אור ברסלב
שות שבות יעקב חלק ג חלק יורה דעה [נז-קו]

שות שבות יעקב חלק ג· רבי יעקב ריישר

חלק יורה דעה [נז-קו]

חלק אורח חיים [א-נו]

שאלה נז

א' נז אי מתלמידי על מ"ש הרמב"ם פ"יד מה' שחיטה דין י"ב וז"ל אין מכסין בשחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב שמכסין בהן מפני שנקרא עפר שנאמר עפרו' זהב לו ואומר עד אשר דק לעפר ויש לתמוה תרי תמיהות קיימת חדא דמייתי תחלה קרא דאיוב סימן כ"ח ואח"כ פסוק של תורה שהוא ספר דברי' פ' ך' ויותר תמוה דבש"ס דחולין פ' כיסוי דם דף פ"ח ע"ב מביא רק קרא דאיוב ולא פסוק של תורה כלל בכן יפרש לי אדוני מ"ו דברי הרמב"ם בזה עכ"ל.

תשובה הנה תרי תמיהות אלו כבר אמורים בספר לח"מ ולפי שנראה שאותה ספר לא נמצא תחת ידיך ע"כ אעתיק לך לשונו ממש וז"ל ואומר עד אשר דק לעפר וכו' בש"ס לא הביאו רק פסוק דעפרות זהב לו וקשה אמאי לא הביאו פסוק של תורה שהביא רבינו ז"ל וז"ל דמצינו לפרש דק עד שנעשה כעפר אבל לא מפני זה נקרא עפר ממש אבל פסוק דעפרות זהב לו משמע שפיר דזהב אקרי עפר ורבינו שהביא גם פסוק של תורה היינו אחר שהביא פסוק ץ דעפרות זהב לו דמוכח שפיר משם גילה ג"כ מפסוק של תורה אבל בשל תורה לחוד לא סגי עכ"ל הלח"מ ועיקר תירוצו הוא דחוק קצת דלפי תירוצו ה"ל למיכתב בקרא עד אשר דק כעפר דהוא כף הדמיון ומדכתב לעפר משמע דהוי עפר ממש ולענ"ד נראה לתרץ בתירוץ אחר ונכון הוא דלכאורה יש לדקדק שם בגמרא דגרסינן וז"ל הי' מהלך במדבר ואין לו אפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה הי' מהלך בספינה שורף טליתו ומכסה וקאמר הש"ס שם בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר ופירש"י מעפר שריפה החטאת אלא דינר זהב מנלן אמר רבי זירא ועפרות זהב לו ע"כ ויש לדקדק מאי צורך הש"ס להאריך כל כך ולומר בשלמא וכו' ה"ל להקשות בפשיטו' בקיצור שוחק דינר זהב מנלן אלא צ"ל דעל דינר זהב לבד לא קשה מנלן דהייתי אומר דנלמד מקרא דתורה דכתיב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו עד אשר דק לעפר וליכא למדחי דשאני התם כיון ששרוף אותו תחלה עד שנעשה אפר זה אינו דהא אפר לא איקרי עפר לכך הוצרך הש"ס לומר תחלה בשלמא שורף טליתו וכו' ממילא מוכח דאפר איקרי עפר א"כ מקשה שחיקת דינר זהב היכא דלא נשרף תחלה מנ"ל דלמא בעגל שאני שנשרף תחלה לאפר ושפיר מקרי עפר אבל לא נשרף תחלה מנ"ל ולכך הוכרח להביא קרא דעפרות זהב לו וזהו טעם הרמב"ם ז"ל שהביא תחלה קרא דעפרות זהב לו שהוא עיקר הראיה ודוק והוא נכון ומזה למדו הפוסקים לדינא דכל שחיקת שאר כלי מתכות אע"פ שאין מכסין בו מכל מקום אם נשרף עד לעפר שאז מגדל צמחים אז מכסין בו וכן משמע ממשמעות התוס' דעכו"ם דף מ"ד ע"ש וכ"כ הרשב"א הובא ביו"ד שם וכן משמעות לשון הש"ע סי' כ"ח בפר"ח וכן נ"ל הק' יעקב:

שאלה נח

פרה חולבת שנשחטה וקוד' שבדקה הריאה נאבדה או ניטלה ויש לו חלב מה שנחלב הימנה תוך שלשה ימים אי מותר לאכול החלב או נימא כדין בהמה שנאבדה הריאה קודם בדיקה דהבשר אסור א"כ גם החלב אסור מה"ט כדאיתא בי"ד סימן ל"ט לענין הבשר דיש מחמירין אם לא בהפסד מרובה א"כ ה"ה החלב וילמדנו רבינו מה דינו:

תשובה דין זה הוא פשוט וערוך לפנינו בט"יד להדיא בסי' ל"ט והוא מסוגיא דש"ס דחולין דף י"א גבי מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא וכתב רש"י וז"ל ואהא סמכינן ולא בדקינן שמנה עשר טריפות ונקובת הריאה משום דשכיח בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרך הריאה ולא בדק מתאכלי דסמכינן אהא דאמר רב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר עכ"ל רש"י וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' שחיטה וכן הסכמת הרא"ש ובעל העיטור והרשב"א בת"ה וכן הר"ן וש"ך וכן משמע בירושלמי וכתב עוד ומעשה בא לפני רש"י והתיר והשיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקינו בטרפה עכ"ל וכל זה הובא בב"י ריש סימן ל"ט וכתב שם הט"ז ס"ק א' שכן דעת כהנ"ל ע"ש וכן פסק בש"ע אך רמ"א כתב בהג"ה סעיף ב' שם ויש מחמירין אם נאבדה הריאה דכתב שם הש"ך בסק"א דגם מחמירין לאו מדינה אוסרין אלא שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם עכ"ל וכ"כ עוד הש"כ שם בס"ק מ"ב ובט"ז ס"ק נ"ב וכ"כ הב"ח בר"ס ל"ט וא"כ לכאורה נראה פשוט דגם בחלב יש להחמיר שלא לאכול חלב זו שנחלב תוך שלשה ימים לשחיטתה אם לא נבדקה הריאה קודם כהסכמת האחרונים דמה לי בשר או חלב דידה אבל באמת אחר העיון נ"ל לחלק כי חילוק גדול יש דדוקא הבשר שבהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי היא עומדת אע"ג דמדינא דגמרא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת מ"מ כיון דתקנו חכמים שצריך לבדוק הריאה בשביל סרכות המצויין בה מש"ה אם לא בדק עדיין בחזקת איסור החמירו חכמים כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ועדיין עומדת בחזקת איסור ולא מיקרי עליה חזקת היתר ועומדת בחזקת אבר מן החי כיון שלא עשה כתקנת חז"ל וכיון שהסכימו האחרונים דדין זו לגבי בשר הוא רק חומרא בעלמא א"כ הבו דלא לוסיף עלה לאסור גם החלב שהרי החלב לא נאסר מעולם בחיי הבהמה דהרי כל חלב אף שהוא כאבר מן החי שרי רחמנא כדאיתא להדי' בפ' בהמה המקשה דף ס"ט ע"א וכי משום שנשחטה ולא נבדקה מגרע גרע מבחייה כיון שאכתי לא נולד לה חזקת איסור ולא יהא שלא נשחטה כלל ודאי אין השחיטה מגרע לה חזקתה חזקת היתר והדבר אין לו שחר ואין הדעת סובלת לומר ועוד דהא אין סירכא פחות מג' ימים ע"כ יש דעות מחולקת בין גדולי פוסקים דק"ל דבסרכא החלב כשרה למפרע מטעם ס"ס וכ"פ הב"י בש"ע סימן פ"א סעיף ט' גם רמ"א מיקל בהפסד מרובה ע"ש אף שהש"כ שם ס"ק ט' השיג עליו כבר דחיתי דבריו באמת הבנין בספרי מנחת יעקב כלל ע"א וע"ב ס"ק י"ט ע"ש א"כ בנאבדה ודאי אין להחמיר כיון שאין כאן ריעותא לפנינו כל זה נ"ל פשוט ודלא כב"ח בתשובתו סימ' קכ"ז שפסק בפשיטות להחמיר כמו בבשר ולא ירד כלל לחילוק זה שכתבתי אך ורק בהא מודינא ליה דאם זה שחט הפרה שעומדת לחלוב בשביל שהרגיש בה ריעותא שהיתה הפרה מתעטשת שקורין הוסין בל"א או כדומה לזה שזו סימנה שנסרכה ומשום זה שחט אותה ונתן לנכרי נ"ל פשוט לאסור החלב אפילו מחיים אין לאכול החלב כיון שבא הריעותא מחיים אין להתיר עד שיבדוק אותה וכדקי"ל לענין מים במוח דאם הבהמה מנענעת בראשה דאסור בדיעבד הבשר אם לא בדקה כמ"ש הב"ח והט"ז בסימן ל"ב ה"ה לענין נדון דידן כיון שיש ריעותה מחיים אבל היכא דלית בי' ריעותה מחיים ודאי החלב בחזקת היתר עומדת בלי פקפוק נ"ל הק' יעקב:

שאלה נט

במקום שנהגו לבדוק הוושטין באווזין שמלעיטין אותן ונמצא בלחיים שלהם ממקום שהתחיל למשוך הושט יש בהם מכות ופצעים אם יש בהם חשש איסור או לא:

תשובה מעשה כזו בא לפני והכשרתי ואף שלא נעלם מאתי מ"ש בתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א ופ"א על הושטין שנמצא בראשם של אווזות שיש מקומות שצריך בדיקה אף באותו מקום שהוא למעלה ממקום שחיטה ובתשובת צ"צ סימן י"ז כתב הטעם לדבר שאין מזהירין העם על זה וז"ל דדוקא בושט שהוא למעלה ממקו' שחיטה צריך להזהיר את העם שיהא מהפכין את הושט ולבדוק היטב אם לא נמצא שם ריעות' משום שאין דרכם לאכלן הושט ומשליכין אותו לחוץ וחיישינן כיון דלא נראה בהאי ריעותא מבחוץ לושט ישליכו אותו כהרגל לכך צריכין אנו להזהיר אותם על כך להפוך הושט ולבדוק מבפנים אבל ראשי האווזות דרכם לאכול אותם ואין משליכין לחוץ אלא פותחין אותן ונוטלין מתוכן המוח ואח"כ מבשלין אותם ואוכלין אותו ואם נמצא בה ריעותא נראה אותו לעין כל לכך אין צריך להזהיר אותם על כך דממילא הוא בדוק להם וישראל קדושים הם אפי' ריעותא כל דהוא שרואין באין לשאול עכ"ל וכל זה נ"ל אם רואין ריעותא בוושט עצמו או אפי' בתורבץ הושט שהוא למעלה ממקום שחיטה אבל מה שדבוק בלחי עצמו בתולדתו אפשר דאינו בכלל תורבץ הושט וכ"ש בכלל ושט אלא ללחי יחשב ואין להוסיף על הטריפו' יותר ממה שמנו חז"ל ופוסקים ראשוני' ואחרוני' וכן נרא' קצת ראי' לדבר דזה אינו בכלל תורבץ הושט דהא גרסינן בש"ס דחולין דף מ"ג ע"ב תורבץ הוושט רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא ובודאי מקום חבורו ממש בלחי לאו מקום שחיטה הוא שהרי אין יכול לשחוט בלחי כלל וכן שם דף מ"ד ע"א קאמר למעלה עד כמה עד כדי תפיסות יד מכלל דבמקום שאין יכול לתפוס הסימנים בידו לאו מקום שחיטה הוא ובר מן כל דין אף אי נימא דזו ג"כ בכלל תורבץ הוושט יחשב וכן משמעו' לשון רש"י שם בחולין דף מ"ג ע"ב ד"ה תורבץ הושט מקום דבוקו בלחי עכ"ל מ"מ לא גרע מושט עצמו דבעינן מעבר לעבר על חולי וכיון דזה לא ניקב מעבר לעבר שבשר הלחי עד העצם הוא בבריאתה והוי סתימא דמעיקרא מתחלת ברייתא דודאי הוי סתימא מעלי' וכדאי' בי"ד סי' ל"ט סעי' ט' גבי ריאה שנקבה ודופן סתמה לדעת הב"י שם וכן בסי' מ"ו סעי' א' בהג"ה דסתימא דמעיקרא הוי סתימא ובסעיף ה' שם בהג"ה גבי חלחולות כל זה נ"ל פשוט וברור והמפקפק בזה הוא מן המתמיהין כנ"ל הק' יעקב:

שאלה ס

ע"ד שוח' שאוחז הסכין בקתא בשתי ידיו ושוחט בהלכה והבאה כדינו ואחד תופס הסימנים בידו אם יש חשש דרסה גם שחט עוף אחד שהי' בצוואר תחת העור סמוך לשדרה וסימנים כמו כפתור אחד שחור וחתך אותו כפתור לראות מה בתוכו ומצא בו מיני מאכל כמו שבול' שועל מה דינו:

תשובה במה דסיים אפתח ע"ד שנמצא בתוך הכפתור כמו שבולת שועל ודאי יש לאסור דודאי מהיכן בא השבולת אלו דמסתמא עם המאכל בא דרך נקיבת הושט אף שראינו הסימנים שלימים לפנינו מ"מ דלמא עלה קרום ונסתם היטב או במקום נקב שחט דאל"כ מהיכן באו ולא עדיף ממסמס קועיה דמא דאסרינן מספיק' שוב מצאתי וראיתי בתשובת ר' דוד בן זמרא סימן קצ"ג שבא מעשה כזה לידו והאריך להטרף מספק וסיים וכתב וז"ל הלכך הדבר ברור דזה העוף טרפה ומ"מ מודה אני שאם הדבר ברור שנשחט מיעוט הושט ממקום חבורו ובדקינן את הושט והרי הוא שלם ונתברר דדרך אותו מקום השמוט ירד המאכל בין הושט בין הקנה ואפילו שנקוב העור וירד לית לן בהכי לא ימות העוף בשביל זה כיון שהעוף אוכל כדרכו בלא הלעטה ויורד המאכל כדרכו דרך הושט יעלה ארוכה ודבר זה מסכים אל השכל עכ"ל הרדב"ז שם ובאמת לדידן דקי"ל שא"א בקיאן כלל בבדיקת הושט כהסכמ' הגהות רמ"א בסימן ל"ג ע"ש בדברי האחרונים היכא דיש חשש ניקב שלא במקום ידוע אין לו בדיקה כלל יש להטרף בכל ענין ועיין בתשובת שער אפרים סי' נ"ח שכתב ג"כ בנדון כזה להטריף בפשיטות וכן עיקר נ"ל:

וע"ד השוחט ששאלת שאחז הקתא של הסכין בשתי ידים ושחט לא ידעתי מה חשש איסור יש בזו ואין לפקפק ולומר כיון שאוחז בשתי ידיו יבא לידי דרסה זה אינו דהא להדיא אמרינן כיון שאוחז שנים אוחזין בסכין אחד למעלה ואחד למטה דכשר ולא חיישינן שמא ידרוסו זה על זה וכן הסכמת הפוסקים בי"ד סימן כ"ד, וכ"ש באחד ששחט בשתי ידיו בהולכה והבאה דאין חשש דרסה כלל דאדרבה במתני' דסוף מסכ' מכות מבואר דביד אחת יותר יש לו כח לדרוס מבשתי ידיו ולכך אמרינן שם גבי מלקות כשהוא מכה בידו אחת בכל כחו ותו לא מידי כנ"ל הק' יעקב:

שאלה סא

הנה באתי לכאן פורסעפט מהמברוג לטהר יינות של נכרים ואשמע אחרי קול רעש ומהומה גדולה בענין השחיטה כאשר הקצבים הם נכרים ונהגו תמיד להכניס ידיהם לבית השחיטה תיכף לאחר שחיטה כדי לסחוט הדם לנקות הבשר היטב וכן עושין לבהמות שלהם כשנוחרין אותם והנה בא אחד וכתב לכאן כל האוכל משחיטות זו כאלו אוכל נבילות וטריפות והנה קצת מבני הקהלה נענו לו ראשם וחכם אחד צווח ככרוכיא כמאן דאסר להם יונה באשר שמעולם נהגו בו היתר וקצבים עשו קשר רשעים שלא ליתן להם בהמה לשחוט אם לא שיניחו לעשות כמנהגם להכניס ידיהם לבית השחיטה לסחוט הדם ולפי שאין בניהם יודע ספר להורות כהלכה בקשו מאתי לחוות דעתי בזה ולא רציתי להורות להם לא היתר ולא איסור עד שהפצירו בי מאד בכן אמרתי להם דעתי להלכה ולא למעשה חלילה עד שאכתב לאיזה מפורסם גדול יחיד בדורו אמרתי אל מי אפנה מי לנו גדול מאדוני מ"ו הגאון נר"ו שהלכה כמותו בכל מקום ונראה לכאורה דומה לזה כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מה' שחיטה מי שסחט בהמה וקודם שיבדוק בא כלב או גוי ונטל את הריאה והלך לו הרי זו מותרת שאין מחזיקין איסור עד שיודע במה נטרפה והובא בש"ע בסימן ל"ח והוא בש"ס דריש חולין ואע"ג דהא רוב בהמות שכיחי בהם טריפות טעמא דמילתא שאנו מחמירין בהרבה חומרות שאינם מעיקרא דדינא וכן איכא הרבה דברים שצריכן בדיקה ואנו אין בקיאין בבדיקה אבל היכא שנאבדה הריאה ודאי אזלינן בתר רובא והנה בנ"ד הואיל שא"א בענין אחר הוא ג"כ כנאבד הריאה וכדיעבד דמי ואף שהראב"ד חולק על הרמב"ם בזה כבר כתב הכ"מ וז"ל ואני אומר גברה יד המסכימים עם רבינו ה"ה רש"י ובעל העיטור והרי"ף והרשב"א והר"ן וכן משמעות בש"ס בירושלמי עכ"ל וכן משמע קצת בש"ך כמ"ש על הגהות רמ"א שכתב וכן מקומות ששוחטין אצל העכו"ם והניח בהמות אצלם בין שחיטה לבדיקה אין חוששין שמא הכניס ידו ונתק הסרכות מיהו אם רגילין לעשות כך יש לחוש אפילו בדיעבד ולכתחילה יש להחמיר והוא מדברי הרשב"א ומקשה הש"כ וז"ל וקשה לי נהי דרגילין לעשות כך מ"מ מאן לימא לן שהי' סירכא הא נשחטה בחזקת היתר עומדת וכי גרע מנאבדה הריאה ואף שהש"כ מתרץ שדעת הרשב"א והרא"ש כיון שהניחו אצלם הוי כמזיד י"ל דוקא במקום שאפשר לעשות בענין אחר אבל במקום שא"א כמו בנדון דידן ודאי דרשב"א ס"ל שהוא דומה לנאבדה הריאה וכקושית הש"ך ומ"ש ומיהו אם רגילין איירי במקום שיכולין לעשות בענין אחר וקצת מזה משמע בתשובת הרדב"ז וז"ל נהגו בקצת מקומת שאחר שהפשיט את הבהמה תופס הגוים את הקנה ומושך למעלה בכח וכן להצדדים והטעם הוא לפי שאין הדבר ברור אצלנו שהסרכות ינתק ע"י תנועה זו ומספיקא לא מחזקינן איסור בריאה מ"מ אם הדבר ברור שמחמת תנועה זו הסרכא ניתקת ראוי לחוש משמע מדבריו כל שלא נתברר לנו לא מחזקינן בה ריעותא וק"ל וביותר ששאלתי לשוח' אי מצא לפעמים שם סרכא באונ' עליונ' שהיא סמוכה לפגיעת יד של קצב והשיב לי שהטריף בשביל זה כמה פעמים הרבה בהמות עד כי חדל לספור כי אין מספר ואם כן נתבר' הדבר שאין כוונת' לנתק הסרכו' רק שכוונתם לסחוט הדם ולנקות הבשר וביותר שיש לחוש אם לא יתירו להם הבשר זה מתוך הדחק יאכלנו בשר נבילה כי בלא"ה הם בלי דעת ואינם בקיאין במצות כישראל וכיום אתמול הייתי בבית מטבחיים וראיתי שהוא מלאה מעבדים ושפחות נכרים המביאין בשר לישראל ואמרתי לחכם שלהם דלמה עושין קלות כזו והשיב לי שאין בזה חשש איסור באשר שלוקחין הבשר בהקפה ואח"כ כל בעלי הבית הקונה משלם להשוחט בודאי מקום שנותנין המעות ליד גוי אז יש חשש שמא מצא גוי במקום אחר יותר בזול ע"כ היה תשובתו אבל באמת טעה החכם הזה כדאיתא להדיא ברמב"ם פ"ח ממ"א וז"ל הלוקח בשר ושלחו ביד גוי חיישינן שמה יחלוף ולא ראיתי באחד מן הפוסקים שמיקל בכה"ג בבשר שנתעלם מן העין אם לא ע"י סימן או טביעת עין או חותם בתוך חותם ונחזור לעניינו אף שלדעתי יש להתיר הדבר הזה מ"מ צריך לנפח הריאה כיון שבלא"ה דעת כמה פוסקים שיש לנפוח כל ריאה אף דלית בה שום ריעות' וא"כ כאן דיש קצת ריעותא יש לנפוח כמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"א מה"ש דהיכא דנולד בבהמה דבר שגורם לחשוש יש לנפוח הריאה והנה הואיל שהתחלתי לדבד נגד מלכי רבנן אדוני מ"ו אדבר אך הפעם שיש אתי עמי איש אחד ושמו ר' גימפל ליפשטט והוא אחיו של ר' זלמן רופא מפראג שמונע את עצמו מלהשתמש בכלים ישן ספרדיים מהא דאיתא בש"ע סימן קל"א בהג"ה ואם יש לחוש שחממו בו יין כגון כלי כסף לפי שעושין מאכל מיין וחומץ ומטעם זה לא רצה להשתמש בכליהן נלע"ד הוא טעם שאין לו עיקר רק עכ"פ מנעתי מהם מלהשתמש בכליהם מטעם הואיל שמקילין בבשר שנתעלם מן העין וכן כמה דברים שלא עושין כדין בענין הדחה ומליחה מ"מ לענין דינא בקשתי מאת אדוני מ"ו נר"ו שימחל באפ"מ לכתוב דעתו הרמה בזה כי בקושי גדול העמדתי הדבר בשב ואל תעשה שלא ישחטו שום בהמה עד כי יבא תשובתו להורות הדרך להם אשר ילכו בה זו בית חייהם כ"ד הק' שמעון ממדינת באמברג עכ"ל השואל:

תשובה הנה שם משמעון שמעתי הולך בקן הקולמוס שאלתו שאלת חכם תשובתו עושה כולה קבלתי ואין צורך להאריך כי האריכות הוא למותר כי הדברים בעצמן פשוטי' הם אף דקי"ל כיש מחמירין בנאבדה הריאה כמ"ש רמ"א בי"ד ר"ס ל"ט א"כ אף שחכמי הספרדיים נמשכין בכל מקום אחר דברי הב"י בפסק הש"ע מ"מ היה נראה לכאורה להחמיר להם כיון שהם אינו בני תורה וכדאיתא בש"ס דעכו"ם דף נ"ז אך ורק אין דנין אפשר משא"א א"כ בשר לא יאכלו ולא על הלחם לבדו יחיה האדם וכדאי המה הפוסקי' המקילין לסמוך עליהן בשעת הדחק דכדעבד דמי ועכ"פ יפה כיון מכ"ת בזה שהורה לנפוח אצלם כל הריאות כיון דאיכא ריעותא לפנינו כזו שהגוי מכניס ידו לבית השחיטה תכף לאחר שישחטו כדי לסחוט הדם יש לחוש שעי"ז ינתק הסרכות בכוונה או אפילו שלא בכוונה גם יש ליזהר להטריף כל הסירכות אפילו תלוית בריאה במקום שנוכל לתלות ולומר שניתק מיד הקצב כשסחט הדם וכן כל הריעות שניכר בריאה שיכולין לומר שהי' בו סרכא וניתקית ובאמת אם אפשר לתקן הדבר אצל השררה או אצל הקצבים ע"י ממון מחויבים בני הק"ק להוציא ע"ז כדי לקיים מצות בדיקה כהלכתו וע"ד הגוים ששלחן אחר בשר ודאי עושין שלא כדין כאשר מבואר בש"ס ופוסקים אם לא ע"י סימן או חותם וכל מי שמיקל בדבר ראוי לענוש אותו ואם יפשע עוד ראוי לנדותו ולהחרימו וע"ד מ"ש מכ"ת לאחד שרוצה למנוע מלהשתמש בכליהם באמת אם אינם כלים שדרכן להשתמש בהן בחמין אין חשש איסור כלל להחזיק בו איסור ומ"ש שהרבה פעמים עושין מחומץ ויין זו ודאי חששא רחוקה היא דגם אם ניתן בו מעט יין אולי נתבטל בס' או בוי"ו חלקים מים כדאיתא בש"ע סימן קל"ד וגם סתם כלי אינו בן יומו ואע"ג דקי"ל דביי"נ לא אמרינן דין נ"ט לפגם מ"מ בלוע ע"י תבשיל ודאי שייך דין נ"ט לפגם כמו שאכתוב בתשובה חלק זו לקמן סי' ס"ז ע"ש ובהא סלקינן אם ישובו מדרכם הרעה שלא לשלח בשר ע"י עכו"ם בלי סי' או חותם תוך חותם יש להתיר כליהם דהיינו אחר שישהם מע"ל אם יהי' הפסד גדול מאוד כמ"ש בספרי מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ס"ד וכה"ג כתב הר"ן בפסחים פ' כל שעה ובתשובת מהרי"ן חביב סימן קכ"א דף קפ"ב ע"ש כנ"ל הק' יעקב:

שאלה סב

בסעודה גדולה של נישואין שבשלו הרבה, קדירות עם תרנגולים ובשר הרבה ומצאו תוך תרנגול אחת הכבד והלב מחובר וידעו באיזה קדרה שבשלו התרנגולת זאת אך לא ידעו שאר התרנגולים ובשר איזה נתבשל עם תרנגולת זאת גם בא לפני מעשה באווז פטומה שנמצא גומא בבטנה והעור שלם מכל צד בלי שום רושם כלל רק כמו גומא ניכרת וכאשר ניטלה העור ממנה כשהפשיטו אותה נמצא בעצם החזה עם הבשר שעליו נחלק לב' חלקים רק ראשו סמוך לצוואר מחובר יחד כמו שאר חזה ולמטה חלקים שני צדדי חזה זה מזה ולא הי' ביניהם קרש כמו בשאר אווז רק כל חלק הי' נפרד זה מזה עד למטה ונראה כבד ובני מעים עם השומן שעליהם רק העור ה' מכסה הכל מה דינו:

תשובה על דבר התרנגולת שנמצא בה הכבד והלב הורתי ודאי אם בצירוף יחד כל הבשר והתרנגולים יש ששים נגד זאת התרנגולת פשיטא דהכל מותר במקום הפסד כיון דכל מה שנכנס בספק מצטרף לבטל כדאיתא בש"ע סימן קי"א והוא הסכמת אחרונים ע"ש אלא אפילו ליכא ס' נגד התרנגולת שהלב וכבד דבוק בו אין לאסור רק אותו תרנגולת במקום ה"מ וסעודת מצו' כיון דהא דחנ"נ בשאר איסורי' הוא רק מדרבנן כמבואר בי"ד סימן צ"ב ובדברי אחרונים שם גם איסור דם הכבד והלב שבשלו ומלחו הוא רק מדרבנן גם נתבטל חד בתרי בקדרות אין להחמיר כלל ועל דבר החזה של האווזא כבר מעשה כדומה לזה בא לפני בעל צ"צ הובא שם בתשובתו סי' ע"א אלא ששם הקרש נחלק לשנים והכשיר אותו כמ"ש שם בתשובה אף שסיים שם ולפי שמלתא חדתי היא ומקצתן היו מהנדזין בדבר הטרפתי האווזא אבל לדינא נ"ל שהיא כשרה ואם ימצא עוד כזה ויבוא לידי אכשרנו כ"ש בנדון שלפנינו שנראה שנחסר הקרש מתחלת הבריאה אין פקפוק איסור ובפרט שאמר לי בעל האווז שפטם עוד מהשאר אווזות וכולם לא היה שומן כזאת ואלו היתה טרפה היתה מתנוונה כנ"ל הק' יעקב.

שאלה סג

טחול שנפוחה באמצעתה בסומכה וחתכו והיה בה מים זכים וגררו מכל צד והיה מראיתה מבפנים כמראה השעוה בל"א געל ואחר שגררהו הי' בכל צד בשר הטחול כמראיתו בשאר טחולים בלי שום שינוי כלל משני צדדים אי בעינן שיהי' עכ"פ מצד א' כעובי דינר זהב או מצטרפין שני צדדי' יחד וסגי אם בשניהם הוא כעובי דינר זהב:

תשובה הנה כדי לברר דין זה אעתיק לך לשון הב"י בטי"ד סי' מ"ג כתב המרדכי ובהגהות אשרי פא"ט מעשה בא לפני ראב"יה שהי' טחול נפוח בקולשי' כראשו של תינוק והיה הנפח מלא מים זכים והי' בפנים כמראה שעוה וצוה לגררו בסכין ואח"כ בדק מבפנים ונמצא שלם מכל צד שלא נרקב והכשיר' וא"ל ראביה שא"ל רא"ם בשם ר"ת דכל מקום שאמרו חכמים שהוא טרפה אם ניקב ה"ה אם לא ניקב והבשר רע סביביו והכא הואיל וגררו ונמצא שלם מכל צד נראה להכשיר ושאלתי את פיו אם הי' בו מים סרוחים מה הי' אומר ואמר שכמו כן הי' מתיר עכ"ל כן הוא בהג"ה אש"רי שם אבל מ"ש בקולשיה הוא ט"ס וצ"ל בסומכיה דאי בקולשיה אפילו נחתך כולו כשר וכן הוא הנוסחא במרדכי פא"ט ושם כתב עד הסימכה וצ"ל עד ועד בכלל וכ"כ בתשובת ר"י לבית לוי סי' ל"ו וכ"כ בכ"ג לי"ד בהגהות הב"י שגירס' זו עיקר בכל הספרים ע"ש ועכ"פ מדכתב סתם היכא דנמצא שלם מכל צד ולא כתב שצרי' שנשאר כעובי דינר זהב משמע מדבריו כיון ששלם מכל צד הוי חסרון מבפנים ולא שמי' חסרון כלל וא"צ עובי דינר זהב וכ"כ הב"ח שם סי' מ"ג אלא שכתב דמים דנינן ליה כטחול וזה ודאי אינו אלא כשהכשר שלם מבחוץ מב' צדדי' וכן נראה דעת רמ"א בש"ע ומ"ש בכלל פ"ט צריך שישתייר כעובי דינר זהב היינו אם הוא נקוב מבחוץ בצד א' וכ"פ הפר"ח להלכה למעשה וכתב שכן דעת ט"ז בס"ק ד' אלא שסיים דמסתפינא להקל ואני לא מסתפינא לפי שדין זה ברור בעיני עכ"ל הפר"ח וכן מסיק בלחם הפנים אבל עור הטחול לבד ודאי אינו סותם ועיין בתשובת ר"י לבית לוי סי' ל"ה וכן הוא בכ"ג לי"ד בהגהותיו לטור סי' מ"ג אות ה' וכן עיקר ועשיתי מעשה כמה פעמים ועכ"פ בנדון שלפנינו דאיכא בצירוף עובי דינר זהב לית מאן דחולק אלא אפי' אין בצירוף דינר זהב מ"מ יש להכשיר כדעת גדולי האחרוני' הנ"ל כיון שאינו מתחיל החסרון מבחוץ ודבריה' מסתברים והוא ברור נ"ל הק' יעקב:

שאלה סד

ומה ששאלת עוד באווזא שנמצא כמו מעי יתר בדקין אם הוא טרפה או לא כי בש"ע בי"ד סי' מ"ז נראה דברי הש"ע קצת סתורים ואין בדעתי להכריע מה דינו זאת ועוד אחרת איך יש להורות בעצם שנמצא בלב השור כי יש מחלוקת בין האחרונים ושלישית נפל ספק לפני בישראל שדר בישוב לבדו ומצא תוך דיר שלו כבש אחד שאינו שלו עם שה אחד מה דינו שלשה נפלא ממני:

תשובה הנה אין הזמן מסכים עמדי להאריך גם הדברים עצמן פשוטים ע"כ אקצר ואשיב על ראשון ראשון ע"ד הבני מעיים של אווז הנה יש מחלוקת ישנה בין הראשונים בדק היוצא מן הדקים בעוף מה דינו ופסקי הטור והש"ע נראה כסותרים זו את זו ונתחבטו בו האחרונים מהרש"ל והב"ח והש"כ והט"ז והפר"ח כולם מסכימים להחמיר גם בעוף אי ליכא הפסד בדבר גם בשו"ת דברי שמואל שאלה י"ז כתב להחמיר בדבר ע"ש דבריו באריכות מ"מ נ"ל צד היתר חדש אם היא אווז שמינה בענין שהשומן מכסה כל הבני מעיים והדקין כדרך להיות באווז פטומה א"כ אף אי אמרינן כל יתר כנטול דמי והוי הניקב שם מ"מ כיון שהשומן מכסה את היותרת כ"ע מודים דיש להתיר בכה"ג גם אין להחמיר בשומן הבא ע"י פיטום כמ"ש בספרי מנחת יעקב כלל צ"ה וצ"ו ע"ש וע"ד העצם שנמצא בלב השור כבר כתב הב"ח בסימן מ"ם להכשיר למעשה ושכן הורו חכמי אשכנז לפי שכך נמצא בלב הצבי ואפשר שיהא נמצא לפעמים גם בבהמה וכ"כ הש"כ בסימן מ"ם ס"ק וי"ו והט"ז בס"ק ד' השיג על הב"ח ודעתו להחמיר והפר"ח שם בס"ק ה' כתב בשם ספר שער שמים שיש מין שוורים שיש בהם עצם לרוב גודל גופם ואין בנו כח להתירה עד שיודעין שהוא ממין שוורים שהזכיר החכם עכ"ל ובספר לחם הענים כתב דהקצבים אמרו דהיינו רביתייהו וכן ראינו ב' או ג' לבבות מבהמה גסות ונמצא כן עצמו בתוכו מתולדתו והתרנו ע"ש ע"כ וכן חקרתי פה אצל הקצבים ואמרו שכן נמצא במדינה זו ברוב השוורים והוא סגולה לחולי קאלי"קי ואין חשש איסור כלל והוא פשוט וע"ד השה שנמצא תוך הדיר אין כאן איסור דהוי ס"ס אם הוא בכור או לא ואת"ל שהוא נולד ראשון שמא נתיילד ברשות הנכרי ואח"כ רץ לתוך דיר של ישראל גם חצירו אינו קונה לו שלא מדעתו בעל כרחו כל זה נ"ל פשוט הק' יעקב.

שאלה סה

שאלה ותשובה מגיסי הגאון המפורסם מהור"ר דוד אופנהיים אב"ד ור"מ דק"ק פראג נרו וז"ל נשאל דוד שאלה בבעלים בענין מחט שנמצא תחובה מעבר לעבר במעי היוצא מן הקיבה סמוך לקיבה מצד אקשתא כמו שלשה וארבע אצבעות והי' המחט מכוסה קצת בחלב שעל גבי אותו מעי ובא השואל להורות לו אם הבהמה כשר או לא. ואמרתי ועניתי להורות תשובה ליחיד ולרבים: יערוף כמטר לקחי ויזל אמרתי כטל וכרביבי': הנה לכאורה נראה להתיר ממ"ש בעל המשביר בש"ע לי"ד סי' ס"ד סעיף ט"ז וז"ל חלב שעל גבי דקין אסור באורך אמה משמתחילין לצאת מן הקיבה ומשם ואילך שומן הוא ומותר וי"א שראש המעי שצריך לגרור החלב שעליו הוא המעי שיוצא בו הרעי שהוא סוף המעים וירא שמים יוצא ידי שניהם לגרור אורך אמה מכאן ואורך אמה מכאן וכתב על זה בעל המפה וי"א שאין צריך אמה ממש וכו' וא"צ להסיר רק הקרום עם הדבק בו שעל אורך אמות אלו אבל לא השומן הדבוק בטבחייא וכן נוהגין עכ"ל משמע בלשון הבעל המפה שכתב שא"נ להסיר רק הקרום שעל אורך אמות אלו ולשון רבים ר"ל דעל שני אמות אלו הן המעי הסמוך לקיבה והן המעי שיוצא בו הרעי שניהם שווים בסוג אחד ובתרווייהו א"צ להסיר רק הקרום ומה שתחתיו לחלב טהור הוא וזה פשוט דחלב טהור סותם ולפ"ז הבהמה כשרה עוד מצאנו ראינו בתשובת שער אפרים סימן פ"ב ע"ד השאלה שנמצא יתד החוב בסוף הקיבה ע"ש באריכות וכתב שם בד"ה ואשר רצה לפקפק בזה כת האוסרין מטעם שהעידו שהיה המחט בדקין ולא בקיבה חדא דגם אם הי' המחט בדקין דהיינו במעי היוצא מן הקיב' נלע"ד טעם נכון להתיר וכו' ובש"ע הובא דעת שניהם וכו' ואם כן אליב' דהגאונים אותו חלב שעל גבי מעי הסמוך לקיבה הוא היתר גמור וכו' אף דאנן לא קי"ל כוותיה בזה מ"מ לענין מסתם סתום וכמו שאמר רב נחמן גבי חימצא ובר חימצא עכ"ל ועל ידו החזיק בעל פר"ח בק"א ס' מ"ח וסיים וז"ל אע"פ שהמחבר לקמן בסי' ס"ד כתב שהחלב אסור באורך אמה מ"מ לענין נקב סמכינן אמקצת גאונים והראב"ד שפי' שהוא בסוף מעיים ולדידן לפחות מסתם קאי סתום ויפה כתב בעל שער אפרים ומסתברא נמי דחלב דסוף המעיים נמי אע"ג דמיכל לא אכלי מ"מ מסתום קאי סתום ומיהו אם אית בה שני נקבים בתחילה ובסוף הוא טרפה במה נפשך חד מינייהו לא סתם עכ"ל מכל הדין נשמע גם בנדון דידן יש להכשיר הבהמה לפי השקפה ראשונה ואולם כד נחתין לעומק הדין לעוקמה של הלכה אין לה שום צד היתר כלל ואציע לפניך במצע שמורה לדורות על הלוחות חרות ראשון לציון הנה הנם כתובים על ספר תורת מקרא מלא ולא מסורת ושנוי שניות מדברי סופרים מפורש בים התלמוד בברייתות ומימרות ומשולש בפוסקים מן אותן מקורות שתמן תנינן בש"ס דחולין דף מ"ט בברייתא ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלק שעל גבי הדקין ופירש"י דקאי אמאי דאמר שמואל ריש מעי באמתא בעי גרירה וזהו החלב שעל הדקין אסור עד אמה מפני שהחלב על הקרב מחובר בו והכתוב מרבה מכללו מואת כל חלב אבל חלב שע"ג קיבה לר' ישמעאל מותר והיינו מסייע כהנא עכ"ל רע"א להביא חלב שעל הקיבה ורמינהו את החלב אשר על הקרב רבי ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלוף וכו' ופירש"י דהיינו חלב שע"ג הקיבה וכ"ש שעל הדקין רע"א מה חלב המכסה את הקרב תוחב קרום ונקלוף וכו' ואף כל תוחב וכו' ופירש"י כשמלה פרוש על הקרב וכן על הדקין בראשון אבל חלב הקיבה אינו תוחב קרום וכו' עכ"ל ומשני איפוך קמייתא ע"כ הרי להדיא דבין לר"י ובין לר"ע חלב שעל הדקין בראשון אסור מן התורה וכן פי' בעל ה"ג דף קל"ב וז"ל אר"י ריש מעי באמתא בעי גרירא מ"ט תוחב קרום וכו' וזהו חלב שעל הדקין וע"כ צ"ל דגם הוא פי' ריש מעי הוא אותו חלק הסמוך לקרבה שהרי בדף קכ"ט תני ברישא ריש מעי וז"ל וכד מינקב מעי טריפה וכד מינקב כרכשא טרפה ש"מ דהא כדאי' והא כדאי' ומעי לא נקרא כרכשא וכן הוא תלמוד ערוך בפג"ה דף צ"ג ע"א אר"י אמר שמואל ריש מעי באמתא בעי גרירא ופירש"י כשהמעיים יוצא מן הקיבה ע"כ וזהו חלב שעל הקיבה דפליגי ר"י ור"ע הרי מבואר להדי' דריש מעי באמת' הוא היוצא מן הקיבה דאסור לכ"ע בין לר"ע ובין לר"י וכן דעת הרמב"ם בפ"ז מהמ"א וכתב שם ההמ"מ שכן דעת גדולי פוסקים ע"ש וכן הוא בהגהו' אשר"י פג"ה יע"ש והן הן דברי רמ"א בהג"ה ש"ע שם וכתב וז"ל ואם הטבח משך הדקין בעודן חמין ישא' החלב לצד הקיבה וכו' והוא מהמרדכי וכן הוא בטי"ד סי' ס"ד וכ"כ בעל התרומה באו"ש סי' מ"ג וכ"כ בספר יראים סי' קמ"ב דריש מעי באמתא סמוך לקיבה בעי גרירא דבר תורה ע"ש הרי כל גדולי חקרי לב בחדא שיטה שייטי דחלב ריש מעי הסמוך לקיבה אסור דבר תורה וסהדי רבה פרת שמימ' פרין ורבין ומבארו אנו שותים ה"ה מופת הדור הראב"ן שכ' בספרו צפנת פענח סי' ר"פ וז"ל בדף נ"ב וז"ל ריש מעי באמתא הוא המעי היוצא מהקיבה באורך אמה צריך לגרור החלב שעליו כי חלב גמור הוא ואם ניקב שם אינו סותם ע"ש דבריו יותר באריכות ובסמ"ג לאווין סי' קל"ח ובאו"ה כלל ך' ג"כ מבואר שחייבים עליהם כרת עד אמה וכ"כ בתשובת מ"ע מפאנו שאלה כ"א וכ"כ הב"י בסי' ס"ה בסופו וצריך להחמיר שיש בו ספק חלב דאורייתא והוא איסור חומר איסור כרת וכן הוא בתשוב' מהרשד"ם סי' נ"ב ע"ש באורך ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם ז"ל שיש מן הגאונים ס"ל דריש מעי הפי' סוף המעי שהריעי יוצא ממנו וכתב הראב"ד שכן עיקר אי משום הא לא תברא שהרי המ"מ סיים שם שהרשב"א הכריע דכרכשא לא מקרי מעי ורבינו כתב שני פרושים להחמיר וכ"כ הרשב"א בחידושיו דף צ"ו ובת"ה דף ע"ט ע"ג וכן הוא בר"ן פג"ה ובשלטי הגבורים והמרדכי הרי דכולם מתנבאים בסגנון א' דריש המעי הוא היוצא מן הקיבה ואף הרמב"ם שמייתי דעת הגאונים לא מייתי כ"א לחוש לדבריהם לחומרא שגם בסוף יגרור אבל עיקר איסור מן התורה הוא במעי היוצא מן הקיבה ותדע שכן הוא שכן מדוקדק בצחות לשונו דבריש מעי היוצא מהקיבה נקוט וזה חלב שעל הדקין שאסור וגבי מעי היוצא בו הריעי כתב צריך גרירה ולא הזכיר לשון איסור משום דחומרא בעלמא היא ואם נפשך לומר מעתה דקיימינן דעיקר לכל גדולי פוסקים דריש מעי הוא היוצא מקיבה וזה איסור משום דבר תורה תקשי על רמ"א בסי' הנ"ל סעי' ט"ז דמשמע דשניהם שווים וא"צ רק להסיר הקרום מדקאמר אמות אלו תרתי משמע איברא דלק"מ שהרי דברי רמ"א מיוסדים כי הן הן דברי הכלבו ושם על כרחך טעות סופר נפל בדבריו ומוכח מתוכו הוא דאל"כ סותר את עצמו הוא דפתח דבריו יאיר שאסור מן התורה הוא כי חלב שעל הדקין שוה לחלב שעל המסס וב"ה ואת"ל שזה כתב בשם הר"ש וליה לא ס"ל הלא כתב אח"כ ריש מעי הסמוך לקיבה צריך לגרור החלב שעליו וזה חלב שעל הדקין שאסור ויש מן הגאונים שהוא המעי שיוצא בו הריעי ועתה צא ולמד לפי מ"ש עכ"פ צד אחד אסור והר"ש כתב להדיא דצד הקיבה אסור מן התורה ואיך כתב אח"כ דמסירין רק הקרום ואין גוררין אותו לגמרי דהוא דלא כמאן בין למר ובין למר חד מנייהו מדינא אסור ותו קשה בדבריו דפתח הכלבו בתרתי בקיבה ובכרכשא וסיים בחדא גוררין אותו לשון יחיד ותו דסיים וז"ל מסירו קרום הארוך עם חלבו שאינו דבוק עם הכרכשא משמע דעל הכרכשא לבד דיבר אבל מצד הקיבה אסור מן התורה וכן משמע מ"ש הכל בו בשם פסקי בעל התרומת דף קמ"ז עכ"ל דין ק"ה ע"ש מכל זה דון מינה שטעות נפל בספרו וכצ"ל ונוהגין לגרור שניהם מיהו של צד הכרכשא אין גוררין אותו לגמרי אבל מסירין הקרום הארוך וכו' וכן משמעו' רמ"א בהגהו' מסיום דבריו יע"ש דדוקא אטבחיי' כתב אבל לא השומן אבל ריש מעי אסור מן התורה כמשמעות הש"ס וגדולי פוסקים רק דנמשך אחר לשון הכלבו והוא טעות דמוכח וכן נראה מדברי מהרש"ל הגהו' סי' ד' העתיק דברי הכל בו ובפא"ט סי' נ"ג נ"ד מבואר מתוך דבריו דריש מעי לצד הקיבה אסור מן התורה וסעד לדברינו מדברי בעל הלבוש מבואר וכן להדי' מדבריו ולשונו אף שראיתי שהבעל לחם חמודות השיג על הלבוש בזה וכתב בזה"ל נשתבש דלמה כתב רק בכרכשא א"צ להסיר כי אם הקרום הל"ל גם בצד הקיבה כן עכ"ל במחילת כבודו הוא דיבר סרה על הלבוש דאם כדבריו לא על הלבוש תלונתו גם על הרמ"א ה"ל להתלונן דכתב רק על הטבחיים שהוא הכרכשא ה"ל לפר' ג"כ בתרוייהו ופוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עלה ה"ה כבוד גיסי הגאון מהר"ר אלי' שפירא נ"ע בספר אלי' רבה בסי' ס"ד ס"ק ל"א וז"ל שעל אורך אמות אלו משמע דגם במעי היוצא מן הקיבה אין איסור בשומן ולכן תמה בל"ח דף קצ"ז על הלבוש דמשמע מיניה דבמעי היוצא מן הקיבה אסור השומן וע"ש באריכות ובאמת צ"ע דהא ז"ל הב"י בשם הכל בו המנהג לגרר שניהם מיהו של צד הקיבה ושל צד הכרכשי' אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש שם חלב טהור אבל מסירין קרום הארוך עם חלבו שאינו דבוק עם הכרכשא בשאר שומן עכ"ל הרי אף בצד הקיבה אין איסור כי אם הקרום למעלה שוב עיינתי בדברי הכל בו הנ"ל שהם תמוהין חדא מה הוצרך לכתוב מיהו של צד הקיבה וכו' הא קאי על שניהם ועוד כיון דקאי על שניהם למה סיים גוררן אותו לשון יחיד עוד קשה מ"ש שיש שם חלב טהור ובראב"ן סי' ר"פ כתב באורך אמה מקיבה חלב גמור ואינו סותם אבל במעי היוצא הריעי מצינו דחלב טהור הוא וכן הוא במהרי"ל הל' חלב וכן משמע בש"ס ופוסקים סי' מ"ו עוד קשה איך כתב שאין דבוק עם הכרכשא והוא המעי היוצא בו הריעי והכל בו גם במעי היוצא מן הקיבה לכן נ"ל למחוק של צד הקיבה וכצ"ל מיהו של צד הכרכשא אין גוררין אותו והכל ניחא ונכון דעת הלבוש עכ"ל ספר אלי' רבה הרי לפניך להדיא כדברינו גם בתשובת הב"ח סי' קי"ח וסי' קנ"ב משמע קצת דעיקר קולא הוא מצד הטבחי' אבל לא מצד הדקין אף דאיכ' למידק נמי מדבריו דגם מצד הדקין מיקל וכן מבואר בדבריו בפירושו על טור מ"מ המעיין היטב יראה שאין דבריו מוכרחים וברורים כלל והוא נגד משמעות גדולי פוסקים שכתבנו ועיין בתשובת חוט השני סי' ס"ד ס"ה משמע ג"כ כמ"ש וכן מצאתי בכה"ג בסי' ס"ד ע"ש בסעיף פ"ט שהגיה כן להדיא בדברי הב"ח ודמשק אליעזר ע"ש אף דלא נעלם מאתי מ"ש הרא"ש ור"שי דאסור חלב שעל הדקין הוא רק משום שהוא סמוך לחלב שקורין טילא מחובר בו עיין בלחם חמודות שהשיג עליו דהוא חלב גמור ע"ש ורש"י שפי' כן י"ל לפי הוי אמינא ולא לפי המסקנא יע"ש בכנסת הגדולה שהאריך לפלפל בזה ומ"ש בתשובת שער אפרים סי' ס"ב וז"ל ויש מן הגאונים שאמרו ריש מעי שצריך לגררו היא המעי היוצא בו הרעי וא"כ אליבא דגאונים אלו אותו חלב שע"ג דקים חלב טהור הוא ואמרינן פא"ט דמ"ח גבי חימצא ובר חימצא לדידהו מיכל אכלי לדידן מסתם נמי לא סתום פירש"י בתמיה ה"ה נמי בזה ובעל פר"ח מביא דברים אלו בקונטרס אחרון ומסכי' על ידו ע"ש ובודאי נעלם ממנו דברי מהרש"ל פא"ט נ"ד דיש חילוק דדוק' בבר חימצא דהוי רק איסור דרבנן מש"ה מקילין משא"כ היכי דלהאוסרין הוא חלב גמור ואיסור כרת כמ"ש לעיל בשם גדולי פוסקים וכ"כ בתשובת מ"ע והראב"ן להדי' ודאי לא סתום ועיין בטורי זהב סי' ס"ד ס"ק ח' הפר"ח יש לתמוה שהוא עצמו בסי' ס"ד ס"ק י"ד פסק כמהרש"ל בזה ע"ש וביותר קשה על הפר"ח איך מסכים עם השער אפרי' הא אישתמיט מיני' מימרא דר"ח דף מ"ט ע"ב וש"ע סי' מ"ו סעי' א' מביא דחלב הכרכשא אע"פ שהוא טהור שאינו סותם וכ"כ שם בסעי' ה' ואיך כתב בק"א להיפך ובפרטות לפי מ"ש הכנס' הגדולה שם דכל מה שמוזכר בתלמוד בשם חלב אינו סותם א"כ האיסור פשוט ואם יאמר האומר עדיין יש לפקפק ומקום לבעל דין לחלוק ממ"ש הב"י בסימן ס"ד וז"ל עכשיו נהגו להסיר מכרכשא דבר מועט כחצי אמה או פחות אפשר שהם תופסין עיקר דקאי תחלת מעי או אפשר אע"ג דסוברים דקאי אסוף מעי הם סוברים כדברי הרמב"ם שלא הזכיר אורך אמה משמע דבדבר מועט סגי ע"כ דאי משום האי לא תברא ואינו מן המדה מדות חכמים דמאין הוציא הב"י דבר מחודש כזה ואת"ל מלשון הרא"ש וב"י מביאו וז"ל והרא"ש דקדק על דברי הרמב"ם שלא כתב באורך אמה כדאמר ר"י ריש מעי באמתא נראה דמפרש דלבני מעיים קרי אמתא ע"ש אמת המעיים עכ"ל וא"כ י"ל דכוונת הרמב"ם דלא מהני דבר מועט אלא דמש"ה לא נקט שיעור אמה דאפשר דבעינן יותר ואם אתה רוצה לעמוד על עיקר כוונת דעתו ומדתו השלימה הרי לפניך צחות לשונו לשון זהב שכתב וז"ל חלב הדקין המלופפים כולן מותרין חוץ מהראש המעי הסמוך לקיבה שהוא תחלת בני מעיים שצריך לגרור החלב שעליו עכ"ל הביטו וראו בעין השכל מלשונו מדוקדק דכל קודם הליפוף הכל אסור רק ממקום התחלת הליפוף הכל שרי והרי דבריו נאמרו במדה ושיעור ודלא כתשובת עבודת הגרשני סימן שלא הבין כן בהא סלקינן ובהא נחתינן דאין להקל בספק איסור חלב איסור כרת וכמו שסיים האגור סוף דיני חלב וז"ל ואני המחוקק מצאתי בשם המחבר שדלג עוד חלק א' שהוא ריש מעי באמתא שיש אומרים שהוא המעי היוצא בו הריעי ע"כ ואתה בני חכם לבך וישמח לבי גם אני אל תלך בדרך המקילין כי לא תדע איזה יכשר ואל תכנס עצמך בספק איסור כרת כי ספק איבוד נפש הוא עכ"ל והנה אחרי הודיעך ה' את כל זאת תורת חומרו של חלב שהוא ספק איבוד נפש אין נבון וחכם שיעמד להקל במקום חשש כרת וכל מי שיש לו ידיעת בית רבו לא יהי' נודד כנף ופרכס בי מדרשא להתיר איסור שהוא מן התורה וזהו חלב שעל הדקין שאינו סותם כלל כ"ד החותם היום יום א' ט"ו לחדש סיון תפ"ה לפ"ק הק' דוד אופנהיים פה פראג והמדינה:

תשובה על דבר השואל שנשאל לגיסי הגאון המפורסם הנ"ל בענין מחט שנמצאת תחובה מעבר לעבר במעי היוצא מן הקיבה סמוך לקיבה מצד אקשתא כמו שלש וארבע אצבעות והי' המחט מכוסה קצת בחלב שע"ג אותו המעי ובא השואל להורות לו אם הבהמה כשרה או לא:

הנה קבלתי תשובתו הרמה שמראה פנים לכל צד ואופן כמראה אופן בתוך האופן והעלה בבקיאתו וחריפתו שאין כאן צד היתר כלל ובודאי על דבריו אין להוסיף או לגרוע כלל גרעון כתב אפילו צבחר וכמה דמסיק תעלה מכי כרבא אך אין לסרב לגדול שכמותו ירבה בישראל וגם שלא להיות כתנ' דמסייע לי' ומרוב גודל ענוותנתו יותר כדוד שהקטין עצמו אצל מי שהקטן ממנו ע"כ יצאתי ברשות ואכתוב דעתי הקלושה וחלושה ולא יבוש יעקב לדבר לפני מלכים ופני לא יחורו:

וזה יצא ראשונה מ"ש הרא"ש פג"ה וז"ל אר"י ריש מעי באמתא בעי גרירה וזה חלב שעל הדקין פרש"י שהראש של מעים הדקין היוצאין מן הקיבה צריך לגרור החלב מהם עד שיעור אמה מפני שסמוכין לחלב עכ"ל הרא"ש ומדכתב הטעם מפני שסמוכין לחלב מכלל דאינהו לאו חלב גמור הוא רק שנאסר מטעם שנוגע לחלב וכ"כ הב"י בי"ד סימן ס"ד וז"ל וכתב הרא"ש שהטעם מפני שסמוכין לחלב עכ"ל הרי דלאו חלב גמור הוא איברא לאחר העיון תראה שכל מי שאומר כן טעה טעות גמור ולא עיין במקור הש"ס ופרש"י לשם רק לפום ריהטא ראה באספקלריא שאינה מאירה לכך הבין כן לפום ריהטא ולא דק כלל חדא דאיך יחלוק הרא"ש ורש"י על הא דאיתא להדיא בש"ס פא"ט דף מ"ט ע"ב דחלב זו הוא איסור תורה מריבוי דקרא את כל החלב המכסה את הקרב והרא"ש עצמו הביא הש"ס בזה משום שהיא תותב קרום ונקלף וכבר הרגיש בתמיהא זו המעדני מלך דף קצ"ו ע"א גם בכ"ג בי"ד סימן ס"ד סעיף פ"ח ומתמיה מאוד על הרא"ש ורש"י והאריך להביא כל דעת הפוסקים ראשונים והאחרונים א' מהם לא נעדר שכתבו שהוא איסור דאורייתא ממש ומוסכם אליבא דכ"ע לפי שהוא תותב קרום ונקלף והניחו דבריהם בצ"ע ולע"ד נראה דלק"מ ונעתיק לשון הש"ס שם ופרש"י שם בפא"ט דגרסינן שם דף מ"ט ע"ב דתניא את כל החלב אשר על הקרב וגו' להביא חלב שעל גבי הדקין דברי ר' ישמעאל ופירש"י וז"ל חלב שעל הדקין לקמן אר"י ריש מעיא באמתא בעי גרירא וזהו חלב שעל הדקין כשהמעיים מתחילין למשוך מן הקיבה הוי חלב שעל הדקין אסור עד אמה לדברי ר"י מפני שהחלב שעל הקרב שנקראים טיל"א מחובר והכתוב מרבה בכללו מאת כל חלב עכ"ל רש"י והנה צריכין אנו לדקדק בדברי רש"י מה דוחקיה לפרש טעמיה דקרא כיון שנתרבה להדיא מה צורך לטעם זה דהוא רק גזירה וחששא בעלמא רק כיון שהוא סמוך לאיסור ומנ"ל לדרוש סמוכין בזה וכבר קבלנו מרבותינו נוחי נפש ז"ל שרש"י לא כתב דבר לבטלה רק דרכו לקצר בזך לשונו במה שאין בהכרח גדול ולא לדבר שפת יתר כדרך שאר קצת מחברים רק מה שהוא נצרך לפשטא דתלמודא ופוק חזי כמה מחברים טרחו לתרץ דקדוקי רש"י בכל מקומות לכן נ"ל דהרגיש רש"י בזה בשלמא ר"ע דקאמר להביא את כל החלב שעל הקיבה אתי שפיר לפי שהכרס והמסס וב"ה שהם בכלל קרב שפיר מרבינן מהאי קרא דואת כל חלב לרבות חלב הקיבה שהוא מחובר בו באלו ובכלל רבוי דאלו נתרבה משא"כ הדקין היוצאין מן הקיבה שהם רחוקים מן הקרב שהוא המסס וב"ה מהיכי תיתי יהי' בכלל הריבוי לכך פירש"י מפני שחלב שעל הקרב וכו' מחובר בו לכך מרבינן מהאי פסוקא וזה מדוקדק מלשון רש"י לכל מעיין הטיב בדבריו ועתה כל המעתיקים דברי רש"י כוונתם על דרך זה וכן מוכח דעת הרא"ש שהרי הטור כתב בפשיטות בסימן ס"ד וז"ל חלב שעל הדקין אסור ודוקא באורך אמה אבל מכאן ואילך שומן הוא עכ"ל מכלל דבאורך הנ"ל חלב גמור הוא וכ"כ רי"ו והוא נושא כליו של הרא"ש וכ"כ ג"כ בספר צדה לדרך וזוודין לאורחא מאמר שני כלל שני דף צ"ג ע"ב שנמשך בכל מקום אחר הרא"ש שהי' אבי זקינו אלא ודאי כוונתם כמ"ש דבאמת חלב גמור דאורייתא הוא ע"פ ריבוי דקרא רק שנותן טעם דלמה מרבינן כן בכלל החלב הקרב גם במע"מ שם סיים וז"ל כלומר שהוא ג"כ מן החלב שעל הקרב ומתפשט ונמשך ממנו עכ"ל שם נראה דג"כ כוונתו לתרץ דעת הרא"ש ורש"י דעכ"פ חלב גמור הוא ואסור מדאורייתא כמו חלב הקרב ממש ולפמ"ש דעת הרא"ש ורש"י מתורץ ברווחא ומעתה אין מקום לפקפק להראות כחו דהתירא רק מכח דברי הכל בו והא"ח שמביא הב"י ואחריו נמשך רמ"א בהגהותיו סימן ס"ד ותשובת שער אפרים סימן ס"ב גם מזה אל תנח ידך שאין מהם אפילו קצת ראיה נגד כל גדולי פוסקים ראשונים ואחרונים כמו שהאריך מר בתשובתו ואף גם מפוסקים אלו ג"כ אין ראיה כלל מדבריהם והסמוך עליהם כסומך על משענת קנה הרצוץ ויהא רעוא דתשרי תרבא מדברי הכל בו פשיטא שאין ראיה שהרי דבריו עצמן סתורי' וצריכן להגיה בדבריו וכמו שהאריך מכ"ת בתשובתו שהוא טעות דמוכח מיניה וביה כאשר הסכים גיסנו הגאון בספרו אלי' רבה שעדיין לא בא לדפוס כאשר העתיק מר לשונו הטהור וכן כתב הלבוש סימן ס"ד דריש מעי היוצא מהקיבה כל שומן הדבק בה הוא חלב גמור ומדלא כתב הלבוש כדרכו בלשונו להשיג על מ"ש מהרמא"י דלא כמורי ז"ל דס"ל דגם מהרמא"י אינו חולק בזה וכדי שלא להשוות מהרמא"י לטועה ח"ו אשר אנחנו נמשכין אחריו בכל מקום נ"ל לומר דהמדקדק בדבריו שכתב וז"ל בסימן ס"ד וי"א שא"צ אורך אמה ממש לכן נהגו להקל למדוד בזרוע ואין מצריכין אורך אמה בצמצום וא"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו אבל לא השומן הדבק בטבחייא עכ"ל ומדסיים בחדא שעל הטבחיים דוקא מכשיר השומן תפסינן לשון אחרון משמע דריש מעי היוצא מן הקיבה הוי חלב גמור אף שכתב תחלה שעל אורך אמות אלו משמע דאתרווייהו קאי אי משום הא לא תברא דבאמת רמ"א נמשך אחר דעת הכל בו וא"ח שהעתיק הב"י וסיים וז"ל ועכשיו נוהגין להסיר מהכרכשא הנקרא טבחיא דבר מועט כחצי אמה או פחות ואפשר שהם תופסין עיקר כפי' האחר דאראש מעי קאמר ולא אסוף או אע"פ שהם מפרשים דאסוף מעי קאי תופסין עיקר כדברי הרמב"ם שלא הזכיר אורך אמה ומשמע דבדבר מועט סגי וירא שמים יצא ידי שניהם להסיר אורך אמה מכאן ואורך אמה מכאן עכ"ל הב"י ואח' זה נמשך רמ"א בהגהו' ופסק כי"א דא"צ אורך אמה ומה שפסק דא"צ להסיר רק הקרום עם הדבוק בו שעל אורך אמות אלו כלומר הרוצה להחמיר לדקדק דוקא בצמצום אורך אמה יסיר הקרום באורך אמה מכאן ואמה מכאן לכך מדקדק רמ"א וכתב אורך אמות אלו לשון רבים ודוק שזה ברור וכן עשיתי מעשה ושלחתי אחר טבחים מומחין ומנקרים הזקנים שבהם וענו כולם ואמרו שמנהגם בבהמה גדולה להניח מהדקין כמו חצי אמה לערך מחובר להקיבה וזורקין אותה אח"כ עם החלב שעליו וכן ממקום שמוציא הרעי ואח"כ מסירין הקרום ובעגל וכבש כמו רביע אמה ויותר מכאן ומכאן ואח"כ מסירין הקרום הרי דמנהג של ישראל תורה היא דריש מעי עד רביע אמה בקטנה וחצי אמה בבהמה גדולה מחזקינן לחלב גמור ואינו סותם משא"כ מכאן ולהלן מסירין רק הקרום והשאר הוי שומן כשר וכה"ג יוכל מר לחקור אצל המנקרים בק"ק פראג דודאי תורה אחד לכלם ועוד נ"ל להחמיר מטעם אחר דהרי פסק להדיא בש"ע סימן מ"ו סעיף ד' מחט שנמצא בדקין טרפה דחיישינן שמא ניקב הרי משמע דלא מהני סתימת שומן שבהן דחיישינן שמא ניקב והבריא אף שכתבו אחרונים דוקא דקין כיון שהולכין בהיקף מ"מ הא מבואר להדיא בכ"ג שם סימן מ"ו בהגהותיו לב"י סעיף י"ג בשם דמשק אליעזר דאפי' למעלה בהתחלת הדקין שעדיין אינן הולכין בהיקף אפ"ה אין אנו בקיאין בבדיקה וטריפה ומסיק הט"ז והש"כ והכ"ג שם דהיכי דהתחיל לנקוב יש לאסור אף בהפסד מרובה וע"ש גם הב"ח סימן מ"ט סעיף ב' כתב וז"ל ומיהו כתבתי לעיל דאם הסתימ' היא כסתימ' המסס כשהמח' תחוב' בו מבפני' יש לאסו' מספיק' דדינא ועיין מ"ש בסימן הקודם ס"ס ועכ"ל הב"ח והעתיק שם הכ"ג דברי הב"ח בסי' מ"ו לפסק הלכה אף שראיתי בת"ה סי' קס"ה שמתיר אף בסתימ' דקה היינו דוקא בדבר שדפנו עב כמבואר בתשובתו שם משא"כ בדופן דק וע"ש זה נקרא דקים גם הוא מודה דבעינן סתימה מעליית' כדעת הב"ח גם בתשובת שער אפרים עצמו סימן ס"ב כתב וז"ל דף ר"ו ריש ע"א אבל היה עליו חלב עב ומבחוץ לא ראו עכ"ל הרי דמדקדק דוקא שכסוי החלב עב ומר כתב בשאלתו והיה המחט מכוסה קצת בחלב משמע דלא היה מכוסה בחלב עב וא"כ גם לדעת בעל שער אפרים יש טעם נכון לאסור בנ"ד אף גם בעל ש"א אינו מחליט הדבר למעשה אף גם דבריו מופרכין כמ"ש מכ"ת בתשובתו עליו ועל הפר"ח שמסייע כהנא ואין לזוז מדברי מר ועלינו יערה רוח הבורא הקטן יעקב.

שאלה סו

מים שהדיחו בו בשר קודם מליחה שנתאדמו ולא הי' בו ששים נגד הדם שבתוכו ונפל ונשפך על מלח ונתאדמו מה להשתמש באותו מלח או לא:

תשובה הנה בודאי ליתן אותו בתוך המאכל ודאי דאסור דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור אפי' באיסור דרבנן אף שהדם זה כבר נתבטל ברובו רוב מים אפ"ה אסור לבטלו לכתחלה ודאי אם הי' במים ס' נגד הדם אף בעדיין ניכר הדם במלח שנתאדם קצת מ"מ כיון שטעם הדם נתבטל בס' הוא היתר פשוט ולא אמרינן בכה"ג חזותא מילתא היא כמו שהארכתי בזה בספרי מנחת יעקב כלל ע"ה ס"ק ה' ע"ש גם הפר"ח בסי' ק"ב ס"ק ה' כיון לדברי ע"ש וא"כ אין כאן חשש איסור אבל אם אין במים ס' נגד הדם והמלח אסור ליתן תוך התבשיל לפי שאין מבטלין איסו' לכתחלה ואף דלא נעלם מאתי מ"ש הר"ן פכ"ה דף תרכ"א דהמלח שעל הבשר לאחר מליחה מות' ואמר הרמב"ן טעמא משום דהמלח שורף הדם ואינו בולע דם אלא נשרף בתוכו ודוקא בדם אמרינן הכי ולא בשאר איסור עכ"ל ואם בדם בעין אמרו כן מכ"ש במעט דם שמעורב במים וכה"ג מצאתי ראי' באו"ה כלל ל"ב דין כ"א שכתב וז"ל דודאי בכל כך מועט שנותנין במלח כשמרתיחין אותו לא ניכר ולא נשא' טממו כלל אלא הולך לאיבוד ונשרף ונתבטל עכ"ל מ"מ אין לסמוך אהיתרים אלו דהא רוב הפוסקי' חולקין על האי דהר"ן וכמ"ש בתורת חטאת כלל ט"ו דין י"ט דהמל' שעל הבשר אסו' מה"ט וכן פסק בש"ע סי' ס' סעי' ט' בהג"ה ע"ש בש"כ ס"ק ל"ח וגם האי"ה לא מיירי רק באותו דם שנותנין בו כשמרתיחין שאותו דם ודאי נתבטל ונשרף בשעת רתיחה משא"כ בדם שנבלע בו עם מים שהם צוננים גם אין מקום לומר שיניח להתייבש המלח ושוב הוא מותר וכמ"ש הש"כ סי' ס"ט ס"ק ל"ח בשם אפי' רברבי וז"ל מיהו כשנתייבש היטב נראה שהוא מותר ע"ש שהרי כבר כתבתי שם בספרי מנחת יעקב כלל ט"ו ס"ק מ' ודחיתי דברי הש"ך בזה וכן כיון לדברי הפר"ח בסי' ס"ט ע"ש לכן נ"ל לדינא דיעשה באופן זה שנתייבש המלח היטב ואח"כ מותר למלוח בו בשר להוציא דמו דהא דעת קצת פוסקים דמלח שכבר מלח בו להוציא דם מותר לחזור ולמלוח בו כמ"ש אף דלא קי"ל כן היינו דוקא אם כבר מלח בו דכבר פסק כח המלח שהוציא בו דם כמ"ש בת"ה כלל ט"ו דין ך' ושא"כ במלח דלא עשה שום פעולה ועדיין בכחו עומד ואגב דפולט דם לא יבליע ואין שום חשש איסור כי ודאי נתבטל הדם שבמלח ומשריק שריק עם מליחה והדחה אליבא דכ"ע מ"מ אם הוא מלח מרובה לא ישהא אותו תוך ביתו כל כך אולי יטעה וישתמש בו למאכלים היתרים אע"ג דבדעבד אינו אוסר שיתבטל המעט דם שבתוכו מ"מ לכתחילה טוב להזהיר כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה סז

ע"ד כבד או בשר שנצלה בלא מליחה תחלה לקדרה רק כמנהג מליחת צלי ותחבו בו שומין או בצלים אי איכא חשש איסור או לא.

תשובה לפום ריהטא היה נראה דאסור לעשות כן לכתחלה ובדיעבד מותר וכמבואר בש"ע סימן ע"ו בהג"ה גבי דינא דמולייתו שנמלח הפנימי ולא החיצון דשרי דאמרינן נורא משאיב שאיב אף שהש"כ סי' ע"ז ס"ק ב' כתב בנמלח הפנימי ולא החיצון דיש לאסור וא"כ גם בנדון שלפנינו השומין והבצלים שאין בהם פליטת דם דהוי כמלוחים יש לאסור לדעת הש"כ אכן בספרי מנחת יעקב כלל ט' ס"ק א' כתבתי דעיקר כדעת הרב ושכן דעת גדולי פוסקים ע"ש דברי יותר באריכות וכ"פ הפר"ח סימן ע"ז והשיג על הש"כ וכיוון לדברי ממש וכ"כ בתשובת מקור ברוך סימן ל"ו על נדון כזה להתיר אפילו לכתחלה מטעם כבולעו כך פולטו והשיג על תשובת מהרשד"ם דאוסר גם הפר"ח שם השיג על תשובת מהרשד"ם על שכתב בסי' מ"ו לאסור אפילו בדעבד ע"ש אכן כאשר ירדתי אל עומק הדין לפמ"ש הת"ח כלל ט' דין ז' בשם מהרא"י דיש לחלק במילוי גופא בין מילוי בשר למילוי ביצים שנקרשים והוי כבישול ממש וכן הסכמת האחרונים ע"ש בספרי מ"י ס"ק יו"ד וכן פסק בש"ע סימן ע"ג וע"ד ע"ש אם כן דון מינה כשמילוי בצלים שהם נקרשים לפנינו פשיטא דהוי כבשול ונאסרין בדם שנבלע בהם וחוזרין ואוסרין הצלי דהוי כבשול ממש כמו מילוי ביצים וקמח וכ"ש דברים חריפין כאלו ששאובין הדם אצלו וכה"ג כתב המרדכי פג"ה תרס"ו ע"א דדבר חריף כמו בצל שנצלה עם האיסור שואב האיסור אצלו וכ"כ הת"ח כלל ל"ב דין ב' א"כ ה"ה בזה יש לאסור אף דיעבד נ"ל. הקטן יעקב:

שאלה סח

שוחט אחד ששחט במקולין ששה עגלים ולא נפשטו עורן מעליהם ואחר הבדיקה של ריאה הוציאהו העגלים מן המקולין לביתו ומכר הבני מעיים לכמה בני אדם ונמצא בא' בבני מעיים נקב מפולש מעבר לעבר והוגלד פי המכה בענין שהיה ודאי טריפ' אותו עגל ועכשיו התערובת בעגלים שלא ידענו איזה עגל הוא טרפה וא' מן המורים רוצה לטרוף הכל מכח מה דאי' בש"ע סי' ק"י סעי' ה' שסיי' שם אבל לקח מכאן ואילך אסו' אפי' חתיכה שאינה ראוי' להתכבד שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין ראוי' בין אינה ראוי' וכן הסכמת האחרוני' ועוד דכאן כל התערובת מקרי דבר שבמנין וראוי להתכבד ולא בטל כמבואר בסי' ק"ב וק"י ע"כ תוכן דעתו בקצרה ולפי שיש הפסד גדול וצורך סעודת מצוה ולא רציתי לסמוך על דבריו עד שיורה מ"ו כי מפיו אנו חיים:

תשובה הנה דעת המורה הלז המה תמוהים ועשה המדה בגודש מה שרוצה לאסור מטעם שאין הכל בקיאין שגג בזה ברואה דדוקא היכא שנתערב טריפות במקולין שיש בה חתיכות ראוי להתכבד מן תערובת האיסור אז אסרו הפוסקים אפי' לקנות חתיכות שאינה ראוי להתכבד לפי שאין הכל בקיאין בזה ואתי לטעות משא"כ בנתערב ליחיד בביתו דמתירין החתיכות שאינן ראוי להתכבד והכי קי"ל כמבואר שם בטור וב"י ובש"ע והוא מדברי הרשב"א וכן אם כשנודע התערובת לא הי' בתערובת כלל חהר"ל ודאי דבטל כיון שאין כאן שום גזירה למגזר והוא ברור ופשוט דודאי ליכא למגזר דלמא פעם אחד יהי' בתוך התערובת חתיכה הראויה להתכבד והמחמיר בזה לא ידע בהוראה כלל בין ימין לשמאל דאף אם יש בחתיכות חהר"ל גופא הוא חומרא בעלמא וטרחו כל האחרונים למצוא טעם לדבר והבו דלא לוסיף עלה חומרא בלי טעם וראי' כלל ובפרטות לפי הטעם שכתב הט"ז בסי' ק"ז ס"ק ה' לפי שאחד מן החתיכות זו היא חתיכה הר"ל איך נתיר מה שאינו ר"לה הרי מגוף א' הן ע"ש דבריו באריכות מוכח מדבריו להדיא דאם אין בחתיכות שום חהר"ל דאין שום פקפוק כלל לאסור אע"ג דגוף הטעם של הט"ז בזה לא נ"ל וכמ"ש בספרי סולת למנחה כלל מ"ג דין א' סעי' א' ודין ט' ס"ק מ"ד ושכ"כ הש"כ בנה"כ ופר"ח בק"א אלא עיקר הטעם כמ"ש בספרי הנ"ל סוף כלל מ"ג בטוב טעם ודעת ע"ש באריכות אבל היכא דליכא לפנינו חהר"ל ולא נולד הספק בקבוע מעולם לא עלה על הדעת לאסור ועיין בתשובתי חלק ב' סי' ל"ב ובט"ז לא"ח סי' תרע"ג ועיין בב"ח סי' ק"י בי"ד סעי' ו' ועיין במ"א בא"ח סי' תל"ט ס"ק ג' וטע' השני שנתן המורה לפי שכל התערוב' מקרי דבר שבמנין וחהר"ל כמבואר בסי' ק"ב וק"י זה הטעם פגום מעיקרא וטעה טעות גמור דכל שלא נפשטו העורות מהם הוי כמו תרנגולת בנוצת' דמחוסר מעשה גדול לא הוי דבר שבמנין ולא חהר"ל כמבואר בספרי מנחת יעקב כלל מ' דין ג' וס"ק ו' וכלל מ"ב ס"ק ג' וכן הסכמת כל האחרוני' לכן נ"ל פשוט למעשה דתערובת זו מותרת רק לחומרא יטרוף א' מהן כדין יבש ביבש אף שהרמ"א כתב בש"ע סי' ק"ט ובת"ח סי' ל"ט דהוא חומרא בעלמא מ"מ בעגלים אלו שאחד מהן ודאי טריפה אע"ג דקי"ל יבש ביבש חד בתרי בטל אפי' איסור דרבנן ליכא מ"מ נ"ל דהוי קצת כמו ניכר האיסור כיון שהאחד מהן ודאי טרפה ודרך להתנוולה והולך תלינן דהכחוש והגרו' שבו הוא כנ"ל פשוט וברור וכ"ש למ"ש השואל שיש הפסד גדול ודאי דאין להחמיר יותר דהא בלא"ה דעת פוסקים ראשוני' דכבש שלם לא מיקרי ראוי להתכבד כלל וכן עגל שלם אף שבש"ע סי' ק"א כתב ויש חולקין וכתב רמ"א וכן נוהגין היינו דוקא בלא הפסד מרובה אבל בהפסד מרובה ודאי דראוי לסמוך על דעת הרשב"א וסייעתו דלא הוי כה"ג ראויה להתכבד וכן הכריע בספר מנחת כהן דף צ"ו וכן הסכים בפר"ח סי' ק"א י"א דהכי נקטינן ע"ש וראוי' לסמוך עליהם בהפסד מרובה וכל זה בעגל וכבש וכיוצ' בו וכמ"ש הרב בת"ח כלל מ' דין ג' אבל בבהמה גסה שעדיין מחוסר מעשה גדול ודאי לא הוי דבר שבמנין אפי' הוסר חלק אחוריי' ממנו שהוא טורח גדול לחלקו לחלקים להכי לא כתב רמ"א לא בת"ח ולא בש"ע שום חשש איסור שאם נתערבה כה"ג ועוד דבבהמה גסה שנתערבה חד בתרי ודאי איכא הפסד מרובה בדב' אין להטרי' רק א' מהם דהיינו הכחוש שבהם כמ"ש ושאר יש להתיר כן הורתי כמה פעמים הלכה למעשה לפני רבותי וחבירי נ"ל הק' יעקב:

שאלה סט

עוף א' שבני מעיים יוצאי' מן הדקין כענף מן הבד מה דינו:

תשובה לא ידעתי מה קמבעי' לך הלא מבואר בהדי' בש"ע י"ד סי' סעי' ב' דכשר ואין סתיר' בש"ע כמ"ש הט"ז שם שכן דעת רמ"א ודבריו מסתברי' וכן עיקר אף שבש"כ תירץ דברי הש"ע בענין אחר הוא רק לומ' שיש לתר' בע"א אבל לא לסתור דברי רמ"א בש"ע וכן דעת הט"ז במ"ש בלבוש סי' מ"ז סעי' א' שסיים אפי' כמה עופות יוצאין מן הבד כשר משמע אפי' שאין חוזרין ומתערבין כדעת רמ"א ומהרש"ל שהובא בט"ז גם הש"כ עצמו בספרו נקודת הכסף לא השיג על הט"ז כדרכו בכל מקום נראה שחזר והודה לדינו לדעת הט"ז ודלא כלחם הפנים ופרי חדש נראה מדבריהם שלא הבינו כן וכן נתפשט אצלי ההוראה להקל נ"ל הק' יעקב:

שאלה ע

עוד בבית אחד בשלו וטגנו דגים מלוחים עם שומן אווז כי לא היו יודעים כלל שיש איסור בדבר עד שבא בר אוריין א' ואמר להם שהוא אסור משום סכנה והשליכו הדגים ונשאלתי על הכף שניערו בו הדגי' ועוד אינו מקונח ותחבו אותו תוך קדירה של בשר מה דינו:

תשובה הנה כבר מבואר בספרי מנחת יעקב כלל נ"ז ונ"ח ס"ק דאין חשש סכנה בפליטת כלים אע"ג דמבואר שם דיש חולקין ע"ז מ"מ נקטינן עיקר כהמקילין אם הוא נקי ואף אם הכלי אינו נקי מ"מ אם יש ס' נגד המלוכלך אין חשש איסור אף שלא נעלם מאתי שהט"ז בסי' קי"ו חוכך להחמיר בדבר שאסור משום סכנה אין לבטלו בס' מכח קושית הד"מ ע"ש מ"מ כבר ישבתי עיקר הקושי' בספרי מ"י כלל ע"ו ס"ק כ"ה וכוונתי בזה לדברי הפר"ח בסי' ק"ו ולכן אף שבספרי הנ"ל לא רציתי להקל למעשה לעות פירוקא לסכנתא כי אף בעוף עם דגים אף שיש להם ברגלים קשקשים כדגים אסור כמ"ש בספרי ש"י ח"ב סי' ק"ד מ"מ אחרי שנתפשט ספר הפר"ח והסכים ע"י גם בתשובת חות יאיר ס"ד פסק כן גם המ"א בא"ח סי' קע"ג סעי' כ"א כתב דאפשר בזמן הזה ליכ' סכנה כל כך אע"ג דאין לסמוך עליו בזה בספק סכנ' בכה"ג דאיכ' סי' ודעת אחרוני' להק' לבט' בס' אין להחמי' בזמן הזה כלל כנ"ל הק' יעקב:

שאלה עא

מה"ה מהר"ר מנחם מן דיין זצ"ל מורמייזא וז"ל הנה נשאלתי מרופא מומחה ה"ה ר' דוד וויזל נר"ו אי מותר לעשות רפואה דהיינו להמית בהמה טמאה כגון כלב או חתול מפני ספק פקוח נפש לפי שאותה עדיין אינו בדוק ומנוסה ויש לבחון אותה ע"י שמשקה כן לחתול או לכלב לראות אם ימותו מזה ואמרתי אחכמה מדברי רז"ל בחולין דף פ"ה ע"ב דר' חייא נפל ליה יאניבא בכיתנא אתא לקמיה דר' א"ל שקיל עופא ושחט על בוכיתא דמיא דמורח דמה ושביק ליה ומקשה הש"ס והיכי עביד הכי והתנן השוחט וצריך לדם חייב לכסותו כיצד יעשה או נוחרו או עוקרו ומתרץ הש"ס הכי נמי או נוחרו או עוקרו קאמר אך י"ל דדוקא התם משום הפסד מרובה התירו ויש לך אדם שממונו חביב מגופו וכ"ש ספק גופו ברם יש להביא ראיה שם מש"ס דף ק"ז השוחט וצריך לדם ללכא פי' לצבוע ומניעת הריוח לא מיקרי היזק כדאיתא בא"ח סימן תקל"ד ובי"ד סימן ש"פ אפ"ה מותר להמית אפילו בהמה טהורה אף שהיא ראוי' לאכילת אדם ק"ו בהמה טמאה גם יש להביא ראי' מנחירת תישים הובא בט"ז סימן קי"ח כיון שיש לו הנאה ליכא משום בל תשחית וכן משמע בחולין במעשה דר"פ בן יאיר דאמר ליה רבי קטלינא להו וא"ל ר' פנחס דאיכא בל תשחית משמע דר'. ג"כ ידע מלאו דבל תשחית אלא דסבר משום הנאה מותר ור' פנחס השיב דזה לא מקרי הנאה אלא הוא משום כבוד בעלמא והוי רק גרם הנאה אך א"ל הרופא הנ"ל שיש להקל לו לפי שאינו רוצה להמית הכלב ממש רק שאותו רפואה שרוצה לעשות לו לאדם יש לדאוג אם תשהה אותו משקה בתוך גופו תוך השלחופית ורוצה לבחון תחלה בכלב או בחזיר שמעיו דומין לשל אדם נמצא שאינו ממית אותם ממש רק חשש נקב השלחופית ואפשר דחי יעויין בי"ד שי' מ"ה אבל כל המוסיף גורע בשאלתו דקול זו חומרא היא דמוסיף בצב"ח משא"כ המית' ליכ' צב"ח רק בל תשחית כדאי' שם קטלינ' להו איכ' בל תשחי' קאמר משום צער ב"ח עד שמצאתי קצת מתוספות דב"מ דף מ"ב ע"ב זה מדברי שניהם נלמוד צער ב"ח דאורייתא יע"ש ע"כ בקשתי פרוסה לפני הוד מ"ו להאיר עיני בהוראה זו יורו משפטיו ליעקב הק' מנחם מנלי בן ה"ה מהורר אלעזר פייס אונא דיין פה ווירמייזא:

תשובה עיקרא דהאי דינא כבר אמורה בתשובת משאת בנימן ובט"ז בי"ד סימן קי"ח בענין נחירת התישים גם בתשובת עבודת גרשוני סימן י"ג והבית יעקב סימן מ"ב והעלו הלכה למעשה דכל שיש בו שום צורך או לרפואת הגוף או שום הנאת ממון דאין בו שום חשש איסור בל תשחית או צער ב"ח ואפילו משנת חסידים אין כאן וכמ"ש בספר חסידים עצמו בסימן תרס"ז כן סתם רמ"א בש"ע לא"ה ס"ס ה' בהג"ה וז"ל כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית בית משום איסור צער ב"ח (או"ה סימן נ"ט) ולכן מותר למרוט נוצת מאווזים חיות וליכא משום צער ב"ח (מהר"א סימן ק"ס) ומ"מ העולם נמנעין משום אכזריות עכ"ל רמ"א ומקור הדין הוא ממ"ש תוספות בע"ז פ"ק גבי עוקרין על המלכים יע"ש אף דלכאורה יש לפקפק על ראיה זו דכבד מלכות שאני ומ"מ כיון שאפשר לעשות עיקר שאין בו טריפה אסור לעשות עיקר שיש בו טרפה ברם נ"ל להביא עוד ראיות לדין זה חדא מהא דאיתא בשבת דף ע"ז ע"ב אמר רב כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא נברא דבר אחד לבטלה ברא שבלול לכתית זבוב לצירעה יתוש לנחש וכו' היכי עביד מייתי אוכמי וכו' ושם דף ק"ט ע"ב האי מאן דטירקה הוה וכו' האיבר קשה דפומבדיתא וכו' הרי דמותר להמית ב"ח משום רפואה ולא חיישינן לבל תשחית וצער ב"ח אפילו ספק רפואה מותר כל שיש בו צורך בני אדם בל תשחית דגופו עדיף דהא אפילו משום פיקוח נפש מחללנין שבת וכ"ש בזה וגדולה מזו מצינו פ"ק דע"ז דף י"ג ע"ב במתני' להדי' אסור למכור להם תרנגול לבן בזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו וכו' הרי דמותר לקטוע לבעל חי שהוא צער גדול משום ריווח כל שהוא כדי למכור לו תרנגול לבן קצת ביוקר וכן מבואר שם דף למ"ד ע"ב דמותר ליתן לחתול דידיה משקים מגולים אע"פ שמכחישין אותו וכ"כ התוס' בב"ק דף קט"ו עכ"ל ע"ש הרי דכל כה"ג אין חשש איסור כלל ותמה אני על כל גדולי אחרונים שלא הרגישו כלל בראיות הללו ואל תשיביני דאיך אפשר לומר דהיכא דאיכא שום צורך בני אדם הן לרפואה או להנאת ממון אין בו משום איסור בל תשחית או צער ב"ח הרי להדיא איתא בחולין פ"ק דף ז' ע"ב דר"פ בן יאיר אתרמי דעאל בפתחי דרבי דהוי קיימי ביה כודניית' חוורתי אמר מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו שמעי' נפק לאפי' א"ל מזיבנא להו א"ל לפני עור לא תתן מכשול מפקרנא להוא מפשת היזקא עקרנא להו איכא צער ב"ח קטלינא איכא הרי דאף לצורך מצוה שלא לקיים להשים דמים בביתו אפ"ה קאמ' דאסור משו' בל תשחית וצער ב"ח אי משום הא לא תברא דהא בלא"ה קשה למה לא קאמר אסגור אותם בחדר סגור ומסוגר בענין שא"א להיזקו עוד וכיוצא בזה לקשור אותם בשלשלאות של ברזל דא"צ כלל לעבור אבל תשחית וצער ב"ח אלא צ"ל דר' הבין מדברי ר"פ בן יאיר שלא רצה לסעוד אצלו בשביל שכבר עבר ושם דמים בביתו אע"פ שהי' צריך להם לאיזה צורך דבר מ"מ היה לו למנוע המזיק ממלאך המות שבביתו לכך אמר ואני אסעוד אצלו וע"כ הי' רוצה לעשות על זה תשובת המשקל על מה שכבר עבר אף שהי' לו בהם צורך למכרם ולהעבירם מביתו ור"פ מאס ולא רצה בתשובה כזו כיון שיש בהם חשש איסור ואפשר לקשרם בשלשלאות או לסגרם אך שאין זה תשובה שלמה לכן לא הי' רוצה לסעוד אצלו מפני חסידתו אבל ודאי להלכה למעשה נ"ל ברור כמ"ש דאין חשש איסור דבל תשחית או צער ב"ח כל שיש לו צורך בו ומותר לעשות אפילו לכתחלה אף שסיים רמ"א שם בא"ה ס"ס ה' במריטת נוצת שהעולם נמנעים משום אכזריות היינו דוקא במריטת נוצה שעושה מעשה בידים והעוף מרגיש מאוד הצער בשעת כל מריטה ומריטה משא"כ בנדון שלפנינו של השואל שאינה מרגשת כלל צער בשעת אכילה ושתייה זאת רק שאח"כ גורמות חולי ומכאוב והוא לרפואת אדם נ"ל פשוט דאין כאן חשש איסור אפילו ממדות חסידות נ"ל הק' יעקב:

שאלה עב

מת"ח א' ירא וחרד על דבר ה' תמה תמה אקרא על מה שראיתי באיזה קהלות ששוחטין אצל עכו"ם בהמה של עכו"ם ע"י חותם כדינו הלא מבואר בש"ס להדיא פ"ר ישמעאל ובי"ד סי' קל"א דאם היין הוא של עכו"ם ולא כתב לו התקבלתי לא מהני אפי' חות' בתוך חות' עד שיה' הישראל יושב ומשמ' ועל אחת כמה וכמה שיש להחמיר בבשר דהוא חשש איסור נבילה דאורייתא עכ"ל השואל:

תשובה הנה שמעתי שכן נהגו בכל הקהלות שהטבחים עכו"ם ולא שמעתי פקפוק מעולם וכדי ליישב מנהגן של ישראל נ"ל דלא דמי ליין נסך מתרי טעמי חדא דהא מבואר בש"ס ופוסקים דלא חיישינן שמא החליף אלא היכא דנהנה בחליפין כמ"ש תוספות פ"ק דע"ז דף י"ב וכן הסכמת כל הפוסקים כמבואר בטי"ד סימן קי"ח ובספרי מנחת יעקב כלל ל"ב ס"ק ג' אכן ביין משום חיבת ניסוך יש לחוש שנגע אע"ג דלית ליה הנאה כלל בדבר וכ"כ הרב בהג"ה בש"ע סימן קי"ח סעיף ב' וע"ש וא"כ בבשר שהוא של טבח עכו"ם מאי איכא למיחש שיחליף בשר נבילה עם בשר שומן ששחט כבר הא היהודי הקונה יראה שאין הבשר שומן כל כך לא יתן לו יותר משויה או לא יקח אותו כלל וא"כ מה ירויח בזיופא זאת ועוד אחרת בו דקי"ל דמותר לקנות מהתגר אפילו דבר שיש חשש איסור דאוריי' כמבואר בי"ד ובספרי מ"י כלל ל"ב ס"ק מ"ו ושכן דעת רוב פוסקים ראשונים ואחרונים ותו נ"ל צד היתר ממה שפסק להדיא בטי"ד סימן קל"א סעיף ב' דהיכא דטרח נכרי והוציא הוצאות לא חיישינן שיטרח לזייף ולאבד גם זו שטרח והניח לשחוט ע"י הוצאות ומשלה העור במקום שחיטה לא חיישינן שיטרח לזייף ולאבד הנ"ל כנ"ל הק' יעקב:

שאלה עג

יורה של נכרי שעשה בו יין שרף מיין נסך כיצד יכשיר אותו ישראל שמותר להשתמש בו אח"כ ישראל:

תשובה הנה לכאורה הי' נראה דאין לו תקנה ע"י הגעלה וכמ"ש הלבוש בא"ח סי' תנ"א סעי' ך"א וז"ל החביות ונודות שמחזיקין בו תמיד יין שרף שלנו שעושין משעורים ומכניסין אותן בהן לקיום חוש טעמינו מרגיש וגם הריח יגיד דגרע מבית חרוסת ושאור שחמוצו קשה ואין מפיגין טעמן וריחן אפי' במים רותחין כמה פעמים דאין מועיל להם לא עירוי ולא הגעלה נ"ל עכ"ל וכ"פ הט"ז שם ס"ק ך"ז והמ"א שם ס"ק מ"ם וכ"ש ביורה שנבלע בו ע"י רתיחת האור כן הי' נראה לכאורה אבל כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שאין ראי' משם כלל דדוקא התם משום חומרא דחמץ שהוא במשהו מחמרינן משא"כ לענין יין נסך דמהכי ביה הגעלה גם היין שרף שממנו לא גרע דאין הנאסר יכול לאסור יותר מבאיסור עצמו וגדולה מזו ראיתי שכתב גיסי הגאון בעל אלי' זוטא בא"ח סי' תנ"א ס"ק כ"ד וז"ל מ"ש המ"ב ס"ס דחביות של י"נ צריך שבירה נ"ל דוקא תוך הפסח אבל אחר הפסח מותר ע"י העגלה או עירוי עכ"ל ועוד נ"ל דאחר מע"ל שנ"ט לפגם אינו אוסר דיעבד אחר פסח אפי' בלי עירוי והעגלה וכן בכלי של יי"ש מיי"נ דכל השנ' אע"ג דקי"ל דביי"נ לא אמרינן כלל דנ"ט לפגם וכדאי' להדי' בי"ד סי' קל"ז סעי' א' בהג"ה מ"מ יין שרף שאני דנעשה לפגם כיון שנשתנה ע"י רתיחות האור והוא רק זיעה הוי כשאר משקה ונעשה לפגם וכן מצאתי ראיתי בתשובת פרח מטה אהרן חלק א' סי' נ"ז שכתב וז"ל דוקא ביין אמרינן דנ"ט לשבח אחר מע"ל משא"כ אר"קי שהוא יין שרף דומה לשאר משקה וג"כ נ"ט לפגם אחר מע"ל ע"ש וכן נ"ל קצת ראיה מהתוס' בפסחים דף מ"ד ע"ב דגרסינן שם ור"ע טעם כעיקר מנ"ל וקאמ' דיליף מגיעולי נכרים גיעולי נכרים לאו טעמא הוא ואסור ה"נ ל"ש ורבנן גיעולי נכרים חידוש הוא דהא כל נ"ט לפגם מותר וכתבו התוס' וז"ל יליף מגיעולי נכרים הקשה הר' יוסף איך יליף ר"ע טעם כעיקר בנזיר מגעולי נכרים הא נזיר קיל מכל איסורי' שבתור' שאין איסורו איסור עולם ויש היתר לאיסורו ותירץ במדין נמי היתה בלועת ביין ואסור' לנזיר עכ"ל וכה"ג תירצו תוס' במס' נזיר דף ל"ז ריש ע"ב אלא ששם הקושיא בתוס' בענין אחר ע"ש והוא תמוה ואולי הוא טעות הדפוס וקשה לכאורה על תירוץ התוס' דנלמד כיון דקי"ל דביי'. אין חילוק בין כלי ב"י או אינו ב"י דלעולם נ"ט לשבח בכלים אא"כ מיושן י"ב חדש וכדאי' להדיא בש"ס ומוסכם מהפוסקים כמבואר בי"ד ריש סי' קל"ז ועיין בש"כ סי' קל"ו וא"כ לפי תירוץ התוס' דנלמד מכלי מדין הבלועים מיי"נ וא"כ איך קאמר הש"ס חידוש הוא דהא נ"ט לפגם שרי הא ביי"נ ליכא פגם כלל אלא ודאי צ"ל דגיעולי נכרים שנבלע ע"י רתיחת האור כדכתי' בקרא כל אשר יבא באש וגו' עי"ז שוב נ"ט לפגם כמו שאר כל משקים וכדעת התשובה הנ"ל אף שראיתי במ"א בא"ח סי' תנ"א ס"ק מ"ם סיים בזה"ל ומשמע בת"ה שם שחביות של יין שרף אע"פ שאינו בן יומו אסור הכל דעינינו רואות דנ"ט לשבח הוא וכמ"ש בי"ד סי' קל"ז לגבי יין ע"ש עכ"ל המ"א ובאמת בת"ה לא ראיתי שם שום משמעות בדבריו רק ביין עצמו ולא ביין שרף הבא מזיעתו והמ"א עצמו בסי' תמ"ז ס"ק כ"ה נרא' שמסתפק בדבר זהו הניח בצ"ע ואין ספיקו מוציא מידי ודאי של תשוב' פרח מ"א ואף דיש מקום לחלק ולומר דהמ"א בסי' תמ"ז לא מיירי מיין שרף הנעשה מיי"נ לכן כתב הדבר בלשון ספק משא"כ בסי' תנ"א דמיירו בי"ש שנעשה מיי"נ מ"מ המקור דין מת"ה שכתב שם אין ראי' כלל ועיק' כדעת התשובה ויש להם ראי' מהתוס' והכלל יוצא מדברינו אלה דכלים אלו יש להם תקנה ע"י הגעלה גם הקנים שבו ע"י אבנים מלובנין ומים רותחין כנ"ל הק' יעקב:

שאלה עד

עכו"ם אחד שנתן ישראל מתנה דגים מעושנים אם יש חשש איסור משום שידוע שעישן אותם ע"ג כירה שלו שמבשל בו כל מאכליו עוד נשאלתי אחד ששלח ע"י עכו"ם שומן מהותך כמו חצי מדה דרך רחוב היהודים מקום מעבר לרבים אם יש לאסור או לא:

תשובה לכאורה נראה פשוט דאין כאן חשש איסור וכן אנו קונים בכל יום מיני דגים מעושנים שקורין בל"א פי"קונג ואוכלין אותם וכן דבר המעושנין אצל הישראל ג"כ יש חשש זה שנתעשן בשר ע"ג בישול חלב וכן מבואר בפסקי מהרא"י סי' ק"ג כיון שאין היד סולדת בזיעה וכן הובא בש"ע סי' צ"ב סעי' ח' בהג"ה אע"ג דיש מקום לחלק די"ל דוקא הישראל בזה נזהר לאפרושי מאיסורא משא"כ ליקח מיד עכו"ם שמבשל תמיד אסורי ע"ג כירה שלו והא דקונים הדגים קטנים שקורין פי"קונג שהם מעושנים י"ל דמסתמא התגר יש לו מקום מיוחד לעשן כל כך הרבה משא"כ בעכו"ם בעה"ב שמעשן ע"ג כירה שלו מ"מ יש קצת ראי' מהא דאיתא בירושלמי ריש פ' הנודר מן המבושל דהמעושן ביד עכו"ם אין בו משום בישול עכו"ם וכן הסכמת הפוסקים כדאיתא ברמב"ם סוף פי"ז מהמ"א ובי"ד סימן קי"ג ולא הזכירו כלל האיסור משום שעולה העישון והזיעה ממאכליהם דאין מחזקין איסור גם עכו"ם אנקיותא קפדי שלא לעשן כ"כ קרוב לתבשיליהן שיעלה הזיעה מהתבשיל ומ"מ כדי להרחיק את האדם מריח אסור נכון להחמיר כי יש לחוש שתלה אותו לעשן עם בשר אחר או דגי' טמאים ונגע באיסור שלהם גופו אע"ג דאין מחזיקין איסור מ"מ למיחש מיהו בעי לכתחלה להדיחם ג' פעמים בשלש מימות מחולפים וכה"ג מבואר בא"ח סימן תמ"ז גבי בשר יבש בפסח ע"ש מ"מ דיעבד אין כאן חשש איסור וע"ד השומן מהותך לכאורה הי' נראה לי להתיר אף אם שהה הנכרי כ"כ שהי' יכול להחליף וכמ"ש הט"יד ובש"ע סימן קי"ח סעיף כ"ז והוא מהרשב"א דבמקום מעבר לרבים מותר דיעבד שמתיירא שמא יראנו הישראל או א' מהעוברים ויתפס כגנב וכדקאמר בש"ס בין גיתות שנו שרבים מצוים שם מ"מ יש לדחות דדוקא התם בחביות דהוא דבר מסיום ונתפס עליו כגנב משא"כ בדבר שאינו מסוים ודבר מועט כגון זו ועפ"ז יש ליישב דעת הר"ר יונה באגרת התשובה שאינו חולק עם הרשב"א וס"ל להר"ר יונה דבזה מודה הרשב"א כיון שלא הוי דבר מסוים כמו חביות אך הב"י ורמ"א נ"ל דלא ס"ל כוותיה וס"ל דאף המחבת הוי כדבר מסוים אבל בנדון זה שהוא דבר מועט ודאי לא נתפשה עליו כגנב שיכולה להתנצל ולומר שנמשך לה מעט ממנה וחזרה למלאותה והואיל שעשה בפשיעה לשלוח בלא שמיר' ראוי לאסור נ"ל הק' יעקב:

שאלה עה

מרופא מומחה על חולה אחד שחלה את חליו שקרוב למות בו וכל הרופאים אומדין שודאי ימות תוך יום או יומים אך שאומדין שיש עוד רפואה אחת שאפשר שיתרפא מחוליו וגם אפשר להיפך שאם יקח רפואה זו אם אינו תצליח ח"ו ימות מיד תוך שעה או שתים אי מותר לעשות רפואה זו או חיישינן לחיי שעה ושב אל תעשה עדיף:

תשובה הואיל שדין זה הוא דיני נפשות ממש וצריך להיות מתון מאוד בשאלה כזו מש"ס ופוסקים בשבע חקירות ובדיקו' כי כל המאבד נפש א' מישראל וכו' וכן להיפך המקיים נפש א' כאלו קיים עולם מלא ולכאורה הי' נראה דשב ואל תעש' עדיף כי חיישינן לחיי שעה אפי' מי שכבר הוא גוס' ממש וכדאית' באבל רבתי בפ"ק דמה"ט אין קושרין את לחייו וכו' ואין פוקקין וכו' ואין שומטין את הכר מתחתיו מפני שמקרב את מיתתו וכתב הרמב"ם פ"ה מה' אבל דהמעמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים וכן מוסכם מכל הפוסקים וכמבואר בי"ד ובש"ע סי' של"ט וכה"ג קי"ל דמותר לחלל שבת משום חיי שעה כאשר הארכתי על זה בתשובתי ש"י חלק ראשון בסי' י"ג יע"ש איברא כאשר ירדתי אל העיון נראה דשפיר דמי דודאי היכא דיש חשש שמקרב מיתתו ולא עושה כן כדי לרפא אותו לגמרי זה ודאי הוי כשופך דמים וחיישינן לחיי שעה כמבואר בש"ס ופוסקים כנ"ל ברם אם אפשר שע"י רפואה זו שנותן לו יתרפא לגמרי מחליו ודאי לא חיישינן לחיי שעה וראי' ברורה לחילוק זה מסוגי' דש"ס פ' אין מעמידין דף ך"ז ע"ב אמר רב חסדא אמר רב יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין פרש"י משום דודאי קטיל ומוטב שיניח אולי יחיה ודאי מת מתרפאין מהן פרש"י דמאי עביד לי' הלא בלא"ה ימות ושמא ירפאנו הנכרי ע"כ ומקשה הש"ס והאיכא חיי שעה לחיי שעה לא חיישינן וכתב התוס' שם וז"ל והא דאמרי' ביומא מפקחין עליו את הגל אלמא חיישינן לחיי שעה דאיכא למימר דהכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא מהן ודאי ימות וכאן שבקינן הודאי למעבד הספק עכ"ל וכ"כ להדי' בספר תורת אדם להרמב"ן דף י"א ע"ד ע"ש וז"ל לחיי שעה לא חיישינן פי' לספיקא דחיי שעה מקמי דאפשר דחי טובא לא חיישינן עכ"ל וכל זה הוא הסכמת הפוסקים כדאיתא ברמב"ם פ"ב מה' רוצח ובטי"ד סימן קנ"ה א"כ ג"כ בנדון זה כיון שודאי ימות מניחין הודאי ותופסין הספק אולי יתרפא ומ"מ אין לעשות הרופא כפשוטו כן רק צריך להיות מתון מאוד בדבר לפקח עם רופאין מומחין שבעיר ע"פ רוב דיעות דהיינו רובא דמינכר שהוא כפל לפי שיש לחוש לקלי דעת ע"כ יעשה ע"כ רוב דועות הרופאים והסכמת החכם שבעיר כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה עו

מא' מתלמודים וז"ל בהיותו חוזר על לימודי בש"ע י"ד סימן קס"ט סעיף י"ג ראיתי לכאורה דבר תמוה מ"ש בש"ע סעיף הנ"ל וז"ל ואם עשה כן ובשעת פדיה אומר השליח לא אמרתי לך אמת תחלה אלא שלי הוי ואמר המלוה אינו מאמינך אבל חושש אני לדבריך ואיני רוצה לקבל ממך המעות וכשיבוא הגוי ויתן לי את המעות אתן לו משכונו אפילו אם ירצה לישבע אינו נאמן ואפילו מעידין שהוא של ישראל לא מהני כיון שהודה תחלה שאינו שלו וכתב רמ"א שם בהג"ה וכ"ש דשבועת לוה לא מהני ב"י בשם תשובת אשכנזית עכ"ל הג"ה ולא ידעתי מה חידש בזה רמ"א בהג"ה יותר ממה שכתב המחבר עצמו דהא להדיא מבואר תוך דבריו דאפילו אם ירצה לישבע אינו נאמן עכ"ל השואל:

תוכן העניינים

שות שבות יעקב חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה