אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק יורה דעה › תשובה פב

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק יורה דעה · תשובה פב

תשובה פא

שלום וכ"ט לכבוד אחי הרב המופלג בהפלגת חכמים מורג חרוץ ושנון עדני העצני ז"ר יפ"ת בנש"ק כש"ת מו"ה שלמה סופר נ"י רב בק"ק דערעטשקע יע"א.

מכתבך עם בישור כל טוב מצדך קבלתי ע"נ ושמחתי לדעת שלום תורתך עם תלמידים סביב לשולחנך האוכלים מלחמך לחם של תורה וראיתי דבריך טובים בסוגיא דח"ש והצעת לפני ישוב דברי הרמב"ם בפ"ד מה' שבועות.

ואענה גם אני את חלקי אשר חנני החונן לאדם דעת תורה והנה הרמב"ם פסק שם מי שנשבע שלא יאכל ח"ש נבילות חל השבועה ואפילו בהן נמי חל דלא כשיטת תוס' בשבועות כ"ג דלא חל בהן אפילו אי חל בלאו והרשב"א בתשובה מקשה על הרמב"ם מסוגיא דיומא דרצה מתחלה לומר לר"ל אפילו אי ח"ש רק מדרבנן אסור אפ"ה לא חייב קרבן שבועה ואח"כ אמר וכ"ת כיון דאית ליה היתר מה"ת חל עליה קרבן שבועה משמע אי הוי ח"ש מה"ת בודאי לא חל קרבן שבועה ומשו"ה פסק הרשב"א דלר"י דח"ש אסור מה"ת לא חל שבועה ונדחק בסוגיא דשבועות דמשמע מהא דמקשה ר"י מ"ט לא אמר כר"ל דשבועה חל על ח"ש וכתב דהקושיא הוי רק לרב ושמואל אי סברו דח"ש רק מדרבנן או דבאמת היה יכול לתרץ דלר"י לא חל ודוחק וצריך ליישב לפי"ז ג"כ סתירת הסוגיא דביומא משמע כדדייק הרשב"א דשבועה לא חל על ח"ש אי אסור מה"ת ובשבועות משמע להיפך.

ונלענ"ד ליישב דהנה התוס' בשבועות מקשה מאי קמשני ר"י דמוקי לה כדברי הכל דהא יכול לאוקמי מתניתין במפרש ח"ש וגם רבנן מודים והוי כד"ה ומתרץ בתוס' דא"כ הוי משמע דוקא במפרש אבל בסתם לא ולר"ע אפילו בסתם נמי ועדיין לא הוי כד"ה.

ובאמת דברי התוס' תמוהין דהא בכולל נמי יש לדייק כן דהא דצריך כולל ובפרט לפי שיטת התוס' דאיירי דוקא במפרש שחוטות ונבלות זה דוקא לרבנן אבל לר"ע בלא כולל נמי חל דהא דעתו על כל שהוא א"כ נמי יש לדייק דלא כר"ע ומצאתי אח"כ שכבר הרגיש בזה בס' מהרשש"ך בחידושיו לשבועות והניח בצ"ע.

ונ"ל לתרץ קושי' תוס' דהנה כבר הקשה המל"מ דמאי פליגו רבנן דסברו דדעתו לאסור רק כזית ור"ע דסבר דאוסר אפילו בכ"ש דאי אכילה בלשון בני אדם כזית מ"ט דר"ע ואי כ"ש נמי משמע א"כ מ"ט דרבנן דאי אפילו אכילה של תורה בכזית מ"מ בשבועה הכל הולך אחר לשון בני אדם והאריך ומפלפל שם בדברי הרא"ם דסבר דסתם אכילה של תורה בכ"ש רק דאתיא הלכה לענין עונשין בכזית ושאר מפרשים סברו דסתם אכילה משמע כזית כדמשמע מהא דאמר ר"ל אכילה אמר רחמנא וליכא יע"ש.

