אור ברסלב
שות שבט סופר חלק א חלק אורח חיים › תשובה נה

שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר

חלק אורח חיים · תשובה נה

תשובה נד

שלום וברכה לתלמידי סידי המופלג מורג חרוץ ותיק מלא עתיק קולע אל השערה בע"פ כש"ת מו"ה ליב פרידמאן נ"י (כעת הוא הגאון דיין מצוין)

שורתך קבלתי ע"נ ושמחתי בד"ת נאמרים בהשכל ודעת בפסחים דף ה' על ילפותא דר"ע דאמר רבא ש"מ תלת ואציע לפניך מהדברים שנאמרו בקנטרסי שכתבתי זה יותר מעשרים שנה בימי חורפי לישב קושית הצל"ח ואחרונים על הא דאמר רבא ש"מ מר"ע תלה דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא גם אי השבתתו בכל דבר מ"מ גם שריפה בכלל תשביתו ש"מ בערב יו"ט הוא דביו"ט אסור לשרפו ונלע"ד לישב דתוס' הקשו אמאי אסור לשרוף החמץ דהבערה לצורך הוא דהא יכול להנות לאחר שישרוף ויעשה גחלים ותירצו כיון דמתחילת הבערתו לא יוכל להנות ממנו אע"ג שיהי' לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים ונדבות דאין קריבין ביו"ט אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף יע"ש ועיין במ"א בסי' תק"ז שהקשה מהא דרב מתנא דמרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלין דהא לא יכול להנות ולא בטל רק אח"כ דמקלי קלי איסורא משמע אע"ג דמתחילת הבערתו אינו יכול להנות נמי מותר ויפה אשר דיבר הד"מ דתרוויהו בעינן צורך מצוה או צורך גבוה וגם שמתחילתו לא יכול להנות כמו נדרים ונדבות שהביא התוס' ממנו ראי' דהתם נמי הוא לגבוה ולא יכול להנות עד אחר זריקה יע"ש ומזה נראה כיון דמתחילה לא יכול להנות עד שיזרק או שיעשה המצוה לגבוה מזה מוכח דהעיקר לצורך גבוה ולא להדיוט ובטל צורך הדיוט נגד צורך גבוה ולפ"ז נ"ל מסברא לומר דאי יכול להשבית ולעשות הצורך גבוה בחמץ גם בשאר דברים ומפרר וזורה לרוח או מטיל לים א"כ השריפה עיקר המלאכה לאו לצורך גבוה נעשית דהא בשביל צורך מצוה הי' יכול להשליכו לים או לפרר ברוח ומה לו לשורפו וע"כ דעיקר שריפה הוא כדי שיהנה מהגחלים ונעשה עיקר השריפה לצורך הדיוט ולא לצורך מצוה כעין שכתב תוס' שבת דמה"ט גם תרומה טמאה אסור לשרוף ביו"ט אע"ג דיכול להנות משום דא"א להנות רק אם שרפו ומבערו לעשות מצותו וניכר יותר הצורך גבוה כן י"ל בשריפת חמץ כיון דאפשר לעשות המצוה ע"י ביעור אחר השריפה לצורך הדיוט הוא וא"ש מסברא ומיושב שפיר קושי' הצל"ח דאי השבתתו בכל דבר מ"מ א"א לומר דתשביתו ביו"ט משום דגם שריפה בכלל דזה אינו דאי באמת השבתתו בכל דבר מותר לשרוף כקושי' תוס' דיכול להנות מאפרן ומשום דעיקר לגבוה לא אסור דלא דמי לנדרים ונדבות דאדרבה דעיקר השריפה נעשית בשביל להנות מהחמץ נאחר שנשרף מהגחלים וא"ש.

ובזה ישבתי דקדוק של מהר"ם שיף בתוס' ביצה דף כ"ז ע"ב וד"ה ועל החלה דמתחילה הקשו על רש"י למה יהי' אסור להשליך לכלבים וכתבו דמצוה דוקא לשרוף תרומה כמו קדשים שהוא בשריפה דוקא ואח"כ הקשו למה באמת יהי' אסור לשרוף תרומה דהא יכול להסיקו תחת תבשילו לצורך הדיוט ותירצו משום דדומה לנדרים ונדבות דהא בלא זה דהקדימו תוס' קושי' על רש"י ותירוצם מיד הי' יכולים להקשות אמאי אסור לשרוף תרומה ולפמש"כ א"ש דקושי' ותירוצם צריכים תחילה כדי שיעלה תירוצם יפה דאי באמת כרש"י דיכול לבער תרומה ג"כ ע"י שמשליך לכלבים לא הי' שייך תירץ תוס' דמה"ט אסור לשרוף תרומה דדומה לנדרים ונדבות דהא אינו דומה לתרומה דכיון שיכול להשליך לכלבים והוא הולך ושורפו בודאי עיקר מלאכת שריפה הוא בשביל צורך הדיוט משא"כ לאחר שהעלו דתרומה דומה לקדשים ואין ביעור אחר רק שריפה שפיר תרצו אח"כ דדומה לנדרים ונדבות וא"ש נכון כל המשך התוס' וסדרן ועיין. אלא שעדיין צריכין אנו להוסיף תבלין דהא עיקר קושי' תוס' דיכול להנות מגחלתן של חמץ היינו דוקא אי חמץ מהנשרפין דוקא אבל אי השבתתו בכל דבר א"כ הוא מהנקברין ואפרן אסור ולא יכול להנות והתוס' הקשו להאמת דר"ע אית ליה אין ביעור חמץ אלא שריפה אבל קשה דלמא השבתתו בכל דבר ובודאי השריפה אסור ביו"ט דלא יכול להנות כלל מאפרן אלא דמשום הא לא ארי' דכבר כתבו הפנ"י בסוגי' דזוז"ג וכן בשעה"מ בכמה מקומות דהא דאפרן אסור הוא רק מדרבנן אבל מה"ת מותר וכיון דר"ע על קרא קאי א"ש דברינו.

אלא דמפשטות לשון תוס' בתמורה שכתבו דמה"ט דנשרפין אפרן מותר דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו משמע די"ל דמה"ת אסור ע"כ בחרתי עוד דרך אחר לישב בשנקדים דקדקו של צל"ח על הא דכתב רש"י מדלא נפקא לי' דהאי יום הראשון ערב יו"ט הוא אלא משום דאסור להבעיר ש"מ סבירא ליה כר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' ומאי כל האריכות דהא אי הוי יליף ר"ע גם ממקום אחר מ"מ מדיליף נמי משום דאסור להבעיר ביו"ט מוכח דסבר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ונ"ל דרבא אמר נמי ש"מ הבערה לחלק יצא וכתבו בתוס' מדקרי לי אב מלאכה וצ"ע לכאורה כיון דלתירץ תוס' זו גם אי ללאו יצאתה נמי אסור ביו"ט לאיזה צורך מדייק ר"ע בדבריו ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה דהא אין נפקותא כלל אי אב מלאכה הוא או לו.

ונ"ל דביבמות דף וי"ו בסוגי' דעשה דוחה ל"ת כת הרשב"א בשם מורי על הא דאמר בלאו דמחמר דלא דמחמר לא הוי עשה ול"ת דלא אמרה תורה עשה דשבתון רק באיסור מיתה במלאכות של אב מלאכה אבל במחמר כיון דלא הוי רק לאו לא הוי בעשה דשבתון דעל לאו לא נאמר עשה דשבתון ולפ"ז הבערה ג"כ למ"ד ללאו יצאתה לא נאמר עליה נמי עשה דשבתון של יו"ט והא כל מלאכות יו"ט משבת גמרינן וכיון דמלאכת שבת דהוי רק בלאו לא נאמרה עשה דשבתון גם ביו"ט כן הוא וא"כ לא הוי מדייק ר"ע כלום דע"כ תשביתו מערב יו"ט כיון דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא י"ל דעשה דשריפת חמץ דוחה ללא תעשה דיו"ט ועיין בפ"י שהרגיש נמי דמאי מדייק ר"ע דלמא גזירת הכתוב הוא לשרפו ביו"ט וכתב כיון דאפשר לשרוף החמץ מעיו"ט בודאי יותר מסתבר לומר דמעיו"ט מלומר דהתיר' התורה לשרוף חמץ ביו"ט וזה לפי האמת אי יו"ט עשה ול"ת הוא ולא דחי מצות שריפה עשה ול"ת אבל אי יו"ט לא הוי בהבערה רק ל"ת כמו בשבת א"כ כמו שבכל מקום אמרינן עשה דוחה ל"ת גם בשריפת חמץ כן הוא ואפשר לקיים שניהם לא מקרי דהא אי תשביתו ביו"ט צריך לשרפו ביו"ט ומשו"ה שפיר הוצרך ג"כ לומר ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וממילא הוי כשאר מלאכות במיתה ונאמרה ג"כ עשה דשבתון והוי ביו"ט ג"כ עשה ול"ת ומוכח דתשביתו מעיו"ט הוא משא"כ אי ללאו יצאת אע"ג דאסור ביו"ט מ"מ לא הוי רק לאו לחוד וזה ניחה אי ביעור חמץ דוקא שריפה אבל אי גם השבתתו בכל דבר בודאי אפשר לקיים שניהם ע"י ביעור אחר ולא דחי עשה דשריפה לאו דיו"ט ומהיכי תיתי דהתירה תורה גם כן שריפה לומר דגזירת הכתוב אלא ודאי מדקאמר והוצרך ר"ע לומר דאב מלאכה ש"מ דסבר דאין ביעור חמץ אלא שריפה וא"א לקיים אלא ע"י שריפה והי' מותר ביו"ט משום דעשה דוחה ל"ת אי ללאו יצאתה ושפיר מדייק רבא וזה יש להעמיס ג"כ בלשון רש"י מדלא יליף ר"ע אלא מדאסור להבעיר ביו"ט היינו נמי מדקאמר אב מלאכת וכו' ושפיר מסיים רש"י דאי השבתתו בכל דבר ישליכנו לים דאפשר בדבר אחר ובלא"ה לא דחה עשה דשריפה לאו דיו"ט דישליכנו לים ולישובו של צל"ח בדרבי רש"י לא א"ש הסיום של רש"י דיותר הול"ל דאי השבתתו בכל דבר למה לא יליף מביטל ועיין.

וראיתי בשאגת ארי' סי' ע"א שהעלה דאף אי אמרינן אין עירוב והוצאה ליו"ט וליו"כ משום די"ל דהוצאה מלאכה גרוע הוא דהא אע"ג דהוי הוצאה במלאכת משכן צריכין קרא דאל יצא איש ממקומו לאסור הוצאה משום דמלאכה גרוע הוא א"כ שפיר י"ל דוקא בשבת נאסר אבל הבערה דודאי מלאכה חשובה הוא והוי בכלל שאר מלאכת שבת אלא דהתורה הוציאה מכלל שאר מלאכות לחייב עליו רק בלאו מ"מ גם ביו"ט אסור יע"ש א"כ י"ל דרשב"א לא כתב רק בלאו דמחמר דלא הוי בכלל מלאכה כלל וצריכין קרא דשביתות בהמה לאסור שפיר י"ל דלא נאמרה על לאו דמחמר עשה דשבתון ג"כ דלא נאמר שבתון רק על הלא תעשה כל מלאכה דהוי מלאכות חשובות משא"כ מחמר אבל בהבערה דהוי מלאכה חשובה גם עשה דשבתון שייך ואי אמרינן כריב"א בתוס' דאין מוזהר כלל ביו"ט בלאווין בלא"ה א"ש בלא דברי הרשב"א בשם מורי ביבמות אבל אי אמרינן דגם לאוין נאסרה ביו"ט שפיר יש לחלק בין מחמר דלא הוי בכלל מלאכה חשובה מעיקרא משא"כ הבערה יש לומר גם עשה דשבתון שייך ועיין. ומה שכתבת לפרש בדברי הרשב"א ששמעת ממנו בעת שיצקת מים על ידינו המכילתא התמוה הובא בחתם סופר או"ח סי' פ"ה והביא מה שכתב בגליון מכילתא שלו בפ' בא דר' יהונתן דרש הקרא ליתן בוקר שני לשריפתו ור' ישמעאל הקשה הא למה לי קרא פשיטא שלא ידחה יו"ט דכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא הקרא כשחל יום ט"ז בשבת שלא יודחה שבת ויתן לו בקר שלישי ופליאה דהא אי לא דחי שבת לא דחי יו"ט ואמרת שי"ל דר"י סבר דהבערה ללאו יצאה וא"כ ליכא עשה והו"א דשריפת נותר דוחה ל"ת דהבערה משא"כ ביו"ט י"ל כיון דכל מלאכת יו"ט רק בלאו גם עשה דשבתון נאמרה בהבערה דמאי שנא משאר מלאכות דנמי בלאו וא"כ שפיר קאמר ר' ישמעאל דפשיטא דלא דחי יו"ט דהוי יו"ט עשה ול"ת וצריך קרא בשבת דשאר מלאכות במיתה וע"ז נאמרה העשה משא"כ בהבערה דהוי רק בלאו והו"א דלדחי משום עשה דשריפת נותר אלו דבריך ואף שדבר שכליי הוא מ"מ אינו אמת כאשר כתבתי כיון דכל מלאכות יו"ט ילפינן משבת לא חומר ממלאכת שבת וגם ביו"ט לא הוי עשה ובפרט לפי דברי שג"א י"ל בלאו דהבערה גם הרשב"א מודה ועוד דהא ר' ישמעאל דרש כן ור"י סבר ע"כ דהבערה לחלק יוצאת כמו שהוכיח תוס' ביבמות דף ו' ע"ב בד"ה או אינו דר"י קרא והטה ואמר לשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה אלמא דבהערה יש כרת והש"ס שם בלא"ה פריך שפיר והפירש הנכון כמ"ש בח"ס שם ועיין בפירוש התורה והמצוה להגאון מלבים ז"ל בחומש שלו שפירש ג"כ על דרך זה יע"ש.

ועוד רגע אדבר על קושי' שג"א בהל' חמץ סי' פ"א לשיטת ר"י דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר ואפילו לכתחילה מותר להשהותו ע"מ לבערו ואם ביערו אפילו למפרע אינו עובר א"כ האיך דייק רבא מר' עקיבא דל"ל מתוך דהא כתבו תוס' אע"ג דבעי צורך קצת הכא מה שמבער הוי צ"ק וכיון דלר"י יכול להשהותו לכתחילה ע"מ לבערו א"כ הא דעבר על בי"י וב"י ועשה דתשביתו היינו דוקא באינו שוהה ע"מ לבערו אבל מ"מ כיון דיכול להשהותו ממילא ליכא צ"ק וכתב דע"כ צ"ל דר"י כרש"י סבר דלא בעי צורך קצת ולדידי נראה דודאי אע"ג דאינו עובר בשוהה ע"מ לבערו בבל יראה ובעשה דתשביתו מ"מ אינו מקיים העשה דתשביתו אלא אם באמת משביתו מקיים המצוה ע"י שריפה או אי השבתתו בכל דבר ע"י זורה לרוח ומטיל לים רק איסור אינו עבר אם משהה ע"מ לבערו וברור וכיון דמוכח דגם צורך מצוה הוי צ"ק כמו שמבואר ממתניתן דביצה דמילה ולולב וס"ת דלא הוי רק מצוה הוי צ"ק א"כ גם כן מצוה דקיים אם שורף החמץ הוי צ"ק דהא מקיים המצוה משא"כ בשוהה ע"מ לבערו וכיון דמצות היום ויומא קגרים לקיים עשה זו הוי המצוה צ"ק וא"ש ולפי מה שמסביר המקור חיים בריש ספרו טעמא דר"י דמותר אף לכתחילה ע"מ להשהותו וכי בכל לאווין שניתקו לעשה יהי' מותר לכתחילה לעבור על הלאו ולקיים אח"כ העשה כאשר תמה כבר במל"מ בהל' חמץ ומצה וכן השאגת ארי' בתשובה שם ומחלק דוקא בעשה שא"א לקיים רק אם עבר על הלאו ודאי אי אפשר לומר דמותר לעבור על הלאו ולקיים העשה דא"כ הו"ל לכתוב גזול והשיב וכיון שלא נכתב העשה רק לתיקן הלאו אסור לקלקל כדי לתקן משא"כ דעשה דתשיבתו דמערב יו"ט הוא אף כשלא עבר עדין על הלאו ולא לתקן הלאו לבד נאמרה רק מצוה בפני עצמה י"ל דה"ק רחמנא תשובתי ולא יראה לך אם לא תרצה להשביתו והדברים קלורין לעניים יע"ש וא"כ זה דוקא אם תשובתו באמת בעי"ט אז י"ל דמותר להשהות לכתחילה ע"מ אבל ר"ע דרצה לדייק דמעי"ט הוא מדאסור להבעיר שפיר הוכיח רבא דל"ל מתוך דאל"כ עדיין י"ל ביו"ט וכיון דתשביתו ביו"ט ולא מעיו"ט ולא הי' מצוה לעצמה דומה תשביתו לשאר לאוי שניתקו לעשה ואסור לקלקל ע"מ לתקן אלא דהשג"א לפי הסברתו בדברי הר"י מקשה שפיר אבל לפי דברי מקור החיים לא קשה קושיתו וגם לדברי מקור חיים יש לחקור אי גם בל יראה ובל ימצא עובר כבר משש שעות למעלה ועיין אריכות בנוב"י קמא על זה ויש להאריך ובין תבין בזה אשר לפניך והנני רבך חפץ בהצלחתך והרמת קרנך. פה פרעסבורג בחודש ניסן. הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.

תוכן העניינים

שות שבט סופר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה