שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר
חלק אבן העזר · תשובה טז
שנית להנ"ל.
מכתכך השנית קבלתי בעת שאני טרוד בהכנה לנסוע למרחץ להשיב נפשי ורוחי מתוך טרדות במילי דעלמא ומילי דשמי' בפרט בלימוד שיעורין כסדרן ונפשו בשאלתו אודות אשה שבאה לבית מרחץ ובקשה מהאשה הממונת על המקוה להחם לה חמין שצריכה ללבוש לבנים וביום הששי באתה לבית המרחץ לטבול לנדתה ושאלה האשה הלא עדיין לא עברו שבעה ימים מיום א' שלבשה לבנים ונתנה אמתלא שכבר לבשה לבנים ומה שאמרה לה ביום א' שרוצה לרחוץ בחמין כדי ללבוש לבנים היינו משום שבלא"ה לא יחממו לה בשביל רחיצה לתענוג כאשר הוא האמת שלא יחממו רק לרחיצת מצוה ועי"ז לבשה לבנים ושאל אותי אם נאמין לה באמתלא זו או כיון שעבדה ג"כ מעשה שלבשה לבנים לא מהימנת כמו בלבשה בגדי נדה דלא מהני אמתלא דמעשה לא עבדה ומפלפל בה ובודאי לא להלכה ולמעשה שאירע כן בקהלתו שאל כי לא הייתי משיב ליחיד במקום שיש מרא דאתרא רק שואל כן להלכה ולא למעשה ואען ואומר כי הפשוט כמו שכתב בסוף דבריו דבמעשה לא מהני אמתלא רק היכי שהמעשה מעצמו מוכיח בלי אמירתה כמו בלבשה בגדי נדה שלולי אמירתה טמאה אני ג"כ היינו מחזיקין אותה לנדה אז לא מהני אמתלא אבל היכי דהמעשה לא מוכיח כלל רק עם אמירתה א"כ הוי כאמירה לחוד בלא מעשה כיון דע"י המעשה לבד לא ידעינן בלי אמירתה ויצא ליישב בזה סתירת המחבר מהא דסי' א' בטבח שעשה סימן שיהי' נראה כטרפה וגם אמר שהוא טרפה משום דשם לא ה' ידעינן ע"י הסימן שהוא טרפה רק ע"י אמירתו ג"כ ומשו"ה מהני אמתלא משא"כ בלבשה בגדי נדה ויפה דיבר וכבר קדמו ובזה החילוק בין מעשה למעשה ובישוב סתירת המחבר בתשובת אבא בכ"ס יו"ד והוא מדייק כן מדברי הרשב"ץ עצמו שבהכי איירי שלא ע"י המעשה לבד ידעינן שהוא טרפה יע"ש במתק לשונו וכבר קדמו ג"כ בנוב"י ח"ר א"ע סי' י"א שכתב דבאומרת טמאה אני לך דמהני אמתלא גם לאחר שנתגרשה וקבלה גט והפסידה כתובתה דגם לט"ז דלית ליה חילוק והיכי שצריכה למעשה דוקא ג"כ לא מהני אמתלא היינו דוקא במעשה שמחזיק דבריה אבל באשה שאמרה שזינתה וקיבלה גיטה אין המעשה מורה שזינתה שכמה נשים מתגרשות ויוצאות בגט בלי כתובה רק מפני שבעלה מאוס עליה או שעיניה נותנה באחר יע"ש וא"כ כ"ש בנדון דידן שהדרך כך הוא אם הולכים למרחץ שלובשים ג"כ לבנים אף שרוחצים לתענוג בודאי אין המעשה מוכיח ומחזק דבריה והוי כאמירה לבד ומהני אמתלא וזה פשוט וברור
וראיתי בשו"ת שיבת ציון לבנו הגאון ר' שמואל לנדא זצ"ל בסי' ע"ד שכתב אמנם אני אומר שזה שייך לגבי האשה אבל לגבי הבעל אם האמין לה וגרשה אותה בלי כתובה אף אם נתן אמתלא לדבריו אח"כ מפני מה האמין לה לא מהני אמתלא והאי מעשה מוכיח שמאמין שאסורה עליו ונטמאת בזנות ושוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ובזה לא מהני אמתלא לבטל המעשה שעשה הבעל בגירושין עכ"ל ואני אומר שסברא שכתב אביו באשה גם לבעל יש לומר דודאי אי לא הי' יכול לשלחה ואין מצוה לגרשה בלי שנתן לה נאמנת והאמין לדבריה ועי"ז שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא יש לחלק כן כיון דהחזיק הנאמנות שנתן לה ע"י מעשה גירושין שוב לא מהני אמתלא שנתן על הנאמנות אבל כבר כתב הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' אישות דגם למשנה אחרונה אף שלא אמר שמאמין לדבריה מ"מ מצוה לגרשה ואין לה כתובה דתקנו כתובה משום שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה וכה"ג מצוה לגרשה כמו בעברה על דת אף שיכול לקיימה אם רוצה מ"מ אין לה כתובה משום דמצוה לגרשה ועיין בבני אהובה מגאון פלת"י בפכ"ד מאישות הלכה י"ח וכיון בלא נאמנות שלו ולא שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא ג"כ יכול ומצוה לגרשה בלי כתובה אין הגירושין בלי כתובה מוכיחין על נאמנות שלו וכן איתא בירושלמי סוף נדרים דאף למשנה אחרונה אם הוא חבר יחוש וכיון דאין המעשה מוכיח על הנאמנות שנתן לה הוי ממש דימי' דאשה אם נותנת אמתלא דנאמנת אף לאחר שקיבלה גיטה בלי כתובה כיון דאין הגירושין מוכיחין על שזינתה ואשה והבעל שווין בזה דמועול אמתלא ועיין
ובנוב"י בסוף התשובה הנ"ל הביא ג"כ דברי הט"ז בסי' קפ"ה שכתב על תשובות הרמ"א דלא הי' צריך לכל הטעמים היכי דאמרה מתחילה לבעל שלא תלבוש בגדי נדה אלא מטעם שלא יתנו עין בעיבורה דהא מסרה מודעא תחילה על המעשה מפני מה שהיא לבשה בגדי נדה וגם בבנה כרוך אחרי' אם אמרה מתחילה לעדים מפני מה שגדלו אע"פ שאינה בנה בודאי אין הורגין עליה ומפלפל שם ועיין בחו"ד שעמד ג"כ על הט"ז ואני הבאתי ראי' מדברי הרמב"ן עצמו כה"ג דמסרה מודעא תחילה קודם המעשה מהני אמתלא ודוק בדברי הרמב"ן שהביא הטור אבל לבשה בגדי נדה ואח"כ אומרת טהורה אני לא מהני אמתלא ולא כתב סתם בלבשה בגדי נדה לא מהני אמתלא אלא דרצה לדייק במה שכתב ואח"כ אומרת טהורה אני דוקא אם אחר לבישה אומרת טהורה ונותנת אמתלא אח"כ לא מהני אבל קודם הלבישה או בשעת הלבישה אם נתנה אמתלא ומסרה מודעה תחילה למה לובשת הבגדים גם להרמב"ן מהני ודברי ט"ז מוכרחים מדברי הרמב"ן שממנו יוצא הדין שבמעשה לא מהני אמתלא.
וראיתי במכתבו שרצה לומר דלבשה בגדי נדה הוי כמו עדים ועדיף יותר משאר חזקות כמו בנה כרוך אחריה אי הוחזקה למ"ד יום מהא דכתב הרמב"ם פ"כ מהל' א"ב מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני וכ' אבל אוסר עצמו בזונה וגרושה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה ובמשנה למלך שם כתב דוקא בהוחזק למ"ד יום דקודם שהוחזק ע"פ עצמו אינו לוקה ודוקא הוא לוקה אבל היא אינה לוקה כמ"ש הה"מ ומשמע אחרים אינם לוקים ע"פ חזקה והא בהוחזקה נדה גם בעלה לוקה ומכח זה יצא לחלק דהוחזקה ע"י מעשה עדיף ולוקה גם אחר על ידה ובזה מיושב ג"כ קושי' הרמ"א בתשובה דמשו"ה נקט בעלה לוקה לרבותא אע"ג דבשאר חזקה בשלשים יום דוקא הוא לוקה שגה בזה דהא הרמב"ם כתב בפ"א מהל' א"ב איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקה בעיר שלשים יום הורגין עליה משום אשת איש מוכח דגם בחזקה דשלשים יום הורגין השוכב משום אשת איש ולא היא לבד ועיין בשב שמעתתא שמעתא ו' פרק יו"ד וי"א שכבר עמד בזה וכתב לחלק משום דבזה אשתי וזה בעלי הוחזקה אצל כל העולם בחזקת א"א אבל כהן המחזיק בכהונה כיון שאין מעלין אותו לכהונה ואין קורא בתורה ראשון אדרבה אצל העולם הוא בחזקת ישראל לכן אין בו משום חזקה אלא לגבי נפשיה כיון דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא יע"ש ועיין בסדרי טהרה סי' קפ"ה שכבר עמד בכל זה ומפקפק האיך איתחזק כיון דאינו נאמן לשום דבר איך יכול להתחזק ועיין בח"ס א"ע ח"ב סי' ע"ו ובמהרי"ק שורש פ"ז משמע דלבשה בגדי נדה הוי חזקה גרוע מחזקה דשלשים יום וא"ש.
ובירושלמי סוף קדושין הביא ראי' ממכה אביו דחייב דלמא לאו אביו אלא משום דסוקלין על חזקה זו ועיין בב"ש סי' י"ט שמתמה על הרמב"ם שהביא ג"כ ראי' זו דסוקלין על חזקה ממכה אביו דאמאי לא יליף הש"ס בחולין דאזלינן בתר חזקה ממכה אביו כמו דילפינן רוב וכבר כל גדולי אחרונים תמהו על הב"ש דאין חזקה זו דומה לחזקה דיליף בחולין דהתם מיירי בחזקה דמעיקרא אלא דלא ידעינן אם הוא עדיין כמקדם זה ילפינן מבית המנוגע דמוקמינן אחזקתו הראשונה דגם עכשיו כן הוא אבל חזקה דלא מתברר לנו מעולם רק אמרינן כיון דנהגו כן שלשים יום כן הוא זה לא ידעינן מנגע ועל חזקה זו כתב הירושלמי דילפינן ממכה אביו ובב"מ שם תמה דהא גם על הרוב דחינן דלמא בחבושין בית איסורין ופשיטא דתו אין שום ראי' על חזקה זו ג"כ יע"ש וצ"ל כינתו אע"ג דדחינן שם דאפ"ה יש לילף רוב משום דאין אפוטרופוס לעריות וא"כ יכול לילף נמי חזקה ממנו אע"ג דחבושים אלא שכבר כתב בהפלא"ה כתובות בסוגי' דראוה מדברת על הא דאמר ר"י לר"ג דאין אפוטרופוס לעריות דמשמע דר"ג לית ליה אין אפוטרופוס לעריות והא פשיטא ליה בש"ס חולין כן וכתב דלא קשי' מידי דודאי אי לא אזלינן בתר רוב אמרינן שפיר דלמא בכל השמירה בחבושין אפ"ה אין אפוטרופוס אבל לאחר שכבר ידעינן דאזלינן בתר רוב תו לא חיישינן למיעוטא דאין אפוטרופוס ושפיר קאמר הב"מ דלא יכול לילף חזקה ממכה אביו לאחר דאזלינן בתר רוב א"א למילף חזקה ממכה אביו דלמא בחבושין וידעינן בודאי שזה אביו והבאתי הכרח דיש חילוק בין שני החזקות אלו ודלא כב"ש דמדמי אותן החזקות להדדי דהא בקדושין דף פ"א סבר ר"ל הא דמהני בבנה כרוך אחריה זה דוקא בקדשי גבול אבל ליוחסין לא וכ"ש שאין סוקלין על חזקה זו ולר"ת הפשט אבל ליוחסין לא היינו ליחס אחר המשפחה לסקול עליו וכי לית ליה לר"ל חזקה דמוכח בכמה מקומות בש"ס דאזלינן גם לענין מיתה בתר חזקה אלא ודאי דלענין חזקה דמעיקרא גם ר"ל מודה אבל חזקה דהשתא מכח המנהג ולא נתברר הדבר לנו מעולם זה לא מהני לסקול עליו לר"ל וכן מוכח דהא לר"ל שורפין תרומה על חזקה דרוב מטפחין אע"ג דסבר דלא מהני ליוחסין איפכא מר"י וע"כ דאין החזקות שוות ועיין בפנ"י שם, ועיין בש"ש שמעתא ו' פ"ז שכתב שהחזקה שהוחזק לפנינו אלימא טפי מחזקה קמא ומשו"ה בהוחזקה נדה בשכנותי' וכהאי דבנה כרוך אחרי' אין אחד נאמן להוציא מחזקה זו אף לשיטות הראשונים דנאמן ע"א נגד חזקה ומה"ט אמר ר' אמי בגיטין דף נ"ד דנאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת אמאי אינו נאמן לשיטות דנאמן ע"א נגד חזקה וכ"ש בס"ת דאמר דלא הי' מעיקרא כשר לעולם אלא משום שהוחזק לפנינו בחזקת כשרות כיון דכל הסופרים כותבים ספריהם לשמו ומשו"ה הוחזק הס"ת בחזקת כשר ואלימא טפי מחזקה קמא יע"ש ולר"ל ע"כ צ"ל איפכא דחזקה קמא עדיפא מחזקה דהשתא דלא נתברר לנו מעולם ועיין סדרי טהרה שם שרצה ג"כ לחלק בין חזקה קמא דמהני ברי של בע"ד נגד החזקה כמ"ש הרשב"א בקידושין בסוגי' דתרי ותרי וכן מהרש"א יבמות דף פ"ח ובין חזקה דהשתא שהוחזק לפנינו לא מהני ברי לי ועיין בח"ס שם דפשיטא ליה דגם בחזקה כה"ג מהני ברי ויש להאריך בזה ואכ"מ ועיין.
וראיתי בעצי ארזים סי' י"ט שכתב ומדברי הירושלמי קשה לי על דברי הר"י הצרפתי בתשובות הרשב"א סי' כ"ז אהא דאמרינן בח"כ פ' אמר יאמר לאמו מה ת"ל ואביו מה אמו שהיא מתחללת מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מניין ת"ל ולאביו, והקשה שם דמאי אצטריך קרא להכי דליטמא ממ"נ דאי לאו אביו הא הוי ממזר ואינו מוזהר על הטומאה ומתרץ דאביו חזקה היינו שידוע לנו ע"י עדים שהוא כהן ובקטנותו הלך אביו ממנו ואח"כ בא אחד ממדינת הים והחזיקו ונוהג בו כאב שבקינן ליה לטמאו לו אע"ג דכהן הוא על פי עדים ואביו אינו אלא חזקה ולסברתו קשה על הירושלמי דאמאי מייתי ממכה אביו דיש לדחותו דלא מיירי מאביו חזקה אלא בנשא אשה והולידה בן לפנינו ולא זזה יד העדים עד שהגדיל הבן והכהו אלא משום דהירושלמי סבר דמסתמא מיירי קרא דגם באביו ע"י חזקה דדוחק לאוקמי הקרא דוקא כה"ג דלא זזו מיד העדים משעת לידה עד שהגדיל ביותר הו"ל להביא ראי' מקרא דטומאת כהנים דע"כ לא איירי אלא מאביו חזקה דאל"כ יאמר לאמו ואל יאמר לאביו דאתי מק"ו וכתב דיש ליישב ולא הביא הישוב לזה וישוב הקושי' נ"ל דהנה ברשב"א שם בתשובה תירץ דאצטריך לאשמעינן משום דחידש בו הכתוב דמצוה לטמא מלה יטמא ובישראל רק רשות וזה חדושו בכהנים ואם לא רצה לטמא מטמאים אותו בע"כ והי"א דוקא בידוע בודאי כאמו אז מצוה לטמא אבל אביו דלא שייך ידוע דאפילו בחבושין בבית אסורים נמי י"ל אין אפוטרופוס לעריות הו"א דאין מצוה לטמא קמ"ל דגם לאביו מצוה לטמא יע"ש וי"ל הא דלא ניחא ליה לר"י צרפתי לתרץ כן היינו משום דעדיין קשה לר' ישמעאל דסבר בסוטה דף ג' דלה יטמא רשות ולא מצוה וא"כ לדידי' קשה למאי צריך לכתוב לאביו ועוד דגם לר"ע דסבר מצוה לא א"ש דא"כ למאי צריך קרא דלה יטמא דמצוה לטמא דזה כבר ידעינן מדכתיב לאביו וע"כ למצוה אתי' דאל"כ הדרי קושי' הר"י הצרפתי דאי רשות ממ"נ יכול לטמא וע"כ דאתי לאשמעינן דמצוה הוא ולמאי צריך לה יטמא דיליף ר"ע דמצוה לטמא ואף שיש לדחות זה מ״מ א"א להעמיס פשט של הרשב"א בת"כ דקאמר אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע אביו חזקה מנין ת"ל ולאביו ולהרשב"א דאפילו בחבושין א"א להיות אביו ידוע כמו באמו א"כ מאי האי דקאמר אף אביו בידוע והא לא משכחת כלל אביו ידוע משום דאין אפוטרופוס לעריות ולא מהני שומר כלל ולאחר שתמהתי ע"ז זמן מה אמרתי נייתי ספר ונחזי וראיתי שהרגיש הרשב"א בזה וכתב והכא ה"ק אלו כן הייתי אומר אמו בידוע אף אביו בידוע וא"א דאביו חזקה הוא לעולם ואין לך אביו בידוע וא"כ אביו דחזקה מנין ת"ל לאביו וכל עין רואה במח"כ שנדחק מאוד בת"כ לומר דאף אביו בידוע וזה א"א להוסיף על דברי ת"כ כל אדם יודע שזה א"א כאשר הוא באמו והול"ל סתם אבל אביו לא מאחר שא"א ומשו"ה פירש הר"י צרפתי פירושו דבאמת גם באביו שייך ידוע ע"י רוב בעילות אחר הבעל כיון שנשא אותה ויש עדים שהוא כהן וזה מקרי ידוע עפ"י הרוב וכ"ש בחבושין וצ"צ באמת שצריך להיות ידוע משום דקרא איירי דמצוה לטמא ודוקא בידוע מצוה לטמא אבל גם באינו ידוע רשאי לטמא משום ממ"נ הנ"ל קמ"ל לאביו דאפילו הוא אביו בחזקה נמי מטמא ומשכחת כמו שכתב הר"י צרפתי וכיון דקרא ע"כ אביו בחזקה איירי והוא כה ע"ח עדים רק דאביו הוא בחזקה שוב יכולין לומר דקמ"ל קרא בזה דלאביו חזקה רשאי לטמא ע"כ שפיר כתב הר"י צרפתי בנוהג עמו כאב ובא לטמא לו שבקינן ליה אבל אי אמרינן מה אמו בידוע אף אביו בידוע צ"ל דקאי לענין דמצוה לטמא דוקא אבל באביו דחזקה גם לענין אי רשאי לטמא איירי וא"ש לאמת גם לר' ישמעאל דסבר רשות הוא לטמא וגם לר"ע צריך לה יטמא למצוה דלא מוכח מאביו דחזקה אבל לרשב"א דת"כ רק למצוה קאי צ"ע כ"ז ועיין.
ולפ"ז מיושב שפיר קושי' עצי ארזים על הר"י צרפית דיליף הירושלמי ממכה אביו דלא מוכח כ"כ חזקה ולא יליף מקרא דלאמו ולאביו דמוכרחים אנו לומר דע"כ באביו חזקה איירי דהא באמת י"ל כתירוץ הרשב"א ג"כ דלענין מצוה קמ"ל דאפילו בידוע בידאי שהוא אביו כגון שנשא אשה והוליד בן לפנינו ולא זזה יד העדים עד שהגדיל בן דלא משום חזקה מחזיקין אותו לבנו אלא משום רוב ואפ"ה קמ"ל דמצוה לטמא אע"ג דאינו ידוע בודאי כאמו אלא משום דלא א״ש הלשון של ת"כ לא רצה הר"י צרפתי לתרץ כן ומתרץ באופן אחר יותר נכון אבל מירושלמי אינו קושי' דהא כמו שאין הכרח כן לאוקמי קרא דמכה דוקא כה"ג שבאו ממדינת הים והחזיקו כאב ובנו אלא משום דמסתמא איירי קרא בכל גונא כן י"ל נמי בקרא דלאמו ולאביו דאין הכרח לומר דהקרא איירי באביו חזקה בבא אחד ואמר שהוא אביו ונוהג אמו כאב אלא שידעינן מכח רוב שהוא אב וזה נמי אביו חזקה כמ"ש הרשב"א אלא דהר"י צרפתי לא מפרש כן משום דלא אתי' לשון הת"כ לפי תירוץ הרשב"א ולכן כתב תירוץ אחר אבל מודה שי"ל ג"כ כתירוץ הרשב"א בקרא ונכון ועיין.
ואיידי דאיירי באיתו ענין אעלה על הנייר מה דקשי' לי על הא דאמר ר"י סוקלין ושורפין על החזקות ואין שורפין תרומות על החזקות כגון תינוק שנמצא בצד עיסה וברש"י משום דיש לעיסה חזקת טהרה לפי מה שכתב הצל"ח פסחים בהשמטות לפרק ראשון דגם בדיני נפשות יש לאדם חזקה דלא נתחייב מיתה א"כ גם בדיני נפשות י"ל נגד חזקה דבנה כרוך אחרי' יש לאדם חזקה דלא נתחייב מיתה ומאי שנא מעיסה.
ונהנתי שמצאתי קושי' זו בשו"ת שיבת ציון סי' ע"ו ויצא שם לחלוק על אביו נוב"י שלא מצינו חזקה אלא שהוא מצד דרך החיוב כמו שהי' עד עתה שלא נשתנה במקרה ממה שהי' בו הגוף או החפץ מצד החיוב מתחילתו אבל לא מצינו חזקה לומר שלא נשתנה הגוף או החפץ דרך שלילה לומר כמו שלא הי' אפשר בגוף לעשות דבר זה גם עכשיו אינך רשאי לעשות כן כי אין זה מבחינות הגוף עצמו אלא מצד מה שחוצה לו וחזקה שלא היתה חייבת מיתה עד עתה אין זו חזקה מגופה לא בעצם ולא בשם אלא מצד שלילה שעד עתה לא הי' רשאי להרוג אותה וכתב בעצמו שסברה זו דקה מאוד וצריך להחבינו בו שהיא סברה ישרה יע"ש ולא ידעתי ולא אבין בדיני נפשות נמי י"ל דיש לגוף חזקת חיוב כמו שהי' חי עד עתה לא נשתנה במקרה ולעשות מעשה שלא יחיה הגוף עוד ולא יהי' כמקדם שלם ואי ועיין בש"ש שמעתתא ד' פ"ח שהביא בשם אחיו על תוס' פ' המניח דכתבו אע"ג בד"נ אזלינן בתר רוב אפילו ברובא דליתא קמן בממון דקיל לא אזלינן בתר רוב משום דיש חזקת ממון נגד הרוב והקשה דהא גם בנפשות יש חזקה דמסייע ליה חזקת גופיה ואם גופו נדון להרוג ע"י רובא ממוני לא כ"ש והכוונה כמו שכתבתי דיש לכל אדם חזקת גופי' ע"ד חיוב ולא מצד שלילה ועכ"פ מדברי תוס' מוכח דלא אמרינן בדיני נפשות חזקה יהי' מאיזה טעם שיהי' ובצל"ח שם כתב בפשיטות דיש ג"כ בדיני נפשות חזקה ויש להאריך אבל יען כי דיני חזקה ארוכה מארץ מדה וענינים עמוקים וצריכים בקיאות גדול בש"ס ופוסקים ואני לא זכיתי לעמוד על בוריין בעו"ה ואין דעתי נוחה לישא וליתן אלא כשנלמוד בחבורתא א' הסוגי' בפנים ויעמיד איש את חבירו על האמת ולהוציא דעתינו משיבושים ואז אזכה לפלפל יעזרני ה' וזה לשונו הקדוש של זקני בעל ח"ס יו"ד סי' י"ז ואם ארז בלבנון אדם גדול בענקים כותב כן אנן אזובי קיר מה נענין בתרי' ויצאתי מענין לענין באותו ענין כי ידעתיו מעת שיצק מים על ידינו שחביבים עליו דברינו ואסתגר בזה והי' זה לו שלום וברכה וישב בהשקט ובטח על התורה כנפשו היפה וחפץ רבו הטרוד מה פ"ב א' לסדר כי ברוך הוא תרס"ב לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.
סוגיא דראוה מדברת
כתובות דף י"ג ע"א שלמדנו בזמן החורף תרל"ח לפ"ק
מתניתן ראוה מדברת ברש"י בפנוי' ומשום חששא דפסולין לנתין ולממזר, וראיתי בח"ס א"ע חלק ראשון שמדקדק בכמה תשובות הא דנקט רש"י משום נתין וממזר דהא ברישא דעליה דנין אם מותרת לכהן וגם משום נכרי יש לחוש והא דנקיט נתין וממזר כבר כתב בפנ"י בסיפא משום הולד דאסור לבוא בקהל ואגב סיפא נקט ג"כ ברישא אבל ברש"י משמע דעדות שלה משום נתין וממזר דוקא ומתוך כך העלה שם דלנכרי בודאי בודקת ומזנה משום דחרפה היא לה לבעול עם נכרי ולפי דעתי יש ליישב לפי מה שכבר העיר בש"מ הא דנחיט איש פלוני ולא נקט סתם כשר הוא ותירץ די"ל רבותא לר"י דאפ"ה אינו נאמנת אע"ג דעבידא לגלוי' או דאף לר"ג צריך דוקא איש פלוני משום דיש לחוש אולי לא ידעה אם כשר או פסול הוא וסברה דכשר הוא וראיתי בקונטרס אאמ"ו מאו"הג זצ"ל שכתב די"ל משו"ה נקט רש"י נתין וממזר דאי משום חשש נכרי בודאי א"א לה לטעות דכשר הוא ואמאי נקט איש פלוני אבל בנתין וממזר יש לטעות.
ונ"ל דאם רוב פסולין אצלה בודאי אסקה אדעתה וחוששת אולי פסול הוא ובודקת עד שיודעת בודאי שכשר הוא דהא כל הטעם דמכשרינן ברוב פסולין הוא משום בודקת ומזנה א"כ בודאי לא נבעלה עד שיודעת בודאי שכשר הוא משום דרוב פסולין בעיר אבל במיעוט פסולין ורוב כשירין אדרבה אינו בודקת כ"כ וסברת דודאי כשר ואם אמרה סתם יש לומר אולי סברה דודאי כשר הוא משום דרוב כשירין ומשו"ה צריך לומר פלוני וכהן הוא ושפיר כתב רש"י משום חששא דנתין וממזר דהוי מיעוט פסולין דמסתמא אין רוב ממזרין כמ״ש בפנ"י אלא באמת מוכח מדברי הפוסקים דגם ברוב כשרין די באומרת לכשר סתם וכן בסימן ד' וי"ו לא נקט המחבר רק סתם לכשר נבעלה ויצא להם כן דאיש פלוני לאו דוקא מש"ס קדושין דאמר אבא שאול הי' קורא לשתוקי בדוקי ומפרש הש"ס דאי אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ולא נקט לאיש פלוני מוכח דסתמא דש"ס סבר דדי בכשר לחוד ויש להביא ראיי' מזה הא דבאמת מהני לאיש כשר סתם ולא חיישינן דלמא סברה דכשר הוא לשיטת בעל המאור דסבר דר"ג מכשיר ברוב כשירין אפילו בשמא דלא כתוס' ושאר ראשונים והרמב"ן הקשה עליו ממתניתן דקאמר נאמנת משמע דצריכה דוקא לטעון בר' וכן מאבא שאול דקורא שתוקי בדוקי משמע דבודקין אפי' ברוב כשרין ובש"ש תירץ לפי מה שכתב הרא"ה כאן שצריכה לומר לכשר ולטעון ברי משום דלמא תאמר לפסול נבעלה א"כ כיון דכל החשש משום דלמא תאמר דלפסול נבעלה א"כ היכי דאומרת לכשר סתם נאמנת כיון דכל הברי שלה הוא רק שלא תאמר לפסול נבעלה אבל מסתמא אנו אומרים ברוב כשרים לכשר נבעלה ולא צריכין לברי דידה א"כ די בכשר לחוד כמובן וק"ל
ולפענ"ד נראה דנקט לרבותא איש פלוני לאשמעינן דאפילו הפלוני לפנינו ומידה לדבריה נמי היא בחזקת בעולה לנתין וממזר עד שתביא ראיי' לדבריה והנה בהפלא״ה כתב כאן דאם מודה לדבריה פשיטא מותרת דלא גרע מעד אחד בשבויה דנאמן גם לר"י ואי במכחיש גם לר"ג אינו נאמנת וכתב טעמא דמשו"ה נקט כהן הוא וכבר הרגיש בעצמו דהא הרמב"ם כתב בארוס אע"ג דמכחישה ונאמן הוא לענין בנו מ"מ היא מותרת אח"כ להנשא לכהן אע"ג דהוה ברי וברי וכבר תמה ביש"ש יבמות על זה ובבית מאיר יהיב טעם לשבח הא דאמרינן בש"ס דבברי וברי לא אמר ר"ג היינו דוקא אם הבעל דבר נגד ברי שלה אבל הארוס אם נשאת לאחר אינו בעל דבר והיא נאמנת וקיימתי מדנפשאי א"כ שפיר י"ל אפי' במכחיש איירי מתניתן, אלא שנ"ל מטעם אחר דאפילו במודה אינו נאמנת לפי מה שכבר העיר בפני יהושע מאי מהני שתביא ראיי' לדבריה ניחוש כשה שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר ומה שתירץ תמוה ונכתב מזה לקמן וכבר כתב בהפלא"ה די"ל בהיא אומרת לכשר נבעלתי נאמנת גם לר"י אם ידעינן בודאי לכשר נבעלה רק החשש משום שמא זנתה עם אחר ג"כ משא"כ במתניתן יבמות אע"ג דהיא אומרת מכהן מכל מקום לא שייך שם חזקת היתר וגם לא בודקת אבל כאן אם היא אומרת לכשר וידעינן לכשר לא חיישינן כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר וכן העלה בשו"ת הג' ר' עקיבא איגר ז"ל ונ"ל די"ל זה דוקא אי ידעינן בודאי ע"י עדים שזינתה עם כשר אז לא חיישינן כה"ג כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר אבל אם רק הוא מידה אע"ג דנאמן מ"מ כיון דיש ג"כ חשש כשם שאפקרה אז מחמרינן ולא מהני הודאתו לחוד והו' כעין ס"ס לחומרא דלמא משקר ודלמא אפקרה ולמדתי כן מתורתו של הדגול מרבבה שכתב כן לתרץ דברי הטור בסימן ד' שכתב דהא דחייש הטור אפילו אם הממזר מודה היינו דוקא אם לא ידעינן שנבעלה לממזר רק על פיו וחיישינן שמא משקר והא דמהני לענין תרומה היינו בידעינן שכהן בא עליה וכן כתב בנוב"י תנינא וא"כ אע"ג דלא חיישינן לר"י כשם שאפקרה אם היא אומרת לכשר זה דוקא אם ידעינן בודאי ע"י עדים שלכשר נבעלה אבל ע"י הודאתי לחוד שפיר חיישינן ולא מהני מה שהיא אומרת לכשר גם לחשש אפקרה וזה רבותא אע"ג דאיש פלוני והוא מודה מ"מ קאמר הרי זו בחזקת נבעלה לנתין וממזר עד שתביא ראיי' לדברי' אבל הודאתו לחוד לא מהני וזה רבותא דאיש פלוני דנקט לר"י וק"ל
והנה כבר הבאתי קושי' פנ"י דליחוש שמא אפקרה לר"י ותירץ דא"ש משום דנתין וממזר מיעוט ונקט משום הולד א"כ כיון דאצל הולד רוב כשירין מהני מכח ס"ס יע"ש ודבריו תמוהין מאי מתרץ ברישא דמתניתן דרוב פסולין אצלה ומתניתן אפילו ברוב פסולין דמאן דמכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולין ומאי מהני עד שתביא ראיה וברוב פסולין ליכא ס"ס וצ"ל דסבר כשיטת הראשונים שהביא הרא"ה וריטב"א בהאי ארוס וארוסתו דלא תלינן החשש דאפקרה רק בולד אבל לא בדידה והטעם נ"ל דסברו משום דולד לית ליה חזקת כשרות וחזקה דאם לא מהני לולד משא"כ בדידה דאית לה חזקת כשרות ובמתניתן דיבמות אע"ג דאיירי בדידה מ"מ שם ליכא חזקת כשרות לתרומה ואדרבה כמעט חזקת איסור יש לה וא"כ דוקא בסיפא דאיירי בולד למאן דמכשיר בבתה מקשה בפנ"י משא"כ ברישא בלא"ה לא קשה, אלא שעדיין קשה לפי מה שהביא הרמב"ן היש מפרשים הא דאמר ועוד הא אמר רב יהודא אמר שמואל היינו כי ליכא טעמא דמודה משום דחשינן דאפקרה וכן כתב בתוס' ישנים בשם ר"י א"כ משמע אפילו בדידה חיישינן א"כ קשה ממתניתן מאי מהני עד שתביא ראיי' לדבריה וכן ראיתי שתמה בשו"ת רע"א זצ"ל ורצה לומר מכח זה דאף ברוב פסולין איכא ס"ס משא"כ בארוס כל פסולין אצלה מלבד הארים ועיין בש"מ כאן וזה דוחק, ונלענ"ד לישב ונראה דהנה באמת טעמא דר"ג דאשה מזנה בודקת ומזנה שלא נבעלה לפסול אבל ר"י לית ליה סברא זו כמו שאמר אשה מזנה בודקת מזנה בלשון בתמי' ור"י סבר דאולי לא בודקת דהא לא ידעינן דתרצה להנשא לכהן דוקא וכש"כ לפי הטעם שנתן בירושלמי דאדרבה הזנות הלך אחר רוב פסולין א"כ י"ל זה דוקא אי לא ידעינן דאי לפסול או לכשר נבעלה לא אמרינן בודקת ומזנה אבל אי כבר הביאה ראייה שלכשר נבעלה וא"כ כיון דרוב פסולין אצלה ובודאי אי לא היתה בודקת היתה נבעלת לפסול משום דאזלינן בתר רוב אע"ג דאיכא דאזיל איהי לגבייהו הוי כמחצה על מחצה זה רק מגזירת הכתוב וחידש הוא כמו שכתב הר"ן בחולין פרק גיד הנשה ומכש"כ ברישא דמתניתן דראוה שנבעלה דאזיל איהו לגבה א"כ בודאי אי לא היתה בודקת היתה נבעלת לפסול ועכשיו שחזינן שכשר הוא נגד הרוב אמרינן בודאי משום דבודקת ומזנה הוא וא"כ ליכא חשש עוד כשם שאפקרה כיון שבודקת גם אם זנתה עם אחר נמי כשר הוא וזה ניחא רק ברוב פסולין אבל ברוב כשרים אין הוכחה שהיתה בודקת כיון דאזלינן בתר רוב אע"ג דלענין יוחסין לא אזלינן בתר רוב כשרים היינו משום גזירה אבל אין להקל מכח זה לומר שיש ראיי' שהיתה בודקת אלא ברוב כשרים אתי שפיר תירץ הפנ"י דהוי ס"ס ולטעם הירושלמי אפילו ברוב כשרים יש לומר כיון שהזנית הלך אחר הפסולים ועכשיו חזינן לכשר נבעלה בודאי הטעם משום שהיתה בודקת א"כ ליכא חשש כשם שאפקרי' ובמתניתן יבמות שפיר חיישינן משום דשם ליכא טעמא דבודקת ומזנה כיון דיש לחוש לישראל כשר וכן בארוס אע"ג דהכל פסולין ליכא ראיי' אם נבעלה לארוס משום דארוס מצוי אצלה יותר וכמו שכתב הרשב"א קדושין אע"ג ברוב פסולין הוי הולד ממזר ודאי מ"מ בארוס הוי רק ספק משום דיש לתלות יותר בארוס א"כ ליכא ראיי' דבודקת ובהא חיישינן מדאפקרה משא"כ ברוב פסולין ולפ"ז הא דכתב הב"ש סימן ו' דאם הוא מודה אע"ג דמחמרינן באיסור דאורייתא לחוש כשם שאפקרה מ"מ ברוב כשרים יש להכשיר ובדג"מ מיקל אפילו במחצה כשרים מצד ס"ס אבל לא ברוב פסולין ולפי מה שכתבתי בהא כ"ע מודה דלא חיישינן דאפקרי' משום דחזינן דבודקת א"כ אפילו ברוב פסולין יש להכשיר משום בפה"ג גם לר"י כשר כנ"ל נכון מסברא ישרה בעזה"י.
בתוס' ד״ה לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ומעוברת דנקט משום לישנא מעלי' ונ"ל דיש לומר לפמ"ש תוס' בחגיגה דף ז' על הא דבן זומא הא דלא מהימנא לר"י היינו משום דאיהי לא עבדה איסור ועיין בח"ס א"ע מה שמבאר דברי תוס' דלא קשה מרישא דלא מהימנא אף לדידה אע"ג דגם היא מוזהרת וכן תמה בטורי אבן שם על התוס' ובשעה"מ הל' א"ב יע"ש וכתב משום דבמעוברת י"ל דנאנסה ולא אבדה חזקת כשרות שלה ומשו"ה כתב תוס' בסיפא לא עבדה איסורא משום דסיפא איירי להכשיר ולד משא"כ ברישא שנסתרה דלית לה עוד חזקת כשרות בל"ה לא מקשה תוס' וכן בבתולה שעיברה נאמנת משום די"ל שנאנסה וכן כתב בכמה תשובות יע"ש וזה א"ש למאן דמכשיר גם בבתה א"כ סיפא לענין ולד איירי אבל מאן דפוסל בבתה לא א״ש תירץ תוס' וצ"ל דבן זומא ששאל בתולה שעברה מהו לכ"ג דמשמע ששאל אליבא דכ"ע סבר כרב אסי א"כ יש לומר למ"ד דפוסל בבתה נקט מעוברת לרבותא אע"ג די"ל דנאנסה מכ"מ אינו נאמנת לר"י ולאו משום לישנא מעלי' ולפי דברי תוס' אלו צ"ל הא דקאמר במתניתן דתינוקת דנאנסה דר"י פוסל אפילו ברוב כשרים אע"ג דנאנסה מ"מ יש לומר בתינוקת לא שייך לומר סברת תוס' חגיגה דלא היתה נשאת באיסור כיון דקטנה היא וכן בשבוי' דלא מהימנת אע"ג דודאי נאנסה ואפ"ה לא נאמנת לינשא לכהן צ"ל דשבוי' גרע יותר דמיעוטא דמיעוטא דאין פרוצין בעריות כמו שכתב בפנ"י כאן אלא דלפ"ז יש להקשות מאי פריך לרב אסי תרתי למה לי דלמא סיפא רבותא לר"י אע"ג די"ל נאנסה מ"מ אינו נאמנת ולא מהני חזקת כשרות שלה ורישא רבותא לר"ג אע"ג דלית לה חזקת כשרות אפ"ה נאמנת וצ"ע.
ויש לדחוק ולומר משום דר"ג אמר נאמנת סתם משמע אפילו ידעינן שנבעלה ברצון נמי נאמנת ותוס' בחגיגה מקשה שפיר דמשמע לר״י אפילו בסתם מעוברת דלא ידעינן אי באונס או ברצון נמי אינו נאמנת א"כ הי' די בסיפא היתה מעוברת דמוכח לר"ג אפילו ברצון דנקט סתם נאמנת וכן לר"י אפילו היכא די"ל אונס ושפיר מקשה תרתי למה לי דלנקיט רק סיפא ובזה יש לישב דברי הרמב"ם בפ' בפי"ח מהל' א"ב שכתב ראוה שנבעלה עם אחד והלך לו וכו' ולא עוד אפילו מעוברת וכבר תמה בפני משה בירושלמי הא דנקט הרמב"ם תרתי כיון דלא מיירי לענין ולד שם כלל רק בדידה יע"ש, ולפי מה שכתבנו דבמעוברת יש סברא יותר להכשיר משום חזקת כשרות די"ל דנאנסה א"כ הרמב"ם שם כתב בהלכה אח"כ במה דברים אמורים אם נבעלה בפרשת דרכים דהוי תרי רובא ואז מותרת להנשא לכתחילה אפילו בטוענת ברי א"כ י"ל דמשו״ה נקט מעוברת לרבותא אע״ג די"ל דנאנסה מ"מ צריך תרי רובא דוקא ולא סגי בחד רוב וזה רבותא מנבעלה אלא בלשון הרמב"ם דחוק קצת ועיין
בתוס' ד"ה ואין אוסרין וכו' מקשה דע"כ לזעירי נמי דוקא בנבעלה דאי בלא נבעלה הוי ס"ס ור"י מכשיר בס"ס ועיין בפנ"י מה שמתמה על דברי תוס' דהא בהוי אמינא דלא ידעינן ממעלה עשו ביוחסין ע"כ ברוב פסולין א"כ כפי מה שכתב תוס' בסוגי' דפ"פ אי רוב רצון רוב גמור מן התירה ליכא ס"ס לא מקשה כאן כלום ונלפענ"ד לפי מה שכבר העיר בהפלא״ה לעיל בסוגי' דפ"פ בתוס' ד"ה ואי בעית וכו' דמקשה תוס' א"כ דרוב רצון בס"ס נמי תיאסר דספק אונס כמאן דליתא ובהא לא שייך לאוקמי בחזקת היתר דלכאורה שפת יתר הוא אלא שבאמת כבר תמה בפנ"י שם דאפילו אם יש רוב נגד ספק אחד מ"מ אי ס"ס מטעם רוב מצרפינן המיעוט לספק אחר והוי רוב יע"ש שהאריך וצ"ל דסבר תוס' דמיעוט נגד רוב לא נחשב ולא כלום ואין ראוי לצרף נגד רוב וזה דוקא אי ליכא חזקה גם כן נגד רוב אבל אי איכא חזקה אע"ג דרוב עדיף מחזקה בכל זאת לא עדיף כ"כ דלא מצרפינן לס"ס החזקה לספק האחר ושם ליכא חזקת היתר משום דיש חזקת הגוף נגד חזקת היתר ולא נשאר רק המיעוט לחוד בלא חזקה והסברא נכונה וכן ראיתי בנב"י תנינא שכתב סברא ולפ"ז לא קשה קושי' פנ"י כיון דהכי איכא חזקת כשרות לכהונה נגד רוב פסולין אפילו תוס' מודה דהו' ס"ס נגד רוב פסולין אע"ג דלא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה מ"מ ראוי לצרף לספק אחר והו' רוב וא״ש ובזה א"ש נמי הקושי' אחרת שמקשה הפנ'י על תירץ תוס' דאין אפטרופוס לעריות ולא הו' ס"ס דע"כ אין אפטרופוס לעריות לא הו' רוב גמור דא"כ ספק סוטה האיך משכחת וע"כ מדרבנן וא"כ לפי מה שכתב תוס' בסוגי' דפ"פ משום דרוב רצון רוב גמור מצרפינן לס"ס א"כ עדיין הוי ס"ס וקושי' חדא מתורצת בחברתה דהא בהוי אמינא ע"כ ברוב פסולין א"כ בל"ה לא הוי ס"ס וצריך לומר כמ"ש משום דיש גם חזקה נגד הרוב וא"כ הא דמצרפינן רוב דרבנן לס"ס זה דוקא אם הספק האחד שקול כמו התם שמא תחתיו או אינו תחתיו אבל כאן דספק לשמא כשר נבעלה לא הו' ספק השקול משום דרוב פסולין רק ראוי לצרף לספק שקול אחר אבל כיון שגם האחר אינו שקול משום דאין אפטרופוס לעריות אע"ג דהוי דרבנן לא הוי ס״ס כיון שגם ספק האחר אינ' ספק השקול וא"ש
ובזה נדחה נמי הא שכתב הנוב"י שם שנדחה סברתו היכא דאיכא חזקה נגד הרוב דאורייתא גם תוס' מודה מהא שכתב התוס' עוד שם דאפילו באשת כהן יש ס"ס ספק תחתיו וספק מוכת עץ וכן באשת ישראל ספק באונס וספק מוכת עץ וכתבו משום דמוכת עץ לא שכיח אין לומר דמוכח דמוכת עץ שכיח ואי אמרינן היכא דאיכא חזקה אפילו ברוב גמור מצרפינן לס"ס א"כ אפילו מוכת עץ לא שכיח נמי הוי ס"ס משום דאיכא חזקת היתר בספק אונס ספק ברצון ולפמ"ש א"ש כיון דרוב רצון עכ"פ רוב מדרבנן א"כ אי מוכת לא שכיח א"א לצרף לספק אונס כיון דלא ספק השקול הוא אבל היכא דאיכא ספק השקול ובספק השני חזקה נגד הרוב גם תוס' מודה דהוי ס"ס וא"ש, והנה מה שהוכיח הפנ"י דע"כ דאין אפוטרופוס לא הוי רוב דאורייתא מספק סוטה וע"כ מדרבנן א"כ עדיין הוי ס"ס נ"ל לפי מה שכבר הקשה מהרי"ק בתשובה דע"כ אפילו למ"ד נסתרה לא יחוד לחוד רק צריך נמי שמדברת עמו דברי זנות דאל"כ כיון שנסתרה לישנא מעליא נקט אמאי נקט מדברת במתניתן ולא נסתרה והא דמקשה מרב תירץ במהרי"ק משום דרב לא אמר מלקין ואין אוסרין על היחיד משמע דמלקין על היחוד אפילו ביחוד לחוד ואין אוסרין על היחוד אפילו במדברת דברי זנות וכן הובא בפנ"י בקונטרס אחרון יע"ש וא"כ יש לומר הא דמתרץ תוס' דאין אפטרופוס לעריות הוי רוב גמור מה"ת היינו במדברת וספק סוטה בנסתרה לחוד בלא מדברת כן הי' סברת רב פפא ומשו"ה מקשה מרב דמשמע במדברת נמי אין אוסרין ולפ"ז למאי דמסקינן מעלה עשו ביוחסין ורב איירי באשת איש י״ל דרב איירי דוקא ביחיד לחוד ולא במדברת דברי זנות ועיין באבני מלואים סימן ז' ולפ"ז יש לישב קושי' הפנ״י דמקשה לפי מה שאמרינן באלמנת עיסה דמכשיר ר"י בס"ס וע"כ לא אמרינן מעלה עשו ביוחסין בס"ס וא"כ לתוס' דקושי' הש"ס מיחיד לחוד ומשום אין אפטרופוס לא הוי ס"ס וע"כ מרב מוכח דוקא ביוחסין והא בס"ס לא אמרינן מעלה ביוחסין יע"ש ולפי שכתבנו א״ש דלפי מה דמסקינן דמעלה עשו ביוחסין א"כ רב לא איירי במדברת כלל ושפיר יש לומר במתניתן דאיירי במדברת הוי רוב דאורייתא ולא משום מעלה לחוד והא דצריך לשנו' מעלה עשו ביחסין היינו משום דסבר דרב בפנוי' נמי איירי וא"כ מוכח אפילו מדברת נמי לא ומשו"ה צריך לשנוי' דמעלה עשו ביוחסיי דלא איירי בפנוי' כלל ואוסרין על היחוד גם בפנוי' משום מעלה ביוחסין היכא דליכא אלא חד ספק כגון שנתיחדה עם פסול ואע"ג דבא"א לא אסור אפילו בחד ספק והיינו משום מעלה אבל במתניתן במדברת דברי זנות אסור אפילו בס"ס משום דאז אין אפטרופוס לעריות הוי רוב גמור ולא הוי ס"ס וא"ש ועיין.
וכתב בתוס' דפריך לזעירי בספיק' אחת אסרינן לה והא יחוד באיא נמי רק חד ספק הוא וק"ק דנראה דייחוד אייחוד פריך מדפריך לזעירי ולא לרב אסי ונ"ל לתרץ הא דלא פרכינן לרב אסי דדברי תוס' צריכין עיון וכבר מקשה בפנ"י דהא מתחילה לא רצה תוס' לומר כן משום דלא דמי ספק דיחוד משום דהוי בחזקת שלא נבעלה לספק לכשר דודאי נבעלה וכתב דתוס' חזר עכשיו וכן הקשה בהפלא"ה וכתב דתוס' מדמה נבעלה ברוב כשרים עם יחוד דא"א כיון דמחמיר ר״י אפילו ברוב כשרים גם ביחוד דא"א יש להחמיר אע"ג דהוי חזקת שלא נבעלה יע"ש אלא דלפ"ז קשה עוד יותר קושי' תוס' דפריך לזעירי ולא לרב אסי דאדרבה לרב אסי קשה יותר דלזעירי לא מוכח דפוסל לר״י אפילו ברוב כשרים אבל לרב אסי מוכח ע"כ מברייתא ראוה שנכנסה עם אחד לסתר דקתני תרתי משום דרוב כשרים אצלה וכיון דכל הקושי' מרוב כשרים ביותר יש להקשות לרב אסי ולזעירי לא קשה דסבר דפוסל ר"י דוקא ברוב פסולין ואע"ג דלמאן דפוסל אפילו ברוב כשרין מ"מ לרב אסי מוכח אלא אי אמרינן כסברת הרושלמי דזנות רצה אחר הפסולין גם מרוב כשרים לא קשה כיון דזנות רצה אחר הפסולין והוי כמו רוב פסולין וי"ל דבאמת משו"ה לא מקשה לרב אסי אבל זעירי קאמר בירושלמי דברייתא לא מוכח כן דזנות רצה אחר הפסולין דגם כשרין מזנון ומשו"ה קאמר זעירי נמי נסתרה דפוסל ר"י דבנסתרה בודאי לא שיך זנות רצה אחר הפסולין כיון דיש לומר דלא נתיחדה לזנות רק אח"כ שנתיחדה צרה תקפה וזנתה וכה"ג לא שייך זנות רצה אחר הפסולין ואי כל הטעם דפוסל אפילו ברוב כשרין משום זנות רצה אחר הפסולין לא הי' פוסל ר"י וע"כ לזעירי לית ליה סברא זו ושפיר פריך לזעירי מנבעלה דפוסל ר"י אפילו ברוב כשרים:
מיחוד של א"א ועיין
והנה בהפלא"ה הוכיח דע"כ הקושי' מרוב כשרים דאי אפילו ברוב פסולין מקשה מנבעלה אייחוד א"כ דמשני מעלה עשו ביוחסין גם בנבעלה משום מעלה אסור א"כ בהאי ארוס וארוסתו דהוי דיעבד גם ר"י מודה ומאי קאמר ועוד הלכה כר"ג אלא ודאי דהקושי' מרוב כשרים ועל זה משני מעלה עשו ביוחסין אבל בארוס דרוב פסולין ר"י מודה דבדיעבד אסור וכן כתבו הראשונים אע"ג בנסתרה מסיק משום מעלה אבל בנבעלה אפילו בדיעבד פוסל ר"י כמו שבוי' ולפ"ז רישא דראוה מדברת רק לכתחילה איירי דלא תנשא לכהן ואם נשאת באיסור כתב בש"מ דתצא אבל אם כבר נשאת לכהן ואח"כ נודע שנסתרה עם אחד לא תצא אבל בנבעלה תצא א"כ לא דמי רישא לסיפא ובזה יש לישב מה שדקדקו הא דלא כתב תוס' נמי לזעירי דנקט תרתי חדא להודיעך כוחו של ר"י וחדא להודיעך כוחו של ר"ג דתא באמת לא דמי דרישא לכתחילה וסיפא דיעבד א"כ אפילו פוסל ר"י בנסתרה זה לכתחילה משא"כ במעוברת אפילו דיעבד ורישא דפירש לזעירי נמי משום רבותא דר"י ור"ג היינו בהוי אמינא דאכתי לא ידעינן דפוסל רק משום מעלה ע"כ גם בדיעבד פוסל ר״י וצריך לומר חדא להודיעך כוחו של ר"י וחדא לר"ג אבל תוס' כתב רק מה שצריכין לפי האמת לומר היינו לרב אסי אבל לזעירי בלא"ה לפי האמת לא קשה תרתי למי לי משום דלא דמי רישא לסיפא וק"ל.
בתוס' ד״ה מעלה וכו' וקשה מפ' בתרא דנדרים גבי האי נואף דמשמע דאוסרין על היחוד אפילו בא"א ותירצו דנואף שאני ואח"כ הביאו תירץ דהר"ר יוסף דשליטין דרב איירי באנוסת ומפותת אביו והנה בתוס' זו יש לדקדק הרבה דקושי' זו מש"ס נדרים לא שייך הכא דגם אי אין אוסרין על היחוד איירי בפנוי' מכ"ש דאין אוסרין בא"א וקשה מש"ס נדרים וגם בקדושין שם הי' לתוס' להקשות דהא אין מלקין בא"א מכ"ש דאין אוסרין וכן מה שהביא תוס' תירוץ הר' יוסף בסוף בזה לא מתורץ הקושי' מש"ס נדרים רק קושי' ראשונה של תוס' א"כ הוי לתוס' להביא תירוץ זה מיד לאחר קושי' ראשונה.
ונ"ל דלכאורה יש להקשות מאי מקשה תוס' מש"ס נדרים דלמא התם באומרת טמאה אני לך ומשו"ה הוי מהימנא באיכא רגלים לדבר שנתיחדה משא"כ רב איירי ביחוד לחוד ואין אוסרין בא"א ועיין בת"ה שכתב דמוכח ותוס' כאן דאפילו באומרת טמאה אינו נאמנת דלא כמי שכתב תוס' בכתובות דף ס"ד ועיין בפנ"י כאן וי"ל לפ"ז הא דדייק תוס' דאפילו באומרת טמאה אני לך מותר לרב היינו משום דא"כ מאי אתי רב לאשמעינן דהא בכולי ש"ס אמרינן אין אשה נאסרת על בעלה בלא קינוי וסתירה ועיין בתוס' וע"כ דרב רצה לחדש דאין אוסרין על הייחוד אפילו באומרת טמאה אני לך וקשה מש"ס נדרים וזה דוקא כאן דמסיק דרב איירי דע"כ בא"א אבל אי אמרינן דרב איירי בפנוי' לא קשה מנדרים די"ל באמת באומרת טמאה אני לך ורב אתי לאשמעינן דאפילו בפנוי' אין אוסרין ומשו"ה לא יכול תוס' להקשות בקדושין רק כאן וע"ז תירץ ה"ר יוסף דשליטין די"ל דרב איירי נמי בפנוי' וממילא לא קשה מש"ס נדרים די"ל רב דשם בטמאה אני לך ומצאתי אח"כ שכן כתב בקונטרס אאמ"ו מאו״הג ז"ל ונהניתי
ובאופן אחר אמרתי לתרץ הכל לפי מה שכבר מקשה הרא"ה למה מקשה רב פפא לזעירי מרב לר"י דהא גם לר"ג קשה דהא ר"ג קאמר נאמנת משמע שצריכה לומר ברי דוקא ומרב משמע דאין אוסרין כלל אפילו בלא טוענת ותירץ משום דר"ג בפנוי' איירי א"כ צריכה לומר לכשר דלמא תאמר באמת שנבעלה אבל רב בא"א ומשו"ה לא צריכין אפילו לשאול אותה משום דאפילו תאמר שנבעלה לא מהימנת משום עיניה נתנה באחר ולפ"ז מוכח מרב דקאמר סתם דאין אוסרין ולא צריכין לשאלה משום דבאמת אינו נאמנת אפילו בטמאה וא"כ קשה מש"ס נדרים דאפילו אי איירי האי מעשה באומרת טמאה מ"מ מוכח דאינו נאמנת דאל"כ הי' צריכין לשאול אותה ומוכח אפילו ברגלים לדבר אינו נאמנת לומר טמאה אני לך אלא שעדיין יש לומר דלפי האמת דמסקינן דמענה עשו ביוחסין לא הצריך ר"ג אפילו בנסתרה לשאול רק דוקא משום מעלה ביוחסין כמו שלא הלכו אחר רוב כשרים אם טוענת שמא וכן אחר סברת בודקת ומזנה רק אם טוענת ברי וזה הכל משום מעלה ביוחסין אבל רב אמר שפיר דאין אוסרין על היחוד ולא צריך לשאול ואין להוכיח מרב דאפילו אומרת אינו נאמנת ולא קשה מנדרים אלא שזה ליתא דאם באמת אי באומרת טמאה נאמנת א"כ הא רב איירי נמי באשת כהן דג"כ שייך משום מעלה ביוחסין ועיין ברשב"א ובש"מ ואמאי לא צריך לשאול ע"כ באשת כהן וע"כ בא"א אינו נאמנת כלל אפילו אומרת טמאה ושפיר פריך תוס' מסוגי' דנדרים ומשו"ה מקשה תוס' כאן דהא מהכא דמקשה רק מר"י ולא מקשה מר"ג כקושי' הרא"ה ע"כ מוכח דגם באומרת טמאה אינו נאמנת אבל בקדושין לא הי' יכול תוס' להקשות די"ל באמת דרב באינו אומרת טמאה ובנדרים באומרת טמאה. וע"ז שפיר מתרץ ה"ר יוסף דשליטין דאיירי לענין אנוסת ומפותת אביו ואפילו בפנוי' ולא קשה קושי' הרא"ה דהא צריך טוענת ואומרת ברי די"ל באמת הא דהחמיר ר"ג לשאול אף ביחוד לחוד זה דוקא משום מעלה ביוחסין אבל לא באנוסת אביו אפילו לשאול לא צריך וממילא מיושב נמי הקושי' מנדרים די"ל באמת באומרת טמאה נאמנת והא דמשמע מרג דאינו צריך לשאול וע"כ גם באומרת אינו נאמנת זה אינו דהא רב בפנוי' איירי משו"ה לא צריך לשאול משום דלא שייך מעלה וא"ש כנ"ל נכון בעז"ה.
חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה והרמב"ם פסק דנאמנת להכשיר הולד אבל לא לפסלו ויהיב הה"ז הטעם משום דבלא"ה שחלקו מותר לבוא בקהל משא"כ לפסול ולהתיר בממזר הוי ספק מה"ת וכבר תמה בב"ש דהא לממזר נמי מה"ת מותר קהל ודאי הוא דלא יבוא אבל ספק יבוא ושפיר אשר דיבר בזה הב"מ לפמ"ש הריטב"א בקדושין דרבא סבר דשתוקי אסור לממזר מה"ת אלא שב"ש כתב עוד ברוב פסולים לא תהא נאמנת ועיין בב"מ ובש"ש שהקשו דא"כ כיון שכל הטעם דנאמנת על הולד משום דלא הוי רק מדרבנן האיך נאמנת על גופה להנשא לכהן דאסורה מה"ת וע"כ צ"ל דה"ה סבר דלענין הולד אינו נאמנת משום דלית לולד חזקת כשרות משא"כ בהאם אלא דא"כ קשה משבוי' דנמי יש לה חזקת כשרות ואפ"ה אינו נאמנת וע"כ צ"ל סברת תוס' משום בודקת ומזנה וה"ה ע"כ לית ליה סברה דבודקת דא"כ בלא"ה הי' יכול לחלק בין נאמנת לכשר משום בודקת משא"כ לממזר ועיין בפנ"י קדושין,
ונ"ל לתרץ דברי ה"ה לפי מה שכבר העירו באחרונים דשמא נאנסה ולא שייך בודקת כמ"ש תוס' בתנוקת ואע"ג דרוב רצון הא כבר כתב תוס' דרוב רצון הוי רוב גרוע ורק מדרבנן וא"כ א"א לסמוך על סברת בודקת דלמא נאנסה וראיתי בקונטרס אבא זצ"ל שמתרץ דהא דרוב רצון הוי רוב גרוע ורק מדרבנן היינו כמ"ש בפנ"י משום דיש לה חזקת צדקת וא"כ היכא דאומרת לכשר נבעלתי וחיישינן דמשקרת אבדה חזקת צדקת וממילא אמרינן דרוב רצון כיון שכל הטעם דאמרינן באונס משום חזקת צדקת וכיון שחיישינן דמשקרת להנשא לכהן לא אמרינן חזקת צדקת ואמרינן רוב רצון ולפ"ז זה ניחא אם אנו דנין על דידה וובדה איסורא אי נשאת לכהן שפיר יש לומר ממ"נ בודקת ומזנה אי אמרינן חזקת צדקת בלא"ה נאמנת שלא תנשא באיסור לכהן ואי חיישינן דמשקרת ע"כ אמרינן רוב רצון מה"ת ואמרינן בודקת ומזנה משא"כ בולד דלא עבדה איסור כמ"ש תוס' בחגיגה י"ד ע"ב א"כ שפיר חיישינן דנאנסה ולא שייך בודקת ומזנה ומשו"ה מחלק ה"ה וכתב דנאמנת על הולד משום דהוי רק דרבנן דשתוקי כשר מן התורה ועיין
סוגיא דחזקה שליח עושה שליחותו
גיטין דף ס"ד ע"א שהתחלתי ללמוד עם בני הישיבה בתוך שלשים של אבילת אבא מאו הג זצ"ל בשנת תרל"ב לפ"ק
אמר ר' יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת אסור וכו' וראיתי בחדושו אבא מאו"הג זצ"ל הכ"מ בקונטרסו על סוגי' זו שכתב דמש"ה נקט מת דאי לא מת השליח בוודאי הי' חוזר השליח אצל משלחו להגיד לו האשה אשר קדשה בשבילו דהא לא אמר לו איזה אשה שיקדש בשבילו ואי לא חזר בוודאי אמרינן שלא עשה שליחותו ומשו"ה נקט ומת ומשו"ה לא הי' חוזר השליח וכתב לפ"ז לשיטת הריב"ש דאפילו אמר לו לקדש אשה פלונית נמי אסור אפילו לא מת השליח דהא השליח לא צריך לחזור כיון שידוע למשלח איזה אשה שקידש לו ומסתמ' קידש השליח אשה זאת משום חזקה שליח עושה שליחותו ואסור לקרובי אשה זאת ונכון.
ולענ"ד נראה לומר דנקט מת לפי מה שכתב המקנה בק"א להל' קדושין סימן ל"ה סוף סעיף ו' ומביא ראייה לשיטת של כת האומרים דאפילו אי אמרינן בשליח קדושין שאינו יכול לעשות שליח אחר משום מילי לא מימסרן לשליח כמו שכתב הקדוש מרדוש הובא בר"ן ר"פ איש מקדש זה דווקא אם לא מסר לו הכסף ביד השליח רק ששליח יקדש בכסף של עצמו אבל אם מסר לו הבעל לשליח כסף שלו יכול גם כן לעשות שליח אחר ולא מקרי מילי יע"ש דמסוגי' זו מוכח דאמר סתם דאסור בכל הנשים שבעולם ומשמע אפילו אי ידעינן שלא בא השליח למדינה זו מ"מ אסור דחיישינן שמא עשה השליח שליח אחר במקומו וזה השליח אחר הלך למדינות אחרות ומוכח דיכול לעשות שליח אחר אם מקדש בכסף של הבעל ובשטר קדושין א"א לאוקמ' הא דר' יצחק דבשטר צריך לכתוב לשמה לשם האשה שרוצה לקדש ולא שייך אסור בכל הנשים שבעולם יע"ש ומוסף עוד שע"כ צריך לומר דהבעל נתן לו רשות לעשות שליח אחר דאל"ה לא יכול לעשות שליח אחר משום אין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר כדאיתא בגיטין דף כ"ט ע"ש היטיב ובאמת זה דוחק לומר דמיירי דווקא שנתן לו בפירוש רשות לעשות שליח אחר דהא סתמא אמר ר' יצחק דאסור בכל הנשים ומשמע אפילו לא נתן לו רשות ואפ"ה אסור בכל הנשים וחיישינן דלמא עשה שליח אחר, אלא שלפ"ז קשה היכא יכול לעשות שליח אחר דהא שייך אין רצונו שיהי' פקדונו וכו' ונ"ל דמשו"ה נקט ר' יצחק מת, דאי לא מת השליח בוודאי לא יכול לעשות שליח אחר משום אין רצינו וכו' אבל אי מת השליח בדרך בוודאי לא שייך דהא ע"כ צריך ליתן לאחר הכסף ולמסור המעות ליד אחר א"כ שפיר חיישינן שמא קודם מותו מסר הכסף לשליח אחר שיקדש אשה בשביל משלחו ולא שייך אין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר ואין חילוק אם מסר הכסף לאחר להחזיר למשלחו או שמסר הכסף לקדש אשה כיון שע"כ צריך להוציא הכסף מידו ליד אחר ניחא לבעלים שיתן לאחר לקדש אשה כנ"ל נכון בעזה"י.
אלא שראיתי בס' אורח מישור על נזיר שמדקדק בסוגי' דבנזיר דף י"ב לא נקט ומת השליח ומשנה מלשון דגיטין וכתב דצ"ל לאו דוקא מת יע"ש ודוחק הוא ובוודאי לא לחנם הוי שינוי הסוגי' ונלענ"ד ליישב על נכון בשנדקדק עוד דהכא בגיטין קאמר ר' יצחק האומר לשלוחו וכו' ובסוגי' דנזיר קאמר ר' יוחנן האומר לשלוחי שאסור בכל הנשים שבעולם ונ"ל דר"י צ"ל מת ולר' יוחנן לא צריך למנקט ומת השליח.
דהנה הבני אהובה בהל' אישות פ"ט הל' ו' כתב והאריך לפרש דברי הרב המגיד שמוכיח מר' יוחנן דאסור בכל הנשים שבעולם דיכול אדם לקדש קרובתו לאחר דאל"ה יאמר דמותר לקרובה של שליח המקדש יע"ש וכן כתב ג"כ הר"ן בפ' האיש מקדש על הרי"ף שמביא הא דר' יוחנן יע"ש וכתב לפרש דהוי אמינא שלא יכול לקדש קרובתו משום דחיישינן כיון דפסקינן כרב דשליח נעשה עד א"כ חיישינן דלמא יצרף גם השליח שמקדש קרובתו לאחר לעד השני וקרוב פסול לעדות כמו שפליגו ר"י ור' חנינא בגיטין דף ה' בפני כמה נותנה לה יע"ש ולהלכתא פסקינן כר' חנינא דחיישינן שיצרף כמו שפסק בתשובת רי"ף להחמיר שצריך ליתן גט בפני ג' ומש"ה אסור וכתב לפ"ז אינו ראייה מר"י דר"י לשיטתו אזיל בגיטין דלא חייש דלמא יצרף אבל לדידן להלכתא שפיר יש לחוש שלא יקדש שליח קרובתו לאחר דלמא יצרפו אותו לעד יע"ש אלא לפי מה שכתבנו לעיל דגם השליח יכול לעשות שליח אחר א"כ אפילו אי לא פסקינן כר"י וחיישינן דלמא יצרפו להשליח אם יקדש קרובתו לאחר ומשו"ה לא יכול השליח לקדש קרובתו לאחר מ"מ נראה לי שיש לחוש דלמא עשה השליח שליח אחר והשליח השני קידש קרובה של שליח הראשון ומשו"ה אסור בכל הנשים שבעולם אפילו לקרובה של שליח ראשון אלא אם באנו לחוש לזה זה דוקא אם מת השליח דאז לא שייך אין רצונו שיהי' פקדונו ביד אחר אז יכול לעשות שליח אחר ושפיר חיישינן דלמא קידש השליח השני קרובה של שליח ראשון אבל בלא מת השליח דלא יכול לעשות שליח שני באמת מותר לקרובה של שליח ראשון משום דלא יכול לקדש דחיישינן דלמא יצרפו אותו לעד כר' חנינא בגיטין, וזה דווקא לדידן דפסקינן כר' חנינא אבל לר"י דאמר בפני ב' ולא חיישינן לזה אפילו בלא מת נמי יש לחוש לקרובה של שליח ראשון דלמא קדשה הוא בעצמה.
ולפ"ז מיושב הכל שפיר בנזיר דקאמר ר' יוחנן חזקה שליח עושה שליחותו ואסור בכל הנשים שבעולם דמשמע אפילו קרובה של השליח לא צריך למנקט מת כיון דלדידה אפילו לא יכול לעשות שליח שני מ"מ חיישינן דלמא קידש השליח קרובתו אבל בגיטין דקאמר ר' יצחק האי שמעתי' נקט מת דר"י סבר דחיישינן דלמא יצרפו אותו השליח לעד ולא יכול לקדש קרובתו והוא אמר סתם דמשמע דאפילו לקרובה של שליח אסור וע"כ נקט מת וכיון דמת השליח יכול לעשות שליח אחר וחיישינן דלמא השליח השני קידש קרובה של שליח ראשון אבל בלא מת דלא יכול לעשות שליח שני באמת לר' יצחק מותר בקרובה שליח ומשו"ה נקט מת דאסור בכל הנשים שבעולם אפילו בקרובה של שליח ומיושב הכל על נכון וזה פרפרת נאה.
ודקדוקו של הפלא"ה שכתב דמשמע דאסור בכל המדינות וצריכין לחוש דלמא עשה שליח אחר א"כ לר"י נמי צריך לנקוט מת, יש לדחות דמסתמא מיירי שאין מכירין השליח של המשלח שידענו שלא הלך למדינות ואם אנו יודעין שלא הלך במדינה זו באמת מותר אלא שר"י מיירי ורצה לאשמועינן דאסור בכל הנשים וכגון דלא מכירין אנו את השליח ולא ידעינן אם לא הלך גם במדינה זו, וק"ל
והנה אף אם באמת יש לפרש דברי הה"מ כבני אהובה מ"מ רחוק קצת להעמיס פירוש זה בדבריו וגם בדברי הר"ן קדושין דלא הזכירו מזה כלום וגם לא פסקינן כר' חנינא אלא כר"י כמו שסברו רוב ראשונים, והכוונה פשוטה בדברי הר"ן נראה לי לפי מה שחקר הנודע ביהודה קמא חלק אה"ע סי' ס"ד ובתנינא סימן ע', דלמה יכולין לקדש אשה ע"י שליח דהא הוי תופס לבעל חוב ולא קנה במקום שחב לאחרינא והכא נמי בכל אשה הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרינא שלא יכולין עוד לקדשה וחייבין עליה מיתה ומתחילה רצה לומר דאפ"ה קנה אע"ג דהוי תופס לבע"ח משום מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה וגם השליח יכול לקדשה לעצמו והוי כמו במציאה דקנה אלא שכתב לפ"ז שליח לא יכול לקדש קרובתו לאחרים וזה לא מצינו בכל הש"ס וע"כ כתב שבאמת זה לא הוי חב לאחרינא דהא כל אדם לא יכול לקדש אשה זאת בע"כ וברצון האשה תלי' מלתא א"כ לזה הבעל רצתה להתקדש עצמה אבל לאחרים לא ולא הוי חב לאחרינא כלל כמו בשאר חוב שכל המלוים יכולים לתפוס בע"כ של לוה, והסברא זו נכונה ופשוטה יע"ש ובאמת הי' בהעלם מבעל נודע ביהודה דברי הר"ן בפרק איש מקדש וזה היתה סברת הר"ן שכתב שמכאן מוכח דשליח יכול לקדש קרובתו לאחר מדלא אמר שמותר המשלח בקרובה של השליח דהוי אמינא דיהא מותר כיון שלא יכול השליח לקדש קרובתו לאחר משום תופס לבע"ח ולא שייך בקרובתו מגו דזכי לנפשיה אבל מכאן משמע דלא נקט שמותר בקרובה שליח שיכול לקדש וע"כ משום דזה לא הוי תופס לבע"ח כמו שמחלק מסברא הנב"י ותמה אני על הנב"י שכתב דלא מוכח מכל הש"ס שלא יכול שליח לקדש קרובתו לאחר ובאמת מסוגי' דכאן ולפי מה שכתב הר"ן מוכח בהיפך זה וזה הפשט הנכון בדברי הר"ן יע"ש.
אלא שגם על הר"ן קשה מה שכתבנו לעיל דלמא השליח הראשון עשה שליח שני ועיין שם דברי"ף נקט ומביא גם בר' יוחנן מת ועל זה קאמר הר"ן מכאן מוכח משמע אפילו גרסינן מת, ואפשר שהשליח השני קידש קרובה של השליח הראשון ולא מוכח מכאן כלום אלא שיש לומר דאי אמרינן דאין השליח הראשון יכול לקדש שליח השני גם כן אינו יכול לקדש כיון שבא מכח השליח הראשון, א"כ הוי כל מה דאיהו לא מצי עביד גם שלוחו לא מצי למיעבד, וכיון דהשליח הראשון לא יכול לקדש קרובתו גם השליח השני לא יכול לקדש, אלא שזה ליתא דהא אמרינן בגיטין דף כ"ט הא דרב אשי בדויא הוא דאם מת השליח הראשון מ"מ שליח השני יכול ליתן הגט דהכל בא מכח הבעל דאלו מת הבעל מידי מששא אית ביה א"כ הכא נמי כיון דשליח השני בא מכח הבעל לא שייך לומר מה דשליח ראשון לא מצי עביד כיון שהשני מכח הבעל בא והבעל יכול לקדש קרובה של שליח ראשון א"כ גם השני יכול לקדש ושפיר יש לחוש דלמא עביד שליח שני והשליח שני קידש קרובה של ראשון ולא מוכח שיכול לקדש קרובתו לאחר.
ומכח זה נ"ל ראייה ברורה והוכחה מדברי הר"ן אלו לדברי מהר"ם פדווה הובא במל"מ גיטין פ' שחקר אם יכול השליח ראשון לבטל שליח שני כיון שהוא עשאו שליח או כיון שהשליח השני תלי' בכח הבעל הראשון כמו שאמרו בגמרא במת השליח לא מהני ביטול שליח ראשון על שליח שני ובמל"מ כתב דבאמת מגמרא מוכח דהכל מכח דבעל קאתי וכתב שע"כ לדברי מהר"מ פדווה צריכין אנו לחלק בין מת או ביטול יע"ש ויעיין בקצ"הח הל' שלוחין ושותפין שכתב שם סברה נכונה לחלק בין מת וביטול דבמת לא בטל השליחות לגמרי כיון שעשה השליח מפיו רק ממילא לא יכול השליח לגרש אם מת הבעל כיון שפקעה רשות הבעל מהאשה אבל השליחות לא בטל ומשו"ה במת הכל תל' במיתת הבעל אבל מיתת השליח ראשון לא מבטל השליח השני אע"ג דמכח שליח ראשון קאתי כיון שיש רשות הבעל על האשה והשליח לא נתבטל ע"י מיתת השליח ראשון כיון שעשה מחיים אבל היכא שביטל השליח ראשון את השליח השני בפירוש הכל תלי' בשליח ראשון יע"ש בארוכה ודברים נכונים וברורים המה, ולפי דברי הקצה"ח אלו אתי שפיר ראיית הר"ן כיון שהשליח ראשון לא יכול לקדש קרובתו גם השליח שני לא יכול לקדש קרובת שליח ראשון כיון שבא מכוחו וכל מה דאיהו לא מצי עביד וכו' והכל מכח השליח הראשון ורק במת הכל תלי' בבעל ומוכח מדברי הר"ן שפיר חילוקו של הקצה"ח וראייה לדברי מהר"ם פדווה לחלק בין ביטול ומת, ומ"מ גם לפי סברא זו אתי שפיר מה שכתבתי לעיל לפי דברי הבני אהובה שחיישינן שיקדש ע"י שליח אחר קרובתו אע"ג דהראשון לא יכול לקדש דהא לפי דברי ברי אהובה לאו משום דלא מצי עביד אתאינן עלה דהא באמת גם השליח ראשון יכול לקדש קרובתו רק משום גזירה בעלמא הוא אבל מ"מ דין שליחות שייך ביה ולא מקרי לא מצי עביד, אבל אי אמרינן משום דאין כח ביד השליח לקדש קרובתו משום דאינו בתורת שליח משום תופס לב"ח שפיר מקרי לא מצי עביד ולא יכול לעשות שליח אחר כמובן כנ"ל נכון בעז"ה.
והנה בר"ן גיטין מביא שיטת הרמב"ן דאם כל הקרובים באו לפנינו ואמרו שלא נתקדשו מותרת האשה לקדש דעד אחד נאמן באיסורין כיון דלא אתחזק איסור שקדש אשה שהאנשים אלו קרובים אליה, והר"ן חולק עליו כיון דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אפילו בלא אתחזיק נמי אינו נאמן ע"א בדבר שבערוה, וכבר נתקשו באחרונים דהר"ן סותר את עצמו מקדושין פרק האומר דף מ"ד ע"א שכתב שם הר"ן משו"ה נאמן אם בא אחד ואמר שאני קדשתיה ונאמן גם לכנוס לו משום דאינו אלא מברר ולא נתחזק איסור רק שאמר שהוא הי' מקדשה ומוכח משם דהר"ן סבר דבלא אתחזיק נאמן ע"א אפילו בדבר שבערוה יע"ש וצ"ע.
ונלענ"ד ליישב דברי הר"ן דהנה הר"ן כתב שם כשמקשה דלמה יהיה נאמן כיון דהוי דבר שבערוה וכתב דלא קשה על כלל זה משום דע"א נאמן דמת בעלה דשאני התם משום דאשה דייקא ומנסבא אבל זה לא שייך הכא ולכאורה דברים אלו שפת יתר הם דבוודאי שאני התם כמו שאמרינן בגמרא יבמות דהקילו חכמים במת בעלה ומכח זה לא נסתר הכלל בכל הש"ס דאין דבר שיערוה פחות משנים וקשה כאן ע"כ נראה דהר"ן צריך לזה דלכאורה הכא נמי יש לדמות לע"א מעיד שמת בעלה דשייך נמי מלתא דעבידא לגלוי' דמרתת כמו שכתב רש״י שם דמרתת דלמא יבוא האב ומכחיש ליה ומשו"ה הו' אמינא ויכולין לומר שנאמן לומר שהוא קדשה משום דהוי מלתא דעבידא לגלוי' ומרתת בשביל האב דלמא יכיר אותי שהוא בוודאי לא קדשה ומשו"ה כתב הר״ן דלא דמי עכ"פ למה בעלה דהא דהאמינו חכמים שם היינו מטעמא דדייקא ומנסבא אבל משום מלתא דעביד' לגלוי' לחוד לא האמינו ועיין בתוס' יבמות בסוגי' דעד אחד ביבמה דמסתפק הגמרא שם אי הוי טעמא משום דייקא ומנסבא או משום מלתא דעביד' לגלוי' היינו דאיזה משני טעמים היא עיקר דייחא ומנסבא או מלתא דעביד' לגלוי' אבל בוודאי בטעם אחד לחוד לא סגי להתיר אשה ע"י ע"א ע"ש ושני טעמים צריכין ושפיר כתב הר"ן דהא דמתירין במת בעלה היינו משום דשייך גם כן דייקא ומנסבא אבל משום מרתת לחוד לא התירו אע"ג דבמת בעלה בוודאי לא יכול להכחיש את הבעל אם יבוא והכא לא הוי מלתא דעביד' לגלוי' כ"כ ולא מרתת כולי האי ועל זה מחלק הר"ן שפיר דבמת בעלה אתחזיק איסורא דאשת איש ומשו"ה לא סגי במרתת לחוד וצריך נמי טעמא משום דייקא אבל הכא דלא התחזיק נאמן אע"ג דהוי דבר שבערוה משום דלא אתחזיק ויש להסביר יותר לפי מה שכתב תוס' בכתובות בסוגי' דתרי ותרי וגם ביבמות בכמה מקומות דסברא דדייקא ומנסבא מרעא לחזקה דא"א ולא הוי רק דבר שבערוה בלי אתחזיק ולזה מהני סברא דמרתת דנאמן ע"א אע"ג דהוי שבערוה אבל היכא דלא מרתת לא נאמן ע"א בדבר שבערוה אע"ג דלא אתחזיק איסור' כנ"ל נכון מסברא.
ולפי"ז לאחר דברים אלו מיושבים שפיר דברי הר"ן ולא סתרו כלל דבקדושין שפיר כתב הר"ן דנאמן ע"א בלא אתחזיק אע"ג דהוי דבר שבערוה משום דשייך דע"א המעיד מרתת בשביל האב שיכיר אותו שלא קדשה אבל בגיטין דלא שייך מרתת כלל דהא איירי דמת השליח ואפילו לא מת השליח מ"מ לא שייך מרתת דיכולין להכחיש השליח גם אם יאמרו שקר דדוקא באב שייך מרתת כמו שכתב במקנה בקדושין שם ע"ש א"כ לא נאמנים הקרובים אפילו בלא אתחזיק משום דהוי דבר שבערוה ועל העדים שצריכים לעמוד בשעת הקדושין אין להם לחוש דהא לא צריכין העדים להכיר את המשלח וגם את האשה ויכולין להכחיש השליח אפילו בלא מת ולא נאמנים הקרובים לומר שלא נתקדשה ושפיר חולק הר"ן על הרמב"ן ודברי הר"ן עלו כהוגן בלי סתירה כנ"ל נכון בעזה"י
בט"ז הקשה דלמה צריך טעמא לחזקה שליח עושה שליחותו דהא מספק נמי אסור' ותירץ משום דהוי ס"ס דלמא לא קדש כלל ודלמא לא זו היא שקדשה ועיין בב"ש סימן ל"ו שמקשה עליו דהוי ספק אחד בגופו ותערובות ולא מקרי ס"ס, ועיין במגיה בט"ז שם שכתב דס"ס דט"ז הוא דלמא זו היא שקדשה שליח מה שרוצה המשלח עכשיו לקדשה, וראיתי בחדושי אבא מאו״הג זצ"ל שמביא בשם אאמו"ז זצ"ל שתמה על המגיה דהא אין זה יכולין לומר דלמא קדשה אשה זו דהא כתב תוס' דאם איתא דנתקדשה לא היתה חוזרת ומתקדשת ובוודאי היתה אומרת אם כבר נתקדשה, וכתב אאמ"ו זצ"ל דלפ"ז עכ"פ קטנה שלא ידעה אם נתקדשה כבר היתה מותרת להתקדש לו דלא שייך דלא היתה חוזרת ומתקדשת דלא ידעת אם קבלה אביה קדושין בשבילה ומשו"ה צריכין לחזקה דאפילו בקטנה נמי אסור והדברים נכונים, אלא שבלא"ה יש לי לפקפק על דברי המגיה אלו דהיכא יכולין לומר ס"ס דלמא זו היא שקדשה דהא אזלינן בתר רוב ומשום רוב אמרינן דבוודאי לא זו הוא שקדשה וקידש אשה מרובה דעלמא, ולפי דברי הרמב"ן שמוכח דסבר דהא דאמרינן בגמרא דנזיר דאשה אסור' משום דהדרא לניחותא והוי קבוע דאורייתא אע"ג דאינו ניכר עיין בפלתי סימן ק"י א"כ שפיר יש לומר משום דהוי קבועה א"כ גם לקולא אמרינן קבוע כמו שאמרינן להחמיר ושפיר י"ל דלמא זו היא שקדשה אע"ג כנגד הרוב הוא מ"מ אשה הוי קבוע ומשום זה אנו אוסרים אותה לקדש, אבל לשיטת תוס' שכתב דלא הוי קבוע דאורייתא משום דהוי קבוע שאינו ניכר רק דהגמרא בנזיר קאמר כיון דדומה לקבועה ומשו"ה אסור בכל הנשים שבעולם וזה תינח לחימרא אבל להקל לומר ס"ס דלמא זו היא שקדשה לא יכולין לומר כיון דהוי כנגד הרוב וקבוע לא מקרי כיון דאינו ניכר אלא שי"ל לפי מה שכתב הפנ"י בכתובות בסוגי' דפתח פתוח דלס״ס יכולין לצרף הספק השני אע"ג דהוי הספק השני כנגד הרוב כיון דהספק הראשון הוי ספק השקול א"כ אם מצרפינן המיעוט לספק ולצד המתיר הוי רוב אי אמרינן ס"ס מטעם רוב ע״ש היטב ומדברי תוס' לא משמע הכי דצריכין שני ספקות להיות שקולים ביחד ולתוס' קשה קושי' הט"ז דלא יכולין לומר ס"ס זו דלמא זו היא שקדשה כיון דלא הוי קבוע וגם הספק השני נגד הרוב, אם לא שנוכל לדחוק ולומר כיון שכל האיסור דאסור בכל הנשים משום דעשאו חכמים כקבוע מצד קנס א"א לומר דלאיסור הוי קבוע ולהיתר לא הוי קבוע, אלא שתוס' באמת כתב בגיטין דף ס"ה ע"א ד"ה התקבל וכו' דלא הי' איסרי' האשה אי לאו משום דחזקת שליח עושה שליחותו כיון דהאשה בחזקת היתר היא לו וגם אין בידו לקדש אבל משום חזקת שליח עושה שליחותו החמירו, אבל מצד ספק לא אסור בכל הנשים כיון דיש להאשה חזקת היתר להמשלח יע"ש והי' זה בהעלמת העין מט"ז וכבר תמה על זה אאמו״ז זצ"ל בגליון הש"ס שלו ויעיין גם כן בתשובות אבא מאוה"ג זצ"ל שהאריך לפרש כל הסוגי' וכל חלוקי דינים באר רחובות על נכון יע"ש.
אין זה לקט אלא שכחה דלפי מה שכתב הנוב"י שיכול לקדש אשה ע"י שליח דלא הוי תופס לב"ח משום דתלי' ברצונה אמרתי לתרץ קושי' תוס' רפ"ק דקדושין דקאמר הגמרא דמשו"ה נקט האשה נקנית ולא האיש קונה משום דהוי אמינא אפילו בע"כ ומשו"ה קתני נקנית דווקא מדעתה, והקשה בתוס' דקשה עוד למה קתני האיש מקדש ולא אשה מתקדשת יע"ש ובזה מיושב שפיר דהא אם באמת יכול לקדש אשה בע"כ הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרינא ואז לא יכול לקדש ע"י שליח ואם הי' קתני האיש קונה הוי אמינא אפילו בע"כ ובאמת ע"י שליח לא יכול לקדש אבל הכא כיון דקתני האיש מקדש בו ובשלוחו משמע דומי' דבו כמו שהוא יכול לקדש כל הנשים שמותרים אליו גם ע"י שליח יכול לקדש א"כ ממילא מוכח ממתניתן דלא אפשר לומר האיש מקדש בע"כ דא"כ היכא קתני במתניתן ע"י שלוחו כיון דהוי תופס לב"ח אלא ע"כ רק מדעתה ולא יכולין לטעות דבע"כ נמי ומשו"ה קתני האיש מקדש כמו דפריך הגמרא דלתני האיש קונה דזה הלשון מורווח יותר אלא דאפ"ה התם לא קתני משום דיש לטעות אבל הכא במתניתן דהאיש מקדש דא"א לטעות נקט האיש מקדש כנ"ל נכון בעזה"י.