והנה המל"מ רצה להסביר מחלוקת של רבנן ור"ע בין לשיטת שאר מפרשים דסתם אכילה בכזית ובין לשיטת הרא"ם דסתם לשון אכילה בכ"ש אבל אנן לעצמינו נוכל לומר באמת דבהא פליגו רבנן ור"ע דהכל סוברים דאין אדם אוסר יותר ממשמעות לשון אכילה של תורה ורבנן סברו דסתם אכילה של תורה בכזית ומשו"ה גם הוא אינו אוסר את עצמו יותר מכזית ור"ע סבר דסתם לשון אכילה בכ"ש ומשו"ה אוסר נמי את עצמו בנשבע שלח יאכל כמשמעות אכילה של תורה דהוי בכ"ש ומאי דרצה המל"א לומר דגם רבנן סברו כשיטת הרא"ם ואפילו דעתו בכ"ש לענין עונשין דעתו דוקא בכזית כבר חולק על זה האבני מלואים בתשובותיו דא"א לומר כן כיון שהוא אומר בפירוש ונשבע שלא יאכל דהוי בכ"ש א"כ אם אינו רוצה שיענוש רק על כזית הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה יע"ש וע"כ רבנן סברו דסתם אכילה בכזית ולפי"ז י"ל אי שבועה חל על ח"ש או לא תליא בפלוגת' זו אי סתם אכילת בכ"ש או בכזית לפמ"ש הר"ן בחידושיו להסביר הא דשבועה חל על ח"ש אע"ג דאסור מה"ת היינו משום דאינו מפורש בתורה ולא אתיא רק מדרשא כמו ח"ש דמרבינן מכל חלב וא"כ זה דוקא אי סתם אכילה בכזית וח"ש רק מרבוי דכל אבל אי סתם אכילה בכ"ש והל"מ רק לענין עונש אע"ג דאי לאו ריבוי דכל הוי אמרינן דהל"מ אתיא להוציא הקרא מפשטי' מ"מ עכשיו דאתי וגילה קרא דכל דגם ח"ש אסור ופשטא דקרא אתיא על כ"ש מקרי מפורש בתורה ואין איסור שבועה חל עליו וא"כ לר"ע דסבר דאדם אוסר את עצמו בכ"ש וסבר ע"כ דסתם אכילה בכ"ש א"כ לר"ע לא חל שבועה על ח"ש וזה שמתרץ הש"ס על ר"י דלא אמר כר"ל משום דמוקי לה אליבא דכ"ע ולר"ע א"א לאוקמי כמ"ש ומיושב קושי' תוס' דלא יכול לומר נמי במפרש.

ויש לישב נמי סתירות הסוגיא וקושי' הרשב"א מסוגי' דיומא הא דרצה מתחלה לומר דאפילו באיסור דרבנן לא חל שבועה היינו לשיטת הרמב"ם דכל איסור דרבנן הוי מה"ת מלאו דלא תסור וכמ"ש רש"י ביומא בפירוש דלא חל משום לאו דלא תסור ובאמת הקשו על הרמב"ם דסבר דכל דרבנן הוי דאורייתא א"כ לא יחול שבועה על ח"ש אפילו לר"ל אלא שמתרצים לפי דברי הר"ן דכל שאינו מפורש בתורה חל עליו שבועה וה"נ אע"ג דעובר על לאו דלא תסור מ"מ האיסור ח"ש אינו מפורש ועיין באבני מלואים בתשובותיו א"כ משו"ה קאמר יכ"ת כיון דאית ליה היתר מן התורה הכונה דמן התורה יש היתר לח"ש דאינו מפורש אע"ג דבאמת אסור משום לאו דלא תסור אבל מ"מ מן התורה יש היתר ובזה מדויק דלא קאמר כיון דמותר מן התורה או דאסור רק מדרבנן וא"כ כונת סוגיא דיומא ג"כ דלא חל רק כיון שאינו מפורש בתורה האיסור אע"ג דבאמת אסור מה"ת וזה כסוגי' דשבועות ולא קשיין אהדדי ול"ק על הרמב"ם מסוגיא דיומא. אלא דא"כ צריכין אנו לומר להרמב"ם דפסק כחכמים דאדם אוסר עצמו רק בכזית וכן שבועה חל על ח"ש משום דסבר דלשון אכילה שבתורה הוי כזית.

ובאמת מהרמב"ם בפ"י מהל' מלכים הל' י' שכתב דלא ניתנו שיעורין לבני נח אלא לישראל בלבד והטעם כבר כתב בספרן של אחרונים משום דסבר הרמב"ם דלשון אכילה בכ"ש ורק לעונשין הל"מ ולב"נ לא ניתנו הלכה אבל אי לשון אכילה בכזית א"א לומר דיאסור לב"נ אפילו בכ"ש ולשנות משמעות הלשון. ומאז ישבתי ותרצתי בזה קושי' הצל"ח בסוגיא דחזקיה ור' אבוה בפסחים על הרמב"ם דמקשה שם והרי אבמה"ח ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אבמה"ח לב"נ וכו' דילמא ר"נ סבר כר"ל דח"ש מותר מה"ת וא"כ לא אסור בהנאה מה"ת אבל לב"נ מ"מ אסור משום לפני עור דלדידי' לא נאמרו שיעורין ואפילו בכ"ש חייב והניח בצ"ע ולדידי ל"ק דהא כל טעמא דהרמב"ם משום דסבר סתם אכילה בכ"ש אבל אי אכילה בכזית גם לב"נ בכזית ומבואר במל"מ דר"ל דסבר ח"ש מותר מה"ת ע"כ סבר דסתם אכילה בכזית ומשו"ה אמר אכילה אמר רחמנא וליכא וא"כ לר"ל גם לב"נ ליכא איסור בכ"ש והרמב"ם להלכתא כר' יוחנן כתב שפיר דבן נח חייב בכל שהוא ומקשה הש"ס שפיר מר' נתן וא"כ מוכח דרמב"ם ע"כ סבר דסתם אכילה בכ"ש ולא א"ש תירוצי ע"כ בחרתי לי דרך אחר יותר נכון בדברי הרמב"ם וליישב ג"כ קושי' תוס' דנ"ל הא דשבועה חל על ח"ש או לא תליא אי כוי בריה בפני עצמה או ספיקא הוי דהא ר"י יליף דח"ש אסור מכל חלב וגם מרבינן כוי ממנו וכ' תוס' הא דצריך ר"י לסברת חזי לאצטרופי ואמאי לא אמר מטעמא דקאמר בסמוך דיליף מכל חלב ותירצו דאי מקרא דכל הו"א דעיקר קרא אתיא לכוי דמסתבר טפי לרבות וח"ש רק מדרבנן ואסמכוה אקרא אבל מצד סברת חזי לאצטרופי מרבינן תרווייהו כוי וח"ש וא"כ י"ל בודאי אם אי אפשר לרבות מכל רק ח"ש מקרי נמי מפורש בתורה כי כל מיותר לגמרי וע"כ לא אתיא רק לח"ש והוי כמו מפורש אבל אם אפשר לרבות מכל כוי ומסתבר טפי רק משום דיש ג"כ סברא לח"ש משום חזי לאצטרופי מרבינן נמי ח"ש זה לא מקרי מפורש בתורה דהא רק מסברא מרבינן וי"ל נמי דאתיא כל לכוי אלא שזה ניחא אי אמרינן כוי בריה בפני עצמה ויש לרבות מכל כוי אבל למ"ד דכוי ספיקא הוי א"א לרבות מכל רק ח"ש א"כ אי אמרינן באמת דח"ש אסור ע"כ ילפינן מכל דהא אין לנו דרשה אחרת והוי כמו מפורש בתורה והא דאמר ר"ל ע"כ אסמכתא הוא משום דכוי ספיקא הוי היינו דאין ראיה מברייתא דדרשה גמורה הוא רק כמו כוי אסמכתא כן ח"ש אבל י"ל ג"כ דח"ש אסור מכל וכוי א"א לרבות משום דהוי ספיקא וא"כ שפיר מקשה לר"י בשבועות מ"ט לא אמר כר"ל אע"ג דח"ש אסור מ"מ ר"י סבר כוי בריה בפני עצמה הוא עיין בר"ן חולין פ' הזרוע קל"ב דמוכיח מר"י שם דע"כ סבר דכוי בריה בפני עצמה וכ' הר"ן שם דגם הרמב"ם פסק דכוי בריה בפ"ע ומשו"ה חל על ח"ש אבל הסוגיא דיומא דקאמר וכ"ת משום דאית ליה היתר מה"ת חל עליה שבועה דמזה הוכיח הרשב"א דאי הוי מה"ת באמת דלא חל היינו משום דאזיל השתא לר"ל ואי היה סבר ר"ל ג"כ דאסור מה"ת בודאי לא היה חל עליו שבועה משום דהוא סבר ספיקא הוי כמו שהוכיח ר"ל מכח זה דגם ח"ש אסמכתא וא"כ ח"ש מפורש בתורה דא"א לרבות מכל רק ח"ש ואין כאן סתירה בסוגיא וא"ש דפסק הרמב"ם דשבועה חל על ח"ש לשיטתו דפסק כוי בריה בפ"ע וממילא ח"ש לא הוי מפורש כאשר בארתי והדברים נכונים.

ואם כנים דברינו מיושב ע"נ קושי' תוס' דלא יכול לאוקמי במפרש וד"ה דהא כ' התוס' ביומא ד"ה כוי בריה וכו' הא דאמר ר' יוסי כוי בריה בפני עצמה היינו ספק חיה או בהמה וסבר כוי ספיקא הוי וא"כ לר' יוסי גם ר"י מודה דלא חל שבועה על ח"ש וא"כ לא אתיא מתניתין כד"ה ולא קאי על פלוגתא דרבנן ור"ע רק על ר' יוסי והתנאים דסברו כוי ספיקא הוי ומשו"ה לא יכול לאוקמי במפרש.

ובזה יש ליישב דקדוק עצום שי"ל בסוגיא דשבועות דהא גם רב ושמואל אמרי כר"י בכולל ואמאי מקשה רק ר"י מ"ט לא אמר כר"ל ולא מקשה גם על רב ושמואל אלא שבאמת לרב ושמואל אין להקשות די"ל דהם באמת סברו להלכתא כוי ספיקא הוי ולא רצו לאוקמי מתניתין דלא כהלכתא עיין בתוס' חולין ק"ג ע"א ד"ה מי סבר ר"י וכו' אבל ר"י דסבר להלכתא דבריה בפני עצמה הוא ולדידי' לא מפורש ח"ש משום הכי מקשה שפיר רק לר"י ונכון בעזה"י.

ועוד יש לנו ישוב על הא דלא מקשה ג"כ על רב ושמואל לפי מה שראיתי בחדושי אאזמ"ו בעל ח"ס זצ"ל שמקש' על הא דאמר ר"ל אי אתה מוצא אלא אי במפרש ח"ש ואליבא דרבנן או בסתם אליבא דר"ע דמשמע דא"א לאוקמי מתניתין באופן אחר דהא גם יש לאוקמי במפרש שלא כדרך הנאתן והעלה מכח זה דר"ל דסבר הנאת מעיו בעינן גם שלא כדרך הנאתן חייב משום דהכל תלוי לר"ל במלוי כרס גם שלכדה"נ הוי מלוי כרס ולפי"ז לפמ"ש תוס' בתירוץ שני דע"כ הקושי' ר"י מ"ט לא אמר כר"ל היינו דהוי לאוקמי בשלא כדרך הנאתן דבח"ש לא משכחת הן וא"כ י"ל דלרב ושמואל א"א להקשות דילמא סברו כר"ל דהנאת מעיו בעינן וגם שלכד"ה אסור אבל לר"י דסבר בפירוש בפסחים כ"ד ע"ב דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן משום דהלך לשיטתו דהנאת גרון בעינן מקשה שפיר ר"י מ"ט לא אמר כר"ל וק"ל.

והנה ממה שהקשה הצל"ח בפסחים משמע דפשיטא ליה דגם ח"ש באיסור הנאה לר"ל ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן ובמח"כ לא ראה לפי שעה הירושלמי תרומו' פ"ו שאמר מודה ר"ל באיסור הנאה דח"ש מה"ת ועיין בס' קהלת יעקב אריכות נפלא בדיני ח"ש והאריך ג"כ באיסור ח"ש גבי הנאה ולא ידע טעמא מפני מה יהיה ח"ש מה"ת אסור לר"ל ומפלפל שם אי גם בא"ה צריך כזית או לא.

ובצל"ח הוכיח דע"כ גם לענין איסור הנאה צריך כזית דא"כ לשיטת הסוברים דלוקין על הנאה יהיה לוקין על פחות מכשיעור בחמץ ולמה צריך כזית ונ"ל טעמא לסברת הירושלמי דמחלק בין א"ה לאיסור אכילה בשנקדים ליישב קושית תוס' יו"כ דמקשה לר"י דח"ש אסור מה"ת בכל איסורין מ"ש דאשמעינן תנא דוקא ביו"כ ומיישב בזה דקדוק אחר שקאמר הש"ס הניחא לר"י שדרך שמעיינים לבקש איזה קושי' או דוחק לאותו אמורא דנאמר עליו הניחא וכ' שזה הקושי' דמ"ש דאשמעינן תנא דח"ש אסור ביוה"כ טפי מבשאר איסורין ועיין שם.

ולדידי נ"ל בשנסביר תחלה סברת ר"י משום דחזי לאצטרופי וכתבו האחרונים הח"ץ והפרמ"ג יו"ד סי' ס"ג וס"ה די"ל דילמא ישכח ויאכל כזית שלם או שיאכל עוד איסור בכדא"פ ויצטרף אח"כ לשיעור שלם ובאמת דוחק לומר כן שהאיסור משום שיאכל עוד ולקרב הדבר יותר י"ל לפי מה דמבואר בש"ס ס"פ גה"נ לר"י באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלה חייב משום דסבר הנאת גרונו בעינן אבל לר"ל דסבר הנאת מעיו כתב רש"י אם אכל ח"ז ואח"כ הקיאו ממעיו וחזר ואכלה פטור משום דלר"ל הכל תלוי במלוי כרס וא"כ לר"י יכול לבוא לידי איסור מלקות או כרת בח"ז לבד אם יכנסו לגרונו וחזר והקיאו ויצטרף אח"כ לשיעור שלם ולא צריך לאכול יותר ובח"ז לבד יכול לעבור וזה ניחא לר"י דסבר הנאת גרונו אבל ר"ל דסבר הנאת מעיו ליכא אופן שיתחייב על ח"ש דהא הנאת מעיו ס"ל וכזית שלם בעינן כמ"ש רש"י ומשו"ה ל"ל סברת חזי לאצטרופי וזה הסבר נכון בטעם פלוגתתן אלא לפי"ז אם כל טעמא דר"י משום דחזי לאצטרופי כה"ג בהנאת גרונו א"כ לפי מה שכייל והשריש לנו אאמו"ז בעל ח"ס זצ"ל הובא בשו"ת ח"ס או"ח קכ"ז וכ"ס סי' צ"ו וקי"א דביו"כ לכ"ע בהנאת מעיו תליא משום דתליא ביתובי דעתא וזה ליכא רק בהנאת מעיו וא"כ יהיה ח"ש מותר ולא מוכח זה מכל חלב די"ל דוקא באיסורין דתלויין בהנאת גרונו וי"ל דזה קמ"ל מתניתין דגם לענין יו"כ ח"ש אסור והטעם באמת צ"ל משום דחזי לאצטרופי כמו שהסברו האחרונים משום שמא ישכח ויאכל כזית שלם בב"א או בכדא"פ.

ומיושב נמי שפיר דקאמר הניחא דמשמע דיש איזה דוחק גם לאותו אמורא וזה הוא הקושי' גם לאותו אמורא דהא לא מוכח רק בשאר איסורין משא"כ לענין יו"כ אף די"ל גם חזי לאיצטרופי בכה"ג מ"מ אינו מוכח מקרא דכל חלב ויש לחלקו כמו שכתבתי והשתא י"ל באמת הא דסבר ר"ל ח"ש מדרבנן ול"ל סברת חזי לאצטרופי היינו היכא דתלי' בהנאת מעיו וחזי לאצטרופי דילמא יאכל כזית שלם בב"א או בכדא"פ אבל חזי לאצטרופי בהנאת גרונו דקרוב וסברא יותר גם ר"ל מודה ול"צ קרא לזה משום דמסתבר הוא כמ"ש בירושלמי וא"כ באיסורי הנאה דגם ר"ל מודה דחייב בהנאת גרונו דהא נהנה ואפילו מטעמת לבד בלי שיכנוס לגרון כ' בח"ס אהע"ז סימן צ"ד בח"ר דאסור מה"ת ורק באיסורי אכילה מטעמת דרבנן וא"כ משו"ה שפיר קאמר הירושלמי דמודה ר"ל באיסור הנאה דח"ש אסור מה"ת ואף לדברי הפרמ"ג סימן ס"ה במשבצות שכ' דבהנאה לא נאמר הלכה דכדא"פ רק באיסור אכילה נ"ל דזה דוקא אם נהנה שלא ע"י אכילה אבל אם נהנה ע"י אכילה בודאי גם לענין הנאה כזו אמרינן כדא"פ כמו לענין איסור אכילה וצריך שפיר צירוף וזה נכון בעזה"י ועיין בצל"ח פסחים בסוגיא דתרומת חמץ ל"ג ע"א בתוס' ד"ה ומינה מה תרומה וכו' שכתב דגבי הנאה בדבר שאינו אכילה לא שייך בכדי אכילת פרס יע"ש.

ובפשוט יש ליישב קושי' תוס' יו"כ דמשו"ה אשמעינן תנא דח"ש אסור ביו"כ לפמ"ש מהרלב"ח דרמב"ם נקט קרא מיוחד דלא יאכל לענין כ"ש דחמץ משום דאין למילף מחלב דאין היתר לאיסורו, משא"כ חמץ וא"כ ע"כ הא דביו"כ ח"ש אסור אע"ג דהמאכל והמשתה מותר קודם ואחר יו"כ וכן בנזיר ובשבועה משום דילפינן מחמץ וא"כ נקט התנא רבותא דאפילו ביו"כ אסור ואע"ג דחמץ אסור בהנאה מ"מ ילפינן מחלב וחמץ מהצד השוה שח"ש אסור אלא שראיתי בקהלת יעקב שמתמה א"כ בנבילה ושאר איסורי לאוין מנ"ל דאסור דהא יש למיפרך מה לחלב וחמץ דאסור כרת ונ"ל דמה"ט באמת כתוב בתשובת הרשב"א דילפינן ג"כ מהא דכתיב בקרא כל נבלה לרבות ח"ש יע"ש.

ובחידושי למס' חולין בלימוד הישיבה הקשיתי לר"ל דח"ש מותר א"כ אמאי אמרה תורה לגר אשר בשעריך תתנה להקדים נתינה לגר דהא גם ישראל יכול לאכול פחות מכשיעור וכמה בני אדם יאכלו כל אחד פחות מכשיעור ולמה צריך לתנה לגר או למכרה לנכרי ואמרתי דיש לכאורה מזה ראיה לדברי פרמ"ג בפתיחה להלכ' שחיטה דעשה שאינו זבוח חל אפילו פחות מכשיעור ולכ"ע אסור מה"ת והארכתי בזה ליתן טעם לפלוגתתא דר"מ ור"י אי דברים ככתבן או לא ואכ"מ ואח"כ מצאתי אחר זמנים טובא בחדושי אאמז"ו בעל ח"ס שכתב לחזקיה דסבר להקדים נתינה לגר מוכח מהאי קרא באמת דח"ש אסור ול"צ לדידי' ריבוי דכל ומיושב בזה קושי' שער המלך בפ"א מה' חו"מ יע"ש.

והנה באמת מה שחידש הפרמ"ג דעשה דזבחת אפילו בפחות מכשיעור משום דבאכילת רשות לא נאמרה הל"מ כזית דוקא וכן העלה בכמה מקומות בספרו ראש יוסף כבר פלפל בעצמו שמדברי הרמב"ם שכ' דשבועה חל על ח"ש דנבילה לא נראה כן ובאמת קשה ג"כ מסוגיא דשבועות דמוקי ר"ל בח"ש והא במתניתין קתני נמי נבילה ובנבילה ע"כ מודה דאסור ח"ש ואף דלר"ל י"ל דמוקי מתניתין בנבילת עוף ולדידיה דאין שחיטה לעוף מה"ת ליכא ג"כ עשה דזבחת וח"ש דקאמר משום שקצים ורמשים אבל מאי מקשה לר"י ויש לדחות דהא דמפלפל רק בדברי רמב"ם ולא מדברי ר"י משום די"ל כמ"ש בתוס' דהקושיא לר"י הוא רק בשביל שלא כדרך הנאתן וגם בעשה דזבחת שלכדה"נ מותר אע"ג דלענין אכילה הוי בכ"ש מ"מ ממועט מלשון אכילה שלכדה"נ.

ומצאתי בס' גינת ורדים מבעל פרמ"ג ז"ל שכתב בכלל נ"ח כן בעצמו ומביא ראיה מתוס' פסחים כ"ה ע"ב דגם בחולין שנשחטה בעזרה מותר שלכדה"נ ועיין בכ"ס סימן צ"ו שמפלפל שם בזה בתוס' נזיר י"ז ע"א ומשו"ה הביא ראיה מרמב"ם דכ' בפירוש דשבועה חל על ח"ש נבילה ויש ליישב בזה קושי' תוס' בשבועות דלא מוקי במפרש ואליבא דכ"ע די"ל הא דאמרינן עשה שאינו זבוח וילפינן מוזבחת מבקרך לר"מ דסבר בחולין ק"ב ע"א דאבמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בחיה ועוף משום דכתיב רק וזבחת מבקרך וצאנך וקאי גם על אבמ"ה וא"כ כמו דאמרינן באבמ"ה דוקא בהמה ולא חיה ועוף מכ"ש עשה דוזבחת דלא קאי רק על בהמה משא"כ לרבנן דסברי דאבמ"ה נוהג בחיה ועוף ג"כ י"ל דעשה דוזבחת נוהג גם בחיה ועוף וי"ל הא דמקשה לר"י מ"ט לא אמר כר"ל דיש לאוקמי מתניתין בחיה ועוף וסתם מתניתין ר"מ דליכא אבמ"ה בחיה ועוף וע"ז מתרץ דמוקי ככ"ע אפילו לרבנן וא"כ לא יכול לאוקמי בח"ש משום עשה דוזבחת דשייך אף בח"ש וזה א"ש לתירץ ראשון שבתוס' דהקוש' משום ח"ש וכן א"ש תירוצו לשיטת הרמב"ם דשבועה חל על ח"ש אבל לפי תירץ שני דהקושיא בשביל שלכדה"נ ולפמ"ש הגינת וורדים דמ"מ שלכדה"נ מותר הדרא קושית תוס' וצריכים אנו לישובים אחרים שכתבתי ועיין בח"ס יו"ד סי' ע' שרצה לומר גם לר"מ עכ"פ בשר מן החי נוהג גם בחיה ועוף דיליף במ"ה מקרא אחר ומתוס' חולין ל"ב דקאי שם לר"י לא משמע כן ועיין בס' ראש יוסף שם ודו"ק.

והנה א' מהראיות שהביא הפרמ"ג לחידוש דינו הוא מכח קושית תוס' דהאיך אבמ"ה חל על עשה דוזבחת דהא אבמ"ה הוא משהו בשר גידין ועצמות ואיסור חל על חצי שיעור ע"כ דעשה דוזבחת הוא ג"כ על חצי שיעור ולפי מה שהעלה בח"ס סימן צ"ב לישב קושית הפלתי סימן פ"ז אמאי לא יחול איסור בב"ח על חלב ללוי דחייב על חזי זית בשר וחצי זית חלב וכן לרב בבא מיורה גדולה דהא איסור חל על ח"ש ותירץ דלא חל על ח"ש רק אם בשביל איסור השני יהיה הח"ש איסור בפני עצמו כמו בשבוע' דאסור הח"ש לחוד אבל בב"ח דלא חייב רק אם אוכל עם החלב וצריך לצרף לכזית ואין לוקין גם בשביל איסור השני בח"ש לא מקרי חמור ודבריו נכונים מאד.

ואני נכדו מצאתי און וראיה לדבריו הקדושים מדברי תוס' חולין ספג"ה ק"ב ע"ב בד"ה שאין בו וכי' שכתבו דאין לאוקמי באבר שאין בו כזית בשר ומצרף כמו ח"ש מטרפה אחרת דמחייב משום טרפה ולא משום במה"ח דא"כ אמאי לא חל איסור אבמה"ח על טרפה לר"ל דח"ש מותר מה"ת ובראש יוסף הרגיש שם דהא לשיטת תוס' בשבועות גם לר"י חל על ח"ש ולמה כתבו רק לר"ל ולפי דברי קדוש זקני זצ"ל א"ש כיון דצריכין אנו לצירוף הגידין ועצמות לא חל על ח"ש לר"י וא"ש.

ובזה מיושב נמי קושית פלתי סימן ס"ב בד"ה ובזה מיושב וכו' דמקשה על רש"י דמפרש בדף ק"ג דאבמ"ה הוי כולל מגו דחל על ב"נ ולא פירוש דהוי כולל משום מגו דחל על אברים דלית בהן כזית בשר רק ח"ז דהא רש"י פיר' כן לר"י דסבר ח"ש אסור מה"ת ולא יכול לחול על ח"ש משום דלא נאסר גם אח"כ רק בצירוף גידין ועצמות ומשו"ה מוכרח רש"י לפרש רק משום כולל לב"נ.

ועוד יש ראיה מש"ס בכורות דף י' ע"ב דאמר חלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא חלב לחודיה שרי דילמא בב"ח אסור באכילה והנאה וכו' והקשו באחרונים בנוב"י ורי"ט אלגזי בבכורות שם דהא בח"ז בשר וח"ז חלב מצטרפין וא"כ מצד אבמה"ח לא הוי לוקין דהא לא הוי רק ח"ז אבל משום בב"ח לוקין ובס' גינת וורדים כלל נ"ח הוסיף עוד דא"ל דהוכחת הש"ס משום דלא הוי חל איסור בב"ח על אבמה"ח דחלב דהא תוס' וכמה פוסקים סוברים דאיסור חל על ח"ש יע"ש ולפי חילוקו של אאזמ"ו בעל ח"ס ז"ל באמת כן דהוכחת הש"ס דלא הוי חל על ח"ש משום דלא נאסר הח"ש בפ"ע מכל דין הבאתי ראי' ועשיתי סמוכים לדברי קדוש זקני זצ"ל וזכותו יגן עלי.

ובגוף חילוקו של פרמ"ג דרצה לחלק בין אכילת רשות דלא הוי משמעותו כזית דהלכתא דאכילה בכזית לא נאמרה רק במניעת לאו או בעשה א"כ בברכות מ"ט ע"ב דקאמר ר"י דחייב לברך על כזית מדכתיב ואכלת והא הכא האכילה רשות היא ואפי"ה הוי בכזית דוקא ולפוסקים דס"ל דהוי רק אסמכתא ובכזית נמי אינו מחייב רק מדרבנן יש לדחוק אבל להני שיטות דפסקו דהוי דרשא גמורה וחייב מה"ת בכזית לברך צ"ע דהא באכילת רשות אכילה אפילו כ"ש משמע ומשמע מזה דלא כחדוש דינו של הפרמ"ג ועיין הארכתי קצת לשעשע עמך בדברי תורה וה' יאיר עינינו בתורתו כחפץ אחיך הנאמן הדש"ת פ"ב יום ג' לסדר נח תרל"ט לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה