אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק אורח חיים › תשובה סב

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק אורח חיים · תשובה סב

תשובה סא

שלום וכ"ט לך אהובי בני הרבני המופלג חו"ב בתורה קולע על השערה מוכתר במעלות ז"ר יפ"ת וכו' מו"ה עקיבא סופר נ"י לאי"ט.

אמרתי להעלות בכתב מה שנדברנו בעל פה בדין חמץ אי מקרי דשיל"מ דפליגי בו הפוסקים ובראשם הרמב"ם ורמב"ן והר"ן ומרדכי כמבואר בש"ע או"ח סימן תמ"ז וביו"ד סי' ק"ב ובמג"א ס"ק מ"ב הוכיח מדברי הר"ן בחמץ שנתערב בששים ושהה אפילו במזיד שרי לאחר הפסח אפילו באכילה דקרי ליה דשיל"מ ועיין במחצית השקל דיהיב טעמא דלא הוכיח מדברי הרמב"ם דסבר נמי דטעמא דחמץ במשהו משום דשיל"מ משום די"ל דסבר כרמב"ן דלא קנסו חכמים רק להחמיר ולא להקל אבל הר"ן דלא ניחא ליה בכך ואפ"ה קאמר דתערובות מקרי דשיל"מ משום דבתערובות מותר וע"כ מוכח דמותר ג"כ באכילה ודייק כן דבלא"ה צריך טעם לשיטת הפוסקים דצריך לשרפו אפילו בתערובות משהו משום תקלה א"כ האיך קראוה דשיל"מ וע"כ כרמב"ן דלא באו רק להחמיר אבל הר"ן דלית ליה האי סברא ע"כ מותר גם באכילה אחר פסח דאל"כ ה"ל להר"ן לדחות דבריהם דאפילו ע"י תערובות אין לו מתירים דהא גם אחר הפסח אסור באכילה ואז כתבתי על הגליון מחצית השקל שלי וז"ל יש לחלק דהיכי דהוי רק משום קנס כמו חמץ בעין לאחר הפסח שקנסו משום דעבר על ב"י ועל ב"י שפיר י"ל דלא קנסו רק להחמיר ולא להקל דלא קנסו רק לגברא ומשו"ה הוי דשיל"מ אבל אם אסור להשהותו וצריך לשרפו והחיוב על החמץ והוי אסור חפצי גם הרמב"ן מודה דלא הוי דשיל"מ והחילוק מבואר עכ"ל ומה"ט החכם צבי בסי' פ"ו רצה להוכיח מדברי הרמב"ם דסבר דטעמא משום דשיל"מ דע"כ סבר דמותר להשהותו התערובות דאל"כ כיון דעבר על ב"י מדרבנן וצריך לבערו האיך הוי דשיל"מ דצריך לבערו בפסח ולא ניחי ליה דסבר כרמב"ן דלא קנסו רק להחמיר וע"כ דמחלק ג"כ בין קנס ובין שהחמץ גופא אסור להשהות וצריך לשרפו ובמנחת יעקב כלל סקי"ט מקשה ג"כ כיון דקיימ"ל דגם בתערובות משהו צריך לשרפו א"כ לא הוי דשיל"מ ומתרץ ג"כ משום דלא אמרו להקל וכדברי מחצית השקל.

וכבר כתבתי שאין הדמיון עולה יפה ותמוה על הגאונים אלו שלא הביאו דברי הרמב"ן שמרגיש בעצמו כן כשרצה לומר דאף חמץ בעינו מקרי דשיל"מ משום דלא קנסו רק להחמיר ולא להקל וכתב אע"ג דבעינו עובר על ב"י וב"י מ"מ כיון דהיתרו דחמץ לאחר פסח בא ממילא ואינו מחוסר מעשה מקרי דבר שיש לו מתירין אע"ג דחמץ בעינו צריך לשרפו משום ב"י וב"י מ"מ כיון דאינו מחוסר מעשה ואם עבר ושהה מותר ממילא לאחר הפסח מקרי דשיל"מ א"כ אף לדידן בתערובת חמץ אע"ג דצריך לשרפו ואסור להשהותו משום תקלה הוי דשיל"מ כיון דלאחר פסח היתרו בא ממילא, ונ"ל לומר דדברי הרמב"ן א"ש לפי טעם הר"ן בדשיל"מ דמה"ט לא בטל משום דסופו להיות מותר מקרי היתר בהיתר דגם לרבנן לא בטל כמו עולין דאין מבטלין זה את זה א"כ שפיר כיון דב"י ואיסור להשהותו הוא דוקא בתוך הפסח ולאחר הפסח בא ההיתר ממילא ואין מחוסר מעשה להיתרו שפיר מקרי היתר בהיתר כמו בשאר דבר שיל"מ אבל לטעמא דרש"י דשיל"מ לא בטל משום דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר א"א לומר כן דהא אסור להשהותו וצריך לשרפו מיד ומה"ט יש לומר דלא ניחא להו בטעמא של הרמב"ן משום דקשה עוד לטעמא דרש"י שהוא עיקר בפוסקים ועיין.

ונלענ"ד להביא ראי' להרמב"ם דטעמא דרבא דאמר חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו במשהו הוא מטעם דשיל"מ דכבר עמדו על הא דמקשה הש"ס והא אמר רבא ר"ש קנסא קניס והקשה בנוב"י תנינא סי' פ"ג דהאיך הי' שום הוי אמינא להמקשה שאין חילוק בין בעיניה לתערובות והרי רבא אמר שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר מכלל דע"י תערובת איירי ואי ס"ד שגם בעיניה מותר היה לו לומר שלא בזמנו מותר כר"ש יע"ש מה שתירץ וכבר תפסו בתירוצו קדוש זקני בעל ח"ס באו"ח סי' קי"ד על כן נראה לי מכח קושיות זו הוכיח הרמב"ם דטעמא דרבא דחמץ בזמנו במשהו הוא מטעם דבר שיש לו מתירין והקושי' הוא על הא דאמר בזמנו במשהו וטעמא משום דשיל"מ דזה א"ש אם לאחר זמנו מותר התערובות בלא ביטול אבל אם גם לאחר זמנו צריך ביטול דוקא לשיטת הטור בששים או לרוב הפוסקים גם ברוב מ"מ כיון דאין החמץ סופו להיות מותר רק ע"י ביטול כשאר איסורים לא שייך עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר דהא גם לאחר פסח צריך ביטול דוקא כמו בתוך הפסח וגם לטעם הר"ן משום דמקרי היתר בהיתר זה דוקא אם יהי' מותר בלא ביטול אז שפיר מקרי היתר אבל בצריכין אנו לביטול לא מקרי היתר בהיתר ודומה חמץ לשאר איסורים שצריכין ביטול וזה הי' קושי' המקשה דידע ג"כ דמוכח מדברי רבא עצמו דדוקא בתערובות מתיר אבל לא בעין משום קנס אבל מכח זה מקשה שפיר כיון דר"ש קנסא קנס ע"כ דלאחר זמן מותר ע"י בטול דוקא כדמוכח מדברי רבא שלא אמר לאחר זמן מותר וא"כ לא מקרי דשיל"מ והאיך אמר בזמנו במשהו משום דשיל"מ כיון דצריך ביטול גם לאחר זמנו וע"ז מתרץ ה"מ בעיניה אבל בתערובת לא קניס היינו דלא מדין ביטול מותר לאחר זמנו אלא משום דבתערובת לא קניס כלל ומותר החמץ בלא ביטול ואע"ג דצריך רוב היינו כמו שכתבו הראשונים דבלא רוב הוי כבעין אבל לא מטעם ביטול והוי שפיר דשיל"מ ובזמנו במשהו ויש ראייה לדברי הרמב"ם דטעמא דרבא משום דשיל"מ ועיין.

ובדברינו אלו באנו לישב ג"כ קושי' הגאון מו"ה דוד דייטש זצ"ל הובא בנוב"י ובח"ס שם שהקשה דלמה הקשו כן על רבא ולא הקשו על ר' יוחנן דאמר ג"כ לאחר זמנו בין במינו ובין שלא במינו מותר והרי ר' יוחנן עצמו אמר בירושלמי הפקר חמצו בי"ג אסור אחר הפסח וכו' ולפי מה שבארנו דכל קושי' הש"ס על רבא משום דאמר בזמנו במשהו וטעמא משום דשיל"מ ממילא לא יוכל להקשות על ר' יוחנן דהא הוא אמר דגם בזמנו בנו"ט וע"כ דלית ליה דשיל"מ כמו שכתב הרמב"ן וי"ל באמת הא דקאמר שלא בזמנו מותר היינו ברוב וע"י ביטול דוקא משום דר"ש קנסא קניס והקילו ברוב כמו בחלת חו"ל כמ"ש הר"ן ומה"ט י"ל דסבר ר"י דלא מקרי חמץ דשיל"מ משום דצריך ביטול גם לאחר זמנו ולא פליג על שאר דשיל"מ כמו שנדחק ברמב"ן לחדש דר"י לא סבר דשיל"מ ומשו"ה הקשו על רבא דוקא דהא הוא אמר במשהו משום דשיל"מ והוצרך לתרץ דבתערובות לא קנסו כלל ולא צריך ביטול אבל לר"י דסבר דגם בזמנו בנותן טעם לאחר זמנו מותר ע"י ביטול ברוב ולא הוי דשיל"מ או דלא סבר כלל דדבר שיש לו מתירין לא בטל כרמב"ן ולא יכול להקשות והא ר"ש קנסא קניס מכל הלין טעמא נראה דהוכיח הרמב"ם דטעמא דרבא משום דשיל"מ ולא משום חומרא דחמץ כשאר ראשונים ופוסקים וא"ש.

וראיתי בצל"ח פסחים דף ט' ע"ב שרצה לומר דגם רש"י סבר דחמץ מקרי דבר שיל"מ ויצא לתרץ בזה דברי רש"י ע"ז ע"ד שפסק שפרוסת חמץ שנתערב חד בתרי משליך אחד מהם לים והשאר נותן לכלבו ותמה עליו הרא"ש אם בטל החמץ יהי' בטל גם להתיר באכילה ואם לא בטל גם בהנאה יהי' אסור ומתרץ לפי מה שכבר העלה לטעמא דרש"י דעד שתאכלנה היום ע"י ביטול תאכלנה למחר בהיתר בלא ביטול זה שייך דוקא באכילה דאם יאכלנה היום לא יאכלנה למחר אבל בטלטול דיכול לטלטלו היום וגם למחר וגם לענין הנאה דיכול להנות היום וגם למחר לא שייך זה ומשו"ה פסק רש"י דבטל להנאה דוקא אבל לאכילה אסור משום דשיל"מ יע"ש ולדידי נראה ואין מוכח מדברי רש"י אלו דסבר דחמץ מקרי דשיל"מ די"ל דטעמא דרש"י דסבר כשיטת הראב"ד דהא דאמר רבא במשהו משום חומרא דחמץ דוקא לאכילה קאמר אבל בהנאה לא החמירו במשהו ומוכיח כן מכח קושית תוס' בע"ז שם דהא חמץ נמי במשהו כרבא.

ולפי שיטות רוב ראשונים דרבא אף בהנאה אוסר במשהו כאשר פסק בשו"ע כן סי' תמ"ז יש לישב הא דמקשה בצל"ח למאי הוצרך רבא לומר במשהו כרב דהא ממילא ידעינן דסבר כרב וכ"ש לשיטות כרב ולא מטעמי' דרב קאמר א"כ בפשיטו קשה למה הזכיר כלל כרב והוה ליה למימר רק חמץ בזמנו במשהו יע"ש וי"ל דאתי לאשמעינן דלא תטעה כיון דמשום חומרא דחמץ הוא דהחמירו במשהו לא החמירו לאסור רק באכילה אבל בהנאה משום הפסידו לא החמירו קמ"ל כרב דהא לרב דטעמא משום דמב"מ לא בטל א"כ אסור מצד הדין וגזרו שלא במינו אטו במינו וע"כ רב אסור דקאמר אף בהנאה ומשו"ה אמר במשהו כרב דאסור ג"כ בהנאה משום חומרא דחמץ כמו לרב דאסור במינו מצד הדין דאסור בהנאה קאמר, אלא שקשה להראב"ד כיון דסבר דמותר לרבא בהנאה א"כ האיך קאמר כרב ונראה אי ג"כ גרס כרב א"ש כמי לשיטתו שהביא הריטב"א בע"ז על הא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו וכתב הראב"ד דע"כ לא קאמרי רב ושמואל אלא לאסור תערובתן באכילה דהא לקמן קאמר אלו איסורים ואוסרין בכ"ש ואוקימנא בדאיכא תרתי דבר שבמנין ואיסור הנאה וזה הכלל דמתניתן לאתוי' לרב ושמואל כל האיסורין שבתורה א"כ סתרו מתניתן דהא ג"כ מתניתן במב"מ דהא דבר שבמנין א"א להתערב אלא במינו דהא באינו אינו יכול להכירו וע"כ באכילה דוקא קאמרו אבל בהנאה צריך במב"מ דוקא תרתי יע"ש וא"כ גם להראב"ד לשיטתו א"ש דקאמר כרב דלא תימא משום חומרא דחמץ אסרו אף בהנאה משום לא פלוג קמ"ל כרב כמו דסברו דוקא לענין אכילה לא בטל מב"מ כן לדידן בחמץ לא אסור במשהו רק באכילה ולא בהנאה ומיושב הא דקאמר לרב לכל השיטות ועיין.

ויש להביא ראי' להראב"ד דרב ושמואל דוקא לאכילה סברו דמב"מ לא בטל אבל לאסרו בהנאה בטל מהא דיש לתמוה דמקשה על רב אי בנו"ט שלא בזמנו שלא במינו אמאי מותר ופירש ברש"י מדקאסר במינו ע"כ סבר כר"י וא"כ שלא במינו אמאי מותר וטפי ה"ל להקשות על מינו גופא אמאי בנו"ט בזמנו דהא רב ושמואל דאמרו תרווייהו כל איסורים במינו במשהו וכי נעלמה מימרא זו מהמקשה ולא מצאתי מי שהרגיש בזה עד שמצאתי מה שאהבה נפשי בחדושי חתם סופר מקדוש זקני שנדפסו מקרוב הסוגיות שכבר עמד על זה ומישב ע"ד פלפול ולפי דברי הראב"ד א"ש דהכי מקשה אי בנו"ט איירי רב והא דאמר אסור היינו אף בהנאה ומשו"ה דוקא בנו"ט א"כ גם שלא בזמנו שלא במינו הי' לו לאסור ולא יכול להקשות דהא רב סבר דמב"מ לא בטל דזה דוקא באכילה אבל רב איירי גם לענין הנאה ובנו"ט דוקא ומסיק דטעמא דרב משום דלטעמי' דמב"מ לא בטל ואיירי באמת דוקא לאסור באכילה אבל לא בהנאה וכשיטת הראב"ד.

ובזה אסתבר כעת ובין תבין אשר לפניך וה' יחזקנו ויאמצנו ברפואה שלמה למען שמו ותורתו וירים רשך וקרנך בכבוד כאות נפש אביך אוה"נ פה פרעסבורג למנין ב"י תרס"ב לפ"ק. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה