שות שבות יעקב חלק ג· רבי יעקב ריישר
חלק יורה דעה [נז-קו] · שאלה נז
א' נז אי מתלמידי על מ"ש הרמב"ם פ"יד מה' שחיטה דין י"ב וז"ל אין מכסין בשחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב שמכסין בהן מפני שנקרא עפר שנאמר עפרו' זהב לו ואומר עד אשר דק לעפר ויש לתמוה תרי תמיהות קיימת חדא דמייתי תחלה קרא דאיוב סימן כ"ח ואח"כ פסוק של תורה שהוא ספר דברי' פ' ך' ויותר תמוה דבש"ס דחולין פ' כיסוי דם דף פ"ח ע"ב מביא רק קרא דאיוב ולא פסוק של תורה כלל בכן יפרש לי אדוני מ"ו דברי הרמב"ם בזה עכ"ל.
תשובה הנה תרי תמיהות אלו כבר אמורים בספר לח"מ ולפי שנראה שאותה ספר לא נמצא תחת ידיך ע"כ אעתיק לך לשונו ממש וז"ל ואומר עד אשר דק לעפר וכו' בש"ס לא הביאו רק פסוק דעפרות זהב לו וקשה אמאי לא הביאו פסוק של תורה שהביא רבינו ז"ל וז"ל דמצינו לפרש דק עד שנעשה כעפר אבל לא מפני זה נקרא עפר ממש אבל פסוק דעפרות זהב לו משמע שפיר דזהב אקרי עפר ורבינו שהביא גם פסוק של תורה היינו אחר שהביא פסוק ץ דעפרות זהב לו דמוכח שפיר משם גילה ג"כ מפסוק של תורה אבל בשל תורה לחוד לא סגי עכ"ל הלח"מ ועיקר תירוצו הוא דחוק קצת דלפי תירוצו ה"ל למיכתב בקרא עד אשר דק כעפר דהוא כף הדמיון ומדכתב לעפר משמע דהוי עפר ממש ולענ"ד נראה לתרץ בתירוץ אחר ונכון הוא דלכאורה יש לדקדק שם בגמרא דגרסינן וז"ל הי' מהלך במדבר ואין לו אפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה הי' מהלך בספינה שורף טליתו ומכסה וקאמר הש"ס שם בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר ופירש"י מעפר שריפה החטאת אלא דינר זהב מנלן אמר רבי זירא ועפרות זהב לו ע"כ ויש לדקדק מאי צורך הש"ס להאריך כל כך ולומר בשלמא וכו' ה"ל להקשות בפשיטו' בקיצור שוחק דינר זהב מנלן אלא צ"ל דעל דינר זהב לבד לא קשה מנלן דהייתי אומר דנלמד מקרא דתורה דכתיב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו עד אשר דק לעפר וליכא למדחי דשאני התם כיון ששרוף אותו תחלה עד שנעשה אפר זה אינו דהא אפר לא איקרי עפר לכך הוצרך הש"ס לומר תחלה בשלמא שורף טליתו וכו' ממילא מוכח דאפר איקרי עפר א"כ מקשה שחיקת דינר זהב היכא דלא נשרף תחלה מנ"ל דלמא בעגל שאני שנשרף תחלה לאפר ושפיר מקרי עפר אבל לא נשרף תחלה מנ"ל ולכך הוכרח להביא קרא דעפרות זהב לו וזהו טעם הרמב"ם ז"ל שהביא תחלה קרא דעפרות זהב לו שהוא עיקר הראיה ודוק והוא נכון ומזה למדו הפוסקים לדינא דכל שחיקת שאר כלי מתכות אע"פ שאין מכסין בו מכל מקום אם נשרף עד לעפר שאז מגדל צמחים אז מכסין בו וכן משמע ממשמעות התוס' דעכו"ם דף מ"ד ע"ש וכ"כ הרשב"א הובא ביו"ד שם וכן משמעות לשון הש"ע סי' כ"ח בפר"ח וכן נ"ל הק' יעקב: