שות שבות יעקב חלק ב· רבי יעקב ריישר
חלק יורה דעה · שאלה נד
בשוחט ששחט תרנגול ושחט כל הקנה ונתן העוף מידו בחזקת כשר וכשהביאו לביתו היתה עדיין חי ורץ כדרכו וצוה לאחד מבני ביתו לחתוך הושט לשנים כדי שתמות וחתך בסכין פגום אם יש לאסור משום שהיה ועיקר במיעוט בתרא או לא זאת ועוד אחרת מצאתי גמי מונח בין הושט והקנה ונחתך אם יש להכשיר העוף או לא:
תשובה. הנה לכאורה נראה לאסור אף בדיעבד כיון דקי"ל כל החמשה הלכות אוסרין אפילו במיעוט בתרא וכ"פ הש"ך בסי' כ"ג ס"ק י"ג והשיג על הר"צ שמתי' לשחוט אח"כ בסכין פגום ע"ש ומשמע שדעתו לאסור אף דיעבד ע"ש ולי נראה להכריע דודאי לכתחלה אסור לעשות כן כי דאנן קי"ל דשהיה במיעוט בתרא וכן שאר ההלכות אף במיעוט בתרא טריפה א"כ איך יש לעשות כן לכתחלה וכן משמעות פירש"י בחולי' דף ל"ב וה"ג ושאר כל הפוסקים שכתבו מוטב שיכנה על ראשה ממה שיחזור וישחוט ולא כתבו תקנתא זו דישחוט בסכין פגום וכן משמעות לשון מהרי"ו להדיא שכתב אל ימתינו בסכין משום דנראה כשתי שחיטות משמע דאין להמיתם בסכין אבל מ"מ מה ששמע מדברי הש"כ לאסור אף דעבד זה לא נ"ל כלל דכל היכי שסלק השוחט את ידו מן השחיטה לגמרי אחר ששחט רוב ונקרא עליו שם הכשר שחיטה אם אח"כ העוף שוהה למות אין לפסול בדעבד אם גמור מיתתה אח"כ ע"י סכין פגום או כשר וכן נראה להדיא מוכח מלשון רש"י והטור ושאר כל הפוסקים שפסקו דשהיה טרפה דיעבד אפילו במיעוט בתרא אפ"ה כתבו האיך שעוף שוהא למות מוטב שיכנו על ראשו מדכתבו הלשון מוטב דהוא רק אזהרה לכתחלה ואם יהיה שהיה ממש ה"ל לאסור אפי' בדיעבד אלא ודאי כיון שכבר יצא מתחת יד השוחט בהכשר שחיטה אין להטריף תו משום שהיי' וכדומה וכן נראה להדיא מתוך דברי התוספות ביומא דף ל"ג ע"א ד"ה ל"ל למרק וכו' דאי אתי אחרינא וממרק נראה כשהיה עכ"ל משמע דרק לכתחלה יש לאסור דנראה כשהיה אבל שהייה ממש ודאי לא הוי וכן משמעות הדרישה בסי' ך"ג ובחנם השיג עליו הש"ך בסי' ב' ע"ש וכן נ"ל להלכה ובא מעשה כזה לידי בחולה אחד ששחט לו עוף ושחטו הושט והקנה היה שלם והיה חי כבראשונה וצוויתי שיניחו לילך כך עד שימו' מעצמה אולי תהיה כופר נפש של החולה וכל זמן שחי התרנגולת גם החולה היה חי עד שבא האחד וקץ ראש העוף מיד נעשה החולה גוסס וכל זמן שפרכסה התרנגולת לא יצאה נשמתו ועיין בשחיטת עולת יצחק וע"ד מה ששאלת בנמצא קש תחוב בין הושט והקנה מבחוץ דע באמת בלשון הגהות רמ"א בסי' כ"ג מבואר דוקא אם הגמי מונח בושט או בקנה הוא דטריפה מטעם שהי' אכן המעיין במקור הדין בת"ה סי' קפ"ה משמע לפי הטעם דאף כה"ג יש להטריף ובלא"ה יש עוד חשש איסור בזה דאיך בא הגמי לשם אי דרך הושט אם כן ניקב הושט ואי מבחוץ א"כ ניקב העור הוי כמסמס קועיה דמא דחיישינן לנקיבת הושט לכן נ"ל דבכל ענין שנמצא הגמי יש להטריף והא דנקט רמ"א גמי מונח בושט דבר בהווה שכן הדרך להמצא ע"י אכילה ושתיה כנ"ל הקטן יעקב: