אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק יורה דעה › תשובה צה

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק יורה דעה · תשובה צה

תשובה צד

שוכ"ט לב"א תלמידי הרבני המופלג מורג חרוץ ברק השנון כהן שדעתו יפה מו"ה יונתן כ"ץ שטראססער נ"י יושב על התורה בק"ק ווערבוי יע"א.

נעימות ימינך הגיעני ושמחתי לדעת משלום תורתך וראיתי פלפולך בדין בגד שאבד בו כלאים בש"ס נדה ס"א ע"ב ובדברי הט"ז שהרבה לתמוה על דברי הרמ"א בסימן ש"ב ולכבודך אשיב לפי מסת הפנאי, הנה הרמב"ם פסק פ"ו מהל' כלאים כרב חסדא דצובעו ומותר אפילו בכלאים דאורייתא ויהיב טעמא משום דכל ספקות מה"ת שרי ורק מדרבנן להחמיר ולפיכך הקילו בספק דאמרינן שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו והנה הא דמסיים הרמב"ם שהרי בדק ולא מצאו ולא כתב שהרי צבעו ולא מצאו דהא עיקר ההיתר משום צביעה י"ל שהרמב"ם רצה לשמור מהא דלכאורה צ"ע כיון דבבגד שבודאי אבד בו כלאים איירי א"כ הוי איקבע איסורא וגם לרמב"ם מה"ת להחמיר ולפי מה שכ' בלחם משנה בפ"י מהל' עדות דבגד שאבד בו פשתן היינו לא שידענו בודאי שהוא בבגד אלא שספק אם יש בבגד כלאים א"כ א"ש אלא שהלחם משנה כתב בעצמו שהרא"ש לא הבין כן יע"ש וכן משמעות הרמב"ם שנאבד בו כלאים ודאי א"כ לכאורה הוי איקבע איסורא אלא שי"ל כיון דבדק ולא מצאו אפילו בלא צביעה כבר נולד ריעותא בבגד זה כיון דלא מצאו בבדיקה ותו לא מיקרי עוד איקבע וממילא ע"י צביעה מותר לגמרי כיון דע"י הבדיקה כבר נולד לנו ספק אם לא נשמט ונפל מהבגד ומשו"ה יהיב הרמב"ם טעמא משום דבדק ולא מצאו ואולי יש להעמיס זה בדברי הלחם משנה וא"ש ג"כ השגת הראב"ד דלא קשה על הרמב"ם ע"ד שתי' הל"מ ואני כתבתי ביותר ביאור ועיין.

והנה הרמ"א חולק וכתב דלא התירו ע"י צביעה רק בכלאים דרבנן ולא בכלאים דאורייתא וכן הסכים בש"ך והט"ז בסימן ש"ב האריך לתמוה על הרמ"א ועיקר קושיתו דהא אמר מתניתין הוא בודק עד שמגיע לסלע ואם לא מצאו אימר עורב אכלו והא בכזית מן המת טומאה דאורייתא ואפי"ה סמכינן וממילא בכלאים נמי והניח בצ"ע וגם הרמב"ם סבר דרב חסדא בכלאים דאורייתא ונ"ל לישב הכל דהנה תוס' הקשה דלבטל החוט של פשתן בהבגד כמו שמקשה ש"ס בתמורה בשער נזיר ותירצו משום דתערובות גורם האיסור לא שייך ביטול ובשר בחלב שאני משום דדרך בישול אסרה תורה יע"ש ובתוי"ט ר"פ דשקלים מקשה דליגמור מבב"ח דנמי שניהם מותר והתערובת גורם איסור ואפי"ה בטל א"כ ליגמור כלאים מבב"ח ותי' משום דבב"ח חידוש ולא ילפינן מחידוש ומקשין העולם א"כ אביי דלית ליה בב"ח חידוש בחולין בסוגי' דטיפת חלב א"כ הדרא קושיא לילף כלאים מבב"ח ואמאי לא בטל וקשה מברייתא דבגד שאבד בו כלאים ועיין בכ"ס יו"ד סימן נ"א ולפי מה שהסביר הרא"ש דלא דמי שבב"ח אינו אוסר בלי נו"ט משום דדרך בישול אסרה תורה ולא מקרי בב"ח בלי נתינת טעם הובא בט"ז וש"ך רצ"ט וכונת הרא"ש דלאו מדין ביטול אתינן עלה קודם שיהיב טעמא דבאמת אינו בטל אלא שהאיסור אינו מתחיל כלל עד שנותן טעם ויש כמה נפקותות לסברת הרא"ש א"כ לא קשה קושית העולם דנילף כלאים מבב"ח דהא בב"ח שאני דליכא איסור כלל קודם נתינת טעם ולא מתורת ביטול אתינן עלה קודם נתינת טעם וליכא למילף כלאים מינה.

אלא שעדיין קשה דזה לא ידעינן רק אי אמרינן דרך בישול אסרה תורה אבל אי לא אמרינן דרך בישול אסרה תורה לא שייך תירוץ תוס' ורא"ש א"כ קשה לאביי דהא הוא לית ליה דרך בישול אסרה ולא ידעינן דדוקא אטעמא קפיד קרא א"כ קשה מכלאים וראיתי בחדושי אאמו"ז בעל ח"ס בחדושיו לע"ז שנדפסים בסוף חלק ששי משו"ת שהוכיח מכח קושי' תוס' דע"כ סברו דוקא בכלאים דרבנן מהני צביעה ולא בכלאים דאורייתא דאל"כ לא הקשו דהא אפשר להכיר האיסור ע"י צביעה ולא בטל יע"ש ולפי דעתי י"ל דלא מוכח די"ל דתוס' סברו דאפילו בדאורייתא מהני צביעה ואפי"ה הקשו שפיר על רבא דאמר מנ"ל לסבא הא וסבר דלא סמכינן על צביעה א"כ קשה לרבא דלבטל כיון דלא מהני צביעה לדידיה וגם לרפרם קשה דאמר מתניתין היא דתנן בודק עד שמגיע לסלע ואמאי צריך להביא ראייה ממתניתין ולדמות צביעה לבדיקה זו דהא ע"כ רבא דידע ג"כ מתניתין סבר דלא דמי בדיקה דצביעה לבדיקת מתניתין ולא אמרינן מכח צביעה דנתק או נפל מעצמו וביותר הול"ל דמוכח מכלאים עצמו דלא בטל ואמאי לא בטל אי לאו דמהני צביעה ואפשר להכיר האיסור וע"כ בלא"ה נמי לא בטל ושפיר הקשו תוס' וצריך לתרץ משום דע"י התערובות נאסר ולא מוכח צביעה מברייתא ומשו"ה צריך להביא ממתניתין דוקא אלא דקשה לכאורה אי מהני צביעה אפילו בדאורייתא א"כ הוי בירור גמור א"כ מר זוטרא דאמר האי מאן דרמי חוטא דכתכ' בגלימי' ונתקי' ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מ"ט מדאורייתא שעטנז כתיב ואמאי סמך על האי דמסתמא נתקי' דהא אכתי איכא לברורי ע"י צביעה ולרמב"ם לא קשה כיון דמשום ספק מותר א"כ לא הוי בירור גמור דהא גם לאחר הצביעה צריכין אנו להתיר מכח ספיקא ולקולא אבל לשיטת הט"ז קשה וצ"ל דלא דמי בשלמא לענין ביטול שפיר אמרינן כל דאפשר להכיר האיסור בכל אופן שאפשר להכיר האיסור לא שייך ביטול משא"כ בדין דמר זוטרא דמקיל משום דתלינן דאיסור נפל בדרבנן ואיכא לברורי לא שייך כיון דצריך לצבוע דוקא והוא לא רצה שיהיה בגדו צבוע ולא גרע מהיכא דאיכא טרחא דלא שייך איכא לברורי וק"ל. ולפי דברינו מיושב קושית העולם דאביי דלא סבר דבב"ח חידוש סבר כרב חסדא דמהני צביעה ואפשר להכיר האיסור ומה"ט לא בטל.

אלא דעדיין קשה לשיטת הרמ"א דדוקא בכלאים דרבנן סמכינן אצביעה א"כ כמו שאמר מר זוטרא מ"ט מדאוריית' שעטנז כתיב ומפרש שבכלאים דרבנן איירי דלא לטעות דאפי' בדאורייתא סמכינן אהא א"כ גם רב חסדא אמאי לא קאמר נמי דבכלאים דרבנן אמר דינו דצובעו מותר ולא בדאורייתא וזה דקדוק חמור מכל הלין נ"ל ומכח קושי' הט"ז דראיית רב חסדא ממתניתין דבכלאים דאורייתא איירי דבאמת גם הרמ"א מודה דרב חסדא אמר דינו דצובעו מותר אפי' בכלאים דאורייתא אלא שהרמ"א החמיר משום דרבא מקשה מנ"ל לסבא הא אע"ג דודאי גם רבא ידע מתניתין וע"כ דחילק בין בדיקה דמתניתין ובין בדיקה דצביעה ומשו"ה פסק הרמ"א כרבא דלא סמכינן אצביעה בדאורייתא אבל בדרבנן בודאי גם רבא מודה לרב חסדא ואפילו בנתקי' ולא ידעינן אי נתיק אי לא סמכינן בכלאים דרבנן וכ"ש בצביעה דעדיף ועיין.

אלא שא"כ קשה על הרמב"ם דפסק דלא כרבא דקאמר מנ"ל לסבא הא ונ"ל לרמב"ם לשיטתו לא קשה לפי"מ שראיתי בש"ש שמעתתא א' פרק רביעי שכתב דאי ספק אסור מת"ת או רק מדרבנן להחמיר הוא מחלוקת בין האמוראי בש"ס פ"ק דחולין דף יו"ד בבא זאב ונטל בני מעיים דאמר רבא שם מ"ש ספק סכנה לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא וא"ל אביי ולא שאני לן בין איסור לסכנתא דהא ספק טומאה ברה"ר ספיקא טהור ואלו ספק מים מגולין אסורין וא"ל רבא התם הלכתא גמירי מסוטה מה סוטה ברה"י אף טומאה ברה"י וכתב והסביר המחלוקת דרבא סבר דספק איסור מה"ת להחמיר א"כ ע"כ ספק טומאה ברה"ר דטהור מסוטה גמרינן דדוקא ברה"י טמא אבל אביי ורב שימי שם סברו דספק מה"ת להקל א"כ לא צריכין למילף מסוטה דברה"ר טהור ספק יע"ש וא"כ רבא לשיטתו דספק מה"ת להחמיר וכיון דלהרמב"ם הא דסמכינן אצביעה הוא משום דספק מה"ת להקל שפיר אמר רבא לשיטתו מנ"ל לסבא הא אבל רב חסדא סבר מה"ת להקל כמו שפסק הרמב"ם לפי האמת משום דאנן פסקינן דלא אמרינן במקום נקב ניקב ומשו"ה פסק להקל בצביעה ולא קשה עליו מרבא ועיין.

והנה הרמב"ם כתב עוד באותו פרק דעושין מכלאים תכריכין למת שאין במתים מצוה ובתוס' הקשו מהא דמנחות דבהאי שעתא בודאי רמינן משום לועג לרש וחלקו בין איסור כלאים לציצית ששקולה כנגד כל המצות אלא שקשה על הרמב"ם שלא הביא הא דש"ס מנחות דבהאי שעתא בודאי רמינן ועיין בשו"ת כ"ס או"ח סימן ד' באריכות דמישב דברי הרמב"ם שהלך בשיטת רבינו יודא בתוס' ע"ז דשמואל לשיטתו דסבר מצות אין בטילות לעתיד לבוא ומשו"ה שייך נמי לועג לרש כיון שיעמוד באיסור כלאים משא"כ ר"י דסבר מצות בטלות לא שייך נמי לועג לרש וכן כתב הרשב"א בחדושיו ברכות דף י"ח ומשו"ה לא הביא הא דבהאי שעתא ודאי רמינן ובזה היה מיושב נמי קצת הא דהקשה מג"א בסי' י"ט על הב"י שסבר דאפילו לשיטת הרמב"ם דסבר דכסות יום חייב בלילה בציצית בעשה טלית לצורך תכריכים אעפ"י שלבשו פעמים בחייו פטורה כמבואר בש"ס מנחות מ"א ע"א ומודה שמואל בזקן שעשאו לכבודו שהוא פטור דא"כ אמאי קאמר ש"ס ומודה שמואל והא גם להלכתא דציצית חובת גברא נמי פטור בזקן שעשאו לכבודו ומשו"ה חולק המג"א וכתב דוקא לשמואל דסבר חובת טלית פטור משא"כ אי אמרינן חובת גברא באמת חייב יע"ש ולפי דברי רבינו יודא ורשב"א יש לדחות משום דמסיים בזקן שעשאו לכבודו בהאי שעתא בודאי רמינן ליה וזה דוקא לשמואל לשטתו ומשו"ה נקט ומודה שמואל אבל באמת גם לדידן פטור ולא קשה כ"כ על הב"י כמובן.

אלא שבתי וראיתי שא"א לומר ולתרץ דברי הרמב"ם דלא נקט הא דבהאי שעתא בודאי רמינן משום דסבר דאתיא לשמואל דוקא דסבר אין בין עוה"ז לימות המשיח וכו' ומוכח דסבר מצות אין בטילות לעתיד לבוא ותליא נמי בזה אי שייך לועג לרש דהא הרמב"ם בפי"ב מהל' מלכים הביא הא דשמואל דאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעיבוד מלכיות ואפי"ה פסק כר"י דמותר אפילו לקברו בכלאים דהא כתב סתם דעושין מכלאים תכריכים למת משמע אפילו לקברו וע"כ סבר דלא תליא זה בזה אי מצות בטלות לעתיד לבוא דהא דמצות בטילות לע"ל לאחר התחיה איירי כמו שאמר ר"י במתים חפשי דלאחר התחיה דוקא בטלין והא דאין בין עוה"ז לימות המשיח היינו אלו אשר בזמן הזה עודנה בחיים חיותם או דסבר הרמב"ם בפשיטות כהאי תנא בירושלמי סוף כלאים דאין כסות שיורדת עמו עולות עמו וא"כ עדיין קשה מסוגיא דמנחות דלא הביא הא דבהאי שעתא ודאי רמינן ולפע"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם לפי שכבר הקשה בתוס' על הרשב"ם דרצה לומר דבכלאים לא שייך לועג לרש משום דגם בחי כה"ג מותר דאינו נהנה ממנו דהא גם בציצית נמי ליכא מה"ט דאינה נהנה משום לועג לרש וע"כ צ"ל דאפילו שאינו נהנה מ"מ מחזי משום לועג לרש אע"ג דבחי כה"ג נמי פטור מ"מ במת מחזי טפי משום לועג לרש וא"כ י"ל זה דוקא לשמואל דסבר דכלי קופסא חייב בציצית אע"ג דבשעה שמונח בקופסא לא נהנה מ"מ כבר רמינן חיוב ציצית על טלית אף בשעה שאינה נהנה ממנו אע"ג דצריך עכ"פ שיהיה הטלית מוכן להנות ממנו כדילפינן מכסותך מ"מ כיון שיש חיוב ציצית אף בשעה שאינו נהנה ממנו מחזי כלועג לרש אע"ג דמת נמי אינו נהנה ממנו משא"כ לדידן דפסקינן חובת גברא ולא משכחת חיוב ציצית כלל בלא הנאת לבישה גם במת לא שייך לועג לרש משום דלא נהנה ומשו"ה דוקא לשמואל דפסק כלי קופסא חייב קאמר בהאי שעתא בודאי רמינן משא"כ לדידן דפסקינן כרב ומשו"ה השמיט הרמב"ם הא דש"ס מנחות כנ"ל נכון ומפני הכנסת שבת הקצרתי במקום שיש להאריך פה פ"ב ל"ג למבנ"י תר"מ לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה