אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק יורה דעה › תשובה ה

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק יורה דעה · תשובה ה

תשובה ד

שלום וכ"ט לי"נ הרב המאוה"ג המופל"ג ומופלא חו"ש ז"ר יפ"ת בע"פ כש"ה מו"ה כרב פיבל וועזל נ"י בק"ק טארדע יע"א.

זה ימים שקבלתי מכתבו, ויען כי בא מכתבו בעת שטרידנא טובא בשבוע שפתחתי עם בני הישיבה יצ"ו ללמוד הלו"ת ע"כ הנחתי מכתבו מן הצד עד שאמצא שעת הכושר לעיי' בו כפי מסת הפנאי, וראיתי דבריו נאמרים על דברי אאזמ"ו בעל ח"ס ביו"ד סי' ח"י שהעלה לדינא שם, להתיר למכור הבני מעיים אם לא נשחטו כל הסימני' אפי' לשיט' הת"ח דאוסר אם נתנבלה בשחיטה משום דלא שייך מא"מ. ובעת שהיה מעלתו נ"י פה אמרתי לו מה שראיתי בכתבי קודש אבא מאוה"ג זצ"ל מה שמקשי' ע"ז לפי מה דמסקינ' בפ' בהמה המקשה ע"ז ע"א דשחיטה אינו עושה ניפול ומיתה עושה ליפול באבר המדולדל וחייבי' עליו רק משום אמה"ח, א"כ אפי' באבר המדולדל נמי אסור דהא בשעת מיתה עושה ניפול והוי אמה"ח, ומעלתו גם רוצה להצדיק את הצדיק אבל הדברים קשין להבין וגם סברתו במה שיצא לחלק בין הדבקי' אי יש מקודם על הבהמה איסור נבילה מחיים לא אמרינן עושה ניפול לחייב אח"כ משום אמה"ח דברים אלו בפרט שלא נכונים המה מצד הסברא גם אין להם שחר כלל ומתוך דברינו שאכתוב בעזה"י ימצא ג"כ תשובה לדבריו. והנה.

והנה דברי בעל ח"ס תמה ג"כ דברי רבו בעל הפלא"ה בספרו פנים יפות עה"ת שכ' כן בפירוש בפ' צו דאם לא נשחט כל הסימן לא הוי רק כאבר המדולדל, וגם לר"ל מזמני' נכרי' על ב"מ ומיושב בזה קושי' מהר"מ לובלין על רש"י שפי' רש"י דאין מזמני' נכרי' על ב"מ משום ריאה ושבק רש"י כל שאר ב"מ שתלוי' ג"כ בוושט, אלא שרש"י כ' רק משום ריאה משום דקנה נשחט תחלה ובוודאי נשחט לגמרי אבל בוושט יכול להיות שלא נשחט אלא רובו ואז באמת מותר יע"ש, והנה על תי' זה בדברי רש"י י"ל לדקדק קצת דהא לכתחלה המצוה לחתוך כל שני הסימני' כמו דאמרי' בפ"ב דלשון המתני' השוחט דמשמע דיעבד קאי על רובו של אחד כמוהו ולכתחלה מצותו בשנים כולם דווקא, ולקיים דבריו אלו אמרתי שתירוצו עולה יפה עם מה שתי' המהר"מ לובלין דרש"י נקט משום קנה משום דיכול להיות שבהמה מתה עם גמר השחיטה ואז מותרת נמי מיד ע"י מיתה וחיתכי' הב"מ שתולי' בוושט, הנה גם זה תי' קשה להעמיס כי באמת מדברי ראב"י שקאמר מזמנין ישראל על ב"מ ואין מזמני נכרי משמע שקאי על ב"מ שכשרי' לישראל דרצה לאשמועינן דלא אמרינן ולפי שיט' רש"י לקמן ל"ז ע"א בבהמה מסוכנת שלא די אם פירכס' בגמר שחיטה רק צריכ' להיות ג"כ לפרכס לאחר גמר שחיטה, והרי"ו הוציא לדינא מדברי רש"י אלו שהבהמה צריכה להיות דווקא לפרכס אף לאחר גמר שחיטה וכן פסק הש"ך בסי' י"ז ואפי' אי מהני הפירכוס באמצע שחיטה היינו משום דאי פירכסה באמצע שחיטה אמרינן בוודאי שיש בה חיותא כ"כ שיכולה לחיות ג"כ עד אחר השחיטה, וכ"כ בתב"ש שם ואין נפקותא בזה בין בהמה בריאה למסוכנת רק שבהמה בריאה לא צריכה לפרכס משום דאין ריעותא לפנינו, ואפי' לא פירכס' כל' אמרינן שזה מן המיעוט שאין מפרכסין ועיי' בפרמ"ג אבל מ"מ אי חזינן שמתה בגמר שחיטה בוודאי גם בריאה אסור' כמו מסוכנת ובפלתי סי' י"ז רוצה ליתן טעם לשבח לרש"י ולרי"ו, ולדבריו יש לחלק בין בריאה למסוכנת אבל זה רק לפלפולא אבל לפי האמת משמע שרש"י סבר שצריכה הבהמה לחיות גם לאחר גמר השחיטה, ולפי דברי מהר"מ לובלין קשי' להבין לשיט' רש"י דהא אם מתה מיד גם לישראל אסור ומדברי ראב"י דנקט מזמנין ישראל על ב"מ משמע שקאי על שחיטה כשירה לישראל, ואף ש"ש לנו לדחוק ולומר דאפ"ה נקט רש"י משום ריאה משום דשייך ג"כ אם מתה בגמר שחיטה אז אסור לישראל ומ"מ לא אסורי' כל הב"מ לנכרי רק בריאה זה דוחק מה נדחק רש"י ומה ראה על ככה להעמיס זה בדברי ראב"י שמיירי ע"כ בשחיטה כשירה ויש ליישב בזה לכאו' מה שקאמר ראב"י מזמנין ישראל דזה שפת יתר הוא בדברי' אפי' אי הוי אמר סתם אין מזמני' נכרי נשמע נמי דאסורין ב"מ לנכרי אפי' בשחיטה כשירה דהא קאמר סתם אין מזמני' נכרי' על ב"מ שמשמע כפשוטה על כל כל ב"מ שתלוים בוושט ובקנה, אבל אי שחטה לישראל וממה מיד באמת יש היתר בב"מ שתלוי' בוושט, אבל בקנה מ"מ אסורי' משום ר"ל ועיי'.

אבל לפי דינו של הפני' יפות ובעל ח"ס דדווקא אם נשחטו כל הסימני' אסורי' לב"נ עולה יפה תירוצו של מהר"מ דהא אם מתה בגמר השחיטה אסורה דוקא אם לא שחט רק רוב סימני' אבל אם שחט כל הסימני' ומתה מיד מותרת כיון שכבר שחט רוב בכשרות וא"כ קודם ששחט כל הסימני' בלא"ה מותר נמי לר"ל דהא הוי עוד אבר המדולדל ורק כאסרי' הב"מ לנכרי לר"ל אם שחט כל הסימני' אז שפיר יכולי' לומר שמתה מיד וגם לשיט' רש"י כשר.

ולפ"ז גם מה שכתבתי שיש לפקפק על תי' של הפנים יפות דלכתחלה צריך לשחוט כל הסימני' א"ש דהא לאחר שחיטת כולם יש לומר בלא"ה כתי' של מהר"מ ושתי התירוצי' שייכי אהדדי ומתרווייהו מיושבי' דברי רש"י כהוגן כנ"ל, והנה לפי דברי הפנים יפות וח"ס שחידשו לן דבשחיטת רוב לבד מותרי' הב"מ לב"נ יש ליישב נמי שיט' רמב"ן ושאר ראשונ' שסברו דאף דלא קיי"ל כר"ל כדמנחי בדיקולא דמיא זה דווקא אם נשחט רק סי' א' אבל בנשחטו ב' סימנים כ"ע מודה דכמנחי בדיקולא דמיא, והרשב"א בת"ה מקשה ע"ז א"כ למאי צריך ראב"י לומר ש"מ מדר"ל דהא אפי' לדידן בשחיטה שני סימני' נמי אמרינן כמנחי בדיקולא ועיי' בפלתי ותב"ש שנדחקו לתרץ זה.

ולפענ"ד נראה דהנה סברת הרמב"ן הוא דלא אמרינן כר"ל היינו משום דחיותא דתרי סימני' ינקי אהדדי וכן כ' הרמב"ן בפי' במלחמות דריאה וכל האברים שתלוים בקנה ינקי נמי מהוושט, ואומר אני לפ"ז אי נשחטה כל הקנה ורק מהוושט הרוב והוי האברי' התלוי' בוושט כאבר המדולדל, וא"כ דאמרינן שגם האברי' שתלוי' בקנה ינקי מהוושט גם האברי' מהקנה הוי רק כאברי' המדולדלים וחד דינא אית לקנה וושט ואפי' נשחט כל הקנה נמי מותר לשיטה זו כנ"ל נכון מסברא, ומשו"ה צריך לומר אם איתא לר"ל דרש"י פי' רק משום ריאה משום דיכול להיות בוושט שלא שחט רק רובא, ורק משום ריאה שנחתך הקנה כולה וזה דווקא לר"ל אסור אבל לדידן גם הריאה מותר משום דהוי רק כאבר המדולדל ותלוי' בוושט ואע"ג שעדיין היה יכול ראב"י לאשמועינן דין זה אם שחט כל הסימני' מ"מ משום דלא פסיקא מלתא ששחט כל הסימני' שהשחיטה כשירה ג"כ ברוב, ומשו"ה קאמר רק לר"ל לדידי' אסורה הריא' בין בשחיט' כל הסימני' ובין בשחיטת רוב ועיין.

ובדברים אלו יש ליישב דברי הרמב"ם דמשמע דל"ל כלל הא דר"ל ואפי' בנשחטו שני הסימני' נמי דלא כשיט' הרמב"ן משום דלא נקט הא דאין מזמני' נכרי' על ב"מ, ובפ"י מהלכ' מלכי' כ' הרמב"ם נמי אם חתך בשר לאחר שפרכסה ולא נקט דינא דאין מזמני' משמע דלא אמרינן ואפי' בשני הסימנים וכן מצאתי אח"כ שהביא הראש יוסף דף ל"ב, ויש ליתן טעם דהרמב"ם לשיטתו ע"כ מוכח דגם בשני סימני' לא אמרינן כדמנחי בדיקולא דהא הרמב"ם פסק בפ' ה' מה' מאכלות אסורות דאבר המדולדל מדאוריי' אסור בין לישראל ובין לנכרי, וא"כ לדידי' ולשיטתו עדיין קשה למה נקט ראב"י דינו דווקא לר"ל דהא גם לדידן משכח' אי אמרינ' בשני סימנים כמנחי בדיקולא ואי משום אבר המדולדל להרמב"ם גם אבר המדולדל מדאורייתא אסור לב"נ, וע"כ דלא אמרינן כלל כמאן דמנחי בדיקולא דמיא ומזה הוכיח דינו.

והנה לפי שיט' הרמב"ם דאבר המדולדל מדאורייתא אסור לב"נ מוכח לכאורה דאי לא אמרינן כר"ל דכמאן דמנחי וכו' אפי' אבר המדולדל נמי לא הוי דאל"ה אמאי צריך ראב"י לומר ש"מ מדר"ל דהא אפי' אי לית לן כר"ל מ"מ לא גרע מאבר המדולדל דאסור לב"נ ומחכ"מ ל"ל לראב"י ובפרט אי אמרינן אח"כ מיתה עושה ניפול בוודאי אסור לראב"י כאמה"ח גמור, וראיתי שגם מעלתו נ"י במכתבו הרגיש בזה על דברי פר"ח שחולק על הת"ח שסבר אם נתנבלה בשחיטה אסורי' הב"מ לב"נ משום דלא שייך מא"מ דהא זה דווקא אי אמרינן כמאן דמנחי וכו' אבל אנן לא פסקינ' כר"ל ותמה מעלתו נ"י אפי' לא כר"ל מ"מ לא עדיף מאבר המדולדל ונאסר אח"כ משום מיתה עושה ניפול וביותר היה לו להקשות לפי שיט' הרמב"ם כמו שהקשתי ואי אמרינן דאבר המדולדל רק מדרבנן אסור מ"מ היא יכול להקשות ג"כ על ראב"י דל"ס מא"מ דמ"מ אין מזמכי' על ב"מ משום דהוי כאבר המדולדל דמיתה עושה ניפול, ומכל זה מוכח לכאורא דאי לא אמרינן כיון דמנחי וכו' אפי' אבר המדולדל לא הוי אלא שבאמת קשה לומר כן מסברא שאם שחט כל הסימן שלא יהי' הב"מ אפי' כאברה מדולדל דהא בוודאי אינה יכולה לחיות עוד ולא נתרפא ולא עדיף מחתיכה בשר המדולדל בבהמה ואפי' לא מתה ע"י כך מ"מ הוי אבר המדולדל מכ"ש הב"מ וצ"ע כל זה אי אמרינ' מיתה עושה ניפול ובפרט לשי' הרמב"ם כמו שכתבתי.

וראיתי מצאתי בפלתי סי' ס"ב בסופו שכ' הא דאבר המדולדל אסור לרמב"ם מדאוריי' וכן לב"נ כמו שהוכיח הפר"ח מתוספתא, ותמה בפלתי שם כיון שהאיסור אבר המדולדל ילפי' מבשר בשדה טרפה א"כ זה דווקא לישראל נאמר ולא לב"נ וכ' דמשכחת לרמב"ם אם שחט הבהמה וחתך אח"כ האבר המדולדל לגמרי דלא התירו השחיטה לב"נ משום דל"ש בזה משום מא"מ דהא גם לישראל אסור מה"ת ולב"נ מפרכס' הוא כחי, ומדברי הפלתי אלו יש ללמוד תרתי דלא נאסר אבר המדולדל לב"נ כלל רק אם חתך לגמרי לאחר גמר שחיטה דלא נאמר הקרא רק לישראל, וגם דלא אמרי' אצל ב"נ דמיתה עושה ניפול, דאל"ה לא הי' צ"ל שנחתך אח"כ האבר מן הבהמה דהא אפי' לא נחתך ג"כ אסור משום דאמרינן עושה ניפול וע"כ דלא אמרינ' מיתת עושה ניפול בנכרי וזה ג"כ משום האי טעמא דלא נאמר הקרא דילפי' מיני' דמיתה עושה וכו' רק לישראל ולא לב"נ וכן יש להוכיח מדברי הפר"ח דפשיט לי' דלא אמרינ' בנכרי עושה ניפול דא"כ מאי מייתי ראי' מתוספתא דע"ז דאבר המדולדל מדאורייתא אסור משום דתנן דאסור גם לב"נ דילמא התוספתא איירי שלא שחט הבהמה רק שהי' אבר המדולדל וע"י מיתה עושה ניפול אסור בין לישראל בין לנכרי משום אבמ"ה ולא שייך בי' איסור נבילה כלל, אלא ע"כ שפשיטא לי' דל"א מיתה עושה ניפול בנכרי ומיירי רק בשחיטה ואסור לב"נ מה"ת נמי שהסביר בפלתי שם.

ואם כנים דברי' אלו דל"ש בנכרי אבר המדולדל כלל ולא מיתה ע"נ וכמו שהוכחנו כ"ז לשיטת הרמב"ם א"כ אזדא הראי' מה שכתבתי דהרמב"ם הוכיח דלא אמרינן אפי' בשני הסימני' כמנחי בדיקולא משום לשיטתו דאבר המדולדל אסור דהא לב"נ ל"ש איסור אבר המדולדל כלל ולא אסור רק אם נחתך לגמרי או אי אמרינן כמאן דמנחי וכו' לר"ל דהוי כמו שהוציא' הריא' מהבהמה.

ונ"ל ליישב שיטת הרמב"ם באופן אחר דהנה ראיתי בח"כ סי' י"ט שמביא דמוכח מקרא דגם ב"מ מותרים לנכרי מדהתירה התורה נבילה אמרי' כל מה שבתוכה הותרה כבש"ס פסחים כ"ב ע"א היא וחלבה וגידה הותרה, וכן בסימן כ' רצה הח"ס להוכיח מזה דביצה מותרים לב"נ משום דביצה ג"כ הותרה בהיתר נבילה עיי"ש. ואומר אני שזה תליא אי יש על הב"מ איסור נבילה גם כן או לא דהנה הצל"ח שם בסוגיא וכן השעה"מ בה' מ"א שניהם כאחד יצאו לתרץ הרמב"ם ממה שהקשו עליו חכמי לוניל דפסק כר' אבוה דלא תאכל איסור הנאה ג"כ במשמע ופסק ג"כ כר"ש דאין בגידין בנו"ט וג"כ כמתני' דשולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכה ובגמ' משמע דגה"נ אסור בהנאה ותירצו דאי חל איסור נבילה על איסור גיד משום כולל אפילו אין בגיד בנ"ט מ"מ י"ל דהותרה בנבילה משום דמ"מ שם נבילה חל עליו ללקות עליו יע"ש, לר"ש סבר דאסור בהנאה משום דל"ל איסור כולל ואפי' אי לא אמרינן איסור כולל ויש בגידין בנ"ט מ"מ שייך שם נבילה עליו וע"ש.

ויש להסביר יותר דבריהם דאי אמרי' יש בגידין בנ"ט ואפי' לא חל כלל נבילה מ"מ שני איסורים יש כדאמרינן בש"ס יבמות למאי נ"מ לקברו בין רשעים גמורים ועיין בתוס' שם וא"כ כיון דמ"מ איכא איסור נבילה רק שאין לוקין עליו אפילו לא אמרינן איסור כולל מ"מ י"ל שהותר גיד בתוך נבילה. היוצא לנו מזה דלא יכולין לומר דהותר בנבילה רק מה שיש עליו איסור נבילה אבל בדבר שלא שייך עליו כלל איסור נבילה לא יכולים לומר כשהותרה נבילה כל מה שבתוכה הותרה דהא לא מקרי נבילה, ולפ"ז י"ל דלא מוכח מקרא דנבילה דהותרה ב"מ דהא לר"ל הוי כמאן דמנחי בדיקולא ואין עליהם אלא איסור מה"ח בלבד ולא איסור נבילה ולא הותרה מקרא דנבילה וגם בביצה א"א לומר כן דהא ביצת נבילה מותרת ולית בה רק איסור אבמ"ה אלא שזה הוא אי אמרי' דבשחיטה סימנים לא הוי נבילה מחיים כמו שפסקו רוב הפוסקים דלא מקרי נבילה רק אחר שמתה אבל לפי שיטת הרמב"ם דגם בנקובת הוושט לחוד מקרי נבילה מחיים, א"כ אם שחט ונתנבלה בשחיטה ואח"כ חתך מן הבשר חייב משום נבילה וגם משום אבה"מ וכ"כ בתב"ש סי' ל"ג בפי' להרמב"ם דחייב תרתי, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם דהוי נבילה מחיים ע"כ מוכח מקרא דלא אמרינן כמנחי וכו' דהא הותרה ג"כ ב"מ ולדידי' אם שחט רובו או כולו הב"מ חייב מיד משום נבילה מחיים ואח"כ כשמתה הבהמה חייב ג"כ משום אבה"מ דהא בישראל אמרינן מיתה עושה ניפול, והאיך הותרה הב"מ ועל כרחך דלא אמרינן כלל כמאן דמנחי וכו' ואפי' בנחתכו שני שני סימנים לגמרי נמי לא אמרינן כמנחי בדיקולא דאמרינן דינקי נמי מבשר הבהמה כמ"ש בתב"ש כ"ז ומותרים הב"מ לנכרי דלא אמרינן בנכרי איסור אבר המדולדל וגם לא מיתה עושה ניפול דלא נאמר הקרא רק לישראל אבל ר"ל דסבר דאמרינן כמנחי בדיקולא י"ל שאזיל לשיטתו דמחלק בש"ס חולין ל"ב בין שחט במקום חתך ובין שחט שלא במקום חתך והוכיח הראש יוסף שם דע"כ ר"ל ל"ל כרמב"ם דהוי נבילה מחיים דא"כ האיך חוזר לכשרותו ע"י שחיטה אח"כ שלא במקום חתך להיות רק טריפה והרמב"ם הוכיח דינו מהסתמא דש"ס דקאמר נבילה דלא מטמאה מחיים קתני משמע דווקא דלא מטמאה מחיים אבל מ"מ איסור נבילה יש וכמו שכתב בתב"ש ובפלתי סי' ל"ג א"כ ר"ל לשיטתו דלא הוי נבילה מחיים לא מוכח מקרא מדהותרה נבילה וגם הב"מ ע"כ דלא אמרינן כמנחי בדיקולא דלדידי' ליכא רק איסור אבה"מ ולא איסור נבילה כלל ולא מקרי נבילה והוי כמו גיד לר"ש, כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ע"ד פלפול וחידוד התלמידים ועיין.

ובאמת דברי הח"ס צריכים עיון שיצא ג"כ בתשובה י"ט להתיר ביצה לנכרי למכור משום מקרא דנבילה דהא באמת יכולים לומר דלא התירה התורה רק מה שאסור לישראל משום נבילה ולא לב"נ זה התירו התורה וכן חלבה וגידה אבל מה שבאמת אסור לב"נ משום אבר המדולדל לא מוכח מקרא כלל דמותר לב"נ, והח"ס בעצמו רצה לדחות ראי' מביצת נבילה משום דלא איירי התורה רק במה שאסורה לישראל אבל לא ביצת נבילה שמותר גם כן לישראל ובזה לא דברה התורה ורצה להוכיח אח"כ מביצת טריפה, ולא זכיתי להבין אמאי לא נוכל לומר ג"כ שהתורה לא איירי רק במה שמותר לנכרי ואסור לישראל כמו שאמרינן דהתורה לא איירי רק במה שאסור לישראל ומותר לנכרי ויש ראי' לזה מדברי תוס' פסחים כ"ב ד"ה ור"ש שהוכיח ממתני' דשולח אדם ירך לנכרי דאתי' כר"י דלא נאסר לר"י גיד הנשה רק לבני יעקב ולא לבני נח, ובפשוט הי' תוס' יכול להקשות ולהוכיח דהא לר"י דיש בגידים בנו"ט הותר הגיד מקרא דנבילה וא"כ איך קאסר ר"י גיד לב"נ וע"כ רק לבני יעקב נאסר ולא לנכרי וע"כ דתוס' סברי דלית הוכחה כלל מקרא כיון שגיד אסור באמת לא הותר' מקרא רק מה שמותר לנכרי ואסור לישראל אבל לא מה שאסור לנכרי וצ"ע.

היוצא לנו מזה א) בבהמה שנתנבלה בשחיטה ומתה אח"כ בישראל חייב בב"מ רק משום אבה"מ דאמרינן דמיתה עושה ניפול ולשיטת הרמב"ם דנקובת הוושט ומכ"ש ברוב סימנים הוי נבילה מחיים חייב משום נבילה וגם משום אבה"מ. ב) ולנכרי אפילו אי אמרי' בשני סומכים כמאן דמנחי בדיקולא מ"מ אם לא שחט רק רוב סימנים הוי כאבר המדולדל דלא הוי רק מצות פרוש בעלמא ולאחר שמתה נמי מותרי' דלא אמרי' מיתה עושה ניפול בנכרי ואפי' לשיטת הרמב"ם נמי מותר דלא אמרינן כלל איסור אבר המדולדל בנכרי כמו שהוכחתי, ג) ורק אם נשחטו כל שני הסימנים אז יש נפקיתא אי אמרי' כמנחי בדיקולא ולא ינקי כלל מהבשר אסורא משום אבה"מ לב"נ אבל לרמב"ם דלית לי' כלל אפי' בשני הסימנים כמנחי בדיקולא משום דינקי מהבשר לא הוי רק כאבר המדולדל ומותר לב"נ ורק בחתך לגמרי מן הבהמה קודם מיתה יש איסור אבה"מ גם לשיטת הרמב"ם, וזה מה שברצוני לבאר ופה תהי' שביתת קולמסי ומעלתו נ"י ימחול לעיין בדברים אלו, דברי ידידו הטרוד מאוד דוש"ת פ"ב יום ג' לסדר תרומה ק"ץ הגלות לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה