שות שבות יעקב חלק ג· רבי יעקב ריישר
חלק חושן משפט [קלט-קפב]
שאלה קלט
מי שתבע לחבירו וידוע לדיינים שיש בו דחייה ורמאות מבואר בש"ע וח"מ סימן ה' סעיף ב' בהג"ה דמותר לקבול עליו בניסן ותשרי אפילו בחול המועד עצמו כמ"ש הסמ"ע סימן ה' ס"ק ו' יע"ש וכיון שהנתבע דוחה לתובע ויש בו רמאות דמותר לקבול עליו במועד וכשבאו לדין הנתבע חוזר ותובע לתובע בענין אחר וכבר אמרו חז"ל נזקקין לתובע תחלה וקאמר התובע שיזקק לו תחלה ואחר המועד ישיב לו טענותיו וכיון שהוא אינו מוחזק לדחיה ורמאות ושאל השואל מה דינם:
תשובה טרם שאשיב לשואל דבר זה צריך אני לבאר דברי הסמ"ע לפי שראיתי במ"א לא"ח בסימן תקל"ט שהשיג על הסמ"ע וז"ל הסמ"ע בסימן ה' ס"ק ו' כתב וי"א דאין לקבול בבה"כ בניסן עיין בא"ח בש"ע ס"ס תקנ"ח שסתם המחבר וכתב דמותר לקבול בשביל חובותיו בח"ה והוא ג"כ מהמרדכי ולא כתב עליו מור"ם מידי וצ"ל דהתם מיירי בענין דמותר לקבול בניסן כגון שהיה הבעל דין מבני עיר ובא ללמדינו שם דאין למנוע מלקבול משום איסור מועד עכ"ל הסמ"ע וכתב הא"ח בסימן תקל"ט סעיף ג' בש"ע בהגהת רמ"א שם וכן מותר לקבול במשפט בשביל חובותיו המותרין לתבוע וכתב שם המ"א וז"ל הקשה הסמ"ע סימן ה' הא אין קובעין זמן בניסן ותשרי ע"ש ולא עיין במרדכי דמוכח דאיירי במשפט עכו"ם מותר לקבול שמעתי ועיקר עכ"ל ולע"ד אין זה עיקר כלל דקושית הסמ"ע אינו כלל על סימן תקל"ט דגם הסמ"ע ידע שיש לחלק דהתם קאי אמשפט העכו"ם רק קושיתו הוא על סי' תקמ"ה דשם כתב סתם מותר לקבול בשביל חובותיו בח"ה מדכתב סתם לקבול בח"ה משמע אפילו בב"ד ישראל מיירי שקובל על ישראל חבירו והכי מקשה הסמ"ע שפיר ע"כ צ"ל דמיירו בענין דמותר לקבול וק"ל ועל עיקר השאלה הי' נ"ל לדמות למה שפסק בח"מ סימן ו' דאין הדיינים נזקקין לדון על פחות מש"פ ואם הזקקו לפחו' מש"פ גומרין אף לפחות מש"פ והוא מש"ס דב"מ ופירש"י אם כשהנתבע תובע אחר גמר דין תובע להתובע לו טענה שהוא פחות מש"פ והטעם בחדדין מקרי דהא אם יזכה הנתבע בתביעתו ינכה אותו להתובע במה שתבע ממנו וכ"פ רש"י והר"מ עכ"ל הסמ"ע ואע"ג דהסמ"ע פסק כדעת הרא"ש דאין נזקקין כלל לפחות מש"פ אף שכבר התחילו בפרוטה וכ"כ בא"ח דף ע"ד שם עיקר כדעת רמ"א מ"מ בנדון זה יש להקל בימי ניסן ותשרי כיון שכבר התחילו לדון אבל במועד היכא דליכא חשש לדחיה ורמאות צריך להמתין בתביעתו לתובע משום כבוד החג עד אחר החג הק' יעקב:
שאלה קמ
מלמד שכעס על תלמודו והכה אותו בשביל למודו עד שחבל בו אם חייב בד' דברים או פטור:
תשובה הנה נראה פשוט דפטור מכולם כדאיתא להדיא בפ' אלו הן הגולין מי"ג מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד עכ"ל הרי להדיא דפטור כיון דמצוה קעביד ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דהיינו פטור מגלות אבל חייב בד' דברים וגלות פטור מגזרת הכתוב ואל תתמה על זה דאם מעונש מיתה וגלות פטור וכ"ש מד' דברים זה אינו דהרי כן מצינו כמה פעמים בש"ס דב"ק פ' כיצד הרגל דף כ"ו ע"ב ובפ' המניח דף ל"ב יע"ש דאע"ג דפטור מגלות חייב בד' דברים יע"ש ברם מצדו תברא כיון דמבואר שם בש"ס דאלו פטורים משום דמצוה קעביד כדאיתא שם במכות דף ח' ע"א וע"ב א"כ מה"ט יש לפטור מכולם כיון דעסק במצוה וכדאמרינן גבי רץ בע"ש בין השמשות דפטור כיון דרץ ברשות דמצוה וכ"ש כאן זאת ועוד אחרת דהא הני תלתא מדמה הש"ס להדדי ובשליח ב"ד פטור אפילו אם הזיקו כמבואר בח"מ בב"י ס"ס ח' והובא בהג"ה ש"ע בלי חולק ובזה נ"ל לסתור ג"כ מה שראיתי שמקשה ומתרץ בעל קול הרמז שם במכות פ"ב משנה ג' על הראב"ד שהשיג בפ' ה' מהל' רוצח על הרמב"ם שפסק שליח ב"ד שהכה את הבעל דין הנמנע מלבא לדין וכתב הראב"ד זו לא שמענו מעולם אלא שליח ב"ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו ב"ד ומת תחת ידו עכ"ל ודברי הראב"ד לכאורה תמוהין מאוד דהא להדיא אי' במתני' דסוף מכות דף כ"ב ע"ב הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה והאי הוסיף לו רצועה פירושה שהכה אחת יותר כמבואר להדיא בש"ס דב"ק דף ל"ב ע"ב יע"ש ותירץ הקול הרמז וז"ל דהתם מיירי דטעה במניינא דאי לא טעה הוי מזיד ואינו גולה ובהכי מיירי הראב"ד דהיינו דאמדוהו לי"ח והוא הוסיף רצועה דסובר משום הכאה אחת לא ימות עכ"ל אבל זה התירוץ הוא תמוה דא"כ אתה פוטרו מגלות משום שהוא מזיד דלא סגי בגלות ובמתני' וברמב"ם מבואר דפטור משום עוסק במצוה כמו האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו אבל אחר העיון נ"ל דמעיקרא לק"מ דהא הרמב"ם פ' י' דין י"ב כתב ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי זה גולה ולא כתב דטעה וטעה הדיין גופא דהוא ס"ל דהאי אקומתא דבש"ס דב"ק דף ל"ב דמוקי הכי אליבא דר' יוסי בר חנינא לאו דהלכתא היא ומש"ה גולה וכן דעת הראב"ד גם הוא מדלא השיג עליו בזה וכן מבואר בחידושי הלכה תוס' שלי שם שבזה ניצל הרמב"ם מכמה קושית ע"ש אבל היכי דטעה הדיין וסבר השליח שמצוה עוד להכותו בזה פטור מכלום כמו האב והרב הרודה את תלמודו וזה ברור נמצא דדברי הראב"ד עלו כהוגן נחזור לנדון דידן דהרב הרודה את תלמידו בשביל לימוד דפטור מכולם וכן מבואר בת"ה סימן רי"ח דלאו דוקא בנו ותלמודו אלא אפילו לכל אדם שכפוף תחת ידו ראוי להכותו ולהפרישו מן העבירה וא"צ להביא לב"ד ע"ש שהוציא כן מש"ס דפ' המניח ופירושו שם בסוגיא רבו מסרב בו לצאת וכ"ש בשביל בטול תורה אע"ג דקי"ל דיש להכותו בערקתא דמסנ' ולא באכזריות מ"מ דיעבד אין לקנסו בשביל כך ולא נעלם מאתי שכתב בתשובת הרנא"ח חלק א' סימן קי"א דבשליח ב"ד שהכה מפני כעס וחימה חייב מ"מ בת"ח דאורייתא הוא מרתחא בפרט שהוא צער גדול כשלומד עם התלמיד ואין משגיח לתת לב על למודו יש לפטור מכל אבל מ"מ כדי שלא יהא רגיל לעשות כן כי לא נאה לחכם להיות כועס ולא קפדן מלמד כי כעס בחיק כסילים ינוח למגדר מילתא שלא לעבור על דברי חכמים רק בערקתא דמסאני פסקתי שישלם לרופא לרפאות בטוב וה' ינחני בדרך אמת והטוב הקטן יעקב:
שאלה קמא
ראובן ושמעון יש להם סכסוך וטענות ותביעו' זע"ז בדבר ובעסק ירושה וראובן הוא תקיף ועשיר גדול וקצין עם בעירו עיר קטנה ושם במדינה של אותו עיר שדר בו הקצין יש שם מ"צ שמוכנע וכפוף תחת הקצין ואותו מ"צ אינו מפורסם שהוא מומחה לרבים והצדדים הנ"ל אינן יכולין להשוות יחד רק בדינא ודיינא בזבל"א וזבל"א והקצין רוצה ליקח לשליש לדין בעסק הפרישו' הנ"ל לפני הרב ומ"ץ שבעירו וצד שכנגדו ממאן שלא לדון לפני הרב מ"ץ הנ"ל לשליש רק על אופן אחד בארץ מהגאוני' המפורסמים שהוא אב"ד ור"מ באיזה קהלה גדולה לאלקים שידוע לכל שהוא מומחה לרבי' ועושה משפט וצדקה לכל עמו בלי רמיות ונטיות צד והקצין כתב והריץ כמה אגרות כשלחני הזה לכמה רבנים וביקש מהם ליתן לו הסכמה שהדין עמו נגד הצד שכהנגדו שמחוי לבא ולדון בעירו לפני המ"ץ הנ"ל והצד שכנגדו עשה ג"כ כה"ג וביקש מכמה רבנים שיכופו להקצין לדון לפני שליש מומחה לרבים ומפורסם כנ"ל וזה הי' בשנת תע"ה לפ"ק כשהייתי אב"ד בק"ק ווירמייש ואז נשלחו אלי כתבים משני צדדים הנ"ל עם כתבים מהרבנים זה אומר בכה שהדין עם הקצין וזה אומר בכה שהדין עם הצד שכנגדו וראיתי מכותלי כל הכתבים שהם מחולקים יחד שלא לש"ש ולא רציתי אז להשיב באותו פעם שום דבר ואח"כ נתפשרו הצדדים יחד ובשנת ת"צ לפ"ק התעורר הנדון הנ"ל ע"י אחד מיורשי של הצד שכנגד הקצין שתבע שלא הי' רשות לאותו שבא מכחו לפשר רק דוקא הדין יקוב ההר לפני הב"ד והיינו בזבל"א וזבל"א ורב אחד מפורסם כנ"ל וחזר וניער המחלוקת הישנה כנ"ל הקצין רוצה שיהי' שליש הרב ומ"ץ שבעירו כנ"ל והצד שכנגדו רוצה דוקא שליש רב אחד מפורסם כנ"ל והוסיפו הצדדים הנ"ל שנית ידם בכתביהם לכמה רבנים לכתוב להם דעתם הדין עם מי והצדדים שלחו הכתבים של הרבנים אלי יעקב הקטן להכריע ביניהם וראיתי כמה תיוהו' בכתביהם איזה מהם נטו דעתם אחר הקצין מחמת נשיאת פנים ואיזה מהן שנטו אחרי הבצע ובתוכ' הי' איזה רבנים קטנים וצעירי' לימים לא ידעו מאי קאמרי ובלעגי ובעמקי שפה עקום ומעוקם ידברו המהגים ומצפצפי' ואינם יודעי' וכו' ולא יודעים בין ימין לשמאל ואחר כל זאת בא אלי כתב מאיש עמיתי וידידי ה"ה הגאון המופלג והמפורסם גדול שמו בישראל מוהר"ר יחזקאל אב"ד ור"מ דק"ק המבורג וש"ק וז"ל אות באות באשר שהתובע מהנדון הנ"ל צועק בקול מר מבקע חלוני רקיע שיש לו משפט גדול עם קצין אחד לפי שהוא עשיר מוחזק בעירו ומה גם שאין שם ב"ד מומחה רוצה לילך עמו בדינא ודיינא ה"ה גאוני רבנים המפורסמי' באשכנז הסמוכים שם על אופן שאחד מן הגאונים המפורסמים יהי' שליש וכל צד יברור לו בורר א' או ב' וכתבנו להקצין שכן הדבר נכון לאיש כמוהו לשמוע דין תורה וגם השיב שהוא מוכן אך לעמוד למשפט דוקא בקהלתו אשר הוא מתגורר שם דוקא לפני הרב דקהלתו ואנחנו אלה יודעים ברור דבר על אופניו אופן א' בארץ שהקצין הנ"ל תקיף ראש וראשון בקהלתו ובגליל שלו וכולם כפופים תחתיו וגם הרב מוכרח להיות כפוף לו והדין פשוט בסימן י"ד ובתשובת תשבץ ובתשובת בן לב בעשיר וקצין וחכים ותקיף בעירו לא אמרינן התובע הולך אחר הנתבע וכן הסכימו וכתבו לי גאוני אשכנז הסמוכים וקרובים לעיר של הקצין שכן הדבר הזה שאין דרך כלל לעמוד למשפט עם הקצין בעירו או לפני הרב דגליל שלו ובשנת תע"ה הי' ג"כ לאם היורש הנ"ל משפט עם אותו הקצין ושאר אחיו וגזרו ואמרו כל גאוני ארץ שמחויב לציית דין בעיר אחרת עד שהקצין הנ"ל הרכין את ראשו לומר הן כפי כתבי הקודש של הגאונים הרבנים שהקצין לא יה' בכלל החרמות כי הקצין התרצה באותו פעם לשמוע דברי חכמים ומתוך כך יצא פשר דבר ביניהם וכהיום אינני יודע מה היה להקצין שהשיב אחור וחוזר על הראשונו' לומר כדברים הראשונים לשפוט דוקא בעירו ורב שלו וכתב כנסת הגדולה ובבן לב דאדרבא יותר שבעה"ב חשוב וגדול וחכם אין נכון שיש פירצ' בעירו כי בודאי יש נשיאות פנים מרוב גדולתו ובפרט בעתים הללו שבעו"ה הרבנים רובם ביד הרוזנים קציני ארץ כחומר ביד היוצר ברצונם מקצר וברצונם מאריך וכתבנו כמה וכמה פעמי' בהתראה אחר התראה להקצין הנ"ל שאם לא ישמע לנו ידינו נטוי' לגזו' חוי' דרבנן ללכדו במצודת חרם חמור באשר בכל אלה לא מצאתי שישמ' הקצין הנ"ל ע"כ ע"פ דין תורה הוא נלכד במצודת חרם חמור ושמתות ונידוי' ואולם ידענא מיעוט ערכי ערך פלגי עלי שדברי דברי יחיד אמנם בטוח אני בכבוד הרבנים גאוני ארץ שגם המה יסכימו ויכתבו מילייהו בספר שיהי' הקצין הנ"ל נלכד בכל החרמות ושמתות הנ"ל עד שיאמר הן לציית ד"ת כנ"ל כ"ד לכל תוקף ועוז ע"פ דין ודת תורתינו הקדוש' פה ק"ק אלטונא אנכי עפר ואפר לבן כפר יחזקאל בא"א מהר"ר אברה' ז"ל חונה פה ק"ק שלש קהילוה אה"ו:
וזאת תשובתי על הנ"ל: תשובה כל דברי הגאון הגדול המפורס' הנ"ל אינן צריכן חיזוק כי המה בנוים על אדני ואבני צדק ילין בה ע"פ הסכמו' גדולי הפוסקים ושיקול הדעת של תורה ודברי רמ"א בש"ע י"ד עשיר ומוחזק ואלם בעירו אפשר הוא וי"ו המחלוקת כמבואר בתשובת המרדכי שהביא בעל בנימן זאב שהוא מוצא הדין ומקורו וכן מטין דברי מהר"מ מטראני ח"א שכל שהוא גדול במעלה וכו' ומה לי להאריך כבר קדמוני ברוכי' לה' ע"כ אף ידי תיכון עם הגאון וזרועי תאמצנו לכוף כאגמון ראש המסרב בסילו' דלא מבע דמא לשמוע דברי חכמים עד שיאמר רוצה אני לינקוט ניגרא ברייתא לדין לפני השליש המרוצה לשני צדדים וכל המעקש להוציא דברי חכמים וחידותיהם לדעת אחרת בודאי הוא נוטה אחר הבצע אמרת ה' צרופה מצות ה' ברה מאירת עינים לראי' באתי על החתום היום יום שני ך"ז מנחם פדו"ת לפ"ק פה מיץ יע"א כ"ד הקטן כאש"ע יעקב:
וזאת התשובה אשר הושבתי להקצין הנתבע תשובה הנה גי"ה הגיענו כפול ומכופל באחת ושתים ולא אשיבנו באשר ששאל שלא כהוגן ושלא כדת של תורה כאשר צדדתי בכל צדדים דאוריית' ומצאתי או"ן לא ואמרתי שלא להשיב על הקלקל' ושתוקתי כהודאה לדברי חבריי אולי לא יכוה וכו' אח"כ הגיעני אגרת בת מחלת לב ן עמיתי הגאון אב"ד דק"ק המבורג ותוכו רצוף אהבה מבעל דינו זועק חמס שמ"כ עומד בסרבנות ובחמי חמין יכוה ברמץ וגחלי אש וע"ז דוה לבי מגברא דכוותי' גדול הדור שממנו יראה הקטנים להיות בוגד ח"ו בתורה ובחכמיה ובודאי פיתוהו והיסיתוהו בעלי חיצים חץ שחוט לשונם לשון מרמה ע"כ יתחמץ לבבי ונזהא דהן הן נקטא נפשי לשלמנא ולהשלים דברי חכמים אשר קדמוני למען האמת ושלום אהבו לכוף את מ"כ לירד ולדון אל ב"ד השוה ומשוה קטן וגדול שאיננו כבוש תחת ידו תקיפה של מכ"ת כמשמעות דברי הגאון המנוח מהרא"ב זצ"ל וכדברי הראשוני' של הגאון דק"ק פפ"ד בטוב טעם ודעת וכעת בשנותו את טעמו בריר חלומות חזר מ"כ לכתוב לי ולהעתיק לי דברי קהלות איזה רבנים צלל במים אדירים והעלה בידו וכו' כי כולם חזותם שוא ורופאי אליל שפולטתו סכין ומשוח בשמן אמנם אז נגעל מגן שוא"ל כי על משמרתי אעמודה שהדין עם צד שכנגדו ותיתי לי דאפילו לגברא דכוותי' לא נשאתי פנים גבר גבר בכולי כמותו ודברי המפורסמי' א"צ ראי' שמ"כ הוא נשיא בעמיו בחכמ' ובמעל' ובעושר ובתקיפו' כמותו י"ב ומי יכחיש הידוע ואינני ח"ו נותן אשמה להמ"ץ שלו שיעות ח"ו משפט או למכ"ת שינטור לו שנאה עבור זה וכ"ש שידיחנו לארץ אחרת כי לא נחשדו ישראל על כך ומאן דקשקלי לי' גלימא בבי' דינא ליזמר וליזל שצדקה לזה שהוציאו גזיל' מתחת ידו מ"מ מידי הרהור לא יצאנו שהצד שכנגדו יסתתמו טענותיו פוק חזי כמה הרחיקו בזה חכמי ישראל החסידים כדאי' בכתובת ובשבועות הרבה דברים דרשו על בצדק תשפוט עמיתך שיהי' שניהם שווים לו. ולו יהי' כדברי מכ"ת שאין לפסול המ"ץ שלו כאשר אינו כן ע"פ הדין לפע"ד מ"מ יש להסתלק את עצמו כדאי' אם רואה הדיין שבע"ד חושדו וכו' ע"כ אם ישמע מכ"ת לעצתי לא ישמע לקול מלחשים חובר חברים מחוכם אשר לא ימלטוהו ביום רעה ידרכוהו ידרפוהו מנוחה המקרבים לאדם בשעת הנאתן ואין עומדין לו בשעת דוחקו ואותן הוצאות של הרבני' והכתבים הכל יקח לילך אחר ב"ד יפה כמו הגאון אב"ד דק"ק פיורדא או מי כמוהו מור' והוא יהי' שליש ביניהם ואז יצא הדין לאמיתו של תורה ואיש על מקומו יבא בשלום ובזה יוציא את עצמו מחשדא ומפלוגת' פלגות ראו או"ן גדולי חקרי לב וממנו יראה הקטנים לשמוע לדברי חכמים ואל יתנו כתף סוררת ויהי' זכות הרבים תלוי בו ולמה יתאמץ בדבר של מה בכך הלא תורה אחד ומשפט אחד לכלנו ומה יתן ומה יוסיף אם ידון במקום הזה או במקום אחר והייתם נקיים מה' ומישראל ובפרט בעת הזאת ארי' שאג מי לא ירא אבי' דרא חושבנא ע"כ ישמע נא לעצתי לעשות שלום בין דייני וחכמי ישראל ויחזיק במעוזם ואז שלום יהיה לו והמלך המשפט יצדקיהו במשפט ולכתבו בספר החיים נצחיים ויאריך ימיו ושנותיו עד ביאת הגואל כ"ד המדבר במשפט צדק ואמת ועוו"לה שקילנא כדרכי כל הימים כידוע ומפורסם ת"ל והיא שעמדה לי ויעמוד לזרע זרעי עד עולם אמן הק' כאש"ע יעקב:
שאלה קמב
מדיין מומחה במדינה אחד סמוך ונראה לכאן הנה יש כאן ציר אחד ששולחין ע"י יהודים וערלים למאות ולאלפים והוא מוחזק לנאמן שמעולם לא מעל ולא שלח יד בשליחתו וכמו איזה שבועת העבר שלח שמעון שק צרור וחתם עם מטבע כסף ובתוכו צרור וחתום איזה מאות דובלני ושקל אותו שק במשקל כמה משקלו להביא איזה פרסאות מכאן לראובן קרובו שיקח בהם איזה סחורה ויתן לו שכרו וכתב לו בכתב כמה משקלו וישגיח על חותמו וכאשר הביא הציר השק לראובן אמר הציר ששקל אותו וראה אחר החותם ונתן לו כתב לשמעון שקבל ע"י הציר על נכון השק מחותם וכמו שבוע אח"כ כתב שמצא בתוך השק הכסף ולא שום מטבע מזהב ושמעון טוען כיון שכתב תחלה שקבלת השק על נכון עם כתבי שכתבתי לך בודאי שקלת מתחלה וראית תיכף אחר החותם וראובן טוען לא דקדקתי אחר המשקל והחותם כיון שהציר מוחזק לנאמן וכו' ובאמת ראובן אינו מוחזק לנאמן כ"כ והוא נחשד קצת לממון ובפרטות שיש לו בת בוגרת ונשתדך עם א' ופסק ליתן לה נדוני' סך מה וכמה זמן ועידן חלף ועבר שלא הי' יכולת בידו לעשות נישואין בשביל הנדן ועכשיו רוצה לעשות נישואין אם יש לדון בזה ע"פ האומדנא או לא:
תשובה הנה שאלתו אם יש לדון בזה ע"פ האומד לע"ד נראה דא"צ לכל זה האומד כלל כיון שהמתעסק ראובן ששלח לו המעות יש לו שכר משמעון הוי ליה שומר שכר ואין לך פשיעה גדולה מזו כיון שכתב לו שמשקלו כך וכך ושיראה אחר חתימתו והוא האמין להציר ולא דקדק בכך ה"ל פשיעה גדולה אפילו שומר חנם יש לחייבו דאלו הודיע תיכף הי' יכול להוציא ממנו מכ"ש זה שהוא שומר שכר אפי' אם לא נטל שכר מ"מ ה"ל ש"ש מיד שפותח השק ובידו להשתמש במעות עד שיבא לידו הסחורה הזאת ה"ל ש"ש וכדאיתא בפ' המפקיד דף מ"ג וכמבואר פ"י מה"ל פקדון ובטור ח"מ סי' רצ"ב אע"ג דמבואר שם דדוק' בשולחני וחנווני דינ' הכי מ"מ מבוא' בסמ"ע והסכמת אחרוני' דהאידנ' כ"ע כשולחני וחנווני לענין זה ומ"מ לא אשיבך ריקם על האומדנא אע"ג דמבואר בש"ע ח"מ סימן ט"ו והוא מרמב"ם פ' כ"ד מהל' סנהדרין דין ב' וז"ל כל הדברים הם עיקר הדין אבל משרבו בתי דינים שאינם הגונים ואפילו הי' הגונים במעשיהם כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דינים שבישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה ולא יפגמו שטר וכו' מ"מ האריך בתשובת מהר"מ אלשיך סימן מ' והוציא כן בתשובת הרא"ש ומהרי"ק ושאר פוסקים דהיכא דאיכא אומדנה טובא ולבו של הדיין שלם בדבר והוא מומחה בדורו ומוחזק איש ישר שאינו נושא פנים אם לבו שלם בדבר מותר לדון ע"פ האומד אף בזמן הזה וכ"כ בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ"א וכתב שמשה אמת ותורתו אמת ונ"ל דגם רמ"א אף שסותם בסימן ט"ו כדעת הרמב"ם מ"מ בס"ס צ"ט כתב בסעיף ח' בהג"ה וז"ל מי שיבא להפקיע תקנת חכמים בערמה ותחבולה וכ"ש לגזול את של חבירו חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו אע"פ שאין כאן ראיה רק אומדנת מוכיחות היטב עכ"ל ואדרבא נ"ל דעכשיו יותר יש לדון ע"פ האומד והיושר דהרי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דידע למידן דין תורה אפילו בימי אמוראים מצינו כן בירושלמי מכ"ש האידנא אם הראשונים כפתחו של אולם וכו' רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמץ כחו לדון דין אמת ואם רואה שהדין מרומה יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך השבועה על המשלח וי"ל ג"כ לא מרע לנפשו ובודאי הציר הלז אומר אמת וע"פ אומד הלז תוכל לדין רק שיהא כוונתו לשם שמים להוציא הדין לאמיתו ולהציל עושק מיד עושקו ע"ז נאמר ויראת מאלהיך כנ"ל הק' יעקב:
שאלה קמג
משני תלמידים דיינים מומחים על דבר ראובן שתובע לשמעון שחייב לו בע"פ מאה זהובים שישלם לו לו ושמעון משיב אמת שאני חייב לך אך שיש לי איזה זכיות ושטרות בידך שיש לי זכות בו ואני תופס ממונך עד שתתן לי זכיותי ונסתפקנו במ"ש הסמ"ע בסימן י"ו ס"ק י"ד על מ"ש שם בש"ע שטר שבידך וכו' פי' כשאומר כן לאיש אחר שאינו תובע שלו ועפר"ד עכ"ל משמע אבל בתובע שלו א"צ ליתן לו העתק מזכותו אבל טעם הדבר לא ידענו ע"כ בקשתינו שמ"ו יבאר לנו טעם הדבר ועיקר דין זה כי האחרונים ה"ה מסגרת השלחן ועטרת צבי העתיקו דברי הסמ"ע בזה ולא פירשו בו דבר ועל תשובתו הרמה אנו מצפין:
תשובה הנה נסתפקם בדבר הראוי להסתפק כי דברי הסמ"ע המה תמוהין לכאורה דמה שעלה על דעתכם דכוונת הסמ"ע דוקא במי שאינו תובע והוא איש אחר שחייב להוציא בב"ד וכו' משא"כ בתובע ונתבע עצמו זה הדבר אין לו שחר ומנין יצא לו לחלק בזה גם הש"ך שם בסי' ט"ז ס"ק ז' הניח דברי הסמ"ע בזה בצ"ע ועיין בב"ח עכ"ל נראה שהרגיש בזה וכדי לברר דברי הסמ"ע צריך אני לצאת מגדרי ולהאריך בזה במקום מוצא הדין והוא בפ' גט פשוט דף קס"ח ע"א על מתני' אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין שכר רשב"ג אומר לשניהם כותבין שנים זה לעצמו וזה לעצמו ע"כ וקאמר בש"ס דפליגי אי כופין על מדת סדום או לא ע"ש ופי' הרשב"א שם בחידושיו וז"ל נראה דמיירו כשאומר אחד מהם ניתן שניהם השכר ויהא השטר מונח בידך לזכות שנינו והשני אומר לא כי אלא שטר לעצמי אני רוצה וזו מדת סדום היא ע"ש והלכה כחכמים וכ"פ הרמב"ם פכ"ד ממלוה דין ב' שפי' שם המ"מ ג"כ כהרשב"א דיוכל לומר לו כשאצטרך תראה לי זכותי שבידך ע"כ וכ"כ המ"מ פ"ה מהל' טוען ונטען דין זה על מה שכתב הרמב"ם האומר לחבירו שטר שיש לי בידך זכות יש לי בו וכו' כתב המ"מ זה דבר ברור וכל חלקי דין זה פשוטין ויש בפ' גט פשוט סמך בגמרא מי שיש בידו זכותו לאחר להוציא עכ"ל וכ"כ הב"ח בסימן ט"ז ס"ק ג' וז"ל שטר שבידך זכות יש לי בו משמע כל איזה שטר שבידו אבל הרמב"ם כתב שטר שיש לי בידך משמע אותו שטר שלוויתי בו ממך והתם הוא דכופין להוציא כיון שהשטר שלו הוא דהלוה נותן שכר הסופר אבל בשטרות אחרי' אין כופין ומיהו רבינו כשכתב לשון הרמב"ם בסימן ס' לא כתב רק שטר שבידך וכו' וכן משמע לפי הסוגיא שבש"ס דבשטרות אחרים שאינן נוגעין אליו אף לרשב"ג כופין להוציא עכ"ל הרי להדיא דבשטר שביד התובע ג"כ כופין להוציא ואדרבא התם הוא מדינא כיון שנתן שכר הסופר כמ"ש הב"ח וכ"כ המורה צדק על ח"מ סימן זה בשם הר"ר שמואל גאון ז"ל שדברי רבינו שבסימן ס' בשם הרמב"ם הוא בשטר שבעל השטר תובע דבענין זה אזדא טענת הרא"ש שכתב דבענין אחר אין כופין לאדם להראו' שטרו שאין אדם רוצה להשביע את עצמו וזה לא שייך כאן כיון שהוא תובע ללוה בהכרח יודעין שיש לו שטר חוב מסך כך וכך עכ"ל הרי ג"כ מדבריו דבתובע עצמו יותר מוכרח להעתיק זכיותיו אליבא דכ"ע גם בכנסת הגדולה בהגהותיו לב"י ס"ק ח' העתיק דברים אלו של המורה צדק אך שהשיג עליו ע"ש מ"מ דברי הסמ"ע תמוהין שכת' להיפך והוא נגד הסברא ע"כ הי' בדעתי להגיה בדברי הסמ"ע ובמקום שכתב לפנינו פי' הייתי אומר שהמדפיס טעה והשמיט אות אל"ף וצ"ל אפילו אחר שאיננו תובע וכ"ש התובע עצמו וכמבואר גם כן בדברי הרמב"ן שהובא בטור סי' ס"ו סעי' י"ט ע"ש אכן עכשיו שנדפס הפר"ד על ח"מ ראיתי שכתב בדרישה בס"ק ג' וז"ל שכופין אותו להוציא אם צריך וכו' עיין בתשובת הרא"ש שכתב כלל ס"ח סי' ך"ד שכתב שמחויב ליתן לו העתקה ע"ש וצ"ע עכ"ל מור"ש ולע"ד נראה לחלק ששם מיירי בשט"ח שיש למלוה עליו ובה תובע אותו עכשיו וכאן מיירי בשט"ח שיש לו על אחרים עכ"ל נמצא דגם הסמ"ע הכי פירושו ולא קאי ארישא דמילתא אחייב להוציא ולהכי כתב תיבת וכו' דכוונתו אסיפא דקאמר שאם הלה אמר שאין בידו שטר שיש בו שום זכות לזה אין מחייבין אותו וכו' פי' אחר שאינו תובע אבל בתובע ודאי בכל ענין מחייבין אותו נמצא שדברי הדרישה והסמ"ע אחדים המה ושלזה סיים בסמ"ע ועפר"ד אכן במסגרת השלחן ועטרת צבי כשהעתיקו דברי הסמ"ע בזה לא כתבו תיבת וכו' נרא' שהבינו דברי הסמ"ע דקאי אריש מילתא דנקט בש"ע ושגגה הוא בידם ולענין עיקר השאלה נראה דיכול התובע לומר שיש בידו שטר שיש לו זכות בו במגו דאי כפר לו המלוה ע"כ וכן הוכחתי בתשובת' שבות יעקב חלק ב' סי' ק"ע ובריש קונטרס המיגו שלי ע"ש כנ"ל הק' יעקב:
שאלה קמד
ראובן תבע לשמעון שעשה לו פעולה טובה בערכאות שלהם באיזה משפט וטרח בעדו מאוד ע"פ הפצרת שמעון שאמר לו לשלם כל טרחתו ויגיעתו שיגע בעדו וראובן תפס משל שמעון כמה מאות ושמעון טוען שיברר לו כל טרחתו ויגיעתו וישומו ע"פ ב"ד שכרו כמה הוא וראובן טוען כיון שעשה כן זה שנה שנתים שאינו זוכר הכל לברר עכשיו כל מה שעשה לו אבל יודע בודאי שבא לו שכר על טרחתו ויגיעתו כל סך שתפס בידו מה דינם ועוד אחת שאלתי מאת אדוני מ"ו יבאר לי דברי הטח"מ סי' ל"א שכתב בזה"ל שני כת' עדים המכחישין וכו' דברי שניהן בטלין עכ"ל וקשה לי בשלמא הכת שאומרין לוה בטל משא"כ האומרין לא לוה אינו בטל שאינו משלם.
תשובה דומה לזה באו כמה פעמים לפני ולפני בית דיני ולא הי' יכולי' בידנו לעמוד הדת בזה על תלה לדין בזה דין תורה כיון שהבעל דבר עצמו לא יוכל לברר דבריו כמה מגיע לו לשכירות כיון שלא קצב עמו כמה יתן לו ולאו כל כמיניה לשום לעצמו מה שירצה אף שהוא מוחזק וכן מבואר בסי' ד' וס"ק י"ד יע"ש בטור וב"י וד"מ והיינו עושין כל מה שאפשר לפשר הדבר בריצוי שניהם ואם אי אפשר לרצות שניהם לפשר נ"ל כיון שזה שקשה בדיני ממונת להוציא ממון מיד מוחזק וגם לסמוך על שומת עצמו ולשבע שמגיע לו כל כך זה ג"כ קרוב לשבועת שוא גם אדם קרוב לעצמו ושם לעצמו יותר מה שמגיע לו ע"כ אמרתי מאחר דמצינו בש"ס ופוסקים שמשלם לו דמי שעורים בזול דהיינו פחות שליש ממה ששוים כן בררתי לי דרך בזה לומר שישבע המוחזק בז"ל הריני נשבע לפי ערך יגיעתי שיגעתי וטרחתי לפני פלוני שאם יהי' ב"ד יודעים כמה יגיעת יגעתי שהיה שומן לי עכ"פ בשביל טרחתי לערך סך כך וכך ולפי שב"ד פסקו לי לפחות השליש אני נוטל רק ב' שלישים שבודאי מגיעו כל כך וכן הסכימו עמי בי דיינא לדינא ועשינו מעשה כמה פעמים ואפשר דדין זה יש לדמות למה שפסק בש"ע לח"מ סי' י"ב סעי' ה' והוא מתשובת הרא"ש וז"ל יש כח לדיין לעשות דין כעין פשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר ואין רשאי להוציא הדיין חלוק מתחת ידו בלי גמר עכ"ל ומה שהקשת לשאול לפרש דברי הטור יש לתרץ כפשוטו דמ"מ איצטרך לומר דדברי שניהם בטלים לענין שלא תוכל לומר דלכל הפחות ישבע שכנגדו שבועה דאוריית' להכחישם או אלו יפטרוהו משבועה קמ"ל כיון שמכחישין זה את זה ה"ל כאלו אין כאן עדות כלל והוי רק כתביעת בעל פה ונשבע היסת נ"ל הק' יעקב:
שאלה קמה
ראובן תובע לשמעון עם כ"י שיש בו נאמנו' שחייב לו סך כך ושמעון משיב שמעולם לא לוה הימנו רק שערב לו בעד לוי לאחר מתן מעות וכיון שלא עשה קנין לא חל הערבות כמבואר בח"מ סי' קכ"ט מה דינו:
תשובה הנה שאלתך סתומה והלא ראובן מה טוען אם מכחיש לשמעון ואומר שהלוה לו או שהתחייב את עצמו לשלם לו אף שאינו חייב לו משתעבד כמבואר בח"מ סי' מ"א וכיון שיש לו נאמנות הוא נשבע ונוטל ואם מודה לדברי שמעון שנעשה כך בשביל ערבות אע"ג דלכאורה הי' נראה בהשקפה ראשונה דמשתעבד כמו שכתוב חייב אני לך מנה מתחייב אפי' בלא קנין מדין ערב כמבואר עדין בט"חמ סי' מ"ם ובב"י שם אפי' בלא קנין אע"ג שלא קיבל מעו' כי אלימא מלתא דשטרי מכ"ש היכא שעשו כן בשביל ערבות ממש ברם ראיתי בתשוב' רמ"א סי' ע"ב ובתשובת חות יאיר סי' ל"ו שפסקו להיפך היכא דידעינן שחיוב זה בא בשביל ערבות לאחר מתן מעות בלא קנין אינו כלום ואין להוציא מידו כנ"ל הק' יעקב:
שאלה קמו
שטר שנמצא בו מחק וטשטוש בזמן ואינו ניכר כלל ולא נתקיים מה דינו:
תשובה דין זה כבר מבואר לפנינו בש"ע סי' מ"ד סעי' ה' שכתב וז"ל אם יש בשטר מחקים ותלוית צריך לקיימם וכו' ואם הי' בגופו של שטר דהיינו שם הלוה והמלוה והמעות נפסל השטר אם לא קיימם ואם הי' בזמן ולא קיימם הוי כשטר שאין בו הזמן עכ"ל הש"ע וכיון דהוי כשטר שאין בו זמן אינו גובה בו ממשעבדי אבל מבני חורי מגבה גבה כדאי' בש"ע סי' מ"ג אבל צע"ג לכאורה כיון דשורש ומקור הדין זה הוא מהרשב"א בתשובה סי' א' ושם כתב בזה"ל שטר שנמצא בו גרר בין שיטה לשיטה אין חוששין שמא שובר כתב בו ובהדי' תני' בתוספת' שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ש"מ דמחק שלא מגופו כשר וכו' ופי' מגופן הוא שם הלוה והמלוה והזמן והמעות אבל שאר שטרא בחזקת כשר הוא עכ"ל ופי' מגופו הוא התורף והשאר הו' התופס וכן מבואר בש"ס דגיטין פ' כל הגט דף כ"ו ע"א וא"כ כיון דזמן הוא תורף וגופו של השטר הוא פסול לדעת הרשב"א ולמה פסק בש"ע דכשר רק שאינו גובה ממשעבדי ודוחק מאוד לומר כיון דעיקר כתיבת הזמן הוא רק משום טריפת משועבדים די שפסול לענין זה דהלא הרשב"א והתוספת בחדא מחתינהו כיון דהוי גופו של שטר פסול לגמרי משמע כמו אינך והטעם צ"ל דאע"ג דאם אין בו זמן כשר מ"מ כשנמחק ה"ל כמזויף מתוכו ופסול אולי י"ל דהב"י אזיל לשטתו דפסק בסי' מ"ג דבשטר מוקדם גובה מבני חורין וא"כ אם נמחק הזמן כיון שיש ריעותא לפנינו יש רק חשש שהי' מוקדם לכך פסק דהוי כשטר שאין בו זמן וגבי מבני חורין אבל לפי מה דקי"ל כהסכמת הרב בהג"ה שם דבמוקדם השטר לגמרי פסול וכן הסכמת הש"ך שם א"כ גם בנמחק יש לפסלו ועי"ל והוא עיקר דהב"י אזיל לשיטתו שבסי' ס"ה כ' בשם המ"מ סוף פי"ד מהל' מלוה דהתורף שהוא עיקר של השטר היינו שם המלוה והלוה והמעו' אבל הזמן הוא טופס של השטר אבל הסמ"ע שם ס"ק נ"א חולק עליו וכתב דעיקר הוא דזמן הוא התורף וכן פירש"י וכן הוא בערוך ערך תופס וכן משמעות הש"ס פ' כל הגט להדי' א"כ כל השטר נפסל והוי רק כתביעת בעל פה ושכנגדו נשבע ונפטר כנ"ל הק' יעקב:
שאלה קמז
שני עדים שחתמו השטר ובאו עדים על אחד מהם שהרג נפש בשוגג לפסול אותו לעדות ובעל השטר מביא עדים שעשה תשובה על זה קודם שחתם השטר אם הוא כשר או לא:
תשובה הנה טרם אשיב על גוף השאלה צריך אני לידע מהיכי תיתי עלתה בדעתך שמי שהרג שוגג פסול לעדות כי לע"ד נראה פשוט דכשר לכל עדות אף קודם שעשה תשובה אולי ראית מה דאית' סימן נ"ג סעיף ב' בהג"ה שכתב וז"ל למי שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג הנפש בשוגג וחזר בתשובה מותר להיות ש"ץ עכ"ל משמע אבל לא עביד תשובה פסול להיות ש"ץ ומשם למדת גם לעניין עדות דפסול וזה אינו דבש"ץ צריך להיות פרקו נאה משא"כ לענין עדות צריך דוקא במזיד שנקרא רשע וכ"כ הרמב"ם פ' יו"ד מהל' עדות דדוקא שעבר עבירה במזיד שחייב מלקות או מיתה או רשע דחמס וכה"ג יע"ש וכן מבואר בטח"מ סימן ל"ז אבל מי שבא שגגת מעשה לידו כשר לעדות דלא מקרי רשע כיון דבשוגג בא מעשה לידו ואולי יצא לך ממה דאיתא בש"ס פ"ב דמכות דף יו"ד ע"ב ר' שמעון בן לקיש פתח פתחא להאי פרשתא מהכא ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא הרשע במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים וכו' ופירש"י שם ע"י שהיו שניהם רשעים ההורג והנהרג ההורג חייב גלות ואין עד בדבר וכו' הרי דגם ההורג בשגגה מקרי רשע מזה אין ראיה כלל דהוא דרש בעלמא ואין למידין הלכה מדברי אגדה ולהדיא מוכח שם בש"ס דההורג בשגגה לא מקרי רשע כלל כדאיתא שם בפ"ק דמכות דף ה' ע"ב חייבי מלקות מנין ת"ל רשע רשע חייב גלות מנין אתי' רוצח ע"ש בפרש"י הרי להדיא בשוגג לא מקרי רשע דאל"כ ה"ל למילף הכל מרשע רשע וק"ל ובר מן כל דין הרי מבואר להדיא במתני' פ"ב דמכות דף י"א ע"ב במתני' דרוצח שגלה לעיר מקלטו אין יוצא משם לעולם לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות הרי להדי' דכשר לכל עדות אם לא שהורג נפש במזיד דאז פסול לכל עדות ובזה מתורץ ומיושב היטב מ"ש רמ"א בש"ע סימן ל"ג סעיף ט"ז בהג"ה קרוב נרצח יכולין להעיד על הרוצח ע"כ ולכאורה קשה דהא דין מיתה וגלות אינו נוהג בינינו לאיזה ענין כתב הרב כן ובזה הרגיש שם הסמ"ע סס"ק ך"ה ומדחיק בזה ובאמת לא קשה מידי דאתי לאשמעינן דאם הרג במזיד ועשה תשובה כפי ששם עליו הב"ד הוא כשר לעדות וכדעת הר"ן הובא דבריו בסמ"ע סימן ל"ד ס"ק ע"א דכיון שהעידו עליו שעשה תשובה קודם שחתם איגלאי מילתא למפרע דכשר היה וכן העלה הש"כ שם ס"ק ל"ד וכן עיקר להלכה וכן האריך שם בסימן מ"ו סעיף ך"ו ע"ש ונראה דגם דעת הסמ"ע כן הוא להלכה דהרי צריכין אנו לתרץ דשם בסימן ל"ז ס"ק ע"א הניח הדבר בצ"ע מכח דברי הר"ן ובסימן מ"ו ס"ק ס"ד פסק בפשיטות דלא כהר"ן שלא נתכשר אלא משעה שהעידו עליו אלא צ"ל שם בסימן ל"ז שקאי שכבר חתם על השטר לא פסלינן דיעבד מה"ט דר"ן מם שאין כן בסי' מ"ו סעיף ך"ז הכריע דלא יחתמו לכתחלה עמו ודוק שהוא נכון נ"ל הק' יעקב:
שאלה קמח
נשאלתי אחד שנתן שורו או חמורו לשומר חנם וש"ח מסרו לשומר שכר ונגנבו או אבדו מה דינו:
תשובה לפום ריהטא היה קשה לי מה קמסתפק לך הלא דין זו הוא ש"ס ערוכה פ"ג בב"מ ד' ל"ה ע"ב השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה ופטור והשואל ישלם לשוכר לפי שהוא חייב באונסין ואמר ר' יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים ופסק הש"ס דהלכה כר"י וכן פסקו הפוסקים וכמבואר בש"ע ח"מ סימן ש"ז א"כ בנדון דידן נמי כיון שש"ח אינו חייב אלא בפשיעה וש"ש משלם את הכל ואינו פטור אלא באונסין א"כ השומר שכר יחזור הפרה לבעלים אך כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שאינו דומה זו לזו כלל דהא מסיק בגמרא שם דף ל"ז דר"י דאמר איך הלה עושה סחור' בפרתו קאי ג"כ אמתני' דר"פ המפקי' שילם ולא רצה לישבע ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שפקדון אצלו ופליג ר' יוסי נמי בהא דאין עושה סחורה בשל חבירו וכיון דשני מתני' אלו הם פלוגתא דת"ק ור"י למה קתני בסיפא דינו דוקא בשואל ושוכר ה"ל לכללינהו בחדא ולמה תנא בסיפא בשואל ושוכר ה"ל למתני' מתני' בשומר חנם וש"ח מסרה לש"ש ונגנבו או נאבדו דהיינו א' נתנו לש"ח ושומר חנם מסרה לש"ש ונגנבו או נאבדו ופטור הש"ח שהרי אמרו וכו' וע"ז פליג ר"י נמי וק"ל אבל אין להקשות דה"לל נותנה לש"ח וש"ח מסרה לשוכר או שמסרה לכתחלה לש"ש והוא השאילה לאחר ונאנסו ש"ש ישבע שנאנסו ושואל משלם לש"ש או לש"ח לדעת הת"ק ור' יוסי פליג הא לא קשה כלל כיון שלא מסרה המפקיד ביד הנפקד רק לשומרו דאז השומר שכר והשומר חנם שהם השאילו לאחר לעשות בו מלאכה הוי פשיעה גמורה ששלחו יד בפקדון שכרו או שהשאילו לאחר לעשות בו מלאכה הם חייבים אפילו באונסין וכ"כ הב"י להדיא בח"מ סימן שמ"ב וכ"כ שם בש"כ אבל הא קשה לוקמה בשומר חנם שמסר לש"ש וכגנבו כדלעיל אלא ודאי דמש"ה המתני' תני שואל ושוכר משום דהתם דוקא פליג ר' יוסי לומר איך הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו כיון דבהאי הנאה שהוא הי' רק שומר חנם והוא נותן מכיסו שכר לשומר שכר לשמור שמירה מעולה יותר כדין ש"ש דאלים שמירתו גם ר' יוסי מודה וזה מקרי עושה סחורה בממון של עצמו בזה בודאי מקנה לו הפרה והוא שלו ומהאי טעמא פליג ר' יוחנן שם בש"ס דף ל"ז ריש ע"א דאמר מודה ר' יוסי בראשונה שכבר אמר הריני משלם דהלכתא כוותיה ועושה סחורה בממון שלו כל זה נ"ל פשוט ובישיבתי הארכתי בסוגיא זו נ"ל הק' יעקב:
שאלה קמט
ראובן תבע לשמעון שהוא ולוי מסר לו שלישית על תנאי ועכשיו הוא הזמן שיחזור לו השלישית ופסקנו בב"ד כדינו שלא יחזור השלישית עד שישלח ג"כ אחר לוי ויעיד בפניהם ענין השלישית שמא יפול ביניהם מחלוקת ואם יוצא השלישית מתחת ידו לא יהא נאמן אלא כעד אחד כמבואר בש"ע סימן כ"ו סעיף ג' אחר זמן עבר שמעון ונתן השלישות לראובן נגד רצון לוי ולוי תבע אותו לראובן ורוצה לחזור השלישות ליד שמעון אם שמעון חזר לנאמנתו או לא:
תשובה אף דלכאורה דין זה מבואר לפנינו להדיא בש"כ סימן נ"ו תוך ס"ק כ' כתב וז"ל ונראה דאם רוצה זה שנותן לו השלישות לחזור השליש' לשליש כדי שיעיד לאו נוגע בעדות וכמ"ש הטור בסי' ל"ז ובסימן ק"מ בשם הר"ר יונה גבי שכירות וכ"פ המחבר בסימן ל"ז סעיף י"ב ואף ליש מי שחולק שם שהביא המחבר בסימן ק"מ סעיף ט' והוא הרשב"א י"ל דמודה כאן שהיה שליש ביניהם מתחלה והימנוה מתחלה א"כ עכשיו שמחזיר לו הדר להימנותי' עכ"ל עיין עוד שם שמאריך בזה ומביא ראיות לדבריו מחידושי רשב"א ממסכת גיטין הרי מדכתב הדר להימנותיה משמע דנאמן כתרי כמו שהי' בתחלה קודם שהוציא השלישות מידו ולע"ד נראה שזה ודאי אינו דהא מדמה לשכירות ושם ודאי אינו נאמן רק כעד א' גם כאן לא נאמנהו יותר כיון שהוציא השלישות מתחת ידו איבד נאמנותו החזקה ומדברי חדושי הרשב"א עצמו שם בגיטין דף ס"ד משמע כן שהרי כשהשיג שם על הראב"ד מדכתב בלשון שלילה על הראב"ד ואם כדבריו שליש דעלמא אע"פ שאין שלישתו יוצא מתחת ידו יהא נאמן לזכות מי שנתן בידו דאי בעי מהדר ליה בידיה עכ"ל הרשב"א הרי להדיא מתוך דבריו דפשוט ליה כל שהוציא מתחת ידו השלישות איבד נאמנותו וכן משמעות כל הפוסקים דכתבו ומסקינן דאין ליתן השלישות אלא בב"ד לפרש לפניהם ענין השלישו' וכו' כמבוא' בש"ע אכתי תקשה כיון שיכול לחזור השלישו' לידו להיו' נאמן כבראשונ' מה הועילו חכמים בתקנתם אם יעשה השליש קנוניא עם א' מהמשלישים שיתן לו בטחון שכשירצה יחזור השלישות לידו ויהא נאמן אלא ודאי כל כה"ג אבדו לנאמנותו כיון שהוציא השלישות מתחת ידו ואולי כוונת הש"ך איהו דחיק ומוקי נפשיה דמ"ש חוזר להמנותיה היינו בעד אחד לפטור או לחייבו ולא שיהא נאמן כשנים כבתחלה וכן מבואר להדיא מתוך דברי הש"ך עצמו שם ס"ק ל"ד בדפוס פפ"ד הסמ"ע עם הש"ך בדף פ"ד ע"ג וע"ב שכתב וז"ל וכל שהשליש מסר דבר ליד ב"ד או ליד אפטרופס בסתם נאמן בכל מה שיאמר אח"כ שהרי כשבא לב"ד או לאפטרופס מוכרחים הב"ד או אפטרופס ליתן לו מה שמסר להם בסתם וא"כ נאמן הוא כאלו השלישות יוצא תחת ידו מעיקרא שהרי יכול עכשיו ליתן למי שירצה ואע"ג דלית ליה השתא מיגו דהוי מיגו למפרע מ"מ שליש נאמן אף במיגו כי האי וכמו שהוכחתי לעיל מן התוס' והרא"ש והנ"י ושאר הרבה פוסקים אבל כשאין שלישתו יוצא מתחת ידו שמסרו לבעל דבר עצמו אינו אלא כשאר אדם ולא מקרי תו שליש כלל כך נ"ל לפע"ד ברור עכ"ל הש"כ גם בסימני' וכללי' שבסוף סימן נ"ו בקיצור דינו שלי' של הש"ך סיים וז"ל מה אם זה שניתן לו השלישות רוצה להחזיר השלישות להשליש כדי שיעיד יוכל להעיד ואינו נוגע בעדות וי"א דה"ה כשפוטרו משבועה מועיל להיות עד הרי מבואר כוונתו דאין נאמן רק כע"א ובנדון שלפנינו שהמרה נגד דעת הב"ד יש כח ביד הב"ד לפסלו לגמרי בעדות זו כדי שלא יזידון עוד להמרות פי ב"ד הק' יעקב:
שאלה קנ
ארבעה אחים שכל א' וא' מהם יש שט"ח על אמם מסך מאה ר"ט הנעשים ביום א' ולאמם היתה לה שט"ח על א' ובחליה נתנה לא' השט"ח שיגבה איזה סך מהלוה שלה לצורך פרנסתה בחליה וכן עשה והשטר נשאר מונח אצלו ולאחר מותו קדם הבן וגבה כל מותר החוב ותפס אותו בשביל מקצת חובו והאחים טוענין דתפיסה לאחר מיתה לאו כלום הוא ורוצים שיחליק עמם בשוה החוב ושאר נכסי אמם הדין עם מי.
תשובה הנה בודאי אם לא הי' גובה השטר עדיין לא מהני תפיסתו כלל וכדאיתא להדיא בש"ע סימן ק"ד סעיף ג' בהג"ה וז"ל מיהו אם תפס שטרות אפילו המוקדם לא הוי כתפס ממון ויחלוקו עכ"ל וכתב הסמ"ע שם סימן יו"ד דלא הוי כתפיסת ממון משום דאין זה מקרי קדם וגבה דהא עדיין נשאר גוף השיעבוד אצל המלוה וגם אם ירצה המלוה למחול החוב מצי מחיל כמ"ש סימן ס"ו עכ"ל הסמ"ע והש"כ שם ס"ק ט' כתב ואין זה מדוקדק דהא כה"ג אין יכול למחול כדלעיל סי' פ"ו מדר' נתן עכ"ל ואין זה קושיא כלל כיון דמדר"נ משועבד לכל הבע"ח בשוה א"כ לא מהני תפיסתו לגרוע שארי בע"ח כיון שחלקם יכול למחול אי לאו שעבודם של שאר בע"ח ויחלוקו אלא בלא"ה א"צ למ"ש הסמ"ע כיון דקי"ל כבית הלל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי עיין בתוס' סוטה דף כ"ה. ד"ה בית הלל מש"ה לא מהני תפיסתו כיון שהשעבוד נשאר אצל המלוה וק"ל גם הש"כ אינו משיג על גוף הדין ועיין בכ"ג ח"מ סימן כ"ה בכללי קים לי סימן מ"ה ע"ש אכן כשכבר גבה ממון אפילו תפס לאחר מיתה ג"כ מהני וכמבואר בש"ע סימן ס"ד וז"ל וכל זה לדינא דגמרא אבל למאי דתיקון רבנן שגובין ממטלטלי דיתמי גובין משטרותיהם אפילו לא תפס מחיים והיינו דוקא מיתומים אבל אם יש עוד בע"ח ולא גבה עדיין יחלוקו הבע"ח מוקדם ומאוחר כמ"ש בש"ע סימן ק"ד וק"ל ואין מקום לשאר אחיו הבע"ח דין על הלוה לומר דלא הי' לך לפרוע לא' מן האחים לבד עד שיבאו כל האחין יחד זה אינו כי האחין הם שותפין בחוב א"צ כתיבה ומסירה זה מזה כמבואר בש"כ סימן ס"ו ס"ק י"ח ע"ש וכ"ש בנדון שיש להם חלק בגוף החוב מדר"נ וכל זה ברור וזה שעדיין נשאר חייב לזה האח אם יש עוד ממה לגבות מנכסי אמם נ"ל דיש לו חלק בשאר אחין לחלוק בגביית חובו שוה בשוה זה נ"ל פשוט ודלא כתשובת פרח מטה אהרן חלק ב' סי' כי המעיין בדבריו שם יראה שכל ראיותיו ממילא נפרכים וכן עלתה הסכמה בבי דינא שלנו למעשה שלא כדבריו נ"ל הק' יעקב:
[א. ה. בספר המודפס בטעות נכפל הסדר, וכאן חזרו למנות משאלה קמט]
שאלה קמט
מי שנתן במתנת שכ"מ כל מטלטלין שלו וכתב בשטר מתנה שיתן מטלטלין שלו ק"ך זהובי' לפלוני וש' לפלוני ות' לפלוני ושומת המטלטלין שלו ידוע שאין שווים החצי' ממה שצוה אך ורק עם השט"ח שיש לו על אחרים הם שווים כפי הסך שצווה אי נימא דכוונתו הי' ג"כ על השטרות ולקיים צוואת המת בשלימות או י"ל דאין השטרות בכלל ויהא דינם כמבואר בח"מ סי' קי"א סעיף ח' דיחלקו לחלקים יע"ש וילמדינו רבינו הדין כי מפיו אנו חיים:
תשובה הנה לכאורה הי' נראה דאין למקבלי מתנות חלק בשט"ח דאינם נכללים בתוך מטלטלין וכמבואר בתשובת הרשב"א סימן תתפ"ה דשטר לא מקרי מטלטלין והובא דבריו בש"ע ס"ס ס"ז פסק הלכה דאם אמר מטלטלין לפלוני אין שטרות בכלל וכ"כ בכנסת הגדולה ס"ס ס"ו בהגהותיו לב"י סעיף י"ג וז"ל ויש ראיה להרשב"א מב"ב פ' מי שמת גבי הא דשטרי אקרי נכסי ועיין בהר"מ מטרני ח"א סימן ק"ה עכ"ל אכן אחר העיון נ"ל דבנדון דידן גם השטרות בכלל חדא הא דאין שטרי בכלל אין זה ברור כלל ואין כאן ראיה מוכרחת בפ' מי שמת דהא דלא קמבעיא אי שטרי בכלל מטלטלין היינו משום דקאמר שם בש"ס דף ק"נ ע"א אמר מטלטלין לפלוני כל מיני תשמישו בכלל ושטרות נמי י"ל דנכללו במאני תשמישו דהיינו הנייר לצור ע"פ צלוחית וכדאמרינן בב"ק דף מ"ט וכי לצור ע"פ צלוחית הוא צריך ומשני אין לצור ולצור וב"ב דף ע"ו ע"ב וכל זמן שלא פרע הלוה השטר הוא של מלוה להשתמש בו לצור ע"פ צלוחית ונכלל בכלל מאני תשמישו אף דגוף השטר ודאי לא קני אלא בכתיבה ומסירה כמבואר בח"מ סימן ס"ו היינו דוקא במתנת בריא אבל בשכ"מ דדבריו ככתובים ומסורים דמי גם השטר בכלל המתנה וכמבואר בש"ע סימן ס"ו סעיף ג' וס"ס רמ"ח והוא מתשובת הרא"ש כלל ע"ה סימן כ' ע"ש גם הרשב"א סימן תתפ"ה נראה דאינו סומך על טעם זה לבד דשטר אינו נכלל בלשון מטלטלין כי זה אינו מוכרח בכלל ואינו מביא ראיה לדבריו דאדרבא מייתי שם ראיה מפ' מי שהיו נשוי להיפך דמקרי מטלטלין ושוב רוצה לדחות הדבר ועיקר סמיכתו בכל כחו הוא מטעם שני שכתב שם ברשב"א וז"ל ועוד שאפילו אמר מטלטלין והחובו' בפירוש לא קנה דקי"ל אין שטרות ניקנין אלא בכתיבה ומסירה היא וכל שעבודא דאית ביה עכ"ל ובנדון שלפנינו דהוא מתנת ש"מ דהוי ככתובין ומסורין וודאי כוונתו גם על השט"ח גם בתשובתו מהרמ"ע מפאנו סימן פ"ז כתב גם כן בפשיטות דשטרות בכלל מטלטלין הובא ג"כ שם בכ"ג ס"ס ס"ו ובזה נ"ל ג"כ מיושב מה שמקשה הסמ"ע בסימן ס"ו ס"ק י"ב דברי הש"ע אהדדי דבסימן ג' משמע דמקני מטלטלי הובא אגב קרקע גם השטרות בכלל ובסעיף מ"ב פסק דאין שטרות בכלל מטלטלין ומדחיק לתרץ ע"ש ובאמת לק"מ דאע"ג דלפי פשיטא אין השטרות בכלל מטלטלין בפרטות בלי שהקנה השעבוד שבו מ"מ בסעיף ג' מיירו שהשטר מונח על הקרקע וכמ"ש הסמ"ע שם ס"ק י"ג בשם הטור אי לאו דהוי מתנת ברי שצריכן כתיבה ומסירה אמרינן דאם הקנה אגב מקרקע דגם השטרות בכלל מטלטלין וזה ברור כדי לקיים דברי המת והש"מ ועיין בטור וב"י סימן ס"ד ובש"ע שם גם בטור סימן קי"א ע"ש נמי משמע דשטרות בכלל מטלטלין וכ"ש היכא שנראה וניכר כוונתו כמו בנדון שלפנינו דאם לא נכללו השטרות בכלל דבריו לא היו כאן החצי מה שצוה ודאי כוונתו על השטרות נ"ל הק' יעקב:
שאלה קנ
אפטרופס של יתומים שמוצא שט"ח על ראובן וראובן מביא עדים שנתן לאביהם מעות אבל לא ידעו אם נתן לו בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה ואפטרפס טוען שנתן לו במתנה אי טענתו טענה או נימא דאין לטעון בשביל היתומים טענה דלא שכיח כמבואר בסמ"ע סימן נ"ח ס"ק ט"ו:
תשובה דין זה דמילתא דלא שכיח לא טענינן בשביל היתומים מבואר בשעחיש סימן ק"ח והובא שם בש"ע סי' הנ"ל סעיף י"ד אם טוענין בשביל יורשים נאנסו או לא והביא בש"ע שם שני דיעות והש"כ הכריע שם בס"ק ח' דטוען לפניהם אף טענה דלא שכיח ועיין בכ"ג בסימן ק"ח בהגהותיו לב"י סי' ק"ח סעי' וי"ו כ' וז"ל אמר המאסף מהריב"ל ס"א כלל י"ז סי' צ"ד והרש"ך ח"ב סי' רל"ו תפסו בפשיטו' דמלתא דלא שכיח לא טענין ליתמי וכ"כ המרדכי ח"א סימן קמ"ג והוא מן התימא וכבר תופס מהריב"ל והרש"ך בעל משפט צדק בח"ב סימן ע"ד ועיין ברשדם ח' ח"מ סימן קצ"ח ועוד תפס בעל משפט צדק על מהריב"ל איך עשה עיקר מתשובת הרא"ש דס"ל דמילתא דלא שכיח לא טענין להו ליתמי אחר שבפסקיו פסק בהיפך והקשה על הרא"ש פ' שני דייני גזירות דטענינן ליתמי מילתא דלא שכיח היינו דשכיח ולא שכיח אבל דלא שכיח כלל בטענות נאנסו ודומה לו היינו האי שכתב הרא"ש פ' שני דייני גזירות ומעולם לא חזר הרא"ש מתשובותיו לפסקיו בטענת נאנסו ודומה לו אלא בטענת שכיח ולא שכיח הוא דחזר בו ובזה באו דברי מהריב"ל על נכון אבל מהר"י מטראני בתשובה ח"א סימן ע"ב ובחלק ח"מ סימן ק"ך ובעל משפט צדק סימן מ"ג וע"ג כתבו כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא הממע"ה וכ"כ מהר"א ששון ז"ל בסימן ק"ל עכ"ל הכ"ג א"כ גם בנדון דידן דהוי טענה דלא שכיחא כמ"ש הסמ"ע בסימן נ"ח ס"ק ט"ו הוי ספיקא דדינא ואין כח ביד האפטרופס להוציא מיד ראובן אפילו למאן דסבירא ליה בסימן נ"ח דלא אמרינן כה"ג איתרע שטרא כיון דלא נתן לו בתורת פרעון והוא דעה ראשונה שהביא הב"י שם בש"ע סעיף ג' היינו אם הלוה טוען כן בברי אבל בשביל יתומים אינן טוענין מילתא דלא שכיח והוי ספק ספיקא לקולא לנתבע חדא שמא הלכתא כמאן דס"ל כה"ג איתרע שטרא ואת"ל דהלכה כמאן דס"ל דלא איתרע שטרא כיון שיוכל לטעון במתנה ניתן לו מ"מ אין טוענין ליתומים כן כיון דמתנה דלא שכיח ובפרט במקום דחייבי לו אין מדרך בני אדם ליתן לו מתנה עד שישלם לו חובו תחלה כמ"ש הסמ"ע בסימן נ"ח ס"ק ט"ו והוא דעת ר"ת והרא"ש ע"ש בב"י גם אין לפקפק דזה בכלל שכיח ולא שכיח ובזה א"ל דכ"ע מודים דטוענין כן ליתומים וכן יש קצת ראיה מדברי הסמ"ע עצמו בסימן ע"ה ס"ק א' וז"ל וכן חיישינן שהנתבע חייב לו באמת אלא שנתן לו פעם אחת מתנה מנה עכ"ל ומדחיישינן להכי ש"מ דהוא קצת שכיח אי משום הא לא תברא די"ל אפילו בטענה דלא שכיח כלל כל היכא דאפשר לברורי לכתחלה מברירינן ועי"ל דהתם ה"ק אולי קודם שהלוהו נתן לו פעם אחת מתנה לכן טוען שאינו חייב לו כלום מ"מ לענין דינא נ"ל עיקר כמ"ש דאיתרע שטר זה ואין האפטרופס יכול להוציא מראובן כלום נ"ל הק' יעקב:
שאלה קנא
ראובן ושמעון שהשלישו יחד דבר מה ללוי ואמרו שלא יתן לא' מהם אם לא בריצוי שניהם ואחר זמן מה בא ראובן ושמעון ואמר שמעון שהתפשרו יחד שייך השלישית לו וראובן שתק אי שתיקתו הוי כהודאה או לא:
תשובה הנה לכאורה הי' נראה לדמות דין זה מ"ש הטור בשם תשובת הרא"ש כלל ש"ה והובא ג"כ בבע"הת כלל מ"ב ובש"ע שם ראובן שאמר לשמעון ולוי מנה לי בידכם ואמר שמעון הן לוי שתק וכו' הוי הודאה לגבי שמעון אבל לגבי לוי לא הוי הודאה עכ"ל א"כ הכי נמי נאמר לגבי שמעון הוי ריצוי ולא לגבי ראובן אכן כד מעיין שפיר יראה דהא לא דמי' אלא להא דאיתא בב"מ דף וי"ו ע"א דאי תרווייהו תפסי הטלית וא' תקפה מידו ושתק דהוי כהודאה אפילו עשה כן בפני עדים כמסקנת הרא"ש והכי קי"ל כמבואר בח"מ סימן קל"ט וכן הסכמת הש"כ שם ס"ק וי"ו וכיון ששניהם האמינו לשליש דהוא מהימן כבי תרי ושוב הלך עמו ושמע משמעון ששייך לו השלישות ודאי תוי כהודאה ואין לראובן שום טענה עוד על השלישות דהא כל זמן שהוי ביד שליש הוי כתפסי תרווייהו וכיון שזה אמר בפניו ששייך לי השלישות לבדו הו' כתקפה מידו והוא שותק גם אין לדמות דין זה למה דאיתא בש"ס דקדושין דף ס"ג ע"א וע"ב במי שמקדש אשה ע"מ שירצה אבא אי פרושו ע"מ שיאמר אין או יבא וימחה או פירושו ע"מ שישתק אבא דיש חילוק דעות וכמבואר בא"ה סימן ל"ח נראה דבנדון דידן כ"ע מודו אף שאמרו בריצוי שניהם מ"מ כיון שזה הלך עמו ושמעון אמר שהתפשר עמו אם לא נעשה פשר הדבר ברצון שניהם לא הי' הלך עמו שהרי יתפס בשקר שזה יכחישו מיד אלא ודאי כל כה"ג ודאי שתיקתו כהודאה דמי ועיין בתשובת משפטי שמואל סי' קי"ג ובכ"ג סי' קל"ח וכן נ"ל הק' יעקב:
שאלה קנב
אחד שתקע כפו לחבירו על דבר מה ותובע אותו שיקיים ת"כ שהוא במקום שבועה והנתבע משיב שלא נתן לו ת"כ שהיא שבועה רק מה שמנהג סוחרים ליתן זה לזה בל"א הנ"ט שלא"ק שמכין כף אל כף ופה המנהג שהנט שלאק אינו קונה מה דינה זאת ועוד אחרת מומר פושעי ישראל שאינו מקיים ד"ת רוצה למכור מקום בבה"כ וזו אין יוכל למכור אם לא שיכריזו תחלה בבה"כ ולא יבא עליה שום עיקול ובאמת אין מעקלין על תביעת בעל פה ויש כאן יהודי סוחר א' איש מוחזק לנאמן וכשר שיש עליו חוב בפנקסו אי יוכל לעקל או לא:
תשובה הנה מבואר בח"מ סימן פ"א סעיף כ"ח בהג"ה דתקיעת כף הוי שבועה ופי' שם הסמ"ע אפילו לא פי' ואמר באמונתו הוי כן ובי"ד סימן רל"ט סעיף ב' כתב והני מילי כשהיא דרך שבועה אבל כשהיא דרך הסוחרים שתוקעים כפם זה אל זה לקיים המקח אין לו דין שבועה כלל עכ"ל הש"ע שם לכן כל שלא יאמר בפירוש אני נותן לך תקיעת כף לא הוי לשון שבועה כי לשון ת"כ הוי שבועה כדכתיב כל העמים תקעו כף תקעת לזר כפיך וכן הוא בספר תשבי שהוא בל"א (אן גליכן) כמו ערבות אבל הכאה כף אל כף אינה שבועה כלל ומ"מ במקום שנוהגין לקנות ע"י כך הא קניה גמורה וכן היינו נוהגין לפסוק כן בק"ק פראג אבל פה ק"ק מיץ לא נהגי כן ועיין בח"ע סי' ר"א סעי' ב' וא"כ בנדון דידן כיון שאמר שלא הי' בדעתו לשום שבועה ולא הזכיר כלל לשון ת"כ אין כאן שבועה כלל דל"ל שישביע על זה אלא יזהירו אותו ב"ד על שבועתו כדאי' להדיא סימן פ"ז סעיף ל"ד בהג"ה וע"ש אכן לפי המנהג שנהוג פה הדיינים ע"פ הגאונים הקדמונים דאף אם יש הכחשה בין התובע והנתבע נתן ת"כ או לא אפ"ה משביעין הנתבע שמשביע שלא נתן ת"כ גם זה ישבע על כך שלא היתה כוונתו בתורת ת"כ שהוא שבועה ועל השניות מדברי סופרי' אם יוכל לעקל נ"ל דיוכל לעקל כיון שהסוחר הוא איש מוחזק לכשר ונאמן וכתב כן בפנקסו והוא נשבע ונוטל אע"ג דבשבועת היסת לא אמרינן שכנגדו נשבע ונוטל מ"מ הכי דיינן ליה וכו' דכוותיה ודי ואין להאריך בנדון כזה וכן עשיתי הלכה למעשה והסכימו עמי ב"ד וכנ"ל:
הק' יעקב.
שאלה קנג
מתלמיד ותיק הא דכתב הטור ח"מ בסי' כ"א וי"א שאם יש לו מעות וקרקע או מעות ומטלטלין שיוכל המלוה לומר במטלטלי או במקרקע אני רוצה ולא נהירא שאין דינו אלא על המעות כיון שיש שם מעות עכ"ל ותמה תמה אקרא איך עלה על הדעת לומ' כן הא קי"ל אפי' שומא הדר' כמבואר בסי' ק"ג מכ"ש שאין לכופו לכתחלה ליתן לו קרקע כיון שיש לו מעות ליתן לו אין הסברא והדע' מכרעת לומר כן:
תשובה שאלתך בתמיהא גדולה על הטור הוא לכאורה תמי' קיימ' אך הרגיש בזה כבר שואל א' הרב מהר"מ מקבלענץ ז"ל הובא בשו"ת חות יאיר סימן כ"ט ובתשובת שם סימן ל' האריך בכמה ישובים על קושיא זו ולבסוף כתב וז"ל ואף כי זה נגד הסברא מ"מ הסוגיא דשומא הדרי לא קשיא עליה ואף כי ידעתי דשינוי דחיקא הוא זו אמינא נקיטי לה בידי מיהא עד כי אשמע שינויא דרוויחא מיניה עכ"ל חות יאיר ולפי שבעיניו בעצמו דחוקים לכן לא רציתי להאריך עוד להעתיק דבריו וכדי שלא להוציאך חלוק אענה אף אני מה שלפע"ד נ"ל נכון והוא זה דודאי אם הלוה רוצה ליתן לו כל חובו במעות ודאי צריך לקבל לית מאן דחולק בזה אלא שהלוה יש לו מעות וקרקע ורוצה ליתן חצי מעות וחצי בקרקע והמלוה אומר או שלם לי כול' במעות או כול' בקרק' וכן אם יש לו מעות ומטלטלין שיכול המלו' לומר או כולי במטלטלין או כולי בקרקע אני רוצה על זה קאמר דחולק דאין יכול לכופו ליתן לו כולו קרקע אלא כל מה שיש לו מעות או מטלטלין צריך ליתן לו אבל המותר יוכל לשלם לו בקרקע ואין המלוה יכל לומר לו שלם לי דוקא בקרקע וא"כ כוונת הי"א אין לדחוק בדבריו ומהא דשומא הדרא דהרי דומה לזה מצינו בטור סימן קי"א סעיף י"א ובש"ע סעיף ט"ו בשם רב האי גאון אם יש כאן ב' או ג' בע"ח שקנו ממנו כאחד ואין אחד מהם קודם לחבירו ובא בע"ח לטרוף גובה מאיזה מהן שירצה וא"צ ליקח חצי שדה מזה וחצי שדה מזה עכ"ל ה"ה בזה אבל באמת הטור ובעה"ת חולק וסובר דאין זה דומה לזה כיון שעיקר דינו במעות מה שיכול לסלק במעות מסלקו כפסק הש"ע ואין זה פקפוק כלל נ"ל הק' יעקב:
שאלה קנד
אחד שהי' לו ד' בנים ובת יחידה ונתן לבת שטר מתנה הודאה על סך מה שיפרע מעזבון שיעזוב אחריו בשעבוד גמור מהיום על יורשי אחריו ובאותו יום ומעמד נתן שטר מתנה דד' בניו בשו' על ביתו דהיינו מהיום גוף הבית והפירות הוא נותן להם שעה אחת קודם מותו וכל ימי חייו יהיו הפירות שלו מכל הבית גם אם יבא עליו דוחק בחייו יש לו רשות למכור מן הבית ולהשכין אותו עד שעה אחת קודם מותו מה דינו:
תשובה הנה מבואר בח"מ סימן ק"ד סעיף ט"ז בטור וז"ל מלוה שלא מצא נכסים ללוה ליפרע חובו אלא ממה שנתנו לו על תנאי שאמר לו ואחריך לפלוני י"א שהוא גובה בו מהם דכי היכי שהם קנוים לו לענין שיכול למכרם דקי"ל ירד הראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון כך יכול לשעבדם והרמב"ם חילק בין מכר לשיעבוד אע"פ שיכול למכור אין יכול לשעבד ואין בע"ח גובה ממנו אלא הפירות עכ"ל ופסק בש"ע סימן ק"ד סעיף ד' כהרמב"ם וכן הסכמת האחרונים וכן מבואר בש"ע סימן רמ"ח סעיף וי"ו מ"מ נלע"ד בנדון שלפנינו גם הרמב"ם מודה כיון ששייר לעצמו למכור בשעת דחקו ולהשכין ודאי גם לשעבדם יכולת בידו ושיעבוד לבתו קודם למתנת אלו כי לא נתן לבניו בחייו כלום כיון ששייר לעצמו הפירות גם שיוכל למכור ולהשכין כרצונו א"כ שעבוד הבת בחזקה לפרוע מהפירות והגוף והמותר יחלוק לבניו כנ"ל הק' יעקב:
שאלה קנה
מלוה אחד שיש לו חוב מסך עצום ובקש להטריף בית יתומים של הלוה והיתומים אומרים שישומו הבי' כמה שווים והם רוצים ליתן המעות והמלוה טוען שיתנו לו כל חובו במלואו ובאם לאו הוא רוצה לגבות הבית בעד כל חובו:
תשובה הנה דין זה מחלוקת ישנה היא דעת הטור והרא"ש בסי' ק"ט פסקו דשומעין ליורש וכ"פ בש"ע ריש סימן ק"ט וכ"פ שם הסמ"ע אפילו אין ליורש עתה מעות מ"מ יוכל לומר תקבל בשומא משום דשומא הדרא וכ"פ הב"ח והט"ז אכן הש"כ ריש סימן ק"ט ס"ק א' חולק ופסק כהרמב"ן והראב"ד ובעה"ת וכ"פ הריב"ש סימן תפ"ג דבכל ענין אין יכולין היתומים או הלוקח לסלק לבע"ח עד שיתנו כל שיעור הא לאו הכי יכול לומר הקרקע שוה לי כשיעור כל חובי עכ"ל הש"כ ריש סימן ק"ט ובסימן קט"ו ס"ק ד' מאריך עוד בזה ע"ש ומחדש נדפס ספר עטרת צבי על ח"מ ראיתי בסימן ק"ט ס"ק א' נוטל עטרה לעצמו והשיג על הש"כ וכתב וז"ל וזה אינו דהא כתב מור"ם לעיל בסימן ע"ב גבי משכון מטלטלין הממע"ה ה"ה בקרקע שהיא בחזקת היורשין והבע"ח מקרי מוציא עכ"ל וכן הוא להדיא פ' המקבל דף ק"י ומה אעשה שטחו עינו מראות דברי הש"כ בסימן קט"ו ס"ק ך' שסומך עצמו בכל כחו על מ"ש שם בסי' קט"ו ס"ק ל"ג וז"ל ארעא כיון דתחלת דינא לגוביינא קיימא על היתומים להביא ראיה עכ"ל וא"כ לק"מ ואל תתמה גם בזה על הש"כ דהלא קי"ל כבית הלל ולא כב"ש דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ועיין בכ"ג סימן קט"ו בהגהותיו ב"י סעיף י"ז אין זו קושיא כלל כי כבר הרגיש התוס' בזה בסוטה דף כ"ה ע"ב ד"ה ב"ה ע"ש ולק"מ על סימן י"א נמצא דדבריו נכונים להלכה ול"נ להמציא עוד טעם חדש דהא קי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם משום כבוד אע"ג דקי"ל כבוד משל אב אבל לא מחויבים להוציא על זה ממון עצמן כמבואר להדיא בכל הפוסקים כמבואר בטור וב"י בח"מ סימן ק"ז ע"ש היינו שא"צ להפסיד ממון עצמן משא"כ בנדון זה שא"צ לשום הפסד ממון שהרי רוצין ליתן המעות ע"פ השומא מה ששוה ויכולין לכבד אביהם שלא יהא נקרא לוה רשע ולא ישלם כיון שבע"ח רוצה ליקח בכל חובו ודאי שפיר דמי כנ"ל נכון ע"פ השכל והסברא הק' יעקב:
שאלה קנו
ראובן שלוה משמעון סך מה ועשה שטר אפותיקי מפורש על מקומו שיש לו בבה"כ שאם לא יפרע תוך שני שנים מהיום יהי' לו המקום שלו בבה"כ לאפותיקי מפורש לשמעון והתנו בפירש שלא יוכל ראובן למכור או להשכין המקום הנ"ל עד שישלם תחלה חוב זו ובקש ראובן להשכיר המקום עד שיגיע זמן פרעון חובו אי הרשות בידו או לא:
תשובה נראה דראובן יכול להשכיר המקום בבה"כ כל ימי משך זמן ההלואה דאע"ג דמבואר בתוך השטר שלא יוכל למכור המקום א"כ גם השכירות בכלל דקי"ל שכירות ליומא ממכר הוא זה אינו חדא דכלל זה לאו כלל גמור הוא דהא התוס' פ' הזהב דף נ"ז ע"ב ד"ה והאי ביומא מכירה היא כתבו דהא דוקא לענין אונאה איתמר דרבי ביה קרא דממכר מיותר וכ"כ התוס' דע"ז דף ט"ו ע"א וכ"כ מהרש"ל בתשובה סימן מ"ג וכן בת"ה סימן שי"ח וכן האריך הש"ך בח"מ סימן של"ד ס"ק ב' יע"ש ואפילו אם יהיה ספק יד בעל השטר על התחתונה וכמבואר בח"מ סימן מ"ב יע"ש ואפילו שכתב בשטר אפותיקי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרא דאז לדעת הרבה פוסקי' יד בעל השטר על העליונה כמבואר שם בסי' מ"ב סעיף י' מ"מ אין בכלל זה אלא מה שבפרט דוקא למכור או להשכין קאמר אבל להשכין לאח' כל זכותו מ"ש בשטר דהא הולכין אחר לשון בני אדם ואחר כוונתו ותדע דהא יש לדקדק למה הוצרך לכתוב בו שלא יוכל להשכין דהא סתם משכנתא בזמנים הללו הוא דרך משכנתא בנכיית' אינו צריך היתר והוא בתורת שכירות ושכירות ליומא ממכר הוא ואין בפרט אלא מה שבכלל ולמה הוצרך לכפל הדבר אלא ודאי עיקר כוונתו היה רק על מכירה ממש או להשכין המקום דאז מגרע כח אפותיקי שלו שיצטרך לטרוח לטרוף מלוקח המקום או להמציא מקומו הממושכן ואין בלשון בני אדם השכירות דמה גריעותא יש לבע"ח אם הלוה יושב על מקומו עד זמן פרעון או שיושב עליה אחר אין זה אלא מדת סדום כנ"ל הק' יעקב:
שאלה קנז
מתלמיד ותיק אחד הנה ראיתי בש"כ בח"מ סי' ע"ב ס"ק נ"א שהאריך הרבה בדין מחויב שבועה ואין יכול לישבע דמשלם והוא כלל גדול בדין לענין הרבה דינים וסיים הש"ך שם והעולה בדין שאם התובע עצמו יודע ומודה שהנתבע אינו יודע שלא אמרינן ה"ל מחויב שבועה ואין יכול לישבע שמשלם אי יש לסמוך עליו בזה המעשה:
תשובה הנה קטנתי מלהכריע בדבר כזו מ"מ לא אמנע להשיבך בזה מה שנראה לע"ד לפי שכלי שקלתי כל דברי הש"ך בזה וראיתי שהם דברי חריפים ומתיקים וראוים למי שאמרן ואהיה כתני' דמסייע ליה מה דאי' בפ"ק דב"ק דף ו' ע"ב ובהנזקין דף מ"ח ע"ב דקאמ' אמר רב אידי בר אבין הכא במאי עסקינן כגון שאכל ערוגה בין הערוגת ולא ידעינן אי כחושה אי שמנה אכל דמשלם שמינה אמר רבא ומה אלו ידעינן דכחושה אכל לא משלם אלא כחושה השתא דלא ידעינן אי כחושה אכל אי שמינה אכל משלם שמינה הממע"ה ולכאורה קשה מה מקשה כיון דמודה דכחושה אכל ה"ל מודה מקצת ועל השמינה אמר אינו יודע וכיון שאינו יכול לישבע משלם אבל לפי דברי הש"כ אתי שפיר כיון דגם התובע ידע שהנתבע אינו יכול לידע מה אכלה בהמתו אי כחושה אי שמינ' לא ה"ל כלל מחויב שבוע' ודוק לכן נ"ל עיק' כהש"כ בזה ששפתיו ברור מללו נ"ל הק' יעקב:
שאלה קנח
ראובן שהלוה לשמעון סך מה והעמיד לו לוי לערב ובתוך הזמן מברר ראובן ששמעון מבזבז נכסיו וביקש ממנו שיפרע לו מיד תוך הזמן כמבואר בח"מ סי' ע"ג ושמעון טוען שאין לכופו לפרוע תוך זמן כיון שיש לו ערב וראובן טוען שמ"מ לא הלוויתי אלא לדעת שניה' ועכשיו שאתה מבזבז נכסיך לא ניחא לי להלוות לך ושלם לי מיד תוך זמנו.
תשובה הנה עיקר דין זה הוא מחלוקת ישנה בין ראשונים כמבוא' בטור וב"י ובח"מ סי' ע"ג ובסי' קל"א דלדעת הרמב"ן וסייעתו אין יכול לכפות ללוה לשלם תוך זמנו אפי' במזבז נכסיו וכן אין הערב יכול לכפות להוציאו מן הערבות מה"ט ויש חולקי' שיכול לכפות לשלם תוך זמנו ולהוציא מן הערבות וע"ש פלוגתייהו באורך ולכאורה היה נראה לומר כיון דהוא פלוגתא דרבוותא יכול הלוה לומר קים לי ואין לכפות אותו לשלם תוך זמנו להוציא ממנו אפ"ה תפסו האחרונים עיקר להלכה ברואין שמבזבז נכסיו שכופין אותו לשלם מיד והטעם צ"ל כמ"ש הב"י בשם תשובת הרי"ף הובא שם בסי' ע"ג כתב הנ"י בשם תשובת הרי"ף וז"ל מבזבז נכסיו אי רוצה ללכת יוכל לעכב עליו שיניח נכסיו כדי פרעון כדי שלא יהא כל אחד הולך ולוה מחבירו ומבזבז נכסיו או הולך למדינת הים ונמצא נועל דלת בפני לווין עכ"ל וכיון דהרבה תקנות שנו חכמים ז"ל שלא תנעול דלת בפני הלווין לכך תפסו עיקר כדעה זו דכופין אותו לשלם תוך זמנו וא"כ הבו דלא לוסיף עלה וכ"פ הש"כ בסי' ע"ג ס"ק ל"ד שאין לו בו אלא חידושו משא"כ בנדון שלפנינו שיש לו ערב ואין כאן נעילת דלת כלל דחששא רחוקה יש כאן להפסד הלוה חדא אע"פ שהלוה מבזבז נכסיו מ"מ מסתמא כשיראה שמתמוטט והולך יקמץ מכאן ולהלן שלא יאבדו כל נכסיו ויבא לתכלית העוני כי זה כל האדם ואף אם יבזבז כל נכסיו הלא יש לו ערב ותו ליכא למיחש בנעילת דלת ואוקמה אדינא שאין לכפות לשלם תוך זמנו נ"ל הקטן יעקב:
שאלה קנט
בעל פליטה אחד שאחד מבעלי חובות המאוחרין החזיק במקום אחד שלו בבה"כ שלש שנים ועכשיו באו בעלי חובות המוקדמים ורוצין לטרוף המנו והמאוחר טוען כיון שהחזיק שלש שנים והמוקדמין שתקו ולא מיחו גם הם מחלו שיעבודם ושאל השואל מה דינו:
תשובה שאלה זו כבר נשאל לפני מהר"מ הובא בהגהות מיימון להל' אישות סי' ה' המתחלת אוהב כסף לא ישבע כסף וכו' והובא בסמ"ע סי' ק"ט ס"ק וי"ו וז"ל וכתב בתשובת מיימון ה"ל אישות סי' ה' דחזקת ג' שנים אינם רק נגד הטוען על גוף הקרקע אבל מי שאין לו בקרקע רק שיעבוד חוב או כתובה לא מהני בזה חזקה ור"ל שיכול לגבות החוב או הכתובה מהלוקח אף שיש ללוקח בו חזקה דיוכל לומר לא חששתי למחות כיון דאין הקרקע שלי ושמא אמצא לגבות מבני חורין ע"ש שהאריך עכ"ל הסמ"ע והאחרוני' העתיקו דבריו לפסק הלכה כן מצאתי בהרבה תשובת האחרונים ופסקו כן בלי פקפוק וחולק כלל אך קצת נ"ל לפקפק ולומר דבעל פליטה כזה שירד לטמיון גמור שחייב לאלפים ואין לו נחלה שדה וכרם היכא יכולין לומר בעלי חובות המוקדמין דשמא אמצא לגבות מבני חורין ולפי ראות עיניו הוא באמת גברא ערטלאי ולא סומכין אניסא דלא שכיחי מ"מ משמע מדברי תשובת מהר"מ שם באורך דלא שייך חזקה כלל נגד שעבוד חוב או כתובה להפקיע שעבודא ואני אוסיף נופך משלי בטעם הדבר דעיקר טעם חזקה שלש שנים תקנו חכמי' שלוקח לא מזדהר תו בשטרו כיון שאכל בשופי שלש שנים ולא מיחה המוכר רואה באספקלריא המאירה שהמוכר סליק דעתו מהמכר הזאת ואינו רוצה שוב לערער על מכירה זו לכך שוב אינו מזדהר בשטרו ומהני חזקתו משא"כ שיעבוד חוב או כתובה כיון שגוף החוב והכתובה נשאר אצל המלוה או האשה רק שהאשה מחלה השעבוד במכירה זו בקנין וכיוצא בו בענין דמהני וכמבואר בא"ה סי' צ' ע"ש מ"מ כיון שהלוקח יודע שהגוף החוב והכתוב' קיים ה"ל להזדהר בשטר זה וכיון שלא הזדהר איהו דאפסיד אנפשיה ואמרינן שלא נעשה המכירה בריצוי הבע"ח או האשה דבלא"ה הוי חזקה שאין עמו טענה ומפסיד הלוקח עד שיברר הריצוי הזאת ולא מהני חזקתו בזה וע"י סברא זו אין אנו צריכין לכמה דחוקי' שמדחיק שם בתשובת מהר"מ בהגהות מיימני ותמה אני שלא הרגיש מהר"מ בחילוק זה שהיא מצד השכל והסברא והא דאמרינן אשת איש צריכין למחו' היינו בנ"מ וצ"ב שהגוף קרקע שלה אבל לא בנכסי בעלה וכן מבואר בתשובת מהר"מ ע"ש ולפמ"ש מהר"מ במרדכי סוף פ' חזקת הבתים דלא עביד אינש לזבין מגמלא אונא וכן פ' בש"ע ח"מ סי' קמ"ב סעי' א' בהג"ה הכי נמי לא חיישינן שהבע"ח מכרה שעבודא על קרקע זו והשט"ח והכתובה נשאר במקומו עד שיתברר ולא אמרינן בכה"ג לא מזדהר אינש בשטרי כנ"ל הק' יעקב:
שאלה קס
ראובן שהי' לו מקום א' בבה"כ של נשים וכלתו יושבת עליו כמה שנים ואחר מיתתו טוען הבן שקנ' המקום מאביו ויש לו שטר ועידי החזקה הידוע ושאר יורשים מערערים לומר שהוא בחזקת אביהם וכאשר אמרו אליו הב"ד שיביא שטרו לב"ד הלך לביתו והביא השטר ובא וחוזר לב"ד ואמר שיגע ולא מצא השטר שנאבד מאתו מה דינו:
תשובה הנה ע"ד מה שטען הבן שקנה המקו' מאביו ויש לו שטר ועידי החזקה זה מבואר פלוגתא דתנאי ריש פ' זה בורר ודף קס"ט פ' גט פשוט אי צריך לברר או לא וק"ל דצריך לברר וכ"פ בש"ע ח"מ סי' ע' סעי' ב' ובסי' ק"מ סעי' ה' כתב ואם אח"כ אמר אבד השטר אינו נאמן עכ"ל משמע לכאורה דתו אינו נאמן ואבד חזקתו וטענה לגמרי אכן הב"ח פי' וז"ל דאינו נאמן קאמר שלא נאמינהו שאבד שטרא ויועיל לו חזקתו אלא צריך לשבע שאבד שטרא ישבע שאבד ואח"כ יהא כדין בחזקה דאל"כ חיישינן שרצה לזייף השטר ולכך לא הביאו ונתבטל גם החזקה ודבריו המה לקוחים מדברי ר"ת שהובא בתו' שם וכן מבואר בסמ"ע סימן ע' סעי' ב' שכן עיקר וכן הסכמת הש"כ שם לדינא וכן עיקר נמצא שצריך הבן לישבע מקודם שדנין על החזקה וע"ד החזקה שטוען הבן הנה כבר מבואר בש"ס פ' חזקת הבתים גבי אלו שאין להם חזקה זה על זה האב על הבן והבן על האב ודוקא בסמוכין ע' שלחנם זה עם זה וכן מבואר בח"מ סי' קמ"ט בטור וב"י אכן כתבו הפוסקים דתלוי הדבר בראות עיני הדיין אם רואה שאין מקפידין זה על זה כל הקרובין אין להם חזקה זה על זה וכן מבואר בש"ע סי' קמ"ט בהג"ה וכ"פ בתשובת משאת בנימן סי' ל"א ונראה דלית חולק בזה אם ידוע לדיין שאין מקפידין זה על זה דלא הוי חזקה ונ"ל דאם הי' לזה עוד בנים ובנות וכלות ולא הושיב על המקום אלא זו אמרינן דטענתו טענה דמסתמא לא הי' משנה בין הבנים ובנותיו וכלותיו להושיב זו על מקומו אלו לא לקחה מאתו שאין דרך לשנות בין הבנים ובנותיו וכלותיו ועיין בתשובת מהר"י מטראני ח' ב' חלק ח"מ סי' ב' ומה שנ"ל כתבתי הק' יעקב:
שאלה קסא
שני אחים שיש להם בית אחד שאין בו דין חלוקה מירושת אביהם והי' מוחזק בחזקת אביהם ואחד מהם דר בו כמה שנים לבדו וגם לקח השכירות מכמה שנים ע"פ עדות השוכרים וטוען שלקח ממנו ע"פ עדי החזקה אי טענתו טענה:
תשובה הנה מבואר בש"ס ופוסקים כמבואר בטור וש"ע סי' קמ"ט דאחים ושותפי' אין להם חזקה זע"ז ומבואר דכל שאין בו דין חלוקה אע"פ שאכל אחד כולה כמה שנים הרי זה בחזקת שניהם והטעם דשמא כך היה חלוקה ביניהן שזה יאכל פירותיה כך וכך שנים רצופים ואח"כ יאכלנה גם השני וכ"כ הסמ"ע שם והוא פשוט אכן ראיתי בתשובת מהר"י מטרני חלק ב' חלק ח"מ סי' כ"ו כתב וז"ל אבל כשמשכירה לאחרים יכולין להשכירם שניהם או האחד בשם שניהם וזה שהשכיר בשמו לבדו עלתה לו חזקה ע"ש שהאריך ליישב בזה סוגית הש"ס והפוסקים בדוחק אבל באמת דבריו דחוקים מאוד מסתימת לשון הש"ס ופוסקים דכל שאין בו בגוף הקרקע דין חלוקה אין להם דין חזקה זה על זה ולא עלתה על דעתם לומר יכולין להשכיר בשותפות אלא ודאי צ"ל משום דאין כל הדעות שוות שזה רוצה להשכיר לזה וזה בדעתו לאחר או ביוקר לכן כל שאפשר לחלוק בענין אחר ניחא להו ולא ידעתי איך עלה על דעתו לחדש דין חדש נגד משמעות הש"ס ופוסקים ראשונים אך כאשר חזרתי ועיינתי שם ראיתי שגם הוא אינו מחליט הדבר למעשה וכתב רק בלשון דלמא ופלפולא בעלמא ולא למעשה וכן הסכימו עמי בי דינא שלא כדברי מהר"י מטרני וכנ"ל הק' יעקב:
שאלה קסב
אחים או שותפים שעשו גורל דהיינו באופן זה מי שיעלה ראשון יבחור איזה חלק שירצה ואחריו השני ואחריו השלישי ועכשיו אחר הגורל אם יכולין לחזור או לא:
תשובה קודם שנבא לברר דין זה נציע לשון מקור דין בש"ס דב"ב דף ק"ו ע"ב תני' ר' יוסי אומר האחין שחלקו כיון שעלו בגורל לאחד מהן קנו כולם מ"ט אר"א כתחלתה של ארץ ישראל מה תחלה בגורל אף כאן בגורל אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים אף כאן בקלפי ואורים ותומים אמר רב אשי בהאי הנאה דקצייתי להדדי גמרי ומקנה להדדי ע"כ משמע מסוגיא זו לפי מסקנת רב אשי בהאי הונאה דקצייתי להדדי גמרי ומקנה וא"צ קנין אחר למי שעלה לו הגורל וכן כתב הרמב"ם פ"ב מהל' שכנים דין י"א ע"ש וכ"כ הטור סי' קע"ג אך שמביא שם אח"כ דעת הרא"ש בתשובה שהגורל אינו קונה רק מברר החלקים אך אם מחזיק אחד בחלקו אז נתקיים החלוקה ותמה ב"י בב"ה שהטור סותר דברי עצמו גם הפרישה מתמיה על הרא"ש דלפי הסוגיא דש"ס משמע דקונה לגמרי גם הראב"ד בהשגות בפ"ב מהל' שכנים השיג על הרמב"ם ודעתו כדעת הרא"ש וכ"כ הלח"מ שם וצ"ל דהם מפרשי' מה דקאמר הש"ס בהאי הונא' וכו' היינו לענין זה דהוי בברור חלקי' ואע"ג דאחין שחלקו הוי כלקוחות אצ"ל זה לזה לך חזק וקני אלא כיון שביררו החלקים והחזיק אחד בחלקו קודם שחזר בו השני גמר ומקני אהדדי וכל פשטא ריהטא דשמעתא לא משמע הכי וכן מבואר שם מפורשים והר"ן והרי' ן' מגאש בחידושיו על ב"ב וראיתי בתשובת הרא"ש כלל צ"ח שאלה ב' נראה שמקור ראייתו הוא מהא דתנן בחזקת הבתים בד"א במחזיק אבל בנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ומדלא נקט ג"כ בגורל ש"מ דגורל אינו קונה אבל באמת אין זו ראיה מוכרחת כלל דנקט קניה דשייך גם בנותן מתנה ולהחזיק בנכסי הגר משא"כ גורל לא שייך רק באחין ומ"מ רמ"א בש"ע סי' קע"ג תופס עיקר כדעת הרא"ש והראב"ד דגורל אינו קונה דכיון דפלוגתא דרבותא נשאר הקרקע בחזקת שניהם כבראשונה ויכולין לחזור כל זמן שלא החזיק אחד מהן ואפי' לאותן פוסקים שהוא הרמב"ם וסייעתו דס"ל דגורל קונ' לגמרי מ"מ צריך דוקא גורל כמו שהיה בא"י תחום פלוני ופלוני עלה עמו וכן מבואר מפרש"י והרן והר"י בן מגאש בחידושיו ומה"ט לא קאמר הש"ס אלא אמר רב אשי לפי שצריך להיות דומה לגורל א"י וכן מבואר להדיא מפרש"י אבל גורל זה מי שעלה ראשון יברר מה שירצה אין כאן בירור וקניה כלל ודאי כל א' יכול לחזור כנ"ל ברור הקטן יעקב.
שאלה קסג
מי שמכר לחבירו חלק בית ופי' תוך שטר המכיר' להשתמש בבית המוצנע ושוב נפל הבית המוצנע ונסתם העוקא אם אמרינן כיון דנפל אזדא ליה או לא:
תשובה הנה פשוט וערוך לפנינו דין זה בש"ע והוא מתשובת הרשב"א הובא בבית יוסף ס"ס קע"ג גבי באר מים חיים דאם חלקו ונשאר הבאר מים חיים מתחלה לאחד לבד אלא שנתן רשות לשני לשאוב משם אם נפל אזדא ליה חזקתו לגמרי ואין לו חלק בבאר אפי' חזר ותקנו וכ"פ שם בש"ע מ"מ היה נ"ל כיון דדין זה דבר חדש שלא נמצא בש"ס ושאר פוסקים ראשונים זולת הרשב"א ומה שמביא ראי' מפרק השואל דף ק"ג ע"א מאושלן האי גרגותא אין ראיה דהתם הוא שאלה בעלמא וכיון שהוא דבר חדש אין לך בו אלא חידושו אבל בית הכס' שהוא עיקר צרכי ותשמישי בית שיהא קרוב לשלחנו והוא בביאת בני אדם ודאי מקפיד אינש אפי' נפל לא אזדא ליה כן היה נ"ל אכן ראיתי בתשוב' הב"ח סי' ז' שכתב דגם בית הכסא דמי לבאר ולא ידעתי מנ"ל ועיקר נ"ל כמ"ש ותו ראיתי בתשובת מהר"מ גלאנטי סי' ס"ז שכתב דגם תשובת הרשב"א לא קאמר אלא היכא שוויתר נגד חבירו דרך מתנה ושאלה משא"כ במכירה ודאי קנה גוף הקרקע הדבר ומי שאינו דן כן אינו אלא טועה וכן נ"ל עיקר הק' יעקב:
שאלה קסד
ראובן ושמעון שקנו יחד איזה מטלטלין בזול וכל א' נתן חלקו מעות וראובן לקח המטלטלין לביתו ובא לוי ושמעון ופסק עמו כמה יתן לו ריווח על חלקו והושוו עצמן יחד כמה יתן לו ריווח וכאשר נודע הדבר לראובן אמר שהוא רוצה לקיים כולם ורוצה ליתן ריווח זה לשמעון הדין עם מי:
תשובה לכאורה הדין זה ערוך לפנינו בש"ע לח"מ סי' קע"ה סעי' נ"ג בהג"ה שכתב וז"ל וכן בכל מטלטלין אע"פ שאין בהם דין מצרנו' מ"מ אם שותפין הן במטלטלין ואחד מכר חלקו יכול השותף שני לסלק להלוקח אם נראה לב"ד שאין השותף השני נוח לו כראשון עכ"ל והנה אם השותף הראשון הוא עשיר יותר מהשני א"כ י"ל דניחא ליה בראשון יותר מהשני כדאמרינן בפסחים דף קי"ב לעולם ישתדל אינש עם מי שהשעה משחקת לו ולא נצרכה אלא אפי' למיזבין מיניה ע"ש ובלא"ה בנדון שלפנינו אין צורך לכל זה כיון דהמוציא דין זה הוא מהב"י בשם מהרי"ק ומ"ש הב"י והד"מ על זה וז"ל הב"י וכתב מהרי"ק בשורש ך' שותף שמכר חלקו שותף חבירו יכול לסלקו אפי' במטלטלין כדמשמע מתוך מ"ש הרמב"ם בפ' י"ב מהל' שכנים א' מן השותפין או אחין שמכר חלקו לאחר מסלקין את הלוקח וכו' עד ולא עוד אלא המוכר קרקע שלו לאחר יש לחבירו שבצד המיצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלקו עכ"ל ומדהזכיר גבי בן המיצר קרקע ולא הזכיר כן גבי אחין ושותפין אלא כתב סתם שמכר חלקו לאחר משמע איזה חלק שיהיה בין קרקע בין מטלטלין משמע דלגבי שותפין אין לחלק בין קרקע למטלטלין עכ"ל מהרי"ק וכת' הב"י ולא נהירא לי דקדוק זה שדקדק מהרי"ק שהרי אותן הלכו' שכני' קרו להו ושותפין שמכרו מטלטלין לאח' לאו שכיני' מקרי ועוד דבהאי פ' בין לפני דין זה או לאחר דין זה בדיני קרקע איירי וא"כ מהיכי תיתי לומר דהכא במטלטלין עסיק ועוד דלשון של בבא זו יוכיח שכתב מסלקין אותו כדי שלא יבנה זר ביניהן והאי לישנא בקרקע שייך כדכתיב להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם ואפי' את"ל דלהרמב"ם תפס לשון זה מושאל במטלטלין א"א לומר כן דאי במטלטלין לא אדכר האי דינא במטלטלין ומנלן להרמב"ם ועוד דבהדיא כתב המ"מ דהיינו מה דאמרינן האי דאתחזק ביני אחי ביני שותפו' וכו' והא פשיטא בקרקע היה ועוד דאי במטלטלין קאמר מה ולא עוד אדרבא בבא דרישא עדיפא דאפי' במטלטלין מסלקין ללוקח אלא ודאי לא עלה על דעת הרמב"ם לומר דין זה אלא במקרקעי לבדו ומ"ש שמכר חלקו ולא כ' שמכר חלקו בקרקע משום דבשותפין שיש להם חלק בקרקע עסיק ברישא דפירקא ומש"ה לא איצטריך ליה לפרושי שמכר חלקו בקרקע ולעולם אין במטלטלין דין בן המצר אפי' לגבי שותף ותדע מדלא אשתמיט חד מן הפוסקים שכתב כן בהדיא ואדרבא כתבו בהפוך ומהרי"ק שכתב כן מדקדוק לשון הוכחנו ביטולו הלכך לית דחש ליה ובר מן דין הא קי"ל דמצרן הוי מוציא מחבירו ועליו הראיה עכ"ל הב"י וכ' על זה הד"מ וז"ל ואין בדבריו הכרח לדחות דברי מהרי"ק ועל כן נ"ל שהוא לפי ראות עיני הדיין שאם יש בזו היזק לשותף השני מצד חלוקת המטלטלין או מצד שיצטרך להיות שותף עם אחד שאין דעתו נוחה בו השותף יכול לסלקו דאין לך טוב וישר מזו ועדיף משאר דינא דבר מצרא נ"ל עכ"ל ד"מ הרי לך בהדיא מדברי הד"מ היכי דיש ריעותא לשותף שני מצד חלוקת המטלטלין כמו בנדון שלפנינו בודאי אם לא יחלוקו המטלטלין שישארו ביד א' עדיף גם עיקר מסקנת הב"י להשיג על מהרי"ק משום דמצרן הוי המוציא ועליו הראיה ובנדון שלפנינו שהוא להיפוך שראובן מוחזק אין להוציא מידו כדעת מהרי"ק והוא פשוט וברור ושוב אין לפקפק נ"ל הק' יעקב: