שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר
חלק אבן העזר · תשובה כה
שלום וכ"ט לכבוד תלמידי הרבני המו"מ בתורה וביראה המושלם מו"ה מאיר קונשטאט נ"י בע"מ וויען.
קבלתי מכתבך וראיתי דבריך והיו לי לנחת, וצויתי להעתיק לך מה שכתוב אתי מכבר בענין זו ומתוך דברינו תמצא תשובה גם לדבריך ובין תבין את אשר לפניך.
בהרמב"ם בפ"ו מהל' גירושין הל' ב' כתוב דאם בא הבעל וטוען מזויף הגט בטל והולד ממזר וכתב ה"ה טעמו כיון דאין האשה יכולה להכחישו בטוען מזויף צריך קיום דאורייתא ומשו"ה בטל הגט והולד ממזר יע"ש ומשמע מדבריו דאם יש אחד מי שמכחישו גם בטענת ברי מזויף הוי קיום רק דרבנן ועיין בתומים סי' מ"ו שרצה לתרץ בזה תמיהת הב"ש על הש"ך דלא הביאו ג"כ שיטת הרמב"ם דסבר כר"א כהן דקיום בטוען מזויף הוי מה"ת דבאמת הרמב"ם סבר דוקא באין מי שמכחיש נגד טענת הבעל שמזויף אבל ר"א כהן ז"ל סבר דאפילו א' מכחיש המלוה טענת הלוה דשטר מזויף היא נמי הוי קיום ד"ת וזה החילוק בין הרמב"ם לשיטת ר"א הכהן ומשו"ה לא הביאו דגם הרמב"ם סבר כר"א הכהן ז"ל אלא שהב"ש סי' קמ"א והתומים שם תמהו שניהם כאחד על ה"ה דהא בפ' י"ב מהל' גירושין באשה המוציאה גט דאם בא הבעל וטוען מזויף אם לא נתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים ושם עומדת ומכחשת בבריא שלה ומדכתב בסוף דבריו דפסלה נפשה לכהונה דשווי' נפשה חד"א משמע דגם כה"ג הוי קיום מה"ת דאי מדרבנן פשיטא דאסורה לכהונה והניחו בצ"ע.
ולישב נ״ל לפי מה שכתב הבית מאיר סי' קמ"ג דאף להראב"ד שחולק על הרמב"ם וסבר דבאשה עצמה המביאה גיטה צריך קיום דוקא ודלא כהרמב"ם ושיטת שאר ראשונים דלא צריכה אפי' קיום זה דוקא באשה עצמה המביאה גיטה אבל בשליח קבלה דלא מצינו שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ אלא בשליח להולכה וע"כ טעמא כמ"ש הר"ן דכל הטעמא דצריך לומר בפ"נ ובפ"נ משום החשש שמא יבוא הבעל ויערער וזה דוקא בלא גמר לגרש עוד כמו בשליח הולכה דלא נגמרו עדיין הגירושין יש לחוש שפיר שמא יתחרט ויערער אבל בשליח קבלה או במוסר הגט לידה דמגורשת מיד אז גמר ומגרש ואין לחוש לערעור של הבעל אלא בדידה כיון שנוגעת בדבר חייש הראב"ד דילמא מזויף וצריכה קיום דוקא אבל בשליח דמה לו לזייף כדי להתירה להנשא דאין אדם חוטא ולא לו מודה הראב"ד להרמב"ם דאין צריך קיום ודבריו קלורין לעינים ומסתברים ועפ"ז י"ל וליישב דברי ה"ה דכתב דוקא באינו יכולה להכחישו אז צריך קיום היינו משום בפ"ו אזיל הרמב"ם דשליח מביא הגט וא"כ מסתבר דאין לחוש לזיוף כלל דמה לו לשליח לזייף להכשילה משו"ה אם הוא או היא היו מכחישים להבעל בטענתו מזויף לא הי' צריך קיום ד"ת אבל באשה עצמה שמביאה גיטה דיש לחוש עכ"פ שזייפת הגט כדי להנשא בו אלא שהרמב"ם סבר דאין צריך קיום משום דאין אשה מקלקלת עצמה וגם משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרו עדותם בב"ד וזה דוקא אם אין הבעל לפנינו וטוען מזויף אבל אם בא הבעל וטוען באמת מזויף אז הוי הקיום ד"ת אף דהיא מכחשת אותו מ"מ לא עדיפא הכחשה שלה שנוגעת בדבר כמו הכחשת שלה או של שליח אם השליח מביא הגט דיש סברא וחזקה ג"כ דאין אדם חוטא ולא לו ושפיר כתב היה בפ״ז דאיירי בשליח המביא הגט דוקא באינה טוענת ברי אבל בפי"ב מהל' גירושין דאיירי באשה המביאה הגט מודה ה"ה דגם במכחשת אותו בברי דאינו מזויף ג"כ הקיום ד"ת ועיין.
והבאתי ראיי' לחילוקו של ה"ה ממתניתן דהמביא גט ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"ב אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו וכתב בתוי"ט שם דמתניתן כר"א דעדי מסירה כרתי מדנקט אם יש עליו עדים ועיין בבית מאיר סי' קמ"א ס"ג דתמה על התוי"ט דהא באין עליו עדים אפי' יכול לומר בפ"נ נמי לא מהני כיון דאין עליו עדים כלל השליח לא נאמן והביא בשם הר"ן דכתב דאם יש עדים היינו עידי קיום אבל פשיטא דיש עליו עדים חתומים דלא שייך ע"ז לשון אם ולהר"ן ניחא דלא נקט במשנה ראשונה רק אם יש עליו עוררים ולא קאמר נמי אם יש עידי קיום אלא דהתנא בא"י קאי דשכיחי עדים לקיימו אבל בחו"ל דלא שכיחי נקט לשון אם כמסופק יע"ש ועדיין צ"ע מאי אשמעינן מתניתן בזה דאם יש עליו עדים פשיטא דאם אין עידי קיום כפירש הר"ן לא יכול לקיים בחותמיו ונ"ל דהנה רש"י כתב במתניתן ראשונה וכן הר"ן על מתניתן זו דאם יש עליו עדים היינו או העדים עצמם יעידו על חתימת ידם או עדים אחרים יכירוהו ויקיימו אותם וצ"ל מה רצו רש"י והר"ן לפרש עניני קיום ועוד דאם באו לפרש אופני קיום הלא יש עוד קיום לדמות החתימות משאר שטרות שחתומים עליו עדים כמבואר בכתובות ובח"מ ס' מ"ו דמקיימים ג"כ משני שטרות שנקראו עליהם ערעור ונתקיימו ונ"ל ליישב הכל לפמ"ש הטור בסימן ס"ט בח"מ בשם רב שרירא גאון דלא מהני לדמות החתימות אהדדי רק בקיום דרבנן אבל היכי שצריך קיום מה"ת לא סמכינן לדמות החתימות רק או העדים עצמם יעמדו על חתימתם או עדים אחרים יכירו חתימת העדים ע"י טביעת עין ועיין בטור סי' מ"ו ולפ"ז להרמב"ם היכי דבעל טוען מזויף הוי הקיום מה"ת לא מהני רק תרי עניני קיום שמביא הר"ן אבל דימוי החתימות לא מהני וזה קמ"ל מתניתן אם יש עליו עדים היינו דוקא עדים שיכולין להעיד בעצמם או ע״י טביעת עין יתקיים בחותמיו אבל לא ע"י דימוי החתימות דהא בחו"ל חששו חכמים משום דיביא הבעל ויערער וכבר תמהו על הרמב"ם כל האחרונים הלח"מ וב"ש ובש"ך כיון הרמב"ם בטוען הבעל הוי הקיום מה"ת א"כ האיך קאמרו בש"ס דהקילו חכמים להאמין השליח לומר בפ"נ ובפ"כ משום דקיום שטרות דרבנן דהא אם אתי הבעל ויערער הוי הקיום מה"ת ובתומים כתב לה"ה ניחא כיון דלא הוי טעמא דהרמב"ם אלא משום דאין מכחיש אותו א"כ באומר בפ"נ מכחישו השליח מעיקרא קודם שבא לערעור וא"כ באין יכול לומר בפ"נ חיישינן באמת בחו"ל שמא יבוא הבעל ויערער והוי קיום מה"ת משו"ה יתקיים בחותמיו ע"י עדים דוקא דמהני גם בקיום שצריך מה"ת אבל לא דימוי החתימות אהדדי אבל במשנה ראשונה דקאמר אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו יכול להיות דהשליח יבא לפנינו ויכחיש את הבעל ואז הוי קיום דרבנן ומהני ג"כ הקיום ע"י דימוי החתימות ומשו"ה לא קאמר רק יתקיים בחותמיו באיזה קיום שיהי' באפשר ג"כ אם השליח לפנינו ויאמר ברי נגד טענת הבעל ואז הקיום מדרבנן מהני ג"כ ע"י דימוי החתימות ובאמת רש"י נקט גם במתניתן ראשונה רק שני אופני קיום אלו אלא דרש"י מילתא פסיקא נקט דשני קיומים אלו מועילים בכל אופן של ערעור אף אם אין השליח לפנינו אבל במתניתן לא יכול לומר אם יש עליו עדים דוקא כיון דאם השליח לפנינו נמי יש קיום בלא עדים אבל האיך דאינו יכול לומר בפ"נ ולא יכול להכחיש הבעל דהוי הקיום ד"ת נקט אם יש עדים דלא מהני קיום אחרינא וא"ש.
ובזה א״ש ליישב קושי' תוס' לעיל דף סי' ע"א הא דמוקי מתניתן דוקא בפקח ונתחרש אח"כ ולא מוקי לה באלם ובמהרש"א שם דתוס' ע"כ סברו דאלם לא יכול לקיים חתימת עדים ע"י כתב דאל"ה לא הי' מקשים תוס' מידי ועיין בראשונים שם דפליגו בזה ולפי דברינו א״ש דא"א לאוקמי מתניתן באלם דאע"ג דקיום עדים לא מהני בכתב מפיהם ולא מפי כתבם מ״מ האלם יכול להכחיש את הבעל כשיבא ויטעון מזויף יכול לכתוב בפ"נ ובפ"נ אף דלא מהני לעדות מ"מ מהני לענין הכחשה והוי רק דרבנן וקשה לפ"ז למה נקט המתניתן דוקא אם יש עליו עדים דלא מהני הקיום רק ע"י עדים דהא בהכחשת האלם הו' הקיום רק מדרבנן ומהני ג"כ דימוי החתימות אהדדי משאר שטרות וע"כ מוק' מתניתן בפקח ונתחרש שאינו בן דעת כלל ולא כול נמי להכחיש את הבעל כשיבוא לערער ושפיר נקט עדים דוקא ומיושב כמין חומר ויש מכל זה ראי' לשיטת הרמב"ם והה"מ כפי' שיטתו בהרמב"ם ועיין בכ"ז היטב.
ובדברינו אלו יש לפרש הירושלמי הל' ג' דקמפרש על רישא דמתניתן מי מעורר ר"ח אמר הבעל מעורר ר' יוסי אמר הלקיחות עוררין שלא תטרוף מידן ר' יודן בעי עד כדין בערעור שחוץ לגופו ערעור שבגופו הפלוגתא דר"י ורבנן דתמן לא שנייה הוא ערער שחוץ לגופו הוא ערער שבגופו על דעתי' דר"י ערער שחוץ לגופו ערערו בטל וערער שבגופו ערערו קיים עיין במפרש דלא קאי על מתניתן דיתקיים בחותמיו כיון דקתני יתקיים בחותמיו אפילו ערעור שבגופו אינו כלום אלא הא דהצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ שלא יערער הבעל ובעי עד כאן דמהני שלא יערער הבעל בערעור שחוץ לגופו של גט כגון שאמר תנאי הי' בינינו אבל בערעור שבגופו שאמר מזויף הוא בזה פליגו ר"י ורבנן יע"ש וכמה גדול הדוחק לפרש דברי הירושלמי דקאי על אמירת בפ"נ ובפ"נ מה דלא הוזכר בהלכה זו כלל ולפרש דקאי על הלכה א' ומשנה ראשונה דאיירי בזה וערער דכבר הביא הירושלמי בהלכה א' פלוגתא אי מהני בפ"נ ובפ"נ בערער שחוץ לגופי דוקא או אפילו בערער שבגופו ולמה הכפיל להביא פלוגתא בזה גם בהלכה ג' דאין לה שייכות ולא איירי באמירת בפ"נ ובפ"נ כלל ינ״ל לפרש דהנה בערער שחוץ לגופו כגון תנאי או פקדון לא מהימן הבעל בגט מקוים רק באינו מקוים נאמן לטעון ולערער על תנאי או פקדון במגו דמזויף ועיין בפנ"י בכמה מקומות שכתב דזה עיקר החשש שלא יערער הבעל דלפקדון נתן הגט לשליח או על תנאי דמזויף לא חיישינן כלל שיטעון מזויף ומה"ט תקנו לומר בפ"כ ובפ"כ וממילא ידעינן שאינו מזויף ושוב אינו נאמן הבעל שפקדון או תנאי דלא הוי מגו עוד משום דלא אמרינן מגו במקום דע"א ומכחישו ומיישב בזה שיטת הרמב"ם מקושי' הב"ש והלח"מ עיין בדף וי"ו בד"ה ואי עבדית אהנית יע"ש ובזה נ"ל לפרש הפלוגתא אי בערער שבגופו נמי האמינו לומר בפ"נ לשליח או דוקא בחוץ לגופו דמ"ד בחוץ לגופו דוקא היינו דסבר בטוען הבעל מזויף ומערער על גופו של גט באמת לא נאמן השליח דלא הקילו רק משום דקיום שטרות דרבנן אבל בדאורייתא לא אלא בטוען תנאי או פקדון משום מגו דמזויף וכיון שאמר בפ"נ הוי כמגו במקום אחד דלא אמרינן אבל מי שסובר דאפילו בערער שבגופו נמי האמינו או שסובר דלא כרמב״ם דאפילו בטוען מזווף נמי לא הוי אלא מדרבנן או משום דסובר כתירוצים שנאמרו ונשנו על הרמב"ם בזה וזה פלוגתא שהביא הירושלמי בהלכה א' ובהלכה ג' הביא הירושלמי על רישא דמתניתן שהביא שם בהלכה זו דאם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ובא"י איירי ומדנקט מתניתן סתם יתקיים בחותמיו ובאותו הלכה הביא הירושלמי אידך מתניתן המביא גט בחו"ל ואינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו והי' קשה להירושלמי מפני מה נקט בא"י סתם יתקיים בחותמיו דמשמע כל אופני קיום אפילו ע"י דמיון החתימות משאר שטרות דמהני רק בקיום דרבנן ובחו"ל נקט אם יש עדים דמשמע דוקא קיום ע"י עדים וע"ז הביא הפלוגתא באם יש עליו עוררין אי איירי דוקא בערער שחוץ לגופו דאז לא מהימן הבעל רק משום מגו דמזויף ואי יתקיים בחותמיו אפילו ע"י קיום דרבנן תו ליכא מגו כלל דהוי כמקוים ותו לא מהימן הבעל בשום ערעור ועיין בפנ"י דף ג' בד"ה כיון דאמר מר וכו' אבל בערער שבגופו לא מצי איירי המתניתן כיון דלא מהני אז קיום החתימות ע"י שמדמין החתימות משטרות אחרות וחד אמר אפילו בערעור שבגופו טעמו כמו שכתבתי כבר וא"כ שפיר נקט במתניתן יתקיים בחותמיו אפילו ע"י דימוי החתימות וברש"י פירש ואם יש עליו עוררין שהבעל מערער שהוא מזויף וכן בדף ט' כתב רש"י לפוסלו וכן בד"ה דבעל מפרש רש"י הבעל ערער עליו לפסלו
ולכאורה צ"ע במה שמדייק רש"י ג' פעמים לפסלו היינו לפסול הגט עצמו בטענת מזויף כפירוש רש"י במתניתן שהבעל מערער מזויף ולא פירש סתם כל ערעורים דהיינו לפקדון או על תנאי או שחתום בעדים פסולים אלא רש"י רצה לדייק דאפילו בערער שבגופו דהיינו טענת מזויף שפוסל בזה גופו של גט משא"כ בתנאי שהוא ערער שחוץ לגופו שאינו פוסל גופא של גט וקמ"ל רש"י דאפילו כה"ג נמי איירי מתניתן וכמ"ד בירושלמי דאפילו בערער שבגופו ומה"ט נמי מפרש רש"י נמי במתניתן וכן בדף ט' דיתקיים בחותמיו היינו שני עניני קיום דמהני אפילו בקיום שצריך מה"ת משום דאיירי מתניתן אפילו בטוען מזויף ודייק רש"י מהא דקאמר יתקיים בחותמיו דפשיטא דכל הקיום הוא בחותמיו ושפת יתר הוא אלא דרצה המתניתן לדייק בזה דוקא יתקיים בחותמיו היינו בחתימת הגט אך לא ע"י חתימת שאר שטרות וא"ש הכל.
ועוד י"ל דרצה לתרץ בזה הא דכבר הקשו הראשונים הרשב"א והר"ן דמפני מה לא משני ש"ס דילן עוררין דלקוחות כמו שסבר חד מ״ד בירושלמי דעוררין לקוחות ותירצו דבערעור הלקוחות לא נפסל הגט להנשא רק מהני ערעור דלקוחות שלא להוציא מהם כתובתה אבל ע"י ערעור הבעל אסורה לינשא ע״י שיתקיים בחותמיו ומתניתן לאו לענין ממון קאי רק במה שמהני הערעור לאוסרה לינשא וזה דוקא בערער הבעל שע"י ערעור באו לפסול הגט עצמו אבל ע"י ערער הלקוחית דלא נפסל הגט כלל ורק לענין ממון מהני ערעור שלהם ומזה לא איירי מתניתן ומשו"ה מדייק רש"י אם יש עליו עוררין לפיסלו וכיון דאיירי מתניתן לפוסלו גופא של גט שאסורה לינשא משו"ה משני דוקא ואוקמי מתניתן בערער דבעל ולא ערער דלקוחות ונכון
והנה בתוי"ט מפרש המתניתן דאם יש עליו עוררין לשון רבים משום דיש נמי ערעור דלקוחות כמ"ש בירושלמי וכייל לשון עוררין דבעל ודלקוחות ועיין בר"ן דמה"ט לא משני הש"ס דילן ערעור דלקוחות משום דלר"ת אנן טענינן בשביל הלקוחות מזויף ולא צריך לערער דלקוחות דוקא ודלא כשיטת ר"י דאנן לא טענינן מזויף משום דלא שכיח ועיין במפרש ירושלמי שכתב די"ל דבזה פליגו הני תרי מ״ד דחד אמר ערער דבעל דוקא אבל לא הלקוחות משום דאנן נמי טעלינן כשבא להוציא מלקוחות מזויף ואידך מ"ד דמוקי בערער דלקוחות סובר כשיטת ר"י דבלא ערער לא טענינן מזויף יע"ש ודברי תוי"ט אין להם שחר במתניתי' דומ״מנ אי כשיטת ר"י דאנן לא טענינן מזויף א"כ קשה למה לא משני נמי ערער דלקוחות ואי כשיטת ר"ת דאנן טענינן מזויף בלי ערער דלקוחות נמי קשה להעמיס זה בלשון עוררים דמתניתין כיון דלקוחות לאו עוררים מקרי דבלא"ה נמי צריך להתקיים בחותמיו ובחדושי לגיטין אמרתי לפרש לפי מה שכבר מחדש התומים בסימן מ״ו דאם העדים החתומים מעידים שזה כתב ידם אפילו באו הרי אחרונים ואמרו שאין זה כתב ידם אינם נאמנים להיות תרי ותרי דהא יכול להיות שהעדים היו משנים חתימתם מאיזה טעם וסיבה בשטר זה וכן בתרי עדים החתומים שאמרו שאין זה כתב ידם ותרי אחרינא אמרו שכתב ידם הוא אף שמעידים אלו תרי החתומים בשטר אף על כתב יד חבירו שאין זה חתימתם דהוי כתרי ותרי מ"מ אין נאמנים משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהי' עדותם בשטר כמי שנחקרו עדותם בב"ד יע"ש ודבריו קלורין לעינים והרגיש בעצמו דא"כ מאי מקשה הש"ס אי ערער דתרי חדי ותרי ונינהו דלמא איירי שהעדים החתומים מעידין על חתימתן ומהימני נגד תרי אחרינא או שעדים החתומים מערערים ואומרים דאין זה כתב ידם ותירץ דמשמע ליה דיתקיים בחותמיו אף ע"י אחרים ג"כ וגם שלא ערערו העדים החתומים דלשון יתקיים בחותמיו משמע יותר דיתקיים ע"י החתומים וא"כ ל"ל דעדים החתומים מערערים יע"ש למדנו מדבריו דיש אופנים דגם ערער דתרי לא מהני נגד הקיום בחותמיו ולא שייך תרי ותרי נינהו וא"כ שפיר נקט המתניתן עוררין לכלול ג"כ ערער דתרי דיש עכ"פ אופנים שונים דמהני הקיום בחותמיו ובתומים שם כתב דכה"ג דעדים החתומים אומרים אין זה כתב ידינו דכתב הרא"ה והריטב"א דלא מהני קיום של תרי אחרינא משום דתרי ותרי נינהו לא מצאתי להם חבר בפוסקים בזה ואלו ס"ל כן היו מעתיקים ומה"ט חילק והניח בצ"ע ואני מצאתי להם חבר טוב הבעל עיטור שהביא הטור א"ע סי' קנ"ב דכתב הבעל עיטור אפילו אם יתקיים בחותמיו אם העדים מערערים עליו פסול הוא עד שיתברר דתרי והרי נינהו וכתב בפרישה שם אם העדים מערערים רצונו לומר עדים החתומים עליו וכן מוכח מלשון העדים בה"א הידיעה ומוכח כשיטת הרא"ה והריטב"א דגם כה"ג תרי ותרי נינהו ופסול הגט ובתומים שם הביא מחלוקת הבעה"ט והטור ורצה להשוות הדיעות כי הטור איירי דהקיום ע״י העדים החתומים ובעה"ט איירי דהקיום ע"י אחרים ועד שיתברר שכתב היינו שיבורר ע"י עדים החתומים שיבואו ויעידו יע"ש ובאמת מוכח מבעה״ט להיפך מדבריו דאדרבה עידי השטר מערערים על הגט וכדדייק שפיר מלשון העדים דמשמע הידועים אלו החתומים עליו ובהא א"ש הא דנקט ערעור דעדים כה"ג ולא קאמר סתם אם תרי עוררים לא מהני הקיום משום דתרי ותרי נינהו אלא דרבותא אתי לאשמעינן אפילו אלו החתומים על השטר מערערים ואומרים אין זה כתב ידם לא מהני נמי הקיום בחותמיו כשיטת הרא"ה והריטב"א ודלא כתומים שחולק עליהם ולא מצאתי להם חבר וחוט המשולש הוא בשיטה זה ועיין.
ועוד רגע אדבר במה שראיתי בספר קרבן נתנאל סי' ח' שהרבה לתמוה על פסקי הרא"ש דכתב בסי' ה' באם הביא שליח הגט מחו"ל ולא אמר בפ"נ דאם ערער הבעל וטוען מזויף הרי זה ספק ממזר ובסי' א' כתב בהמביא גט בא"י דאם ערער הבעל צריכה לקיימו קודם שתנשא ואם נשאת בו לא תצא וסותרים אהדרי ומסיים ואין טעם לחלק ביניהם ואיזה תלמיד טועה כתב יע"ש ולפי חומר הנושא וכדי שלא לשוי' לטועה אותו שכתב נ"ל טעם לחלק לפמ"ש הרשב"א בחדושיו בדף ג' על רש"י דאתי למיגבייהו ואמרינן כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר אף דאנן פסקינן כחכמים דלא הוי הילד ממזר מ"מ כה"ג דהתחיל לכתוב ולא אמר כולו מגרע גרע ואע"ג דמסיים שם דאם לא אמר כלל עדיף מ"מ כיון דכולם אומרים והוא לא אמר עכ"פ יש ריעותא בגט כזה ואם מערער הבעל בגט זה יש הוכחה לערער שלו משום דלא אמר השליח בפ"נ ואם לא יתקיים בטל והולד ממזר כה"ג אבל בא"י דלא תקנו שיעמוד השליח אצל הגט לומר בפ"נ אז אף בערער הבעל כיון דליכא הוכחה לטענתו מזוים אמרינן דהוי הקיום רק מדרבנן ומיושב שפיר סתירת פרקי הרא"ש ש בסי' ה' איירי בח"ל דצ"ל בפ"נ ע"כ היכי דלא אמר וערער הבעל מזוין כתב שפיר דגט בטל והולד ספק ממזר אבל בסי' ח' דאיירי בא"י ואין הוכחה לערעור של הבעל שמזויף מסיים ואם נשאת לא תצא ויש טעם נכון לחלק ויש להאריך בזה והנני הכותב והחותם פה פ"ב תרנ"ט לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל