שות שבט סופר חלק א· רבי שמחה בונים סופר
חלק אורח חיים · תשובה כה
שלומים מרובים מגבהי מרומים לכבוד ידידי הרב
המופלג מורג חרוץ ברק השנון בע"פ ז"ר יפ"ת עדני העצום כש"ת מו"ה ישעי' נ"י נייזאצץ (רב בק"ק הולישטאבע יע"א.
את מכתבו קבלתי והי' בדעתי להשיבו מיד אבל נתאחר מיום ליום עד עתה, ונפשי בשאלתו אודות צורבא מרבנן בקהלתו שקיבל עליו להתענות ושכח את תעניתו וברך על דבר מאכל ועד שלא אכל נזכר שיום זה אסור לו באכילה ושתי' ולא אכל כלום ושאל את מעלתו נ"י אי שפיר עביד, ומעלת ידידי נ"י הראה פנים לכאן ולכאן.
בש"ס ברכות י"ד ע"א השרוי בתענית מאי שיטעום וכו' אמר לי' טועם ואין בכך כלום ותנ"ה ומטעמת אינה צריכה ברכה וכו' עד כמה רב אמי ורב אסי טעמו עד שיעור רביעית וכן פסק הרמב"ם פ"א מהלכות תענית ובש"ע סי' תקס"ז ומדברי הרא"ש משמע דגם רביעית מותר ועד רביעית בכלל ורק יותר מרביעית אסור וכבר תמה במעד"מ מנ"ל להקל כיון דספק מה"ת הוא לענין תענית שקיבל עליו בנדר ואף שמדברי אמוראי יש לספק אי עד בכלל או לא כמ"ש תוס' חולין מ"ד מ"מ מצד ספק יהי' אסור דלמא לא עד בכלל והניח בצ"ע.
ובצל"ח רצה ליישב משום דהוי ס"ס לפמ"ש הכנה"ג בשם אחיו דיש לפרש טועם ואין בכך כלום משום דמטעמת לא הוי הנאה כלל, א"כ יש ס"ס דלמא לא מקרי תנאה ואפי' הוי הנאה מ"מ דלמא לא קיבל עליו הנאה יע"ש, ובדברי הצל"ח אלו יש ליישב סתירת הלבוש שתמה עליו בס' אליהו רבה דפסק לענין ברכה עד רביעית ולא רביעית ובהלכות תענית כתב דווקא יותר מרביעית אסור אבל רביעית מותר והניח בצ"ע, ובדברי הצל"ח ניחא בתענית מיקל ואפילו ברביעית משום דהוי ס"ס אבל לענין ברכה דלא הוי רק ספק אחד אינו מותר רק בפחות מרביעית אבל ברביעית אסרו משום דהוי רק ספק א' ואע"ג דספק ברכה להקל מ"מ אין להכניס את עצמו בספק ברכה ושפיר לא התיר הלבוש לטעום בלא ברכה רק עד רביעית ולא עד בכלל.
אלא לפי מה שהסביר הריב"ש בסי' רפ"ז הא דמסופק אי אכילה ושתי' קיבל עליו אי נמי הנאה קיבל עליו ומטעמת אסור לא שהנאה הוא בכלל נדרו רק שהספק כמו שחצי שיעור אסור אע"ג דלא קיבל עליו רק להתענות ונאסר מחמת קבלתו רק ככותבות כמו ביוה"כ מ"מ ח"ש נמי אסור לפי הכלל שבידינו כל שנאסר בשיעור שלם אסור גם כן בח"ש משום חזי לאיצטרופי וא"כ גם בטעימה אסור כמו בשאר איסורים דאסור טעימה א"כ ה"נ טעימה בכלל קבלתו לאסור בו מדרבנן כמו בכל איסורים. או שלא קיבל עליו טעימה כלל ואין זה בכלל קבלתו לאסור בו אפילו מדרבנן, מוכח מדבריו בפירוש דאף אם קיבל עליו טעימה מ"מ לא הוי רק כשאר טעימה באיסורים שלא אסור רק מדרבנן ובתענית נמי לא הוי רק מדרבנן אפילו בנדר דאורייתא ושפיר מיקל הרא"ש גם בתענית לטעום עד רביעית ועד בכלל.
והנה הריב"ש בתשובה הסמוכה תשובה רפ"ח פסק הא דטעימה אסורה באיסורי' הוא רק מדרבנן כדי שלא יבוא לבלוע מעט ואתיא לידי איסור דאורייתא כדאמרינן לנזירא סחור סחור וכו' ועיין בפרמ"ג יו"ד סי' צ"ח שתמה על הריב"ש דא"כ למה לא נאסר בתענית טעימא משום גזירה דיבא לבלוע מעט ומהש"ס משמע אפילו בתענית יחיד שקיבל עליו בנדר נמי מטעמת מותר ונדחק שם שצ"ל לדברי הריב"ש דאיירי דווקא בתענית ציבור דרבנן.
ולפענ"ד נ"ל הא דטעימה אסור יש לתלות בפלוגתא דר"י ור"ל ס"פ גיד הנשה אי הנאת מעיו דווקא בעינן או דחייב נמי בהנאת גרונו כר"י ופסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות דעל הנאת גרונו חייב וא"כ בטעימת דהוי אם רק נתן לפה קודם שבא לגרון שפיר יש לגזור דבקל יכול לבוא שיבלע נמי האיסור לגרונו ויתחייב אבל אם בהנאת מעיו דווקא חייב אין לגזור בטעימה לחוד שיבא וישכח ג"כ לאכול אם כן בתענית שקיבל עליו להתענות דדינו כמו ביוה"כ כמ"ש הר"ן בשם הרא"ה בפ"א דתענית וכן הריב"ש בתשובה שם וכבר העלה אאמ"ו זקיני בעל ח"ס זצ"ל הובאו דבריו הקדושים בתשו' כ"ס קי"ז דאינו חייב ביוה"כ רק בהנאת מעיו ואפי' ר"י מודה ביוה"כ א"כ בתענית נמי אינו חייב רק בהנאת מעיו משו"ה לא גזרינן בטעימה ומטעמת מותר ולא שייך לגזור אטו אכילה במעיו.
אלא לפמ"ש עוד שם בכ"ס דזה דווקא באכילה אבל בשתיה אפילו בהנאת גרונו חייב ובזה אפילו ר"ל מודה וטעמו מש"ס סוכה כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע ועיקר שביעה בשתיה אינו רק בתוך הגרון וא"כ עדיין בשתי' קשה אמאי לא גזרינן בשתיה מטעמת כמו באיסורין אלא שבאמת לא יכולתי לעמוד ולהבין את דברי הח"ס וכ"ס שם שמחלק בין אכילה ושתיה דהא הח"ס הוציא דינו מדברי פנים מאירות ח"ב סי' כ"ו שהעלה מדברי הרא"ש ברכות כאן שכ' אע"ג דיותר מרביעית אסור בתענית מ"מ לענין ברכה צריך אכילה במעיו דווקא דלא הוי שביעה רק במעיו דווקא משמע דאע"ג דבשאר איסורים בהנאת גרונו תליא מ"מ לענין ברכה צריך אכילה במעיו דווקא דלא הוי שביעה רק במעיו, והח"ס מחדש מכח זה לענין יוה"כ דתליא נמי במעיו דש"ס פרק יוה"כ ע"ט מדמה כותבות דיוה"כ לברכת המזון אבל מ"מ בשתיה י"ל דחייב על הנאת גרון מש"ס סוכה וכתב בכ"ס ולפ"ז לענין ברכה נמי כן דצריך לברך בשתיה על הנאת גרונו לחוד כיון דעיקר השביעה בגרונו ונפלאים דבריהם שכ' דין זה בפשיטות ולא זכרו שעיקר דברי הרא"ש בברכות י"ד אשר מהם הוציא הפ"מ דינו נאמרים בברכה על שתיה דכתב דיותר מרביעית אע"ג דנהנה ל"צ לברך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו ולא איירי מאכילה כלל וכן סוגיא דברכות לא איירי רק משתי' וכ"כ פ"מ בפירוש דלא מחייב לברך על כזית או רביעית עד שיכניס למעיו ולא בהנאות גרון לחוד ואף שמדברי רש"י סוכה משמע קצת דיש לחלק בין אכילה לשתי' מ"מ הוי להו להביא דברי הרא"ש שכתב בפירוש נגד זה דגם בשתיה צריך הנאת מעיו, וגם מ"ש הרא"ש דלא מחייב לברך רק על הנאת מעיו מצאתי חולק בתשובת הריב"ש שם שהוכיח נגד דברי השואל שם שרצה לומר דגם מטעמת אסור מה"ת כמו ח"ש דמרבינן מכל גם טעימה מרבינן מכל דא"כ שגם מטעמת אסור מה"ת אמאי אמרינן מטעמת אינה צריכה ברכה כיון שאסור מדאורייתא כמו ח"ש, ולפי דברי הרא"ש לא דמי דהא בהנאת גרונו וודאי חייב באיסורי' מ"מ ל"צ ברכה וא"כ מטעמת נמי אע"ג דאסור מ"מ לענין ברכה צריך דווקא הנאת מעיו ומוכח דהריב"ש חולק ע"ז וכן מדברי הכנה"ג שמעתיק גם כן בצל"ח דבריו מוכח כן דמדייק שע"כ אין במטעמת הנאה כלל דאל"כ אמאי לא צריך לברך כיון דהוי הנאה מוכח ג"כ דל"צ הנאת מעיו דווקא ועל הנאת גרונו דוודאי הוי הנאה דחייב בכל איסורים מברך ג"כ לשיטת הריב"ש וכנה"ג ולפ"ז לענין יוה"כ נמי תלי' בשיטות אלו.
ולפי מה שהוכחנו מדברי הריב"ש דלא מחלק לענין ברכה ויה"כ לענין הנאת גרונו ובין שאר איסורים נסתר החילוק שכתבתי לעיל ליישב דברי הריב"ש דגם בתענית יש לגזור מטעמת אטו בליעה לגרונו ויתחייב מה"ת ואולי יש לחלק לפמ"ש המג"א בהלכות יוה"כ תרי"ב ס"ק וי"ו דלא גזרינן לנגוע במאכל ביוה"כ אטו שיבוא לאכלו משום דאסור בכל אכילה משא"כ בחמץ דמותר בשאר דברים ובקל יכול לשכוח וא"כ ה"נ באיסורים כיון שמותר לו לאכול שאר דברים גזרינן נמי במטעמנת שיבא ג"כ לבלוע משא"כ בתענית דאסור בכל אכילה וממונע מכל דבר מאכל גם במטעמת לא גזרינן כן יש ליישב דברי הריב"ש וק"ל.
והנה הא דמטעמת מותר בתענית זה דווקא במגמע ופולט כמ"ש בתוס' וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות תענית שצריך לזהר שלא לבלוע כלום מהמאכל דגם פחות מכשיעור אסור בתענית מה"ת אם קיבל עליו בנדר או מדרבנן בקבלת תענית בעלמא דליכא חילוק באיסור ח"ש בין איסור דאורייתא לדרבנן כמ"ש בריב"ש ובהגהות אשר"י פרק ג"ה דכתב דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא וכו' ואע"ג דלא קיבל עליו רק להתענות ולא איבד תענותו בח"ש מ"מ אסור מה"ת כמו ביום הכפורים משום דחזי לאיצטרופי וכ"כ הר"ן בשבועות דאם נשבע שלא לאכול אע"ג דאכילה בכזית מ"מ אסור ג"כ בח"ש כהכלל שבידינו דכל דאסור בכשיעור אסור בח"ש נמי ואיסור זה לא מכח שבועתו הוא דרק התורה אסרה עליו ועיין באבני מילואים בתשובה שמתרץ בזה הא דאמר רבא בשבועות שנשבע שלא אוכלנה דלא יכול לשאול על שבועתו רק אם נשאר כזית ואף על גב דגם ח"ש אסור מ"מ זה לא מצד שבועתו הוא רק התורה אסרה עליו, ולפ"ז אם טעה וברך על דבר מאכל ביום תעניתו אפי' משהו אסור לטעום אע"ג דיצא ידי ברכה אפי' בכ"ש דגם כ"ש צריך ברכה ראשונה ועיין סימן ר"י מ"מ גם לענין תעניתו משהו אסור מה"ת אם קיבל עליו בנדר או מדרבנן בקבלת תענית וברכה שא"צ לכל הפוסקים וכן קיי"ל להלכתא לא הוי רק מדרבנן ואסמכוהו על לא תשא רק לשיטת הרמב"ם לפי הבנת המג"א הוא דאורייתא וגם על זה חולק הפר"ח ס"ו ואלי' רבה רט"ו וכתבו שגם לרמב"ם רק אסמכתא יע"ש, ומעלתו נ"י הביא ראי' מתשובות הרמב"ם שהביא הכ"מ בפ"ג מהלכות מילה לחכמי לוניל דמוכח מדבריו דהוי רק מדרבנן מדכתב והם אמרו שלא לברך ברכה שא"צ.
ובאמת מצאתי נגד זה תשו' אחרת להרמב"ם בתשובותיו נקראים פאר הדור סי' ק"פ ואעתיק פה לשונו הטהור כל מקום אשר יסתפק לנו אם מוקף חומה מימות יב"נ או לא נקרא בי"ד דזמן קריאה לכל הוא, אמנם עוד זאת להסתלק מן הספק ונקרא ג"כ בט"ו אבל בלא ברכה לא לפניה ולא לאחריה מפני שהוא ברכה שא"צ ואסורא דאורייתא הוא שמוציא ש"ש לבטלה ואין ראוי לעשות כן מפני דזה כלל גדול שבכל מצוה בין דאורייתא בין מדרבנן אם נסתפקנו בה אם יברך או לא עושה אותה בלא ברכה עכ"ל, ומדברי אלו משמע בפירוש כהמג"א בשיטת הרמב"ם דלא כהפר"מ ואלי' רבה וגם בתשובה לחכמי לוניל שכתב הם אמרו יש לומר לפי מה שכתבתי שמצינו בכמה מקומות ברמב"ם שקרא דברי סופרים מה דלא מפורש בקרא רק אתיא בדרשת חכמים, ולדברי הרמב"ם יש לחקור אם קיבל עליו תענית בקבלה לבד דהוי רק דרבנן וטעה לברך אי יותר עדיף לאכול כ"ש כדי שלא יעבור על לאו דל"ת או דאין לו לעבור על איסור דרבנן כדי לתקן הלאו שעבר בפרט אם היה בשוגג, ויש להאריך בדבר זה ויען שאין אנו צריכים כל זה לענין שלנו כאשר אנן פסקינן להלכה כשיטת תוס' ר"ה ושאר פוסקים דלא הוי רק אסמכתא בוודאי פשיטא מלתא דאין לו לאכול אפי' כ"ש ואפילו בקבלת תענית בעלמא ולאחר חיפוש ובדיקה בספרים מצאתי שכבר עמד על המחקר בס' ברכי יוסף והובאו ג"כ דבריו בקיצור בשערי תשובה סימן תקס"ח דאם שרוי בתענית וטעה ובירך שיאכל ח"ש שלא לעבור על ברכה שא"צ ולא איבד תעניתו בכך כדאיתא בסי' תקס"ח ומביא גם כן חולק על זה. ובאמת הוראה זו תמוה בעיני הרבה דמשמע מדבריו אפילו בנדר גמור נמי יאכל ח"ש אע"ג דח"ש אסור מה"ת בשבועה ונדר ומכ"ש לרוב השיטות דלא הוי ברכה שא"צ רק אסמכתא.
ועוד אמינא טעם אחר דיש לפקפק לפמ"ש הכ"מ פ"ג מהלכות ברכות ליתן טעם הא דהחמירו חכמים לברך אפילו בכ"ש משום דאם יהי' נמלך לאכול יותר אז לא יכול לתקן משום שכבר נהנה א"כ זה דווקא אם יכול לאכול יותר חיישינן לנמלך ויאכל כזית אבל בתענית שלא יכול לאכול יותר מפני תעניתו גם על כ"ש אינו מחויב בברכה אלא שזה יש לדחות קצת דעיקר תקנתם בשביל האי טעמא הוא אבל כיון שאמרו דיברך ג"כ על כ"ש לא חילקו בתקנתם ואפילו היכא דל"ש נמלך נמי חייב אלא מטעם אחר י"ל שלא יצא ידי ברכה אם אכל בתענית רק כ"ש לפמש"כ במקום אחר ומחלק מג"א סי' ר"י סק"ו הא דחייב בברכה באכילה כ"ש היינו אם אינו רוצה לאכול רק כ"ש אבל אם רצה לאכול יותר רק מפני איסור אחר לא יכול לאכול עוד אז אינו מברך על כ"ש א"כ ה"נ כיון שמחמת תעניתו שנזכר לא יכול לאכול יותר גם בכ"ש שאכל לא יצא משום הברכה.
ומצאתי ראיתי אח"כ בס' עקרי דינים שהביא ג"כ דברי הברכי יוסף וגם איזהו גדולי אחרונים חכמי ספרד שחולקים על ההוראה זו שלא לאכול אפי' כ"ש ויאמר רק בשכמ"ו כמו שהביא תוס' בשם ירושלמי ובש"ע סימן כ"ה סעיף ו' בהגהות רמ"א ובסי' ר"ו סעיף ו' כדי לתקן מה שיכול, וכן נ"ל לעיקר לדינא, ועיין או"ח סימן רע"א ברמ"א ס"ה אם בירך המוציא קודם שהבדיל ובמג"א שם ס"ק י"ב הכ"ד פה פ"ב יום ד' ויקהל תרל"ה לפ"ק הק' שמחה בונם סופר בה"ג מהראשב"ס זצ"ל.