם דנימא דאין הראיות מכריעים וכאמור וכן הוכיח העה"ש ממהריט"ץ סי' רל"ז והגם דכתב אח"כ הפך זה מה' מעשה חייא סי' כ"ב נ"ל דהתם שאני דנכנס ערב אדעתא דהכי לא כן במקח וממכר דכן דרך התגרים ובכי הא י"ל דלא פליג ה' מעשה חייא וא"כ לא מצינו מי שחולק להדיא על ה' חוות יאיר ובאמת דכן הסברא נותנת לע"ד. ובר מן דין נלע"ד ברור דכ"ע מודו בנ"ד שהמחיר שזכר המכריז אינו על שנה זו או על דבר זה ורק על השנה שעברה ואין מזה שום סמיכות ובטחון כלל דלא כל השנים שוות והקונה ודאי לא סמך ע"ז כלל ובכי הא נ"ל דכ"ע לא פליגי איבע"א סברא וכדאמרן איבע"א קרא דאפושי פלוגתא לא מפשינן ולא אמרינן דגם בכה"ג פליגי זהו הנלע"ד אם כה יסכימו הרבנים המורים נר"ו הכו"ח ביום ט' תמוז יה"ל התרפ"ב ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן ב
שאלה קבלת עדות דבעינן בפני בע"ד כמ"ש מרן בח"מ סי' כ"ח סט"ו אם נראה להב"ד לקבל עדיות מהקרובים למען יוכלון מזה לחקור ולדרוש ולשרש אחרי דבר אמת אי שפיר דמי:
תשובה נ"ל פשוט דיכולים לקבל זה שלא בפני בע"ד שאין זה רק כהגדת דבר מה שהוא במקום פ' וביד פלוני שאין זו עדות כלל וכמו שאם באים לחקור על איזה דבר מבע"ד עצמו שא"ץ להיות בעל דינו לפניו וכן להפך ה"נ בנ"ד שאין כאן רק עיון הב"ד והשכלתם על דבר אמת לאמתו. ועוד דכתב מור"ם סי' כ"ח סעיף ט"ו די"א דלא אמרו אין מקבלים עדות אלא בפני בע"ד היינו בדיני ממונות אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם העדים גם יתקוטטו זע"ז תקנו הגאונים שמקבלים העדות שלא בפניהם גם לא יגלו מי הם העדים וסיים מור"ם שם דדוקא כשאין הב"ד רוצים לדון אחד מהם ע"פ הדין ולענוש רק להשקיט הקטט ולהורות כפי צורך המריבה אבל כשרוצים לענוש ולדון אחד מהם אין לקבל העדות אלא בפניו ע"ש א"כ ה"ה לנ"ד שאין המטרה פה רק לשם חקירה ודרישה ולא לדון ע"פ העדות הנז'. ועוד דנמשך מזה שנאה ומחלוקת בין הקרובים ואולי בכה"ג גם מור"ם ז"ל מודה דודאי השנאה והמחלוקת תגדל יותר ויותר ואולי יגיעו להכאות אז. והגם שאין זה ברור אולי לא יתקוטטו מ"מ גם מן הספק יש לחוש וכמדוייק בלשון מור"ם שיש לחוש וגו'. ועוד דאם יהיה בפני בע"ד הקרובים ע"י יראתם מהקרובים לא יגלו כל לבם וישאו לו פנים או ייראו ממנו או יטמינו עי"ז עדותם לגמרי [וע"ד שכתב שם מור"ם שאם הבע"ד אלם ויראים להעיד לפניו מקבלים עדות שלא בפניו] ולכן נ"ל פשוט דכן ראוי לעשות:
עוד נ"ל פשוט דהב"ד יוציאו כל הנמצאים בב"ד ולא ישאר רק הקרוב למען לא יתגלה מה העיד ומי הוא המעיד ומהטעם הנ"ל לבל יטמינו הקרובים עדיותיהם השייכים וראויים מאד אל הבירור. וגם לא יתקוטטו יחד ואם לא נאמר בדין הוא שיאמר שאל"כ לא יוכלו הב"ד להתחקות על הדברים שאפשר להתחקות עליהם במה שישמעו מפי הקרוב. וע' עוד למור"ם בד"מ ח"מ סי' כ"ח סק"ט בשם מהרא"י בפסקיו סי' קע"ה דמדברי ראב"ן מבואר דמקילנן בדבר היכא דאיכא צד וטעם להקל שאם יגבו העדיות בפניו יתעכב קבלת העדות ע"י כחות ואלמות אם ידוע זה מקבלים העדות שלא בפניו וכתב עוד בסי' קע"ז היכא דאיכ"ל דהעדים יראים מלהגיד לו בפניו יגידו שלא בפניו ושכן נראה קצת מתשובת הרשב"א שכ' בב"י בסי' זה ע"ש וכ"ש וק"ו בכה"ג דנ"ד וזה ברור לע"ד הכו"ח ביום כ"ט טבת התרפ"ב ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן ג
לעי"ת בן גרדאן יע"א
נשאלתי מהחה"ש הדה"מ כמה"ר ר' אבא שאול חדאד הי"ו על שני שותפים בקרקעות ואחד מהם הוא העוסק ושכנגדו לא הוכשר בעיניו חשבונו ובא להשביעו אם השבועה כעין של תורה או היסת:
תשובה מבואר בדברי מרן ז"ל סי' צ"ג ס"א דהשותפים נשבעים בטענת שמא בנקיטת חפץ והיינו בשבועת התורה ע"ש והגם דהוא עסק קרקעות שאין נשבעין עליהם מן התורה כמ"ש שם סי' צ"ה סעיף א' מ"מ בממון הבא משכירות קרקעות נשבעים כמ"ש שם ס"ג וכ"ש דשבועה זו היא דרבנן אלא שהיא כעין של תורה בנקיטת חפץ ואפילו על הספק תיקנו וכאמור. וכ"ז אינו אלא כשעדיין לא חילקו וכמבואר מדברי מרן שם ס"ו ע"ש:
סימן ד
ומה ששאל אם צריך המשביע לקבל חרם סתם שאינו משביעו חנם וכמ"ש מרן ז"ל סי' פ"ז סכ"ב ע"ש:
תשובה מלשון מרן ז"ל שם שכתב בין של תורה בין של דבריהם אפילו היסת יש לו להחרים וגו' ע"ש מוכח דגם בכה"ג צריך לקבל ח"ס הנז' דמ"ש בין של דבריהם נראה דהיינו כגון שבועת השותפים וכיוצא דאי מיירי רק בטענת ודאי ולא בשמא וקאי על שבועת היסת לא יתכן מה שסיים אפי' היסת מאחר דהיינו הך דשל דבריהם והיל"ל כגון היסת ולא אפילו אלא ודאי דשל תורה היינו כגון מודה במקצת. או להכחיש את העד או שבועת השומרים. ושל דבריהם היינו שבועת המשנה שהיא בנקיטת חפץ כשבועה דאורייתא והם שבועת השותפים וכיוצא הנזכרים בריש סי' צ"ג. וע"ז מוסיף אפילו היסת שאינה כעין של תורה וכ"כ הט"ז להדיא ס"ק כ"ב דגם בטענת שמא מטילים על המשביע חרם סתם. והביא דבריו הרב באה"ט סס"ק מ"ט ע"ש. וכן נראה מסתמיות דברי מרן והרמב"ם מקור דין זה. וכ"ן דעת העה"ש ז"ל אות נ"ו ע"ש:
סימן ה
ומה ששאל על היותו קרוב לאחד מהשותפים הנז':
תשובה מדינא בין הנתבע בין התובע יכול לומר אי אפשי בקרוב דהדין והעדות שוים כמ"ש מרן סי' ז' ס"ט. ובעדות מבואר בסי' ל"ג ס"ג שכל אשה שאתה פסול לה פסול לבעלה שהבעל כאשתו ומבואר שם ס' יו"ד דלא שנא לזכותו ל"ש לחובתו. ומינה נמי לדיין וכאמור. אך אם התובע והנתבע מקבלים קנין שנתרצו בקרוב ודאי מהני כמבואר בסי' כ"ב ס"א וס' ו' ע"ש. ולענין הדיין עצמו שהוא קרוב ואינו רוצה לדון אפי' אם שניהם רוצים וקנו מידם ודאי דהדבר ברשותו ורצונו הוא כיון דמן הדין אינו חייב לדון. וכל האמור אינו אלא לדינא אבל הנימוס אינו ידוע לנו. ולענין תיווך השלום ודאי מצוה רבה לתווך ביניהם כי השבועה אפילו באמת יש בה חשש לתובע ולנתבע. וכמ"ש ה' באה"ט סי' פ"ז ס"ק מ"ו וכ"כ מרן ז"ל שם סכ"א דצריכים הדיינים להפציר בבעלי דינים שמא יחזרו בהם עד שלא תהיה שם שבועה כלל ואם יעלה בידו מה טוב ומה נעים וכן אנו רגילים תמיד להשתדל ולהפציר לפשר כל כמה שאפ' שלא תהיה שבועה הכו"ח ביום ג' אב התרפ"ט:
סימן ו
שאלה מי שפסקו עליו הקהל איזה סך לצדקה וסירב לשלם באמרו שהוא עני ונפטר אביו ונפלה לו ירושה והקהל עיכבו מלקוברו עד שישלם וטען שיברר להם שבאמת היה עני אז ואין לו לשלם האם כשיתברר שכן היה יפטר מלשלם הגם שעתה הוא במצב טוב ואם לא נתברר מהו הדין בזה. וכן בנדון זה שאחיו טענו שהם פרועים עם הקהל ולמה יתבזה אביהם בשביל אחיהם אם שומעים להם. וכן אם האחים יש להם שותפות מצד עסקיהם או מצד ירושת אביהם אם שומעים להם. וכן מה שטענו שהקהל הטילו עליהם מחיר הקבורה יותר מהערך הנהוג מהו הדין בזה:
תשובה מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' של"ד ס' יו"ד כ' דאם ראו ב"ד לנדות וגו' ולא יקברו לו מת ולא ימולו לו בן רשאים הם ומזה נלמוד דגם דיש מצוה בקבורת המת ובמילת הבן כיון שהוא מובדל ואינו רוצה לפרוש ממה שראוי לו לפרוש יכולים למנוע ממנו את הנז' גם כי מצוה. ועוד כתב מרן ז"ל ביו"ד סי' רמ"ח ס"א דאפי' עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן ב"ד כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן ע"ש וא"כ מינה נמי דהגם דבזה"ז אין כח ב"ד יפה מצד הממשלה יר"ה בזה מ"מ הממונים על הצבור ועל החברה שהרשות בידם בשב ואל תעשה שלא יקברו לו עד שישלם מה שעליו וזה פשוט דמ"ש דיינים מ"ש ממונים שהרי הם כמו ב"ד לענין זה וכן זכורני שיש ללמוד כן מדברי מרן בח"מ סי' ב' ס"א ע"ש. ומה שטען דאין הוא חייב כי לפנים עני היה והגם שהעשיר עתה לא ישלם רק מן הוא והלאה לכאורא טענתו טענה וכמ"ש מרן ביו"ד סי' רנ"ג ס"ד דבעה"ב שהולך בדרך וכלו מעותיו יטול צדקה וכשיחזור לביתו אינו חייב לשלם וביאר שם מור"ם דהו"ל כהעני והעשיר ומינה נמי לנ"ד וא"כ אם יתברר דעני היה ואינו חייב לשלם אין לכופו בשביל מה שהעשיר עתה והגם דבנ"ד אינו כפיה ושוא"ת הוא שלא יעשו לו מה שצריך כיון דאינו מן הדין אינם יכולים וכן מתבאר מדברי הרשב"ץ ח"ג סי' מ"ו וכ"ד חו"ר תונס וכמ"ש בישיב משה ח"א סי' ע"ז וע"ש הטעם:
אך אם לא אפשר לברר זה ויחידי הק"ק המוכשרים לזה מחולקים בדיעות או שמסופקים נלע"ד דלהוציא ממנו אמרינן המע"ה ולשיכריחם הוא להתעסק בצרכיו אמרינן ג"כ המוציא מחבירו עליו הראיה דדבר זה שדורש שיתעסקו עמו ואולי אינם מחוייבים להתעסק הוי כמו הוצאה והכלל שוא"ת עדיף ויעמוד הדבר המסופק כמו שהוא בלא מעשה:
ומה שטענו שאר אחים דמה לנו ולאחינו אם יש דבר משותף ביניהם או ירושה ויכולים לשלם הדבר פשוט דכיון דיורדין לנכסיו ה"נ מעקלין נכסיו ומוציאין מזה ונותנים לזה מדר"ן כמ"ש מרן בח"מ סי' [פ"ו[ ואם לא רצו לשלם בעדו כיון שחייבים הם בעצמם מעכבים עליהם צרכי צבור וכאמור:
אם אין להם דבר משותף וירושה משותפים והם מחולקים לגמרי הדבר צ"ט דמצד הנותני' שאין עליהם כלום אין ראוי לעכב את האב מצרכיו הצבוריים ומצד האח שלא רצה לשלם יכולים לעכב. ונ"ל פשוט דגם בזה הדין עם הצבור דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכיון דאותו דבר הצבוריי שייך לכללותם א"כ אמרי להו מאי חזיתו דעבדינן לכו צרכיכו דילמא אזלינן בתר אותו שאינו רוצה לשלם שאין לעשות צרכיו ובכה"ג נמי אמרינן המע"ה וכיון דאין באפשרות לחלק הצורך שוא"ת עדיף וכ"ש אם לפי האומד לא יפסידו וסו"ס ישלם להם:
אמנם מה שטען דביקשו ממנו הרבה יותר מערך הקבורה הנהוג נ"ל דזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם ישאו ויתנו ואם הסכימו באופן ההערכה מה טוב ואם לאו יקראו בשם שלישי להכריע וע"פ הרוב יקום דבר. וכ"ז באם מתחילה התנו כן שיעמדו לדין בזה ובזה אבל הא ודאי דהממונים כשמעריכין אין לכופם להתדיין עם כל אחד בזבל"א וזבל"א דלהם ניתנה ההכרעה דאל"ך א"א להם לעמוד במשרתם ולעשות שום ענין צבוריי דאלד"ס:
סימן ז
שאלה אם נראה להדיין שיש רמאות בדברי התובע או הנתבע האם יכול להטיל ע"ז או ע"ז שבועה דאורייתא כדי לברר האמת מאימת השבועה עליהם:
תשובה מרן ז"ל בסי' ט"ו ס"ד כתב דאם נראה לדיין כאומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו וכתב מור"ם ע"ז ובדרך זה יוכל הדיין לומר לנתבע וגו' ויכול אפי' להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כן לברר האמת ומזה נראה דקאי לאם הדיין מומחה ויחיד בדורו שכתב מרן ולזה כתב ובדרך זה וגו' אבל מדבריו בסי' פ"ז ס"ב וכן יש רשות לדיין לומר לו לפרש בשבועתו וגו' וכן יש רשות לדיין להשביע בנקיטת חפץ במקום שאינו צריך וגו' ולא כתב אם הוא מומחה ויחיד בדורו נראה דאפילו בסתם דיין דעלמא רשאי ונראה דמ"ש בסי' ט"ו ובדרך זה וגו' ר"ל שכונתו לברר האמת ומה שהוצרך מרן למומחה ויחיד בדורו אינו רק להוציא ממון אבל להשביע אפי' שאר דיין ש"ד:
אבל קשה למה הוצרך מור"ם ז"ל לכפול דבריו ואם משום דב' המקומות שדיבר מהם מיירי בדומה לזה מ"מ הי"ל למור"ם לציין ג"כ מסי' ט"ו לסי' פ"ז וכן להפך ועוד דהמראה מקומות אינם אחד דבסי' ט"ו מצויין למהריק"ו ובסי' פ"ז מצויין למהרי"ו והי"ל לציין בזה ובזה לשניהם. וראיתי לה' משכנות הרועים ז"ל מע' ש' אות ל"ז שיישב דמר אמר חדא בסי' ט"ו להשביעו היסת במקום שא"ץ שבועה כלל ומר אמר חדא בסי' פ"ז להשביע למחוייב היסת שבועה בנקיטת חפץ ושוב כתב איברא דהמדקדק בדברי מהריק"ו יראה דלא אמרה אלא בדיין הנברר לדון אפילו נגד הדין ומדברי מהרי"ו לפי הבנת הסמ"ע נראה דבכל דיין קאמר ע"ש ונלע"ד דגם מור"ם בסי' ט"ו בהכי מיירי וס"ל דהדיין הנברר לדון אפי' נגד הדין ומומחה ויחיד בדורו הכל אחד הוא ולזה אפי' במקום שאין צורך שבועה יכול להשביע הן שבועה דאורייתא הן דרבנן וכסתמיות דברי מור"ם בשם מהריק"ו אבל בסי' פ"ז מיירי בסתם דיין דעלמא וזה לא הורשה רק להוסיף דמשבועה דרבנן עושה כעין דאורייתא בנקיטת חפץ אבל אם אינו חייב שבועה כלל אינו רשאי להשביע אפילו בלתי נקיטת חפץ כיון שהוא דיין פשוט ולא נבחר לדון אפילו נגד הדין. וע' להפת"ת סי' ט"ו ס"ק ח' שכתב דהעו"ג סי' צ"א כתב לפקפק בדברי מור"ם דבמהרי"ק משמע דדוקא משום דהדיין ההוא נבחר הן לדין הן לפשרה ע"ש ולפמ"ש א"ש וכאמור:
אך לדינא נראה דכיון דקי"ל דדברי הסמ"ע בהבנת דברי מרן עיקר והטעם לזה דהסמ"ע ז"ל חיבר ביאור על הש"ע והוי בקי בדבריו טובא והוא כעין מ"ש הק"פ. מינה דה"ה להבנתו בדברי מור"ם שהיא עיקר ואפשר דאתי בק"ו א"נ כשאמרו בדברי מרן ומור"ם בכלל דברי מרן אמרו. ולהסמ"ע דברי מור"ם הם כפולים וכמ"ש המשה"ר בשמו ע"ש א"כ מינה נמי דהדיין יכול להשביע בנק"ח אפילו במקום שא"ץ שבועה כלל. ולזה מטין דברי מור"ם סי' פ"ז ומינה נמי דאפילו אינו נבחר לדון בין לדין בין לפשרה או לדון אפי' נגד הדין. וגם אם אינו מומחה ויחיד בדורו והכי נקיטנן וכאמור. וכן זכורני שבא מעשה לידי וחייבתי למי שאינו חייב שבועה כלל להשבע בס"ת שזהו הנהוג בשבועה דאורייתא וכמ"ש המשה"ר וסמכתי ע"ד מור"ם הנז' וכן יש ללמוד מדברי מור"ם סי' כ"ח ס"ב מיהו אם נראה לב"ד צורך שעה להשביען וגו' ע"ש וה"נ מסתברא דלא כתב מרן ז"ל רק להוציא ממון דאז צריך מומחה ויחיד בדורו אבל להשביע לברר האמת רשאי. הכו"ח ביום כ"ט אב התרפ"ו ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן ח
שאלה הטלת ח"ס על מי שתובע חבירו חנם כדי להשביעו וכמ"ש מרן סי' פ"ז סכ"ב האם צריך לזה תביעת הבא להשבע או"ד גם הב"ד מעצמם טרם יתבע זה הבא לישבע פוסקים להם כן:
תשובה כל עיקר תקנה זו להטיל ח"ס וכנז' אינה אלא כדי שלא יטענו שקר וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מה' טוען הי"א וא"כ נראה דכמו דרבותיו של הרמב"ם תיקנו כן לברר האמת כן נמי יש לו לכל דיין לפסוק כנז' לברר האמת וכן מצאתי זה מפורש בהמשה"ר מע' ח' אות מ"ח שכן מתבאר מתשו' מהר"י ן' מיגאס סי' ע"ה שכן הוא מעיקר התקנה אע"פ שלא תבע הנתבע] ותלי לה זב"ז כיון שהתקנה מטעם בירור האמת וכמ"ש בעניותי וכן ראיתי לה' קנין פירות מע' ח' אות רצ"א ס"ה בשם א' מהקדושים שכן מצא כתוב להוכיח כן מדברי הרמב"ם פ"ג מה' שלוחים ה' ע"ש וה' הנז' כתב דאין ראיה מזה וגו' ע"ש ובאמת נלע"ד דלא לבד דמצינן למימר כן אלא דהרמב"ם שם קאמר להדיא שהוא אומר ואכמ"ל ונראה דהם ז"ל לא היה בידם תשו' מהר"י ן' מיגאס ומאחר עלות מ"ש המשה"ר בשמו ודאי דהכי נקיטנן וכאמור הכו"ח ביום כ"ט אב התרפ"ו ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן ט
שאלה מי שנתחייב שבועה דאורייתא או דרבנן והוא פתי וחסר לב שאינו מבין דברים הסותרים כשאר כל אדם שמבינים אם מוסרים לו שבועה חמורה או קלה או לא:
תשובה מרן ז"ל סי' ל"ה ס"י כ' הפתאים ביותר שאין מכירים הדברים שסותרים זא"ז ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים וד"ז לפי מה שיראה לדיין שא"א לכוין הדעת בכתב ובסי' צ"ו ס"ה כ' החרש והשוטה אין נזקקין להם לכל טענה לא לטענתם על אחרים ולא לטענת אחרים עליהם לא לשבועה קלה ואצ"ל לשבועה חמורה או תשלומין ע"ש וא"כ בנדון זה הרי הוא בכלל השוטים ואין מוסרים לו שבועה לא קלה ולא חמורה מאחר שאינו מבין ואינו מרגיש בדברים הסותרים וכאמור בשאלה. ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן י
שאלה בזמן הזה שאנו במחוז התוניסי חוסים תחת ממשלת צרפת ולפי החוק אין דנים בדיני ממונות רק בבתי המשפט של הממשלה ואין לב"ד רשות לדון רק בירושות ואישות ואפי' בזה רק להב"ד בעיר הבירה תונס אך שאר בדה"ץ אין להם רשות רק לפשר וכן בענין העוברים על האיסורים אין כח ב"ד יפה לכפות ולהכריח העובר רק באיזה פרטים ומזה נמשך שבעוה"ר היו כמה פרצות באיסורים קלים וחמורים האם טוב יותר להדיין הממונה מטעם הממשלה להתפטר ממינוייו לבל יהיה הקולר תלוי בצוארו ויהיה כשאר העם ומקיים בתוך עמי אנכי יושבת או יש לו להכניס עצמו ח"ו בסכנה או ס' סכנה אם עונש גוף או ממון או שניהם יחד ולעשות כפי מה שהדין נותן אם בדרך ישר להדיא או בדרך עקומה ועקיפין. או יש לו לדיין לעמוד דוקא במה שיש לו רשות ויבחר הרע במיעוטו דהרי על כל פנים יש רבים שהם יראים וחרדים ותורה יבקשו מפיהו וככל היוצא מפיו יעשו מרצונם הטוב בדיבורו הקל. ויהיה נידון גם עתה שהוא ממונה בשאר הפרטים שאין בהם רשות מהממשלה כאלו אינו ממונה ואין שום קולר תלוי בצוארו בין בדיני ממונות בין בדיני איסור והתיר להפריש העוברים מהאיסור על הכל יבאר לנו איך ראוי ונכון ושכמ"ה:
תשובה מסברא פשוטה נלע"ד ברור דהדרך האחרונה היא האמתית והיא רק היא העולה על ב' דרכים הראשונים דודאי כל כחו של הדיין או הרב או הב"ד אינו בא אליו רק מצד הממשלה שנתנה בידו מאמר המלך יר"ה ואם בעלת כח זה הגבילה והגדירה לו להתעסק רק בדבר פ' ולא בדבר פ' ודאי ופשוט כי במה שהרשתו הוא ממונה ובמה שלא הרשתו הוא גרע בכחו גם משאר ת"ח או איש פשוט כי הפשוטים אינם כ"כ אחראים בעברם על חקי הממשלה יר"ה כי נידונים על פי הרוב כשוגגים ואומרים מותר ולא כן הממונה שאין מספיק להם ללמד עליו זכות זה וכדקי"ל חבר א"ץ התראה. וגם כיון שהוא ממונה צריך לדעת מה מינויו ועל מה הורשה וגם הוה דבר הוה ורגיל יום יום לו. וגם ידוע הוא ומפורסם איך מתנהגים הב"ד והדיינים והרבנים שבכל עיר ועיר ואין לו שום התנצלות לומר לא ידעתי או שוגג הייתי. ועוד נוסף כי נמשך מזה ח"ו כעין ח"ה אצל האומות לחשוב דייני ישראל כעוברים על חק וכ"ש אם יענש ויתבזה שמלבד בזיון התורה וחילול כבודה עוד בה כי בזה ח"ו משפיל גם כבוד ישראל שאם זה מגדולי הק"ק עושה כן יחשבו כי כה וכה יעשו שאר העם ואם זה מגדולי העדה מקבל בזיון ואיבה. גם הק"ק הי"ו נגררים אחריו ואנחנו בזמן הזה מפוזרים ומפורדים בין העמים בארבע תפוצות הגולה וחייבים אנחנו לשמור את כבוד ישראל ואת שלום הממשלה ומכלל שלומה לשמור על חקיה כיון שאין כאן העברה על דת לא בדברים שדינם יהרג ולא יעבור ולא בזולתם. ולא שעת השמד ליהרג גם תערקתא דמסאנא שאין כונתם כלל וכלל למה שהיו עושים העמים הפראים העריצים בדורות שעברו וכל המטרה היא משום חק ונימוס החירות והחופש והדרור שלא יוכל שום נברא לכפות זולתו בכל דבר דת ודין כידוע. וכן מה שדנין רק הם וממוניהם אינו רק מצד ההכנסה. או שחורבים כי רק הם מבינים דבר המשפט או שחושדים בזולת ממוניהם פן יטו אחרי הבצע ולא יש להם בזה שום מטרה דתית שהרי גם הם וממוניהם אין דנים עפ"י דתם הם רק עפ"י חקים מיוחדים להם שסידרו ושעשו חכמי המשפט הממונים לחקוק חקים ונימוסים זהו הנלע"ד ברור ופשוט למאד וא"כ אין לו לדיין רק לשמור ולעשות כפי מה שהורשה ונתמנה עד אשר ישקיף ה' ויתן בלב הממשלה יר"ה להרשות הב"ד לעשות ככל התורה הכתובה והמסורה אמן. או עד אשר ישיב ה' שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה בבא לציון גואל. ועכ"פ לאפרושי מאיסורא באופן מתאים עם הנימוס ודאי דמצוה וחובה כמו להעמיד דרשנים ומטיפים להודיע חקי ה'. להרבות תורה ולהגדילה ולהאדירה להוכיח במישור את העובר או העוברים. להודיע ברבים כי יש טועים בדבר פ' ובדבר פ' והוא אסור מדינא וגו' באופן שכל מה שאפשר להציל יציל ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו להעניש חס וחלילה וחס ושלום את מי שאין לו יכולת עבור זולתו שלא עצר בעדו ומנעו. ובכל זה הדבר תלוי במה שאפשר ובמה שאי אפשר ואין דנים אפשר משאי אפשר. ומ"מ אמרתי לראות דברי הפוסקים בזה ובדומה לזה עם כי לא ראיתי כעת תשובות מיוחדים לזה כי לא היה זה נהוג מלפנים מ"מ אלקט כפי קוצר דעתי וצור ישראל יצילינו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אמן:
וראיתי למור"ם בד"מ יו"ד סי' של"ד ס"ז שכתב בשם הת"ה סי' רע"ז דאם נידוהו לאחד וגזר השר בקנס חמור על כל מי שיחזיקוהו בנידוי וילקה בכובד וחומר דאין צריכים להכניס עצמם בספק קנס ועונש ודוקא שנידוהו משום ממונא או בדברים שבין אדם לחבירו אבל אם נידוהו והחרימו בשביל שעבר עבירות בפרהסיא ב"ד מתחייבים להכניס עצמם בספק עונש כדי להחזיק דתינו וצריך לתת לב לפי הענין ע"ש ושם בשם תשו' מהרי"ו סי' קנ"ו דאין אנו מוחין בעוברי עבירה דאיכא למיחש לסכנה שיהיו עומדים על גופינו ועל מאודינו ופשוט דאינו חייב להוציא ממון ע"ז להוציא חבירו מן העבירה ע"ש ולכאורא דברי מהרי' סותרים למ"ש התה"ד דהרי להתה"ד אם לאפרושי מאיסורא הב"ד מחוייבים להכניס עצמם בספק עונש ואלו למהרי"ו אין חייבים והנ"ל בזה דהתה"ד מיירי באם כבר הכניסו עצמם בעונש העובר עבירה לנדותו וכמו שכן היה נהוג מני אז בימי הראשונים והמנודה הלך לשר העיר והשר רצה לבטל לגזירתם דאז אין הב"ד מבטלים גזירתם גם שנכנסים בספק עונש והטעם בזה דאם יתירו לו הרי הם כאלו אמרו לו לעשות מה שלבו חפץ אבל מהרי"ו בלכתחילה שרואים הב"ד באותו האיש שבאים להענישו ולמחות בו שהוא ימסור אותם למלכות או יעליל עליהם עלילת שוא וכדומה דבזה שלא עשו עדין כלום מהעונש וההפרשה אין חייבים למחות דלא מיבעיא אם יש חשש סכנת גוף אלא גם אם לא יש רק חשש ממון הרי אינו חייב להוציא ממון למנוע חבירו מן העבירה. או י"ל דלא כתב כן מהרי"ו רק במי שעובר שלא בפרהסיא אבל אם עובר בפרהסיא אזי הדין הוא כמ"ש התה"ד או י"ל דלא כתב התה"ד רק באם מצד הממשלה יש רשות להב"ד אלא שהשר ההוא עיות עליהם את הדין ורוצה לעשות רצונו ובזה אם יעמדו נגדו לפני מי שגדול ממנו אפשר שיעלה בידם אם לא היום למחר אבל אין שום חשש לעלילות ומסירות מצד החוטא אבל אם יש חשש מצד החוטא שיעליל וימסור בזה הוא דכתב מהרי"ו דאין חייבים. או י"ל דלא כתב מהרי"ו כן רק באם יש הרבה חוטאים ואם יתקשרו ויתאגדו יחד עפ"י הרוב כי יעלה בידם להזיק ח"ו אך אם החוטא הוא איש פרטיי יחיד מסתמא אין בו כל כך משום שכיח הזיקא ובזה הוא שכתב התה"ד ז"ל דמחוייבים הב"ד ] לעשות כפי הדין:
ומ"מ נלע"ד דאין כ"ז אמור רק במקום שאין חק הממשלה ונימוסה מונע זה אבל אם חק מחקי הממשלה מונע זה ודאי דאין מי שיכול לעבור על חקיה דהרי אם יעבור תכף ומיד יעבירוהו ממינויו ואולי גם ענוש יענש וא"כ גם אם יעמידו חבירו במקומו ודאי דלא יעשה כנז' ואם כה יעשה יסירוהו ממינויו וגם אולי ענוש יענש וא"כ מה בצע לזה שיכניס עצמו בספק עונש גוף או ממון ולא כתב התה"ד רק באם אין הדבר הוה ורגיל ורק במקרה זה עבר ונענש ואם זה יענש יעמידו זולתו והוא הלא אין לפניו מצוי מאורעות כאלה יום יום. אבל בנדון דידן דהוא דבר הוה ורגיל לכמה וכמה בכמה וכמה מיני איסורים אין שום תועלת כלל להכניס עצמו אפילו בספק סכנה ודומה זה למה שחילקתי לעיל בחילוק הרביעי וכאמור. או כמו שחילקתי בחילוק השלישי וכאמור. וכן יש להוכיח ממ"ש מרן ז"ל סי' רכ"ח ס' מ"ז אם צוה המלך שלא יחרימו שום חרם כי אם בהסכמת ראובן וגו' וסיים מור"ם ואם צריכים לעבור מכח גזירת המלכות אין איסור בדבר ומ"מ החרם בתקפו כשיעבור גזירת המלך ע"ש ואי איתא דחייבים למסור נפשם א"כ מכ"ש דיש איסור בדבר אלא ודאי כדכתיבנא דשאני לן מאם היא גזירת שר ויש למעלה ממנו מאם היא גזירת מלך שאין למעלה ממנו וכמו שחילקתי בחילוק ג' ועי' למור"ם סי' של"ד בסופו שפסק דברי מהרי"ו הנז':
וראיתי לה' פתחי תשובה ס"ק י"ט שכתב בשם ה' בכור שור בחי' סוטה דף מ"ז ע"ב שכתב דמזה דשו רבים וכהתירא דמי להו לחנוף לאשר לו יד ושם קצת אצל שום שררה או שאר תקופות אע"ג דלא ברי הזיקא ע"כ תפוג תורה ואין כופין אם איש את רעהו חיים בלעו ובאמת טעות גמור הוא דדברי מהרי"ו לא נאמרו כי אם בברי הזיקא ואלת"ה בטלת לא תגורו מעיקרא דודאי לא נאמר לא תגורו כי אם בדאיכא מקום לירא ע"ש ומתוך דבריו אלה נ"ל לחלק דהתה"ד בספק הזיקא מיירי ומהרי"ו בברי הזיקא כעין מ"ש בחילוק רביעי אלא דהוא ז"ל לא שאני ליה בין רבים למועטים ובין שכיח ללא שכיח אלא בין ברי לשמא אלא דלע"ד לשון מהרי"ו שזכר מור"ם בד"מ אינו נראה כן שכתב להדיא דאיכא למיחש לסכנה וגם לשון מור"ם בש"ע בשמו שכתב שיש לחוש שיהיו עומדים על גופנו ומאודנו אינו מורה כן. ואולי גם התב"ש כונתו כמ"ש ושכיח הזיקא ברי ליה הזיקא קרי ליה וצי"ב עוד:
גם ראיתי לש"ע הנד"מ בערי אשכנז שבראש ח"מ כתוב ע"ד מרן ס"א בזמן הזה וגו' נסמן למטה כן היה הרשות בידם מהממשלה בזמן המחבר אבל האידנא אין לב"ד רשות לדון כלל והכל נידון בדינא דמלכותא וכן כל דיני קנסות וכפיות ועונשים תפיסות והפקר ב"ד וכדומה כאלה הנזכרים בספר הזה הכל היה בימיהם אבל בזה"ז אינם נוהגים כלל בישראל שהכל מחויב להתנהג עפ"י דינא ודיינא המלכות ע"ש וכן על ס' ה' מצויין למטה נדוי וחרם ושמתא אסורין כעת מדינא דמלכותא דינא וכן על דברי הפת"ת סי' ב' ס"ק א' על מ"ש ורשות לב"ד לקנסו מצויין למטה ע' בהערה לעיל סי' א' ס' א'. וביו"ד סי' של"ד ס' א' מצויין למטה נדוי וחרם ושמתא אינם נוהגים עתה מדינא דמלכותא ע"ש:
ומעתה אחרי שהקנסות של ממון הם מנועים מדינא דמלכותא וכן נדוי חרם ושמתא הם מנועים מדינא דמלכותא מה נשאר להב"ד מהכח להשתמש בו לאפרושי מאיסורא ואין לומר שיעשו כמו שהדין מחייב ויסמכו על הנס דנראה פשוט דבכה"ג הוי ברי ושכיח הזיקא והגם דה' זכרון יוסף סי' י"ז דעתו דלא כהנשמטים מעונשים הנז' כיעו"ש נראה פשוט דלא כ' כן רק מצד דסמוך לבו דמצד הממשלה הגדולה של הקיסר וכיוצא הרשות לשמור ולהזהיר ולענוש וכמו שביאר שם וכמו שכן היה באמת. אך אם החוק והנימיס עוצרים בעד זה וזה בא לעבור על חוקי הממשלה אין ספק דגם ה' זכרון יוסף יורה יורה ידין ידין לבלתי עשות שום דבר נגד החוק והנימוס. אם מצד הנזק וחשש סכנת גוף או ממון פרטיית לדיין ההוא העובר. או פן תעלה חמת הממשלה יר"ה ותסיר גם אלה אשר נתנה בהם רשות להב"ד מיד הב"ד וכמו שאמרו גמלא בעא קרני אודני דהוו ליה גזוז מניה ע"ש:
ובפרט דבימינו אלה שיש רבים בעוה"ר מהמחונכים על ברכי זרים ומהם שהדבר נוגע אליהם או לקרוביהם או פן יגיע הדבר להם למחר וכיוצא לכן על כל דהו דכל דהו מודיעים להממשלה ואם היו מודיעים האמת כמות שהיא לא יש כל כך חשש וסכנה אלא שגורעים ומוסיפין ודורשים ומוסרים את הב"ד שלא בדרך יושר וכ"ש אם ימצאו לידם דרך למסור והיא אמת כי על כן נלע"ד ברור כדכתיבנא דאין לעביר על חקי הממשלה ודוקא במה שהורשה הדיין מהממשלה יר"ה ישתמש בו ולא זולת הכו"ח ביום ה' אב התרפ"ו ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יא
לעי"ת מדנין יע"א
נשאלתי מהחו"ש הדה"מ כמה"ר ר' מרדכי סג'רון הי"ו בראובן ושמעון שיש כותל שותפות ביניהם וקירה ראובן ע"ג עובי כל הכותל והניח אויר אחר בין קורת עץ לקורת עץ באופן שחבירו ג"כ יכול להניח תקרתו שם ושמעון מעכבו שלא יגעו תקרותיו רק עד חצי עובי הכותל:
תשובה נלע"ד דהדין עם שמעון המעכבו וצריך ראובן לפייסו או להעמיד תקרותיו רק בחצי עובי הכותל ע"י שיעביר מגירה קוצצת באמצע על התקרה ע"י חוט משיחה אשר יוטל באמצע ומשם לא יוסיף לפשט תקרותיו כלל דהגם דלענין האבנים פסק מרן ז"ל בח"מ ס' קנ"ז ס"ו דהכל לאמצע היינו לענין האבנים אבל לענין עצמות הקרקע שעליה עומד הכותל אם באו לחלקה ודאי דזה נוטל מחצית שסמוך לקרקעו וזה כמוהו (כל שלא ישתוו באופן אחר) וכמבו' מדברי מרן ז"ל בח"מ סי' קע"ד ס"א דאם אמר אחד תנו לי חלקי מצד זה כדי שיהיה סמוך לשדה אחר שלי וגו' שומעין לו ע"ש ומאחר שכן אין לו לזה להכנס בתחום של חבירו אפי' בלתי טעם וכ"ש דאיכא טעמא דמסתמא שאין בעל דינו מעכב רק שיש לו סיבה מה ועוד דמסתברא דזה גורם לו לעכבו שלא יקרה רק באופן מה ולא בשאר אופנים שירצה הוא לקרות אם היה מניח לו חצי העובי ועוד דמדברי מרן סי' קנ"ז ס"ז מתבאר דע"י היות המעזיבה והתקרה הוי אות וסימן שבנאו משלו לבד ע"ש ובפת"ת שם ואין לך נזק גדול מזה שיחזיק הוא או יורשיו בכל הכותל לאמר שלנו הוא ואין הנחת אויר שבנתים ראיה לבטל חזקה זו כי לא הונח רק מצד עצם מלאכת הקירוי דדורשת כן שמניחים אויר בין תקרת עץ לשנית ועוד דהלוחות המרוקעים על תקרות העץ הם משתרעים ע"פ כל עובי הכותל ולמחר יאמרו כי הכל שלהם זהו הנלע"ד לדינא גם ממנהגא לפי הרגיל בין אומני הבנין לפי זכרוני הוא שכל א' אין לו רק חצי עובי הכותל ולא עוד הכו"ח ביום כ"ה אייר התרפ"ו ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יב
שאלה במקומות שהממשלה יר"ה גובה מס לגלגלת סך מה לשנה מבן י"ח שנה ומעלה מ"מ וממנה על זה איש אחד בשם (שיך) נשיא אשר יבחרוהו בני שבטו והממשלה תוציא מאמרה על מינויו הנז' וממשרתו שבכל שנה יש עת מיועד שיתקבצו ראשי השבט לראות אם יש אנשים ראויים להמס הנז' לרשום אותם להממשלה יר"ה להוציא להם פתקאות גבייה כנהוג וכן עושה גם עם אחינו בית ישראל שיבחרו להם מי שירצו למנותו לנשיא לגבות הפתקאות ולרשום הנוסף עם ראשי העדה. ועתא הנשיא הנבחר לזה חש בראשו פן ואולי יש איסור אם ירשום את האנשים מחדש אשר עד עתה לא היו משלמים ואולי הוי כמוסר ח"ו ורצה להציע פיטוריו להממשלה כדי שימנע מחשש זה:
תשובה חק התשלומים שעושה המלך על כל נפש לשלם סך קצוב לשנה דינא דמלכותא הוא והוי דינא ואסור לאדם להבריח את עצמו ממנו וכמ"ש מרן סי' שס"ט ס"ו וז"ל בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס עכו"ם או מוכס העומד מאליו אבל מוכס שפסקו ליטול דבר קצוב והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך וגו' אינו בחזקת גזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה עובר (על לא תגזול) מפני שהוא גוזל מנת המלך וגו' בין שהיה מלך גוי וגו' ושם בס"ז וכן מלך ששם מס על בני העיר או על כל איש ואיש דבר קצוב משנה לשנה וגו' אינו גזל וישראל שגבה אותם למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר וגו' ע"ש וא"כ בנ"ד שהמלך נתן מאמר לנשיא הק"ק לגבות לו מס לגלגלת מידי שנה בשנה ומכלל החוק שכשיגיע להיות בן כו"כ שנים שישלם המס ההוא יש איסור על המבריח עצמו ממס זה וממילא דהמונע חבירו מלגזול מס זה אינו נקרא מוסר חדא דדינא קעביד ותו דהוא ממונה על זה מהמלך הלא תראה שאם יעלים עין מזה מענישין אותו בית המלכות על זה. ועוד דהרי הק"ק הם עצמם הסכימו על מינויו זה וכיון דבכלל המינוי הוא לכתוב להממשלה כל מי שמגיע לזמן ההוא א"כ הגע עצמך שבעל דבר המתחייב לשלם הוא עצמו הסכים על כך שהרי הוא בכלל הקהל והקהל הם הסכימו על זה:
וראיתי למרן ז"ל בח"מ סי' ל"ד סי"ד שכתב המוכסים סתמם פסולים וגו' אבל גבאי מנת המלך סתמם כשרים וגו' ומבואר שם בבאה"ט בשם הסמ"ע דגבאי מנת המלך היינו שגובה מקרקפתא דגברא והשדות והבתים בשוה דבר ידוע ובקושי יכול ליטול יותר מקצבתו להכי סתמא כשר. אמנם כ"ז הוא לדינא. אמנם לא יבצר כי בעל דבר וקרוביו לא ירגישו ולא ישימו לב ע"ז ויהיה להם מחלוקות ורדיפות עם הנשיא הנז'. כי לא רבים יחכמו ולא רבים ירדפו צדק ואמת ולהיותם נוגעים בדבר יצאו לריב ולכן הנכון והישר כי יסכימו כל ראשי הק"ק תי"ו ויכתבו ויחתמו ויתנו ביד הנשיא הנז' בפרטות לעשות כנז'. וכן להיות כי מחקי הממשלה לפי הנשמע הוא כי רשימת מי שראוי לזה תהיה עפ"י דעת עיני העדה בלוית הנשיא לכן כה יעשה להיות זה עפ"י דעת העדה ועפ"י הסכמה מפורטת וכנז' ובזה לדעתי נכון לבבו יהיה בטוח שאין בזה שום חשש לא מדינא ולא מדרכי שלום כי בזה אין מקום לשום תלונה ותרעומת [אלא דצריכים לשים לב שלא ירשמו ח"ו מי שאינו חייב על פי החוק בדיוק ורק מצד השערתם בלי חקירה ודרישה וכן אם באמת ע"פ החוק הוא פטור מאיזה סיבה ד"מ מצד עניותו או שהוא בעל מום בודאי כן יעשו] זהו הנלע"ד הכו"ח ביום כ"ב אלול התרפ"ו ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יג
שאלה יורשי ראובן שהיו במד"ה זה כמה וכמה שנים הם ומורישם ובאו והביאו בידם ב' שטרות אחד משנת התרמ"ט שמורישם משכן חצרו לשמעון ושטר אחד משנת התרנ"ו שמורישם משכן חצרו ללוי אחי שמעון הנז' בעד ההוצאות שהוציא על חצרו וניכרים הדברים מהענין ומהכתיבה שנמצאת בעט עופרת אחרי שטר המשכונה שבשם לוי שגם משכונת לוי שייכת ליתומי שמעון ועתה יורשי ראובן באו למכור חצרם הנז' ויורשי שמעון אומרים מצאנו ירשנו הדין עם מי:
תשובה הגם דנראים הדברים והדעת נוטה כי החצר היא עדין של ראובן ויורשיו ולא נשארו בה יורשי שמעון עד עתה רק מצד המשכונות הנז' וקי"ל דכל דירדו לה בתורת משכונה לא מהניא חזקה כמ"ש מרן בח"מ סי' ק"ן ס"א ונ"ד הרי יש שני שטרות וכאמור מ"מ כיון דהשטרות יצאו מידי יורשי הממשכן בעל הקרקע הראשון דהיינו ראובן י"ל דכבר היתה ממושכנת ואח"כ פרע להם חובם ולקח שטרותיו ואחר זה מכרה ליורשי שמעון או ללוי דודם לשם יורשי שמעון דכנראה לוי היה אפוטרפא שלהם אז משתדל בעד בני אחיו וא"כ עתה שגם האפוטרפא הנז' דהיינו לוי נלב"ע וג"כ יורשי שמעון גדלו אין לברר את הדבר משום צד וטענת היורשים הנז' מצאנו ירשנו הויא טענה אלימתא כיון דאיכא ריעותא זו ששטר המשכונות אינו ביד יורשי שמעון רק ביד יורשי ראובן וכאמור וכה"ג כתב ה' בית יהודה ח"מ סי' כ"ו בנדונו דכיון דנמצא ברשות המוכר עצמו אין ביה ריעותא דיש לחוש שמא לא פרעו בדמי המכירה ותנאי היה מתחילה שאם לא פרעו בזמן פ' שיתבטל המכר ואף את"ל שהיו עדים על הפרעון שחזר ומכרה לו דכיון שהקרקע היא עומדת ביד היורשים ומוחזקת בידם כמה שנים אינם צריכים להראות שטר המכר שחזר ראובן ולקחה משמעון ואפילו טענה אינם צריכים דקי"ל הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה כמ"ש בש"ע סי' קמ"ו ס' יו"ד ע"ש. ומינה נמי לנ"ד דיש לומר דראובן זה אחר שפרע דמי המשכונה לשמעון חזר ומכרה לשמעון ומאותו שטר הכתוב בשם לוי ג"כ שנראה שכבר מת שמעון אין ראיה די"ל דמכרה ולא כתב לו שטר ולוי חשב להציל מיהא מה שאפשר לו להציל ונענה לו ראובן כפי מה שנשתוו ביניהם. אי נמי יש לומר דלא ידע לוי כלל שנמכרה לשמעון. אי נמי יש לומר דמה שכתוב מאחורי השטר בעט עופרת שהכסף הוא של היתומים אינו כלום כי אין ידוע מי שכתבו ואין בו שום חתימה. ועי"ל דאם נחזיק ללוי זה כמו אפוטרופא י"ל דגם שטר השני שעל ידו נתפרע ולכן הוא ביד הבעלים הראשונים והם חזרו ומכרוהו להיתומים ע"י האפוטרופא הנז' או ע"י הב"ד שהיו אז והם אפוטרופא דיתמי וכיוצא בזה ועם כי האומד אינו כן הלא כבר כתב מרן ז"ל בח"מ סי' ט"ו ס"ה דמשרבו וגו' הסכימו שאין מוציאין מהיתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן הדעת או הטוען. ועכ"פ להיות כי לע"ד האמת כמו ששיערתי פישרתי ביניהם וכמ"ש מרן שם דנושא ונותן וגו' או יעשו פשרה וגו' ע"ש ופישרתי ביניהם שיחלוקו ביניהם היורשים של שמעון מצד משכונה א' וב' ומצד הבנין שאמרו שבנו בה ומצד טענה זו דמצאנו ירשנו. והיורשים של ראובן מצד דהדברים מוכיחין כי היא של מורישם ולא נמכרו וקבלו שניהם ונתנו יורשי שמעון ליורשי ראובן מחצית מחירה ונשארה בידם וכתבו וחתמו ביניהם לקיים את האמור בקש"ם. וכתבתי זה לזכרון ובעה"ו אשובה אראה. נאם הכו"ח ביום כ"ו תמוז יה"ל התרפ"ד ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יד
שאלה ראשון בשני בתרי בעל כאשתו אם חשיב קורבא לדינא ולעדות. כגון ראובן שלקח אשה ושמעון לקח בת אחותה דאשת שמעון היא שני ואשת ראובן היא ראשון ואי אמרינן הוי ראובן כאשתו ושמעון נמי כאשתו הו"ל ראשון בשני:
תשובה אפילו לעדות סתם מרן ז"ל בסי' ל"ג ס"ד כהרי"ף והרמב"ם דפסולים וכ"ש לדיינים שכתב ה' באה"ט ז"ל ס"ק ד' דלהש"ך בדיינים אסור ולכתחילה אפי' בשני בשני בתרי בעל וכ"ש בראשון ושני ותרי בעל וכן בדין שהרי כללא הוא דאזלינן בתר רוב עמודי ההוראה וגם דמור"ם הכריע כיש אומרים וסיים וכן נ"ל להורות נלע"ד דאינהו בדידהו ואנן בדידן ואי משום דכתב וכן נ"ל להורות וכתב ה' דברי יעקב מע' ו' אות א' בשם המשה"ר דבכה"ג הכי נקטינן כבר כתבתי בזולת זה דאין כלל זה מוסכם והעיקר לע"ד דאין לחלק בכך ועמש"ש בהגה. וכ"ש בדיינים די"ל דגם מור"ם ז"ל מודה וכמ"ש בשם הבאה"ט ז"ל. ומ"ש מרן באה"ע סי' קס"ט בסדר חליצה אות ג' ושלא יהיו קרובים וגו' או אשה ובת אחותה יש להקפיד מפני מראית העין אינו ר"ל דמדינא גם בכה"ג מותר אלא דלשון זה הוא לשון תרומת הדשן סי' רכ"ו ולהחה"ד יראה דס"ל כמור"ם דיש להתיר בראשון בשני בתרי בעל כאשתו ולכן כתב כנז' ושו"ר שכעין זה כתב מרן ז"ל בפירוש ס' חליצה אות ז' וז"ל כ"כ בתה"ד סי' רכ"ו ורבותא זו היא לדעת הרא"ש דסבר דלא אמרינן תרי בעל כאשתו אבל להרי"ף דסבר אמרינן תרי בעל כאשתו מדינא נמי פסולים ע"ש ומזה מבואר דמרן שכתב בסדר החליצה כנז' אינו מדידיה אלא מהתה"ד וא"כ א"ש מה שביארתי בכונתו:
ומן האמור נראה דלמרן ז"ל לא שאני ליה בין עדות לדיינות דאי איתא דמחמרינן בדיינות טפי א"כ גם להרא"ש נמי תקשי למה כתב רק מפני מראית העין והלא מדינא נמי אסור לכתחילה וכמ"ש הבאה"ט בשם הש"ך ואפשר דכיון דבדיעבד מיהא כשר ורק לכתחילה הוא דאסור שפיר י"ל מפני מראית העין אלא דיש לחפש בטעמו של הש"ך אי אתי עלה מדינא מיהא לכתחילה או רק משום מראית העין ושו"ר למור"ם בד"מ סי' קס"ט שכתב ע"ד התה"ד שהביא מרן הב"י וז"ל דהא איתא במרדכי דלכתחילה לא יחתמו על השטר משום מראית העין וכ"ש לענין דין ע"ש וא"כ אפשר ליישב גם דברי הש"ך על דרך הנז' וכאמור. הכו"ח ביום ו' חשון התרפ"ז ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן טו
שאלה בטענת שמא דאין משביעין ע"ז לא ש"ד ולא היסת אלא מחרימין ח"ס על מי שיש בידו ממון חבירו ואינו נותנו לו כמתבאר מדברי מרן סי' ע"ה בכמה מקומות אם הנתבע טוען שיטיל ח"ס על מי שתובעו בחנם כדי שיזקיקנו לחרם סתם אם שומעין לו או לא:
תשובה מדברי מרן בח"מ סי' פ"ז סכ"כ שכתב כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפי' היסת יש לו להחרים סתם קודם שישבע על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב בו כדי להשביעו חנם ויענה המשביעו אמן יראה דמרן נחית להשמיענו ג' חלוקות אלה שבועה דאורייתא שבועת נקיטת חפץ שהיא מדבריהם ושבועת היסת ואי איתא טפי הי"ל להשמיענו רבותא זו דאפי' ח"ס נמי יכול הנתבע להטיל קודם שיוטל עליו. וה"ן מסתברא דכל ח"ס כתבו הפוסקים (ע' לה' או"ת סי' פ"ז ס"ק נ"ח) שאינו אלא תקנת הגאונים ומסתמא תקנתא לתקנתא לא עבדי הגאונים. ועוד דמקור דין זה הוא מהרמב"ם פ"א מה' טו"ן בשם רבותיו שתיקנו כן ומה שמצאנו שתיקנו יש לעשות כן ומה שלא מצאנו יש לאוקמיה אדינא וכדקי"ל בעלמא כל ספק בתקנה מוקמינן ליה אדינא. גם יש ללמוד זה בק"ו ממ"ש ה' אורים ותומים סי' פ"ז באורים ס"ק נ"ח בשם הגאון מהר"ג דבשבועה שמגלגל עליו א"ץ לקבל המגלגל ח"ס שאינו מגלגל עליו בחנם ע"ש ואם בגלגול שהוא דרבנן אמרו כן כ"ש בח"ס שאינו אלא מתקנת הגאונים. וכן נראה מדברי הט"ז סי' פ"ב סכ"ב ומדברי ה' מאמר קדישין שם ס"ק מ"ז ע"ש. וכן לע"ד להכריע כיון שבהטלת הח"ס אינו מזכיר איש פרטיי:
מיהו נראה דאם הב"ד ראו שיש רגלים לדבר ואיזה פנים מוכיחות דתביעתו לחבירו אינה רק עלילה ואיום כדי שחבירו יתפשר עמו בזה או יבטל איזה מזכיותיו או לביישו וכיוצא יכולים הב"ד להטיל ח"ס כנז' כדי שיודה זה על האמת שתביעתו אינה אמת ויש ללמוד זה בק"ו ממ"ש מור"ם סי' פ"ז ס' כ' שיש רשות לדיין להשביע בנקיטת חפץ במקום שאינו צורך או לאיים עוד בדברים אחרים וגו' ומכ"ש להטיל חרם סתם וכ"ן מדברי הפת"ת סימן רכ"ד סס"ק א' ע"ש:
עוד נ"ל שאם התובע רוצה שיעמוד חבירו בעת הטלת הח"ס וכ"ש אם תובעו שיענה אמן וזה מעכב עד שיוטל לפני התובע ח"ס שאינו תובעו להטיל עליו ח"ס על חנם או שאומר ג"כ שיענה התובע אמן הרשות בידו שהרי פסק מרן ז"ל סי' פ"ב ס"ט דאם יצא הלוה ולא רצה לשמוע החרם אין מנדין אותו ומחרימין שלא בפניו ע"ש וא"כ כיון דהרשות בידו שלא יעמוד שם ושלא יענה אמן הרשות בידו ג"כ להתנות על בעל דינו כפי מה שירצה. הכו"ח ביום כ"ט אב התרפ"ו ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן טז
שאלה ראובן משכן חצרו של שמעון אצלו במשכנתא דסורא ומזה י"ב שנים מ"מ הוא דר בה ואח"כ שמעון חל"ש ובא אחד מבניו למכור חלקו לראובן ובא לוי שהוא יורש חצי חצר אחרת מאביו ואמר כי הוא קודם מצד שהחצר הנז' הוא מצד חצר זו שבא למכור בן שמעון חלקו בה ועוד אמר כי יש ביניהם מקום אחד שיש בו כותל שותפות שזה נתן עליו תקרתו מצדו וזה נתן עליו תקרתו מצדו מי קודם הממשכן או לוי הנז'. ואם קדם וקנה ראובן מבן שמעון אם לוי מוציאה מידו או לא. וכן אם קדם לוי וקנה מבן שמעון האם ראובן מוציא אותה מידו או לא:
תשובה אם קדם לוי וקנה נראה דדעת מרן ז"ל סי' קע"ה סנ"ז דאין הממשכן יכול לסלקו דלא גרע לוי הנז' מאחר שאינו בר המצר דאין המלוה יכול להוציא מידו וכמ"ש מרן ז"ל שם אלא דיש לומר דעד כאן לא כתב מרן ז"ל אלא באם לא היה דר בה הממשכן אבל אם היה דר בה הממשכן לא שייך לומר אין המלוה יכול להוציא מידו דהאחר הוא שבא להוציא מיד המלוה דהיינו הממשכן אלא דאין זה מוכרח כלל די"ל דמרן קאי על עצם הזכיה שזכה בה האחר ובא זה הממשכן לזכות במקנתה ולהיות הוא הקונה ומוציא המקנה מידו של האחר וע"ז כתב דאין המלוה יכול להוציא מידו:
גם מצד דכתב מור"ם שם וי"א דאפי' קדם המצרן וקנאה יוכל המלוה לסלקו וכן נ"ל לדון ולהורות ע"ש אין לזכות הממשכן דאנן בתר מרן ז"ל גרירין ומוציאים עפ"ד מרן ז"ל וכ"ש שיש להניח הקרקע בחזקת הקונה אותה עפ"ד מרן ז"ל והגם דכתב המשה"ר ז"ל דף נ"ה דהיכא דכותב מור"ם וכן עיקר עבדינן כדעת מור"ם ע"ש ודומה לזה כתב במע' הפ' אות ס"ז דף קע"א ע"א ומע' ח' אות ז"ך דקכ"ב ומע' ש' אות ע"ו דשל"ז ע"ש ונגרר אח"ז מהרי"ך ז"ל בדברי יעקב מע' ו' אות א' ע"ש מ"מ כבר כתבתי שם בהגהתי ובתשובה דאין כלל זה מוסכם וחו"ר עוב"י תונס פלגן בזה וא"כ הדרינן לכללין דבתריה דמרן גרירין כדין כל ספק ופלוגתא במנהג ובתקנה כיע"ש וכ"כ ה' שדי חמד ז"ל כללי הפוסקים בכללי הרמ"ה אות י"ד דכשכותב מור"ם וכן נ"ל להורות עדיף לשון זה מכולהו לישני ע"ש ועם כל זה הורה גבר גאון עזנו מהר"י בסיס ז"ל ובית דינו בתשו' אחרונה שבס"ס זרעו של יצחק צדיקא ז"ל דנקיטנן כדעת מרן ז"ל ע"ש. גם ה' מוהרמ"ז ז"ל בהגהותיו אשר קרא בשם אמר משה כתב דצריך עיון גדול לסמוך על כלל זה שזכר מהרי"ך ז"ל ע"ש. וכ"נ מדברי ה' פעמוני זהב נר"ו סי' קע"ה על דברי מרן ז"ל ס"ה אחד מן האחים וגו' וי"א וגו' דלולא שיש בידם תקנה מהראשונים היו פוסקים כמרן ז"ל דאין המלוה מוציא גם מיד האחר שאינו מצרן וכדקי"ל בעלמא דאנן בתר מרן גרירין ומשמע מזה דלא שאני לן כלל בין שאומר מור"ם וכן ראוי לדון ולהורות וכיוצא וה"ן מסתברא לע"ד ולעיקר דכל עיקר קבצתנו דברי מרן היינו משום דקרוב למאתים רבנים הסכימו לכלל זה ללכת אחרי רוב עמודי ההוראה וא"כ מאי נ"מ כשכותב מור"ם לשון זה או יותר ממנו וא"כ אין הממשכן מוציא מלוי שכבר קדם וקנה:
אך אם קדם וקנה הממשכן יש פנים לומר דזכה בה וכמ"ש מרן ז"ל סנ"ז דאין המצרן יכול לסלקו אלא די"ל לעומת זה דכיון דיש כותל שותפות ביניהם שזה נותן עליו תקרתו וזה נותן עליו תקרתו הו"ל לוי הנז' שותף עמו וכמו שכתב מוהר"ץ צרפתי בתשובתו שבס"ס זרע יצחק ח"ב ע"ש שהסכים עמו ג"כ מהר"א אבולעפיא ז"ל ע"ש וא"כ י"ל דגם דמצרן אינו מוציא מהממשכן שותף מיהא מוציא וכמ"ש ה' עה"ש אות ל' וה' שש"א ז"ל דין נ"ז בדעת מרן ושכ"כ ה' בית יהודה במנהגים ע"ש. אמנם מדברי ה' פעמוני זהב נר"ו ע"ד מרן סי' קע"ה סנ"ז משם מוהר"ש יואל ז"ל נראה דס"ל דהרבנים שדנו דיד השותף ויד הממשכן שוים הוי זה מדינא ע"ש וא"כ צ"ל דלא ס"ל כה' ב"י והשש"א ז"ל וא"כ הממשכן שהוא מוחזק יכו"ל קי"ל. ועי"ל דע"כ לא כתב השש"א כנז' רק בשותף ממש אבל בשותף בכותל אינו מוציא מהממשכן והגם דה' מוהר"ץ צרפתי ומהרח"א דעתם דהוי כשותף י"ל דהיינו דוקא לגבי שאר העם אבל לגבי הממשכן שכבר קנה אין כחו יפה ועי"ל דבנ"ד כיון דלוי משותף בחצר עם אחיו ואפשר דכשיחלקו יבוא חלקו ממקום אחר לכן הו"ל ס' שותף ואינו יכול להוציא ועי"ל דכיון דבן שמעון הוא משותף עם אחיו ואם יחלקו אפשר שיבוא החלק של אחיו מצד כותל השותפות וחלקו הוא מצד האחר א"כ אין זה נקרא אלא ס' שותף ואינו מוציא וכ"ש דבכה"ג הו"ל ס"ס. והגם דמסתברא לי טפי דכל דעדין לא חלקו נקרא משותף ממש וכן יש ללמוד מדברי מרן ז"ל סי' וא"כ אין כאן ס' כלל לא מצד זה ולא מצד זה מ"מ כיון דהא גופה דע"י הכותל יהיה שותף נראית לפו"ר סברא מחודשת דא"כ כל המצרנים הוו שותפים אם הם משותפים בבתים וחצרות לכן הבו דלא להוסיף עלה ועוד דטעמו של מהר"ץ צרפתי הנז' משום דאין ברירה וא"כ כי קדם הממשכן וקנה אדרבא יאמר לחבירו זה דאין ברירה ושמא אינך שותף כלל. ועוד דמדברי ה' פעמוני זהב נר"ו סי' קע"א ס"ה אחד מן האחים וגו' דלא מצא מצרן שאינו שותף וגו' נראה דכיון דיש חומה לחצר זה ולחצר זה הגם דמשותפים בכותל גם מצרנים לא חשיבי וכ"ש דלא הוו שותפים ע"י זה דאלת"ה הא אפשר למצוא מצרן בלתי שותף כגון שאותו כותל בנוי משל שמעון ורק סמוכים בקרקעותיהם אלא ודאי דס"ל דע"י הפסק הכותל לא חשיבי מצרנים ומינה נמי דלא הוו שותפים והגם דמסתברא לקיים דברי מהרצ"ץ ומהרח"א ולדחות דברי הפ"ז מ"מ כיון דאיכא כמה ריעותות אי"נ לע"ד להוציא מידי הממשכן אם כבר קנה אם לא בראיה ברורה ומכרעת:
ועוד דמדברי ה' בית יהודה ז"ל בדיני המצרנות שכתב דאם לא היה דר בה שותף מסלקו משמע דאם כבר דר בה גם שותף אינו מסלקו דממשכן דינו כשותף וע' לה' פע"ז נר"ו סנ"ז שכתב דדבריו דינא ושכ"כ ה' גור אריה וכן משמע מה' משה"ר מע' מ'ם אות קע"ח ע"ש אלא דלכאורה ה' בית יהודה מצד המנהג הוא דאתי עלה ע"ש. ומ"מ מתבאר מדברי ה' בית יהודה שם ד"ה נוהגים במשכונה בסופו] דבכותל בנין אינו חשוב אלא בן המצר ובקדם וקנה אין בר המצר מסלקו ע"ש ומשמע דלא ס"ל כהוראת מהר"ץ צרפתי ומהרח"א וא"כ המוחזק שהוא לוקח יכו"ל קי"ל ומדבריו שם נראה דלא כה' פעמוני זהב הנז' דלא משכח מצרן שהוא שותף דהא משכחת לה בכי האי גוונא גם מדברי ה' בית יהודה ס' א' במנהגים בענין המצרנות מתבאר דלא ס"ל דחשיבי שותפים ע"י הכותל. וכ"ן מדברי ה' משה"ר בזה מע' מ' אות קנ"א ומדברי ה' חוט המשולש ח"א שזכר ה' שם ע"ש הכו"ח ביום ד' אלול התרפ"ז ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יז
שאלה מי שכתב לחבירו כ"י וזה נסחו אני החו"ל מודה על עצמי וחתימתי תעיד עלי כב' עדים כשרים באנהו חייבתי עצמי חיוב גמור באש יסכן מעאיה פב"פ פ'י צ'ארי אלדי בעיר פ' כל ימי חייו ולם נקצ'ר. נכ'רג'ו בשום טענה ובשום אופן שבעולם וג"כ עילתו תכון תשקא לנא שקא הצ'אר דהיינו תרחי ותטייב ותג,סל ותכ'ייט חואיג'נה וחייבתי עצמי בחיו"ג כנז' באש תסכן פ'י צ'ארי הנז' ולם ננזזם נטלעהא כנז' ותכון הקצ'רני האנא ועילתי ואידה יכ'ץ חאג'ה מן האד לחואיג' הנז' ננזם נכ'רג'הא [כי חייבתי עצמי חיו"ג לדור עמי פב"פ בחצירי שבעיר פ' כל ימי חייו ולא אוכל להוציאו בשו"ט ובשו"א שבעולם וג"כ אשתו תשרת אותנו שירות החצר דהיינו תטחן ותבשל ותרחץ ותתפור בגדינו וחייבתי עצמי בחיו"ג כנז' לדור בביתנו הנז' ולא אוכל להוציאה כנז' ותכבדני אני ואשתי ואם יחסר דבר מאלה הדברים אוכל להוציאה] והחיוב הנז' חיו"ג בקש"ם בדל"ב וכל אופן המועיל וחזי לפו"ד וכתיקונם ז"ל והיה זה יום ט"ו אדר התרפ"א והכל שריר ובריר וקיים ועתה המתחייב בדירה הנז' והחותם בכתב יד הנז' חל"ש ויורשיו לא רצו שישארו האיש והאשה עמהם בחצר הנז' הדין עם מי:
תשובה לכאורא לא זכו האיש והאשה הנז' כלל מצד כתב יד זה דהקנין הוי על הדירה והוי דבר שאין בו ממש וכמ"ש מרן ז"ל ח"מ סי' רי"ב דהמקנה דירת בית זה לחבירו לא קנה והגם דמור"ם שם כתב דאם כתוב שראובן נתן לדור בביתו וקנו ממנו יש לפ' שקנו ממנו באופן המועיל וגו' ע"ש הנה האחרונים ז"ל ומכללם ה' בית יהודה ז"ל ח"מ סי' [יו"ד] וה' משד"ר, וה' עה"ש אולי סי' קצ"ה סק"ד] כלהו ס"ל דמרן ז"ל לא ס"ל דברי מור"ם הנז' וכ"ש די"ל דנ"ד ל"ד לדמור"ם ואכמ"ל בזה:
אך נראה דכיון דכתוב לשון חיוב מהני גם בדבר שאין בו ממש וכמ"ש ה' שלחנו של אברהם ז"ל סי' רי"ב ע"ש והגם דה' ויקר"א ז"ל סי' ט"ל לא ס"ל כן נלע"ד דדברי השש"א עיקר אם שנראים דבריו חזקים וברורים אם דהשש"א ודעמיה הם מחו"ר עוב"י תונס יע"א ובתרייהו גרירין אם שהשש"א מוכח דהוא ובית דינו ס"ל כן וכ"ש אם היה עמהם הגאון מהר"י בסיס זלה"ה וה' ויקר"א הוא יחיד. ואי משום דהמתחייב מת הלא היורשים הבאים אין יורשים רק מה שיש למורישם ולא מה שזכה בו הזולת ממורישם בחייו ודומה זה למכר או נתן או השכיר בחייו וזה פשוט:
גם מצד אומרו באש יסכן מעאיה כדי לדור עמי] נראה דאין לדקדק הא אם אינו עמו אינו דר חדא דגם דהוי ספק בדבר אם כיון לכך או לישנא בעלמא כיון שזה המקבל מוחזק בדירה כמה שנים ויותר משלשה המוציא מחבירו עליו הראיה וכמתבאר מדברי ה' ב"ח ז"ל בתשו' סי' ועוד דיותר הדעת נוטה דלישנא בעלמא קאמר לא לדיוקא והכי משמע ג"כ כל ימי חייו דקאי על המקבל ולא אמר כל ימי חיי דקאי על הנותן וצ"ל דההקפדה בימי חיי המקבל:
גם מצד דתלה הדירה בעשיית אותם המלאכות שזכר מידי ספק מיהא לא פלט דשפיר י"ל דמה שביכלתה עושה ואם הנותן מת מה ביכולתה ועוד די"ל דיעשה ליורש העומד במקומו ובתר הנאה אזלינן ויכול להנותם באותה הנאה להעומדים במקומו ויש לומר דנחית רק לעצמו לבד וא"כ כיון דלהב"ח בתשו' סי'. האיש שדר בה יותר משני חזקה הוא המוחזק א"כ כשאנו מסופקים בהבנת זה המע"ה ובכן נלע"ד דזכה האיש ואשתו בדירה הנז' כל ימי חייהם וכאמור. הכו"ח ביום י"ג אייר התרפ"ז ע"ה כלפון משה הכהן סילט""א:
סימן יח
שאלה איש אחד מעיר ספאקץ נלב"ע וסופרי מתא בעירנו עשו שטר עדות גויעה על פי עדות שקיבלו משני עדים שאחד מהם קרוב שנשוי בת בנו של הנלב"ע אם שטר זה כשר:
תשובה נדון זה הוא מילתא דעבידא לאגלויי תיכף ומיד כי מעירנו לעיר ספאקץ בכל יום ויום הולכים ושבים מהכא להתם ומהתם להכא ומאחר שכן הגם דפליגי הריב"ש סי' קנ"ד וקפ"א וקפ"ב וקפ"ג והרשב"ץ ח"א ביו"ד סימנים מסי' ע"ד עד פ"ד בנדונם. בנדון זה דעד אחד מהם כשר ומילתא דעבידא לאגלויי בקרוב גם הריב'"ש ז"ל מודה כמבואר מדבריו בסו"ס קנ"ה ע"ש. ועוד דבנדון זה האיש הזה כבר הוחזק בעירנו שנלב"ע באותו יום שני חדשים קודם שנכתב שטר זה על פי מכתבים ועל פי הבאים משם וכבר כתב מרן באה"ע סי' י"ט ס"א וס"ב דסוקלין על החזקות וכי איכא חזקת שלשים יום בעיר הוי חזקה ע"ש וכן מתבאר מדברי מרן ביו"ד סי' קפ"ה ס"ב ע"ש וכ"כ מרן ז"ל חו"מ סי' ר"ף ס"א כל היורשין יורשין בחזקתן וגו' ע"ש וכן מתבאר מדברי ה' שמחת יו"ט דף ק' ע"ד סי' כ"ו ע"ש וא"כ נראה ברור דמ"ש מרן ז"ל סי' רפ"ד ס"א אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה שמת מורישן אינו ר"ל דוקא עדות אלא ה"ה דחזקת מהניא והגם דהטור ז"ל חו"מ סי' רפ"ד כתב כל היורשין יורשין בחזקה וגו' אבל אין יורדין לנכסי המת לירש עד שידעו בעדות ברורה שמת וגו' היינו לאפוקי אם עדות החזקה עיקרה ויסודה על פי שמועה או מגוים משיחים לפי תומם וכמו שסיים שם אבל אם שמעו וגו' אמנם כי איכא פרסום וחזקה כנדון דידן מהני ומהני דאלת"ה קשה טובא איך סיקלין על החזקות ואיך יורשים בחזקות ועוד דהי"ל להטור לסיים דבר והפכו ולומר דחזקה לא מהניא לענין זה אלא בעינן שני עדים ולא הי"ל לסיים אבל אם שמעו וגו'. גם הדבר מוכרח ומוכרע ממקומו דאל"ך צריך לבטל כמעט כל שטרי הגויעה שהרי כמעט אין באחד מהם עדים מעידים שהם עצמם ראו את פלוני שמת אלא כולם מעידים מה שיודעים כי פלוני מת והיינו מצד חזקתו בעיר גם שלא ראוהו ממש ואם חזקה זו מהניא מה לי בעיר ממש או בעיר קרובה ושכיחי באים ושבים דהו"ל כמו עיר גדולה ועוד נראה דאפי' נימא דהטור שכתב בלשון זה אבל וגו' פוסל החזקה מרן ז"ל שחילק שני המאמרים בסי' ר"ף ובסי' רפ"ד ולא תפס לשון הטור נראה דלא ס"ל כדעת הטור בזה וכן נראה דעת הרמב"ם כיעו"ש וכן נראה דעת הרבנים הראשונים פה אשר מעולם לא שמענו ולא ראינו שהצריכו שטר לגויעה כלל אף אם הנלב"ע בעיר אחרת וכל עיקר שטרי הגויעה אינו אלא חדש ממש מזה עשיריות שנים אולי מצד נימוסיהם וכן נראה ממה שעושין הסופרים שטר כזה במה שמעידין לפניהם והם בשנים ולא בשלושה כדין קבלת עדות. ועוד דאפי' בעלמא בפלוגתא דהריב"ש והרשב"ץ היה נראה דיש ללכת אחר דברי הרשב"ץ ע"פ מ"ש ה' יד מלאכי בכללי שאר הפוסקים אות כ"ט דפוסקים כהרשב"ץ נגד הרשב"א דבתראה הוי ע"ש וכ"ש נגד הריב"ש ז"ל וכן כתב השד"ח להדיא בכללי הפוסקים בשם הכנה"ג חו"מ סי' כ"ו אות כ' דאין נראה בעיניו לפסוק כהריב"ש במקום שהרשב"ץ חולק עליו וביאר שם דמה שסיים הכנה"ג הא דהרשב"א ס"ל כוותיה ל"ד וה"ה אם היה הרשב"ץ לחודיה אלא דקושטא קאמר ע"ש וכן נראה מדברי רבני אג'יר בהקדמתם לספר הרשב"ץ ע"ש והגם דהכנה"ג גופיה סי' רפ"ד הגה"ט כתב בשם רבו דדברי הריב"ש סולת נקייה ובשם ה' משפט צדק ח"א סי' מ' דמי יוציא ממון נגד הריב"ש ע"ש י"ל דלא כתבו כן רק משום דלא היה בידם אז תשובות הרשב"ץ כי עדיין לא נדפסו אז אבל בל"ז היו פוסקים כהרשב"ץ. וכן נראה קצת דעת מרן ז"ל בב"י סי' רפ"ד שהזכיר דברי הריב"ש וציין לעיין בסימני הרשב"ץ ע"ש דנראה דדעתו נוטה להרשב"ץ וצ"ע עוד בזה. ומ"מ כה"ג דאיכא תרי ספיקי דשמא הלכה כהרשב"ץ ואת"ל כהריב"ש שמא הלכה כהרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות עדות הלכה א' דפסולי עדות מצד האישות אינו אלא דרבנן א"כ מדאורייתא יורש גמור הוא דס"ס הוא מדין רובא ורובא דאורייתא ולכן משלשה טעמים הנז' נלע"ד דאין לבטל שטר זה:
והרה"ג הראב"ד מקודש בעוב"י תונס יע"א כמה"ר ר' דוד כטורזה הי"ו כתב להעיר על זה מדברי מור"ם ח"מ סי' רפ"ד ס"א והש"ך סק"ב והכנה"ג הגה"ט אות י"ד דמבואר דתפסו במושלם דלא כהרשב"ץ. ולא זכיתי להבין ד"ק דמור"ם ז"ל לא מיירי כלל מנדון הריב"ש והרשב"ץ ז"ל בעדות הגויעה רק בעדות עד אחד שראובן קרובו של פ' וליכא מילתא דעבידא לאגלויי כיעו"ש בהריב"ש סי' מ"ו שציין מור"ם למקור דין זה ובכה"ג מיירי הש"ך ז"ל ולזה גם הרשב"ץ מודה כמבואר מדבריו סי' ע"ה שהוא ז"ל עצמו שם ציין להא דכתובות דף ק"ז שהביא הש"ך. אך הפלוגתא דהריב"ש והרשב"ץ היא עדות גויעה ובמילתא דעבידא לאגלויי ואיכא עד אחד שמת מזה לא מיירי הכנה"ג וכבר הזכרתי דבריו למעלה וכתבתי מה שנלע"ד בזה ולא סמכתי להכשיר השטר הנז' והצ"ע בזה:
אמנם מצד זה דהויא מילתא דעבידא לאגלויי בקרוב שמתבאר מדברי הריב"ש עצמו סו"ס קנ"ה דמודה וכן מצד החזקה וכ"נ מדברי הריב"ש עצמו סי' מ"ו הנז"ל וכן מצד הס"ס נלע"ד להכשיר שטר זה אם יסכים הרה"ג הנז'. הכו"ח ביום כ"ז תשרי תרצ"ג ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן יט
לעי"ת בן גרדאן יע"א
נשאלתי מהחה"ש הדו"מ כמה"ר ר' אבא שאול חדאד הי"ו ברו"ש שהיו הולכים בדרך וטעה ראובן ולבש גלימת חבירו ושמעון הרגיש והעירו בזה והשיבו ראובן כשנגיע למקום פ' נחליף וכשהגיעו שם בא לסטים וגזל הגלימא שלובש שמעון שהיא של ראובן ורדפו אחריו ולא השיגוהו אם חייב שמעון לשלם דמי הגלימא לחבירו והביא ראיה מדברי מרן ח"מ סי' ש"ה ס"ז דפטור דהוי שאלה בבעלים:
תשובה לכאורא נראה לחלק מנדון מרן בשני פנים דהתם שאני שזה משך וזה משך אבל בנד"ד זה היתה עליו או בידו וכן חבירו וכיון שלא יש משיכה לא הוו שומרים זה על זה וכמבואר בדברי מרן סי' רצ"א ס"ה פלוגתא בזה ונקטי' יש ויש הלכה כיש בתרא וא"כ לא הוי שמירה בבעלים והגם דלא הוי בתור שומר הו"ל שולח יד בשל חבירו דגזלן הוי ומשלם דמיה. אך זה אינו דכיון דהיתה של זה ביד זה ושל זה ביד זה הו"ל כמשיכה ותו דכיון שהלך בה זה והלך בה זה הו"ל זה משך וזה משך כמו גבי בהמה בסי' קצ"ז ס"ג דסגי במשכה והלכה או רכב עליה והלכה או כשהכישה במקל והלכה. גם מה שיש לחלק לכאורא מצד שלא הוציאו הוציאו מפיהם לשון שאלה לשאול זה מזה כנדון מרן סי' ש"ה וכמבואר בתשובת הרא"ש ג"כ ע"ש אין נראה לחלק דהמקור בגמ' בבא מציעא דף פ"א שלמד ממנו הרא"ש דין זה מורה ובא דאין קפידא באמירת לשון השאילני ע"ש ולכן הנלע"ד דיפה הורה הכו"ח ביום י"ט שבט תרצ"ה ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן כ
שאלה מצרן או אח ושותף אם יכול לתת זכותו לאיש אחר רחוק או קרוב כגון לבנו ואשתו או לא:
תשובה כל עיקר דין מצרנות הוא משום ועשית הישר והטוב כדאיתא במציעא דף ק"ח והיינו כדי שלא יהיו קרקעות המצרן חלוקים כמ"ש רש"י שם והרמב"ם בפי"ב מה' שכנים ה"ה ע"ש וא"כ נראה פשוט דאם בא ליתנו לזולתו במתנה או במכר הלוקח קודם שמן הדין הוא ראוי רק ללוקח ולא למצרן. וכן ראיתי מבואר בשלטי הגבורים משם גאון והרא"ש וז"ל שאם היו המצרנים רבים ומכר אחד מהם זכותו ללוקח אפי' בקנין יכולים האחרים לסלקו ולא אמרינן שהלוקח במקום המצרן ויהיה כאחד מן המצרנים שקדם וקנה שזכה בו ע"ש גם דברי מרן ז"ל בש"ע סי' קע"ה סכ"ב לע"ד בהכי ממש מיירי וכמו שפירש הב"ח בכונת הרמ"ה שהזכיר הטור ע"ש אך מה שפירשו הסמ"ע והש"ך ז"ל דברי הרמ"ה לענין ההרשאה הוא קשה לע"ד אם מצד הלשון אם מצד הרעיון אם מצד הדין. מצד הלשון דאי מיירי בבא להרשות היל"ל כן להדיא ואם מצד הרעיון דא"כ הי"ל להרמ"ה או להטור או למרן הב"י להראות מקור או סברא לזה ולא לעבור ע"ז בשתיקה מה שהוא דין מחודש וצריך סמיכות ויסודות ואם מצד הדין דאי"ן לע"ד כל סברא לומר שלא תועיל ההרשאה ומ"ש בזה הש"ך לע"ד אין זה רק אם נבוא לישב בעד הרמ"ה אך אם הרמ"ה לא כיוון לזה לא היינו דנין כן מדעתינו ועכ"פ לדינא נראה דגם הסמ"ע והש"ך מודים דאין המצרן יכול לתת זכותו לזולת שהרי הם עצמם לא דחו מלבאר זה בכוונת הרמ"ה רק מצד הלשון ולא מצד דבלא"ה גוף הדין אינו מוסבר ומוסכם להם. וכן מתבאר מדברי הט"ז דנראה דפשיט"ל דאין המצרן יכול למכור זכותו וכן מדברי הלבוש ולשונו נראה שמבין בדברי הרמ"ה כדכתיבנא וכ"ן שהבין הט"ז וה' באה"ג ע"ש וא"כ הדבר ברור דהכי נקיטנן וה"ה נמי לבא למכור לבנו או לאשתו זכותו דאינו יכול כיון שאין זה הזכות רק למצרן לבדו להוסיף על שדהו וכיוצא וכן יש ללמוד בק"ו מהמוכר לבנו דהניח זה הש"ך ז"ל ס"ק ל' בצ"ע והגם דנימא דאין מצרן מוציאו מ"מ נ"ד אינו בעל קרקע ונראה דאין לו כל זכות. הכו"ח ביום י"ד אב יה"ל התרפ"א ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן כא
שאלה אחים שירשו חצר מאביהם ומצדה האחד יש חצר הזולת ויש ביניהם כותל של שניהם והוא המחלק ביניהם וקדם הזולת וקנה חלק האח האחד ובא אחיו כששמע לזכות בחלק אחיו מדינא דבר מצרא שהוא אח ושותף אם יכול לסלק את שכנו הלוקח או לא:
תשובה מוהר"ץ צרפתי ז"ל בתשובה שבסו"ס זרע יצחק (הנדפס בסוף בני יוסף) הוכיח דע"י כותל השותפות נהיה בעל החצר השנית שותף כדאיתא בע"ז פ' כל הצלמים מי שהיה כותלו וגו' ואם נפל עציו ואבניו מטמאין כשרץ אפי' חלקו של ישראל וטעמא משום דאין ברירה ועדיף נ"ד מארעא דחד וכותל דחד שכתב מרן סי' קע"ה סנ"א ע"ש והסכים עמו ה' מהרח"א ע"ש וא"כ הו"ל תרי שותפי שקדם האחד וקנה דאין השותף הזה יכול לסלק השותף השני והגם דיש לאח זה שייכות בשותפות יותר ויותר לא איכפת וכמו שכתב מרן סי' קע"ה סי"א דאם קדם המצרן אף דאין לו רק חלק קטן מאד זכה בה ומינה נמי לתרי שותפי דהרי ב' מצרנים ושני שותפים שוים הם. ומה גם דהא גופה דשותף מסלק למצרן אינה מבוררת כל כך לכ"ע וע' לה' שלחנו של אברהם ז"ל בשם ה' משאת משה וע' להכנה"ג ז"ל ולהש"ך ז"ל והגם דנימא דלדידן דבתריה דמרן גרירי אין המוחזק יכו"ל קי"ל ומסלקין את הלוקח עכ"פ בכה"ג דגם חבירו משותף וכאמור נ"ל דכ"ע מודו הגם דהוא בחלק מה וחבירו בכל החלקים דלא לאפושי פלוגתא וכן יש להוכיח מדברי מרן דין מ"ט דשותף כ"ד הוי שותף ע"ש:
הן אמת די"ל דאח משותף עדיף מאיש זר משותף ומסלקו מצד האחוה דלא שייכא בחבירו הגם דהוא נמי משותף וכמו שאמרו אחי ושותפי וגו' ור"ל אחי או שותפי כמ"ש מרן ז"ל סי' קע"ה ס"ה אחד מן האחים או השותפים ומשמע מזה דאח גם דאינו משותף ומשותף גם דאינו אח ע"ש. אמנם מדברי הפרישה מבואר דאחי נמי בעינן שלא חילקו וכ"ן לכאו' מלשון הטור שכתב דכ"ז שלא חילקו וגו' ומשמע דאתרוייהו קאי דאלו אשותף לבד הול"ל שלא חילק. וכ"ן מדברי הסמ"ע והלבוש ז"ל אלא דקשה לי טובא דא"כ אחי למ"ל דנקט הש"ס והפוסקים הלא בלא"ה שותפי נינהו ונ"ל דשותפי דעלמא משותפות דאחי הוא דנפקי ולא זו אף זו דאחי דניח"ל שלא תהיה נחלתם ביד זר אלא גם שותפי נמי הכי הוי. ולולי דברי הפוסקים שאין נראה מדבריהם כן הייתי אומר דאחי גם דחילקו. ושו"ר להכנה"ג בהגה"ט בריש ה' מצרנות שכתב דאחי גם דחילקו והכריחו ממ"ש וסיים דמהר"ם ריקאנטי רפיא בידיה והב"ד ה' מטה שמעון והעיר ע"ז מדברי הפרישה שכתב להדיא דווקא בלא חילקו. ומ"מ לדינא נלע"ד דלא מיבעיא להסוברים דאחי נמי בלא חילקו ולמהרמ"ר דמספק"ל אלא דגם להכנה"ג דכתב דבאחי גם בחילקו מ"מ אין האח גם דהוא שותף יכול לסלק לשותף לבדו דודאי מסתבר דשותף שלא חילק עדיף מאח שחילק ואפי' לפ"ד הכנה"ג נראה דפשיט"ל דשוים מיהת [לדינא] ואין השותף מסלק את האח עם דשותף נראה דעדיף והיינו משום דכל עיקר טעם האחים נ"ל דמשום צד שותפות הוא דנגעו בה וא"כ כמו דמצינו במצרן בחלק כל דהו ובשותף בחלק כ"ד ובשותף בשאר משא ומתן דחשיבי כשותפי' ואינם מסתלקים ע"י שאר שותפים מינה נמי דאח ושותף עם שותף לבד אין השותף מסתלק וכ"ש שאין השותף מסלק לשותף דשם שותפות חד הוא ומידי שותפות בחלק מה מיהא לא פלט זהו הנלע"ד כעת וצ"י ימומ"ן אמן ועי' סי' שאח"ז הכו"ח ביום כ"ד אב יה"ל התרפ"א ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן כב
שאלה שותף בקרקע ושותף בסחורה מי מצי מסלק ראשון לשני מהקרקע שקנאה מדינא דבר מצרא כמו שמסלק השותף למצרן או לא:
תשובה הלבוש ז"ל סי' קע"ה סמ"ט כתב דגבי שותף אפי' במשא ומתן לא תיקנו דינא דבר מצרא שזה טובתו של מוכר שמשותף עמו במשאו ומתנו וחפץ שתשאר הקרקע ברשותו שעל ידי המשא ומתן שיש להם ביחד תוכל לחזור לו לפיכך אם קנה השותף זכה ואין שאר בני המצר נוטלים עמו ע"ש וכיון דהטעם משום טיבותא דמוכר הא ודאי דגם שותף בקרקע אינו יכול לסלקו דכל דאיכא טיבותא דמוכר אין מקום לדינא דבר מצרא כדמצינו בכמה פרטים שיש צד הפרש מה והנאה למוכר דנדחה בר המצר מכח זה וכמ"ש הפוסקים גבי הני ציירי וגו' וכתב ה' בני חיי אות י"ד בשם ה' משפט צדק ח"א סי' י"ב דכל הדינים אלו הוא הדין בדינא דאחי ושותפי ע"ש וכן נ"ל להוכיח מלשון מרן ז"ל סי' קע"ה דין מ"ט שכתב דאין שאר שותפים או שאר בני המצר נוטלים דסתם שותפים קאמר גם דהוו שותפים בקרקע ועוד דאי בשותפים במו"מ לבד מיירי א"כ למאי הלכתא אשמעינן הא דשותפים שאינם מסלקים שותף כמותם שקדם הלא כבר ידענו זה מדין י"א בקדם א' מהמצרנים ומדין י"ב דקדם אחד מהשותפים ועוד דמזה עצמו דכתב אח"ז דאין שאר בני המצר נוטלים עמו שיש פנים לזכותם מצד המצרנות דליתא בקונה (דשותף רק במו"מ דוקא] א"כ מכ"ש שותפים במו"מ דשוים לו ואין להם עליו שום עדיפות דלא יטלו עמו וכן יש לדקדק מלשונו שכתב אע"פ שאינו שותפו בקרקע וע"ז מסיים דאין שאר שותפים וגו' דמשמע דגם דהוו שותפים בקרקע והגם דאי גם בשותפים בקרקע מיירי הול"ל דאין בני המצר או שאר השותפים וגו' כדי דליהוי לא זו אף זו משא"כ עתה דהוי זו ואצ"ל זו נ"ל דלק"מ חדא דשותפים כולל נמי שותפים במו"מ ולגבי הני הוי לא זו אף זו ותו דכיון דמיירי בשותף לכן התחיל בשותף ותו דכמה פעמים התנאים והאמוראים אינם מקפידים בזה ולפעמים נקטי בלזא"ז ולפעמים בזוצל"ז:
והרב משכנות הרועים מע' מ' אות קנ"ב כתב דלדברי הסמ"ע ס"ק פ"ח דאם קדם המצרן אין שותף בשאר סחורות מסלקו א"כ דין מצרן הוא דיהיבנא לשותף זה וא"כ שותף בקרקע מסלקו ע"ש והוא פלא דלא זכר מדברי מרן דלע' ד מוכיחין דאין שותף בקרקע מסלקו ולא מדברי הלבוש דמשום טיבותא דמוכר הוא דאתינן עלה. והיה פנים לומר דהמשה"ר עם דידע כל זה לדברי הסמ"ע הוא דקאמר דלדידיה נראה דשותף בסחורה מסלק מיהא לשאר לוקח דעלמא שאינו מצרן מדלא אשמעינן דאינו מסלק רק במצרן וא"כ צ"ל דלא ס"ל כהלבוש דאי משום טיבותא דמוכר א"כ אם קדם מוכר עצמו ומכר לזולתו אמרינן דאיהו עצמו מחל על טובתו ואין מקום לשותף במו"מ לסלק לוקח זה. וכן מדברי מרן י"ל דס"ל כשיטת הלבוש או דהרב משה"ר מפרש לה בשותפים במו"מ אלא דזה אינו דא"כ לא הי"ל להסמ"ע לשתוק ולא יעיר ע"ד מרן דנקיט שותפים היינו דוקא דמו"מ וגם לא היה כותב המשה"ר וברור לע"ד שכך שורת הדין נוטה לדעת הסמ""ע ואיך לא יעיר עליו בזה מדברי מרן והלבוש שכתבתי. ועל כן יותר נל"ל דהמשה"ר כתב זה לזכרון ולפי שעה אשתמיט ליה דברי הלבוש ואלו ראה דברי הלבוש לא היה כותב כן:
ומן האמור יש לישב מה שהשמיט הלבוש ז"ל דינא דכתב מרן דאין שאר שותפים וגו' ונקיט רק ואין שאר בני המצר וגו' ומראשית הו"א דהכל בכלל בני המצר דנקט דגם דינא דשותפי הוא דינא דבר מצרא אלא שהם מדרגות מדרגות ושוב לא נראה לי זה דכיון דמרן והרמב"ם נקטי לה היה לו להזכירה להדיא כ"ש דדרכו לבאר ולא לקצר ולפי האמור א"ש דכיון דהטעם שהזכיר הלבוש הוא מכריחנו לומר דגם דינא דשותפי ליתא שהרי אין מקום לשום טוב וישר כל דאיכא פסידא או מניעת הנאה דמוכר א"כ כיון שהזכיר הטעם תו אצ"ל הא דשותפי:
וראיתי להגה"מ פי"ב אות ו' שכתבו בשם העיטור מסתמא שותף שאין לו חלק בקרקע אלא שהן שותפים בעסקא וכיון שהוא שותף שלי ניחא ליה טפי מבר מצרן וגו' ע"ש והוא קשה דאטו ברצונו של מוכר תלוי הדבר הלא גם בעל כרחו מורידין למצרן כמ"ש הפוסקים וכ"כ מור"ם דין ו' ע"ש ומאי נ"מ אי ניחא ליה ונ"ל דכונתו ז"ל כמ"ש הלבוש ז"ל דטיבותא דמוכר היא ובכה"ג ליתא לדד"מ ועי"ל דכונתו ז"ל דע"י שימכור לשותפו במו"מ מרויח שיהיה אוהבו ומהנהו חבירו בתוספת שותפות דשאר מו"מ כיון שעשה עמו טובה זו. ועי"ל דכונתו שלא יפסיד המוכר שיפרד ממנו שותפו במו"מ ע"י זה שלא יקח אותה הוא. ולולי דבריהם היה נל"ל דשותף במו"מ הוי כאלו יש לו חלק מה גם בקרקע דשם שותפות חד הוא וכיון דרבנן הוא דתיקון הכי משום הישר והטוב לא פלוג בין שותף לשותף ועמ"ש בסי' שאח"ז בס"ד:
ולדינא כיון דהעיטור ז"ל נתן טעם דהיא טובתו של מוכר וכ"כ הלבוש להדיא א"כ אין המצרן ולא השותף בקרקע יכול לסלקו דכל דהוי טיבותא דמוכר אין מקום לדד"מ וכדאמרן הכו"ח ביום כ"ה אב התרפ"א ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן כג
שאלה שותף במו"מ מהו שיסלק לוקח קרקע שאינו לא שותף ולא מצרן בה:
תשובה כבר כתבתי בסי' הקודם בשם העיטור והלבוש דזכית השותף במו"מ הוי מצד טובת המוכר ולא משום שייכותו של השותף במו"מ בקרקע זו וא"כ נראה דאם המוכר בעצמו לא חש לזה וקדם ומכר לאיניש דעלמא איהו דאפסיד אנפשיה ורשאי אדם לחבל בעצמו הא למה זה דומה להני לא ציירי והני ציירי ובמוכר בהמתנה וכדומה להם ונתרצה המוכר באלו כמו אלו ולא שאני ליה כלל דודאי זוכה המצרן ומסלק הלוקח כמבואר הדבר מצד עצמו וכ"כ מור"ם דין ח' ע"ש וכ"כ מרן הב"י דין ל"ז דמשמע דה"מ כשהמוכר אומר שחפץ במעות הלוקח ממעות המוכר אבל אם אינו מקפיד בכך המצרן מסלקו ע"ש:
והגם דמלשון הסמ"ע ס"ק פ"ח שכתב והיינו דוקא אם קדם להמצרן וקנאו אבל אם המצרן קדם וקנאו אין השותף (הלז) יכול לסלקו ע"ש משמע דאם קדם איניש דעלמא שאינו מצרן שותף כזה מסלקו מדלא אשמעינן רבותא טפי באיניש דעלמא אין זה מוכרח די"ל דה"ה לאיניש דעלמא ומצרן דנקט משום רישא דבקדם שותף אין המצרן מסלקו ואפי' נאמר דהסמ"ע ס"ל דיש צד מעלה לשותף כזה דדמי למצרן ולא מצדו של המוכר זוכה מ"מ כיון דדברי העיטור מכריעים כדעת הלבוש והסמ"ע לא זכר מזה ודחאו נקיטנן כדעת הלבוש דמשום טובתו של המוכר אתו עלה וא"כ אין שותף כזה מסלק אפי' לאיניש דעלמא וכאמור וכן ראיתי להכנה"ג הגהת הב"י אות ק"ג שכתב ע"ד הסמ"ע ולי נראה דאפי' אחר שקדם וקנה אין השותף (הזה) מוציאו מידו וגו' ע"ש וכ"כ בתשובותיו בעי חיי ח"מ ח"א סי' ר' ע"ש וכ"כ ה' מטה שמעון הגהב"י אות ס"ג בשם ה' תורת חסד סי' ר"ב דקכ"ט סע"ב דדמי שותף זה לבעלים הראשונים ע"ש והפלא שלא זכרו כלום מדברי הלבוש והעיטור שעל פי דבריהם תורה יוצאה דאין לשותף זכות ומעלה רק לטובתו של מוכר ומינה דאם מכר גם לאחרים שאינם מצרנים מה שעשה עשוי וכאמור וכן נלע"ד להוכיח ממה שלא שמענו מעולם מי שהוא שותף במו"מ שבא לב"ד לערער על קרקעות שותפו שנמכרו מדינא דב"מ עם כי השותפות מצויה ועם היות דאין לא ראינו ראיה וע' למרן הב"י בריש ה' שחיטה גבי שחיטת נשים מ"מ מסייע מיהא קצת מצד זה ובפרט לדעת מור"ם ודעמיה דהוי כה"ג ראיה ע"ש ובכן נ"ל דאין שותף במו"מ מוציא מיד איניש דעלמא גם שאינו מצרן הכו"ח ביום כ"ח לחדש אב הנחמות התרפ"א ליצירה ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א:
סימן כד
שאלה שותף בקרקע זו שנמכרה למצרן בה מהו שיסלק שותף למצרן:
תשובה מרן ז"ל בש"ע ח"מ סי' קע"ה דין ה' כתב בסתם אחד מן האחים או השותפים שמכר חלקו לאחר שאר האחים או השותפים מסלקין ללוקח וסיים ע"ז וי"א שאפי' אם הוא מצרן מסלקו השותף וסיים ע"ז מור"ם ז"ל או האחין וכן עיקר והסמ"ע ז"ל כתב ויש לתמוה על המחבר למה כתב האי דינא בשם י"א דלא מצאתי מי שחולק ע"ז ועד"ר. והש"ך מישב לה דלאפוקי מפרש"י ע"ש. וע' להכנה"ג הגה"ט אות א' דהרמב"ם שכתב שמכר חלקו לאחר נראה דס"ל דאין שותף מסלק למצרן ומרן בב"י לא פסיקא ליה אם הרמב"ם ורש"י חולקים אך בש"ע שבא לפסוק הלכה כתב דין זה בשם י"א מפני הספק ע"ש. ויש פנים לומר [בכונתו[ בזה דמפני הספק בגוף הדין אם מסלק שותף למצרן כתב זה מרן בשם י"א או"ד מרן לדינא פשיט"ל דמסלק ודעתו כי"א אלא דמפני שיש להסתפק אולי יש חולקים לכן כתבו בשם י"א ובתשו' בעי חיי ח"מ ח"א סי' ר' נראה דס"ל להכנה"ג דמרן לא פסיקא ליה לדינא שאם היתה דעתו בדעת מרן דלדינא מסלק שותף למצרן היה כותב זה כמ"ש על מהריב"ל ע"ש ועוד דאם מרן ז"ל סיפוקי מספק"ל בדעת החולקים ויש פנים להשוותם איך מסיק שם דלוי המוחזק יכו"ל קי"ל הלא אין ספק מוציא מידי ודאי ואם כונתו דיאמר קי"ל כמהריב"ל דס"ל דהרמב"ם חולק הלא מהריב"ל עצמו פסיק ותני דשותף מסלק ואף אם נאמר דהלוקח יאמר קי"ל בהא כמהריב"ל דהרמב"ם חולק ולא בהא דנקיטנן כהטור ודעמיה וכפסק מהריב"ל מ"מ קשה הלא הכנה"ג עצמו שם כתב דמהריב"ל עצמו מודה בהא שיש להסכימם ושמזה פסק דשותף מסלק למצרן ע"ש וא"כ מי הוא זה דברירה ליה דיש חולקים לומר קי"ל כוותיה וצ"ל דהכנה"ג סובר דמרן בש"ע מסופק בגוף הדין ולכן שפיר המוחזק יכול לומר קי"ל כאותו צד כיון דמרן לא החליט את הדין ויותר נ"ל דס"ל דמרן בש"ע ס"ל דהרמב"ם חולק ולכן נסתפק בדין זה דאלת"ה אכתי קשה הלא כיון דיש סוברים כן בפשיטות אין ספק מוציא מידי ודאי אם לא שנאמר דס"ל להכנה"ג דפסיק ותני דדין זה מסופק הוא יכול המוחזק לומר קי"ל כאותו צד וצריך חיפוש עוד בזה בכלליו וכללי שאר פוסקים בדין הקי"ל:
ולדינא ראיתי לה' שש"א ז"ל שהוכיח מדברי מרן דין נ"א שסתם שם דשותף מסלק דכן דעתו דלא כה' משאת משה ח"מ ריש סי' ס"ו שכתב מדכתב ד"ז בשם י"א דעתו דאם הלוקח מצרן אין השותף מסלקו ע"ש ובאמת היא ראיה שכמעט אין עליה שום תשובה דדעת מרן היא כהי"א וכאמור. והגם דה' הליכות יעקב מערכת בית אות ו' כתב לישב דברי ה' משאת משה ע"ש הרואה בדברי הטור דין ע"ט ובדברי מרן הב"י אות פ' יראה דדברי הסמ"ע שכתב דמשום דחשיב כשותף הם אמת וצדק וכן יראה מדברי מרן שם דכ"ז הוא אליבא דמאן דאמר שותף מסלק למצרן וא"כ כיון דבש"ע דין נ"א פסק דמסלק למצרן מינה נמי דדעת מרן הוי כמ"ד שותף מסלק למצרן וכהוכחת ה' שש"א ז"ל והפלא מה' הנז' ז"ל ומה' המגיה ז"ל דכנראה לא ראו בזה דברי מרן הב"י ולכן כתבו שם מה שכתבו וכן אנכי בעניותי זכורני דמזה זמן למעלה מעשרים שנה צידדתי באיזה אופן או אופנים לישב תמיהת השש"א על המ"מ הנ"ל ועתה בראותי דברי מרן הב"י הדרי ביה וראית הרב שש"א כראי מוצק וא"כ נראה דלדינא אין המוחזק יכו"ל קי"ל כיון דדעת מרן מבוררת דשותף מסלק למצרן וכאמור וכ"ן דנקטי בפשיטות חו"ר עוב"י תונס יע"א ע' לה' זרע יצחק שבס"ס בני יוסף תשו' אחרונה מהרב ר' צמח צרפתי ז"ל והסכמת מהרח"א ז"ל ולה' משכנות הרועים ז"ל מע' מם אות קנ"ב וקנ"ג ולה' עה"ש אות ל' וכן הורה גבר הראב"ד מקודש בעיר סוסה יע"א הרה"ג כמה"ר ר' נסים טוביאנא זצ"ל וזיע"א וה' מהר"ח אלחדיף זצ"ל וזיע"א מזה למעלה מעשרים שנה בתשובתו אלי ועוד נ"ל דאפי' נאמר דדעת מרן בש"ע במחלוקת היא שנויה מ"מ הרי דעתו בב"י מבוארת דשותף מסלק וכ"ש למ"ש ה' משה"ר ז"ל בכ"מ דכ"מ שאין גילוי בדעת מרן ויש גילוי בדעת מור"ם אין לומר קי"ל נגדו וכ"ש למ"ש הוא ז"ל דכשאומר מור"ם וכן עיקר הכי נקיטנן אפי' נגד מרן וכ"ש למ"ש הוא ז"ל דאין לומר קי"ל נגד הסמ"ע בהבנת דברי מרן ז"ל ועם שבעניותי כתבתי על הכללים האלה השלשה בזולת זה דאינם מוסכמים לע"ד מ"מ חזו מיהא לאיצטרופי ובכן נ"ל דאין הלוקח המוחזק יכול לומר קי"ל ושותף מסלקו ולא כמ"ש ה' מטה שמעון דהמוחזק יכו"ל קי"ל וכאמור הכו"ח ביום כ"ח לחדש אב הרחמים התרפ"א ע"ה כלפון משה הכהן סילט"א: