אור ברסלב
שות שבות יעקב חלק ג חלק אורח חיים [א-נו]

שות שבות יעקב חלק ג· רבי יעקב ריישר

חלק אורח חיים [א-נו]

שאלה א

תמהתי על הא דמבואר בא"ח סימן ד' דההולך ד' אמות בלי נטילת ידים שחרית חייב מיתה מפני מה אין העולם נזהרין בזה כי חמירא סכנתא מאיסורא ואף גם יראים ושלימים בתורה לא ראיתי נזהרים בזה והוא מלתא דתמיהא לי וכה"ג ראיתי פשוט המנהג לזקני הדור שצריכין משען ומשענה במקל והולכין בהם לבית הכנסת שהוא מקדש מעט שיש חשש איסור לילך עם המקל שמה כדאיתא במתני' ריש פ' הרואה לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו וכו' עכ"ל:

תשובה במה דסיים אפתח ע"ד דאמרינן מאכילין אותו הקל הקל תחלה מה ששאלתי על דבר המקל אין כאן חשש ופקפוק איסור כלל ובזה לא אמרינן מקלו יגיד לו כי הבאת ראיה לאיסור ממתני' דפ' הרואה ולא שפלת לסיפא מסקנת הש"ס שם דף ס"ב ע"ב אמר רבא רקיקה בבית הכנסת שרי מידי דהוי אמנעל מה מנעל בהר הבית אסור בבה"כ מותר אף רקוקה בהר הבית אסור ובבה"כ מותר וכו' ומסיק ק הש"ס שם אלא אמר רב כי ביתו מה ביתו אקפנדריא קפיד אינש ארקיקה ומנעל לא קפיד אינש אף בבה"כ רקיקה ומנעל שרי עכ"ל וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' תפלה דין יו"ד שכתב וז"ל ומותר לאדם להכנס לבה"כ במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ואם הי' צריך לרוק ירוק בבה"כ עכ"ל וכן מבואר בטא"ח סימן קנ"א וכ"פ כל הראשונים ואחרונים בלי חולק והב"ח כתב שם בסעיף ד' וז"ל ולכן נראה דאפי' משנת חסידים ליכא כיון דאין מקפידין בהני גם במקל אין להקפיד דמאי שנא הא מהא עכ"ל אכן ראיתי בעולת תמיד סס"ק ח' סיים וז"ל ואני אומר מאן דנזהר תע"ב דמ"מ כבוד שמים איכא עכ"ל ואולי זה גרם ששאלתני על דבר זה ובאמת נ"ל דאין לסמוך עליו בזה וכיוצא בזה שהוא מותר מדינא דש"ס וכל הפוסקים והיא חומרא בלי טעם אדרבה מצינו כמה פעמים בקרא ובש"ס שחסו על כבוד הזקן גם פה ק"ק מיץ כשבאתי הנה לישב על מקום גדולים בבה"כ מקום מיוחד לאב"ד ור"מ מפה ראיתי בזוית נקב גדול ואמרו לי שעשו נקב זה בכוונה לעמוד שם האב"ד ור"מ מקלו הרי שפשט היתרו וע"כ צ"ל אפילו מאי דאיתמר בש"ס בהר הבית היינו דווקא במקל אשר הולכין בהם עוברי דרכים שהם מלוכלכין הרבה משא"כ במקל שהוא לכבוד זקנים וחשובים אין ביזוי זה כלל ואין לפקפק בה ומטה משה יוכיח אע"פ שהקב"ה א"ל של נעליך מ"מ הלך שם עם המטה כמו שנאמר מזה בידך וגו' ואין זה רק דרך חשיבות וגדולה והוא פשוט:

על מה ששאלתני למה אין נזהרין העולם שלא לילך שחרית ד' אמות בלי נטילת ידים האמת אגיד בש"ס ובפוסקים ראשונים לא נזכר מדין זה כלום רק האחרונים כתבו וז"ל בתולעת יעקב כתב בשם הזוהר דההולך שחרית ד' אמות בלי נטילת ידים חייב מיתה עכ"ל והובא ג"כ בב"ח ריש סימן ד' וסיים בזה"ל ותימא למה לא כתב כן הב"י ונראה לפי דרובא אינן יכולין ליזהר בכך מוטב שיהו שוגגין ולא יהי' מזידין ולכן לא כתבו עכ"ל הב"ח ולעד"נ דמש"ה השמיטו הב"י לפי שדין זה לא נזכר כלל בש"ס ופוסקי' ראשונים ואדרבא מבואר בש"ס דברכות דף ט"ו שבקומו ממטתו יבדוק נקביו ויפנה ואח"כ יטול ידיו ויניח תפילין וכו' וכיון שצריך לפנות ולכנס לבית הכסא ודאי הוא יותר מד' אמות כי לאו כל אדם זוכה להיות ב"ה סמוך למטתו כ"כ וגם דברי הזוהר י"ל דס"ל כרשב"א דאמר בברכות דף כ"ה ע"ב דכל הבית כולו הוי כד' אמות אפילו הוא מאה אמה אע"ג דאנן לא קי"ל כרשב"א בזה מ"מ לענין נט"י שחרית שהוא רק פרישות וחסידות יתירה שלא הוזכר בש"ס ובפוסקים ראשוני' כלום אין להחמיר כולי האי ופוק חזי מה עמא דבר ועיין בי"ד סימן שד"ם ובש"כ שם ס"ק י"א וכל זה נ"ל ברור הק' יעקב:

שאלה ב

כהן שבא בי"ט לבה"כ בשעה שאחיו הכהני' עולין לנשיאות כפים וידיו אינם נקיים ואם ימתין עד שיביאו לו מים בין כך ובין כך כבר נשאו הכהנים את כפם והוא אינו נושא כפיו כיצד יעשה.

תשובה הנה לפום רהיטא הי' נראה דלא ישא כפיו שאין ידיו נקיים וכן פשוט וערוך לפנינו בש"ס ערוכה בסוטה פ' ואלו נאמרין דף ל"ט ע"א אמר ריב"ל כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר כיון שאין שהות להדר אחר מים ויבטל מנשיאות כפים דהוי כעובר בשלש עשה וכמבואר בא"ח סימן קכ"ח א"כ מוטב שיקנח ידיו בעפר או בצרורות או בקסמין כדאיתא בברכות דף ט"ו האי צורבא מרבנן דאתי ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמין א"ל שפיר קאמר מי כתב ארחץ במים ארחץ בנקיון כתיב בכל מידי דמנקי דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וכו' פירשי' בעידן קריאת שמע שזמנו קבוע פן יעבור הזמן וע"ש בתו' דגם לתפלה דינא הכי וכן הסכמת הפוסקים כמבואר בא"ח סימן ד' סעיף כ"ב ובסימן צ"ב סעיף ד' ע"ש וא"כ בנדון שלפנינו נמי נימא הכי כדי שלא יעבור נשיאות כפים בצבור עם אחיו הכהנים יקנח ידיו בכל מידי דמנקה וישא כפיו דהא הכא ג"כ לא כתיב שאו ידיכם קודש במים אך די"ל חילוק ידענו ואין זה דומה לזה דהא שם בפ' אלו נאמרין מבואר דברכת כהנים בנשיאות כפים דמי לעבודה ובעבודה צריך רחוץ ידים במים מן הכיור א"כ ה"ה הכא בנשיאות כפים כל זה הי' נראה לפום רהיטא אכן כאשר ירדתי אל העיון גמור ראיתי שכל זה אינו דהא דמדמה ברכה לשירות הוא שלא אליבא דהלכתא כמו שהרבתי בזה בתשובת שבות יעקב ח"ב ריש ס"א ע"ש באריכות וכן מוכח מדריב"ל עצמו שהצריך להביא האי פסוק דשאו ידיכם קדש דהוא רק אסמכתא בעלמא דלא קאי התם אברכת כהנים רק אכל הברכות כולם כמ"ש תוס' שם בסוטה שאביא לפנינו ולא מייתי מדאיתקוש ברכה לשירות אלא ודאי דזה אינו כמ"ש בתשובתי באורך וא"כ ג"כ בנשיאות כפים מנקה ידיו בכל מילי דמנקי ונושא כפיו כדי שלא יהיה כאלו עובר בשלש עשה ומצאתי לי און וראיה ברורה לדבר מדברי התו' שם בסוטה דף ל"ט ע"א ד"ה כל כהן שלא נטל ידיו פירש"י אמר לו רבי אם נטל ידיו שחרית ונטהר הכהן אינו צריך ליטול ידיו כשעולה לדוכן וכמדומה שהעתק מהגהות תלמיד טועה וכו' ועוד אי מיירו הכא בלא נטל ידיו בשחרית אמאי נקט כהן לנשיאות כפים תפוק ליה משום ד"ת שצריך ליטול ידיו וכו' ואמרינן נמי התם דבעי לאהדורי אמאי לנט"י לק"ש מיל ומה לי ק"ש ומה לי ברכות כהנים אי משום דצריך ברכה לפניה התם ג"כ צריכה ברכה לפניה עכ"ל התו' שם ואם איתא דאיכא לחלק ולומר בנשיאות כפים צריכא דווקא מים ליטול ידיו ואם לאו אסור לישא כפיו לא מקשה תו' מידי מפירש"י דהתם בק"ש אין המים מעכבין ומותר לנקות ידיו בכל מילי דמנקי משא"כ בנשיאות כפים הנטילה במים מעכב לגמרי דאם אין לו מים לא ישא כפיו כלל אלא ודאי דשווים הם לדינא ושאו ידיכם קודש לאו אברכת כהן לבדו קאי רק על כל מה שצריך לברך תחלה כמשמעות התוס' שם שוב מצאתי בתשובת ר"י הלוי סימן ל"ט ובבאר שבע בחידושיו פ' אלו נאמרים שם הניח דברי התו' אלו בתמי' קיימת משום קושיא זו ובאמת אין כאן קושי' כלל דנשיאות כפים שוה לכל מילי לק"ש דאם אין לו מים טרם שיעבור הדוכן בציבור יקנח ידיו בכל מילי דמנקי נמצא זכינו לדין הלכה למעשה כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה ג

ממדינה מאיזה קהלה קטנה שאנשים בה מעוטים ודרכם לילך לכפרים על מחייתם ולפעמים איזה אנשים באים לביתם לזמן תפלת ערבית וכבר התפללו בציבור אם רשאים אלו ליקח אצלם עד עשרה להתפלל ערבית בציבור כיון שיש בתוכם מי שעדיין לא יצאו ידי תפלה או לא:

תשובה הא מלתא כבר אמורה ומבואר בא"ח סימן ס"ט סעיף א' לענין פריסות שמע דאפילו בשביל א' שלא שמע מותר לפרוס על שמע וכן מסיק שם בש"ע וכתב המ"א שם בס"ק ד' וז"ל וה"ה שמתפללין כל התפלה בשביל א' שלא התפלל אף שמסיק שם דאם אין שם וי"ו שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש ע"ש וכ"כ בכ"ג בשם תשובת רדב"ז ח"א סימן רמ"א ע"ש מ"מ עיינתי בגוף תשובת רדב"ז בסוף מסקנת דבריו מבואר כל שיש שם איזה אנשים שלא יצאו ידי תפלה מותר לחזור ולהתפלל אבל היכא דכבר יצאו כולם ידי תפלה נמצאו ברכה לבטלה עכ"ל ודוחק לומר דלשון כולם דנקט שם בתשובה כוונתו רובם ככולם ע"ש בתשוב' באורך ואפי' נימא שכך כוונת התשוב' מ"מ אינו כן דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים שהביא שם במ"א ע"ש ועוד אני אומר דבתפלת ערבית שאין הש"ץ מתפלל בקול רם כלל ולדעת הרמב"ם בפ' יו"ד מה' תפלה פסק בתפלת ערבית אם ספק לו אם התפלל או לא ונזכר באמצע תפלה אינו פוסק כיון דבלאו הכי תפלתו רשות והוא כמו נדבה אע"ג דמסתמות הש"ע שם בא"ח ס' ק"ז סעיף ג' משמ' דהלכה כהראב"ד בזה דלא כרמב"ם וכ"כ שם המ"א ס"ק ג' מ"מ יש לסמוך בזה בצירוף דעת שאר פוסקים שכתבתי כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה ד

ראיתי בט"ז בסימן כ"ה שהעתיק תשוב' אחיו גאון מהר"י לוי וז"ל תשוב' בר"פ התכל' תנן תפלה של יד אינו מעכבת של ראש ושל ראש אינו מעכבת של יד מוכח מזה דשני מצות הן דאי הוי מצוה אחת היו מעכבות זו את זו כדתנן בסוף פ' הקומץ ד' ציצית מעכבת זא"ז מפני שהן מצוה אחת עכ"ל ותמי' גדולה היא זו דא"כ הא במתני' שם תני נמי התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת ג"כ צ"ל שהם שני מצות ובאמת לא מצינו בש"ס ופוסקים כלל שהם שני מצות וכל המונים תרי"ג מצות אינם מונים זה רק למצוה אחת וכ"כ הרמב"ם להדיא פ"ק מה' ציצית וצ"ע:

תשובה הנה אף דלכאורה דברים הללו תמוהים מאד אחר העיון נראה דלק"מ דיותר לכאורה יש לתמוה על הרמב"ם שכתב להדיא בפ"ה מהל' תפילין וז"ל תפלה של ראש אינו מעכב לשל יד ושל יד אינה מעכבת של ראש מפני שהן שתי מצות זו לעצמה וזו לעצמה הרי להדיא מבואר מדבריו דלכך אינה מעכבת זה את זה בשביל שהן שתי מצות ובפ"ק דהל' ציצית כתב וז"ל התכלת אינו מעכב את הלבן ואע"פ שאין א' מעכב את חבירו אינו שתי מצות אלא מצוה אחת אמרו חכמים הראשונים והי' לכם לציצית למד ששניהם מצוה אחת עכ"ל ושם נאמר עוד וז"ל וארבע ציצית מעכבת זא"ז שארבעתן מצוה אחת עכ"ל הרי דהרמב"ם גופי' סתר את עצמו בשתים שהן אחת דגבי תפילין כתב דאין מעכבין זא"ז לפי שהן מצוה אחת הרי דכללא כייל במצוה אחת מעכבין ובשתי מצות אין מעכבין ואפ"ה כתב לענין תכלת ולבן שהן מצוה אחת ואפ"ה אין מעכבין זא"ז אלא ודאי דחילוק ידענו ומצד הסברא כל שהוא מצוה אחת ודאי מעכב זא"ז משא"כ בשני מצות דאין מעכבין זא"ז אך בתכלת ולבן אע"ג דהוי מצוה אחת כדכתיב והי' לכם לציצית כמ"ש הרמב"ם בשם חכמים ראשונים מ"מ אין מעכבין זא"ז מכח גזירת הכתוב כדדרשינן שם בש"ס ריש פ' התכלת דף ל"ח וראיתם אותו כל חד לחודי' משמע יע"ש נמצא דאין סתירה בדברי הרמב"ם כלל ודברי מהר"י הלוי נכונים ומ"מ לענין גוף הדין שפסק שם לברך על מצות בחולם לא נהגתי כוותי' רק כדעת הל"ח לברך על מצות בפת"ח וכ"כ המ"א מלתא בטעמא ע"ש וכן נ"ל עיקר וכן פסק בהלכה ברורה הקטן יעקב:

שאלה ה

מושל גדול או דוכס שבא לבה"כ אי שרי להסיר הכובע מעל ראשו כדי לכבדו אע"פ שנשאר עומד בגילוי הראש:

תשובה עיקר הדין ואיסור גלוי הראש אין לו עיקר ומקור ברור בש"ס כי איסור פרועי ראש הנאסר במקדש גופיה זה לא קאי על גילוי הראש רק על גידול שער ראשו כדאיתא בסנהדרין דף כ"ב ע"ב וברמב"ם פ"א מה' ביאת מקדש ע"ש אך ורק הרמב"ם בפ"ה מה' תפלה דין ה' כתב לא יעמוד אדם בתפלה לא בראש מגולה וכתב הב"י בא"ח סימן צ"א וז"ל הכל בו בסימן י"א כתב הר"מ שאין איסור לילך בגילוי הראש כי מה שאמרו בפ' כל כתבי תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש ר"ל מדת חסידות והרי"ף כתב שיש למחות שלא ליכנוס בבה"כ בגלוי הראש עכ"ל ומזה למד הב"י שכתב בש"ע סימן צ"א סעיף ג' וז"ל וי"א שיש למחות שלא לכנוס בבה"כ בגילוי הראש עכ"ל וכיון דאין זה איסור גמור רק ממדת חסידות ומצינו הרבה דברים אסורים שהתירו משום שלום מלכות מכ"ש שיש להתיר כה"ג משום שלום מלכות ועי"ל דמדקדק הרי"ף שלא ליכנס בבה"כ דווקא בשעת הכניסה מחמיר ע"ד שכתב הזוהר שצריך ליכנס בשחר עם טלית ותפילין לבה"כ כדי לקיים אבא ואשתחוה אל היכל קדשך ביראתך כמ"ש בתשובת רדב"ז חלק א' סימ' ל"ו ובתשובת מהר"ם מלובלין סימן ל"ד אבל אם כבר השתחוה בבה"כ אין קפידא כ"כ היכא דאיכא שלום מלכות וגדולה מזו פסק מהרש"ל בתשובה סימן ע"ב דהוא היתר גמור להתפלל ולקרות ק"ש בגלוי ראש וכו' אף שעיקר ראייתו שהביא שם אינו מוכרח כלל שהרי עיקר ראייתו הוא ממדרש רבה פ' אמור פ' כ"ז דף קצ"ז ע"ב אמר ר' ברכיה מלך בשר ודם משדר פרוטגא שלו למדינה מה הם עושין כל בני המדינה עומדין על רגליהן ופורעין את ראשיהן וקוראין אותו אותו באימה וביראה וכו' אבל הקב"ה אומר קראו ק"ש ולא הטרחתי עליכם לקרות לא עומדין ולא פרוע ראש וכו' משמע להדיא דליכא איסור משום פריעת ראש אלא שלא החמיר עליהם עכ"ל מהרש"ל ובאמת משום הא אין ראיה כלל דהלא אי' שם במדרש אמר ר' יהודא ב"ר סימון אמר הקב"ה יו"ד בהמות מסרתי לך שלשה ברשותך ושבעה אינן ברשותך שלשה ברשותך שור שה כשבים שה עזים וז' שאינו ברשותך איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר ולא הטרחתיך להתיגע בהרים להביא לפני קרבן מאלו שאינן ברשותך אלא ממה שהן ברשותך א"כ נמי נימא הכי שלא החמיר עליהם אבל מותר להביא מהם קרבן וזה ודאי איכא איסור וכדאיתא להדיא בש"ס דזבחי' דף ל"ד ע"א בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה יע"ש ואף דבודאי יש מקום לחלק ולומר דהתם כתבה תורה להדיא בקר מיותר למעוטי חיה משא"כ בק"ש דכתיב בלכתך בדרך מוכח שא"צ לעמוד ה"ה שא"צ להיות פרועי ראש מ"מ מלשון המדרש אין ראיה מוכרחת כלל גם הט"ז בא"ח סימן ח' השיג קצת על מהרש"ל בזה ע"ש ומסיק שיש איסור משום ובחקותיהם לא תלכו ע"ש גם במ"א סימן ב' ע"ש מ"מ הלא התירו חז"ל לספר קומי משום שלום מלכות כדאי' בב"ק דף פ"ג אף שיש בו משום דרכי האמורי א"כ ה"ה בזה וגדולה מזו מצינו בי"ד בש"ע סימן ק"נ סעיף ג' בהגהה דאפילו ישנן ש"ו עליה' יש מקילין בדבר להסיר הכובע לפניהם מכ"ש היכא דליכא חשש זה ודאי דאין חולק בדבר כנ"ל מ"מ אם אפשר להתנצל לפניו לומר לו שיש לנו איסור גדול להיות בגילוי ראש בבה"כ ואולי יתפייס ממנו כמעשה דהאי חסידא פ"ה דברכות דף ל"ג יע"ש ודאי זכור לטוב כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה ו

מאיזה ישוב שעושין מנין בכל שבתות השנה אם אפש' ולפעמים נתבטל שאין להם מנין אם באותו שבת שיש להם מנין מחוייבי' לקרות שני פרשיות דהיינו הפרשה משבת העבר והפרשה משבת זו כדאי' בש"ע סי' קל"ה סעי' ב' ועוד נשאלתי בבה"כ שמתענין הציבור בשני וחמישי ושני אם מותר לעלות לס"ת לוי וישרא' שאינם מתענין זאת ועוד אחרת פעם אחת קרא החזן לכהן אחד לאחרון ואותו כהן לא הי' בבה"כ ורץ כהן אחר לעלות במקומו וקודם שבא הכהן לבימה קרא החזן לאחר לאחרון מה דינו ומי נדחה מפני מי:

תשובה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ועל זה שיצא ראשונ' אם מחוייבי' לקרות שני פרשיות אף שפשוט וערוך דין זה לפנינו בש"ע מ"מ דקדק הרב בש"ע שם בהגהה וז"ל שאם בטלו שבת א' קריאת הפרשה בציבור לשבת הבאה קורין אותה עם פ' השייכה לאותה שבת עכ"ל משמע מלשונו דווקא אם לא בטלו רק שבת אחת ע"פ איזה סיבה הוא דמשלימין בשבת הבאה אבל אם רגילין איזה פעמים לבטל הקריאה אין להשלי' בשבת שעושין מנין דא"כ יבוטל מנהגן של ישראל לקרו' בשבת רק הסדר המיוחד להם ע"פ תקנות חז"ל וכן מצאתי להדיא במקור הדין שהוא מא"ז הובא במגילה פ' הקורא סי' ל' וז"ל בא"ז אם בטלו בשב' התמיד ולא קראוהו הפרשה יקראו הפרשה בשבת הבאה שתי פרשיו' עכ"ל הרי דכתב להדי' דווקא היכא דקורין בתמידות הפרשה רק פעם אחת נתבטל ראוי להשלים התמיד דמשום פעם אחת אין כאן שינוי מנהג אבל היכא שאין כאן דבר תמידי נ"ל פשוט שא"צ להשלים רק כל יחיד קורא הפרשה ביחידות ועיין בתשובת ר' משה מינץ סי' פ"ה שדקדק ג"כ מלשון הא"ז כמה דינים הדומין לזה גם בספר ערך לחם להרי"קש בא"ח סי' קל"ה וז"ל ולא נהגו כן בני מצרים בלכתם בשיירות קהל גדול עכ"ל ונ"ל דג"כ טעמו כיון שהוא דבר שאינו תמידי וכמ"ש ועל ששאלתני לקרות לס"ת בבה"כ לוי וישראל שאינן מתענין לא ידעתי למה שאלת דווקא על לוי וישראל ולא על הכהן אלא לפי שראית ראי' אחת בש"ע א"ח סי' קל"ה סעי' ה' שכתב שם דכהן שלא התענה לא יעלה לכן נסתפקת בלוי וישראל אבל אתה ראית ראי' אחת ואני ראיתי שתים שבש"ע א"ח סי' תקס"ו סעי' וי"ו כתב להדיא דאין לעלות לס"ת מי שלא התענה ומקור הדין הוא מתשוב' מהרי"ק ולא חילוק ידענו ויש מי שרוצה לחלוק ולומר דלוי מותר לעלות אף שאינו מתענה לפי שאין קורין לפניו פסוק בקול רם כמו בכהן ישראל אבל באמת גם זה שיבוש ומחמת זה אין לחלק דמה בכך והא דכתב בא"ח כהן היינו לרבותא דאפי' כהן דאיכא חשש שיאמרו שהוא פגום אפ"ה לא יעלה כ"ש שאר קרואים ובדיעבד אם קראוהו נ"ל דיעלה כמ"ש המ"א שם בסי' הקס"ו ועיין שם בתשובתי ח' א' סי' מ' ודלא כדעת הט"ז שם ועל ששאל' חזן שקרא כהן לאחרון וכו' נ"ל דאותו אדם שקרא החזן שנית לאחרון יעל' לתורה כי הכהן השני עלה ורץ שלא ברשות חכמים דהא דאי' בא"ח סי' קנ"ה סעיף י"א דאם קרא החזן כהן או לוי ואינו שם לא יקרא לאחר בשם משום פגמו של ראשון אלא אחר יעמוד מעצמו היינו דווקא בכהן או לוי שקורין תחלה דאיכא פגם שיאמרו שאינו כהן או לוי כיון שקורין לאחר משא"כ באחרון שקורין לכל ישראל דליכא חשש פגם כלל ובפרט לדעת הט"ז שם ס"ק ט' כתב דהיכא דכבר קראו כהן ולוי ואחריו ישראל כסדר שתיקנו חכמים תו ליכא למיחש לפגם ודאי פשוט וברור דליכא למיחש למידי כנ"ל הקט' יעקב:

מעשה בא לפני בבה"כ שקרא הבעל סגן לאחד ואח"כ רצה ג"כ לקרות לאחיו בהפסק אחר כמנהגינו ע"פ הש"ע סי' קמ"א וקרא החזן לאחר ואותו אחר לא היה בבה"כ:

בכן הוריתי שמותר לחזור ולקרות אחיו של הראשון כיון דמקור הדין מצד המנהג ע"פ מהרי"ל משום עין הרע והוא חששא רחוקה ובהרבה דברים מקילין האחרונים בזה כי הבו דלא לוסיף עלה בזה כיון שכב' הפסיק בקריאת אדם אחר ליכא חשש עין הרע מ"מ צריך ליזהר הקורא שלא יעשה כן במתכוין לקרות לכתחלה אחר שיודע שאינו בבה"כ ואיכא נמי ביזוי לתורה וטורח ציבור כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה ח

נשאלתי על בכור שמת שצרי' קבורה כדינו וא"א לקברו בקברות המתים מחמת ערכאות וצריך לקברם בסתר תוך רחוב היהודים אם מותר לקברם בחצר שאחורי בה"כ ואין בו משו' בזיון בה"כ או יקברם בבית האורחים בחצר אף שיש לחוש משו' כהני' ויוצאין שם עכ"ל השואל:

תשובה הנה בודאי זו לא שמענו דלא מצינו שום קדושה לחצר בה"כ וכ"ש החצר שהוא אחורי בה"כ שאין מתפללין בו כלל ברם כיוצא בו שמענו בב"ב פ"ב דף כ"ה ע"א במשנה מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר נו"ן אמה וכ"פ הטו' ח"מ סי' קנ"ה באין חולק וא"כ דון מינה בן בנו של ק"ו שצריך להרחיקם מבה"כ עכ"פ חמשים אמה והוא פשוט מטעם דחיישינן לריח רע ובבית אורחים נ"ל פשוט דליכא חשש איסור כלל דלא מצינו לעולם שיש טומאת נגיעה או אוהל בנבילה בזמן הזה וראי' מהא דאי' ביומא דף פ' ע"ב א"ל רב פפא הנח לטומאת גוויה דלאו דאורייתא ומקשה הש"ס ומי אמר רב פפא הכי והכתיב אל תטמא בהם ונטמאתם בם ואמר רב פפא מכאן שטומאת גווי' דאורייתא ומשני הש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הרי דאף למ"ד טומאית גווי' דאורייתא היינו דוקא ע"י אכילה וכפירש"י להדיא בבכורות דף נ"ט ע"א וז"ל אבל טומאת השרצים והנבלות אין הכהן מוזהר מליגע בהן וכ"כ התו' בחולין בפשיטות דף ל"ד ע"ב בד"ה השלישי נאכל וכו' ע"ש אף מה שכתבו התוס' שם וז"ל שהרי אפי' כהנים אמרי' בפ"ק דר"ה דף ט"ז דמותרין ליגע בשרף ונבלה עכ"ל ובאמת שם בפ"ק דר"ה אינו מוכרח כלום רק בישראל שאינו מוזהר על מגע נבלה אבל כהן לא משמע מידי גם בחדושי הרשב"א שם כתב בפשיט' דאין כהנים מוזהרין כלל על מגע נבילה והוכחתו שם מפ"ק דר"ה גבי ישראל ע"ש ואולי צריך ג"כ להגיה כן בדברי התו' (כמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש) גם בבית הלל בי"ד סי' שמ"ט פסק כן בפשיטות גם בנו בהגהה פסק כן אך שכתב בפשיטות שהוא גמ' ערוכה בפ"ק דר"ה ונמשך בזה אחר התוס' דחולין דף ל"ד הנ"ל ובאמת שם בפ"ק דר"ה לא מונת מידי לענין כהן רק לענין ישראל מ"מ הדין דין אמת דאין דין חשש טומאת נבילה בנגיעה גבי כהנים והוא ברור כנ"ל הק' יעקב.

שאלה ט

הא דאי' בש"ע א"ח סי' קנ"ג סעי' כ"א בהגהות רמ"א וז"ל אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה בה"כ או ס"ת ודוקא מאתנן עצמו וכו' עכ"ל נסתפק לי אם נכתב ס"ת על הקלפים שבאו מדברים המגונים אלו אם אף דיעבד הס"ת פסולה או נימא אסור דקאמר היינו רק לכתחלה אבל לא בדיעבד:

תשובה הנה לכאורה הי' נראה פשוט דאף דיעבד אסור דהא יסוד ומקור הדין הוא מרי"ו בספר אדם וחוה נתיב כ"ב חלק א' ושם נאמר אתנן זונה אסרה תורה להביאו בית ה' לקרבן וה"ה בזמן הזה לעשות ממנו שום דבר לבית הכנסת כגון ס"ת או בדק הבית או לדבר מצוה עכ"ל הרי דמדמה לקרבן ובקרבן אפי' בדיעבד אסור ופסול הקרבן כמבואר פשוט בש"ס דתמורה פ"ז פ' כל האסורין לגבי מזבח ע"ש וכן מבוא' ברמב"ם פ"ה מה' איסורי מזבח וא"כ ה"ה לענין ס"ת ובדק הבית ודבר מצוה דמדמי להו וכן מבוא' בפ"ג דע"ז ד' מ"ז ע"א ע"ש והא דנקט לשון אסו' דמשמ' רק לכתחלה יש איסור י"ל דאתי לומר דתיכף משעת עשייה יש איסור ולעולם אף דיעבד אסור אכן כאשר ירדתי אל העיון נ"ל דאין לפסול הס"ת בדיעבד ולאבד שמות הקדושים שבו ולגנזו דבמה נפשך אם נעשה המחיר או האתנן קודם שעבדו העורות לקדושת הס"ת א"כ בעיבוד העורות לשם ס"ת קנאו בשינוי כדאי' בש"ס דתמורה דף ל' נתן לה חיטים ועשאן סולת זתים ועשאן שמן הרי אלו כשרים דהלכה כב"ה דמתירין וכ"פ הרמב"ם פ"ד מה' איסורי מזבח דין ט"ו ע"ש ואם כבר עיבדן לשם ס"ת ואח"כ ניתן באתנן או במחיר כלב פשיטא דאין איסור כיון דקי"ל בא"ח סי' מ"ב דהזמנה כזו ע"י מעשה כקדושת ס"ת מילתא היא ואסור לשנותם לדברים אחרים ש"מ דחל קדושה עליו וכבר אמרינן בתמורה דף למ"ד ע"ב נתן לה מקודשין הרי אלו מותרים דכתיב לכל נדר להוציא את הנדור וכן פסק הרמב"ם שם אף דמגינים שם בא"ח סי' מ"ב פקפקו קצת בדין זה דהזמנה מ"מ נראה עיקר כמ"ש והא דכתב רמ"א בא"ע סי' קנ"ד דכותבין הגט על מה שמעובד לס"ת י"ל דגט הא נמי מצוה בתורה והוא לימוד מש"ה מותר לכתוב ועיין בבית שמואל שתירץ בענין אחר ובר מן כל דין הא אמרינן שם בתמורה במתני' דאין איסור אתנן ומחיר חל אלא על דבר הראוי ליקרב ע"ג מזבח וכ"פ הרמב"ם שם ואע"ג דקאמר שם בש"ס בית ה' אלהיך להביא את הריקועים דהיינו אם נתן לה זהב לא יעשה מהן ריקועים למזבח וכ"פ הרמב"ם ספ"ד מה' איסורי מזבח אפשר דקרא זו אסמכתא בעלמא הוא ואינו אסור רק לכתחלה ואף אם נאמר דהתם אף בדיעבד אסור היינו משום דאפשר להסיר הריקועים ולעשות אחרים משא"כ בס"ת שכבר נכתב כהלכתה אין לגנוז אותה ואזכרות שבה כנ"ל ה"ק יעקב:

שאלה י

נשאלתי בשנת תפ"ג בחדש ניסן מאיזה מנהיגים פה ק"ק מיץ ע"ד כתבי קודש הקרועים והבלועים שמתרבים בכל שנה ושנה כשמנקי' הבתים לימי הפסח ואין עליות ב"הכ מספיק להכילם גם יש לחוש לסכנת שריפה שהוא סכנה גדולה בזמנים הללו בכן נתנו הכתבי קודש לפני איזה שנים תוך חביות גדולות והעמידו החביות בבית הקברות ונגנבו כולם או רובם ע"י עכו"ם ובאו לידי בזיון גדול עד שהיו מקנחין בהם אם מותר לשרפם או לא:

תשובה הנה באמת כבר נשאלתי ע"ד זה ג"כ בהיותי בק"ק פראג ולא רציתי להורות בה היתר כי מצאתי ראיתי בתשובת באר שבע סי' מ"ג שנשאל וז"ל אם יש סמך למנהג זה שרבים נוהגין לשרוף כתבי קודש שבלו או נמחקו באמרם כי שריפתו הוא כבודם כי ע"י גניז' הם נזרקין אנה ואנה במקומות המטונפים ועוד נשאלתי אם ספרי גמ' ופירושיהן ותפולתיהם שוות לענין זה לס"ת ולנביאים וכתובים והאריך שם בתשובה מפ' כל כתבי והסכמת הפוסקים שכל כתבי קודש אסור לשרפן או לאבדם ביד אע"ג דלא נתנו לכתוב ולקרות בהם אפי' כל דבר הטעון גניזה ואין מצילין אפ"ה אסור להניח במקום הפקר ומסיק ואותן שנהגו להקל לשרוף כתבי הקודש שבלו או שנמחקו חדשים מקרוב באו לא שערו' אבותינו וטענה שלהם כי שריפתם זהו כבודם כי ע"י גניזה הם נזרקין במקומות המטונפים טענה ריקנית הוא לא שרירא ולא קיימא רק כמוץ אשר תדפנו הרוח כי אלו היו יודעים כיצד דין גניזה לא הי' מקילין באיסו' גדול גדול כזה דגרסינן פ' בני העיר אמר רבא ס"ת שבלה גונזין אותה אצל ת"ח אפי' שונה הלכות ואמר רב אחא בר יעקב ובכלי חרס למען יעמדו ימים רבים וכ' הר"ן וז"ל אע"פ שגונזין אותו עושין לו תקנה במה דאפשר לקיימו כדי שלא ירקבו במהרה ומסיק עוד וז"ל ע"כ אתה הראת לדעת שראוי ונכון לנהוג קדושה גדולה במשנה וגמרא ופירושיהן שיש בהן סרך קדושת ס"ת ואם בלו או נמחקו אל ישים חילוק ביניהם ויהא זהיר וזריז לגנוז אותו בתיבה מסוגרת ולעשות להם תקנה במה שאפשר לקיימם וכ"ש שלא יהו נזרקין חלילה במקום הטנופת ואז יהי' שכרו גדול מאד כדתנן כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות עכ"ל הבאר שבע שם להלכה למעשה:

גם המ"א בא"ח סי' קנ"ד מעתיק דבריו לפסק הלכה מכח כל זה לא רציתי להקל בדבר זה עד שראיתי מעשה פה שא"א כלל לעשות תקנה זו בקהלות גדולות שמרבים בכל שנה ושנה בלויי ספרים כאלו עד כמעט כל החביות והתיבות וחדרים לא יכלכלוהו כאשר הארץ צר אצלינו בגלות ואין דנין א"א משאפשר ובוודאי הרבים שנהגו כן כאשר מעיד בעל באר שבע לאו מעצמם עשו ונהגו כן ע"פ הוראת גדולי בעלי הוראה שראו ג"כ שא"א לעשות תקנה דגניזה שלא יבאו לידי בזיון יותר למקום הטנופת ע"כ התירו לשרפם וגדולה מזו מצינו שהתירו לאבד את עצמו לדעת בכה"ג כדכתיב בשמואל ל"א ויאמר שאול לנושא כליו שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי ע"כ הרי אף דמאבד עצמו לדעת הוא מן העבירות החמורות דאין להם חלק לעה"ב ואין מספידין עליהם אפ"ה התירו אפי' על הספק כמשמעות לשון המקרא פן יבואו הערלים וגו' והתעללו בי וכן הסכמת כל הפוסקים כמבואר בי"ד סי' שמ"ה ולא חיישי לחיי שעה וזה דומה לס"ת שנשרף כדאי' בש"ס דשבת פ' האורג ובפ' אלו מגלחין העומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף ופירש"י דאין לך ריק שבישראל שאין בו תורה ומצות דמה"ט אמרינן כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות כי זה הוא מדה כנגד מדה שגופו דומה ממש לס"ת וא"כ כיון שהתירו לאדם לאבד גופו בידים כדי שלא יבא בידי בזיון היותר גדול כמו שמצינו בשאול ה"ה בס"ת ממש ובפרט היכא שיש חשש סכנת שריפה התירו אפילו לחלל את השבת כדאי' בא"ה ס"ח לס"ד יע"ש זה נ"ל פשוט טעם על אותן שנהגו להתיר ומכל מקום ודאי היכא דאפש' למיעבד תקנה ע"י גניזה וכה"ג ודאי עבדינן והוא מצוה מן המובחר אבל היכא דא"א מכח ריבוי שודאי יבואו לידי בזיון וכה"ג או שיש חשש סכנה נ"ל להתיר ע"י שריפה מ"מ כדי שלא לזלזל בכבוד כתבי קודש כולי האי נ"ל שראוי לעשות בדרך זה שישרוף אותם מעט מעט בצינעא תוך כלי חרס או אבנים וכדומה ויצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר בגומא אצל ת"ח ובזה נראה ג"כ כבוד התורה וכל זה בכתבי קודש שהם רבו כמו רבו וא"א בענין אחר כפי השאלה משא"כ בס"ת שטעונה גניזה המה מעוטים אפשר לעשות תקנה ע"י גניזה כמבואר בא"ח סי' קנ"ד ובי"ד סי' רפ"ב חלילה לשרוף אותם או לאבדם ביד כנ"ל הק' יעקב:

תשובת מהגאון הגדול כמהור"ר יחזקאל אב"ד דק"ק האמבורג על שאלת הנ"ל:

שאלה יא

לסכינא חריפא אמרתו צרופה טינרא תקיפא דבש צפה עייל פילא בקופא עייל שפה כאבימי ועיפא כל חזק מרפ' ה"ה אדוני מחותני הרב המאור הגדול הגאון פ"ה ע"ה נ"י רב רבנן מהורר יעק' נר"ו יצ"ו ר"ד י"א:

גי"ה קבלתי העמק שאלה בענין כתבי קדש אשר מר הסכים לשרפם כנותר קדשים ולא כן דעתי השפלה ומר הביא ראי' משאול מלך ישראל שמסר את עצמו והאביד את עצמו לדעת תמהני הלא כל רז לא נעלם ממכ"ת מ"ש מהרש"ל בים של שלמה פ"ח דב"ק סי' נ"ט וז"ל אולי שאול ע"ה כיון וכו' שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו ויענו אותו מסתמא בני ישראל לא יחשו בשמעם בצרות המלך ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקם להצילו ויפלו רבבות מישראל והוא ידע שכבר נגזר הגזירה שלא ימלט מהם עכ"ל וגם שאול ידע ודאי שיהרג ומפני חיי שעה אף ספק התעלל לא חש. וזה שאמר פן יתעללו בי אמנם בכתבי קודש שספק אם ישרפו וגם ספק התעלל פשיטא שאין לשרפם ותרתי בעינן ודא' ההרג וספק התעלל אמנם בחסר חד אין רשאי לאבד את עצמו לדעת ולכן ר"ח בן תרדיון לא רצה לפתוח פיו למות מהרה כי אף שההרג הי' ודאי אמנם לא הי' ספק התעלל וק"ל עוד זם מדבר מר מסתייע משאול המלך ולא מדוד המלך ע"ה שהרג נער המבשר שא"ל איך לא יראת לשלוח ידך לשחת משיח ה' אף שהנער הגיד לו דברי שאול פן יתעללו עיין ברש"י ורד"ק אלא ע"כ שהן רשאין ולא אתה דלאבד את עצמו שאין עושה משום כעס מותר ולא להרגו וכ"כ הפוסקי' גבי מאבד את עצמו לדעת אין מספידין אם יש לו איזה אמתלא מספידין ע"ש משא"כ ח"ו להורגו ועיין קצת ברלב"ג שם ובהניזקין דף נ"ז בד' מאות ילדים וכו' דרש להן הגדול וכו' קפצו הילדים וכו' וכתבו תוס' הא דאמרינן מוטב שיטלנ' מי שנתנה וכו' ויראים מיסורין וכו' א"כ ע"כ היו מענין אותם ולא היו הורגים אותם עכ"ל ש"מ כדבריו שהוא בעצמו רשאי לאבד אח עצמו ולא אחרים דהא התם זנות פנוי' שיעבור ואל יהרג ע"ש וכיון דיציאת נשמה כנשרף ס"ת כמ"ש מר ג"כ אין רשאין לשרוף ס"ת בידים והא דפסקו חכמי צרפת לשחוט ילדים בעת גזירת השמד התם טעמי דבריהם כיון שיצאו מן הדת ואז יהי' מן המורידין ולא מעלין ודו"ק אף על זה צווח מהרש"ל ע"ש ואם נאמר לצדד ההיתר כי הדפוס אינו קדוש כמו כתב כבר היו במבוכה זו כמה פוסקים והעלו דקדוש הדפוס כמו כתב עיין בתשובת זקני אבי אבא משאת בנימין סי' צ"ט ובט"ז לי"ד סי' רע"א וראיתי בתשובת חות יאיר סי' שדי נרגא כי מלאכת הדפוס חדשים מקרוב באו וכן האמ' כי נתחדשו בשנ' קפ"ח לאלף הששי אלף וד' מאות וכ"ה למספרם בעיר מענץ ע"י חכם מאומת גוטן בערג אמנם כבוד הות יאיר במקומו מונח כי לא הועיל כלו' דהרי משה רבינו ע"ה שדב' פא"פ ושלמה הע"ה שנא' בו ויחכם מכל האדם לא היו יודעי' להד' הדפוס עד שקם חכם א"ה א"ו לא צריכי להא כי דברים שבע"פ היו אסורים בכתב כה"ג דברי' שבכתב היו כותבין על הקלף לקיים מצוה זו לכתוב ס"ת לעצמו ורבינו הקדוש שהתיר לכתוב בע"פ בכתב משום שבימיו תקפו עליהם צרות גלות המר אמנם אם הי' מותר באבני איפוד דפוס למה רץ שלמה המלך ע"ה להביא את אשמדאי ותרנגול ברא היו לו לתקון הדפוס גם כף דחקיק נגרא ביה נשרף חרדלא שבעל חות יאיר בעצמו כתב כי בימים קדמונים הי' ג"כ דפוס רק לא אותיות מופרדים רק תיבות שלימות ע"ש עוד פלפל בחכמה בעל ח"י מכח שהדפוס רוב ע"י נכרי גם זה ליתא באשר בעת הכתיבה מחשב דעתו ומכוין נכרי ע"כ ספר שכתבו מין נשרף אמנם הדפוס המסדר אותיות אינו עושה פעולה להכתב והמדפיס שקורין פרעסין ציהר אין מכוין מה נכתב ע"כ כל אפי שווין מדפיס נכרי או ישראל סוף דבר בהא סליק ובהא נחתי' שאין דעתי מסכמת לדעת הגדול מר לשלוח יד בכתבי קודש בשום אופן כי אם לקברם על הקברות בחביות או תיבות אף בש"ס ופוסקי' נאמר בכלי חרס לדידן כלי עץ ג"כ עומד לקיים ימים רבים ואם א"א על הקברות הנה בארץ רחבת ידים לקברם בקרקע אחרת והמו דברי אוהב אחיו ממש אפר כירה לשרת לאדוני דש"ת ה"ק יחזקאל לבית קאצינעלפוגן חונה בק"ק המבורג ואלטונא יע"א ע"כ העתק לשון תשובתו וזה תשובתי על תשובתו:

שאלה יב

אל ראש קרן ישראל נשיא כרבן גמליאל משיב דבר לכל שואל מהדר אורייתא מפלפולא כעתניאל ה"ה הרב הגדול המופלג הגאון מהו"רר יחזקאל נר"ו עד ביאת הגואל:

תשובתו הרמה הנכתב ג' טו"ב כסלו קבלתי ואף דטרידנא טובא כעת לא יכולתי להתאפק מלהשיב בבל תאחר הנה בוודאי מה שכתב מכ"ת לחלק בין איבוד נפש לכתבי קודש שהוא ספק אם ילכו לאיבוד ידעתי גם ידעתי שישנן מקומות לבע"ד לחלוק ולדחוק בכמה חילוקים בענין זה רק עיקר סמיכתי הוא על דברי הבאר שבע בעצמו בתשובתו סי' מ"ג וז"ל אם יש סמך למנהג במה שרבים נוהגין לשרוף כתבי קודש שבלו או שנמחקו וכו' ע"כ הטרחתי את עצמי בכל מה דאפשר לעשות סמך למנהג ההוא במקום שנתרבו הכתבי קודש במאד עד שא"א לגונזם כדינם בכלי חרס מוקף צמיד פתיל שלא יבואו לאיבוד ומה שמכ"ת מדמה ממש לאיבוד נפש זה אינו דהא בגמרא לא קאמר רק הא למה זה דומה וכו' ופירש"י שם משמע דודאי איבוד נפש חמיר משריפת ס"ת וספק פיקוח נפש דוחה שבת אפילו מלאכה גמורה משא"כ להצלת ס"ת אסור לכבות הדליקה בשבת כמבואר בסימן של"ד רק הצלה מותר וגם שריפת שאר ספרים אינו דומה לס"ת ממש כמ"ש הבאר שבע בעצמו וז"ל שיש בהם סרך קדושת ס"ת והוי דבר הדומה לדומה בדמיון רחוק ואין להחמיר כולי האי ועי"ז אתי לידי זלזול כתבי קודש יותר ע"כ ראוי ונכון לקיים מנהג ראשונים ולא לדחותם בשתי ידים כי מאיבוד נפשות יש ללמוד היתר לשרוף אלו קונטריסן מכח כ"ש אבל לא ללמוד איסור כי אינו דומה כלל ודו"ק ומה שכחב מכ"ת לקוברם על הקברות בחביות או תיבות כי כלי עץ עומד לקיים ימים רבים ואם א"א לקוברם על הקברות הנה ארץ רחבת ידים לקברם במקום אחר לא ידעתי מה יועיל תקנה זו כי זה ודאי הוי איבוד ממש בידים כי ע"י ירידת הגשמים והפשרת שלגים בודאי יבאו לאיבוד בזמן קצר מלבד לחלוחית הארץ ואין לך איבוד וביזוי גדולה כזה ובכלל עץ המצויין אצלינו נרקבין מהר בפרט שלא במקום הקברות פשיטא קרוב לודאי שיבואו לידי ביזוי גדול שישפך עליהם מי רגלים ושאר מים מטונפים וסרוחים ואין לך ביזוי גדולה כזו וכבר אמרו רז"ל בסוף תמורה כל הנשרפין לא יקברו מטעם דלמא חפר להוא אינש ש"מ דעיקר חומרא הוא לדונן בשריפה אע"ג דאמרינן שם ג"כ להיפך כל הנקברין לא ישרפו משום דאתו ליהנות מעפרן היא הנותרת ומחזקת דעתי לשורפן ולקוברן אצל ת"ח כי בזה לא אתי לשום תקלה ומש"ה כתבתי בתשובתי דאין דנין אפשר משאי אפשר ובוודאי היכא דאפשר לגונזן כדין הש"ס בכלי חרס מוקף צמיד פתיל טפי עדיף וכל כיוצא בזה אינו מדמין ועושין מעשה לכך אני עומד על דעתי הראשונ' לעשות כמו שכתבתי ולקיים מנהג ראשונים ששרפו וכן נכון כנ"ל הק' יעקב:

שאלה יג

הא דאמרינן בפ' כיצד מברכין דף מ' ע"א א"ר יהוד' אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנ' ונתת עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת אי דוקא אכילה קבוע קאמר משא"כ טעימה בעלמא מותר או נימא דאף טעימה בעלמא בכלל איסור זה כדאי' הלשון בגיטן סוף פ' הניזקין דף ס"ב ע"א א"ל ליטעום מר מידי א"ל הכי אמר ר"י אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו עכ"ל ש"מ דאף טעימ' בכלל:

תשובה הנה דבר זה מחלוקת הקדמוני' הוא כי הב"י כתב בא"ח סי' קס"ז וגביל לתורי שייך לפרוסת המוציא כיון שאסו' לטעום עד שיאכיל לבהמתו עכ"ל והט"ז שם בס"ק וי"ו השיג על הב"י בזה וכתב וז"ל ולעד"נ דאין איסור בטעימה בעלמא דא"כ למה אמרו כאן אסור לאכול עד שיתן ולא אמרו אסור לטעום כמ"ש לשון זה בפ"ק דשב' דף ט' אסור לטעום עד שיתפלל וכן אסור לטעום עד שיבדיל אבל כאן לא אסרו אלא אכילת סעודה והוא ראי' דבקרא כתיב ואכלת ושבעת עכ"ל הט"ז ולכאורה היה נראה דאשתמיטתא להט"ז סוגי' דש"ס דגיטין דאי' שם להדיא דאפילו טעימה אסור וכבר ראיתי שהרב המובהק מהר"מ חגאיש מירושלים הרגיש בזה בתשובתו הובא בספר באר היטיב סי' קס"ז ותירץ שמדקדק הט"ז למה אמרו כאן תיב' כאן אתי לאוריי כלומר דדוק' בברכות שהוא עיקר מקור דינים אלו משא"כ בגיטין דנקט רק אגב גררא ואין שם מקור הדין ע"כ תוכן דבריו אף שדבריו ראוים למי שאמרן מ"מ ודאי אין זה כוונת הט"ז דאי לא אשתמיטא מיני' סוגיא דגיטין לא הי' נמנע מלהביאו ולתרצו באופן זה ולא לסתום דבריו ותו באמת קשה אמאי ארכבי' הש"ס אתרי רכשי וסותם בברכות לשון אכילה ובגיטין לשון טעימה בפרטות כיון דתרווייהו משמיה דרב נאמרו למה סתם הכא הכי והתם הכי ויותר הי' נ"ל לומר דדעת הט"ז דגרסא דברכות עיקר דדווקא אכילה קבוע אסו' משא"כ טעימא והא דנקט בגיטין לשון טעימא משום דשם הוא דבר הלמד מענינו דשם א"צ ליטעם מר מידי ובש"ס דשבועות דף כ"ב אי' דאמרי אינשי הא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו ע"ש והוא מהל' דרך ארץ לומר דרך כבוד ותרבית לשון טעימא אף שכוונתו לאכול אכילה קבוע להכי נקט נמי בדברי רב לשון טעימא אבל כוונתו אאכילה קבוע אבל גם זה אינו במשמעו' לשון הט"ז בסתימת דבריו ומ"מ עיקר נ"ל כדעת הב"י דאפי' טעימא לבד אסור שהרי הרי"ף והרא"ש פ' כיצד מברכין נקטו רק לנוסחא וגרסא זו דגיטין דאסור לטעום כלום עד שיאכיל לבהמתו וכן הוא באגודה פ' כיצד מברכין ובשיבולי לקט ובוודאי אינהו טפי מינן עיקר נוסחאות שבש"ס או י"ל דספוקי מספקא להו ואזלי לחומרא דאפי' טעימא אסור קודם שיאכיל לבהמתו ונראה דאין חילוק בין בהמה וחי' ועוף בין טמאה וטהורה דאתי' בהמתך בהמתך משבת וכדאי' בש"ס דב"ק דף נ"ד ע"ב וכן משמע בספר חסידים סי' תקל"א וז"ל לענין אכילה הבהמה קודמת דכתיב ויתן תבן ומספוא לגמלים והדר ויושם לפניו לאכול וכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' ע"ש כל זה נ"ל פשוט ומ"ש הט"ז ראי' מפסוק ואכלת ושבעת אין זו ראיה דודאי איסור דאורייתא אין כאן רק אסמכתא בעלמא כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה יד

כלי מלא יין שיש לו מצדו קנה חליל שיכול לשתות ממנו יין כמו מינקת ושתה התינוק מאותו מינקת אי היין מקרי פגום לקדש עליו דלכאורה נראה דשרי דהא מעשים בכל יום ששותים מן החביות ע"י מינקת שקורין היבר בל"א ואפ"ה מקדשין על היין ש"מ דאין קפידא בזה דהוי כמו שעירו ממנו לכלי אחר מ"מ לא רציתי להורות הלכה למעשה עד שאשמע ממ"ו למעשה כי מפיו אנו חיים:

תשובה שאלתו שאלת חכם קבלתי וע"ד מה שמצדד להקל ממעשים בכל יום ששותין מן החביות ע"י מינקת שקורין היב"ר וכו' הנה אין מזה אפילו קצת ראיה דהא מבואר להדיא בא"ח סימן קפ"ב דאם שתה מחביות של עץ אין להקפיד ומ"ש דהוי כמו שעירו ממנו לכלי אחר לא ידעתי למה יחשב לכלי אחר כיון שהקנה מחובר לאותו כלי שהיין בתוכו ויוכל לשתות ממנו ואפילו אם אינו מחובר מ"מ כיון ששותה ממנו ומחברו בניצוק הוי כאלו ששותה מגוף הכלי ואע"ג דהא דניצוק חיבור אינו אליבא דכ"ע כמבואר בפ' בתרא דע"ז והסכמת רוב הפוסקים להקל בניצוק ביי"נ בזמן הזה דרבנן במקו' הפסד כמבואר בי"ד וא"כ כל שכן בזה דהוא רק הידור מצוה דרבנן שהרי בשעת הדחק מברכין עליו כמבואר בא"ח ס"ס קפ"ב ורע"א אפילו אם הוא פגום מ"מ כיון דאפשר לתקנו בקל ע"י הוספת מעט יין או מים כמבואר שם מהיות טוב אל תקרי רע להקל נגד דעת האומרים דניצוק חיבור מכ"ש היכא שהקנה מחובר לכלי דודאי הוי כשותה מכלי עצמו כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה טו

נשאלתי בהיות עוסקי בא"ח סימן קפ"ו על הא דכתב הרמב"ם ריש פ' ד' מהל' בכורי' דהגר מביא וקורא משום שנא' אב המון נתתיך הרי הוא אב כל העולם שנכנסין תחת כנפי השכינה ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ עכ"ל וכתב הכ"מ שם וז"ל ומ"ש ולאברהם היתה השבוע' תחלה כלומר אע"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו חלק בארץ הגרים מפני שבתחלה קודם שנא' לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש עכ"ל הכ"מ וקשה איך באמת הגר מביא וקורא הא אין לו חלק בארץ והאיך יכול לומר אשר נתת לי ה' ומה"ט כתב הרמב"ם דאשה וטומטום ואנדרוגנוס שהם ספק אשה נמי אין יכולין לומר אשר נתת לי ה' וכן העבד ואפטרופס ושליח מביא ואינו קורא ובאמת אי לאו דברי הכ"מ הייתי אומר דכוונת הרמב"ם במ"ש לאברהם היתה השבוע' תחלה היינו לתרץ דאיך יאמר אשר נשבע לאבותינו הא אברהם לבד הי' אב המון גרים ולא שארי האבות יצחק ויעקב ע"ז מתרץ לאברהם היתה השבועה תחלה ומה שנשבע אח"כ לשארי אבות הוא רק מכח השבועה שבתחלה לכך שפיר יוכל לומר לאבותינו לשון רבים ויש לגרים חלק בהבטחה זו אף שעכשיו לא נתחלקה להם במנין השבטים מ"מ מי שזוכה לעתיד לבא יטול ג"כ חלקו כדאיתא ביחזקאל סוף קפיטל מ"ז ע"ש בפירש"י אבל אי קשיא הא קשיא דהא הרמב"ם סוף הלכו' מעשר שני כתב וז"ל בווידוי מעשר דגרי' ומשוחררים אינם מתוודין מפני שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר ואת האדמה אשר נתת לנו עכ"ל וכבר ראיתי שהרגישו האחרונים בזה ה"ה הרב ר' דוד עראמה בביאורו להרמב"ם פ"ד מה' בכורים וספר קול הרמז ובכ"ג לא"ח בביאוריו להרמב"ם שם ולא מצאתי ישוב' נכון:

אכן נ"ל דצריך עוד לדקדק בדברי הרמב"ם דלמה בסוף הל' מעשר נקט הפסוק את האדמה אשר נתת לנו וכאן בבכורים נקט הפסוק אשר נתת לי ה' ותו קשה דלמה לא כתב ג"כ בהל' מעשר דאשה ואינך לא יתוודו מטעם זה דכתיב אל האדמה אשר נתת לנו א"כ כל מי שהוא נכלל בעדת ישראל אף שאין לו חלק בגוף הארץ מ"מ יכול לומר האדמה אשר נתת לנו היינו לכלל ישראל להכי יכולין להתוודות אף הנשים ואינך כה"ג וכן מוכח דבר זה מסוגיא דב"ב פ' המוכר את הספינה דף פ"א ע"א דקאמר שם אמר שמואל מחייב הי' ר"מ אפילו בלוקח פירות מן השוק והכתי' אשר נתת לי דיהיב לי זוזי וזבני בהו ע"כ ולא מקשה מפסוקים הקודמין כי באתי אל הארץ אשר נשבע וגו' לתת לנו וכן ויתן לנו את הארץ הזאת אלא ודאי דמהני פסוקים אין ראיה כלל דאכלל ישראל קאי רק מהאי פסוקא קשיא לי' דכתי' את האדמ' אשר נתת לי משמע שיש לו עכשיו קרקע ומתרץ ר"מ בדוחק דיהיב לי זוזי וכו' ולפי דמשמעות המקרא משמע שיש לו חלק בארץ בגוף הקרקע להכי לית הלכתא כוותי' דר"מ ואם אין לו קרקע אינו קורא ובווידוי מעשר לא כתיב אשר נתת לי ה' רק אשר נשבע לתת לנו לכך אם הוא בכלל ישראל אף שלא יהי' בתוך חלוקת א"י מ"מ לכלל ישראל נשבע לתת להם מתוודה מי שהוא מתולדתם אף שאין לו קרקע משא"כ גר ומשוחרר שאינו בכלל ישראל אין יכול לומר ומה"ט נמי אפטרופס ושליח אינן יכולין לומר אשר נתת לי ה' כיון שאין הקרקע שלו וכן האשה ע"פ הרוב אין לה קנין בלא בעלה אף שלפעמים יש לה קרקע בירושה מ"מ כיון שרוב נשים אין להם קרקע מה"ט נמי אמרינן בש"ס דגיטין דף ט"ז ולביתך מלמד שבעל' מביא ביכור' אשתו להכי שום אשה או ספק אשה אינו קורא ובנות צלפחד יוכיחו אע"פ שנטלו חלקם בארץ אפ"ה אינם קורין מה"ט והגר אם קנה קרקע יש לו בו קנין כיון שהקב"ה נשבע לאברהם והוא אב המון גוים ונכנס תחת כנפי השכינה יכול לומ' האדמה אשר נתת לי ה' אף שאינו יכול לומר לתת לנו אפ"ה מביא וקורא כיון שיכול לומר אשר נתת לי ה' מה שאין כן נכרי דאין לו קנין בארץ אינו מביא וקורא כל זה נ"ל נכון ליישב דעת הרמב"ם וכן מדוקדק לשונו משא"כ במעשר דלא כתיב אשר נתת לי וגם לנו אינו יכול לומר ואינו מתוודה כלל ודוק היטב והוא נכון וברור כן נ"ל הקטן יעקב:

שאלה טז

אחד שנפל כותל ביתו סמוך להכנסת שבת ומתיירא שיפול עוד יותר מהחומה ויעשה היזק לו ולשכנים ואפשר לבא מזה ספק סכנות נפשות אם יש היתר להשכיר גוי אומן בע"ש בקבלנות שיסמוך המפולת ע"י קורת שלא יפול יותר גם נשאלתי על דבר חביות יין שנסדק קצת ועביד טיף טיף ע"י שנשברו עצים המחברים את החביות אי מותר להודיע לעכו"ם אומן המיוחד לתקן אותם בחול אף שמתקן אותו בשבת או לא אף שיש לחוש לפסידא שישבר לגמרי:

תשובה במה דסיים אפתח הנה ע"ד החביות לכאורה נראה לאסור דהא להדיא אי' בשבת דף קמ"ג בחביות שנשברה אין מצילין ע"י שאר כלים יע"ש וברמב"ם פ' כ"ב מה' שבת ובטא"ח סי' של"ה יע"ש אבל לא הוזכר כלל הצלה ע"י עכו"ם משמע לכאורה דאסור איברא כד מעיינת שפיר נראה לפי מה דקיי"ל בסימן של"ד בדליקה דמותר לומר לעכו"ם כל המכבה אינו מפסיד ופסק הטור שם והש"ע סעיף כ"ו אם הגוי אינו מזומן כאן יכול לקרותו שיבא אע"פ שודאי יכבה והוא מדברי הרא"ש והר"י אבוהב שהובא שם בב"י וכתב שם המ"א ס"ק למ"ד אפילו שכירו המושכר לו לזמן והוא בב"י בשם הג"מ ע"ש א"כ ה"ה כאן אף שהאומן בוודאי יתקנו כפי אמונתו שרי וכן גבי חביות שנתרועעה פסק שם הרא"ש ג"כ דשרי וכ"כ הב"י בסימן ש"ז ופסק כן בש"ע סעי' י"ט אע"ג דכתב שם יש מי שאוסר מ"מ כתב הלבוש דהמיקל לא הפסיד ע"ש והא דלא נקטו הש"ס והפוסקים תיקון זה אצל חביות אין זו דקדוק כלל דהיא היא מה לי הפסד הדליקה או הפסד היין אם אי אפשר להציל בענין אחר דהרי להדיא כתב הב"י ר"ס של"ה וז"ל ורבינו לא כתב כאן שאומר לאחרים באו והצילו לכם לפי שסמך עצמו על מ"ש בסימן הקודם לזה בענין הדליקה ע"ש עכ"ל ותו י"ל דאפשר שהיו חוששים שיבא היין לידי ניסוך ע"י עכו"ם אבל לפי מה דנהיגין בזמן הזה להקל בענין שמתקן שלא יבא לידי ניסוך מותר להודיע לאומן המכירו שהיין מבצבץ או לקרותו תוך המרתף והוא מתקן אותו אדעתא דנפשיה רק שלא יאמר לו להדיא שיתקן רק כל המתקן אינו מפסיד וא"כ גם שאלה הראשונה הי' אפשר לעשות כן ולומר לאומן כל המתקן אינו מפסיד אף אם העכו"ם מתקנו בשבת ועביד מלאכה גמורה בשבת בבית ישראל כמו בכיבוי הדליקה וכ"ש להשכירו בע"ש בקבלנות אע"ג דקי"ל דבבית ישראל אסור לעשות אפי' בקבלנות כמבואר בא"ח סי' רמ"ד מ"מ במקום פסידא כי האי ודאי לא גזרו חכמים כמבואר שם ס"ס רמ"ד לענין המכס וגם מבואר שם במ"א ס"ק ח' דצרכי רבים מתירין לעשות ע"י עכו"ם בשבת בקבלנות ומבואר בתשוב' הב"ח סימן קמ"ו דכל שמותר לעשות משום צרכי רבים מכ"ש שמותר במקום פסידא ליחיד ע"ש וכן נ"ל הק' יעקב:

שאלה יז

הנה שמעתי שאדוני מ"ו הורה להלכה למעשה בשני ישובים הסמוכים זה לזה בתוך התחום רק שהנהר מפסיק ביניהם שמותרין לילך זה לזה לצרף למנין ביום השבת ולשוב לביתו ע"י ספינה שקונין בה שביתה מע"ש במטותי' מאדוני מ"ו להורות לנו מלתא בטעמא:

תשובה מה שבקש מר מאתי לחות דעתי וטעמי בהוראה זו הנה אין הזמן מסכים עמדי להאריך בזה בסוגיא דש"ס דשבת ופ' תולין ובעירובין פ' מי שהוציאהו בדברי ראשונים בזה אך ורק לפי מה שהעלה הב"י בא"ח סימן רמ"ה בש"ע שם סעיף ג' בהג"ה וזה לשונו וי"א שעושין קידוש בספינה ואח"כ חוזרים לביתם ולנין שם ולמחר חוזרין בספינה ומפליגין וכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות עכ"ל והוא מתשובת הריב"ש והר"ן וסייעתם ואף דמשמע שכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות משמע דבמקום דליכא מנהג אין להקל היינו לדבר רשות או אפילו לדבר מצוה ולהפליג חוץ לתחום אבל תוך התחום ודאי דשרי אף דמבואר בסוגיא דש"ס דשבת פ' תולין דף קל"ט וכמ"ש ג"כ התו' פ"ק דשבת דף י"ט ע"א ד"ה אין מפליגין דאסור וכ"כ הרא"ש שם היינו בלא קניית שביתה בספינה בע"ש אבל ע"י קניית שביתה בע"ש ולדבר מצוה והוא תוך התחום מבואר להדיא מדברי הרא"ש בעירובין ריש פ' מי שהוציאו דשרי אף שהוא מכת האוסרין לילך לספינה בשבת ע"י קניית שביתה שהרי כתב שם וז"ל ויש שנוהגין שמתקנין סעודתן מע"ש ומדליקן בה נרות לקנות בה שביתה ואין בזה תועלת של כלום וכו' ולענין קנית שביתה להלך את כולה דסברי אינהו דאסור לא מהני מידי דמה קניית שביתה שייך בספינה מאחר שנוסעי' משם והולכת חוץ לתחום עכ"ל הרי להדיא מדבריו דתוך התחום שרי ע"י קניית שביתה וכ"ש לדבר מצוה וכן יש לפרש לשון קיצור פסקי הרא"ש דאפילו הדליק בה נרות מאתמול וקנה שביתה לא קאי אדלעיל בתוך התחום אלא אחוץ לתחום וק"ל והנה לא נעלם מאתי שבתשובת מהרי"ן לב ח"ג סי' ע"ג כתב דרך אחרת לפרש דברי הרא"ש דפ' מי שהוציאהו אבל המעיין היטב בדברי הרא"ש יראה שדבריו דחוקים להוציא דברי הרא"ש מפשטן אף גם שם סיים בתשובת מהר"י ן' לב עצמו וז"ל מ"ש לפרש בדברי הרא"ש במ"ש ויש נוהגין וכו' אני מסתפק וצריך אני לחזור ולעיין עכ"ל גם בתשובת מהרי"ן חביב סימן כ"ח כתב וז"ל כי בזמנינו זה כבר נתפשט המנהג להפליג בספינה בשבת ע"ש אף שראיתי שכתב במ"א סי' רמ"ח ס"ק י"א ועכ"פ כשיגיע ליבשה אסור לזוז מד' אמות כמ"ש ס"ס ת"ר עכ"ל היינו ביצא חוץ לתחום אבל בתוך התחום ודאי אין חשש איסור כמבואר שם בסימן ת"ר גם בתשובת חות יאיר סי' קי"ב פסק להלכה שמותר לישב בספינה בשבת ע"י קנית שביתה למנין וגם מותר לחזור כי התירו סופן משום תחלתן כדמצינו בש"ס גם חזרתו לביתו הוא ג"כ דבר מצוה משום כבוד שבת ושלום ביתו אף דשם בתשובה לא רצה להקל למעשה עד שיסכימו עמו עוד איזה מורים מ"מ כבר כתבתי דעת גדולים ראשונים והסכמת אחרונים להקל גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' קכ"ג ראיתי שחוכך מתחלה להחמיר לפי שהב"ח בסי' רמ"ח פסק להחמיר כדעת ר"י הנה יגעתי ולא מצאתי בדברי הב"ח שיחמיר בזה להלכה אף גם שם מסיק בתשובתו דיש להקל משום חולה קצת או משום איבה רופא שילך אצל מושל ע"ש וא"כ ה"ה הכא לצורך תפלה בעשרה כמ"ש שם בתשובת ח"י ע"ש וכתב בכ"ג בסימן רמ"א בשם תשובת משפט צדק ובשם מהר"א חסנן דאין להקל אלא א"כ שגם עכו"ם הולך בספינה דאז הולכת בשבילו ולא בשביל ישראל לבד וכן הסכמת גיסי הגאון בספרו אלי' זוטה ע"ש וכן הוריתי הלכה למעשה ונכון הוא כנ"ל הק' יעקב:

שאלה יח

בחדש תמוז תפ"ח ל' נשאלתי באחד שהי' לו מיחוש שאין בה סכנה גם אחותו היתה מעוברת בחדש התשיעי והי' להם יא"ר צייט בע"ש ואותו זמן הימים ארוכים ויוצאין מבה"כ בעוד היום גדול אי צריכין להשלים תעניתם עד הלילה או לא:

תשובה הא מלתא כבר מבואר בש"ע א"ח ס"ס רמ"ט בהגהות רמ"א דכל תענית יחיד לא ישלים וא"כ גם תענית יא"ר צייט בכלל אכן ראיתי בתשובת מהרש"ל שאלה ט' שכתב וז"ל יום שמתו בו אב ואם. אם משלימין בע"ש או לא תשובה כך נהגו רבותינו להשלים אכן קבלתי שאם התענית הראשון חל בע"ש אז המנהג שלא להשלים ונראה דיש טעם לקבלה זו דיום שמת בו אב ואם כנדר חשיב כמ"ש מהרי"ק אף דלא נהיגי כותיה להתענות אחר השבת אם חל בשב' (וכמבואר בא"ח סי' תקס"ח ע"ש) מ"מ ראיה ברורה כתב דהוי כנדר עכ"ל מהרש"ל ותמה אני תמי' קיימת על מהרש"ל דאדרבה במוצא הדין בתשובה מהרי"ק שורש ל"א מבואר להדיא דיום שמת בו אביו ואמו אינו חיוב מתורת נדר כי אם במפרש בו נדר ובלא"ה ליכא חיוב כלל להתענו' וכן מבואר בש"ס דשבועות דף כ' ע"א וע"ב ע"ש וכן מבואר בתשובת מהרי"ל סי' קע"ב אלא דמ"מ הוי דברים המותרין ונוהגין בהם איסור דהוי כמו נדר כמבואר שם בתשובת מהרי"ל וכן מבואר בי"ד סי' רי"ד דכל כה"ג הוי כמו נדר ואע"ג דקי"ל דכל נדר צריך שיוציא מפיו כמבואר שם בהל' נדרים סי' רי"ד מ"מ כיון שהעולם נהגו כן והוא ג"כ עושה מעשה ומתענ' חשיב כעקימת שפתיו ומ"מ מבואר שם בסי' רי"ד דוקא אם דעתו לנהוג כן כל ימיו אבל ודאי אמרינן אדעתיה דגברא רבה לא נדר וכדאי' בכתובו' פ' אע"פ גבי ר"ע ושבת ודאי דעדיף מגברא רבה וכדאי' בחולין דף קי"א מי עדיפת לי מנאי ומה"ט אם חל יאר צייט שלו בשבת אין מתענין בו גם אם חל בע"ש והתפללו הצבור שמחויב לכבד שבת בכניסתו א"צ להשלים כפסק הש"ע גם יש להביא ראיה מדברי הש"כ בי"ד סי' רי"ד שמתרץ שם דברי הש"ע שלא יסתרו אהדדי וכתב דוקא בחולה צריך התרה משום דלא אסיק אדעתיה שיחלה משא"כ בברית מילה וכה"ג אדעתא דהכי לא קבל עליו לעשות כן עכ"ל א"כ ה"ה י"ל לכבוד שבת ג"כ דינא הכי אך אם חל פעם אחת יאר צייט שלו בע"ש והשלים שהחמיר על עצמו חזינן דקבל עליו לעשות כן הוי כנדר וצריך להשלים בכל פעם גם הט"ז שם בא"ח סי' קמ"ט ס"ק ג' כתב דהמיקל בדבר לא הפסיד ע"ש גם בתשובת נחלת שבעה שאלה כ"ח השיג על מהרש"ל בדין זה אף שאין ראיותיו מוכרחים כ"כ מ"מ לדינא נ"ל כמ"ש ובתענית ספק דהוי כספק נפשות להקל שומעין מכ"ש בנדון זה במיחש חולי או מעוברת כמו בנדון שלפנינו אף אם השלי' פעם אחת א"צ להשלים רק מפירין הנדר לצורך שבת כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה יט

אשה אחת שהיא יראת ה' וחרדה במצותיה ליזהר בחלה ונדה והדלקת הנר בשבת ופעם אחת היתה טרודה מאד וקבלה עליה שבת ולא נטלה חלה ובאתה במר נפשה לשאול מה תקנתה בזה:

תשובה הנה סתמת שאלתך אי קבלה שבת עם הצבור שכולם קבלו עליהם שבת א"כ תו א"א להפריש חלה כדאית' בא"ח סי' רס"א ונותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומשייר כדאי' בי"ד סי' שכ"ג שכן הדין בחלת ח"ל אבל לא מהני לצוות להפריש חלה דדוקא להדליק הנר התירו כמבואר בא"ח סי' רס"א וסי' שע"ב אבל לא לענין הפרשה ותו דא"א להפריש ע"י עכו"ם דכתיב אתם גם אתם מה אתם בני ברית כדאי' בקדושין דף מ"א ע"ב ובגיטין דף כ"ב אף דאפשר לומ' בחלת ח"ל דרבנן לא גזרו ועיין ברמב"ם פ"ד מה' תרומת מ"מ כיון דאפשר לשייר ולהפריש פשיטא שאין להפריש על ידיהם ואי מיירי שאלתך שהיא לבדה קבלה עליה שבת ע"י הדלקת הנר וכמבוא' בא"ח סי' רס"ג סעיף יו"ד בהג"ה מ"מ הא מבואר בש"ע בא"ח סי' רי"א סעיף א' בהג"ה סעיף י"ז דמי שקבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לומר לישראל חבירו לעשו' לו מלאכה א"כ גם בנדון זה אפשר לצוות לאחר שיפריש החלה ולברך והיא תענה אמן וגם שלוחה כמותה (ואם עדיין הוא יום אפשר שהיא בעצמה תוכל לפרוש חלה עיין בט"ז וב"ח ס"ס ת"ר בשו"ת שלו) ואפשר דהיא עצמה תוכל לברך על הפרשת שלוחה כיון שהיא אינה יכולה להפריש בעצמה ע"כ צריכין לחלק הברכה והמצוה אכן משמעות האחרונים בי"ד סי' א' סעיף ז' משמע דאחר אין יכול לברך אם אינו עושה המצוה ע"ש עיין בא"ח סי' רל"ב במ"א ס"ק וי"ו וכל זה נ"ל פשוט הק' יעקב:

שאלה כ

אחד שהוא תותין דהיינו שאין לו חוש הריח כיצד יעשה לענין הבדלת בברכת בשמים:

תשובה הנה דין זה לכאורה א"צ לפנים כי פשוט וערוך הוא בש"ע א"ח ס"ס רצ"ז סעי' ה' שכתב שם וז"ל מי שאינו מריח ואינו מברך על הבשמים אא"כ נתכווין להוציא בני ביתו הקטנים או להוציא מי שאינו יודע לברך עכ"ל וכן סתם בעל הג"ה ולבוש אך ראיתי שדעת האחרונים דהיינו שני מגינים וגיסי הגאון בספרו א"ז שאין יכול להוציא הגדולים רק קטן וע"ש ול"נ עיקר כדעת הש"ע ולא מטעמו דהא עיקר דין זה לא הוזכר בש"ס וגדולי פוסקים ראשונים הרי"ף והרמב"ם ז"ל ודכוותיה רק הרא"ש והמרדכי בשם ר' אפרים כתבו דמי שאינו מריח אין יכול לברך אכן הב"י שם מביא בשם אורחת חיים די"א אע"פ שאינה נהנה מהריח שאין לו חוש הריח מברך דאע"פ שאינו מרגיש בהריח הנאה יש לו שמחזיק ראשו וגופו עכ"ל וכן מסתבר דהא אמרינן בפ' כיצד מברכין דף מ"ג ע"ב אמר רב חמא בר טוביה א"ר מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנה ואין הגוף נהנה הוי אומר זה הריח ע"כ הרי דאין נפקותא במה שאין הגוף נהנה ממנו א"כ אף שגופו אין לו חוש הריח מ"מ הנשמה נהנה ממנו אלא שמהגוף חסר א' מה' חושים וכן שמעתי מרופא דמי שאין לו חוש הריח בא מאיזה טמטום במוח וכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפו א"כ כיון שנשמת הרוח שבחוטם נהנה ממנו יכול לברך ועפ"ז נסתלק ג"כ מה שהקשה לי חכם א' דהאיך קאמ' הש"ס איזה דבר שהנשמה נהנה ואין הגוף נהנה הא אפי' ישנן כמה בני אדם שיש להם הנאה מריח טוב כמו מאכילה ומה"ט יש מחמירין שלא להריח ביה"כ במה דעביד לריחא אלא ודאי דהש"ס ה"ק אפי' מי שאין לו חוש הריח יברך כיון שהנשמה נהנה ממנו וזש"ה כל הנשמה תהלל יה כלומר כל דייקא אפי' מי שאין לו חוש הריח כלל ואף שחקרתי אצל איזה חכמי רופאים ואמרו שבספריהם ספרי רפואות מבואר דמי שאין לו חוש הריח אין לו הנאת של כלום מ"מ כיון שעיק' ספריהם הוא מחכמת א"ה ארסטו וחביריו אין לסמוך על דבריהם לדינא כמ"ש היפ"מ בברכות פ"ט דף ע"א ע"ב ובתשובת ח"י סי' רי"ט ע"ש שכתבו מה"ט אפי' קדוש החדש אין ללמוד רק חשבון א' י"ב תשל"ג וכדומה לפי שהרמב"ם עצמו בפרק י"ז מהלכות קדוש החדש מעיד שם שהכל הוא מספרי חכמי יון אבל הספרים מחכמי ישראל לא הגיעו אלינו עכ"ל אף שהרמב"ם ושאר גדולי חקרי לב למדו קדוש החדש ועשאו חיבורים ע"ז מ"מ כמה גדולים שהיו בזמנינו מנעו ולא למדו כלל ושב ואל תעש' עדיף דכתיב כי הוא חכמתכם מכלל דאינהו לא ידעו הדבר על בוריו ואיך נלמד מספריהם וכן עיקר דבריהם בנוים שהעולם הוא ככדור נגד משמעות סוגיא דש"ס דידן רפ"ב דחגיגה דקאמר אידי ואידי חד שיעורא הוא וכמבואר בדברי הרא"ם פרשת ואתחנן וביפ"ת בראשית פ"ח דף נ"ב ובדרשות הראנ"ח ריש פ' בראשית ובספר ברית שלום שם ועיין בחדושינו בחגיגה ע"ש לכן נ"ל דמה"ט הכריע הב"י בש"ע דעכ"פ יש לסמוך על דברי פוסקים אלו ולברך אם דעתו להוציא אחר וכן נ"ל הקטן יעקב:

שאלה כא

הנה באתי בשאלתי על מה סומכין העולם שהשמש קורא הקרואי' על הסעוד' בשבת מתוך הכתב הא בש"ע סי' ש"ז סעי' י"ב אוס' לקרות מתוך הכתב את אורחיו וכן פסק גיסו דמר בספרו א"ז ס"ק י"ד וכתב וז"ל מה שנוהגין שהשמש קורא מתוך הכתב איסור גמור הוא ובאמת נתפשט ההיתר בלי פקפוק ולא ידעתי טעם הדבר ע"כ יברר אדוני אמתת הדבר בזה הנראה לו:

תשובה הנה הקשת לשאול דבר שכבר נבוכו בו גדולי האחרוני' הב"ח שם בסי' ש"ז כתב להדיא לאיסור בזה וכ"כ בשיורי כ"ג לא"ח שם ואחריהם נמשך גיסי הגאון זצ"ל בספרו א"ז אכן ראיתי במ"א סי' ש"ז ס"ק ט"ז כתב וז"ל ואני אומר מנהג של ישראל תורה היא דהא חשבונות של מצוה שרי כמ"ש סי' ש"ו ס"ו ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה כ"ש כאן דהיא גופה גזרה אטו שטרי הדיוטת דשרי בשל מצות עכ"ל ואחריו נמשך בספר הלכה ברורה ולכאורה דבריו נכונים לישב המנהג דהא שטרי הדיוטות גופא אינן אסורי' אלא משום ממצוא חפציך כפירש"י וסייעתו אפ"ה קי"ל חשבונות של מצוה דהוי חפצי שמים מותר מכ"ש בזה ולדעת הרמב"ם דשטרי הדיוטות אסו' משום גזירות מחיקה כמבואר בדבריו פ' כ"ג מה' שבת ג"כ אין איסור דלדעתו מותר לקרות באגרת שלום ה"ה בזה וכ"כ הט"ז שם בסי' ש"ז ס"ק י"א ליישב המנהג אליבא דהרמב"ם ע"ש אכן כד עיינתי ראיתי שעדיין אינו מיושב המנהג שנוהגין לעשות בכל הסעודות אפי' סעודת הרשות ותו קשה לי לפי דעת המ"א קשה למה טרח הש"ס דשבת דף קמ"ט ע"א בהא דפליגי בטעמי דמתני' שלא ימנה את אורחיו מתוך הכתב רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר גזירה משום שטרי הדיוטות ומקשה הש"ס מאי בנייהו איכא בנייהו דכתב אכותל ומדלי ומקשה הש"ס שם ומדחיק לאוקמי בכמה אוקימתא עד שהוצר' הש"ס לומר דרבא כתנאי ע"ש ואם אית' הא איכא בנייהו ברווחא בלי קושיא כלל דהא מאן דחייש שמא ימחוק אסור אפי' לדבר מצוה כמו דאמרינן לא יקרא לאור הנר שמא יטה והתם אפי' לדבר מצוה אסור דהא קאמ' לא יקרא בספ' ואפי' תינוקות של בית רבן דהיא מצוה גדולה שעל הבל פיהם העולם עומד אפ"ה אסור אי לא משום דאימת רבן עליהם ושם בש"ס דף קמ"ט משמע דשמא ימחוק חמיר כמו שמא יטה דאל"כ לא מקשה הש"ש שם מידי מהא דקאמר רבא אפי' גבוה שתי קומות אלא ודאי דשווים הם וא"כ לטעם דשמא ימחוק אפי' לדבר מצוה אסור משא"כ לטעם דשמא יקרא בשטרי הדיוטות שרי לדבר מצוה כדעת מ"א וא"כ איכא בנייהו טובא אלא ודאי צ"ל דאפי' למ"ד גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות אפ"ה אסור לדעתו לקרות הקרואים אפי' לדבר מצוה מתוך הכתב כיון שאפשר לעשות המצוה לקרותם שלא מתוך הכתב גם לדעת הט"ז אינו מיושב המנהג רק לדעת הרמב"ם ולא לדעת רש"י ורוב הפוסקים דלא ס"ל טעם זה ע"ש בב"י ומ"מ כדי שלא להוציאך חלק נ"ל ישוב המנהג כפשוטו דעל קריאת השמש מתוך הכתב לא גזרו חכמים מעולם רק על בעל הבית קאמר וכ"כ בתשובת הב"ח סי' קכ"ז ע"ש דלא ימנה את אורחיו וכפי' רש"י שם משא"כ על השמש מעיקרא לא גזרו אפי' לסעודת הרשות והטעם נ"ל דיש לחוש לחורבה ותקלה וכדאי' בש"ס דגיטין דף נ"ה ע"ב אקמצא ובר קמצא חרב ירושלים לכך התירו לקרוא המזומן מתוך הכתב כדי שלא יטעה כנ"ל וכדאמרינן עת לעשות לה' הפרו תורתך משום שלום כן נ"ל טעם הגון ונכון ליישב המנהג הק' יעקב:

שאלה כב

בקצב א' שנשאר לו הרבה בשר בע"ש מה שנשחטו לו ביום ד' אחר חצות היום וביום השבת אחר חצות נאסר הבשר לבישול אלא בהודח תוך ג' ימים אי שרי ליה לומר לנכרי. שישפוך עליו מים לשרות בו בשר זו שלא נאסר או לא:

תשובה עיקר מטרין דין זה לא מצאתי בדברי ראשונים כלל וכמדומה שראיתי מרבותי נוחי נפש שהתירו לעשות כן ע"י עכו"ם כיון שאין כאן מלאכה גמורה מותר ע"י שבות אמירה לעכו"ם במקום פסידא וכן נהגתי להורות אך עכשיו מצאתי ראיתי במ"א סי' שכ"א ס"ק דין שפסק שם להחמיר ולאסור אפי' ע"י עכו"ם דלא הוי פסידא כיון דאפשר לאכלו צלי עכ"ל ולע"ד הוא חומרא יתירה דהא המ"א עצמו כתב בסי' שכ"ג ס"ק י"ד דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת כיון דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עכ"ל וא"כ הכא דהוי רק חומרת הגאונים ג"כ לא הוי כמתקן וכמבואר בי"ד סי' סט' דמה"ט מקילין בהרבה דברים בבשר ששהה שלשה ימים בלא מליחה כיון שהוא רק חומרת הגאונים ומ"ש דלא הוי פסידא כיון דאפשר לאכלו צלי אדרבה מטעם זה נראה להתיר ע"י עכו"ם דהא להדיא כתב הטא"ח ס"ס תכ"ט וז"ל סכין שנתקלקל אם יוכל לחתוך בה ע"י הדחק יכול להשחיזה אפי' במשחזת אבל אם אינו יכול לחתוך בה ע"י הדח' אסור להשחיזה דה"ל מתקן עכ"ל וא"כ הכא דאפשר לאכלו ברווחה ע"י צלי פשיטא דלא הוי כמתקן ומותר ע"י אמירה לעכו"ם שהוא שבות וכ"ש היכא שיש חשש איסו' כמבואר בי"ד סי' ס"ט ובספרי מנחת יעקב כלל ז' דאסור לשהות בשר בלי הדחה ג' ימים דחיישינן שמא ישכח ומבשל כן יש לחוש כאן דאתי לבשולי במוצאי שבת גם בספר פרי חדש לא"ח ס"ס ת"ק פסק מה"ט דמותר הישראל לשרות בי"ט מה"ט ובשבת ע"י עכו"ם נ"ל פשוט דאין להחמי' כלל וכ"כ גיסי בספרו א"ז בשם מוח"ז אך שמסיק להתיר אף ע"י ישראל ול"נ כמ"ש המ"א בסי' ש"ז ע"ש ועיין בא"ח סי' ש"ז והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהן ובפרטות בנדון של השאלה שלפנינו נראה דגם המ"א אינו מחמי' דדוקא בנעשה כן ליחיד בביתו שנשאר לו דבר מה בלי הדחה ומליחה בזה מחמיר כיון דליכא פסידא שיכול לאכלו צלי משא"כ בקצב חנווני שנשאר לו בשר הרבה שאם ישהה ג' ימים בלא מליחה צריך לזלזל במכירה כיון שהקונה אינו יכול לאכול מבושל כרצונו ודאי פסידא גמור יחשב לכן נ"ל דע"י עכו"ם בכל ענין מותר וכמ"ש והרוצה להחמיר לעצמו עכ"פ יש להתיר ע"י שבות דשבות שיאמר לעכו"ם שיצוה לעכו"ם אחר לעשות כן וכמבואר בתשובת ח"י סי' מ"ד והובא ג"כ בתשובתו חלק שני סי' מ"ב ע"ש כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה כג

הא דאיתא בא"ח סי' ס"ו דאגרת שלומים שהביאם בשבת שמותר לקרות בו לפי שאין יודעין מה כתב בו ואולי יש בו צורך הגוף ע"כ וקשה הא תינח שיקרא בו המקבלו אבל הכותב שיודע בעצמו שאין שום צורך באגרת שלו ויגיע בשבת לחבירו יהא אסור לכתבו גם ילמדנו רבינו על מה סומכין העולם במדינה זו רבי' וגם שלמי' שקורין בשבת בכתביהם שנדפסו חדושיהם מסיפורי מלחמות וכיוצא בהם שקורין בל"א נייא צייטונג והלא אסור לקרות בשבת בסיפורי מלחמות כמבואר שם בא"ח.

תשובה על מה שמתמיה על הכותב שהוא הגורם שחבירו יקרא בשבת נ"ל פשוט דגרמא כזו אין חשש אסור כלל בשבת באיסורי דרבנן וגדולה מזו מצינו בש"ס ספ"ב דב"ק דף כ"ו ע"ב דאמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות ובא אחר וסלקן אפי' קדם הוא וסלקן פטור מ"ט בעידנא דשדא פסוקי מפסיק גרי' ומבואר שם בש"ס דלענין שבת אפי' מלאכה דאורייתא קי"ל הכי וכה"ג מבואר בסנהדרין דף ע"ז ע"ב לענין רציחה החמורה א"כ ה"נ בשעה שכותב לא עבד איסור כלל ואין זה אפי' גרמא כלל דמי יימר שבא לידי קריאה בשבת דאולי יתעכב בדרך או המקבלו לא יקרא בו מחמת איזה סיבה וכאשר באמת איזה אנשים מונעים לקרות ולפתוח הכתבים בשבת כלל הדבר לא ידעתי שום חשש איסור על הכותב וע"ד קריאת הנייאציי עונג בשבת אפשר לומר שסוברין דהא דפסק דאסור לקרות בספרי מלחמות היינו מלחמות הקודמין הישנים שאין בהם צורך לקרות בהם עכשיו אבל בתוך כתב התחדשות שנדפסי' מקראות של זמני' הללו שיש בהם כמה צורכי בני אדם לידע באיזה מדינה שהוא מלחמה או שאר מקראו' רעות ח"ו ואולי אפשר להציל איזה דבר ע"י איזה פעולה וכיוצא בזה נ"ל דליכא בזה אסור קריאה משום שטרי הדיוטות כנ"ל הק' יעקב:

שאלה כד

אי מותר להטיל גורל בשב' על הקדי' אף שלא נעלם מאתי שבספר מ"א בא"חס"ס שכ"ג כתב וז"ל אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לס"ת שרי דהא הרבה פוסקים ס"ל ביה"כ היו מטילין גורל מי זורק עכ"ל וגברא קא חזינא וראי' לא חזינא דאמרינן בהוריות דף י"ב וביומא דף ל"ב ע"ב דכל עבודת יה"כ אינן כשרות אלא כה"ג וא"כ פייס זו למה גם יבאר לי אדוני מ"ש המ"א בא"ח סי' קל"ב בשם הגאון מהרי"מן דאם עלו שנים בשוה שצריכין כולם לעשות גורל חדש אם יש לסמוך או לא:

תשובה הנה בוודאי כן הוא כדאי' שם בש"ס להדיא וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' עבודת יה"כ וע"ש אכן בכ"מ כתב שם וז"ל אבל הגאונים בפיוטיהם הזכירו פייס ביה"כ לכן כתב הרמב"ן דהיו פייסות ביה"כ א' לתרומת הדשן והשני מדשן מזבח הפנימי וכו' ע"ש ואפשר שלזה כיון המ"א שם אבל באמת תמה אני על המ"א דלמה הוצרך לזה דהרי בלא"ה עשו גורלות ביה"כ דהיינו גורל שני שעירים כדאי' בפ"ג דיומא וכמבואר ברמב"ם פ"ג מהל' עבודת יה"כ ע"ש ואף אי נימא דאין למוד משם דגזירת הכתוב הוא כמו שעושין שאר עבודת ביה"כ וא"כ גם משאר הפייסות אין ראי' אבל בלא"ה יש להבא ראי' משאר כל הפייסות שהיו עושין בשבת כמבואר להדיא בפ"ב דיומא ד' כ"ו וכן מבוא' ברמב"ם פ"ד מהל' מעשה הקרבנות וע"ש וגם אף אותן גורלות שעושין מתוך הספר אפשר דלא דמי לגורל שבש"ס דדמי טפי לקוביא ואפשר דשרי בכל ענין ולדינא נ"ל פשוט דאין איסור בגורל על הקדיש או לעלות לתורה כיון שהוא חפץ דמצוה וכן משמע בתשובת צ"צ סי' כ"ו והיינו דווקא מה שהוא צורך היום אבל לגורל על הקדיש של מוצאי שבת ודאי דאסור כדאי' בש"ס פ' השואל אבל לא מנות דחול בי"ט ע"ש ועו' מה שפסק במ"א בא"ח סי' קצ"ב בשם הגאון מהר"ר מן דאם עלה הגורל לשנים בשוה שצריך כולם לעשות גורל מחדש ומביא ראי' לדבריו מפ"ב דיומא אם היו שניהם שווין אומר להם הצביעו וע"ש הנה ראיתי בהלכה ברורה שם שהשיג על ראי' זו ע"ש ותחלת דבריו הם שלא בהשגחה שהבין דמירי שם אם הצביעו בשוה וכו' וע"ש ולא דק כי ארצין שניה' בשוה קאי ע"ש בש"ס אכן בדבר זה שפיר השיג עליו דמש"ה עושין כן כי בשנים לא שייך לומר הצביעו וכ"כ להדיא בתי"ט דפ"ב דיומא וז"ל לפי שא"א לעשות הפייס באצבעות בין שנים לכך צריכו פייס בין כולם ע"ש ובלא"ה נ"ל משם כיון דמתחלה נעשה הדבר ע"י המרוצה מי שרץ תחלה ולא עלתה בידם לכך חזרו להטיל גורל בין כולם כי בעבודה א' לא ידחו קצתם ע"י המרוצ' וקצתם ע"י גורל האצבע וכיון שבאו לידי גורל הצביע עושה כן לכולם משא"כ ע"י גורל האותיות כיון שאלו כבר נדחו ע"י גורל זו למה לנו להפיל עליהם גורל שנית די בגורל זו בין שנים כיון שהכל נעשו ע"י גורל כזו משא"כ התם כיון דבאים להטיל גורל טוב לעשות ע"י גורל א' לכולם וכן משמעות לשון רש"י רפ"ב דיומא וכן נ"ל עיקר הק' יעקב:

שאלה כה

בישוב א' נולד בן בשבת ואין להביא שם מוהל ממקום אחר להמול מחמת שעת חירום ואין שם באותו ישוב מוהל שמל פעם אחרת רק א' ראה כמה פעמי' ממוהלים אחרים היאך מלו כדי שיוכל למול גם הוא אם מותר למול פעם ראשון בשבת כיון דליכא מוהל אחר:

תשובה עיקרא דהא מלתא הוא מהמרדכי סוף פ' כיסוי הדם הובא בב"י בטא"ח סי' של"א ובי"ד סי' רס"ו ומקור דהאי דינא מהא דאי' בש"ס דביצה דף ל"ד בעוף שנדרס מה לשחטו בי"ט והא איבעי' דלא איפשטא וחשש להחמיר אכן באמת דעת רוב הפוסקים להקל בעוף הנדרס ופסק הש"ע בא"ח סי' תצ"ח וכבר עמד על קושיא זו בתשובת ח"י סי' קנ"ז וקנ"ח וע"ש ובתשובתי חלק א' סי' כ"ג וע"ש שחלקתי בכמה חלוקים מ"מ נ"ל דינא דהיכא דאין כאן מוהל אחר דמותר למול מי שרוצה למול ואומר שיודע בעצמו שיכול למול כדי שלא לדחות מצות מילה בזמנו דממ"נ אין כאן איסור דאורייתא דאם מל כהוגן פשיטא דשפיר עביד ואם לא ימול כהוגן הוי חובל ומקלקל בחבורה דפטור ועיין בפ' האורג ושם בתשובת ח"י וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' שבת ואף דיש פוסקי' ס"ל דחובל ומקלקל בחבורה חייב כמ"ש בתשובת ת"ה מידי ספקא וספק ספיקא לא נפקא אי הלכה כמ"ד חיישינן לקלקול ואת"ל חיישינן לקלקול כמו בעוף הנדרס מ"מ שמא הלכה כר"י נגד ריש לקיש וכדעת הרמב"ם שמקלקל בחבורה פטור אבל אסור דרבנן כמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' שבת ובמקום מצוה לא גזרו רבנן ועוד נ"ל דאפילו אם נחוש לחומרא בעוף הנדרס מ"מ באדם לא חיישינן שיקלקל בידים ומה"ט אמרינן אדם מועד לעולם כיון שהוא בר דעת יודע לשמור שלא יקלקל ואם אומר שרוצה למול ויודע למול תו ליכא למיחש למידי וכן דעת נותנת דא"כ היאך מניחין לאדם למול בפעם ראשון הוא ספק נפשות אפי' קי"ל דדוחה שבת ש"מ דחמיר משבת והאיך מניחין אותו למול בפעם ראשון הא איכא למיחש לספק נפשות שיעשה כרות שפכה אלא ודאי דלא חיישינן להכי כל שאומר אדם ואומד בנפשו שיוכל ויודע למול תו לא חיישינן שיקלקל ומלתא דלא שכיחי לא גזרו ביה רבנן וכן יש קצת ראיה מדברי הטי"ד סי' רס"ו וז"ל אם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר שיודע למול עכ"ל משמע דהכל בידיעה תליא מלתא אף שלא מל פעם אחת אכן היכא דאיכ' מוהל אחר מומחה ודאי דאין להקל נגד פסק הש"ע ואין מניחין למול אותו ע"י מוהל שלא מל מקודם מ"מ בשעת הדחק דאין כאן מוהל אחר אין להחמיר כלל לדחות מצות מילה מזמנה כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה כו

אם יש היתר ברור לטלטל בשבת מה שקורין בל"א זאגי"ר שמורה על השעות כי ראיתי רבים מקילין בדבר:

תשובה באמת חדושים מקרוב באו ומקילין בדבר זה בפרהסיא לפי שראו שגדול א' התיר הדבר ועשה כן למעשה בפני כל ומקלו יגיד לו ולע"ד אין היתר זה ברור פשיטא אם הוא זאגי"ר שמשמיע קול דהוי תשמישו לאיסור פשיטא שאסור בטלטול והם קורין אותו שלאג אויער ואפי' אותם שאינם משמיעין קול על השעות מ"מ יש לגזור אטו אינך שמשמיעין קול עוד דגם אלו ע"י הלוכי במשקולות וגלגלים ג"כ יש בו השמעת קול קצת גם בתשובת דבר שמואל סי' של"ד כתב וז"ל על טלטול כלי השעות אע"פ שאין דרך איסור ברור מן התלמוד ולא מקדמוני פוסקים כבר פשוט המנהג לאסור כדכתב הרב מהר"מא בהג"ה לש"ע טא"ח סי' ש"ח סעי' נ"א יש מי שנתן טעם משום איסור מדידה בשבת ואפשר שנגעו בה מפני גזירת כלי הריגולי של מתכת המקשקש השעות וכו' כדאי' בש"ע סי' של"ח סעיף ג' עכ"ל ע"ש עוד נ"ל טעם לאסור דהוי כמוקצה מחמת חסרון כיס כמבואר בא"ח ריש סי' ש"ח וע"ש בב"י מ"ש בשם הרמב"ם ע"ש ודוק כנ"ל הק' יעקב:

שאלה כז

אשה אחת נטלה חלתה בע"ש וזרקה לתוך התנור והחלה נפלה תוך התבשיל לקדרה והיא לא ידעה מזה אך ורק בליל שבת כאשר עירה התבשיל לתוך הקערה ראתה שחלתה בתוך התבשיל ולא הי' בקדרה ס' לבטל אם יש תקנה להתי' התבשיל:

תשובה הנה לפום רהיטא הי' נראה לאסור התבשיל ע"פ מה דאיתא בש"ע סימן שכ"ג סעיף א' בהג"ה וז"ל ויש חולקין וסבירא להו דאוסרת התערובת עד מאה ואחד אם הוא במינה ושלא במינה עד ואם חזרה ונתערבה בעיסה ואין קא' לבטלה אם לא אכל את העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו הנדר עכ"ל והוא מתשובת מיימון סוף הל' זרעים והט"ז שם ס"ק ג' האריך להשיג על זה שכתב להתיר הנדר ופסק דאין לו היתר כלל ע"ש גם לכאורה לשון רמ"א שם משמע קצת דדוקא בתערובת מין במינו מהני היתר זה משא"כ אם נתערבה החלה בשאינו מינו דבעינן ס' לא מהני להתיר הנדר דאם מתיר הנדר א"כ נתערב טבל באינו מינו למפרע ואוסר בנ"ט ונאסר התבשיל מטבל כן הי' נראה לכאורה אכן כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שכל זה אינו דמה שהשיג הט"ז על דין זה כל דבריו אינם מוכרחים כלל וכמו שהשיג עליו ג"כ הש"כ בספרו נה"כ שם גם בתשובת בית יעקב סימן ק"י האריך להשיג על ט"ז בזה וכדאי הוא הגהות מיימון והאחרונים לסמוך עליהם בזה באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה כחלה בזמן הזה וכמ"ש בש"כ סימן שכ"ג ס"ק ט"ז וע"ש וכ"ש היכא דאיכא רוב היתר גם הט"ז שם מסיק להקל אפילו מין בשאינו מינו ולזה נוטה דעת הש"כ שם גם בתשובת בית יעקב שם והוי חרטה גמורה ע"י התערובת אע"ג דהוי נולד וכפסק רמ"א בי"ד סימן רכ"ח סעיף י"ג בהג"ה וע"ש גם אין מקום לומר דעד כאן לא היקל רמ"א ע"י היתר הנדר היינו בנתערב במינו אבל שלא במינו אף שמתיר הנדר מ"מ נתערב טבל בתבשיל זה אינו כיון דקי"ל חלה בזמן הזה אוכל ואח"כ מפריש שא"צ להפריש המוקף כדאיתא שם בסימן שכ"ג א"כ אם אח"כ אוכל בצד זה ונותן עיניו לשייר בצד אחר כוונתו לפטור ג"כ אותו חלה שנפלה לתבשיל להוציא מידי טבל אפי' הטעם שיצא ממנה כדאי' להדיא בי"ד סי' שכ"ד סעיף י"ב בהג"ה ע"ש וכן הוא בתשובת מהרי"ו סימן מ"ח ויותר נ"ל דאף אם איכא ס' לבטל תחלה כיון דאפשר להתיר הנדר הוי כדבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטל ואע"ג דאית' בפ' הנודר מן הירק דגבי תרומה כיון דלא הוי מצוה לאיתשולו עליה ולא בא מעצמו מכח זמן לא הוי דשיל"מ וכמ"ש בספרי מנחת יעקב כלל לט' ס"ק ח' מ"מ כיון דמפירין נדרים שהם לצורך שבת כדאיתא בא"ח סי' שמ"א א"כ משום כבוד וצורך שבת להתיר המאכל לאכול בלי שום ביטול הוי כדבר שיש לו מתירין ואין לו תקנה בביטול רק ע"י התרת חכם לאכול בצד זה וליתן עיניו במה שמשייר לפטור את הטבל ומה שנתערב וצריך לשייר מה יותר כדי שיהא שריים ניכרים ומ"ש רמ"א הדין במין במינו הוא לאו דווקא דכ"ש אינו מינו דלא חמיר כ"כ דהא סגי בס' וק"ל כנ"ל הק' יעקב:

שאלה כח

מהרב המופלא מהר"ר שלמה אב"ד דק"ק ראטרדם וז"ל הנה טרם אחלה לדבר אודה את ה' ובתוך רבים אהללנו לאמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר לא השבית לנו גואל להאיר לנו דברי ספקתינו ובימיו תורה לישראל אשרי הדור אשר הוא שרוי בתוכו בכל מקום הלכה כמותו ומטיבותא דמר אמינא לחלוק לי כבוד להשיבני על דברי ולא להשיב ריקם ועתה אפריש שיחתי הנה זה לי עשר שנים שנתקבלתי למז"ט בק"ק ראטרדם והוא מערי הפרזי שאינו מוקף חומה או מחיצה או גדר אמנם המים להם חומה מקיפין מסביב נהר מא"ז ונהר ראט"י ומיום הוסדה ונתישבה הק"ק נהגו היתר לטלטל בכל העיר ברחובות ובשוקים מקצה אל קצה כאלו מוקף חומה ממש וכל הרבני' והגדולי' שם ראו ולא מיחו בדבר ושתיקה כהודאה דמיא ע"כ גם אני שתקתי והנחתי להם מנהגם ובפרטות שהייתי מקודם אב"ד בק"ק האג שהוא ג"כ מערי הפרזי והמים להם חומה ומטלטלין בכל העיר ושאלתי להם מאין יצא להם היתר זה והראו לי היתר בכתב מפורש משלשה גדולי הוראה האחד יצחק אבוהב וחכם יעקב ששפורט וחכם שלמה די אלווערי שהיו חכמי ק"ק אמשטרדם והסכימו כולם להתיר הטלטול כאשר הוא חתים בחתימות ידיהם גם אמרו לי שגם החכם השלם הגאון חכם צבי הסכים להתיר כאשר נדפס בתשובתו סי' ה' שכתב וז"ל עיר האג שאין להם חומה רק חריץ עמוק יותר מיו"ד טפחים ורחב יותר מד' טפחים דמותר לטלטל בכל העיר עכ"ל לכך לא מחיתי ג"כ בראטרדם כיון שיש להם על מה שיסמכו כי העיר האג וראטרדם שניהם שווין בענין המים להם לחומה והנחתי להם מנהגם גם בתשובת אמונת שמואל סימן מ' כתב ג"כ דהחריץ בתוך המים הוי כמוקף חומה איברא לפני איזה חדשים מקרוב עלתה במחשבתי לאמר מה לך נרדם קום קרא מה דאיתא בא"ח סימן שמ"ג במגן דוד בתשובתו לעיר שטימניץ שאסר להם הטלטול בכל שבתות השנה אף שלא בשעת הקרירות והצריך להם כפרה וסליחה על מה שכבר עברו וטלטלו גם המ"א אף שמיקל קצת בדבר להתיר באותן שבתות שלא נקרשו המים אבל מ"מ בעת הקרישה אוסר ומתירא אני מגודל איסור שבת ואמרתי אלך לדרוש את ה' לפני מעלתו כאשר ישאל לאיש בדבר אלהים כי כל רז לא אניס ליה וכבר כתבתי שאלה למכ"ת ולא קבלתי תשובתו הרמה וצער לי מאד בתוחלת ממשכה מחלת לב ומפני פחד שפחדתי מכח המים להם חומה חימה כתב ה"ה שני גדולי ישראל שנפשט חיבורים שני מגינים בכן שלחתי שאלה זו להגאון מוהר"ר יחזקאל אב"ד דק"ק המבורג ושני הק"ק והשיב לי מיד לאסור בעת שנקרשין המים וכתב ואלו היו תחת ממשלתו הי' מכריז קול תרועה לאיסור בעת שהמים נקרשין ובשאר שבתות השנה דעתו להתיר כהמ"א בתנאי כפול שיסכי' עוד אחד מבעלי הוראה בכן בקשתי פרוסה לפני אדוני עטרת תפארת הדור להשיבני בתשובה שלימה כי הלכה כמותו בכל מקום ועליו אסמוך ראשי ורובי למעשה נא אל תשיבנו ריקם כד' הקטן שלמה בא"א מהר"ר מרדכי ז"ל מליסא חונה פה ראטרדם קהל אשכנזים יע"ש:

תוכן העניינים

שות שבות יעקב חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה