שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק יורה דעה · תשובה לח
שלום לך תלמידי המופלג חו"ש ז"ר מו"ה יצחק דאזנער בע"מ וויען יע"א.
מכתבך קבלתי ע"נ ושמחתי לראות כי אתה שוקד על התורה ועסקך כעת בסוגיא דמכריזין חולין דף צ"ה ע"א ופלפולך בדברי הרי"ף שעמד עליו הפלתי סי' ק"י שהשמיט הנך עובדי דנאמרו בהאי טבחא הן לישנא קמא והן לישנא בתרא ולא לחנם הביאו הגמרא דיש ללמוד ממנו כמה דינים ולמה לא זכרו והלך בדרך פלפול רחוק במח"כ ולדידי נראה דבפשוט יש לתרץ דהנה הר"ן כתב דהני תרי לישנא איירי במקום שהעמידו על שורת הדין ולא תקנו כלל להכריז ובדין שיכולין ליקח כיון דרוב טבחי ישראל ואזלינן בתר רוב אבל ממילא לא יכולין למכור טרפות כמו בבגד שארג בו כלאים שאסור למכור לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל ועיין ברשב"א ובר"ן ולישנא קמא סבר אע"ג דעשה שוטה זו שלא כהוגן מ"מ לא נאסר כל המקולין דאזלינן בתר רוב ולישנא בתרא סבר כיון דאתחזיק איסורא תלינן דודאי קנה הנכרי מן הטריפות דאזולי אוזיל לגביה מן הכשירות וכבר תמה הפר"ח על זה מהא דתשע חניות דהא איתחזיק ג"כ טריפה במקולין ואפ"ה אמרינן נמצא ביד נכרי מותר ודחה דברי הר"ן וי"ל כיון דתרי לישנא דטבחי פליגי בזה וללישנא קמא אע"ג דאתחזיק איסורא דמכר השוטה טרפות מ"מ לא נאסרו המקולין ע"כ דסבר דלא חיישינן בנמצא ביד נכרי משום דמסתמא מטרפה זבני דמוזלי גבייהו א"כ י"ל הא דמשני בנמצא ביד נכרי אזל ללישנא קמא אבל ללוי י"ל באמת כלישנא בתרא דבאיתחזיק טרפה במקילין אסור בנמצא ביד נכרי משום דמוזלי גבייהו והברייתא בנמצא בקרקע וא"כ כיון דהרי"ף פסק כרב דבשר שנתעלם מן העין אסור וע"כ הברייתא בנמצא ביד נכרי ממילא מוכח דפסק כלישנא קמא דטבחי דלא חיישינן אף באתחזיק טרפה דמוזלי גבייהו וא"ש ובזה יש ליתן טעם ג"כ לדברי הרמב"ם שפסק דאף בנמצא ביד נכרי אסור וכתב ה"ה שלמד כן מירושלמי אלא דקשה ששבק גמרא דילן ופסק כירושלמי ולפי דברינו י"ל דאף דפסק הרמב"ם כרב וצ"ל בנמצא ביד נכרי מ"מ רק מחמת חומרא פסק כרב אבל ליליף קולא מזה זה לא אמרינן דהא כמה אמוראים סברו כלוי וי"ל נמצא ביד עכו"ם אסור משום דאזולי מוזיל גביה כלישנא בתרא דטבחי וא"כ י"ל מה"ט פסק הרמב"ם כתרווייהו לחומרא דלמא כלוי ונמצא ביד נכרי אסור ודוחק ונ"ל לתרץ דברי הרמב"ם דכבר העיר הריטב"א לרב למה נמצא ביד נכרי מותר דלמא אעלים הנכרי עינו מהבשר ומנ"ל לומר שהיה יושב ומשמר לבשר ואדרבה מסתמא לא משתמר ותירץ כיון דחומרא בעלמא הוא לא החמירו ולכאורה יש להקשות מאי פריך לרב דהא כל החשש הוא אף במקום דרוב כשרים דלמא הביאו העורבים מרובא דעלמא דהוי רוב טרפות לפמ"ש תוס' על הא דרב כהנא דשרי כבדי וכולייתא דמייתו עורבין ושדי משום דהתם בכל מקומות שסביב שהיה עורבין יכולים להביא לשם היו רוב טבחי ישראל וא"כ י"ל הברייתא דט' חניות איירי בליכא למיחש לעורב דכל המקומות שסביב יש רוב כשרות ומנ"ל לחדש דנמצא ביד נכרי מותר וצ"ל דסבר הש"ס דגם כה"ג יש לחוש לעורבים כמו שכתבו ושנדחקו הראשונים על תירץ תוס' דאיזה גבול תתן לעורב ודלמא היה פורח והביא מרחוק ובודאי גם בעיו"כ רוב דעלמא טרפה נינהו אבל לאחר שהביא המעשה דרב כהנא דאתו עורבי ושדי כבדא וכולייתא וכה"ג שראינו שהביא העורב בפיו לכ"ע אף דלא חיישינן בהניחו על שלחן לבשר שנתעלם מהעין מ"מ כה"ג מודה לוי כמ"ש תוס' ג"כ בפי' אלו מציאות דמשו"ה מקשה מרב על אביי משום דהיכי דחזינן שהביא העורב גם ללוי חוששין שהביא מרובא דעלמא ולתירץ רשב"ם שברא"ש אף דחזינן שלקח העורב בשר כשר מ"מ חיישינן להחליפו דלא כרש"י שסבר דהאי דרב כהנא דלא כרב ומשו"ה כתב תוס' לתרץ הא דרב כהנא דאיירי שכל הסביבה שיכולים להביא רוב כשרים אע"ג מהא דהקשה רב כהנא ורב אסי לרב דאיסורא שכיח דהיתרא לא שכיח משמע דלא סבירא להו כרב ומה"ט כתב הרשב"א דרב כהנא דהתיר בשדי כבדא וכולייתא לשיטתו מ"מ לא ניחא לתוס' כך משום דלשיטתם אזלי דהיכי דחזינן דשדי עורב לכ"ע חיישינן ומשו"ה הוצרכו לתרץ דאיירי דבכל מקומות שסביב רוב טבחי ישראל וכיון דמוכח מרב כהנא דכה"ג לא חיישינן דלמא הביאו העורב לשם מרחוק יותר רק משערין מקומות הסמוכים ממילא לא קשה ג"כ מהברייתא ד"ט חניות אע"ג דודאי רובו דעלמא נבילות הן מ"מ יש לומר דברייתא איירי דעכ"פ בכל מקומות שסביב העיר היו רוב טבחי ישראל ולא צריכין לתירץ בנמצא ביד נכרי וי"ל דגם ביד נכרי אסור דבחזקת שאינו משתמר הוא ונכון.
והנה רש"י כתב דלא קיי"ל כרב משום דרב כהנא חזינן דאמר שקול ואכול ור"ה תלמיד דרב הוא ולכאורה צ"ע דהא משאר הני שמעתתא דגבא דבשרא דשאל ר"נ אית לך סימנא מוכח כרב אע"ג דלא תלמידיה דרב הוא ונראה לי דמהרש"א כתב דלא מוכח מהני עובדא דרב סבר בשר שנתעלם מהעין דאסור משום די"ל כתוס' דאיירי ברוב טבחי נכרים כמ"ש תוס' בעובדא דחיותא ונ"ל דהא רב הונא דאמר לו רב דחרוזין הוי סימן אע"ג דחרוזין לא הוי סימן כמ"ש תוס' מתוספתא ותירצו דהכא סמכינן בדבר מועט משום דבשר שנתעלם מהעין ברוב טבחי ישראל חומרא בעלמא הוא כמ"ש תוס' ורא"ש אבל ברוב טבחי נכרים מצד הדין גם ללוי אסור כמ"ש ראשונים והרא"ה בבדק הבית והיכי דמצד הדין אסור בודאי לא סמכינן על סימן גרוע וע"כ דעובדא דר"ה ברוב טבחי ישראל הוי ואע"ג דהא דרב הונא באיתבד ליה כרכשא י"ל ברוב טבחי נכרים אבל משום הא דאמר ר"ה בחרוזים הרי זה סימן ע"כ ברוב טבחי ישראל אמרי ומוכח מזה דר"ה סבר כרב משו"ה מתרץ רש"י דר"ה תלמידי דרב הוי משא"כ שמעתתא דר"נ בגבא דבשרא לא צריך רש"י לתרץ די"ל באמת ברוב טבחי נכרים ולא מוכח מר"נ כלל וא"ש וי"ל דנפקותא בין הני לישנא אי אמרינן דרב אמר לר"ה אל תהי שוטה בחרוזין הרי זה סימן או דאמר רב הונא בחרוזין הרי זה סימן דהנפקותא אי גם ברוב טבחי נכרים סמכינן על סימן חרוזין דודאי ברוב טבחי נכרים דלאו חומרא בעלמא הוא דגם לוי מודה י"ל דצריך עכ"פ סימן גמור להתיר הבשר שנמצא משא"כ ברוב טבחי ישראל דהוי רק חומרא מהני סי' גרוע ובודאי אי חרוזין הוי סימן גרוע ועל הא בעי ר"ה מרב לא היה לו להשיב אל תהי שוטה דהא אפילו חכם צריך לשאול אי מהני סימן גרוע כיון דאפילו אצל אבידה שסמכו מתקנתא דרבנן אי סימנים לאו דאורייתא לא מהני א"כ יש לשאול אי מהני בבשר שנתעלם מהעין ומה לו להשיב אל תהיה שוטה דלאו מלתא דפשיטא היא כ"כ שהשואל יהי' שוטה מה"ט אלא מוכח מרב דסבר דחרוזין הוי סימן גמור אצל אבידה כמ"ש הגהות אשרי דוקא חרוזות דגים לא הוי סימן משא"כ חרוזות בשר כדמשמע פשטות דמתניתין ר"פ אלו מציאות דנקט חרוזות דגים וחתיכות בשר ולא קאמר וחרוזות בשר וכיון דהוי סימן גמור י"ל דגם ברוב נכרים יש לסמוך כיון דכל החשש משום אחלופי הוא לא מחמירין כ"כ שלא לסמוך עכ"פ על סימנים אמצעים אבל אי רב הונא אמר שמעתיה דחרוזין הרי זה סימן י"ל דחרוזין סימן גרוע הוא וקמ"ל דמ"מ סמכינן על סימן חרוזין בבשר שנתעלם מהעין ברוב כשרים עכ"פ דסמכינן בדבר מועט כיון דרוב כשרים הוא משא"כ ברוב נכרים דכ"ע מודה לאחלופי י"ל באמת דלא סמכינן על סימן גרוע דחרוזין משא"כ ללישנא דאמר אל תהי' שוטה מוכח דעכ"פ סימן אמצעי הוא כמו שאר סימני אבידה ויש לסמוך אף ברוב טבחי נכרים וא"ש.
והנה בסוגיא שם מבואר דט"ע עדיף מסימנים והביא ג"כ תדע דאלו אתי בי תרי ואמרו פלוני דהאי ודהאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ואלו אמרי דאית לן ט"ע בגויה קטלינן ובנוב"י קמא א"ע סימן נ"א רצה לחדש בסימן מובהק באמת קטלינן ומשו"ה לא הביא הרמב"ם כל הסוגיא זו משום דסבר סימנים דרבנן ומהני רק סימנים מובהקין ובהני סימנים באמת קטלינן דהוי כמו ט"ע דעדיף יע"ש ועיין בש"ך חו"מ סי' רצ"ז דמוציאים ממון בסימנים מובהקים ועיין בקצה"ח סי' נ"ט דחולק על הש"ך ובאמת מתוס' שהקשו בד"ה פלבי' למ"ד סימנים דאורייתא שמשיאין אשה ע"פ סימנים ולא הקשו אף למ"ד סימנים דרבנן מ"מ במובהק בודאי משיאין משמע לכאורה דבמובהקין בודאי קטלינן אלא דאין מזה ראיה די"ל דתוס' בקושיתם עדיפא הקשו אף בסימנים אמצעים אבל באמת סברי תוס' דלא משכחת דקטלינן רק בט"ע כדמשמע פשטות לשון תוס' דליכא חילוק כלל ולדידי נראה לדייק מהש"ס דלא קטלינן אף בסימן מובהק דאמר תדע דאלו אתו תרי ואמרו פלני' דהאי סי' ודהאי סי' וכי שגרת דלישנא הוא דאמר תרי זימנא דהאי סימנא ודהאי סימנא ומאי רצה בזה דכופל דהאי ודהאי סימנא אלא נ"ל דרצה לרמז בזה דאף בסימן מובהק לא קטלינן דידוע מה שכתב המשאת בנימין הובא בב"ש סי' י"ז דתרי סימנים אמצעים בגוף הוי סימן מובהק וא"כ קמ"ל פלניא דהאי סימנא והאי סימנא דיש לו תרי סימנא והוי כסי' מובהק אפ"ה לא קטלינן ודייקתי בדברי רש"י שכתב בסוף דבריו אלא סימנים כך וכך היו לו בגופו ובכליו של הורג ומאי רצה בזה אלא נראה שהרגיש למה נקט תרי זימני דהאי ודהאי סימני ומשו"ה פירש כך וכך היה בגופו ובכליו אלא דעדיין צריך להבין למה נקט רש"י בגופו ובכליו מאן דכר שמיה דכליו של הורג.
ונ"ל לפרש לפי מה שחקר בשו"ת מהר"י בן לב כלל א' סי' ח' ומדבריו משמע דפשיטא ליה דתרי סימנים בגוף בודאי לא הוי סימן מובהק דשכיחי שיהא לאדם תרי סימנים בגוף אבל חקר אי סימנים בגופו ובכליו לכל אחד סימן אי הוי כסימן מובהק דזה לא שכיח שיתרמי לאיש שיהיה לו סימנים בגוף וגם בכליו ומתניתין דיבמות אע"פ שיש לו סימנים בגופו ובכליו או או קתני יע"ש וא"כ י"ל דגם רש"י סבר בפשיטות תרי סימני גוף הוי כחד סימן ולא מהני להצטרף להיות סימן מובהק ומאי קמ"ל רבותא דנקט דהאי סימנא ודהאי סימנא ע"כ רצה לאשמעינן רבותא אע"ג דאלו תרי סימנים חד בגופו וחד בכליו אפי"ה לא קטלינן דכה"ג הוי בודאי סימן מובהק ומוכח דגם בסימן מובהק לא קטלינן ורק בט"ע דעדים ואפשר דאלו אפילו מסימן מובהק בגוף אדיף די"ל דסימנים מצוין בבין גילו משא"כ ביש סימן בכליו ובגופו דלא בן גילו בכלי ומשום חשש שאלה נמי לא חיישינן כיון דיש סימן גם בגופו הוי שאלה דיחיד דלא חיישינן כמ"ש בחכם צבי ומשו"ה לא נקט דלא קטלינן בסימן מובהק משום דהיכי דיש תרי סימנים בגופו ובכליו ה"א דעדיף מסימן מובהק בגופו קמ"ל דלא ועיין.
והנה לתוס' כל הסוגיא איירי בט"ע כל דהו אבל בט"ע גמור ידע דעדיף מסימנים דהא מהדרינן אבידה בט"ע בצורבי מדרבנן עכ"פ ועיין בת"ח שכתב דצ"ל לפי"ז דט"ע דקלא הוי רק ט"ע כל דהו דאל"כ האיך הביא ראיה מהא דסומא מותר באשתו ודוחק שיהיה לו רק ט"ע כל דהו בט"ע דקלא של אשתו שהוא עמה תמיד ועוד יש לי לתמוה מאי הביא ראי' מהא דבי תרי דאי אמרי ט"ע אית לן בגוה קטלינן דודאי מסתבר דלענין קטלא צריך ט"ע גמור ולא מהני כל דהו ודלמא באמת לא קטלינן רק בט"ע גמור ואי אמרינן דגם בסימן מובהק לא קטלינן י"ל דדייק כיון דט"ע גמור עדיף אפילו מסימן מובהק א"כ הה"ד דט"ע כל דהו עדיף מסימנים אמצעים דהא דרצה לומר תחילה דסימנים עדיפא מט"ע כ"ד היינו בסימנים דמחזירים אבידה אבל לפי דעת הנוב"י דבאמת דגם בסימן מובהק קטלינן ולא עדיף רק מסימנים אמצעים א"כ קשה מאי ראיה דלמא קטלינן דוקא בט"ע גמור ואולי לנוב"י דסבר דגם בסימן מובהק קטלינן אע"ג דלאמת לא עדיף כט"ע ועיין ברא"ש בב"מ בסוגי' דסימנים דעדים וסימנים ואפילו סימן מובהק עדים עדיפי אע"ג דלא ראו שממנו נפל רק שמכירים שהחפץ היה שלו וא"כ כיון דקטלינן בסימן מובהק יש לומר ג"כ דלא צריך ט"ע גמור ואף כל דהו דעדיף מסימנים אמצעים עכ"פ נמי קטלינן.
וראיתי בקונטרס אבא מאוה"ג נ"י שכתב לפרש הא דאמר דאלת"ה והלשון קשה דזה ראיה אחרת הוא והול"ל תדע כמו שאמרו אמוראים אחרים אלא דבאמת יש לפקפק על הא דכתב תוס' דהביא ראיה מהני שמעתתא דט"ע כ"ד מהני דאי בט"ע גמור לא היו שואלים דאין זה ראיה כ"כ דלמא היה מסופקים אי יש לסמוך על ט"ע שמא עינו הטעתו ואמר בדאי כיון שיודע שאבד וכן קשה דהא ט"ע דקלא דאשתו בודאי ט"ע גמור הוא אלא דהכי ההוכחה דאלת"ה קאי על הראיה מהני שמעתתא דלמא תאמר כי באמת היה להם ט"ע גמור ושאלו אי סמכינן על ט"ע גמור באיסורא א"כ האיך סומא מותר באשתו וב"א מותרים בנשותיהן בלילה וזה מעשה בכל יום וע"כ דסומכים על ט"ע גם באיסור ואיך שאלו אי באמת היה להם ט"ע גמור וע"כ דלא היה להם רק ט"ע כ"ד וע"ז באו לשאול וש"מ דגם ט"ע כ"ד מהני אלו דבריו הקדושים וש"י והנה לפי פירוש הר"ן ושאר ראשונים שפירשו דבהו"א היה סבור דאף בט"ע גמור לא מהדרינן בע"ה משום דלא דייק כולי האי ואמר בדדמי משא"כ צורבא מדרבנן מידק דייק טפי והוי כסימן מובהק א"כ מאי ראייה מייתי מהא דאתי בי תרי ואמרו פלניא דהאי סימנא לא קטלינן ובט"ע קטלינן וצ"ל דהראיה משום דקטלינן בבי תרי אף בע"ה שהעידו ומאי ראי' לפמ"ש הרא"ש קט"ו יבמות דאף דבעד אחד במלחמה צריך לומר מת וקברתיו משום דאמרי בדדמי מ"מ בתרי עדים לא צריכין לומר מת וקברתיו משום דבב' לא חיישינן שיאמרו בדדמי דלא כרי"ף יבמות שסבר דגם בתרי עדים חיישינן לדדמי וצריך מת וקברתיו דוקא וא"כ להר"ן דכל הראיה הוא דגם בע"ה דלא דייק כולי האי וי"ל בדדמי מ"מ עדיף מסימנים ועל זה מייתי מבי תרי דע"י ט"ע קטלינן דהא מבי תרי ליכא ראי' דתרי בודאי לא אמרי בדדמי אם לא שדייקו הרבה כמו שלא אמרי בדדמי במלחמה לומר מת אם לא שדייקו אם באמת מת משא"כ ביחיד שמעיד על איסור י"ל דאומר בדממי בט"ע ולא מהני רק בצורבא מדרבנן ויש ליישב דהר"ן בעצמו כתב דט"ע דצורבא מדרבנן דדייק טפי הוי כסימן מובהק וא"כ גם ט"ע דתרי הוי כסימן מובהק כיון דלא אמרי בדדמי ויש לישב ג"כ הראיה כאשר כתבתי לתוס' כיון דאף בסימן לא קטלינן ממילא מוכח דט"ע עדיף מסימנים. והנה הר"ן כתב הא דהביא ראיה מהני שמעתא אע"ג דהוי צורבא מדרבנן ודייק טפי מ"מ מוכח דט"ע כ"ד היה להם דאי ט"ע גמור לא היו שואלים כמ"ש תוס' והריטב"א הסביר יותר דדוקא בכלים דיש להם סימן ושינוי וחילוק שייך ט"ע גמור משא"כ בכרכשא ובשרא ותכלתא דלא שכיח שיהיה ט"ע גמור ומסתמא רק ט"ע כ"ד.
ובזה יש לפרש הא דאמר רבא השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא ט"ע עדיפא מסימנא ויש לדייק דאמר להני שמעתתא משמע דוקא מכל הני היה מדייק זאת והא גם מחדא מהני שמעתתא יש לדייק כן אלא דיש לומר כקו' הר"ן דהא הני שמעתתא בצורבא מדרבנן איירי דיש להם ט"ע גמור דדייקי וצ"ל דלא היה להם ט"ע גמור וקשה מנ"ל הא דלא היה להם ט"ע גמור וצ"ל דלא שכיח בהני מילי שיהיה ט"ע גמור והוכיח זאת דיש לדייק דבכל הני שמעתתא שאלו כולהו אית לך סימנא בגוה ואח"כ שאלו אית לך ט"ע ולא שאלו איפכא אית לך ט"ע ואח"כ סימנים ובחדא י"ל דאולי מקרה הוא ששאל כן אבל מדבכל הני שמעתתא שאל תחילה אית לך סימנא בגוה כולהו בחדא גונא תחילה על הסימן ואח"כ על הט"ע משמע בדיוק שאלו כן והיינו משום דבאמת לא שכיח שיהיה בדברים כאלו ט"ע דלא דמי לכלים שיש כלים מכלים שונים ורגיל ט"ע משא"כ בבשר ושאר הדברים דהני שמעתתא ומה"ט נראה לי ג"כ הא דאמר אלא רב היכי אכל בשרא בשעתי' דלא עלים עיני' מיניה איבעת אימא בציירא וחתומא וא"נ בסימנא ולמה לא קאמר בטביעו עיני' שהוא פשוט יותר ולא יצטרך לומר שלא העלים כל הזמן עינו מהבשר או שחתם ועשה סימן בכל בשר אלא משום דלא שכיח שיהיה ט"ע בבשר זכרכשתא וכמ"ש הראשונים ג"כ דבקל אומר באלו בדדמי וצריך שידקדק הרבה אם לא עינו הטעתו באלה ולא שכיח שיהיה מכיר בטביעת עין חתיכת בשר ע"כ אמר דלא עלים עיני' או בציר חתום כי רגיל שיטעה עינו בבשר כיון דלא שכיח שיהיה לו ט"ע גמור ומשו"ה שאלו ג"כ כולם תחילה אית לך סימנים בגוה ולא ט"ע משום דרגיל יותר שיכיר ע"י סימן או יעשה סימן בבשר משיכיר את הבשר בט"ע דלא הוי רק ט"ע כל דהו בבשר ע"כ שאלו כולם אית לך סימנא וממילא הוכיח מדדייקי כל הני שמעתתא ושאלו תחילה אית לך סימנים ש"מ דט"ע דבשר הוא רק ט"ע כל דהו והוכיח דאפילו ט"ע כ"ד עדיף מסימנים ונכון ופה תהיה שביתת קולמסי כעת הנני רבך חותם בברכה מרובה הכ"ד פ"ב יומא דחנוכה תרנ"ב לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.