אור ברסלב
שות שבט סופר חלק ב חלק אבן העזר › תשובה יד

שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר

חלק אבן העזר · תשובה יד

תשובה יג

שלום וברכה לכבוד הרב המופלג בהפלגת הכמים חו"ב בע"פ כש"ת מו"ה דוד לעווין נ"י רב דק"ק אילאווא יע"א

אחדש"ה יקרתו קבלתי ע"ד עגונא אחת שנשארה בלא בעלה והיא יושבת גלמודה כמה שנים ועכשיו באה לפניו שרוצית להנסבא לאיש ושאל ודרש מע"כ אם אינה זקוקה ליבם ואמרה שלא נשארו לבעלה הנעדר אחים כי אח שלו הי' בין הצבא המלחמה בשנת 1848 למספרם ומאז ועד עתה לא נשמע ממנו מאומה ודבר זה מפורסם בעירו ולאחר שחקר ודרש עוד יותר כראוי בא לידו גביות עדות מכפר בעצקא ותורף הכתב:

בא אלי הבחור דוד בן קלמן שלעזינגער מבאלעשא לחקור אחר איש שנפל במלחמה בשנת 1848 למספרם כדי להתיר זקוקה ובאמת אמרו לפניו ב' אנשים כשירים ונאמנים כ"ה שלמה מסטרייכער ור' דוד ליב וויינשטיין זקנים שיודעים בבירור שהבחור יוסף פריינד בן המנוח יעקב פריינד נפל במלחמה ואיש ר' חיים אחיו לבדו נשאר לאמו רק שתי אחיות הי' להם ואשת ר' חיים רוצה כעת להנשא לאיש והעדים מעידים בבירור כי בא בעת הזאת כתב שמת לכן נתתי לו זאת לעדות ולראיי' הכ"ד באמת ובשולי היריעה בא קיום מהדיין דק"ק ע"ח ע"ז ומעלתו מצדד למצוא היתר ומפלפל בענין מצא כתב בשטר ע"כ ארחיב הדיבור לבאר מקור ומוצא הדבר הרי"ף שלהי יבמות מייתי הירושלמי מצא כתוב וחתום בשטר פלוני מת פליגו ר' ירמי' ור' בון והביא מתניתא דמסייע להדין ולהדין ולא הכריע הרי"ף במקומו ביבמות וכתבו הרבה ראשונים דסמך עצמו על הא דמביא במי שאחזו בגיטין דבאשת אשה הקילו משום עגונא אבל בשאר עדיות לא משום מפיהם ולא מפי כתבם, ולשון הירושלמי משמע דאיירי בשטר גמור שחתמו עליו עדים דהא הביא יפה כח העדים מכח השטר ויפה כח השטר מכח העדים וגם לשון וחתמו משמע דאף בשטר גמור שחתמו עליו שני עדים פליגי ובהשקפה ראשונה צ"ל לפי שיטת ר"ת דהא דממעטינן מפי כתבם היינו דוקא באלם דאינו ראוי' להגיד אבל עדים שזוכרים עדותם ושולחים עדות לב"ד לא עיין בתוס' כתובות דף כ' ובכמה מקומות וא"כ מאי טעמא דירושלמי דהא ר' בון פוסל לגמרי העדות אף בעדות אשה וגם ר' ירמי' דמכשיר היינו משום דעכשיו משיאין גם מפי עד אחד ועד מפי עד ומשו"ה ג"כ ע"י כתב אבל מה"ת לא מהני והא כל השטרות כשרים דאמרינן כמי שנחקרו עדותם בב"ד משום דבאותו שעה שחתמו הי' ראוים להגיד והי' זוכרים העדות ומירושלמי משמע דהכל מודים דהוי מפי כתבם וע"כ מוכרחים דברי הר"ן בכתובות שם שמפרש הא דירושלמי בכותב לזכרון דוקא ולא בכותב לעדות ודייק מלשון מצא כתוב בשטר ולר"ת בלא"ה מוכרח וכן כתב ג"כ בהגהות מרדכי בשטר זכרון איירי וכה"ג גם לר"ת לא מהני בלא זוכרים העדות עוד כמבואר בתוס' כתובות שם ועיין ברמב"ן במלחמות ביבמות שמתרץ ג"כ דברי הירושלמי לשיטת הרי"ף דהכל תלי' אם השטר עוד ביד העדים או ביד המלוה אבל הא דמצא כתוב בשטר אע"ג דהוא ביד אשה מ"מ לא נכתב למסור ליד האשה ולא ניתן לכתוב כלל דהא יכולין לומר לאשה גופא דמת בעלה והיא נאמנת ולכן הוי מפי כתבה. וראיתי בחדושי הר"ן גיטין שכתב האי דתוספתא משבשתא היא דהא *)אולי צ"ל אלמנה. מברייתא דגיטין דאוקמינן בעדות אשה משמע דמהני מפי כתבם בעדות אשה וקשי' לר' בון דסבר דלא מהני ולכאורה י"ל לפי מה שהקשה בפנ"י גיטין לרש"י ולכמה שיטות דבשטר לא שייך מפי כתבם מאי מקשה מברייתא דלמא איירי באלם שחתם בשטר ובודקין אח"כ על עדותם ומתרץ לפי מה דמשמע מרב דכתב עדיף ואפילו בדיקה אינו צריך בכתב וכמו שהעלה הכ"מ בשיטות הרמב"ם א"כ א"א לאוקמי הברייתא בכתב דא"כ למה לי בדיקה וא"כ לפי האמת דלא קיימ"ל כרב דכתב עדיף י"ל באמת דבעי בדיקה ג"כ בכתב ואוקמינן הברייתא בשטרות דלא שייך מפי כתבם אלא דברי הפנ״י לא נהירין דהא הברייתא על המתניתן קאי במי שנשתק והרכין בראשו ולא נזכר כתב כלל ועל זה קאמר הברייתא כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדיות ודומי' דמתניתן וכתב מאן דכר שמי' ומוכח דמהני מפי כתבם בעדות אשה אלא די"ל עוד לפי מה שהעיר הפנ"י עוד שם מאי מקשה אדרב מהא דאם לא יגיד פרט לאלם דהא פליגו רשב"ג ורבנן כדמסיק אח"כ ודלמא הברייתא כרבנן או לפי מה דמסיק דגם רשב"ג לא קאמר רק בפיקח ונתחרש אבל בחרש מעיקרא מודה וא"כ דלמא ממעט מאם לא יגיד בחרש מעיקרא ותירוץ דלא הוי ידע עוד מהפלוגת' דרבנן ורשב"ג וא"כ הא דמקשה מברייתא דכשם שבודקין הוא דוקא לפי מה דמשני לרב דממעטינן מפיהם ולא מפי כתבם (אבל אי ממעטינן מלא יגיד לחוד לא קשה מברייתא בלא"ה כמ"ש בתוס' בד"ה אמר רב זירא ובד"ה קתני מיהת עדיות) וי"ל דבאמת רב בון סבר כך דבריית' לא יגיד אתי' כרבנן ובריית' דכשם שבודקין כרשב"ג וממילא לא מוכח דגם לרבנן דממעטי מאם לא יגיד עדות בכתב מהני בעדות אשה דברייתא כרשב"ג אתי' אבל ר' בון כהלכתא כרבנן ועיין.

וראיתי בעצי ארזים שתמה דאי הירושלמי בכותב לזכרון איירי א"כ אמאי אין צריך קיום כמו שסברו רוב מראשונים וכן פשט משמעות לשון הירושלמי כרמב"ן וטעמא משום דמדאוריית' כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא החמירו רבנן בעדות נשים על דאוריית' אדרבא הקילו טובא דהא בכותב לזכרון לא הוי כמ' שנחקרה עדותן בב"ד דמה"ט הוי מפי כתבם כמ"ש בכתובות ולצטרך נמי קיום ונדחק שם ליתן טעם אחר והוא אזיל לשיטת הש"ך ח"מ סי' מ"ו שהעלה בכתב יד הלוה צריך קיום בפניו דוקא משום דצריך קיום מה"ת משום דלא שייך כמי שנחקרה עדותן בב"ד בכתב יד הלוה רק בעדים יע"ש, ובקצה"ח ראיתי שהאריך בדברי הש"ך להשיבו בטוב טעם ודעת דחשש זיוף לא תלוי' בזה רק בחזקה דלא חציף איניש לזיופי משום דהוא מלתא דעבידא לגלוי' ומה לי לזיוף עדים או כתב יד הלוה והביא מדברי מהרי"ק דאף לרמב"ם דלא אמרינן בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד מה"ת וכל שטר כשר רק מדברי סופרים אבל מ"מ לענין חשש זיוף אמרינן גם מה"ת כמי שנחקרו דלא חציף אינש לזיופי וזה דאמר ר"ל דעדים החתומים כמי שנחקרו עדותם ולא צריך רק קיום מדרבנן, והנוב"י קמא סי' ל"ג בסופו מתרץ כן דברי הרמב"ם ולא ראה שכבר קדמו מהרי"ק בזה וממילא גם בכותב לזכרון אף דלא הוי כמי שנחקרו עדותם בב"ד לענין מפי כתבם מ"מ לענין זיוף אמרינן דלא חציף לזייף וכמו דאמרינן לרמב"ם דסבר אף בשטר גמור דהוי מפי כתבם מ"מ לענין זיוף מה"ת כמי שנחקרו דמי וכן העליתי ג"כ מדנפשאי ולא סתרי אהדדי דברי הר"ן דכתב הא דירושלמי בכותב לזכרון ופסק כרמב"ן דלא צריך קיום ועיין.

ועוד כתב בחידושי ר"ן די"ל דלא קשה לר' בון משום דאיירי במצא כתוב משא"כ בגיטין דמכוין להעיד וב"ש י"ז ס"ק כ"ז הקשה דלר״ן דלזכרון איירי הא דירושלמי א"כ האיך נפשוט מגיטין הא שם לעדות איירי וזה כדברי חידושי הר"ן אלא דיפה כתב בב"מ וכן בעצי ערזים דלא קשה כלום דהא כל הריעותא דכתב לזכרון משום דלא מקרי שטר והוי מפי כתבם אבל כיון דמוכח בעדות אשה גם באלם כשר כ״ש כותב לזכרון, וגם בלחם משנה פ"ג מהל' גירושין הרגיש בחילוק זה ומתרץ דברי ה"ה שכתב שכן משמע בפ' מי שאחזו בהלכות דהא מפורש כן אלא דהוא אתי מטעם אחר לחלק בין מצא כתוב די"ל דמשטה משא"כ במתכוין להעיד, וי"ל דגם כוונת חדושי הר"ן כן ולא משום דלזכרון הוי' מפי כתבם דמשום זה לא יהי' חילוק בין מתכוין להעיד באלם אי לא אלא משום א ד"ל דמשטה וי״ל ג"כ לפי מה שהמיר הב"ש דלדידן דאמרינן הרכנה עדיף ובגיטין לא מהני אפי' בפיקח כתב ידו רק צריך הרכין בגופו דוקא ואמאי פסקו דבעדות אשה מהני בכתב דמש"ס גיטין לא מוכח רק הרכנה אלא דגם בזה נתכוונו הב"מ ועצי הארזים לדבר אחד דבגיטין שאני דעיקר קפידא משום לשמה וצריך מעשה בגופו דוקא וכמו דנקט בברייתא עד שישמיע קולו וממעט הא דרב דלא מהני כתב כלל משא"כ לענין עדות דמפי כתבם אין חילוק בין הכתב להרכנה אבל מ"מ ה' מקום לומר כן ולחלק ע"כ כתב הה"מ דכך נראה מפ' מי שאחזו כי לא מפורש רק בהרכנה אבל לא כתב ועיין עוד בב"מ שם שכתב אפי' איירי באלם בשטר גמור מ"מ מקרי מפי כתבם דאלם כיון דאינו ראוי' להגדה מצד עצמותו פסול כאחד הפסולים, וכן פשיטא ליה לב"מ ג"כ בס' קיו"א דאלם בוודאי פסול לכל עדות ומצאתי לו חבר בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק י"ט דאלם כמו סומא דממעט הרמב"ם מעדות וכתב בכ"מ דמשום דכתיב או ראה וכן חרש משום דכתיב ושמעה קול אלה וא"כ גם אלם כן משום דהוא בולא יגיד ודלא כהש"ך שהקשה אמאי לא מהני בשטר שחתם עליו אלם להני שיטות דלא סברו כר"ת דתליי בראוי' להעיד בע"פ רק הכל תלוי' אם הוא שטר גמור כשיטת בעה"מ ביבמות והרי"ף, ועיין בתומים שם שיצא ג"כ לחלק אבל לא משום דאלם מצד עצמותו פסול רק דגם בשטר גמור לא מכשרי אלו הראשונים רק משום דעכ"פ ראוי' להגדה משא"כ בעדות לית להו כר"ת וכך משמע מדברי ב"ש סי' קמ"א:

ולפי דעתי תלוי' בשיטות ראשונים בסומא דמדברי תוס' גיטין כ"ג ע"א משמע דסומא פסול גוף הוא וסומא כשר להעיד בפ"נ משום דגם אשה הכשירה וכן שאר פסולים משמע דפסול כשאר פסולים אבל הר"ן בהלכות שם וכן בחדושי הרמב"ן תירצו דווקא לעדות ממון פסול משום דלא יכול לכוין עדותו ואע"ג דבפ' יש נוחלין אמרינן דיכול לכוון בגלימא מדת ארכה ורחבה ובנסכא מדת משקלותיו מ"מ גזרו דלמא לא מכוין שפיר ואפילו יכול לכוין גזרו אטו מלתא דלא יכול משא"כ בגט דניתן בידו לא גזרו וא"כ מוכח דסברו ראשונים אלו דגם סומא לאו פסול גוף וכן י״ל ג"כ באלם ואין תמיה כ"כ על הש"ך כמש"כ הקצה"ח וזה ברור ומקום הניחו לי אבותי להתגדר בו דלאו מלתא דפשיטא הוא ותלי' בשיטות הראשונים שוב ראיתי שהקצה"ח בעצמו סי' תנ"ט הביא שיטות אלו וכן מקושי' הפנ"י שהבאתי לעיל דלא מתרץ הא בריית' דכשם שבודקין לגיטין איירי באלם שחתם על השטר משמע ג"כ דסבר בפשיטות דאלם לא פסול בעצמותו כשיטות הש"ך ועיין בח"ס באה"ע בסוף ס' מ"ט שכתב שזמן רב תמה על הא דמעטינן מלא יגיד פרט לאלם דהא לחד תירוץ תוס' בכתובות אף בלא שטר גמור רק שנכתב בלשון שטר ולא לזכרון דברים בעלמא נמי כשר וא"כ משכחת עדות באלם בכותבים עדותם בלשון שטר והניח בצ"ע ובאמת הד"מ וכן בש"ך סי' ל"ט כתבו דזה תירוץ תוס' דגם בלשון שטר כשר אזיל בשיטות ר"ת דבראוי' להעיד אף מפי כתבם כשר ולא צריך שטר גמור והוי נמי כמי שנחקרו בשעת כתיבה משא"כ בכותב לזכרון ולא לשום עדות וא"כ באלם דגם ר"ת מודה לא מהני באלם בכותב עדותו בלשון שטר ובח"ס נזהר שם בדבריו וכתב דאותו שינוי' נמי לא ס"ל כר"ת אבל הד"מ וש"ך כתבו דזה התירוץ אזיל רק לשיטות ר"ת ולפי דברי התומים וכדמשמע נמ' מדברי ב״ש סי' קמ"א דאף בשטר גמור מ"מ ראוי' להעיד צריך להיות בודאי אלם פסול לגמרי ועיין.

וראיתי בדברי מע"כ שכתב אף דלהרבה פוסקים מקילין בלא קיום ובמקום עיגון פסקינן להקל כמבואר בסי' י"ז שם מ"מ יש לומר דוקא אם העדים החתומים ידועים לנו דשייך לא חציף איניש לזיופי אבל אם לא נודעו לנו החתומים ואפשר שלא יבוא לידי בירור אולי גם מדאורייתא צריך קיום ויפה כתב וכבר קדמו בחקירה זו הפנ"י בכתובות דף כ"ח דאפשר בלא נודעו העדים כלל דלא הוי מלתא דעבידא לגלוי' צריך קיום מה"ת ונדחק בהא דאמרינן בגיטין הבאים מח"ל דהאמינו השליח משום דקיום שטרות דרבנן והנה הרמב"ם ע"ז מהל' גירושין כתב בא הבעל וטען מזויף וערער עליו אם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר וכתב הת"מ שם דרמב"ם סובר דאם טוען בר' וזיוף הוי קיום מה"ת ומכאן אין להוכיח דבר זה די"ל דוקא בלא נודעו העדים הוי קיום מה"ת אבל בעדים ידועים לא אלא דהב"ש סי' קמ"א ס"ק ע' הביא גם משאר מקומות בהרמב"ם דמוכח דסבר דטענת מזייף בברי הוי קיום מה"ת ושם לא כתב הרמב"ם דוקא בלא נודעו העדים וע"כ העלה דאזיל בשיטת הרבינו אביגדור כהן הובא ג"כ בש"ך סי' מ"ו דבטוען הלוה מזויף הוי קיום מה"ת ואדרבה מדברי הרמב"ם מוכח איפכא מדכתב בלא נודעו העדים בפ"ז דתצא דוקא בטוען הבעל ברי אבל בלא טענה לא חיישינן לזיוף משמע דאף בלא נודעו העדים לא צריך קיום מה"ת והא דנקט הרמב"ם כאן בלא נודעו העדים י"ל דרבותא קמ"ל דאף בא"י דשכיחי שיירות ובוודאי ידועים העדים יותר מחו"ל ובלא ידעו העדים הו״א דאף בלא טענת מזויף יהי' צריך קיום מה"ת קמ"ל דאף בא"י ולא נודעו דהוי ריעותא דמסתמא מזויף כיון דלא נידעו עדים כלל מה דלא שכיח בא"י מ"מ דוקא בטוען ברי הוי קיום מה"ת ולא בטענת שמא וצ"ל אע"ג דבאמת לא שייך כה"ג מילתא דעבידי' לגלוי' מ"מ לא חציף איניש לזייף דמעשה מתועב ומכוער כזה לזייף שמות אחרים לא עבדי אינשי כמו דמצינו דיבורי קאמרי מעשה לא עבדי וכן משמעות לשין הרשב"ם בבא בתרא ק"ע ע"א שכתב ואפילו אם הי' זה מערער לא כתבתיו מ"מ לא הי' לחשוד את הלוקח בכך ולא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים משמע משום דמעשה בעצמותה מעשה מתועב ולא משום עבידא לגלו' וכן רש"י רפ"ק דגיטין כתב רק סתם דלא חציף איניש לזיופא ולא יהיב טעמא משום משום דעבידא לגלוי' וכן משמע מסתימת הפוסקים, אבל מ"מ להכריע בין הפוסקים יש לומר דהא כמה פוסקים סברו דאף בטענת ברי לחוד הוי קיום מה"ת אף דלא פסקינן כן מ"מ בלא נודעו העדים דלא מבואר בהיפך יש לומר בטענת ברי צריך קיום מה"ת לכ"ע בהא נחתינן בנידן דידן אף דלא ידוע לנו העדים יש מקום להקל לרוב שיטות ראשונים דמקילין בעדות אשה ואוקמי' אדאורייתא דלא צריך קיום כלל.

ומדברי הרמב"ן ורוב ראשונים דמהני במצא כתוב בשטר בלא קיום מוכח דגם בכה"ג לא צריך קיום מה"ת אף שלא נמצא השטר ביד אחד רק נמצא בשוק נמי מה"ת לא צריך קיום ועיין בש"ך סי' מ"ו ס"ק ט' דפשיטא ליה דבנמצא כתב בשוק דאין ביד שום אדם לא שייך לא חציף איניש לזיופי דהא לא ידעינן מי הוא הבעל דבר וצריך קיום מה"ת והיינו הך דירושלמי דמצאו כתוב בשטר דאף מ״ד דמשיאין את אשתו לא מתיר רק משום עגונא יע"ש, ומשמע מדברי הש״ך בכה"ג צריך קיום מה"ת ומה"ט ג"כ לא התירו רק משום עגינא אבל בלאו הכי יש לפסול את השטר, ובאמת כבר כתבנו דבלא"ה צריך טעמא דעגונא כמ"ש הר"ן משום דאיירי בכותב לזכרון דוקא והוי מפי כתבם לולי דבעגונא הקילו וגם מוכח מדברי הרמב"ן דלא צריך קיום משום דמה"ת כמו שנחקרו משמע אף במצא כתב בשוק נמי לא צריך קיום מה"ת דלא כש"ך וע"כ צ"ל כמו שכתבתי דלא משום דהוי' מלתא דעבידא לגלוי' אמרינן לא חציף לזיופי רק משום דאין אדם חציף לעשות מעשה מתועב ועול כזה לזייף שטרות וליכא חילוק בין השטר ביד הבעל דבר או לא כמ"ש וא"ש ועיין

והנה לפי דברי הרמב"ן יש להכשיר דוקא בשטר שחותמים עליו עדים או עכ"פ ע"א כמ״ש הרשב"א דגם בע"א בכתב יש להכשיר דהא באמת יש לחשש זיופי לרמב"ן וצ"ל אע"ג דכל אחד ואחד נאמן לעדות ואף האשה נאמן מת בעלה וע"כ אין החשש רק מפני הצרות דחשידי לקלקלה ובשטר שנמצא וחתום ע"א דידעינן דלאו מחמש צרות היא לא צריך קיום דלא חשידי לזיופי אף דלא האמינו מת בעלה אע״ג דהוי עבידא לגלוי' מ"מ חזקה דלא חציף עדיף כמ"ש דלאו מטעמא דעבידא לגלוי' הוא אבל במצא כתוב בשטר בלא חתימה כלל רק מת פלוני בן פלוני בוודאי יש חשש צרות דהא לא זייפי כלל רק המה בעצמם כתבו השטר וזה טעם של הרבינו ירוחם הובא בב"מ דוקא בחתום ע"א כשר אבל בירושלמי לפנינו ליתא הגירסא כתוב וחתום רק כתוב לחוד וכן ברמב"ם ובש"ע לא נקטו חתום רק מצא כתוב בשטר משמע אף בלא חתימה כלל דבזה וודאי יש חשש דלמא צרה כתבה וצ"ל כמ"ש בחלקת מחוקק דלא חיישינן לצרה כמו דמשיאין ע"פ בת קול ולא חיישינן לצרה ושפתיו ברור מללו שם בס"ק כ"א בסופו וא"כ אף בלי חתימת עד אחד יש להכשיר מ"מ זה דוקא במקום עיגון היכי דא"א בענין אחר אז לא חיישינן לצרה אבל באפשר חיישינן לצרה וצריך דוקא חתימת עד אחד ולפי דברינו במקום עיגון וא"א לברר יש להקל אף בלי חתימה אבל במקום דאפשר בודאי אין להכשיר במצא כתוב בלי חתימה כלל ועיין בח"ס ס' מ"ט שכתב שתמה מאוד על דברי הרמב"ן ונדחק לפרש דבריו וכפמ"ש א"ש הכל.

וכ"ז בכתב ישראל אבל בכתב עכו"ם כתב הרמב"ם בפירוש דלא מהני וכן פסק להחמיר בש"ע והה"מ יהיב טעמא משום דלא האמינו רק בפה במסל"ת ולא בכתב והב"י בב"ה תמה על זה ועיין בד"מ לפי מה שנקטו דלהרמב"ם צריך קישור דברים במסל"ת בלא"ה א"ש דהא לא נכתב בשטר רק מת פלוני בלא ק"ד ובח"ס כתב די"ל בנכרי משום משטה כמ"ש בל"מ ובישראל לא אמרינן דכותב להשטאה כיון דיכול להצמיח קילקול משא"כ בנכרים וגם בעצי ארזים יהיב טעם לשבח כיון דהרבה צריכין לדקדק אם הוא באמת לפי תומו וזה אפשר בעדות בע"פ משא"כ בכתב א"א לידע אם שאלו אותו תחילה על זאת הכלל דאין להקל בכתב מסל"ת ומע"כ תמה דהא י"ל דלא הקילו רק קולא אחת בכתב אבל לא ב' חדושים בכתב ומסל"ת והי' לו להביא ראי' לדבריו מדברי הג"מ הובא בב"ש ס"ק כ"ז דוקא בכותב לראיי' מהני בעד מפי עד אבל לא בכותב לזכרון אלא דכבר תמהו על זה דהא בעגונא מקילין אפי' כמה קולות מפי עד ומפי שפחה ואפי' עד מפי עד וא"כ אפי' מפי כתבם נמי מהני תרי קולות אבל הטעמא אחרינא שהבאתי כראי מוצקות ודי להקל בכתב ישראל ולא בנכרי

ומע"כ מחפש למצוא היתר יען כי הכתב נכתב בעוד שלא הי' האשה נשואה לאחיו של המת כי זה ל"ט שנים שבא הכתב שמת האח ואך לא ה' דנין על שום איסור בעולם כי אז לא הי' האח עוד נשוי ואולי לא הי' עוד בעולם וכיון שאין מעיד נגד חזקה יש לומר כה"ג נאמן מצד הדין גם עכו"ם מסל"ת אלו דבריו ויש לי הרבה לדבר מענין זה אם עד אחד העיד בלא אתחזיק ואח"כ אתחזיק אי מהני או לא יען כי לפי דברי העד לא הי' מעולם חזקה וכבר מאריך בזה הש"ש שמעתתא וי"ו בכמה פרקים וגם בעכו"ם מסל"ת באיסור דאורייתא בלא חזקה עיין ש"ך ס' קכ"ז ובסי' צ"ח אבל בסוף דבריו אדם נתפס שכתב דפשיטא דהי' חייבין להתאבל אז על כתב זה ומש"ה נמי נאמן לעדות זה, אני אומר איפכא דהא טעמא דרמב"ן דמתאבלין בעד מפי עד וכן בעכו"ם מסל"ת וכן פסק בש"ע סי' שצ"ז הוא משום דכללא של דבר במה שמקילין בעדות אשה צריכין להתאבל ובעכו"ם מסל"ת אפילו בע"פ הביא הט"ז חולקין על הרמב"ן וכן כמה פוסקים דאין לעכו"ם שום נאמנות אף במסל"ת רק בעדות אשה ועוד דהא הרא"ש בפ' אלו מגלחין דהטעם כמו שאמרינן ביבמות דף קט"ז ע"ב דאמרו ב"ש לב"ה התרתם ערוה החמורה לא תתירו הממון הקל וחזרו ב"ה להורות כב"ש ותנשא ותטול כתובה וה"נ אמרינן כאן דנאמן להתיר ערוה החמורה ולגבות כתובתה כ״ש לענין אבילות ולא פליג בין אבילות דאשה לשאר אבילות יע"ש וכיון דכל הטעם משום דנאמן לערוה החמורה נאמן לענין אבילות ומצד הדין שייך נמי דוקא באבילות דאשה ורק משום דלא פלוג אמרו גם בשאר אבילות אבל בעדות בכתב של נכרי ראמרינן דלא מהני לענין ערוה החמורה כ"ש לענין אבילות דלא צריך להתאבל ועיין אבל כל זה דוקא בכתב שנמצא אז לא מהני אפילו בגוי מסל"ת אבל בנדון שלפניו דאמרו שבא כתב שמת במלחמה ואין בו חשש משום דאמרו בדדמי אז מטעם אחר יש לדון להכשיר דבערכאות י״ל דנאמן לעדות אשה אף במכוון להע"ד ולא צריך מסל"ת כלל ועיין באריכות בח"ס ח"ר ס' מ"ג ובכמה תשובות ע"כ כתבתי זה שבועות שתים למע"כ שיחקור וידרוש אצל העדים מהיכן בא הכתב אם יעידו שבא הכתב מפקידי שרי הצבא מלחמה וכך נכתב בפנקס שלהם אז יש להקל בנדון שלנו ומפני שלא הי' לי אז פנאי כתבתי רק בקיצור ועתה פרשתי שיחתי בהרחבה והי' זה לו שלום מנאי ידידו הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ״ל. פ"ב יום ד' ער"ח אדר שנת דבר אמת לפ"ק.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה