שות שבט סופר חלק ב· רבי שמחה בונים סופר
חלק אבן העזר · תשובה ה
אעתיק פה מה שכתבתי זה קרוב לארבעים שנין לדרשת בר מצוה. הרמב"ם בפ"ג מהל' אישות הל' י"א כתב האב מקדש בתו קטנה וכו' וכן כשהיא נערה הרשות בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וקידושיה לאביה ותמה בלחם משנה דזה נגד הסוגי' דהא בש"ס מקשה ואימא הנ״מ קטנה ויליף אח"כ מאין כסף לאדון זה ויציאה דכיותה ממעט והרמב"ם נקט ילפותא דלא קאי לפי המסקנא עי"ש, ונ"ל דהנה התוס' כתבו הא דילפינן מאין כסף לאדון אע"ג דקרא לא איירי רק לענין כסף קידושין מ"מ ילפינן גם קידושין עצמן דלא יכול לקדשה רק אביה דמסתבר מי שכסף קידושין שלו מקבל גם כן קידושיה כמו שאמרינן אביה מקבל קידושיה ואיהי תשקל כספא א"כ י״ל לפי"מ דמסקינן לקמן דמעשה ידיה דנערה לאביה אע"ג דלא מצי מזבן לה אין לדמות להדדי אע"ג דאמרינן לעיל השתא אביה מקבל קידושיה איהי תשקל כספא מ"מ י"ל אף אם הכסף קידושין שלו מ"מ לא יכול לקדשה א"כ אין למילף ג"כ מקרא דיציאה דכוותה ממעט דאף אם מוכח מקרא דכסף קידושין שלו מ"מ אין להוכיח מכאן שיכול ג"כ לקדשה כקושית התוס' וע"כ לפי המסקנא צ"ל דילפינן קידושין מחופה כקושית התוס' ד"ה זכי לי' רחמנא לאב וכו', והא דלא רצה הש"ס לומר כן מתחילה משום דלכאורה צריך להבין קושי' התוס' לפי"מ דאמרינן בש"ס דמשו"ה לא ילפינן מהפרת נדרים דממונא מאיסורא לא ילפינן וא"כ חופה ג"כ לא זכי בממונא ואדרבה ע"י חופה מוציאה ממנו כל זכות ממון דאית לו בה כדאמר בגמרא והא לא דמי' הא יציאה להא יציאה דהתם גבי אדון נפקה מרשותי' לגמרי ויציאה דאב אכתי מחסרה מסירה לחופה ופירש רש"י ועדיין היא ברשות האב לירושתה ולמעשי ידה וא"כ אדרבה במסירתה לחופה לית ביה ממונא כלל רק איסור לבד משא"כ בקידושין שזכה בקידושיה הוי לי' איסורא דאית בי' ממונא וצ"ל מאחר דילפינן מקרא דיציאה דכוותה ממעט דכסף קידושין שלו אלא דעדיין לא ידעינן שיכול לקבל קידושיה וזה יכולין ללמוד שפיר מחופה מאחר שכסף קידושין שלו ידעינן מקרא אחרינא ולא צריכין למילף מחופה רק איסורא מאיסורא ומה"ט כתב הרמב"ם לפי האמת דילפינן מקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה. ודוק בדברי הרמב"ם שכתב תחילה וכן כשהיא נערה רשותה בידו מקרא דאת בתי נתתי וכו' ואח"כ כתב דקידושיה לאביה ואי תרתי מחד קרא יליף למה הביא הרמב"ם הקרא בין שני הדינים אלא ודאי משום דלא יליף מקרא דאת בת' רק דיכול לקדשה לכן הביא על זה לחוד קרא דאת בתי ואח"כ אמר שקידושיה לאביה וזה באמת לפיכן מקרא אחרינא דאין כסף והא דלא הביא פסוק זה ג״כ היינו משום דעיקר דינו בכאן שיכול לקדשה ומדויקים דברי הרמב"ם אלא דעדיין צריך ישוב לפימ"ש התוס' בד"ה זכי ל' רחמנא לאב וכו' דע"כ בנערה איירי מאחר דשמעינן כבר לעיל דיכול לקבל קידושיה בנערה י"ל ג"כ דיכול למסרה לחופה, ולפי דעת הרמב״ם דעיקר דינא שיכול לקדשה מחופה גמרינן א"כ עדיין קשה דלמא דוקא בקטנה וגם מה שכתבו לפי פירש הקונטרס דבזנתה לאחר החופה לא הוי בסקילה מוכח דחופה הי' בנערות ודנסקלת על זנות בית אביה היינו דוקא לשיטת רש"י ותוס' אבל לרמב"ם דכתב בפ"ג מהלכות איסורי ביאה כשיטת הרשב"א דאפילו לאחר שנשאת אם זנתה נמי בסקילה א"כ אין ראיה כלל דחופה בנערות:
לכן נ"ל לישב לפימ"ש בתוס' ישנים כתובות דף כ"ב ע"א ד"ה מניין לאב וכו' דדוקא בנערה נאמן האב לאוסרה אבל כשהיא בוגרת דלא הוי' בידו כלל אינו נאמן ולא האמינתו תורה רק משום דיכול לקדשה אף דלא הוי בידו לגמרי משו"ה צריך קרא אבל אם אין בידו כלל מנ"ל להאמינו והא דאמרינן כאן ואימא ה"מ קטנה צ"ל דהוי אמינא דגזרת הכתוב הוא שיהי' נאמן אף דאין בידו אבל לפי המסקנא אינו נאמן ולפ"ז הא דמקשה ואימא ה"מ קטנה ולא משני משום דלא מקרי בידו ולמה יהי' נאמן בנערה ומהא גופא נילף דבאמת יכול לקדשה וצ"ל משום דלא מסתבר לי' כלל שיהי' כסף הקידושין שלי וביותר הי' סברא לומר שהאמינתו תורה אע"ג דלא הוי בידו מלומר שיהי' הכסף שלו כמ"ש התוס' בד"ה ואימא לדידה ופ' דמיתור' דקרא לא הוי אמרינן דכסף קידושין שלו משום דלא מסתבר כלל אם לא שיש לנו דיוק בפירש וזה דוקא אם לא ידעינן כלל שיש לו זכות בקידושיה אבל לאחר דילפינן מקרא דכסף קידושין שלו אע"ג דעדיין י"ל דלמא דוקא כסף קידושין מ"מ כיון שכבר התורה נתן לו כסף קידושיה מסתבר לן יותר לומר שגם קידושיה יכול לקבל מלומר שיהי' האב נאמן אע"ג דלא הוי בידו כלל וסיון אם אמרינן ואימא ה"מ קטנה היינו שקידשה כבר בעודה קטנה ועכשיו נערה יהי' מוכח דנאמן אע"ג דאינו בידו ביותר יש לנו למילף משם שיכול לקדשה כשהיא נערה ומשו"ה נאמן כיון דהו' בידו דילפינן כבר דכסף קידושין שלו מויצאה חכם וקרא דבתי נתתי ע"כ בנערה ולא בקטנה ונאמן מצד משום דבידו כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ועיין. פה פ"ב בחודש ניסן תרס"ה לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.