שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק יורה דעה · תשובה צט
שלום וברכה לכבוד ידידי הרב המופלג המאור הגדול מורג חרוץ ובקי בע"פ כש"ת מו"ה משה ליב כהן נ"י דיין ומורה כהלכה בק"ק ניקלסבורג יע"א.
אחדש"ה בעת קבלת מכתבו הוצרכתי לילך מביתי לפעול לצורך הצבור ובהחזרתי הייתי טרוד ולא יכולתי לעיין במכתבו עד היום בנדון שבא לפניו בעשיר שהיה מהדר לקיים על ידו מצות פדיון כנהוג היום שהכהנים מהדרין אחר מצוה זו לפדות על ידן והלוה לאחד חמש סלעים בתנאי שיפדה על ידו דוקא ופשיטא למע"כ כי כדין וכדת היא ולית בזה שום חשש רבית ואח"כ ראה עינו כי נידון כזה הובא בשו"ת אבא מאוה"ג בכ"ס יו"ד סי' קמ"ו והציע לפני כמה פקפוקים על דבריו הקדושים וראשון תמה על מה דפשיטא ליה לאבא דיכול הכהן לתבוע חובו אם ירצה וכן אשה שנתנה סלע ע"מ שיתקדש אותה וממילא הוי רבית ולא יצא לידי חובת פדיון משום מצהב"ע ומדמה להא דכנסי סלע שאני חייב לך דאם לא זכר בשעת הקדושין מהחוב צריך לפרוע.
ומע"כ חילק בין הענינים מצד הסברא כיון דהמלוה בא ללוה שילוה לו מעות על הפדיון ומהדר אחר מצוה זו ותיכף בעת הלואה גילה דעתו כי נעשה עמו טובה אם יקבל המעות ממנו בודאי היה בדעתו למחול החוב גם בכ"ס בסופו כתב דאם אינו תובע חובו אומדתן דעתו כי מעיקרא נתן לו המעות במתנה כדי שיפדו על ידו כיון דנהגו אינשי להדור אחר מצוה זו ובודאי נתן לו באופן המועיל רק לא פשיטא ליה דלא יכול לתבוע חובו ובודאי לפרעון נתן וקיבל דיכול לטעון דלא קיבל בעד חובו ובאמת אין הדבר מוכרח כמ"ש מע"כ דהא ביותר חזינן בש"ס כתובות ר"פ הנושא בכתב לכהן דחייב אני לך חמש סלעים דבנו אינו פדוי וסבר בהו"א דמקשה לר"ל דחייב לו בלא"ה מצד השטר ומה"ט אינו פדוי ואף דלפי האמת גם לר"י אמרינן דמסתמא לפדיון בנו חייב עצמו וכמ"ש תוס' דמה"ט אתי עולא גם לר"י וצריך ליתן טעם דבנו אינו פדוי דלא יאמרו פודין בשטרות מ"מ יש לומר דדוקא התם דמהיכא תיתי יחייב את עצמו לחבירו בלא טעם וסברא ואמרינן יותר דבודאי כונתו היתה לחייב ליתן לו לצורך פדיון אבל במי שהלוה לחבירו לצורך פדיון אין לנו הוכחה שמחל על חובו וגם שהאב נותן לו בתנאי שימחול חובו דהא מחויב ליתן חמש סלעים מכיסו לכהן ולא מפסיד מידי אם חובו קיים עליו ע"כ לא מוכרח שמחל על חובו כיון דלא הזכיר מזה בשעת פדיון אלא דבאמת י"ל דאין ראיה מסוגיא זו לפמ"ש בש"מ שם על קושית תוס' דמאי מקשה לר"ל דלמא בשטר גמור וכן הא בודאי אומדין דעתיה דלא חייב רק משום פדיון דכונת הש"ס כיון דחזינן דאלימת' מילתא דשטרא כיון דכתב שטר דחייב דלא נכון לטעון דחייב את עצמו רק להפדיון ממילא בחוב בע"פ בודאי אמרינן אומדנא וכן בנדון זה כיון דחזינן דמהדר ורוצה לזכות רק בפדיון ולא להרוויח ממון בפרט כנהוג עכשיו דמחזיר דמי הפדיון בודאי לשם פרעון קיבל וגם האב ע"מ כן לוה ונתן שימחול לו חובו ויהיה לו המעות במתנה לפדות בו. ולדינא אם לא רצה לקבל בשביל חובו רק לרבית לא מהני הפדיון משום מצהב"ע וגם האב יכול לטעון דלא נתנו לו רק אם יקבל לשם פדיון ומחל לו חובו וממילא צריך להחזיר לו מעותיו דהא לא יכול לתפוס בע"כ מעות פדיון ואפילו תוקפו כהן מוציאין מידו ולא יכול להחזיק בע"כ של האב כמבואר באחרונים במחנה אפרים וברי"ט אלגזי באריכות ולפי דעת מע"כ אף אם הכהן טוען שקיבל המעות רק לשם פדיון ולא שמחל החוב אפי"ה אינו נאמן ובנו פדוי מ"מ לזה אין לו הוכחה וכיון דטוען שלא קיבל החוב נאמן על כך וצריך להחזיר המעות להאב ולפדות מחדש ובזה צדקו דברי קדוש אבא והוראתו נכונה ובקדושה.
ומה שמתמה דאף אם לא מחל החוב מ"מ כיון דהכהן היה מהדר אחר המצוה והאב בקל יכול למצוא מי שמלוה לו המעות וגם כהנים אחרים היה עושין כן והכל עשה רק לטובת המלוה וכה"ג ליכא איסור רבית כמו שמבואר בסוף סי' קס"ו בשם בעה"ת במי שבנה חורבתו של חבירו ובעל החורבה אינו צריך לכך ולא עשה רק לטובת המלוה מותר וה"נ כן מלבד שלא דמי לגמרי להתם דהא שם אין צריך כלל לחורבתו ולא רצה לבנותו ולא לדור בו אבל הכא אין ללוה כעת מעות בעין לפדות אף שיש לו שוה כסף מ"מ לא רצה לפדות בחפצים שלו וצריך ללות מכהן זה ויש לו הנאה מזה ובודאי אם ימצא כהנים אחרים במקומו אשר רוצים ליתן במתנה מעות שיפדה בו לא היה לוה מזה הכהן אשר רוצה שישלם לו חובו ואי ליכא כהנים אף שהמלוה מהדר אח"ז מ"מ כיון דגם ללוה יש צורך לא דמי לנדון דבעה"ת אלא דבלא"ה נ"ל דלאו כל אנפין שווין וכי מותר לעשיר ללות מעות מהעני כדי שיתן לו רבית אע"ג דידעינן דלא צריך לעשיר המעות ולא עשה רק לטובת המלוה וע"כ דשאני הא דחורבה דהא כדי שיהא דר בו נמי היה בונה חורבה שלו אפילו לא שילם לו שכר מלאכה רק הוא אמר לו שיתן לו שכר אם לא יהיה דר בו מותר אבל לא בהלואה גמורה ורבית קציצה.
שוב ראיתי בגדולי תרומה שכתב ג"כ דלא יספיק טעם הם לכל הענינים והביא ראיה מהא דבעי רבא הני זוזי דיתמי היכא עבדינ' להו ומסיק בדקינן גברא ויהבינן לי' בב"ד קרוב לשכר ורחוק להפסד ואם איתא דכל שאין הלוה צריך ללוות מותר לתת לו ריוח לתועלת המלוה לימא בדקינן גברא דאמיד ואינו צריך למעות ויהבינן ליה כרווחא אלא ודאי לא כל אנפין שוין ואף דיש לדחות ראיה זו כמובן מ"מ נראה כדבריו ולא אישתמיט חד מן הפוסקים לומר דמותר להלות מעות יתומים ברבית קצוצה ואסרו סתם ברבית קצוצה ולא חלקו בזה ובודאי יזדמנו איזה עשירים שאינם צריכים למעות וכדי לעשות מצוה יקחו מעות של מצוה או של יתומים ליתן דבר קצוב לשנה ושפיר כתב בכ"ס דהוי רבית קצוצה אם תובע חובו ולא העלים עינו מדין ערוך לפנינו בש"ע כאשר כתב מע"כ כי כן כתב ג"כ בספר גדולי תרומה דאין להתיר במלוה גמורה ועוד תמה על הא דמקשה בכ"ס כיון דאינו בנו פדוי בכתב לכהן ליתן ה"ס א"כ אמאי אמר במתניתין בכורות ואם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי דהא מצד הדין מחויב להחזיר דהא חיוב בטעות הוא וע"מ כן לא חייב את עצמו רק אם יהיה בנו פדוי ומתפלא אמאי הקשה על החזרה ולא על גוף הדין דחייב ליתן לו במח"כ לא ראה כהוגן דברי הפנ"י בכתובות שעמד בזה ומפרש דברי מהרש"א דלר"ל הא דמחייב ליתן אין רבותא אע"ג דלא חייב עצמו אלא א"כ יהיה בנו פדוי מ"מ יכול ליתן המעות לכהן ויאמר לו בפירוש דלשם פדיון נותן לו ואז באמת פדוי ורק אם נותן אח"כ המעות סתם אינו פדוי אבל מ"מ מחויב ליתן כיון שיכול ליתן באופן שיועיל יע"ש וא"כ על החיוב ליתן אין קושי' דהא יכול ליתן כה"ג דמהני הפדיון רק הקשה בכ"ס אם נתן לו באופן שאינו פדוי כגון שנתן לו סתם מ"מ יהי' מחויב להחזיר לו המעות ויפדה אח"כ באותו מעות וליתנו לאותו כהן באופן דמהני אלא דבאמת דברי הפנ"י תמוהים דלא הביא דזה מחלוקת הראשונים אי מהני אם אומר בפירש בשעת נתינת המעות לכהן שנותן לשם פדיון והובא בטור סימן ש"ה שיטת בה"ג דמהני והרא"ש לא סבר כן והביא הב"י ראיה דלא מהני מדכתב רש"י על מתניתין לפיכך אם רצה הכהן להחזיר דאין לו תקנה אחרת שלא יפסיד דהא לבה"ג יש תקנה שיאמר הילך לפדיון בני יע"ש.
שוב ראיתי בספר קהלת יעקב מרי"ט אלגזי שהקש' קושי' זו על מתניתין אמאי חייב ליתן לו כיון דאין בנוי פדוי חיוב בטעות הוא ותירץ כיון דמה"ת בנוי פדוי א"כ מה"ת חל חיוב עליו ליתן ואף דהשתא דתקנו דאין בנו פדוי חיוב בטעות הוא ולא זכה הכהן מ"מ חייבו מדין הפקר ב"ד ומה שלא הפקיעו זכות הכהן מדין הפקר ב"ד י"ל דהכהן יהיה מפסיד זכותיה לגמרי משא"כ אבי הבן דיש בידו באופן דלא יפסיד שיתן פדיון הבן בתנאי דע"מ להחזיר דקיי"ל דשמה מתנה יע"ש ודבריו דחוקים מאוד מכמה טעמים ואין מן הצורך לפורטם כי מובן מאליו לכל מבין ויודע וראיתי עוד בחדושי רי"ט אלגזי שהקשה למאי צריך קרא דאין פודין בשטרות דהא מכירת שטרות דרבנן דמן התורה לא נקנה אלא גוף הדבר ולא אותיות השטר ולא זכה הכהן ורצה לתרץ לפי דברי הרמב"ן שכתב אע"ג דמכירת שטרות דרבנן מ"מ מצריכין קרא למעוטי שטרות מאונאה היכא דלא הדר ביה משגבה הלוקח את חובו דהא לא מצי הדר ביה ואפי"ה מיעטה רחמנא מאונאה כיון דשטר מכר לו מתחילה וקשה דא"כ אמאי אמר דאין בנו פדוי כשיתן משום דאין פודין בשטרות דהא גם בשט"ח דאחרים אין בנו פצווי משום דמעיקרא הוי שט"ח וא"כ גם בחייב בשטר נמי כן ומאי שנא משטר חוב דאחרים אע"פ שנתן המעות אח"כ יע"ש ובאמת ברש"י בכורות כתב שמא יאמרו פודין בשטרות אפילו אין נותנין כלום היינו דגזרינן שמא יחייב עצמו בשטר ולא יתן אח"כ וימחול הכהן דודאי לא מהני כמש"כ בתוס' שם וא"נ פירוש רש"י בשטר שיש לו על חבירו משמע מלשונו שיש לחוש אטו שט"ח אפילו כשיתן אח"כ ואפילו כה"ג אינו פדוי וקשה ג"כ דמאי שנא שטר של עצמו או של חבירו ורציתי לומר לפ"מ שהעלה הריב"ש והובא ברמ"א דלא מהני שליחות בפדיון וצריך האב לפדות בעצמו וא"כ בשטר של עצמו אם נותן הכותב אח"כ מהני אבל גזרי' אטו שט"ח של חבירו ואם יפרע אח"כ חבירו את שטרו מ"מ לא מהני כיון דנתינת השט"ח לא מהני ולא פדוי במסירת החוב ורק כשיתן הבע"ח את המעות לכהן וזה לא מהני כיון דצריך לפדות בעצמו משא"כ אם היה הדין דנפדה מיד כשנמסר השטר ומסר חוב לכהן דאז היה האב הפודה כן הי' נ"ל לכאורה אלא דכבר כתבו האחרונים וכן בהפלא"ה כתובות אף דאין פדיון ע"י שליח מ"מ נתינת המעות בודאי מהני ע"י שליח ועיין בח"ס יו"ד וא"כ כיון דהכהן פודה בעצמו רק מקבל המעות ע"י הבע"ח שלו מהני ע"כ נ"ל דרש"י סבר בא"נ דזה ודאי רחוק לגזור דלמא יסברו שפדוי אע"ג דאין נותנין כלום כיון דנשאר שיעבודו גבו ולא נתן ג"כ מעות בסוף במאי יהיה פדוי ואפילו בקידושין נמי לא מהני כמש"כ הר"ן בפ"ק דקידושין גבי מנה אין כאן משכון אין כאן מה שאין כן בשטר חוב דאחרים דמקודשת כהאי גוונא אבל בפדיון לא מהני ומשו"ה כתב רש"י בא"נ אטו שט"ח דאחרים דמסתבר לגזור יותר אבל בשט"ח דאחרים אם נתן בעה"ח אח"כ המעות מה"ת בודאי פדוי מכ"ש שט"ח של עצמו אבל מדרבנן יש לגזור נמי אטו דלא יתן מעות וימחול הכהן דכה"ג אינו פדוי ממיעוט דאין גופו ממון כמ"ש רש"י בפירוש ראשון ובשט"ח דאחרים בודאי יש לגזור יותר כמ"ש וכן משמע מסתימת הפוסקים דכתבו דאין פודין בשטרות דאחרים ולא אמרו דפדוי כשיתן הבע"ח המעות והא דאמר עולא דינו וכן כתב לכהן י"ל דרבותא קמ"ל אפילו בכה"ג דחייב את עצמו בשטר אמרינן דמסתמא לפדיון בנו כתבו ואף לר"י אתי' עולא כמ"ש התוספ' או דאפילו כה"ג גזרינן אטו דלא יתן מעות כלל או משום שט"ח של חבירו משא"כ בשט"ח דאחרים בודאי יש לגזור יותר כמ"ש ועיין בכל זה.
ועוד תמה על הא דמחלק בכ"ס שם וכן באו"ח ק"ח בענין מהב"ע דאי אין העבירה נעשית רק ע"י מצות לכ"ע אמרינן מהב"ע מה"ת כמו בשופר של עולה דלא יצא אם מצות להנות ניתנו משום דכל האיסור רק הנאה וע"י שיצה במצוה ונהנה נעבדה עבירה והמצוה היא העבירה ומע"כ ציין על הט"א ר"ה שכתב כן הנה מסוף דברי ע"א שם נרא' דאתי' עלה מכח סברא אחרת והיינו דאף לאביי אמרינן אי עביד מהני כה"ג היכי דלא נעשה עבירה כלל אי לא מהני אז גם אביי מודה וגוף דבר זה כבר נאמר ברשב"א יבמות בחליצת סנדל של ע"ז ולאו דוקא לענין מצוה אמר כן דאף בלא מצוה הב"ע אמרינן דלא מהני דהא הרשב"א כתב שם משום הנאת מצוה בחליצה אמרינן לא ליהנות נתנו וליכא איסור כלל רק כתב על הי"מ דאמרו דאף על הנאה שמגיע לו ע"י החליצה דנותר לעלמא דנהי דעבדה איסורא מ"מ חליצתה לא מיפסלה וע"ז הביא הרמב"ן ראיה מהא דשופר של עולה כיון דנתקן האיסור לגמרי אמרינן דלא יצא ולא מהני מעשה החליצה אבל אאמ"ו מאוה"ג ז"ל כתב סברא אחרת דאף אי גם כה"ג אמרי' מהני מ"מ לא יצא משום מצהב"ע כיון דהמצוה עבירה ועיין בשו"ת ר"ע איגר זצ"ל סימן קכ"ט דלא שייך באיסור הנאה דלא מהני דוקא בלא יחלפנו ולא תפדה דכונת הקרא דלא יכול להחליף ולפדות משא"כ באיסור הנאה א"א לפרש כן דלא יהיה לו כח להנות דהא פשיטא דיכול להינות וכן במלאכת שבת יע"ש אבל מ"מ במצוה לא יצא כה"ג באיסור הנאה כיון דגוף המצוה עבירה היא ואין עבירה מצוה ועיין בח"ס חלק ששי בחדושי לולב הגזול דף ל"א שכתב ג"כ כסברת כ"ס ז"ל דכה"ג כ"ע מודה דהוי מצהב"ע וכתב בחדושי רשב"א יבמות כתוב בלשון אחר וכדברי ט"א ובאמת הט"א ערביב שתי הסברות כנראה מלשונו אבל כד דייקת שתי סברות שונות המה ועיינתי אח"כ בכ"ס או"ח ק"ח ומוכח נמי מדבריו כן דוק ותשכח וידע מעכ"ת על מה שראיתי במכתבו שתמה על הכ"ס שהעלים עין ממה שנאמר ונכתב בגדולי אחרונים כי אין זה תמי' כי כמה פעמים אמר כי מרוב טרדותיו אין לו לו פנאי ולחפש ולעיין אף בספרי גדולי אחרונים בכל המקומות ונקל לו יותר לחדש מעצמו מלחפוש בספרים ע"כ נמצא כמה פעמים בכ"ס מה שכבר דברו בו האחרונים המפורסמים והיה רצונו לדפוס זאת בהקדמת ספרו ונשמט מחמת שכחה ותו אין הזמן מספיק להאריך והנני ידידו הדש"ת פרעסבורג יום א' לסדר ויקרא תרמ"ה לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.