שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק אורח חיים · תשובה ס
שוכ"ט לתלמידי הרבני המופלג ברק השנון בע"פ בן עירי כ"ש מו"ה שמחה האללאש שי' שיושב על התורה בק"ק אטש יע"א.
שמחתי בהודעתך משלומך וושלום תורתך ואתה יושב בהתמדה על התורה בבית חותנך הרב נ"י ולהיות כי ידעתי כי חביבים עליך דברינו בעת שיצקת מים על ידינו ע"כ פניתי לראות ד"ת אשר הצגת לפני בסוגי' דחמץ בזמנו ומתוך הדברים תמצא ג"כ תשובה על פלפולך וראשית דברינו בשיטת הטור סי' תמ"ז שכ' גם לר"ש לאחר זמנו דאסור מצד קנסא אם נתערב מותר רק בששים כמו שאר איסורים והא דמשני ה"מ בעינא אבל בתערובות לא היינו בששים והמג"א הרבה לתמוה עליו דא"כ מאי מקשה על רבא והא ר"ש קנסא קניס דהא מצד קנס בודאי לא יהי' חמור יותר משאר איסורים לאסרו יותר מששים ועל קושי' זו כבר הרגיש במג"א עצמו די"ל דבהוי אמינא סבר כיון דאסור רבא במשהו בפסח א"כ גם לאחר הפסח יהי' אסור מצד קנס אפילו במשהו אלא הקושי' אחרת עומדת כחומה דא"כ למאי צריך לומר לאחר זמן דסבר כר"ש דהא אפילו לר' יהודא דאסור לאחר זמנו מה"ת גם כן בטל בששים כמו לרב דסבר שלא במינו בנו"ט שלא בזמנו ולשיטת הטור מוכרח דהא לפני זמנו לאחר השש אע"ג דפסקינן כר"י בלפני זמנו אפ"ה סבר הטור דבטל בששים חזינן דוקא בזמנו משום כרת ולא בדילי' מיני' וא"כ לאחר זמנו לא צ"ל כר"ש. ונ"ל תחלה להביא ראי' לשיטת הטור דהוכיח שיטתו מסוגי' הש"ס דהנה כבר כתב בפנ"י וכן בצל"ח דעיקר דיוק הטור מהא דשמואל דקאמר שלא בזמנו בין במינו ושלא במינו מותר וכן קאמר בזמנו שלא במינו מותר וכמו בזמנו ע"כ בנו"ט כן מותר שלא בזמנו נמי ואע"ג דמר"י מוכח להיפך מ"מ מחמיר הטור בנו"ט מהא דשמואל ובאמת גדול הדוחק מנ"ל לטור דמותר דשמואל שלא בזמנו בנו"ט ומהאיך הוכיח דסבר הש"ס הכי דמותר דשמואל בנ"ט הוא שלא בזמנו ונ"ל דהוכיח זה דע"כ הש"ס סבר הכי דהנה הרמב"ם כתב בפ' ט"ו מהל' מ"א דחמץ לא בטל משום דשיל"מ ומשום קרא דכל מחמצת לא תאכלו גזרו אף שלא במינו ועיין רמב"ן במלחמות שהלך ג"כ בשיטת הרמב"ם וכתב דע"כ ר' יוחנן סבר דלא אמרינן דשיל"מ ובאמת קשה מנ"ל לחדש דחמץ הוי דשיל"מ ולומר דר"י פליג על דשיל"מ מה שלא מצינו שחולק על זה ויותר הי' לנו לומר דחמץ לא הוי דשיל"מ מכח סברת המרדכי כיון דחוזר ונאסר או מטעמים שכ' הר"ן בחידושי הלכות. ונ"ל דיש ראי' לרמב"ם מסוגי' הש"ס דע"ז ע"ג ע"ב דמקשה על הא דאמר חוץ מטבל ויין נסך אלא טבל מאי טעמא והקשה בתוס' דמאי מקשה דהא טבל הוי דשיל"מ ותירצו בשאין לו פרנסה ממקום אחר להפריש והריטב"א בחדושיו מדחה דעכ"פ מנ"ל להקשות דבהכי איירי דלמא ביש לו פרנסה ממק"א להפריש ומנ"ל להקשות ומזה י"ל באמת הוכיח הרמב"ם דמקשה לר"י דהא באמת חמץ בפסח נמי דשיל"מ הוא ור"י סבר דבטל בין במינו ושלא במינו וע"כ דלית לי' דשיל"מ ושפיר מקשה לר"י לשיטתו אלא טבל מ"ט דהא ר"י ע"כ לא סבר דשיל"מ ועיין רמב"ן שכ' במלחמות משום דנקט טבל דהוי דשיל"מ ואי באמת סבר דשיל"מ א"כ קשה מ"ט נקט טבל דוקא וע"כ דלית לי' דשיל"מ וזה יש לדחות כמו שכ' תוס' דלמא באין לו פרנסה ממק"א משו"ה נקט ר"י טבל אלא לפ"ז גם ראי' שכתבתי ליתא דהש"ס מקשה דאי טעמא משום דשיל"מ אמאי נקט טבל דוקא וע"כ באין לו פרנסה ומ"ט דטבל ולעולם דר"י סבר דשיל"מ וחמץ לא הוי דשיל"מ אלא אנו לישב שיטת הרמב"ם באנו והרמב"ם באמת סבר דטעמא דברייתא דטבל משום דשיל"מ וע"כ צ"ל דזה לא הוי קושי' דלתני נמי שאר דשיל"מ וכאשר באמת מבאר הרמב"ם והולך דלמה לא נקט שאר דבר שיל"מ כמו שיהיב לכל אחד ואחד טעם דלא חשיב שביעית וחמץ ועיין בכ"מ ולחם משנה שם וא"כ לרמב"ם א"ש ראי' שלי מסוגי'.
ובאמת י"ל דגם הטור סובר כן דמוכח מסוגי' דע"ז דע"כ חמץ הוי דשיל"מ ולא אמרינן סברא דחוזר ונאסר לא הוי דשיל"מ וממילא מוכח שפיר דסבר הש"ס ע"כ הא דנו"ט דשמואל לאחר זמנו הוא ע"כ בששים דקשה כיון דחמץ הוי דשיל"מ א"כ מנ"ל לש"ס לומר דטעמא דשמואל משום דאזיל לטעמי' דלמא משום דבר שיל"מ והנפקותא דאי משום מין במינו דוקא בלח ולא ביבש כמו שכ' תוס' ביבמות פ"ב משא"כ משום דשיל"מ אפילו ביבש נמי ומצאתי שכן הקשה בפלתי ומה שתי' שם דזה תלי' אי גזרינן אינו מינו אטו מינו ומה"ט ר"י ושמואל דלא גזרו א"מ אטו מינו לא הוי דשיל"מ כיון דחוזר ונאסר לא הוי מינו לסברת הר"ן בטעמא של דשיל"מ יע"ש דבריו אינם מובנים במחכ"ת דהא באמת בא"מ לא אמרינן כלל דשיל"מ אלא בחמץ גזרינן אינו מינו אטו מינו וכיון דאפילו במינו לא הוי מצד הדין דשיל"מ האיך י"ל כיון דאח"כ גזרינן אפילו בא"מ משו"ה הוי דשיל"מ והאיך אפשר לעשות כן מן המסובב סיבה ודבריו בזה תמוהין ומשו"ה י"ל הוכיח הטור דסבר הש"ס ע"כ דשלא מינו מותר דקאמר שמואל הוי בששים כמו במינו וא"כ מצד הדין צריך ביטול ג"כ חמץ לאחר זמנו כמו בשאר איסורין וממילא לא הוי דשיל"מ דהא גם לשיטת הסוברים דהוי דשיל"מ הוא רק משום דהתערובות יהי' מותר לאחר הפסח כמ"ש הרמב"ן והר"ן ולכאורה צ"ל כיון דגם לאחר הפסח צריך ביטול האיך הוי דשיל"מ כיון דע"כ צריכין אנו גם לאחר זמן לביטול וע"כ צ"ל כמו שכ' אחרונים משום דבתערובות לא קניס כלל ולא צריך ביטול רק בתערובות לא קנסו ולא משום ביטול וכן משמע מדברי מג"א ס"ק מ"ד דבתערובות לא קנסו וזה תינח אי באמת גם בנתערב ברוב בטל אז הוי דשיל"מ אבל אי גם לאחר זמנו בתערובות בששים א"כ מתורת ביטול מותר משו"ה לא הוי דשיל"מ וא"ש דלא יהיב הש"ס טעמא דשמואל משום דשיל"מ דהא הוא מותר קאמר לאחר זמנו כמו בזמנו וסבר הש"ס בששים קאמר וממילא לא הוי דשיל"מ אבל ר"י דסבר ע"כ דמותר דלאחר זמנו ברוב שפיר הוכיח הש"ס בע"ז דע"כ לית לי' דשיל"מ ומדלא יהיב לשמואל טעמא משום דשיל"מ ע"כ מותר בששים קאמר ושפיר הוכיח הטור דינו ולרמב"ם י"ל דסבר דיבש ביבש גם במינו לא בטל כסברת רש"י ביבמות משום הכי לא אמר רק שמואל לטעמא דלא צריכין לדשיל"מ אבל הטור סבר כתוס' דיבש ביבש במינו בטל ומדלא קיהיב טעמא לשמואל משום דשיל"מ דאפילו ביבש לא בטל ע"כ בששים וא"ש, וסברא זו שכתבתי דאי צריכין אנו לביטול גם לאחר זמנו לא הוי דשיל"מ מוכרח דהא כתבו טעם דלא הוי דשיל"מ משום דחוזר ונאסר לשנה הבאה ולכאורה צ"ע דהא אנו דנין רק על תערובות אי התערובות יהי' מותר לאחר זמן וא"כ לשיטות הטור דלא סבר חוזר וניעור א"כ לא יהי' נאסר לשנה הבאה התערובות וע"כ צ"ל אע"ג דלא אמרינן חוזר ונאסר אם יגיעו ימי פסח צריכין אנו לביטול עכ"פ משא"כ אי אמרינן דבתערובות לא קניס כלל ועיין.
אלא שעדיין צריכין אנו ליישב הקו' של מג"א וראיתי בפ"י שכ' לתרץ די"ל אי רבא כרב ור"י סבר ג"כ לאחר זמנו אע"ג דלא הוי כרת י"ל משום לא פלוג דאוסר במשהו גם לאחר הפסח משא"כ לרבא דהוי טעמא משום גזירה א"מ אטו מינו הוי גזירה לגזירה לאחר זמנו וכולי האי לא גזרינן ובזה מדויק הלשון כולי האי לא גזרינן יע"ש ועדיין לא הועיל דעיקר קושי' המג"א כיון דהטור מודה בלפני זמנו אע"ג דקיי"ל כר"י בלפני זמנו אפ"ה בטל בששים ולא אמרינן לא פלגו א"כ גם לאחר זמנו לא חמיר מלפני זמנו ולחילוקו של תה"ד שכ' דגם דנוקשה במשהו אע"ג דלא הוי רק בלאו ואפ"ה לפני זמנו בטיל משום דזמן שריפה ובדילי עיין במג"א ר"ס תמ"ז א"כ גם לטור י"ל כן אע"ג דסבר בלפני זמנו בששים מ"מ י"ל לאחר זמנו חמור יותר משום לא בדילו ובזה יש ליישב שיטת תה"ד דלא קשה עליו מרב דהא לאחר זמנו דודאי לא בדילו ואפ"ה לא גזר אלא י"ל כיון דלרב הטעם משום גזירה אטו מינו לא מחמרינן שלא בזמנו אפילו בלא בדילו משא"כ לרבא דמינו ואינו מינו שוה בזמנו אמרינן בלאחר זמנו נמי אסור משום לא בדילו וא"ש, ויש ראי' לדברי פ"י כי בדבריו מיושב הא באמת צ"ל למה קאמר הש"ס רב לטעמי' משום דסבר מב"מ לא בטל וגזר שא"מ אטו מינו דלמא טעמא נמי משום חומרא דחמץ כמו לרבא דע"כ טעמא דרבא משום חומרא דחמץ ויש להביא ראי' מזה לרמב"ם דסבר דטעמא דרבא ע"כ משום דשיל"מ דאי משום חומרא דחמץ לחוד א"כ גם לרב יכול לומר כן וע"כ דלאו משום חומרא דחמץ אלא משום דשיל"מ וממילא לרב א"א לומר כן כיון דסבר שלא בזמנו גם במינו אסור במשהו כמו בזמנו ורב סבר כר"י וממילא לא הוי דשיל"מ לר"י דחמץ לאחר הפסח אסור משא"כ אי משום חומר גם לר"י יש לומר משום חומר ובתוס' פ' גיד הנשה באמת כתב דלא גרסינן רב לטעמי' וגם רב סבר משום חומרא אלא בכל הספרים הגרסא רב לטעמי' ולדברי פ"י א"ש דאי רב נמי משום חומרא דחמץ וממילא במינו ושלא במינו דין אחד בזמנו וא"כ כיון דרב כר' יודא סבר בלאחר זמנו מ"ט לא גזר נמי לאחר זמנו משום לא פלוג וע"כ הוכיח מזה דטעמא דרב משום דגזר שלא במינו אטו מינו והוי גזירה לגזירה וכולי האי לא גזר. אלא לפ"מ שכ' בפ"י עוד שם לישב הא דאמר רבא חמץ בזמנו בין במינו ובין שלא במינו ולא אמר סתם חמץ בזמנו במשהו וכן הא דקאמר כרב היינו משום חומר דחמץ הוי אמרינן ג"כ דוקא במינו משום דעדיין שמו עליו ועומד בטעמו כמו שמצינו שאר איסורין כמו יין נסך וטבל וכן דשיל"מ דלא בטיל דוקא במינו וגם בחמץ שייך להחמיר יותר במינו ומש"ה אמר כרב כמו דרב גזר אינו מינו אטו מינו כן לרבא אמרינן גזירה א"מ אטו מינו א"כ נסתר דבריו הראשונים לחלק בין רב לרבא דהא גם לרבא הוי משום גזירה א"מ אטו מיני' ובזה א"ש לישב קושי' מהרש"א בחולין שהק' על תוס' שכ' דלא גרסינן רב לטעמי' אלא דמקשה והא אמר רב וכו' ועל זה מתרץ דגזר שלא במינו אטו מינו ואי משום חומרא דחמץ לא צריך לגזירה דשלא במינו אטו במינו דשניהם שוים מצד חומרא דחמץ והניח בצ"ע, ובדברי פ"י א"ש דגם אי אפילו טעמא דרב משום חומרא דחמץ אפ"ה צריכין לגזירה דא"מ אטו מינו דמצד החומר הי' לנו להחמיר דוקא במינו כמו שלא החמירו החכמים בכל המקומות שהחמירו בביטול אפילו באינו מינו ומשו"ה קאמר גם לפי גירסא זו דגזר א"מ אטו מינו וא"ש, ובגוף סברת הטור נ"ל כיון דאנו מחמירין משום חומרא דחמץ אפילו במשהו וא"כ דגם לאחר זמנו אסור החמץ משום קנסא ואפילו בהנאה אם יהי' הדין דקיל יותר משאר איסורי דרבנן ואפילו ברוב בטל וא"כ בודאי יקילו ג"כ בזמנו וכדי להעמיד חומרתם בזמנו צריכין אנו להחמיר לכל הפחות כמו שאר איסורים דלא יתבטל בפחות מששים משא"כ ר"י דסבר בזמנו בנו"ט מקיל ג"כ שלא בזמנו דאפילו ברוב בטל משא"כ לדידן.
וראיתי בקרבן נתנאל שכתב דהטור הוכיח דדינו כמו בשאר איסורין בששים משום דחולק הרא"ש על רבינו יונה שכ' דאפילו אם עירבו במזיד מותר וע"ז חולק הרא"ש שכ' דגם חמץ בכלל שאר איסורין שאם בטל במזיד אסורין א"כ גם חומר ששים אמרינן דהוי כמו שאר איסורין ובב"י כתב מדשתק הרמב"ם וכ' סתם אבל התערובות מותר באכילה אחר הפסח משמע דבטל ברוב בעלמא ולא בעי ששים ולפי מה שכתבתי דמש"ה הוי דשיל"מ לאחר הפסח משום דלא צריך ביטול כלל רק דלא קניס בתערובות מוכח ע"כ דרמב"ם סבר דלא צריך ביטול ששים דאל"ה לא הוי דשיל"מ לרמב"ם, והנה הרא"ש כתב בשם רבינו יונה דאם עירבו במזיד נמי מותר ומדלא קאמר רבותא יותר דאפילו לכתחלה מותר לערב משמע דוקא אם עירב כבר אבל לכתחלה בודאי אסור לערב כיון דקנסו חכמים לאסור החמץ אם יכול לערב לכתחלה ברוב מאי אהני רבנן בתקנתן דהא יכול לערב אפילו לכתחלה וכן הטור בשמו של ר"י דוקא אם עירב במזיד משמע לכתחלה לא וכן הי' נ"ל בפשיטות מהר"ן שכ' כיון דקנסא הוא דיים שינהגו בקל שבאיסורים כמו חלת ח"ל זה דוקא לענין דסגי ברוב משא"כ לענין ביטול לכתחלה אע"ג דחלת ח"ל מבטל לכתחלה בחמץ אסור כיון שקנסו וביכול לערב לכתחלה ליכא קנסא אלא שראיתי בשו"ת פני יהושוע סימן י"ג בסוף תשובה ארוכה שמצדד להקל אם שכח לבער חמץ לסמוך על דברי ר"י שמתיר לערב לכתחלה, וכן ראיתי בשו"ת כ"ס סימן נ' שנקט בפשיטות דר"י מתיר אפילו לכתחלה לערב ואני בער ולא אדע מנ"ל דר"י מתיר אפילו לכתחלה כיון דהרא"ש והטור שהביא הא דר"י לא כתבו רק אם עירבו במזיד משמע דלכתחילה בודאי אסור דאל"ה ליכא קנסא ומה"ט נ"ל נמי מה שמצדד עוד בפ"י שם לסמוך על שיטות הרמב"ם דסבר דבאיסור דרבנן מותר לבטל לכתחלה יש לומר נמי להיפך באיסור דרבנן שאסרו משום קנס חמור בענין ביטול לכתחלה משאר איסור דרבנן דהא חזינן משום קנס אסרו אפילו בהנאה ורק בנדון של פ"י שם שלא ביער החמץ רק מאונס דלא שייך קנס מצד הדין רק מחמרינן משום הערמה וכדומה כה"ג יש לצרף שיטת הרמב"ם אבל בעיקרן של דברים לולא דבריהם הקדושים בשיטה הר"י י"ל כמו שכתבתי.
ועוד רגע אשעשע בדברי הפ"י שכ' לישב לשון הש"ס דקאמר שלא בזמנו א"מ אטו מינו כולי האי לא גזרינן ומאי כולי' האי דהא לא צריכין אנו לגזור רק שלא בזמנו א"מ אטו מינו והוי רק חדא גזירה ונ"ל לפי מה שהק' תוס' לקמן בסוגי' דקדירות בפסח דקאמר רב ישברו ופריך הש"ס ולשהינהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן ומתרץ דלמא אתי למיעבד בהו במינו דהא לעיל לא גזר א"מ אטו מינו שלא בזמנו ותירצו דלא שכיח שיתערב חמץ של איסור משא"כ הכא להתיר לבשל לכתחלה איכא למגזור וא"כ י"ל אי הוי שכיח תערובות חמץ גם שלא בזמנו הי' גוזר בשביל לא בדילו לחוד אבל כיון דבאמת לא שכיח ע"כ לא גזר רק בזמנו דהוי תרתי כרת ולא בדילו וכן שלא בזמנו גוזר היכא דשכיח כמו בקדירות אבל בחמץ שלא בזמנו דהוי רק לאו וגם לא שכיח כולי האי לא גזר וא"ש.
ובזה א"ש הא דהקשתי ונאמר לי שקושי' זו כתובה בספרן של אחרונים לשמואל דלא גזור שלא במינו אטו מינו לשתמש בקדרות של חמץ אפילו בתוך הפסח וליעבד בהוא במינו ואפילו לכתחלה מותר כמו לרב דסבר כר"י ואפ"ה מותר אפילו לכתחלה כמ"ש תוס' שטעמא דמבטל איסור אפי' לכתחלה כן י"ל לשמואל ולפ"ז ניחא די"ל דשמואל לא גזור רק בחמץ דלא שכיח משא"כ בקדירות מודה שמואל דגזרינן אטו מינו בתוך הפסח אלא דלפ"ז לר"י דסבר אפילו במינו בנו"ט יהי' מותר להשתמש בקדירה של חמץ אפילו תוך הפסח וזה דוחק לומר אלא נראה לי לומר לפמ"ש תוס' דמשו"ה מותר לבטל איסור לכתחלה משום דהוי כלי חרס דליכא תקנה בהגעלה דהוי כדיעבד ומשום הכא יכול לבטל א"כ זה ניחא לרב דגם לאחר הפסח אסור משא"כ לדידן לר"ש מצד הדין מותר ולא שייך קנס בקדירה כלל דהא יכול להשהותם בפסח וא"כ לאחר הפסח יש היתר בלא"ה ומשו"ה אסור לבטל לכתחלה בתוך הפסח ולפי מה שכ' מחצית השקל תמ"ז ס"ק מ' דבכלי כ"ע מודה דהוי דשיל"מ דלא שייך חוזר ונאסר לשיטת חכ"צ דמתיר לאחר י"ב חודש וכן אפילו לדידן כיון דיהי' נעלפ"ג א"כ מה"ט אף דר"י לא סבר דשיל"מ י"ל דוקא בחמץ בפסח מטעמים שכ' המרדכי והר"ן ועיין במשנה למלך דרצה לומר דפליגו בזה ר"י ורבא אבל בכלי כ"ע מודה ומשו"ה לא בטל הבלוע בפסח וכן כתבת ג"כ ונכון.
ועוד יש ליישב לשון הש"ס דכולי האי לא גזרינן לפי מה שהעלה הריטב"א בחידושיו לע"ז הא דסבר רב ושמואל מב"מ לא בטל זה דוקא מדרבנן וסברו דלא פליגו רבנן על ר' יהודא אלא דמדאורייתא אבל מדרבנן גם רבנן מודים לר"י וחידוש זה מוכח מכח קושי' הרמב"ן שם דאי רב ושמואל ור"י ור"ל בפלוגתא דר"י ורבנן קמפלגי לימא מר הלכה כר"י ומר הלכה כרבנן אלא ודאי דלרבנן פליגו ורב ושמואל סברו דרבנן מודו דמב"מ מדרבנן לא בטל וא"כ י"ל דאי רב הי' סובר מב"מ מדאורייתא לא בטיל בודאי אף שלא בזמנו הי' גוזר משום לא בדילו לחוד אבל יען כי רק מדרבנן לא בטל כולי' האי לא גזרינן אטו דרבנן ושלא בזמנו א"מ אטו מינו וק"ל.
ורש"י כתב דוקא תוך הפסח גזר רב משום כרת ובדילי ועיין בצל"ח שרש"י הוכיח זה מדקאמר רבא לקמן במשהו כרב וע"כ לא הוי טעמא משום דחמיר דעובר על ב"י וב"י ובתוס' חולין כתב דמה"ט סבר רבא במשהו משום בל יראה וגם לא בדילו ולא משום כרת כרש"י וא"כ לכאורה גם לאחר שש שעות אסור אלא שתוס' בע"ז דף ס"ו ע"ב בסוגי' דריחא מילתא בד"ה רבא בסופו כתבו דחמץ לאחר שש בטל והביאו ראי' מרב דסבר בלאחר זמנו כר"י ואפ"ה בטל בששים כן נמי לפני זמנו וע"כ דתוס' סבר דלפני זמנו לא עובר משום ב"י וב"י וזה דלא כמו שהעלה נוב"י קמא דגם לפני זמנו עובר משום לא יראה אלא שיש לדחות דנוב"י לא כתב זאת רק לר"י דסבר לפני זמנו בלאו משא"כ לר"ש דלא הוי רק עשה דתשביתו לפני זמנו וא"כ י"ל דתוס' סבר להלכתא כר"ש דלא אסור לפני זמנו רק משום דעשה דתשביתו משום הכי שפיר הוכיחו מרב דמתיר לאחר זמנו אבל לרב דסבר כר"י י"ל באמת דאסור בלפני זמנו ושלא בזמנו דרב היינו בלאחר זמנו והא דכתב בע"ז ה"ה לפני זמנו דבטל בששים היינו להלכתא לדידן דפסקינן כר"ש. אלא דא"כ הדרא דקדוקו של הצל"ח למאי נקט כרב כלל ויש ליישב לפי מה שחקר בח"י רסי' תמ"ב אי גם בטעם לחוד עובר בב"י וב"י די"ל דוקא אי גם ממשות מעורב בתערובות ולא בטעם לחוד ואפילו למ"ד טעם כעיקר דאורייתא דילפינן ממשרת זה דוקא לענין אכילה ולא לענין בל יראה וא"כ הוי אמינא דלא אמר רבא במשהו רק אי גם ממשות חמץ מעורב ולא בטעם לבד ומש"ה אמר כרב דהא רב קאמר בין במינו ושלא במינו אסור ובודאי במינו אפילו בטעם לחוד אסור במשהו, וה"נ שלא במינו ועיין רשב"א חולין דאפילו טעם כעיקר לאו דאורייתא במין במינו בודאי אמרינן טכ"ע ומש"ה אמר כרב להורות דגם בטעם אוסר רבא כמו רב בזמנו.
ועוד יש ליישב לפי שיטת הרמב"ם דטעמא דרבא משום דשיל"מ ועיין בש"ך ק"ב שהאריך דבטעם לבד בלי ממשות לא אמרינן דשיל"מ ובנ"כ הקשה מחמץ בפסח דנמי הוי טעמא משום דשיל"מ ואפילו בטעם לא בטל ובפר"ח כתב די"ל כמו דבחמץ משום חומר האיסור אסרינן דשיל"מ אפילו באינו מינו ה"נ י"ל משום חומר האיסור אמרינן אפילו בטעם לחוד נמי דשיל"מ ולרב פשיטות דאפילו בטעמא לחוד אוסר דהא גזר א"מ אטו מינו ומצד מב"מ אפילו בטעם לחוד ומשו"ה נקט רבא במשהו כרב שלא לטעות דבטעם לחוד מותר כמו בשאר דשיל"מ ועיין.
עפ"ז יש ליישב קו' עצומה שהק' הרא"ש בע"ז על ר"י גאון דמיית' ראי' דרבא ס"ל בכ"מ מב"מ בטל מדאמר הלכתא חמץ בזמנו במשהו כרב משמע דוקא בחמץ כרב ותמה הרא"ש הא הוצרך לומר כן משום א"מ דבנ"ט בכל מקום משא"כ בחמץ ונ"ל דהוי קשי' לר"י גאון ג"כ לאיזה צורך מסיים כרב ומזה הוכיח דע"כ סבר רבא בעלמא מב"מ בטל ובחמץ טעמא משום חומר או משום דשיל"מ ולכל שני הטעמים הוי אמינא בטעם לחוד בלי ממש חמץ מותר וע"כ נקט כרב דאפילו בטעם לחוד נמי במשהו וממילא דע"כ לא סבר דמב"מ לא בטיל וגזר א"מ אטו מינו דא"כ ל"ל למימר כרב וע"כ כרב ולא מטעמי' והקצרתי.
ובעיקר הקושי' על הרמב"ם מהא דר"י דסבר בנו"ט ומוכח דלא הוי דשיל"מ ומנ"ל לחדש דר"י לית לי' דשיל"מ נ"ל דהרמב"ם דייק מש"ס ביצה ל"ח ע"א כי סליק ר' אבא וכו' אשכחי' לר' יוחנן ור' חנינא ויתבי וקאמרי ואמאי לבטל מים ומלח לגבי עיסא והק' בתוס' שם דהא הוי דשיל"מ ומאי הקשו על מתני' ותירוץ התוס' הוא דוחק להרמב"ם דהא רב אשי באמת מתרץ משום דשיל"מ ואי פליגי בסברת התוס' אי זה הוי מב"מ או גבי תחומין שאני שהחמירו כמו שכ' בתוס' ד"ה משום דהוי דשיל"מ וכו' א"כ עיקר התי' חסר בדברי רב אשי כאשר הקשה בצל"ח שם וע"כ דר"י לא סבר באמת דשיל"מ ומרבא לא מוכח די"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו דהא באמת פסקינן דתבלין דלטעמי' עבידא לא בטלו משא"כ מר"י שפיר מוכח אף דלא סבר כתירוץ רבא ואביי מ"מ דשיל"מ הוי ומאי קושי' על מתני' וע"כ דלית לי' דשיל"מ כלל וביותר יש לומר לפי מה שראיתי בשו"ת ר"ע איגר קפ"ט וכן בשו"ת כ"ס יו"ד נאמרה קו' זו לפי הסברת ר"ן בדשיל"מ דרבנן לא אזלו בתר העצם הדבר רק בתר שם האיסור והיתר דעולין אין מבטלין זא"ז אף דעצם הדבר הוי מבשא"מ ומשו"ה דשיל"מ כיון שסופו להיות היתר גמור לא בטיל ומה שחסר דלא הוי עדיין היתר זה משלים עצם הדבר וא"כ לר' יהודא דסבר דאזלינן בתר העצם לא שייך סברת הר"ן בדשיל"מ ולר"י בטל וקשה על ר"א דהא ר' יהודא סבר דרק מים בטלו משום דאין בו ממש אבל בתבלין מודה וקשה לר"א דהא לר"י לא שייך סברת דשיל"מ יע"ש.
ומתחלה רציתי לומר דבאמת מה"ט י"ל לא משני רבא משום דשיל"מ דעדיין קשה על ר"י אבל רב אשי סבר כתי' הש"ס זבחים ס"ט הא דידי' הא דרבי' ור"י סבר מב"מ בטל ושפיר משני רב אשי ומיושב בזה לכאורה קו' תוס' אלא דעדיין קשה דהא אביי משני שם בזבחים הא דידי' הא דרבי' א"כ קשה עוד על אביי לשני משום דשיל"מ כמו רב אשי ועוד דכתב תוס' בזבחים שם בד"ה הא דידי' הא דרבי' בכולי' הש"ס דקים לן דר"י ס"ל מב"מ לא בטיל היינו משום דסמכינן אשנוי דרבא וסתמא דש"ס נקט בכל מקום דר"י סבר מב"מ לא בטל ותוס' כתבו בפ"ק דחולין ב' ע"ב בד"ה אנא דסתם סוגי' דהש"ס הוא רב אשי וא"כ ע"כ רב אשי כרבא סבר דלית לי' הא דידי' הא דרבי' וקשה מאי מתרץ משום דשיל"מ הא עדיין לר"י קשי' וע"כ נקטינן תירוץ של רע"א ז"ל בתשובותיו שם דרבא ואביי באמת מה"ט משום דרצו לשנוי ג"כ אליבא דר"י תירצו משום לטעמי' עבידא או משום עיסה בשותפות ושנוי דרב אשי רק לת"ק ולדיני ולר"י מודה דצריך לשנוי קמא וא"כ לא מוכח מרבא ואביי דלית להו דשיל"מ די"ל דמשני משום ר"י תירוץ אחר אבל ר' יוחנן דפריך ולבטל מים ומלח לגבי עיסה משמע דלת"ק מקשה דהא גם על מים פריך ולר"י באמת המים בטילים וכיון דעיקר קושיתו על רבנן משמע דלית להו דשיל"מ כן י"ל על דרך פלפול.
ועוד י"ל דהנה החולקים על הרמב"ם דחמץ לא הוי דשיל"מ הוא כמו שכתב המרדכי משום דחוזר ונאסר וכן כתב בהגהת רמ"א סימן ק"ב דמה"ט חמץ לא הוי דשיל"מ וראיתי בפ"ח ק"ב שכ' דמסוגי' דמשילין מוכח דהוי אפילו בחוזר ונאסר דשיל"מ דהא העיסה עצמה אם יניחנה לשנה הבאה חוזרת ונאסרת דומי' דחמץ ואעפ"כ קרי לי' דשיל"מ ועיין בשעה"מ הל' יו"ט שכ' כיוצא בזה לפרש דברי תוס' ביצה יו"ד ע"ב בד"ה איכא חד וכו' וא"כ י"ל דרמב"ם הוכיח דינו מסוגי' דמשילין דגם חמץ הוי דשיל"מ ור"י דמקשה ולבטל מים ומלח סבר באמת מה"ט כיון דחוזר ונאסר לא הוי דשיל"מ כמו שסבר ג"כ בחמץ מה"ט אבל מרבא לא מוכח להיפך די"ל דמר אמר חדא ולא פליגו וזה נ"ל יותר דלא צריכין למימר דר"י לית לי' דשיל"מ דלא בטל דהא בפ"ק דביצה דקאמר בפשיטות וגם דעת המקשה דסבר דס"ד מותר מ"מ לענין ביטול גם בס"ד סבר דשיל"מ לא בטל ודוחק לומר דר"י פליג על מה דפשיטא להם דלא בטל דשיל"מ ועיין בצל"ח ופ"י שם שכ' טעם על זה על מה דהוי פשוט יותר דדשיל"מ לא בטיל וספיקא מותר עד שבא רב אשי ודימה ספק לתערובות וכתבו דלענין ביטול הוי סברא כסברת הר"ן דמשום דסופו להיות היתר הוי מב"מ וחידש רב אשי דגם ספק אסור משום סברא עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר והשתא דאתי' להכי נ"ל לומר עוד טעם אחר על ר"י דסבר דבטל בחמץ דכבר חקר בצ"צ בביצת טרפה שנולד ביו"ט אי הוי דשיל"מ כיון דע"כ צריכין אנו לביטול משום טריפה א"כ גם לענין נולד בטל או כיון דאיסור נולד יהי' לו היתר לאחר יו"ט כל מה דאפשר לו למיעבד בלא ביטל עבדינן והצ"צ כתב דצריך להמתין עד לאחר יו"ט דגם זה הוי דשיל"מ משום עד שתאכלנה באיסור ע"י ביטול איסור נולד תאכלנה בהיתר וזה א"ש לסברת רש"י דהטעם בביטול ג"כ משום עד שתאכלנה באיסור משא"כ לסברת הר"ן כיון דהוי היתר בהיתר לא בטל א"כ כיון שכבר צריכין אנו לביטול משום טרפה גם לענין נולד בטל דהא ע"כ צריכין אנו לומר ביטול ובתשובת רע"א שם הביא ראי' לצ" מתערובות חמץ דסבר הרמב"ם הטעם משום דשיל"מ והרי מה דהותר לו להשהותו ולא מחייבינן לי' לשורפו משום בל יראה ותשובתו ע"כ משום דנתבטל החמץ וא"כ ע"כ צריכין אנו לביטול משום איסור בל יראה ואפילו הכי לענין אכילה לא בטל אע"ג דלא מקרי היתר בהיתר דהא צריך לשרפו ולא אתי' לידי היתר ולא מקרי מב"מ וע"כ דאמרינן גם כה"ג עד שתאכלנה באיסור וכבר כתבתי דזה תלי' בפי' הר"ן ורש"י א"כ י"ל דמה"ט סבר ר"י בחמץ דבטיל משום דע"כ צריכין אנו לביטול משום ב"י ועד שתאכלנה באיסור לא סבר ר"י כמו שסבר המקשן בפ"ק דביצה דדשיל"מ לא בטל אסור וא"כ לא חולק ר"י על שאר דשיל"מ דלא בטיל אבל לדידן דפסקינן כרב אשי דגם ספיקא אסור וה"ט משום עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר וא"כ מה"ט גם חמץ בפסח לא בטל וא"ש ומיושבים דברי הרמב"ם עד"נ ועיין.
ועוד רגע אדבר מילין לחבר בדברי הרמב"ם וכ"מ בהל' מ"א שכבר הזכרתי לעיל דמפרש הכ"מ דמ"ש הרמב"ם וחמץ אינו בכלל זה לישב למה ר"י ור"ל לא חשבו ג"כ חמץ ולכן כתב דחמץ אין איסורו איסור עולם והקשה בנוב"י קמא יו"ד סי' צ"ז הא ר"י ס"ל דחמץ בטל ואולי גם ר"ל סבר כותי' וכן קשה על פי' המשניות שכ"כ על מתני' דאלו אוסרין דהלכך לא חשיב חמץ בהדי אינך וצ"ע ועיין בנב"י שנדחק ליישב וי"ל לפי מה שכ' הל"מ במה דפליג ר"י ויהיב טעמא דלא סבר ר"י דשיל"מ כיון שהבין אין לו היתר דהא קנסא קניס לאחר זמנו כקושי' הר"ן ורק משום דהתערובות יש לו היתר זה לא סבר ר"י רק שהאיסור בעין צריך שהי' לו היתר לאחר זמן ומשמע אם האיסור בעין יש לו היתר גם ר"י מודה וא"כ י"ל לפי מה שכבר פלפלו האחרונים אי דח"ש חמץ עובר בבל יראה ובל ימצא או דוקא לענין איסור אכילה ועיין במ"א סימן תמ"ב מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ב מהל' חו"מ הל' ט"ז בחצאי זתים הואיל ודבקים בכותלים משמע דוקא משום דבק בכותלים אבל בלא"ה גם ח"ש חייב לבער מוכח דסבר גם ח"ש עובר באיסור ב"י וב"י ועיין בשו"ת חכ"צ סי' פ"ו ועיין בש"א סי' פ"א נתן טעם לחלק בין איסור אכילה דשייך חזי לאצטרופי בכא"פ משא"כ בבל יראה אפילו אם ישלים אח"כ לכזית יעבור מכאן ולהבא על ב"י ואין לו שייכת למה שראה תחלה וזה א"ש לפי האי טעמא דחזי לאצטרופי הוא משום כדא"פ אבל אי אמרינן דטעמא משום דאי יש עוד ח"ש ראוי' לצרף לשיעור שלם ליכא חלוק בין איסור אכילה לבל יראה ועיין בפמג"ד יו"ד ס"ד שחקר בזה והרמב"ם יליף ח"ש בחמץ מלא יאכל חמץ וכבר תמה הכ"מ דהא אדרבה איפכא יש למילף דהא סתם אכילה בכזית ועיין במל"מ שם שהביא הא דרא"ם דסתם אכילה בכ"ש רק דאתי' הלכתא ואפקעתי' ממשמעתי' לענין עונשין וכתב מל"מ הא דאמר ר"ל דח"ש מותר אכילה כתיב בי' צ"ל דבאמת ר"ל סבר סתם אכילה בכזית ולפ"ז לר"ל ליכא למילף מלא יאכל חמץ ג"כ ח"ש דהא אכילה כתיב בי' והוי בכזית וממילא גם לענין בל יראה איני עובר אע"ג דיש קרא מיוחד לענין חמץ ולפ"ז לר"ל בח"ש דמצד הדין אינו עובר באיסור בל יראה ולא צריך לבער ולא קנסו לאחר זמנו וח"ש בעין מותר ואם נתערב ח"ש הוי דשיל"מ וממילא אפילו נתערב כזית נמי כן הוא דזה כחוכא דיהי' ח"ש חמור לענין ביטול מכזית ועיין כעין זה בלחם משנה בפ"ד מהל' חו"מ הל' י"א וכיון דכל הטעם דלר"י לא הוי דשיל"מ משום דבעין אין לו היתר זה א"ש לר"י דלדידי' גם בחמץ ח"ש אסור לענין בל יראה משא"כ לר"ל דסבר מותר מצד הדין הוי דבר שיל"מ שפיר צריך הרמב"ם ליתן טעם דר"ל דלא חשיב חמץ בפסח והא דנקט הכ"מ ר"י ור"ל שיגרת לישנא הוא וכונתו על ר"ל כמ"ש ג"כ בנוב"י וזה ישוב נכון לפענ"ד הק' שמחה בונם סופר בה"ג מראשבא"ס זצ"ל.