שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר
חלק חושן משפט · תשובה ז
שלום וכ"מ לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חו"ב ז"ר יפ״ת עדני העצני קולע אל השערה כש"ת מו"ה זוסמאן סופר נ"י אבדק"ק האללאש והגליל יע"א.
את מכתבו הנעים קבלתי ע"נ בעת שהייתי טרידנא טובא עם בני הישיבה הע"י בלימוד שיעורין כסדרן ונתאחר תשובתי עד עתה, וגם עתה לא נשאר לי זמן מפני טרדותי בעניני דשמיא לבא בארוכה על ההערות אשר הציע לפני בשולי מכתבו, אשר מצא בשקידתו על ספר אבי מאוה"ג זצ"ל שו"ת כ"ס בסי' קכ"ו בד"ה ומצאנו וסי' שיצא לחדש שם בישוב על דברי הראב"ד הובא ברשב"א ב"ק קי"ד שסבר שגם אחר יאוש וש"ר צריך הלוקח להחזיר בדמים, והרשב"א מקשה עליו מסוגי' דפ' לולב הגזול מאי מהני באוונכרי שתהי' שנוי רשות בידייהו דהא לאו דידהו דהו"ל כמשכון בידו ובעינן שיהי' שלכם, וע"ז מתרץ בכ"ס די"ל דר״ה סבר דיאוש קונה מדרבנן מ"מ לא הוי שלכם אבל הלוקח לא צריך עוד להחזיר בדמים כיון שכבר קנאו הגזלן ולא מקרי תו באיסורא בא לידו יע"ש, וע"ז תמה פר"מ נ"י כיון שהתם איירי בגזלן נכרי לא תקנו רבנן יאוש כלל שיקנה, ובאמת גם אני תמהתי ע"ז, ומסתבר מלתא כיון דיאוש דתקנו חכמים שיקנה למ"ד יאוש קונה מדרבנן לא הוי רק מפני תקנת השבים בנכרי לא עשו תקנה ובפרט כיון דלא שייך בנכרי מצות השבה כלל ולא מחויב להשיב החפץ, וכיון שתקנת השבים שלא יהא צריך לחזור ולטרוח אחר הגזילה עצמה בודאי ל"ש בנכרי כלל, והא דמ"מ לא קנה הנכרי אע"ג דלא צריך להשיב וכן בישראל אם גזל מנכרי לא קנה, אע"ג דל"ש מצות השבה לכמה פוסקים בגזל נכרי, כבר הסביר בנתיבות המשפט ח"מ סי' רצ"ב וסי' שמ"ה יע"ש, וכעת לא ידעתי מקום שדברו בו הראשונים ואחרונים אי גם בנכרי מהני יאוש לחוד למ"ד יאוש קונה מדרבנן, ואין לי פנאי כעת לחפש ולעיין בדבר הזה, שוב מצאתי בפנ"י גיטין דף ל"ח על רש"י בד"ה בחזקה כגון שבאי וכו' שכתב בפשיטות דלא שייך בנכרי קנין יאוש מדרבנן יע"ש, ועיין בש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק פ"ה אי מהני מכירת שטרות בישראל לנכרי דלבוש כתב דמהני כיון דמכירת שטרות מה"ת והש"ך כתב דאפילו הו' מדרבנן מ"מ כל דתקנו דרבנן כעין דאורייתא תקנו ועיין בקצה"ח שם מ"מ לענין זה בודאי מסתברא דלא הוי קנין בנכרי כמו שכתבתי.
והנה בפשט דברי הראב"ד וקושי' הרשב"א עליו, ולסלק תמיהות הקצה"ח וכפ״ת על תמיהת הרשב"א כבר הביא שם בכ"ס בשמי כונת הראב"ד וכונתי בזה לדעתו הקדושה, ומצאתי אח"כ הדברים אלו בשעה"מ פ"ה מה' גניבה, ומצאתי עוד חבר לשיטת הראב"ד, הרשב"ם בב"ב דף מ"ה ע"א בד"ה ופרקינן משום וכו' שכ' כגון שמכר לו ראובן הגזלן ללוי הלוקח שלא באחריות ומשמע באחריות צריך הלוקח להחזיר החפץ לנגזל והוי נוגע בעדות, ועיי' בתוס' שם שמפרש דברי הרשב"ם אע"ג דהוי יאוש וש"ר מ"מ יכול הנגזל להוציא החפץ מן הלוקח כיון שלא מפסיד מידי שיחזור על הגזלן יע"ש, ומוכח דגם הרשב"ם סבר דלא קנה הלוקח החפץ ביאוש וש"ר רק לדבר הזה שלא צריך להחזיר להנגזל להפסיד אבל אם ניתן לו הדמים הגזלן שלא מפסיד או שהנגזל רוצה להחזיר המעות ג"כ צריך להחזיר דמ"ש, ובש"ך סי' ל"ז יצא לתמוה הרבה על דברי הרשב"ם שלא מצא לא' מן הראשונים שמחלק כן בין באחריות או לא וגם הפוסקים לא הביאו חילוק זה לענין נוגע בעדות שלא יכול הנגזל להעיד אם קבל אחריות ש"מ דל"ל כרשב"ם. והנה ראית הש"ך דלא הביאו החילוק לענין נוגע בעדות, תמוה דהא לפי האמת דמוקי במת הגזלן ולא הניח כלום אחריו נכסים ואין היורשים צריכים לשלם וא"כ אין ללוקח לחזור על הגזלן והוי הפסד ללוקח ולא יכול הנגזל להוציא החפץ מהלוקח את החפץ ומעיד הנגזל שפיר אפי' מכרו באחריות והרשב"ם לא כ' אלא בה"א דלא מת הגזלן וע"כ צריך לאוקמי בלא אחריות אבל לפי האמת אין נפקותא בין מכרו באחריות או לא, רק לפי סברת הנמק"י שם דטעמא דאחריות דלא יכול להעיד הוא משום דאכתי ברשות הגזלן עומד יש מקום לתמיה' הש"ך. אף דמת אח"כ מ"מ בשעת מכירתו לא יצא חפץ מרשות הגזלן ולא הוי ש"ר ועיי' ס' שמ"ב ס"ה שמביא הרמ"א שי' הנמק"י ועיי' בש"ך שם, וסברת נמק"י עיי' בתוס' בב"ק ס"ז ע"א בד"ה מעיקרא חולין וכו' ויעיי' בפנ"י ב"ק ע"ו ע"א שהאריך בזה, וראיתי אח"כ שכבר הרגיש בתומים במה שתמהתי על דברי הש"ך יע"ש.
והנה לפי מה שכתבתי דהרשב"ם והראב"ד בחדא שיטה אזלו יש לתמוה דאכתי קשה דאפי' שלא באחריו' נ.מי הנגזל נוגע הוא דיתן ללוקח דמי החפץ ומפיק מידו, וצ"ל דהרשב"ם סובר דלא חיישינן שישקר הנגזל בשביל זה אם צריך ליתן מעותיו בעד החפץ רק באחריות שהלוקח יחזור על הגזלן אז הוי נוגע, אבל אם צריך ליתן המעות לא הוי נוגע, ועיי' בשעה"מ שם, ולפ"ז מוכח שפיר דהרמב"ם וש"ע ל"ל הא דרשב"ם, דהש"ך בסי' קנ"ג תמה על הרמב"ם דסבר ביאוש וש"ר צריך הלוקח להחזיר הדמים א"כ מאי מהני יאוש וש"ר דהא הלוקח צריך להחזיר דמים לנגזל וכ' דמיירי הסוגי' בגנב שאינו מפורסם ויש בו משום תקנת השוק ולא צריך הלוקח להחזיר דמים. ובתומים מקשה א"כ למה מוקי רב ששת ביאוש וש"ר דאפי' בלא יאוש נמי יוכל להעיד כיון דע"כ מיירי בדברים שיש בהם משום ת"ה וגם בלא יאוש צריך הנגזל להחזיר הדמים, וכ' שע"כ צריכי' אנו לומר שמשקר משום החפץ אע"ג דיתן הדמים בשבילו וממילא מוכח דלא כהרשב"א, דהא להרמב"ם ושו"ע ע"כ צ"ל שמשקר בשביל החפץ אע"ג דיתן הדמים בשבילו א"כ קשה גם לאחר היאוש אמאי מעיד וע"כ דלא יכול הנגזל להוציא גוף החפץ מהלוקח אע"ג דנותן הנגזל הדמים ומשו"ה במת הגזלן יכול להעיד הנגזל ולא הוי נוגע, ואע"ג דאין ראי' ממ"ש הש"ך מדלא מחלקי בין קבל אחריו' או לא לענין נוגע, מ"מ מגוף הדין יש ראי' כמו שכתבתי, והוכחת שלי הוא רק לפי מה שהסביר תוס' דברי הרשב"ם, אבל לטעמא וסברא הנמק"י אין ראי' כ"כ אם לא שנאמר משום דלא יצא מרשות לוקח בשעת מכירתו גם אח"כ לא מקרי ש״ר כמו שכתבתי וא"ש ראיית הש"ך בין פירושי בדברי הרשב"ם ובין לפירוש נמק"י ועיין.
ולפי מה שכתבנו לדברי הרשב"ם דע"כ צ"ל דלא משקר בשביל החפץ אם צריך ליתן לו הדמים, יש ליישב קושי' תוס' שהקשו א' גם בשדה מהני יאוש וש"ר א"כ למה לא מחלק הבריית' במטלטלי' בין לאחר יאוש וקודם יאוש ונדחקו דמסתמא דמלתא דאינו מיאש בקרקע יע"ש, דצ"ל לפי' הרשב"ם דק' קושי' התומים אמאי צריך לאוקמי ביאוש דוקא לוקמי אפי' בלא יאוש ויכול להעיד משום דצריך הנגזל ליתן הדמים ללוקח ביש בו משום ת"ה, ולהרשב״ם אינו משקר בשביל החפץ, וי"ל דרצה רב ששת לאוקמי הבריית' אפי' בגנב מפורסם דל"ש תק"ה דבריית' בכל ענין איירי אפי' אין שייך בו תק"ה ולהרשב"ם לא צריך הלוקח להחזיר הדמים להנגזל שכ"כ בפי' שם, וכן ס"ל לתוס' כאן שכ' דגם בבית ושדה יכול להעיד הנגזל לאחר יאוש ואי צריך להחזיר הדמים ניגע הוא דבקרקע ל"ש תק"ה, וכן מוכח מתוס' ב"ק ס"ז ע"ב דלא כרמב"ם ומשו"ה בלאחר יאוש אף בגנב מפורסם דל"ש תק"ה נמי יכול להעיד אבל בלפני יאוש יש חילוק בין דברים שיש בהן תק"ה או לאו, ומש"ה אינו מחלק במטלטלין בין אחר יאוש ולפני יאוש דהא גם בלפני יאוש יכול להעיד ביש בו משום תק"ה וברייתא בכל ענין איירי ומשו"ה מחלק בין קרקע ומטלטלין ובקרקע בכל ענין לא יכול להעיד לפני יאוש כיון דלא שייך בו תק"ה וא"ש.
ויען כי חביב לי לשעשע עם מעלת ידידי נ"י אציע לפניו מה שאמרתי באותו ענין בלמדתי עם בני הישיבה סוגי' דפרה וטלית, והעליתי בקונטרסי לסוגי' זו דברים הרבה, ואכתוב רק מה שנוגע לדברי הרמב"ם שהבאנו שסבר שצריך הלוקח להחזיר הדמים לאחר יאוש וש"ר, והש"ך מתרץ מסוגי' זו דמיירי ביש בו משום תק״ה' אבל בשעה"מ ובתומים הקשו דאכתי קשה ממאי דמקשה הש"ס ולוקמי ביורש דהא ביורש דלא מפסיד מידי ל"ש תק"ה דלא מפסיד מידי והוי הנגזל נוגע ואפי' אי רשות יורש כרשות לוקח מ"מ דמים צריכי' להחזיר וקושי' עצומה היא על הרמב"ם, ולפענ"ד נ"ל בשנבין תחלה ליתן טעם לשיטת הרמב"ם דצריך להחזיר דמים ושיטות שאר פוסקי' הוא דא"צ להחזיר הלוקח אפי' דמים, ויש להסביר לפמ"ש בקצה"ח סי' שס"ב לפרש שיטת הרמב"ם דגם ש"ר ואח"כ יאוש קני ושאר פוסקים וכן הרשב"ם בסוגי' חולקי' עליו ופסקו כר"י דלא קני רק ביאוש ואח"כ ש"ר, וכ' דהרמב"ם סבר דגם ש"ר שייך להקנין ויאוש לחוד לא קני וע"י ש״ר נגמר הקנין א"כ גם אם גם ש"ר קודם יאוש נמי קני אבל שאר פוסקי' חולקי' וסוברי' דטעמא דש"ר הוא רק משום דבהיתירא אתי לידי' ולא מסייע לקנין כלל רק עיקר הקנין הוא היאוש ובגזלן לא קני משום באיסורא אתי לידי' אבל בש"ר קונה, אבל בש״ר קודם לא משום דבאיסורא אתי' לידי', ולפ"ז י"ל דשתי לשונות בב"ק קי"ד פליגו אי ש"ר קודם יאוש קנה או לא דאי קנה ש"ר קודם ע"כ ש"ר נמי מסייע להקנין ויאוש לחוד אינו קונה משו"ה אצל הלוקח באיסורא אתי' לידי כיון שהוא נמי ע"י ש"ר שלו גורם הקנין אבל אם גמר קנין היאוש לא הוי אצל לוקח באיסורא אתי' לידי', והרמב"ם דפסק דש"ר ואח"כ יאוש ג"כ קונה וע"כ דש"ר הוי גמר קנין ומשו"ה פסק שפיר דצריך להחזיר הדמים ושאר פוסקי' סברו דש"ר ואח"כ יאוש לא קנה דכל טעמא דש"ר משום דבהתירא אתי לידי' ומשו"ה לא צריך להחזיר הדמים והוא סברא נכונה.
ונ"ל לומר שגם פלוגתא אי רשות יורש כרשות לוקח או לא נמי בהא תלי' דהרשב"ם כ' ומסביר למ"ד לא כרשות לוקח טעמא משום ברא כרעי' דאבוה ולא מקרי ש"ר, וי"ל דזה דוקא אי ש"ר מטעם קנין שפיר י"ל דרשות יורש לא קני כיון דירושה ממילא קאתי ולא בעי קנין כלל וברא כרעי' דאבוה, אבל אי אמרינן מטעמא משום בהתירא אתי לידו והקנין כבר נגמר ביאוש לחוד וכיון דיורשים לא גזלוה מקרי בהתירא אתו לידם והקנין כבר נגמר ברשות אביהם, ולא גרע מקרקע שכ' תוס' בפ' לולב הגזול דגם בקרקע שייך ש"ר אע"ג דכל היכא דאיתי' ברשותי' דמרא איתא מ"מ כיון דטעמא ש"ר משום בהתירא אתי' לידי' גם בקרקע שייך ש"ר מכ"ש רשות יורש, ולפי"ז למ"ד רשות יורש כרשות לוקח ע"כ סובר דטעמא דש"ר הוא משום דבהתירא אתו לידי' ולהאי טעמא גם הרמב"ם מודה דלא צריך להחזיר דמים אבל לדידן דפסקינן רשות יורש לא כרשות לוקח שפיר פסק הרמב"ם דהלוקח צריך להחזיר הדמים ולא קשה מסוגי' כאן דשפיר פריך למ"ד רשות יורש כרשות לוקח, ומיושב נמי שפיר הא דפסק הרמב״ם דש"ר ואח"כ יאוש נמי קונה וכבר הקשו עליו נושאי כליו דלא פסק כר"י, ולפמ"ש דטעמא דמ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח משום דסבר גם ש"ר מהני לקנין א"כ גם ש"ר ואח"כ יאוש נמי קונה, ושפיר הוכיח הרמב"ם דינו לפי מה דפסקינן כרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דתלי' זה בזה וא"ש, ועיי' בח"ס ח"מ סי' כ"ו ובנתיבות שנ"ב מה שתירצו דברי הרמב"ם מסוגי' כאן באופן נאה ומתקבל יע"ש, ומעלתו ימחול לשום עיונו על דברי, וישמחני בתשובתו, הכ"ד הדורש שלום תורתו הכותב בחפזון, פרעסבורג יע"א אור ליום ו' עש"ק לסדר יתרו תרל"ו לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.