שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק אורח חיים · תשובה עו
שלום לך תלמידי המופלג חרוץ ברק השנון ז"ר יפ"ת מוה' אהרן זאב היימליך שי' לאי"ט.
שמחתי בדברי תורתך ודבריך אמורים על דברי אבא מאוה"ג בכ"ס או"ח סי' קי"ט שתמה על דברי המג"א בסי' ל"ח סק"ט דלא אמרינן עוסק במצוה פטור במצוה אם עושה עיקר המצוה להנאתו ומדייק כן מדברי רש"י סוכה דף כ"ה שפירש בד"ה ותגריהן הלוקחים כדי למכור ולהמציא למי שצריך להם משמע היכי דעושה להנאתו לא פטור ממצוה דהא ש"ס ערוכה הוא בב"מ ס"פ האומנין דכולי עלמי אית להו דר' יוסף ובמלוה צריך למשכן פליגי ור"א סבר דש"ח הוי משום דלהנאתו מתכוין ור"ע סבר דמצוה קעביד וכיון דהלכתא כר"ע וכמו שפסק רש"י דהלכתא כר"י כדדייק תוס' ב"מ כ"ט משום דרש"י מפרש דרבה ודאי תנאי דר"י ככ"ע הרי ס"ל לר"ע דאף דלהנאתו מתכוין מ"מ פטור מפרוטה דר"י והוי ש"ש והאריך שם בפלפולו החריף לתרץ דלישנא בתרא דבצריך למשכן פליגו סבר כלישנא בתרא בב"ק דטעמא דר"י משום דרחמנא שיעבדיה בע"כ וכפי מה שמסביר הפנ"י דהיינו מצות הלואה לחוד בלא פרוטה דר"י דבאמת לא פטור משום עוסק במצוה היכי דלהנאתו מתכוין לעשות מצוה אחרת אבל מ"מ מצוה קעביד אף להלכתא פסק רש"י דדיחוי בעלמא הוא ופליגו בלא צריך למשכן ור"י באמת תנאי הוא ע"כ כתב רש"י בסוכה דהיכי להנאתו מתכוין לא פטור ממצוה אלו תוכן דבריו בקיצור ויש ראיה לדבריו הקדושים מלשנא דש"ס כדמסיק במלוה צריך למשכן פליגו קאמר דר"ע סבר מצוה קעביד שהלוהו ולאיזה צורך מדייק דהלוהו דהא כאשר קאמר בשומר אבידה קא מיפלג לא מפרש מאי טעמא דסבר ר"ע דהוי ש"ש משום דמצוה קעביד אלא משום דאי אמרינן בשומר אבידה קמיפלגי הוי טעמא דר"ע כר"י משום דעוסק במצוה פטור ממצוה ומשום דהרוויח ממון הוי ש"ש ולא משום המצוה לחוד אלא דהמצוה גורם דמשתכר בפרוטה דר"י אבל עיקר דהוי ש"ש לאו משום המצוה הוא אבל כאשר מסיק דבצריך למשכן פליגו באמת לא אמרינן דפטור משום פרוטה דר"י דגם ר"ע מודה משום דלהנאתו הוא לא פטור ממצוה אחרת רק עיקר הטעם דפטור משום דעכ"פ עשה מצוה ומשו"ה מפרש הש"ס טעמא דר"ע דמצוה קעביד שהלוהו משום מצות הלואה לחוד הוא ש"ש ור"א סבר דליכא מצוה כלל ומדויק שפיר לשון הש"ס וכאשר קאמר בשומר אבידה קמפלגי ובאין צריך למשכן פירש"י באמת דטעמא דר"י משום דאי בעי לא יהיב ריפתא לעניא ובצריך למשכן לא פירש"י רק דמצוה קעביד אבל לא דפטור ג"כ ממצוה והבן.
אלא הא דסבר רש"י דלא קיי"ל במלוה צריך למשכן פליגו ורק דיחוי בעלמא וכמו כן הובא בש"מ בשם איזה ראשונים וכמש"כ הט"ז בחו"מ סי' ע"ב י"ל דדייק רש"י מקושית תוס' בב"מ מדלא קאמר דמתניתין גם כר"א ובמלוה צריך למשכן פליגי ת"ק ור"י במתניתין משמע דסבר סתמא דש"ס דמחוורתא מתניתין דלא כר"א דדיחוי בעלמא הוא ותוס' רצה לדייק באמת מה"ט דלית הלכתא כר"י אבל לרש"י צ"ל דסבר דדיחוי בעלמא הוא ועיין בפנ"י בסוף פ' האומנין שכתב דמה"ט פירש רש"י במתניתין דר"י לית ליה שכר מצוה לענין דינא משום דסבר רש"י דהא דאמרינן במלוה צריך למשכן פליגי דרך דחייה קאמר כדמצינו בכמה דוכתי משא"כ לקושטא דמילתא לענין דינא אין אנו צריכין לדחוק דמתניתין וברייתא בצריך למשכן דוקא שאין זה במשמע מלשון משנה וברייתא וסתמא באין צריך למשכון יע"ש ומה שכתב עוד בפנ"י ליישב רש"י משום דללישנא דסברי ר"ע שוכר כשומר חנם ור"י כש"ש א"כ במלוה צריך למשכן לפחות מחובו שוכר הוא ומ"ט דר"י דאמר ש"ח דאע"ג דלית ליה שכר מצוה מ"מ שוכר הוא והש"ס דקאמר דפליגי בצריך למשכן היינו ללישנא דמחליף ותני ר"י אמר שוכר כש"ח ור"ע סבר שומר שכר יע"ש ובאמת דבריו תמוהין דא"כ כונת רש"י דהוי באמת שוכר מפני מה לא קאמר בפשוט דכ"ע אית להו דר"י ובמלוה צריך למשכן לאו מצוה קעביד ות"ק סבר כמו דאומן הוי ש"ש כן מלוה צריך למשכן משום שוכר הוי ש"ש משא"כ ר"י סבר דש"ח הוי וכן פליגו בזה אי שוכר ש"ח הוי או ש"ש ר"ע ור"א ומצאתי שהקשה כן במהר שש"ך על הש"ס דלא קאמר כן אבל שניהם במח"כ לא ראו מה שכתב בש"מ בשם הראב"ד דפליגי אי ש"ש או ש"ח הוי אם הניח המשכון בידו לאחר שאינו משתמש ופוחת מחובו עוד רק הניח משכון אצלו לאחר שגמר תשמישו או כמש"כ הש"ך בסי' ע"ב דאיירי ע"כ בלא התנה בפירש אבל לפרש דברי רש"י כן כמ"ש בפנ"י זה א"א במח"כ דא"כ בפשוט היה יכול לומר דפליגו אי שוכר ש"ח או ש"ש הוי וגם הא דכתב בכ"ס דרש"י מדייק כן דלא פליגי לפי האמת במלוה צריך למשכון משום דקאמר מחוורתא מתניתין דלא כר"א ולא מוקי מתניתין כר"א ובאין צריך למשכון עדיין אינו מעלה ארוכה לישב רש"י דהא באמת תוס' הקשו לרש"י דאמאי לא מתרץ כן לפירש"י ותרצו משום דמתניתין דלעיל אתיא אליבא דרבה דקיי"ל כותיה א"נ משום דאי מתניתין איירי באין צריך למשכן לא הוי פליג ר"י יע"ש וא"כ ליכא ראיה מהא דקאמר מחוורתא דלא כר"א אלא די"ל דאי משום הא לא אריה דשני תירוצי תוס' לא א"ש לכאורה לרש"י דהא רש"י פסק כר' יוסף לאמת א"כ ליכא למימר כתירץ ראשון דלא קאמר מתניתין כר"א ג"כ משום דהלכתא כרבה דהא רש"י סבר הלכתא כר"י וגם תירץ שני לא א"ש לכאורה לפי מה שכתב תוס' דף פ"א ע"ב בד"ה ד"ה אבד המשכן וכו' הא דלא מוקי מתניתין כר"א ובהלוהו על שטר דר"א מודה משוה דא"כ לא הוי פליג ר"י דהלוהו מעות ש"ח דלא יחלוק על ר"א ור"ע והא דקאמר מתניתין כר"א ושלא בשעת הלואתו ע"כ צ"ל כמו שכתב מהרש"א לפרש תירץ התוס' די"ל דר"י מחולק בזה על ת"ק וסבר דר"ע ור"א גם שלא בשעת הלואתו פליגי אבל בשטר דמפורש דמודה ר"א ע"ש לא יכול לאוקמי מתניתין בשטר דא"כ הוי ר"י פליג במה דמפורש בברייתא דגם ר"א מודה יע"ש וא"כ גם במלוה צריך למשכן י"ל כן דמתניתין גם כר"א ות"ק סבר דבאין צריך למשכן כ"ע מודו אבל ר"י סבר דפליגי גם באין צריך למשכן ולא אתי שפיר גם תירץ שני של תוס' לשיטת רש"י וממילא מדהיה יכול לתרץ כן דמתניתין כר"א ובאין צריך למשכן שפיר דייק רש"י דדחיה בעלמא הוא אבל באמת לקושטא אמרינן דבאין צריך למשכן פליגי אלא שבתי וראיתי שיש לדחות ותי' תוס' א"ש גם לרש"י דלכאורה יש לתמוה על התוס' גופה דתירצו כן לרש"י דהא הש"ס מתרץ מתניתין שלא בשעת הלואתו וכר"א והאיך פליג ר"י על ר"א ור"ע וע"כ צריך לתירץ המהרש"א די"ל ר"י גם בהא פליג על ת"ק ומאי מתרץ תוס' ולתוס' לשיטתו בודאי א"א לומר תירץ זה דהא תוס' דפירש סיפא דברייתא אבל הלוהו אלף זוז בשטר הוי שלא בשעת הלואתו ע"כ סבר תוס' אף דמפורש דר"א מודה דבלא בשעת הלואתו מ"מ פליג ר"י על ר"א ור"ע ומאי משני התוס' כאן וגם על המהרש"א יש לדקדק שעמד על דברי תוס' בד"ה נימא בלא שוי שיעור זוזי דמשני התוס' ג"כ לרש"י דסבר דבשוי כ"ע מודה הא דלא אוקמי מתניתין כר"א ובדשוי דא"כ לא הוי פליג ר"י על ר"א ור"ע ומפרש שם תי' תוס' דכונת תוס' כמו שאמרינן מסברא דר"א לא יחלק בדשוי גם לר"י ע"כ צריכין לומר דאי לר"י ליכא סברא אף בדשוי א"כ מנ"ל לר"א בפשיטות דסבר דבשוי מפסיד יע"ש ואמאי לא הקשה כן על דברי תוס' במלוה צריך למשכן ושם ליכא למימר כתירוצו והוי למהרש"א לעמוד ג"כ על דברי תוס' אלו.
מכל זה נ"ל לומר כונה אחרת בתירץ התוס' זה בשנדייק עוד בתי' תוס' שכתבו דא"כ לא הוי פליג ר"י ולא זכרו מר"ע ור"א רק כתבו סתמא דלא הוי פליג ר"י ולא יהבו טעמא מפני מה לא היה פליג ר"י ובפשוט הכונה כמו שכתבו כבר דלא יחלוק על ר"ע ור"א אלא דא"כ הוי להו לפרש כן ולא לסתום דלא הוי פליג ר"י ואי דסמכו תוס' על מה שכתבו כבר דמה"ט לא אוקמינן בשטר משום דא"כ לא הוי פליג על ר"א ור"ע וה"נ הכונה כן דא"כ גם בד"ה נימא בדשוי לא היו צריכין לפרש בתירוצם דלא הוי פליג על ר"ע ור"א ובשטר ובדשוי מדייק תוס' בתירוצם דלא הוי פליג ר"י על ר"א ור"ע והכא לא כתבו רק דלא הוי פליג ר"י וזה דקדוק חמור בדברי תוס' מזה למדתי דבאמת אין כונת תוס' דלא הוי פליג על ר"א ור"ע דזה אינו כמו שכתבתי דע"כ מוכרח מדתרץ הש"ס מתניתין שלא בשעת הלואתו די"ל דר"י סבר דגם בזה פליגי אלא כונת תוס' דהא הש"ס רצה לומר דליכא תנאי בר' יוסף וכ"ע אית ליה דר"י ואי אוקמינן מתניתין בלא צריך למשכן א"כ עדיין איכא תנאי וקשה לימא בדר"י תנאי הוא דהא ר"י פליג דהוי ש"ח והש"ס רצה לומר בתירץ זה דר"י לאו תנאי דכ"ע אית להו דר"י ומשו"ה כתב תוס' שפיר התם דא"כ לא הוי פליג ר"י דהא קאמר הש"ס דליכא תנאי בדר"י.
אלא דעדיין לא א"ש דהא קאמר מתניתין שלא בשעת הלואתו וכר"א ופרשו תוס' משום דר"י דבע"ח קונה משכן א"כ גם באוקימתא דפליגו בדר' יצחק מקשה הש"ס לימא בדר"י תנאי הוא ולא רצה לומר ג"כ דתנאי בדר' יצחק כמו שהקשה בש"ס שבועות לימא בדר' יצחק תנאי ובאמת בש"ס ב"מ לא פריך לימא בדר"י תנאי רק ותסברא וישבתי במק"א על דרך פלפול אבל כך הוא כאשר משני מתניתין שלא בשעת הלואתו ע"כ מוקי דר"י כתנאי א"כ גם ר"י היה יכול לאוקמי כתנאי מאי שנא ר"י מר"י ויש לישב זה דהא כבר הקשה הש"ך בסי' ע"ב על הרמב"ן ותוס' דסברו הא דמשני מתניתין שלא בשעת הלואתו הוא משום דר"י דהא עדיין לא ידע בהוי אמינא לא מר' יצחק ולא מר"י ע"כ פירש הש"ך דתירץ הש"ס דשלא בשעת הלואתו הוי שומר שכר משום דתפיס ליה אזוזי אף דכתב תוס' מדלא קאמר דמלוה על המשכון ש"ש משום דתפיס ליא אזוזי ע"כ דלא שייך תפיס אזוזי משום דאם לא הלוהו לא היה צריך להמשכן מ"מ זה דוקא בשעת הלואתו אבל שלא בשעת הלואתו דכבר הלוהו י"ל באמת דהוי ש"ש משום דתפס אזוזי וא"ש ועיין ברש"י שפירש שלא בשעת הלואתו הוי ש"ש משום דלאחר זמן שתובעו ולא שילם ומשכנו בב"ד ודאי לגביינא שקלי משמע ג"כ דלא משום דר"י אתי' עלה רק משום דשקיל לגביינא וכמש"כ רש"י דהיינו טעמא דבשטר מודה ר"א משום דמוכח דלגביינא שקליה והיינו נמי מה"ט דעדיין לא ידע מדר"י וא"כ כיון דעדיין לא ידע מדבריו וגם מדברי ר' יוסף לא קשה מפני מה קאמר מחוורתא דלא כר"א דיכול לאוקמי בצריך למשכן מתניתין דהא עדיין לא ידע מר' יוסף ואם קשה לרש"י היינו כמו שכתב בש"מ לאחר שמסיק הש"ס הא דר' יוסף היה יכול לומר השתא דאתית להכי מתניתין גם כר"א ופליגו בצריך למשכן לזה שפיר י"ל כמו שכתבתי כיון דלא רצה לאוקמי ר"י כתנאי מה"ט לא קאמר ג"כ דמתניתין כר"א ובאין צריך למשכן דא"כ עדיין תנאי בדר' יוסף דהא ר"י פליג במתניתין ולפירש רש"י מתרץ תוס' שפיר ולשיטת תוס' בלא"ה אתי שפיר דלא משני כן משום דהלכתא כרבה ושפיר יכולין לומר הא דמתרץ שלא בשעת הלואתו משום דר"י ומוקי כתנאי והא דלא מתרץ מתניתין גם כר' יוסף וכתנאי ורק ר"א ור"ע כ"ע סברו כר"י היינו משום דהלכתא כרבה אלא שדוחק קצת לומר דתוס' לא כתבו תירץ שני רק לשיטת רש"י דהא בתירוצם הראשון דכתבו משום דהלכתא כרבה לא אתיא לפירש רש"י רק לשיטתם דהלכתא כרבה וא"כ תוס' תירצו רק לשיטתם לפי מה שנקטו לעיקר פירש רש"י ומדחי פירש ר"ח וא"כ לתוס' קשה דהא יכול לשנות מתניתין כר"א ובלא צריך למשכן כמו שתירץ שלא בשעת הלואתו אליבא דר' יצחק ודוחק לומר דידע מדר"י ואת יוסף לא ידע ולא הכיר.
ע"כ אוסיף מיא וקימחא דהנה הפנ"י מקשה אהא דקאמר הש"ס לימא דר' יוסף תנאי הוא ומשו"ה אצטרך לאוקמי בשינוי דחיקא דאיירי במלוה צריך למשכן דוקא כמו שנדחק רש"י ותוס' ור"ח בטעם פלוגתא זו ומאי כולי האי אם נאמר דר"י סבר כר"ע ות"ק דמתניתין ואפ"ה הלכתא כר"י דהלכה כר"ע דר"א שמותי וגם אין הלכה כר"י במקום חכמים וכתב דהא דמקשה הש"ס לימא כתנאי קושי' אלימתא הוא דאי אפשר לומר כלל אליבא דר"י גופא דמוקי נפשיה כתנאי דא"כ מאי הא דמקשה ר"י לרבה בפ' הכונס מהברייתא דהחזירה למקום שיראנה ומאי קושי' דהא יכול רבה לאוקמי הברייתא כת"ק ור"ע שסברו דש"ש הוא כיון דש"ח גופא תנאי הוא ומאי אולמא הך ברייתא ממתניתין דפליגי תנא קמא ור"י ואפילו הכי סבר רבה כר"י וכל שכן דקשה ממאי דמקשה רבה אח"כ מברייתא דהשב לגינתו ולחרבתו וא"ל ר' יוסף שאני אומר דלסטים מזויין גזלן יותר הוי ליה לאוקמיה הברייתא כי הנך תנאי דסברו שומר אבידה שומר חנם הוי אע"כ דלא ניחא ליה לאוקמי מילתא כתנאי אלא לכ"ע אמר למלתיה וא"כ מקשה הש"ס הכא שפיר יעיי"ש.
וא"כ זה כוונת תוס' דלר"י א"א לומר דאיתא תנא דלא סבר כוותיה דאי ר"י לא סבר כותיה ולא אמר למילתיה לכ"ע א"כ עדיין קשה מאי מקשה ר"י לרבה ומפני מה לא משני ר"י דהברייתא כר"י דלית ליה שומר אבידה ש"ש וע"כ דסבר דליכא שום תנא דלא סבר כוותי' ושפיר משני תוס' דא"כ ר"י לא הוי פליג דהא אליבא דר"י ע"כ צריכין לומר דכ"ע כוותיה ס"ל כדמוכח מפ' הכונס ואתי שפיר נכון.
אלא דדברי הפנ"י אשר המה דברים שכליים צ"ע קצת דהא בסוכה דף כ"ו ע"א בברייתא חתן וכל השושבינן ובני חופה פטורין מן התפלה ומן התפילין וחייבין בק"ש משום ר' שילא אמרו חתן פטור והשושבינן חייבים כתב רש"י דלית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור ממצוה ותוס' כתבו שם דכ"ע מודו דעוסק במצוה פטור במצוה וא"כ לרש"י עכ"פ איכא תנאי דסברו דעוסק במצוה אינה פטור ממצוה וא"כ עדיין איכא תנאי דלא סברו פרוטה דר' יוסף ומאי מקשה רב יוסף לרבה ומפני מה לא מתרץ ר' יוסף הברייתא דאתיא כהני תנא דלא פטור ממצוה ולא הוי ש"ש וללישנא בתרא שם משום דרחמנא שיעבדיה בע"כ אתי שפיר אבל קשה ללישנא קמא מאי פריך דהא הטעם דהוא ש"ש בשומר אבידה משום פרוטה דרב יוסף ולהני תנאי לא שייך פרוטה דר"י דהא צריך למיתב פרוטה לעניא אף דעוסק במצות השבת אבידה והא דקאמר הכא דכ"ע אית ליה דרב יוסף י"ל דאזיל ללישנא בתרא שם אבל מ"מ בב"ק קשה ללישנא משום פרוטה דר"י מאי מקשה ר"י לרבה ולתוס' א"ש דכ"ע אית להו עוסק במצוה פטור ממצוה וליכא מאן דפליג ועיין בתוס' פ' הכונס שהביאו בשם ר"ח ובה"ג דפסקו כר"י מהא דש"ס נדרים דאמרינן כ"ע אית להו פרוטה דר"י ואומר ר"י דאין ראיה דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור ממצוה אלא דס"ל דלא נעשה ש"ש בכך משום דלא שכיח ונ"ל שזה שדייק רש"י במתניתין פ' האומנין דלית ליה לר"י שכר מצוה לענין דינא ומאי מדייק רש"י ומוסיף לענין דינא אלא דרצה לפרש דלא תימא טעמא דר"י משום דלא סבר עוסק במצוה פטור ממצוה ולא שייך פרוטה דר"י ומשו"ה פירש רש"י דלענין דינא לא סבר שכר מצוה משום דלא שכיח אבל מודה דפטור ממצוה ונ"ל ראיה למה שכתב תוס' ודלא כר"ח ובה"ג שמשמע דטעמא דרבה משום דלא סבר עוסק במצוה פטור ממצוה דא"כ כי אמרינן בשומר אבידה קמיפלגי ר"א ור"ע ג"כ טעמא דר"א משום דלית ליה עוסק במצוה פטור ממצוה דהא בה"ג סבר אי אמרינן פרוטה דרב יוסף בודאי ש"ש הוא וע"כ דטעמא משום דלית ליה כלל פרוטה דרב יוסף ובש"ס ברכות י"א אמרינן דלב"ש אתי בלכתך בדרך למעט דרך מצוה ומשמע בפשטות דהטעם משום עוסק פטור במצוה דטרוד בשאר מצוה וא"כ ר"א דשמותי אי אפשר דלא סבר דעוסק במצוה פטור ממצוה וע"כ כתוס' דטעמא דרבה משום דפרוטה דר' יוסף לא שכיח וכך סבר ר"א ויש לדחות ואין להאריך.
בהא נחתינן די"ל דאין ראייה לרש"י מהך דלא משני הש"ס מתניתין כר"א וע"כ סבר הש"ס דדרך דחייה אתמר הא דאמר במלוה צריך למשכן פליגי והדרי הקושיא מפני מה לא פירש רש"י במתניתין דר"י אית ליה ג"כ שכר מצוה אלא בצריך למשכן איירי אמנם יש לדייק דכתב רש"י שכר מצוה דהא גם לרב יוסף לא משום שכר המצוה נעשה ש"ש אלא משום דעוסק במצוה פטור מליתן פרוטה לעני והוי ממון ממש דמשתכר אלא שמצות הלואה גורם שיהיה פטור אבל לא שייך למימר לשון שכר מצוה אלא אם השכר הוא ממצוה גופא ע"כ נ"ל בדברי רש"י דגם רש"י סבר כאוקימתא בצריך למשכן פליגי דהנה התוס' כתב וכן הרא"ש וכמה ראשונים דטעמא דהוי ש"ש הוא משום שיטוח וניעור של המשכן ולא משום שעת הלואתו לחוד ועיין בפנ"י על קושי' תוס' על ר"ח אף בצריך למשכן שלא רצה להלות לו בלא משכן מ"מ אף דאינו רוצה להלות לו בלא משכן מצוה קעביד כיון שירא להפסיד חובו וכתב די"ל דסבר ר"א דאכתי לא דמי לשומר אבידה דמצוה קעביד בשיטוח וניעור כל זמן שמשכון אצלו משא"כ בצריך למשכן כיון שאינו רוצה להלות לו בלא משכון השיטוח וניעור הוא ודאי לצרכו משום דירא להפסיד חובו ולהנאות עצמו שיהיה בטוח בממונו ומשום הך מצוה דהלואה גופא לא נעשה ש"ש אף לר' יוסף יעיי"ש ולפי"ז אף במלוה צריך למשכן להיות פוחת והולך ולהשתמש נמי יש לומר דהא דסבר ר"א להנאתו קמכוין היינו השיטוח והניעור הוא להנאתו דהא צריך למשכן להשתמש בו אבל מ"מ גוף הלואה מצוה הוא דהא היה יכול לשכור ממנו המשכן ולהשתמש בו דהא גם עכשיו כשוכר הוא ולא היה צריך להלוות לו בשביל שימושו ועשה מצוה בהלואתו אבל השיטוח והניעור גם אם היה שוכר ממנו המשכן היה צריך לשטוח ולנער ולהנאתו הוא זה בשביל שימושו אלא דר"ע סבר משום מצות הלואה לחוד נעשה ש"ש בלי שיטוח וניעור ומדויק ג"כ הא דקאמר דמצוה קעביד שהלוהו משום דעיקר המצוה שפטור משום הלואה הוא אבל ר"א סבר דלהנאתו מתכוין בשיטוח וניעור ומשום הלואה לא נעשה ש"ש וזה א"ש אי אמרינן דנעשה ש"ש משום פרוטה דר"י סבר ר"א כיון דבשעת שיטוח וניעור אינו עושה מצוה ובשביל שעת הלואה לא שכיח פרוטה דר"י לא נעשה ש"ש אבל ר"ע סבר אע"ג דלא שכיח פרוטה דר"י שיזדמן עני ממש באותו שעה שהלוהו מ"מ נעשה ש"ש משום שכר מצוה בעצמותה בלא פרוטה דר"י כמו שפי' הפנ"י לישנא בתרא דב"ק דרחמנא שיעבדיה בע"כ ומוסיף לישנא בתרא על לישנא קמא דלא צריך להשתכר פרוטה ממש וא"כ שפיר קאמר הש"ס בשומר אבידה דכ"ע אית להו דר"י דהא בשומר אבידה גם שיטוח וניעור מצוה היא ושכיח פרוטה דר"י גם ר"א מודה אבל במלוה צריך למשכן פליגי אי גם משום שכר מצוה לחוד נעשה ש"ש אבל בשומר אבידה כ"ע שומר שכר וא"כ שפיר כתב רש"י במתניתין דר"י לית ליה שכר מצוה משום דבמלוה צריך למשכן איירי וליכא לר"א רק שכר מצוה ושכר מצוה לחוד בלא פרוטה דרב יוסף לית ליה ומדויק נמי הא דכתב רש"י לענין דינא דהא אי אמרינן שכר מצוה לחוד צ"ל דגם מה"ט נעשה ש"ש אע"ג דמצות לאו להנות נתנו מ"מ ש"ש נעשה אבל ר"י סבר לא אמרינן שכר מצוה לענין דינא משום דלאו להנות נתנו וא"ש הכל ועיין.
ולפי"ז מיושב נמי קושי' הכ"ס מהא דמלוה צריך למשכן דמשמע דאף בעושה להנאתו פטור ממצוה דהא באמת גם ר"ע מודה דליכא מצוה בשיטוח וניעור כיון דזה ודאי להנאתו הוא כיון שצריך להשתמש בו ואף אי שכרה ממנו נמי היה עושה השיטוח וניעור לצרכו רק דהלואה הוא המצוה דזה לא שייך לשימושו דהא היה יכול לשכרו ממנו אלא דעושה מצוה שהלוה ממון מקדם עליו וזה ודאי מצוה הוא ולא שייך להנאתו מתכוין כלל אצל מצות הלואה ולזה גם ר"א מודה דהוי מצוה שלא להנאתו אלא דלא הוי ש"ש בשביל זה והא דקאמר ר"א לאו מצוה קעביד להנאתו מתכוין היינו דשיטוח וניעור אינו מצוה ועוד י"ל ולתרץ לפי מה שכתב בפנ"י די"ל בצריך למשכן גם רבה מודה דהוי ש"ש די"ל דרבה סבר דהוי ש"ח משום דלא שכיח שבשביל כך ימנע ליתן פרוטה לעני וכן כתב הר"ן בנדרים לפרש הא דקאמר פרוטה דר' יוסף לא שכיח היינו דלא יתן לעני משא"כ במצוה שפוחת והולך אין לך צדקה יותר מזו כדאמרינן גדול המלוה יותר מן העושה צדקה ומטיל בכיס יותר מכולם וכ"ש הכא דאיכא תרתי יע"ש וא"כ י"ל דר"ע סבר אף דלהנאתו מתכוין להשתמש בו כמו שסבר ר"א מ"מ מצוה הוא אבל דוקא בהנאה כה"ג דע"י הנאה שלו שמשתמש בו ופוחת והולך עושה יותר מן הצדקה ולולי הנאתו ושימושו לא היה יכול לעשות מצוה זו להטיל בכיס שהוא יותר מהצדקה והלואה אבל בתגריהן שפיר כתב רש"י דוקא אם כונתו להמציא להם תפילין אבל להרוויח לא דהא הממון שהרוויח לא שייך להמצוה כלל וגם אי לא יטול ריווח יכול להמציא תפילין ושפיר כתב רש"י דליכא מצוה אם מוכר להרוויח או די"ל דר"א סבר כיון שמשתמש בו להנאתו מתכוין מסתמא אבל ר"ע סבר דלא מוכח מהא דמשתמש בו דלהנאתו מתכוין די"ל דלאו משום הנאתו הוא עושה אלא משום שרוצה להטיל בכיס שהוא יותר מהצדקה ומשו"ה משתמש בו והשימוש גופא בשביל העני הוא ולא משום הנאתו ואתי שפיר נכון מאוד בעזה"י.
המורם מדברינו שהדין שלמד המג"א מרש"י סוכה דהיכי שעושה בשביל הנאתו לא אמרינן עוסק במצוה פטור ממצוה שריר וקיים וליכא ראיה להיפך מסוגיא זו או מטעמא של אבא מאוה"ג או מטעמא דידי שהראיתי פנים מסבירות לחלק בין הנאה של הגריהן ובין הנאה של צריך למשכן ואסתגר בזה פה פ"ב לסדר ויצא תר"נ לפ"ק ה"ק שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.