שות שבות יעקב חלק ב· רבי יעקב ריישר
חלק יורה דעה
שאלה נא
בשוחט שבדקו ונמצא שאינו יודע הלכו' שחיטה ויש לו קבלה אי אסרינן הבשר שעדיין במליח' והשומן והכלי' כי יש חילוק דעות בין האחרונים בזה ויורנו רבינו בזה דעתו הרמה להלכה גם מנקר שנמצא שאינו בקי בניקור:
תשובה. הנה באמת דעת רמ"א בהגה"ה בי"ד סי' א' מבואר שפסק להקל ודבריו הם לקוחים מאגודה והרשב"א דהיכא שיש לשוחט קבלה ואח"כ נמצא שאינו' יודע מכשירין הכל למפרע והט"ז השיג על זה מכח קושית התוספת בפ"ק דחולין שמקשו מהא דאמרינן בפ"ק דנדה גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר דמטמאין כל טהרות למפרע כיון דאיכא תרתי לריעותא שהרי חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו וה"נ איכא תרתי לריעותא דהרי פגום לפניך ובהמה בחייה בחזקת איסור עד שיוודע במה נשחטה והתוספות תירצו בזה ג' תרוצים שכולם לא שייכי בזה השוחט ע"ש בדברי הט"ז באריכות והב"ח בתשובתו סימ' א' האריך לסתור דבריו וכן בתשובת בית יעק' סי' ד' גם הנה"כ השיג על הט"ז ודעתו להתי' אך שאין דבריו מוכרחין כל כך ועיין בפר"ח שהשיג על הש"ך ודעתו לקיים דברי הט"ז דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין כיון שנבדק ואינו יודע ע"ש ול"נ דמעיקרא קושית התוספ' לא שייך כאן בנדון דהשוחט דדוקא בבדיק' הסכין איכא תרתי לריעותא שבהמה בחזקת איסור עד שיוודע וכו' והרי פגום לפניך מה שא"כ בשוחט ליכא תרתי לריעותא דלא שייך לומר בחזקת איסור עד שיוודע אם נשחטה כיון דהשוחט אין צריך בדיקה אחר שחיטה כלל ולא קודם שחיטה בנטל קבלה שמצוי הוא שיותר שעוסק בשחיטה שאתמחי גבר' יותר וא"כ אין כאן רק חדא לריעותא משא"כ בפגימת הסכין שצריך לכתחלה בדיקה קודם שחיטה ולאחר שחיטה לפי שמצוי הוא לפגום ע"י חתיכה ושחיטה וכן גבי מקוה שדרכה להיות מימיו מתמעטים צריכה בדיקה ולעיין אם יש בו מ' סאה כדאית' ס"ס ר"א לפיכך היכא שנמדד ונמצא חסר וכן בנמצא בסכין פגום חשי' תרתי לריעותא דבהמה בחייה בחזקת איסור עד שיוודע שנשחטה בסכין שאינו פגום אבל כאן ליכא למימר שבהמה בחזק' איסור כיון שנשחטה ע"י שוחט שא"צ בדיקה אחריו לכתחלה כלל ואין כאן רק ריעותא חדא שעכשיו אינו יודע כנ"ל ברור לקיים דברי גדולי ראשונים וראוי לסמוך עליהם בהפסד מרובה בזה אבל אם לא נטל קבלה יש לאסור הכל למפרע ואפי' בספק יש לאסור וכן מסיק בתשובת בית יעק' סימן ד' ואף על גב דכת' שם הטעם דמה דהוי תרתי לריעותא כודאי איסור דמיא ולא הוי ס"ס ובאמת אי משום הא לא אריא דהא איכא שם שני לשונות בש"ס ולישנא בתרא דהוא עיקר להלכה לדעת רוב הפוסקים א"כ אין ראיה זו מוכרחת אך לדינא בלא"ה יש להחמיר כיון דאיכא חזקת איסור דבהמה בחיה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע שנשחטה כראוי והספק בשחיטה עצמה לא מקילין מטעם ס"ס כמבואר בדיני ספיקות סי' ק"י עיין בספרי תורת השלמים שם ולענין המנקר שאינו בקי בניקור נ"ל ודאי לאסור הכל למפרע אליבא דכ"ע כי מחמירין בניקור עיין ס"ס ס"ה כנ"ל הקטן יעק':
שאלה נב
מברוסיל בשוחט אחד שעמד לשחוט ולא נתאמן ידו באותו פעם קצת לשחיטה ואמרו לו שיתן הסכין לשוחט אחר שעמד על גביו לשחוט וכעס מאד על דבר זה ומתוך הכעס שחט ואח"כ תפס בסימנים והלך לו לדרכו ואמר השוחט השני שניבל הבהמה והראה לעומדים שלא נשחט הושט ואח"כ חזר ובא השוחט הא' ושאלו לו למה ניבל הבהמה והשי' שלא ידע כלום והיה סבר שנשחטה כדין וכשתפס בסימנים היה סבור שהוא הגיד מהצוואר ולא הוושט בכן יבאר לנו דינו דהאי שוחט מכאן ולהבא ואם מחויב לשלם או לא:
תשובה. ע"ד השוחט פשוט הוא שראוי להעבירו וכדאית' בפ"ק דחולין דף י"ח אמר ר' הונא טבח דלא סר סכינו קמיה חכם משמתינן ליה רבא אמר מעברינן ליה ומכריזין על בשרא וכו' וא"כ ה"ה בנדון דידן כיון שהשוחט צריך לבדוק בסימנים אחר השחיטה כדאית' בחולין דף ט' אמר ר"י אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה וזה לא בדק בפשיעה ודאי דמעברינן ליה וכ"כ הב"י בסימ' י"ח בי"ד בשם הר"ר יונה בספר שערי תשובה וז"ל ואשר איננו ירא לבו לא יבין לדקדק לבדיק' הסכין כי צריך לכוון את לבו וכו' מלבד כי יפשע גבר מבלי יראה בבדיק' הסימני' ויתר דרכים והצדדים עכ"ל הרי דמדמי בדיקת הסכין לבדיקת הסימנים ויש להעבירו אף שפסק הש"ך בסי' קי"ט ס"ק ל"ב וז"ל מיהו באדם ידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו אין מעבירין אותו היינו דוק' באומר שוגג הייתי ששכח וכה"ג משא"כ בזה שאינו נותן אמתלא לדבריו ודאי אם היה נותן אמתלא לדבריו לומר שידע שניבל ולא היה רוצה לתלות החסרון בעצמו שניבל ודעתו היה להטריף הבהמה ע"י בדיקת הריאה כדרכ' של השוחטי' אין ראוי להעבירו אבל זה שאינו נותן שום אמתלא הוא פשיעה גמורה ואין לומר לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות וזה גם כן קצת פשיעה הוא כי כל הכועס כאלו עובד ובפרטות כפי הנשמע זה השוחט אינו מוחזק בכשרות ע"פ מהדורי מילי ואע"ג דהאי לישנא בישא לקבולי' לא מבעיא למיחש מיהו בעי עם ריעותא שלפנינו להעבירו עד שיחזור בתשוב' גמורה כמבוא' בי"ד סימן קי"ט ועיין שם בט"ז ס"ק ט"ו ובח"מ סימן ל"ד וע"ד התשלומין פשוט הוא כיון שנותנין לו שכר שצריך לשלם ההיזק כדין טבח אומן שקלקל כמבוא' בש"ס פ' הגוזל עצי' יע"ש ובטח"מ סי' ש"ו יע"ש וכנ"ל הקטן יעקב:
שאלה נג
שוחט אחד ששחט הבהמה בסכין בדוק ואח' שחיטה בדק ונמצא פגום ובודאי שלא נגע בעצם המפרקת כי אפי' הסימנים לא נשחטו וכל בשר המפרקת שלם בכל צדדיו אם השוחט חייב לשל' היזקו כדין שוחט אומן בשכר שקלקל או נימא שאונס הוא גם יש לשאול אי ידעינן שנגע בעצ' המפרקת יש לאסור הבהמה או לא:
תשובה. כיון שודאי הוא שלא נגע בעצם המפרקת לכאור' נראה מבואר להדיא דברי הטור בח"מ סימ' ש"ו שכת' וז"ל בשכר חייב ונראה דוקא שנתקלקלה בשחיטה אבל מצא סכין פגום והוא בדקו תחלה כיון דאיכא למימ' בעצם המפרקת איפגם אלא דמחמרינן מספק באיסור וחיישינן שמא בעור נפגמה לענין ממון לא מפקינן מספק עכ"ל משמע דאי ידעינן בודאי שבעור נפגמה חייב לשלם וכ"כ שם הב"ח והסמ"ע ס"ק ט"ו דפושע הוא אלו היה לו סכין טוב לא נפגם בעור הבהמה כס אכן ראיתי שם בב"י שכת' על דברי הטור דלעיל וז"ל וכן כת' הרשב"א בתשוב' פטו' בשכ' ששחט כראוי ונמצ' סכינו פגו' פטו' מלשל' דאימור בעורף נפגמה ומיהו שכרו הפסיד דדלמא בסכין פגומ' שחט עכ"ל הרי מבואר מדברי הרשב"א אלו כל שידעינן שבדק הסכין כהוגן קודם שחיט' או אפי' בספק פטרינן אפי' ידעינן שבעור נפגמה והוא שלא כדעת הטור דחייב לשלם אם נפגמה בעור והב"י משוה דעתם כאלו אין כאן מחלוקת כלל ובש"ע סתם כדעת הטור להוציא ממון מיד מוחזק נגד דעת הרשב"א החולק ושום א' מן האחרוני' והראשונ' לא הרגיש במחלוקת זו זולת הב"ח שמכרי' מסברא דנפשו דלא כתשובת הרשב"א ול"נ להשוות דעת הרשב"א והטור באופן זה דהרשב"א מיירי שהסכין של שחיטה הוא של בעל הבהמה דאז אינו מתחייב השוחט לשלם כי לא פשע כלל אם לא שלא בדק קודם שחיט' משא"כ אם הסכין הוא של שוחט אז הוא פשע שלא היה לו סכין טוב שלא יפגם בעור הבהמה ומזה מיירי הטור נמצא שאין כאן מחלוקת כלל וע"ד ששאלת אם ידעינן שנגע הסכין במפרק' אם יש להכשיר דע שבההגהו"ת שחיטו' בשם ההריב"ק כתב מעשה שעשה פגימה בסכין וצוה מהריב"ק לראו' אם נגע במקום המפרקת והיה ניכר חתך במפרקת והכשיר מהריב"ק עכ"ל וכבר כתב עליו במאמר קדושין כל העושה כן מאכיל טרפות לישראל כהסכמת הפוסקים ואיזה שיטות אחרונים סמכו על הג"ה זו וזכורני שגדול א' עשה כן מעשה. בק"ק פראג להקל ע"פ השוחט שהראה לו הג"ה זו מבלי עיון בפוסקי' ואח"כ חברו עליו כל בעלי הורא' שכיון שהב"י הביא הג"ה זו וחולק עליו ומסיק דהוי ספק דאורייתא ולחומרא וכן הסכמת כל האחרונים להחמיר מי יקל נגדם ואף שהוא היה רוצה לעשות סניגרון לדבריו כדי שלא לחזור מהוראתו מדברי התוספות מי יקל נגדם ולא הודה לו כל סיעתו כי מדברי תוספות אין ראיה מוכרחת כלל מ"מ נ"ל כיון דמידי ספיק' לא נפקא הי' נ"ל להלכה דהיכא שנולד עוד ספק כגון שלא נמצא הפגימה גדול' כחגירת הצפורן דלדעת הרא"ש וסייעתו לא מיטרף עד שתפגום כדי חגירת צפורן והב"ח פסק כן להלכה אף דדעת רוב ראשונים ואחרונים להחמיר וכמ"ש הש"ך בסי' י"ח מ"מ היינו משום דספקא דאורייתא להחמיר מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ועיין ברמב"ם פ"א מה' בית הבחירה מבואר שגם דעתו דאינו נטרף בפחות מחגירת הצפורן וזה הוא כל שהוא שהוזכר בהל' שחיטה ועיין בתשובת בית יעקב סי' כ"א וא"כ מידי ספק ספיקי לא נפיק חדא דשמא בעצם נפגם ואת"ל בעור נפגם שמא לא מקרי פגימ' עד שתחגור בו צפורן וזו שלא נפגם כל כך יש להכשיר גם בא מעשה לידי שהשוחט אמר ששמע קול הסכין כשנגע במפרקת כמו שקורין בל"א קר"ק שנראה וניכר ע"י זה שמשם בא הפגימה והכשרתי כי כה"ג כ"ע מודו דאמרינן בעצם נפגם כיון שיש רגלים לדבר ואין להחמיר כולי האי נ"ל הקטן יעקב:
שאלה נד
בשוחט ששחט תרנגול ושחט כל הקנה ונתן העוף מידו בחזקת כשר וכשהביאו לביתו היתה עדיין חי ורץ כדרכו וצוה לאחד מבני ביתו לחתוך הושט לשנים כדי שתמות וחתך בסכין פגום אם יש לאסור משום שהיה ועיקר במיעוט בתרא או לא זאת ועוד אחרת מצאתי גמי מונח בין הושט והקנה ונחתך אם יש להכשיר העוף או לא:
תשובה. הנה לכאורה נראה לאסור אף בדיעבד כיון דקי"ל כל החמשה הלכות אוסרין אפילו במיעוט בתרא וכ"פ הש"ך בסי' כ"ג ס"ק י"ג והשיג על הר"צ שמתי' לשחוט אח"כ בסכין פגום ע"ש ומשמע שדעתו לאסור אף דיעבד ע"ש ולי נראה להכריע דודאי לכתחלה אסור לעשות כן כי דאנן קי"ל דשהיה במיעוט בתרא וכן שאר ההלכות אף במיעוט בתרא טריפה א"כ איך יש לעשות כן לכתחלה וכן משמעות פירש"י בחולי' דף ל"ב וה"ג ושאר כל הפוסקים שכתבו מוטב שיכנה על ראשה ממה שיחזור וישחוט ולא כתבו תקנתא זו דישחוט בסכין פגום וכן משמעות לשון מהרי"ו להדיא שכתב אל ימתינו בסכין משום דנראה כשתי שחיטות משמע דאין להמיתם בסכין אבל מ"מ מה ששמע מדברי הש"כ לאסור אף דעבד זה לא נ"ל כלל דכל היכי שסלק השוחט את ידו מן השחיטה לגמרי אחר ששחט רוב ונקרא עליו שם הכשר שחיטה אם אח"כ העוף שוהה למות אין לפסול בדעבד אם גמור מיתתה אח"כ ע"י סכין פגום או כשר וכן נראה להדיא מוכח מלשון רש"י והטור ושאר כל הפוסקים שפסקו דשהיה טרפה דיעבד אפילו במיעוט בתרא אפ"ה כתבו האיך שעוף שוהא למות מוטב שיכנו על ראשו מדכתבו הלשון מוטב דהוא רק אזהרה לכתחלה ואם יהיה שהיה ממש ה"ל לאסור אפי' בדיעבד אלא ודאי כיון שכבר יצא מתחת יד השוחט בהכשר שחיטה אין להטריף תו משום שהיי' וכדומה וכן נראה להדיא מתוך דברי התוספות ביומא דף ל"ג ע"א ד"ה ל"ל למרק וכו' דאי אתי אחרינא וממרק נראה כשהיה עכ"ל משמע דרק לכתחלה יש לאסור דנראה כשהיה אבל שהייה ממש ודאי לא הוי וכן משמעות הדרישה בסי' ך"ג ובחנם השיג עליו הש"ך בסי' ב' ע"ש וכן נ"ל להלכה ובא מעשה כזה לידי בחולה אחד ששחט לו עוף ושחטו הושט והקנה היה שלם והיה חי כבראשונה וצוויתי שיניחו לילך כך עד שימו' מעצמה אולי תהיה כופר נפש של החולה וכל זמן שחי התרנגולת גם החולה היה חי עד שבא האחד וקץ ראש העוף מיד נעשה החולה גוסס וכל זמן שפרכסה התרנגולת לא יצאה נשמתו ועיין בשחיטת עולת יצחק וע"ד מה ששאלת בנמצא קש תחוב בין הושט והקנה מבחוץ דע באמת בלשון הגהות רמ"א בסי' כ"ג מבואר דוקא אם הגמי מונח בושט או בקנה הוא דטריפה מטעם שהי' אכן המעיין במקור הדין בת"ה סי' קפ"ה משמע לפי הטעם דאף כה"ג יש להטריף ובלא"ה יש עוד חשש איסור בזה דאיך בא הגמי לשם אי דרך הושט אם כן ניקב הושט ואי מבחוץ א"כ ניקב העור הוי כמסמס קועיה דמא דחיישינן לנקיבת הושט לכן נ"ל דבכל ענין שנמצא הגמי יש להטריף והא דנקט רמ"א גמי מונח בושט דבר בהווה שכן הדרך להמצא ע"י אכילה ושתיה כנ"ל הקטן יעקב:
שאלה נה
משוחט מומחה כיצד יש לנהוג בנמצא טבעת על הסכין או על הארץ וכיוצא בזה גם יבאר לי אדוני מ"ו דברי הב"י בסי' א' במ"ש שם וז"ל וכתב הרא"ש בפ' אלו מציאות בשם הראב"ד וכו' וסיים ונראה מדבריו שהראב"ד חולק על זה אינו נ"ל אלא הראב"ד יודה בזה ע"כ ודבריו תמוהים דאיך יודה בזה הראב"ד כיון דפסק הלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל לפי דהכא ליכא לשנויי ברוב טבחי ישראל דלגבי פרגיות הנשחטים לאיש בבית לא מהני רוב טבחי ישראל ואם איתא אכתי איכא לאוקמי ברוב ציידי ישראל וצ"ע:
תשובה. מה ששאלת לבאר דברי הב"י בסי' א' מ"ש שהראב"ד יודי בזה נ"ל הדברים כפשוט' דדעת הב"י אע"ג דהראב"ד ס"ל לדינא כרבינו ירוחם שאם היו רוב ציידי ישראל ששוחטין מיד כשצדין מהני לגבי פרגיות אפילו ברוב עובדי ככבים והא דלא מדייק ומוקי הש"ס פרק אלו מציאות הכי משום שהוא דבר שאינו מצוי דרב אמי מיירי דוקא בהכי אלא ודאי דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל אבל מ"מ אם אירע כן מודה לדינ' כרבינו ירוחם והוא ברור שזה כוונת הב"י ומה ששאלת ממני הלכה למעשה בדין נמצא טבעת דע שכך נהגתי בנמצא טבעת שלם על הסכין אין לזוז מפסק רמ"א ולהטריף ובנמצא על הארץ יש להכשיר במקום הפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת ולכבוד אורחים ועיין בתשובתי שבות יעקב חלק ראשון סי' מ"ו ואם נחתך הטבעת באמצע והיא תלויה בקנה או אפי' מונח או תלוי באמצע על הסכין או על הארץ אין להחמיר כל זה כתבתי לפי הנ"ל לפי דעות האחרונים וממה שקבלתי מרבותי נוחי נפש ואתה דע לך וקבלתי משוחט מומחה שאם תרצה ליזהר שלא יבא לידך ספק כזו בטבעת מגרגר' שהוא דבר מצוי באזוזים ישחט שחיטה כקולמס בשיפוע דאז בדוק ומנוס' שלא ימצא שום טבעת בשחיטתם עד כאן שמעתי הקטן יעקב:
שאלה נו
שוחט ששחט ודחק באצבעו על הקנה עד שנתמעך ושמע חוזק שבירת הקני' שבגרגרת אי יש חשש איסור גם ילמדנו רבינו למעשה דין בדיקת הושט לפי שיש חלוק דעות בין האחרונים גם יפרש לי אדוני דברי הט"ז בסי' ל"ג ס"ק ז' במ"ש וכ"ש וכו':
תשובה. על דבר הקנה שנתמעך הנה בודאי לא יפה עושין השוחטין שדוחקין כן על הסימנים בין אצבעותיו ויש לחוש דלמא יקפוץ א' מן הקנים וע"י עקץ הקנים ינקוב הושט ויש למחות בידם מ"מ בדיעבד לא מחזקינן איסורא דפסיקת הקנה ברוב' ברוחב ובאורך אפי' לא נשתייר רק משהו למעלה ומשהו למטה כשר וכ"ש כשהעור שלם דאין לחוש כשאין ריעותא אחרת לפנינו ועיין בסי' נ"ח בדין נפילה שסימני' קשים הם אצל נפולה שאינם מתמעכים וראיתי שוחטים מומחין כששוחטין אינם מותחים הראש מן הגוף רק מחזקים הראש סמוך לגוף שעי"ז הסימני' מתחתכין שפיר ואין עושין שמוטה וע"ד בדיקת הושט של אוזות שמלעיטן הנה הסכמת הט"ז והפר"ח סי' ל"ג ושאר גדולי אחרונים להתיר כשאין ניכר שום ריעותא בעור החצון וכדעת רמ"א ואין להחמיר כלל ואף שחדש מקרוב נדפס תשובת פנים מאירות בסי' א' וכייל בכייל רבה להחמיר כדעת הב"ח אל תאבו לו ואל תשמע לו להפסיד ממון ישראל נגד הסכמ' האחרוני' שאין להחמיר לענין ההלעטה וכמ"ש ג"כ בספרי שבות יעקב חלק א' ס"ס מ"ט ע"ש והמיקל בהפסד מרובה כדעת הט"ז דפסק שאין להטריף אלא א"כ שהריעותא שלט בעור החצון בכולו או ברובו יש לו על מה שיסמוך אף ששם בתשובת פנים מאירות דוחה דברי הט"ז בשתי ידים אין דבריו מוכרחים כלל כי בודאי כל חולי בא ג"כ ע"י סיבה כמו סיבת ההלעטה והלא בהרבה מקומות הנהיגו שלא לבדוק הושט כלל ולמה נחמי' כול' האי ואולי דוגמא לדבר אינהו מיכל אכלי ולדידן מיסתמי נמי לא סתמי ול"נ עוד ליתן טעם לשבח להמקילין דלא חששו שמא ניקוב החיצון והבריא כמו בישב לו קוץ בושט משום דהתם ניקב הקוץ בשעת תחיבה בכח וחיישינן שמא ניקב אז מעבר לעבר ואח"כ ע"י המשך הימים והזמן נתרפא קצת משא"כ כאן שנעשה ע"י חוזק ההלעטה אם איתא דניקב מעבר לעבר לא היה נתרפא כיון דמלעיטין עליו בכל יום היה הנקב מתרחב יותר ולא להתרפאות ולהעלות קרום כנ"ל ומה ששאלתנו לפרש לך דברי הט"ז שם בסי' ל"ג ס"ק ז' במ"ש וכ"ש אם ניקב החיצון דמה כ"ש היא זו ובש"ך כתב להיפך דע שאין כאן מחלוקת כלל דהש"ך מיירי בידעינן שניקב מבחוץ דרך העור דאז יש לעור הפנימי מושט בדיקה משא"כ הט"ז מיירי במצינו שעור החצון מושט ניקב ע"י קוץ וכיון שדרך הקוצים לבא ע"י אכילה תלינן שהקוץ בא מבפנים לחוץ וכן מבואר באו"ה כלל נ"א להדיא ע"ש ולענין דינא בזה עיקר כהסכמת הפר"ח שם ע"ש נ"ל הקטן יעקב:
שאלה נז
שנה שמצוי דבר בבהמות או שקורין שווינד זוכט והאוכלי' מהם ג"כ יש חשש שבאים לידי חולי ועל ידי כן הושיבו השררה שומרים שלא לשחוט שום בהמה שיש בה חשש חולי זה אך שיש איזה אנשים משתדלים ע"י שוחד ממון או דברים לשחוט איזה בהמות כאלו ושאל השוחט אי כשירה לאכילה או לא גם החלב שחלבו מהם באותו יום אח"כ מתות אם היא מותרת או לא:
תשובה. הנה מהרש"ל בב"ק פ' הגוזל עצים סי' ל"ז כתב וז"ל ומכאן נהגו לאסור הכבשים שגדל בהן מין שחין של נגע שרגילין למות בהן ובימי חורפי ראיתי שעשו הקהל חר' ואסרו כל הכבשי' עד זמן שפסק המכה עכ"ל והט"ז ס"ס קי"ו השיג עליו ומ"מ כי חמיר' סכינת' היכא דיש לגע יש לאסור כמהרש"ל אבל היכא דליכא נגע למראות עינינו נלע"ד דהבו דלא לוסיף עלה מ"מ הורתי למעשה דכל שימצא השוחט עוד ריעותא בריאה אף ע"ג שע"פ הדין יהיה כשר מ"מ ע"י חולי כזו דיינין ליה כתרתי לריעותא ויש להטריף הבהמה ועל ידי זה נעשה מגדר מלתא שלא קנו הטבחים עוד בהמות כאלו לשחוט ועל דבר החלב נ"ל דאף מהרש"ל אינו אוסר החלב שחלבו ממנו בחייה אם היתה אז בחזקת בריאה ויש ללמוד דבר זה ממה דאית' בי"ד סימן פ"א בגבינות שנעשה מחלב שנמצאת טריפה וכן ביצת תרנגולת שנמצאת טריפה כמבואר בסימ' פ"ו ואם נמצאת טריפה שלא אירע לה אלא עתה מותרת דאמרינן השתא הוא דנטרפה משא"כ בטריפו' הידוע שנעשה מקדם יע"ש הרי דאפי' ביצה טריפה דאסורה מדאורייתא לפי שנתגדלה באיסור אפ"ה אי איכא למימר שלא אירע לה אלא עתה יש להכשיר וכ"ש ביצת נבילה שלא נתגדלה באיסור ואיסור רק מדרבנן אי איכא למימר שלא נתנבלה אלא עתה שיש להכשיר החלב או הביצה שנולד מקדם דלא מצינו בפוסקים וש"ס לאיסור אלא בנמצא הביצה תוך הנבילה דאז אסורא מדרבנן אבל לא בנולד קודם שנתנבלה לא מצינו כלל חשש איסור וה"ה בחלב ומ"מ אם הית' חולה בשעה שחולבה ואחר שעה מתה וכה"ג יש לאסור מחמת חשש סכנה אבל מדינא ליכא איסור שהרי צריכן קרא לאסור אפי' חלב טמאה וכ"ש זו שהיתה בחזקת כשרות בשעה שחלבה דאין כאן חשש איסור כלל וכנ"ל הקטן יעקב:
שאלה נח
מרב אחד יניק וחכים וז"ל הנה מחודשים מקרוב באו איזה רבנים שהנהיגו בקהלתם להכריז שכל בשר ההובא ממדינה כאלו אוכל בשר טריפה ולאסור אפי' הכלים שנתבשלו בתוכו הבשר אי שפיר עבדי ויש להם על מה שיסמכו כי לא ראיתי רבני קשישאי שהנהיגו כן ע"כ יורני רבינו אי שפיר עבדי או לא:
תשובה. גרסינן בש"ס דחגיגה דף כ"ב מאן האי תנא דחייש לאיבה ר' יוסי היא דתניא ר' יוסי אומר מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמה ושורף פרה אדומה לעצמו אמר רב פפא כמאן מקבלין האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כר' יוסי עכ"ל וכתבו תוספות שם דהלכה כר"י יע"ש והכי קי"ל כי ר' יוסי נימוקו עמו וכן פסק בטא"ח סי' קצ"ט דמה"ט מזמנין על עם הארץ בזמן הזה והנה בודאי לא נעלם מאתי שהרמב"ם פי"א מה' עדות כתב וז"ל כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ פסול לעדות לפי שחזקתו שעובר על רוב עבירות שיבא לידו לפיכך אין מקבלין עדות ממנו אא"כ הוחזק שהוא עוסק במצות וגמילות חסדים ונוהג בדרכי ישראל ויש בו דרך ארץ דאז מקבלין עדותו אע"פ שהוא עם הארץ ואינו לא במקרא ולא במשנה עכ"ל וכ"פ הטור ח"מ סימן ל"ד ויעויין שם בב"י שהאריך בדבר זו ולדעתו דעת הרמב"ם והרי"ף והרא"ש והטור כלם שווים דאין הלכה כר' יוסי בהא אבל באמת נראה שנעלם ממנו דברי הטא"ח סימן קצ"ט שפסק כר' יוסי והוא מדברי התוס' והרא"ש וכבר השיג עליו גם בב"ח בטור ח"מ סי' ל"ד והעלה דעיקר כדעת הרי"ף לחלק דדוקא בעם הארץ גמור שאינו בדרך ארץ אפילו דאז הוא מוחזק שעובר על רוב עבירות משא"כ אם הוא בדרך ארץ שנוהג בדרכי ישראל כ"ע מודו דהלכה כר' יוסי רק בעם הארץ גמור שאינו אפילו בדרך ארץ והוא מוחזק שעובר על רוב עבירות שאינו נוהג כלל בדרכי ישראל כלל בזה נלע"ד דלא חיישינן כלל לאיבה כיון דהוא מלתא דלא שכיח למצוא כי האי ודאי לא חשו לאיבה כזו ביחיד שנמצא כן אחד מן האלף וכן נראה מלשון המ"א בא"ח סימן קצ"ט ס"ק א' שירד לחילוק זה והוא ברור גם בתשובת צ"צ סי' ב' פסק ג"כ כהאי דר' יוסי גם בלחם המשנה פי"א מהלכו' עדות כתב על הרמב"ם וז"ל ואולי י"ל דרבינו סובר דתרתי בעינן טעמא דמפני חומר נזהרין ומשום טעמא דאיבה ע"ש וא"כ בנדון זה לחשוד אותם שיכשילו לרבים להאכיל נבילות וטריפות שהוא חמור מאוד ודאי חיישינן לאיבה ואפי' באיסור קל מאוד ג"כ חיישינן לאיבה כמבואר בי"ד בב"י סימן קי"ב לענין פתם לאכול הנזהר מפתם עם שאינם נזהרין והוא מהירושלמי יע"ש ועיין בספרי מנח' יעקב כלל ע"ה ס"ק י"ז אף שהנחתי שם בצ"ע היינו דוקא ליחי' המחמי' על עצמו ובאיסור קל משא"כ באיסור חמור ולאסור לרבי' ודאי איכא איבה אליבא דכ"ע וכה"ג כתב בתשובת רדב"ז סי' רצ"ו יע"ש ותו דהוי כגזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה כי מה יעשה עוברי דרכים כיון שלא יהיה באפשר לאכול אצל כל אדם וכבר אמרו חז"ל עד א' נאמן באיסורין ורוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ורוב בהמה בחזקת כשרו' הן עומדין גם בשבת דף ל"ב אמרינן הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעם הארץ יע"ש ואף שראיתי בענין בדיקתו והרגשת הסכין רבים מהשוחטי' אין בקיאין בדבר אינם זריזין היטב בבדיקת הסכין שצריך כוונת הלב גם הב"י בי"ד סי' י"ח כתב וז"ל כתב הר"ר יונה בספר שערי תשובה ולמוכיחים יונעם להעיד בעם ויזהרו בתורת שחיטה בדוקדוקיה ויבחרו להם שוחט ירא חטא כי עם רב מישראל תלוים בזה וגם אמנם אמרו חז"ל רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הן יש מקומות מבלי משים ואין תוכחה מצוים שם רבים מן העם הנמצאים אצל שחיטה בלתי מומחים ועוד ראינו במקצתם שערוריה כי רבים מן המומחים רחקו לבם מיראת חטא ואשר איננו ירא לא יבין לדקדק לבדיקת הסכין כי צריש לכווין מאוד מאוד בבדיקת הסכין הלא תראה כי יבדוק אדם פעמים ושלך ולא ירגש בפגימה דקה ולאח"כ ימצאנה עכ"ל וכה"ג מבואר בש"כ סימן קי"ט ס"ק א' דלענין שחיטה לא אמרינן כל ישראל בחזקת כשרות הן עומדין וממנין שוחטין מומחין מהאי טעמא ע"ש וכל זה כתבו הפוסקי' הראשונים והאחרונים כדי לזרז למנות אנשים כשרים וידועים על השחיט' ולזרזם מאוד וכמבואר בש"ע סי' י"ח סעי' י"ז וכן ראוי ונכון לכל רב ומנהיג בעירו ומדינתו להשגיח על כך וכן נהגתי במדינת הסרים למשמעתי שבדקתי כל השוחטים ובודקים בהל' שו"ב ובבדיק' והרגשת והשחזת הסכי' וזרזתי אותם מאוד מאוד על זה וכולם תקעו כפם בפועל ממש להיות זריזין בבדיקת הסכין אם יהיה בישובם שוחט אחד מומחה או מורה להראות לפניו סכינו פעם אחת בשבוע גם שלא להכשיר שום בהמה שיש בה ריעותא עד שיצרף אליו שוחט א' מומחה או מורה וגם לחקור ולעמוד על הדבר כשלוקח בשר אם השוחט הוא שוחט מומח' וירא ואחר יאכל ומה יש לעשות אם יעבור השוחט במרד ובמעל הקולר תלוי בצואר השוחט ההוא וכל ישראל נקיים ולא יאונה לצדיק כל און אבל לאסור דרך כלל הבשר של בני המדינה והכפרים ולאסור אפילו כליהם זה ודאי איבה גדולה היא ויש לחוש לאיבה וכמה חששות כאלו אינם בכלל היהודים ויוכל עי"ז לבא לידי כמה תקלות גם בעין יעקב הגדולים שם בחגיגה גבי הא דר' יוסי כתב וז"ל למדתי מכאן לדור הזה שאנחנו בתוכו תשובה בעדינו על מה שאנו מקילין בדברים רבים הדומין לאלו לסלק ממנו איבה ושנאה עכ"ל גם מאבותי ורבותי הגאונים אשר בארץ המה ועודנו חיים גם מבית מו"ח זקיני הגאון מהר"ש זצ"ל ואחריו בנו חמי הגאון מהר"ו זצ"ל וגיסי הגאון מהר"א זצ"ל לא שמעתי כזה וכן נוהג גיסי כ"ש הגאון מהר"ד אופנהיים נר"ו אשר ישיבתו קבוע בק"ק פראג על כן בני כלך מדרך זו כי כל המשנ' ידו על התחתונ' ויהי' להם מה שלהם ובודאי כוונת' לשם שמים מ"מ אקוה כשיגיעו דברים אלו לפניהם שיחזרו מדבריהם אף שקטנם עבה ממתני כי מודים דרבנן היינו שבחייהו וכהא דרבא דאוקי אמורא עלה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן כי תלמידי חכמים את והב בסופה וראוי לכל ישראל להיות כאיש אחד בענין אכילה ושתיה ולא להבדל כהבדל ישראל מהם כי אין לעשות אגודת אגודת כ"ד המדבר למען אמת והשלום שלום על ישראל הקטן יעקב:
שאלה נט
מהמופלא מהור"ר יוזפא דיין מומחא דמדינת אנשבך אחד קנה בהמה והיתה הולכ' ביושר ולא ניכר בה ריעותא כלל לא בחייה ולא לאחר שחיטה אך שאח"כ באו שני יהודים ואמרו שהם היו רוצים ליקח בהמה זו שמכירין בטביעת עין אך ורק שהמוכר אמר להם שהיא צולע' כך קצת לפי שהירך נפל מהקערה שקורין שיסל"י ועכשיו שהיא אינה צולעת כלל אם היא מותרת כי חיישינן לאיפסק ואיעכל ניבה ואינו ניכר מעכשיו:
תשובה. שאלתו שאלת חכם קבלתי ע"י הקצין המושלם כהר"ר שלמה פ"ו המדינה יצו' הנה בודאי כל שבידו נאמן לאסור כמבוא' הדין זה ברור בספרי מנחת יעקב על תורת חטא' כלל כ"ט ס"ק ז' ויעויין מה שם שחדשתי ותמצא נחת אכן נ"ל להתיר בנ"ד מצד אחר אף דהוא נאמן היינו במידי דודאי קים ליה ובקי בזה שהוא דבר הנראה לעינים והכל יודעין משא"כ באיברי' שבפנימי' שאין הכל יודעין מה שבפנים דמה שאמר המוכר אי"ז אוי"ש דע"ם שיסל"י גיפאלי"ן הוא רק על דרך האומד ובדדמי אף ישראל אינו נאמן על זה שאמר כן בדדמי מכח האומ' שרואה שצולע ואינו ראוי למלאכ' ע"כ אומ' ששף מדוכתי' דמי ששף מדוכתי' אולי נחלש ע"י חולי ברגלי' אחרונים ולא שף מדוכתא כהא דתלינן ואמרינן שגרונא נקטי' דהא מדינא דש"ס אינו נאסר אלא דוק' דאיעכל ניבי' ואף גם לדעת מקצת הפוסקים בעינן עכ"פ איפס' ניבה ואף גם למאן דמחמי' היינו היכ' שהבהמה היא שמוט' ירך לפנינו אב' כשהוב' לפנינו שלא נשמט הירך כלל לא אמרי' דאין אנו בקיאין אי איפסוק או איעכול ניביה כיון שאין כאן שמוטה לפנינו אף אם היו שני עדים כשרין מעידן לפנינו שנשמט פעם אח' הירך מדוכתא כיון שהוא לפנינו הדר בריא חזינן דלא איפסק ולא איעכל ניביה ודאי לא מטרפינן דכיון שראינו דהדרא לבריותא אין צורך לבקיאת דידן דאלו איפסק או איעכיל ניביה לא היה הדר בריא מכ"ש שאין כאן עדות ברורה רק ע"פ האומד ובדדמי דכבר מבואר בא"ע סי' י"ז דאפי' במל"ת חיישינן לבדדמי ובמידי דלא קים ליה ודאי אינו נאמן וכדי שלא להוציא חלק בלי ראיה אעתיק לו מה דאיתא בש"ס דכתובות דף ט' ע"א מהו דתימא התם דודאי קים ליה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל דגם התם קים ליה הרי להדיא דאף בישראל דאינו נאמן אלא היכא דקים ליה ולא היכא דלא קים ליה וכ"ש שהבהמה היתה מהלכת ביושר גם אחר הפשטת עורו לא ניכר ריעותא ואף אם היה נשמט בודאי הדרא בריא שפיר לכן נ"ל שהבהמה כשרה אכן אם נודע לבעל הבהמה הריעות' זה ושמע מהמורה שצריך בדיקה ועבר ולא בדקי' אז יהיה מן הראוי למקנסי' ולא אוכל להאריך לע"ע מפני הטרדא כצפור הנודד מקנה ולא ישכון לבטח בדד עין יעקב גם נשאלתי בבהמ' שנתקלה ברגליה האחרונים ונעשה חגרת ברגלה אחת והשבתי שצריך בדיקה ברגל שחגרת בו אע"ג דמבואר בי"ד סימן ל"ד סעיף ז' בהמה שגוררת רגליה אין חוששין שמא נפסק החוט אלא אמרינן שגרונא נקטיה מ"מ הא תברא בצידה דוקא שלא נודע שנפלה אבל נודע שנפלה חוששין אע"ג דהתם לענין פסיקת חוט השדרה קאי ובעינן נפלה ממש שיש לחוט לפסיקת החוט משא"כ בזו שנתקלה לחוט ואינה גוררת רק רגל אחד שנתקלה בו אין לחוש לפסיקת החוט מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהוא חגרת ונתקלה איכא רגלים לדבר דרגל שנתקלה נעשה שמוטת ירך וצריך בדיקה בירך זו וכן יבוקש הדבר וימצא שהיתה שמוטת ירך ואיפסיק ניביה והטרפתי הבהמה:
הקטן יעקב:
שאלה ס
עצם שנמצא על הריאה וראינו שהוא מצלעות שבצדה כיצד יש לנהוג כי יש חלוק דעות בין האחרונים גם לפעמים נמצא סרכא עוברת ע"י משמוש וקודם הנפיחה נתקרע או נאבדה אי יש להכשיר הבהמה אי לא עוד יש לי לשאול על הא דאי' בש"ע סי' ל"ה סעיף ב' בהג"ה אם חסר מקצת מן הורדא יש לבדוק באונה או באומה מצד שמאל אם נמצא החתיכה חסרה דכשר כי כן נמצא לפעמים בגדיים וטלאים וקשה אם נמצא כן בגדיים וטלאים ודאי מסתמא כן הוא ג"כ בבהמות גדולות שהרי לא נשתנה מכמות שהיה:
תשובה. על דבר עצם מצלעות שנסרך לריאה שבצדה הנה אף שהט"ז אוסר ושכן שמע ממהר"ם יפה מ"מ בשחיטו' אחרוני' כתב שנתפשט ההוראה בזה דלא כט"ז וכן הסכמת הפר"ח וכן הסברא נותנת כיון שעצם מצלעות הוא מונח שם תמיד לא חיישינן לנקיבות שאר אברים גם הריאה אלו הית' נקוב' היתה עדיין תחוב' בו כיון שהריא' בחיי' נפוח' ודוחקת עצמה תמיד בצלעות ודוקא שהריאה תחתיו יפה בלי שום ריעותא ועלתה בנפיחה ומ"מ אין להתיר אלא בבהמ' גדולה של ישראל שהוא הפסד מרוב' כיון שמהר"ם והט"ז אוסר גם הנה"כ לא השיג עליו כדרכו ועל דבר הסרכ' עוברת ע"י משמוש וקודם הנפיחה נתקרעה או נאבדו לכאור' היה נראה להכשיר בפרט במקו' הפס' מרובה וכ"כ בתשובת חנוך בית יהוד' סי' מ"ב וכן נ"ל ממ"ש הט"ז בסי' ל"ט ס"ק וי"ו וז"ל הבדיקה שלנו אינו אלא לחומרא כיון דכבר עברה הסרכא על ידי משמוש יע"ש ומ"מ נלע"ד דאין להקל אלא שנתמעך הסרכא בין אצבעותיו ע"י משמוש בנחת וכמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים דאז הבדיקה היא רק חומרא בעלמא ואז יש להכשיר אם לא יוכל לנפח ע"י אונס שנקרעת או נאבדה אכן ביש מקומות שמקילין וממעכין בחוזק קצת וגם בק"ק פראג שהבודקים ממעכין בסרכא ובריאה עד שהסרכא נקלף מהריאה לגמרי כי סרכא גמורה אינה נקלפת ואמרו שכן קבלו מרבם שוחטין מומחין ולפי שהוזכר בשחיטת האחרונים שיש להסיר הסרכא בלי שום דלדול מהריאה ואי אפשר בענין אחר גם אמרו שאם לא יעשו כן יהיה דבר שאין יוכל לעמוד בה באותן גלילות שיהא רובא דרובא טריפה ואי אפשר לאכל בשר כלל העלימו חכמי הדור את עיניהם והניח להם מנהגם וסמכו עיקר על הנפיחה א"כ אין להקל שני קולות להקל בענין המיעוך והיכא דלא יוכל לנפוח תרצה להקל דהוי כשני קולות דסתרי אהדדי דמתחלה אתה אומר למעך בחוזק קצת וכה"ג כי הנפיחה עיקר ואח"כ תרצה להקל בלי נפיחה כלל אם נקרעה או נאבדה באונס חלילה וכן בנמצא עצם על הריאה דאז צריך נפיחה מדינא אין להקל כלל בלא נפיחה אליבא דכ"ע וק"ל ומה שהקשת בדין חסר מקצת מן הורדא הנה לפי פשוטה היה נראה לומר דהאמת כן הוא דכשגדלים נתגדל הריאה ונעשה הורד שלם אך אף לפי דרכך יש לומר דידוע מנהג הרועים בגדיים וטלאים כל שמרגישין בהן קצת שינוי וחולי וכחישות לא יניחו לגדל אותם רק מוכרין אותו לאלתר לאכילה בעודן קטנים לכן כתב רמ"א שנמצא כן בגדיים וטלאים ואם נמצא כן בגדולים אמרינן שהרועה לא היה בקי ועיין בש"ך שמפקפק על קולא זו ואין להקל אא"כ בשעת הדחק או הפסד מרובה נ"ל הקטן יעקב:
שאלה סא
שוחט אחד שהתחיל לשחוט ושחט מקצת העור ושהה ושחט אח"כ במקום אחר וחתך את העור שחתך בו מתחלה וכבסו אותו היטיב ובדק וראה שלא נחתך כל העור והכשיר הבהמה אי שפיר עביד גם תרנגולת שחוט יוצא מפיה ומשכו בה וראינו שהוא תוך הושט ולא יצא לחוץ כיצד ישחוט אותה וא' ששחט בלילה ונתכבה הנר באמצע שחיטה מה דינו:
תשובה. על דבר השוחט אם לא יצא דם פשוט שאין כאן חשש כלל כיון שלא יצא דם ולא חתך כל העור אלא אפילו יצא דם דמשמעות הרמ"א בהג"ה ס"ס כ"ג להטריף וגם הט"ז מסכים עמו בחומרא זו אכן דעת מהרש"ל להקל היכ' דלא חתך כל העור וכן מצדד הש"ך להקל כדבריו בה"מ והפר"ח כתב היכא דלא חתך כל העור יש להתיר בפשיטות וכן נ"ל עיקר כי מ"ש הט"ז דאין דם בעור אשתמיטתי' ממנו סוגיא דש"ס דיומא דף מ"ח ולא מדם העור הרי שיש דם בעור ובאמת לא ידעתי מה חשש איסור יש בזו אם רחץ העור היטב שאי אפש' לומר שדם סותם הנקב וכי אין יכולין לראות ולבדוק אם חתך כל העור וכי סומין אנחנו והוא חומר' יתירה בלי טעם לחשו' לנקיבות הושט כיון שאין העור נחתך כולו ול"ד למריטת הנוצה שעור הוא דק וניקבת ע"י מריטת הנוצת כולו משא"כ בעור הבהמה שאפשר לעמוד על הבדיקה ויפה עשה השוחט ובודאי הוא מומח' וקבל כן מרבו ומ"מ אין ראוי לכל שוחט לעשות כן רק ישאל למורה או בצירוף שאר שוחטים מומחים ועל מה ששאלת בחוט יוצא מפי התרנגולת נ"ל דיש לנהונ בו כהאי דמסמס קועיה דמא לשחוט הקנה לבדו ואע"ג דלכתחלה צריכן לשחוט אף בעוף שני סימנים מ"מ כאן הוי כדעבד דאי ישחוט הושט אתי לידי שהיה כשיחתוך החוט ואחר שחיטה יראה מהיכן חוט זה בא בכן יבוקש הדבר ונמצא שחוט היה משוך דרך הושט להזפק משם לקורקבן שם היה קשר החוטין שאכלה התרנגולת ולא נמצא בה ריעותא והיא כשרה. ועל דבר כביות הנר באמצע שחיטה אע"ג דשחט בלילה בלי נר קי"ל דשחיטתו כשרה מ"מ ע"י כביות הנר מבעית השוחט תוך השחיטה ועושה שהיה טריפה נ"ל:
הקטן יעקב:
שאלה סב
לפרש דברי הש"ך בסי' מ"ד ס"ק ט"ו ד"ה או כשנבראת כך וכו' גם נמצא בבהמה כוליא אחת גדולה מאוד וכוליא שניה נתקטנה מאד ולא היינו יכולין לעמוד על הבירור אם נעשה כן מתחלת ברייתה או לא מה דינה:
תשובה. הנה בדברי הש"ך ראיתי הרבה משתבשין ומגיהן דבריו ובאמת הוא שלא לצורך והכי כוונת פירושו כי בכל בו כתב ניטל כשרה והיינו כשנבראת כך שאם ניטל על ידי חולי כיון שהקטינה פחות מכשיעור איך תחזור להכשרה עכ"ל וכ"כ הב"י ועל זה השיג מהרש"ל על הכל בו וכתב וז"ל ולא נהירא דהא במתני' קתני ניטל כשרה וכל ניטל משמע אפי' ע"י אדם או חולה אלא וודאי מיירי שניטל ע"י חולי או ע"י אדם ומה שמתמה הכלבו ע"י חולי איך תחזור להכשרה למה לא תחזור כיון שנעשה ע"י חולי ולא ע"י אדם כמו ריאה דאי נקבה וסביך בבשרה וכו' עכ"ל מהרש"ל ועל זה השיג הש"ך על מהרש"ל במה שהבין מהרש"ל מדברי כלבו שאף על ידי אדם טריפה זה אינו דהכלבו לא רצה למעט רק ע"י חולי אבל ע"י אדם גם הכלבו ס"ל דכשר כמ"ש המחבר באמת בש"ע והדרישה אלא דע"י חולי ס"ל לכלבו דטריפה דאיך תחזור להכשירה ומה שמתמה רש"ל למה לא תחזור כמו בריאה כתב הש"כ דלא דמי לריאה נמצא דברי הש"כ נכונים וכן למדתי עם תלמידי והוא נכון וע"ד שנמצאת כוליא אחת גדולה מאוד מאוד מעשה כזה בא לפני בק"ק פראג ודנתי להכשיר מדנתקטנה שניה שלא ע"י חולי כי ודאי נעשית כך מתחלת ברייתה ולכך נתקטנה השנייה ג"כ מתחלת ברייתה היינו רביתייהו ואפשר שזה נכלל בלשון הטור והרשב"א שכתבו ומראיתה מוכחת עלה ומ"מ לא רציתי לעשות מעשה עד שנשאתי ונתתי בזה עם גדולי הוראה והסכימו בזה להכשיר ובא הדבר בהיתר נ"ל הקטן יעקב:
שאלה סג
צייד אחד שצד עוף אחד שאינו שכיח בישוב וקבלה שהוא עוף טהור ונפסק רגלו מן הארכובה ולמטה אי חיישינן בזמן הזה לנשיכות נחש. עוד באתי לשאול על טרפש הכבד שלא היה לו בשר כלל רק שני עורות היו קיימין אי יש להטריף כמ"ש בתשובת חינוך בית יהודה סי' ל"ט או לא גם אם יש לסמוך למעשה מה שפסק הט"ז בסי' כ"ז בנשברה השדרה ורוב בשר והחוט קיים או לא:
תשובה. אף דמבואר בי"ד סימן ז' דבזמן הזה אין חוששין לנשיכו' נחש כי אין הנחש מצוי בינינו ואף שהש"ך שם השיג על הדין מ"מ בספרי מנחת יעקב כלל פ"ו עשיתי חוזק לדברי הש"ע בזה ע"פ הסוגיא מ"מ נ"ל דכל זה דוקא בעוף המצוי בישוב והמדינה לפי שאין הנחש מצוי בינינו משא"כ עוף זה שאינו מצוי בישוב רק שהוא ממקום רחוק ואולי באותן מקומות שכיחן ג"כ נחשים וחמירא סכנתא דאפילו בספיקא אסור וחוששין שאינו מצוי לשאינו מצוי לפי שאין אנו בקיאין בבדיקה יש לאסור ועל דבר טרפש הכבד לא ידעתי שום טריפות בזה וכי להוסיף על הטריפות יש ולא מצינו שום פוסק ראשון או אחרון וכ"ש סוגיא דש"ס שיש חשש איסור בזו דהא אפי' ניקב נקב מפולש גופא הוא חומרא שלא נמצא בש"ס רק דסופו ליטול הכבד הסכמת כל האחרונים דמה"ט אפי' קרום שעלה מחמת המכה וכל סתימה הוי סתימה וכ"ש סתימת הקרומין עצמו אם אין רואין שום רקבון וריעותא בקרומין אין כאן חשש איסור כלל וראיתי שם בתשובה שדבריו הם בלי ראיה כלל נגד משמעות הפוסקין ואולי תלמיד טועה כתבו גם שם בתשובה סי' מ"א ראיתו שהשיג על הב"ח בנתבשל קודם שנודע תערובת דמתיר לאכלן ע"ש וכבר עשיתי סמוכת לדברי הב"ח בספרי מנחת יעקב סוף כלל ל"ט ס"ק ח' ע"ש שנוצל מכל השגות של הש"ך והפר"ח ותשובה הנ"ל יע"ש ועל מה ששאלת בנשברה השדרה ורוב בשר וחוט קיים אם יש לסמוך למעשה להכשיר כמ"ש הט"ז ס"ס כ"ז בשם תשובת אחיו ר"י הלוי דע שבתשובתי חלק ראשון סימן נו"ן השגתי על כל דברי הט"ז ואחיו בזה הוכחתי דהוא אסור מדינא לדעת רוב הפוסקים ראשונים ושוב נדפס תשובת מהר"ץ וראיתי שבסי' כ"ח תחלת דבריו כיון לדעתי אך מכח דברי תוספות שהביא מהר"י לוי מפקפק בזה ובאמת ישבתי שם דברי תוספ' בטוב טעם וטריפה גמורה היא או אפילו נבילה נמי הוי כמו שהוכחתי שם בתשובה והוא ברור נ"ל הק' יעקב:
שאלה סד
מהמופלא מהור"ר בנימין כ"ץ מקראקא בהיותו מ"צ בברוסיל וז"ל בשבוע זו הייתי בקרומביך על סעודת אירוסין ומדי עברי לשם נער רץ אחרי ובידו בית הכוסת ומחט תחובה בו באורך הדופן והנה כראותו אותו מיד הטרפתי אף שלא היה בידי שום ספר אף ע"פ כן אין זו צריך לפנים הלא הוא ערוך בסימן מ"ח הובא בט"ז בשם הג"ה ש"ד ואו"ה כלל נ"א דאם נמצא המחט בדופן בית הכוסת באורך טריפה וכו' וכתב הט"ז ולפ"ז אין היתר במצד א' אלא כשהמחט מונחת בחלל בית הכוסת גם בד"מ סימ' מ"ו הביא הג"ה זו ולא ידעתי למה לא הביאו בש"ע עכ"ל ושוב האריך מכ"ת בענין זה שראוי להחמיר כי הד"מ אשר מימיו אנו שותין וכל מדינת אלו נמשכין אחריו מי יקל ראשו נגד אלו המחמירין ע"כ תוכן שאלתו בקצרה:
תשובה. הנני באמת תחלת דהאי הוראה אף שיש לו על מה שיסמכו מ"מ לא טוב עשה שהטריף מיד בלתי עיון בספר אף שהיה פשוט בעיניו עיני פקיחין מ"מ התורה חס על ממון של ישראל והיה מן הראוי להיות מתון בהוראה וכבר אמרו חז"ל אסור לתלמיד להורות במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות ומכ"ש שרבינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל ראוי לכל מי שהגיעו להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר וכן קבלתי מרבותי נוחי נפש הגאוני' זצ"ל וביחיד שמעתי כן ממוח"ז זצ"ל הגאון המפורסם אב"ד ור"מ מהר"ש זצ"ל שהיה זקן יושב בישיבה וכסא הוראה בק"ק פראג זה ארבעים שנה ואעפ"כ לא הור' בלתי עיין בספר תחלה מה"ט וסמך לדבר אז לא אבוש בהביטי וגו' ובר מן דין ראוי לעשות כן במקום שאין בני תורה שלא יחשדו ויאמרו עמא דארעא שמחמירין עליהם שלא כדין מפני חסידות וכה"ג ואין חושש להפסיד ממונם שהרי הורה כן מבלי עיון בספר ודין גרמא על ידי שראו שהורה כן מבלי עיון בספרים רק על המרוצה ע"כ חשדו לו שהפסיד ממונם שלא כדין מצד החומרא ושלחו אל מורה אחר ואלמלי היה לפניה' מתון בדין כאלו מצע' על הפסד ממונם אזי שוב לא היה בודקי' ממנו למעלה רק שהיו אומרים כל טצדקי דאית לי' למיעבד עבד ואין לך אלא שופט ומורה שבימיך ואין בזה משום גונב דעת הבריות אלא משום והייתם נקיים מה' ומישראל וכה"ג מצינו בש"ס שאמרו חז"ל חזי דקשרו לכם עורבא יע"ש ומפאת זה מה שהתרעם מכ"ת על החכם שהורה להתיר אין עליו שום תלונה לפי דעתו שיש לו על מה שיסמוך ולא ידע כלל שכבר הורה מכ"ת לאיסור שלא יהדור עובדא ואורייתא הוא דרתח בי' ואחרי שהדבר במחלוקת שנוי' היה מן הראוי למנוע שלא להשיב מאפילו חצי דבר בעניין זה עד שאהיה נשאל מהבעל דבר עצמו אופן הראותו עד שיהא שניהם שואלין כא' גופא דעובדא היכא הוי כי בקל הדבר משתנה לפי ענין השואל להנשאל אך באשר הדבר מוטל עלי וגם חביבותא דמכ"ת לי אמרתי שלא להשיב פניו רקם ולא אשא פני איש כי הדבר היה תמוה בעיני מאוד על רמ"א שהביאו בד"מ דברי האו"ה והשמיטו בש"ע ואדרבה משמעות הש"ע בסי' מ"ח דכל שניקב המחט בצד אחד בבית הכוסת במקום העב יש להכשיר ובמקום הפסד מרובה אפילו בהמסס ואיך השמיט דברי האו"ה בזה להחמיר וכאשר תמה עליו הט"ז שכתב ולא ידעתי וכו' וכה"ג יותר יש לתמוה על הש"כ שהשמיט לגמרי חומרא זו אכן כאשר ירדתי אל העוין ראיתי שאין כאן שום תמוה על רמ"א ולא על הש"ך ונעתיק תחלה מקור דין זה שהוא מאו"ה כלל נ"א דין כ"ב שכתב וז"ל ומחט שנמצא בדופני הדקין ולא נקבה נקב מפולש וכו' אבל אם נמצא כעין זה בדופני בית הכוסת אפי' באורך בדופן שאין להבין באיזה צד פונה הקופא אפ"ה טריפ' כיון דחללה רחב אם איתא דדרך הושט עייל על הפרש איבעי לאשכוחי אמנם בתשובת מהר"ם אי' שמעשה בא לפניו במחט שנמצא בקורקבן ולא היה ניכר שום נקב בחלל הקרקבן וגם לא עבר המחט לחוץ אלא שנמצא שוכ' כמו בריח אורך המחט ברוחב דופן הקרקבן ואוסר וכו' ובהג"ה שם ובתשוב' הרשב"א התיר וע"ש סימן שע"ז מחט שנמצא בקרקבן וכולה נבלעת וכו' תלינן להקל דדרך פנים אתי דדרכו לבא דרך הושט עם המאכל ובהג"ה ש"ד כתב דמהר"ם אוס' בכה"ג וכן הו' בשמו ונ"ל דהמיקל לא הפסי' הרשב"א טעמו ונימוקו עמו אך טוב להחמיר אם לא במקום הפסד מרובה מ"מ בעי בדיקה אחר קורט דם למאן דבעי בדיקה בניקב מצד אחד עכ"ל הרי זכינו דדעת רמ"א וש"כ לפרש בענין אחר דברי הג"ה ש"ד דלא כנראה מדעת הט"ז ומהרש"ל דכוונתו דוקא אם נמצא המחט תחובה תוך העור כבריח ואינו ניכר מאין באתה אי מבחוץ או מבפנים כדברי תשובת הרשב"א בקורקבן וא"כ אזלי לן האי כללא דכייל הט"ז דאין היתר במצד אחד אלא כשהמחט מונח בחלל בית הכוסת דוקא וכו' גם מה שתמה לא ידעתי למה לא הביאו בש"ע כי באמת דברי האלה והג"ה ש"ד אינם אמורים אלא כשמונח כבריח תוך העור ואינו ניכר כלל אם בא מבחוץ או מבפני' כהאי דקרקבן וזה פשוט וערוך לפנינו בש"ע סי' מ"ח סעי' י"א ובהג"ה שם דיש להכשיר בה"מ בקורקבן וה"ה בכרס ובית הכוסת דבחדא מחתא מחתינהו ובת בקתא היא ולזה מרמז ג"כ הש"כ במ"ש שם וכה"ג ( ומה"ט הוריתי ג"כ למעשה בנמצא מחט בקורקבן בשעת אכילה שאוסר הט"ז בסימן מ"ח ס"ק י"ח שלא כדעת מהר"ם מינץ שהוריתי בהפסד מרובה או לכבוד שבת כדעת רמ"א דכל כה"ג יש להקל דתלינן טפי שבא מבפנים דרך הושט כיון שלא ראה בשעת מליחה ריעותא מבחוץ ולא בשעת הדחה מסתמא לא ניקב מבחוץ גם הש"כ בנה"כ השיג על הט"ז בזה וכתב שאין דבריו מוכרחים) א"כ יפה עשה הפר"ח שהשיג על הט"ז במה שנראה ממשמעות דבריו דכל שתחוב בו המחט אף שניכר שניקב מבפנים גם כן טריפה מדלא אשכח על הפרש בזה יפה השיג שהוא נגד משמעות הש"ס וכל גדולי ראשונים ואחרונים דכל שניקב מצד אחד יש להכשיר אם לא בהמסס במקום הדק ושלא במקום הפסד מרובה כמבואר בש"ע ויעויין בתשוב' רדב"ז סי' קי"ג כי גם המחמירין שהוא הג"ה ש"ד ואו"ה בשם מהר"מ לא אמר אלא המונח תוך העור כבריח ואינו ניכר מהיכן בא וגם שם אין להחמיר אלא שלא במקום הפסד מרובה כפסק בש"ע ואם גם בנדון שלפניו המעשה כך הי' יש מקום להטריף אם לא שהי' הפסד מרובה בדבר אך כי על הרוב בבהמה גסה איכא הפסד מרובה בדבר ויש להכשיר אם המחט לא ניקב מעבר לעבר וליכא קורט דם מבחוץ או יבלת או נסרך למקום אחר כמ"ש בספרי מנחת יעקב כלל פ"ט ס"ק ל"ב וכלל צ"ד ס"ק א' והוא מתשובת צ"צ סי' מ"ט ושער אפרים סי' ס"ב וחוט השני סי' ס"ט ומ"מ נסרכה ממש בעינן אבל נמצא נפוח קצת מצד חוץ ועב קצת ואין שינוי בבשר לריעותא אין להטריף דזה בא מחמת כאב המחט שנתחב בבשר חי ואין להוסיף על הטריפות נ"ל:
אבל אם יש קורט דם מבחוץ או סרכה וכה"ג מבחוץ ונמצא שם מחט אפי' לא נתחב בו יש להטרי' דחיישינן שניקב והבריא כדעת האחרונים עיין שם בספרי מנחת יעקב כלל פ"ט ס"ק ל"ג ודלא כצ"צ שם ומ"מ בהפסד מרובה יש לסמוך עליו כי גם הפר"ח מסכים עמו ע"ש ועל השניות מדברי סופרים ששמע שאיזה מורה סמוך עצמו על בדיקת צומת הגידין בזה ודאי שפתיו ברר מללו שאין אנו בקואין בדבר רק כמו שמסיק הש"כ בשם מהרש"ל ועט"ז שאם יש שם נפוח ונצרר דם יראה אם אין שם רקבון וריעותא בגידין אבל לא לסמוך על בדיקת צומת הגידין ממש נ"ל הקטן יעקב:
שאלה סה
בנוצת שנמצא תוך אווזות הפטמין כיצד יש לנהוג למעשה וכה"ג אם נמצא מים תוך חלל התרנגולים איך יש לנהוג ועל דבר העופות שהנוצו' על ראשיהם נראה גבוה משאר נוצה ויש חסרון קצת בגלגולת מבריאתם אם יש להכשירם גם נקב בטחול של עגלים מה דינם:
תשובה. על דבר הנוצת שנמצא תוך אווזות בשומן שלהם הנה הסכמת גדולי האחרונים להקל כמ"ש הב"ח ס"ס נ"א ותשובה מ"ב סימן ל"ה וצ"צ מ"ח ואמונת שמואל סימן י"ג וכן הסכמת הפר"ח וכל האחרונים ומ"מ לבי מהסס בדבר לפי שראיתי בתשובת חנוך בית יהודא סימן מ"ד שכתב בשם הגאון הגדול מהר"ר מענדיל אב"ד דק"ק פ"פ ושמצא בשם תשובת כמה גדולי חכמי אשכנז להטריף ע"ש ואף שהמקילין הם רוב בנין ורוב מנין מ"מ צריך המורה טרם יכשיר לעיין היטיב איך הם הנוצות אם יש לו היכר שבאו מבחוץ או נתגדל בתוך השומן מרוב שומן ועכ"פ יבדוק הושט וכל בני מעיים על צד האפשר אם לא יהיה בהם ריעותא שיש לומר שנקבו נקב ואתי ונסתם ולא יסמוך על המתירין אם לא בהפסד מרובה כנ"ל ועל דבר המים שנמצאין תוך גוף התרנגולת גוף שאלה זו נתבאר בתשובת הב"ח סי' קנ"ז פסק דיש להכשירה כל שלא נראה בה ריעותא ויש לתלות בחולי כדרך הנפוחי' שיש להם מים בין עור לבשר והרוצה להחמיר יחמיר על עצמו ולא על אחרים ע"ש ועיין בספר פרי חדש סי' נו"ן ס"ק א' בעניין בהמה כה"ג ומסיק דאין להתיר שמה אלא בהפסד מרובה ע"ש מלבד ששמעתי מחכמי רופאים שיש חשש סכנה מאוכלין כזה שיש לחוש שיבא ג"כ לידי חולי וואשר זוכט וכה"ג שמעתי על התרנגולי' שרגליהם נפוחה אפילו בעצם התחתון שיש לחוש שבאו מחולי פדגר"א והאוכלים באים לידי חולי זו שהדבר מצוי לתרנגולים לכן שומר נפשו ירחק מהם ועל דבר התרנגולי' ואווזים שהנוצה על גבי ראשיהם נראה גבוה משאר הנוצה ורוב אלו אווזים ותרנגולים יש חסרון בעצם הגלגולת שלהם כבר העלתי בספרי מנחת יעקב כלל פ"ט ס"ק א' וגם בסולת למנחה כדעת המקילין וכן נדפס בתשובת לקט הקמח שם עיקר וכן ראיתי בבית מו"חז הגאון ובניו ונכדיו הגאונים שהורה בפשיטות להתיר אך ראיתי בתשובת חינוך בית יהודה שכתב מסברא דנפשו שיש לזהר לכתחלה שלא לקנות אווזות כאלו ועל פי תשובת זו נהגו כן איזה מורי' להורות כן ובאמת לע"ד הוא חומרא בלי טעם דא"כ גם בבני יונה מצינו כן ואמרינן בש"ס מעולם לא אסר לן יונה וכן כת' באו"ה כלל נ"ו דין י"ח וז"ל וכן תורים ויונה מותרים לא מצינו במינו של איסור ואם איתא לדעת המחמירין ימצא במינו של איסור ואין לנו להוסיף עוד סי' טמא מה שלא מצינו בש"ס פ' אלו טרפות בסימני עופות טמאים וטמא טמא יקרא ותו לא ועל דבר הנקב העגול הנמצאים בעגלים בטחול ג"כ העלתי שם להתיר בספרי מנחת יעקב ע"ש ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סי' ק"ך וכמ"ש שם ראיות ברורת להתיר וכן פסק בפני יהושיע סי' ט"ו ואף שבספר לחם הפנים סימן מ"ג ס"ק ג' הביא דעת המחמירין מ"מ הסומך על דברי המקילין לא הפסיד ויתנו ראיות שבספרי עידיהן ויצדקו אף גם כיון שלא נמצא רק בעגלים הרי כשהם גדלים נסתמו הנקבים ונעשו כשאר כל הטחולים וכן הוא ברייתן (אף שי"ל כמ"ש לעיל סימן ס"א בחסר מקצת מן הורד ע"ש) מ"מ נ"ל דאין להחמיר הקטן יעקב:
שאלה סו
עוף שלא נמצא לה מרה וקודם שטעמה נאבדה הכבד מה דינה.
תשובה. דבר זו כבר נסתפקתי בספרי מנחת יעקב כלל פ"ח ס"ק ד' ושוב נדפס תשובת עבודת הגרשוני וכתב בתשובתו סי' י"ז נדון זה להתיר בפשיטות ואין ספיקו מוציא מידי ודאי שלו ובפרטו' שעיקר הספק שלי הוא לפי שדברי הש"ך שכתב דקים ליה להגאונים דמילתא דלא שכיח שהמרה יהיה נטולה אינם מוכרחים גם שם בתשובת הגרשוני כתב על הש"ך וז"ל אבל לע"ד במחילות מכבודו של הש"ך לא כיון יפה והחוש יכחישו כי אני הורה ובא קרוב לארבעים שנה ובא לפני כמה כבדות שלא נראה בהם המרה וצוויתי לטעום ועל הרוב לא נטעם בהם טעם מר עכ"ל ובאמ' לכאורה בזה שפתיו ברר מללו גם לפני בא הרבה פעמים שאלה כזו ולא נטעם בהם טעם מר עד שהאיר ה' עיני בזה כי פעם אחת נשאלתי על כבד בזה וצוויתי להביא לי הבני מעיים ושומן וראיתי שהמרה דבוקה בבני מעיים ושומן וכן עמדתי על נסיון זה כמה פעמים ויבוקש הדבר וימצא ולפעמים המרה קטנה מחמת שמנונית העוף ואינה ניכרת ולפעמים נשפך ממנו המרירות ע"י תלישת המעים מהם וכה"ג וכן הוא ע"פ הרוב ואם על כל זה לא ימצא מרה פסקו הגאוני' שיש לטעום הכבד ותלינן אפי' במלתא דלא שכיח כל כה"ג וכמ"ש הרא"ש פא"ט גבי נשתנו הבני מעיים לא תלינן שנפלה לאור כיון שהוא מלת' דלא שכיח אלא תלינן בשינוי הטבעי' אף שהוא דבר שאינו מצוי וכה"ג אמרינן בביצה דף ח' ע"א אימר לא בדק יפה ע"ש ומהאי טעמא היה נ"ל פשוט דאם נאבדו הבני מעיים ושומן ואח"כ לא נמצא מרה בכבד תלינן שנתלש עם הבני מעיים וכ"ש בנאבדה הכבד שיש להכשיר ושאלה זו נשלח אלי ע"י שליח עובד ככבים שבא בשבת ומותר לסמוך עליו דהיא מלתא דעבידא לגלויי וגם לא מרע לנאמנות שלו שהולך תמיד בשליחות בשכר ועיין בספרי סולת למנחה כלל ל"ב דין ט"ו ס"ק מ' מ"ש שם נ"ל:
הקטן יעקב:
שאלה סז
נמצא מחט בעובי ירך התרנגולת מה דינו גם בנשבר הגוף סמוך לגוף בשעת שחיטה מה דינו:
תשובה. הנה כבר ידוע מחלוקת האחרונים הובאו בי"ד סימן נ"א כי הרא"ש בפרק א"ט הובא שם בטי"ד וז"ל הרא"ש שם לכאורה משמע דאף בבשרא אי משתכח כה"ג מחט בירך הבהמה וקופא לצד חלל הבהמה טרפ' דאימר מן הדקין באתה ודרך חודה נכנס בירך דאי מן החוץ באתה היאך נקבה בקופא כל עובר הירך ועברה עד סמוך לחלל הגוף ומיהו חומרא גדולה היא זו ובבשרא בין קופא לגאו בין קופא לבר כשרה וכן נוהג עלמא לפי שהבהמ' מחחככת ונתחככה בכתלים אפי' נכנס' דרך קופא דוחק ועובר בעומק הירך עכ"ל והובא בטור לשון זה לפסק הלכה ומדייק הב"ח מדנקט הטור דין זה בבהמה לפי שדרכה בחיכוך אבל בעוף אפילו נמצא בירך שלו כשצד עב כלפי פנים יש להטריף והט"ז השיג עליו שם בסי' נ"א ס"ק ד' וכתב וז"ל ונרא' לע"ד מדכתב הרא"ש בזה שלא מצינו בש"ס לאסור בבשר אפי' בקופא לגאו אלא בכבד וכו' ממילא גם בירך העוף אין לאסור דהא מצינו גם בעוף שלפעמים נכנס בכותל במקו' צר וכו' וגם רש"ל וכו' והפר"ח ס"ק ד' השיג עליו וכתב וז"ל ולא נהירא דאטו משום דלפעמים נכנס במקום צר דהוי מלתא דלא שכיח נתיר איסור דאורייתא ואין להתיר אלא בבהמ' דוקא עכ"ל גם הש"ך פסק להחמיר כהב"ח גם בספר נה"כ כתב על הט"ז ולא ידענא איך מלאו לבו לחלוק על הב"ח להקל בלי ראיה ע"ש ולע"ד דברי הט"ז נכונים דאין להוסיף על הטריפו' דמה שמדייק הב"ח מדנקט הרא"ש בהמה אין זה דיוק כלל דבעוף פשיטא דתלינן מצד חוץ בא אלא דבבהמה שהירך עב מאד איכא למימר דאי מן החוץ באתה היאך נקבה בקופא כל עובי הירך ועברה עד חלל הגוף כמבואר להדיא מלשון הרא"ש אבל בעוף דנשחטה בחזקת היתר עומדת ותלינן שמן החוץ בא דאי מבפנים באתה היתה ניכר הריעותא מבפני' והוא ברור ומה שטען הפר"ח דהוי מלתא דלא שכיח שנכנס במקום צר לו יהיה כדבריו מ"מ אפשר לתלות בדבר המצוי שדרך התרנגולים וכל מיני עופת הגדילם בבית ובחצר להתחכך בארץ תוך אשפתות לחמם עצמן ומשם בא המחט לתוכן ואולי דמשום הכי לא כתב הט"ז הטעם שדרכן להתחכך בארץ לפי שרוצה להתיר אף בעוף אשר תעוף בשמים ועל זה שפיר השיגו האחרוני' עליו אבל בעוף בייתות כמו אוזים ותרנגולי' וכיוצא בהם שדרכם להתחכך בארץ לית מאן דחולק ואף דאפשר לומר דבכל העופת יש להקל ולתלות שבא מכלובם שנתחכך בו מ"מ הואיל ויצא הדבר מפי גדולי אחרונים לאסו' יש לאסור אבל בעופות אלו כמו אוזים ותרנגולים וכדומה שדרך להתחמם בארץ אין להחמיר כלל והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים דדוקא מחט בחלל הגוף אסרו ולא מה שהוא חוץ לחלל ועיין בספרי סולת למנחה כלל צ"ד דין ה' וכנ"ל וע"ד הגף התרנגולת שנשבר בשעת שחיטה נ"ל להכשיר כיון שהחליף הכנפים זה בזה כדי שלא יוכל לצדד הכנפים כדרך השוחטים וע"י שלחופי שהחליף הכנפים נשבר אזי אם שחט מיד ובדק שלא נצרר הד' מעבר לצלעות אזי יש להכשיר ולא חיישינן כזו שניקבה הריאה בשעה מועט' כזו כיון שעיק' הטעם כמ"ש הט"ז בריש סי' נ"ג כיון שמנדנד הכנף וזו לא יוכל לנדנד הכנפים ויש להכשיר רק לחתוך אבר המדודל וכן כתב האו"ה כלל נו"ן סעיף ח' והט"ז ס"ק ט' ע"ש ושבוע זו בא לפני גף העוף שנשבר באלכסון והעוקץ המחובר לגוף היה כאצבע גודל אבל מן אמצעית השבר וכ"ש מן העוקץ עצם החיצונה לא היה כשיעור אצבע גודל אך שהעוקץ החיצונ' היתה לצד חוץ לצד הראש ולא לצד הגוף מקום ששוכבת הריאה ואלו היה מודדין מן הגוף מקום הריאה עד עוקץ השבר של צד הראש היה רחוק מהשיעור והכשרתי עיין בש"ך סי' נ"ג ס"ק ח' נ"ל:
הקטן יעקב:
שאלה סח
בתרנגול מסורס שנמצא המעים דבוקים ונסרכים לעור ובשר מה דינו גם באתי לשאול הכרעתו למעש' בדין שהביא בבית הלל סי' ק"י והביא שם פלוגתא גדולי ישראל על כן רצוני לידע כיצד יורה המור' למעשה:
תשובה. הנה הדין זה ערוך לפנינו בש"ע סי' מ"ו סעיף ב' בהג"ה וז"ל וכן אם מצא המעיים בין עור לבשר ונמצא תפור שם יש לחוש שיצאו ונתהפכו אבל אם לא נמצא שם תפירה ולא ניכר שם שנקרע ולא היה ניכר בה שום ריעותא כשרה עכ"ל ומדייק הל"ח מזה דאם נמצא בני מעיים דבוקים בבשר וסמוכי' לעור דיש להטריף והש"ך שם ס"ק יו"ד השיג עליו דאין להטריף אא"כ הי' בה ריעותא מחיים וכן הסכמת הפר"ח נ"ל עיקר כיון שכ"כ האו"ה כלל נ"ה להדיא וגם אם לא נכתב ראוי לכתב דהא גדולה מזו מצינו בפא"ט דף מ"ח דאי איכא ריעותא בדופן תלינן בדופן וכשיר' וכן הסכמת הפוסקי' כמבוא' סי' ל"ט אע"ג דריאה עלולה לענין סרכות אפ"ה תלינן בה כיון דריעות בדופן לפנינו תולין הקלקלה במקולקל ה"ה כאן שמנ' של הסירוס לפנינו ודאי תלינן מה שנדב' ונסרך המעים לעור ובשר הוא מחמת מכה וכאב הסרוס ולא מחמת המעים שיצאו לחוץ כיון שלא היה לה ריעות' מחיים ומה ששאלת ממני לידע הכרעתי למעשה בדין פי' קודם שנודע תערובת הנה אף שאין מן הראוי להכניס ראשי ורובי בין גדולי המורים אך כבר מלתי אמורה בספרי סולת למנחה כלל מ"ג דין א' דעיקר כדעת הפר"ח בקונטרס אחרון בהשגותיו על בית הלל זרק מה שפי' קודם שנודע התערובת יש להתיר והרביעית בשר שלא פירש יש לאסור ולא אמרינן במה נפשך כיון שהוא מבהמ' אחת ע"ש מלתא בטעמא גם הנה"ך השיג כה"ג על הט"ז בסי' ק"י ס"ק ה' ע"ש ודלא כפנים מאירות בסימ' ק"ה שנמשך בזה אחר דעת הט"ז והב"ה גם שאר דברים שהאריך שם ובסימ' ק"ו רוב דברים הם שלא לצורך כי הכל נכללו ונתבאר היטב בטוב טעם בספרי מנחת יעקב כלל מ"ג יעויין משם ותמצא נחת ובודאי היה ממנו בהעלם דבר ע"ש הקטן יעקב:
שאלה סט
עני אחד שנשלח לו בשר ממדינה בע"ש אחר חצות וכתב בו שמכבד אותו בשר לאכול בשבת וכן הטמין אותו לאכול בשבת בלי מליחה והדחה תחלה אח"כ נפל לו ספק אולי לא הודח ולא נמלח עדיין ושאל מה דינו עוד שאל השואל על טחול שנמלח בלי נקור מה דינו ובשר ששהה ג' יום שהורה חכם אחד שמותר לבשל אחר צליה אי טב הורה:
תשובה. על דבר המאורע שנתבשל הבשר ואינו יודע אם נמלח הא מלתא כבר אמורה בדברי הט"ז סי' ס"ט ס"ק כ"ד בספק אם מלח הבשר שיש להכשיר מטעם ספק דרבנן להקל וכבר השיג עליו הש"ך בספרו נה"כ וכן הסכמ' בספרי מנח' יעקב כלל א' ס"ק ט"ו כיון דאיתחזק אסור' באיסו' דם וכ"כ שם בספרי סולת למנח' דלא כפר"ח שם שמסכי' לדעה הט"ז גם בבית הילל פסק לאסור ואפשר דגם הט"ז שפסק שם להתיר היינו באשה עצמה שנסתפקה אם מלחה דאמרינן מסתמא עשתה כהוגן משא"כ כנדון שלפנינו שנשלח דרך מתנה ודורן שדרך לשלוח קודם הדחה ומליחה שנראה יפה ומהודר יותר דוגמא לדבר דאמרינן ריש כתובות אבל נותן מים על גבי בשר לא מזדבן גם אין סברה לומר אם איתא דלא מלח ועדיין יש בו איסור דם אודע הוה מודיע לו וכדאמרינן ר' יוחנן בברכות דף כ"א אי משום הא לא תברא דשאני התם דהוא דבר שאין יוכל לעמוד עליו משא"כ כאן יכולין לעמוד עליו לידע אם נמלח או לא ע"י לחיכה בבשר ועל זה י"ל סמוך המשלח שאם יסתפק בו ירגיש הדבר ע"י לחיכה ואף שהמרש"ל אוסר הלחיכה בבשר כזה י"ל כמ"ש הש"כ בסימן מ"ב ס"ק ד' (ועיין שם בפר"ח דמתיר) מ"מ לאו כ"ע דיני גמירי וסברי דמותר ללחוך בו גם אפשר ע"י טעימת קפילא או מסל"ת או ע"י הדחה לדם בעין שעליו ואז מותר הלחיכה אליבה דכ"ע ואפי' לאכול ממנו ומהני טעמא ג"כ אין לדמות להא דאותו ואת בנו כיון דהת' א"א לעמוד מעצמו על הדבר גם לא איתחזק אסורא משא"כ בנדון שלפנינו דאפשר לעמוד על הדבר ואיתחזק אסורא ומן הסתם משלחין בלא הדחה ומליחה כמו שכתבנו ובר מן כל דין איך נתיר דבר שאפשר להתברר אחר שבת לשאול את פי המשלח אי נמלח כדינו או לא והוא דבר המתקיי' לכן באיסורא קיים ובתשובת פנים מאירות שאלה י"א רוצה להקל מכח דמיונות רחוקות מהא דבכור ואותו ואת בנו ובאמת יש לחלק בכמה גווני והא ברור (וגם מ"ש שם בסוף אותו תשובה וז"ל ונפלאתי על הגאונים בי"ד סימן שי"ו גבי הלוקח וכו' והם הט"ז והש"כ והדרישה כאלו נתעלם מהם סוגיא דש"ס דבכורות המעיין שם בסוגיא יראה דמעיקרא לק"מ כי פשטא דש"ס ג"כ הכי הוא דלכך בבכור בלוקח תליא מילתא לפי שיודע שקונה אותה לקיים לגדל ולדות עליו לחקור אם בכרה משא"כ המוכר סובר שקונה לשחיטה והתם באו"ב כיון שמוכר יודע שסתמא לשחיטה קונה ויודע ששחט האם עליו להודיע נמצא שהמה רק פשטא דמילתא נקטו ותו אין השגה ותמיהא כלל על דבריהם) גם מ"ש שם בתשובה לצדד להקל מטעם שבודאי מלחו תחלה כיון שהשליח לא היה יכול לבא אלא סמוך לשבת שלא היה שהות כל כך למלח ולבשל על שבת גם זה אינה אומדנה דמוכח דאולי היתה כוונת המשלח למלוח זמן מה לכבוד שבת ולהטמין אותו סמוך לשבת או לצלות אותו בשפוד על ידי מליחה קצת שאין צריך שהות כל כך ובלא"ה כיון שהוא דבר שאפשר להתברר אין צד כלל להיתר על ידי ספק ואפילו בס"ס יש להחמיר כאשר בארתי בסוף קונטרס הספיקות שלי ע"ש בכן אמרתי שלא לאכול התבשיל בשבת מטעמים אלו ואחר השבת נתברר הדבר אצל המשלח שלא נמלח הבשר וששתי שלא בא התקלה ע"י וכן נ"ל להורות וע"ד הטחול שנמלח בלי נקור כבר העלתי בספרי מנחת יעקב כלל ל"א לאיסור כדעת הט"ז וכן ראוי להורות מ"מ אם נמלח עם בשר ויש ה"מ בדבר אפשר דהמיקל לא הפסיד וכ"פ מהרש"ל ובהלכות קטנות ח"א סי' רצ"א וע"ד הבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה כבר העלתי בספרי מנחת יעקב כלל ד' ס"ק ב' וג' שאין לו שום תקנה לאוכלה מבושל אפילו מלחו וצלאו תחלה ואל תשגיח בתשובה חדשה שנדפס אצל ליקוטי פרדס שהתיר שהוא הודה ולא בוש שנתעלם ממנו כל דברי שם הקטן יעקב:
שאלה ע
על מה סמכו העולם לנהוג היתר לאכול ולשתות דם הנקרש ונתייבש מתייש שקורין באקס בליט שנתייבש בחמה אף בחולה שאין בו סכנה רק בנפילה בעלמא שכואב לו אחד מאברים הפנימים:
תשובה. הנה פשוט בש"ס דמנחות דף כ"א הקפה את הדם בחמה ואכלו חייבין עליו וכן הוא בחולין דף ק"ך ע"א הרי דדם זו איסור גמור הוא וא"כ היה נראה לכאורה לאסור וכדומה לזה כתב הרשב"א בתשובה הובא בב"י בי"ד סימן קל"ד וקורא תגר על הרופאים שנותנין לחולי חומץ שלהן תוך הרפואות ע"ש דבריו באורך אך י"ל לצדד היתרא כיון שכבר עמא דבר ונוהגין היתר בפשיטות ברפוא' זו בודאי מנהג של ישראל תורה הוא ונ"ל הטעם כיון שנתייבש כ"כ עד שנעשה כעץ ואין בה שום לחלוחית אין בו איסור כלל ובגוונא שכתב רמ"א סי' פ"ז סעיף יו"ד בהג"ה בעור הקיבה שנתייבש כעץ דמותר מה"ט ומה"ט נוהגין היתר בהנקרש על דופני חביות שקורין וויי"ן שטיי"ן כדאית' בסי' קכ"ג סעי' ט"ז וכן במה שקורין בלא"ז שמשתמשין בו לקשור על כלי שתי' אף שהם מבהמה טריפה או נבילה ג"כ מתירין מה"ט שכבר נתייבש בו כל הלחלוחית ואין בו טעם כלל ועי"ל כדרך שאמרו בש"ס מידי דרך הנאת' קא עבדינ' ובצירוף הטעם בנדון שלפנינו כיון שכואבים לו איברים הפנימים דהוי מכה של חלל כמבואר בא"ח סימן שכ"ח דמחללין עליהם את השבת ועיין ברמב"ם פי"ד מהמ"א ובי"ד סימ' קנ"ה הקטן יעקב:
שאלה עא
ראובן שהניח לעשות ע"י פועל אחד יינו בהכשר ונתן לו שכירתו ואח"כ מכר היין לשמעון ביוקר והרוויח בו הרב' ועכשיו הפועל אומר שאותו יין נתנסך בפשיעתו ומודה על חטאיו ורוצה להשיב שכירתו שהוא סך רב עד עשרים רייכ"ש טאלי"ר אי נאמן לאסור היין או לא:
תשובה. לכאורה נראה פשוט לאסור היין כאשר פשוט וערוך לפנינו בש"ע בי"ד סימ' קכ"ז סעיף ב' דאם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו נאמן אפילו אין עתה בידו וגם לא אמר ליה בפעם ראשון שמצאו ע"כ וא"כ כאן דהפסדו של פועל מרוב' ודאי דנאמן אם אין הבע"ד מכחישו וכמו שמסיק שם הש"ך בס"ק ך' (ואף שדבריו שם אינם מוכרחים כל כך בפרט מ"ש שם לחלק בין היכא דמתחזק אסורו גם הגוילי' מקרי אתחזק אסורן כי סתמן שלא לשמן עיבדן אם לא משיאמר עליהן שעיבדן לשמן וצ"ע) אכן כאשר ירדתי אל העיון שנראה דאינו נאמן להפסיד היין אע"ג דמפסיד שכרו הרבה דדוקא אם היה עדיין ביד לוקח הראשון אז היה נאמן משא"כ עכשיו שכבר מכרו והרוויח בה הרבה אם אתה מאמין לפועל אתה מוציא ממון מבעל הבית שמכרו על פי עד אחד והתורה אמרה לא יקום עד אחד באיש להוציא ממון על פיו וכן נראה לי ראיה ברורה מהמעיין שנובע דין זה בש"ס דגיטין דף נ"ז ע"ב דגרסינן שם ההוא דאתא לקמי' דר' אבהו אמר ליה ס"ת שכתבתי לפלוני גווילין שלו לא עבדתין לשמן אמר לי' ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך נאמן אתה להפסיד ס"ת ומ"ש מדר' אמי התם איכא למימר טעי בדר' ירמיה הכא כיון דקא מפסיד כולי אגרא ואתא ואמר אימר קושטא קאמר ע"כ והנה לכאורה יש לדקדק בהאי סוגיא דלמה שאל לו ביד מי כיון שדעתו היה להורות שהוא נאמן אפילו ביד לוקח למה שאל לו ביד מי דבשלמא רב אמי שהורה שאינו נאמן להפסיד הס"ת כיון שהס"ת אינו בידו רק ביד לוקח לכך שאל ביד מי דאלו היה ביד הסופר היה נאמן אף להפסיד ס"ת שהוא בידו אבל על רבי אבהו קשה וראיתי שהרא"ש שם הרגיש בקושיא זו ותירץ וז"ל ומה ששאל לו ס"ת ביד מי כדי לברר הדבר שאל לו שאם לא שאל לו ס"ת ביד מי והית אומר לו נאמן אתה לפסול ס"ת היינו טועין לומר דס"ת ביד הלבלר היתה ולכך האמינו ע"ש דבריו באורך ועדיין לענ"ד אינו מיושב עיקר הקושיא דאכתי למה ליה למשאל ס"ת ביד מי הוה ליה למימר בקיצור אפילו ס"ת אינה בידך נאמן אתה ועוד דממילא ידענו כיון שאמר לו הטעם מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך וכו' מטעם זה ממילא משמע דנאמן אפילו ס"ת ביד לוקח לכן הי' נ"ל לפרש דכוונת ר' אבהו היה לשאול ס"ת ביד מי לאפוקי אם כבר יצא מיד לוקח ג"כ שמכר לאחר והרוויח בה כנדון שלפנינו כמו שא"נ העד א' להפסיד ללוקח אינו נאמן להפסי' ס"ת וא"נ רק להפסיד שכרו כמו הא דרב אמי וכיון שהשיב לו שעדיין הוא ביד לוקח שלקח מהסופר א"ל נאמן אתה מתוך שאת' נאמן להפסיד שכרך לכן נ"ל בנדון שלפנינו אע"פ שנאמן להפסיד שכרו אינו נאמן להפסיד היין שכבר מכרהו ואם יאמר האומר מ"מ ראה זה דבר חדש הוא חילוק שלא נמצא בפוסקים ראשוני' ואחרונים ראוי להחמיר ולאסור היין אמור לו יין נסך בזמן הזה אין להחמיר כולי האי ואולי נ"ל הקטן יעקב:
שאלה עב
ישראל שמכר מרתף בבית עובד כוכבים ושם בו יין במפתח וחותם כדינו ופעם אחת בלילה באו גנבים ופתחו ושברו פתח הבית ולא מצאו מה שחפשו בבית עכו"ם ושברו ופרצו גם פתח המרתף ולמחרתו הרגישה שפחה קטנה שהיו גנבים בבית ושגם פתח המרתף פתוח רצתה בבהלה אל היהודי וספרה לו המאורע והלך היהודי אל תוך המרתף ומצא החביות שלימות וסתומת ומליאות כמו שהיה מקדם ולא שום ליחות סביב מה דינו של אותו יין עוד נשאלתי עובד כוכבי' שנמצא במרתף שהיו בו חביות סתימות ונפתח אחד מהם וכאשר בא הישראל טשא ביני דנא וראה אותו הישראל וגם מצא המניקת כפופה מונח על החביות והוא לח סביב המגופה וחסר ג"כ מהחביות מה דינו:
תשובה. על דבר השאלה ראשונה כבר דין זה מבואר באורך בי"ד והוא מתשובת הריב"ש סי' תכ"ד והובא בי"ד סימ' קכ"ט דאם מצא החביות כמו שהיה מקדם משרי שרי דהוי כבלשות וכ"פ בש"ע סי' קכ"ט סעיף י"א בהג"ה ע"ש אך לכאור' יש לאסור היין שבמרתף בשביל שהנכרי דר באותו בית שפרצו במרתף חיישינן דלמא הוא ובני ביתו הלכו אל המרת' ונסכו היין גם לזה אין לחשש בזמן הזה דמרתף כיון שישראל שכר המרתף וישראל דר באותו עיר אם ימצאו בתוכו יפסיד שכרו ויהא נתפס כגנב שיאמרו שהוא עיקר הגנב שגנב מהיין דאל"כ הוי לי' להודיע מיד ישראל שפרצו המרת' כאשר מצאו פתוח וכה"ג אמרינן פ' ר' ישמעא' גבי ישרא' ששכ' בית יע"ש ואע"ג דלכאור' יש לחלק דהת' בעינן דוק' ישרא' דר באותו חצר מ"מ כאן שהפרצה נעשה ע"י גנבים והוא לא ידע אם לקחו הגנבים מהיין ע"כ אירתותי מרתת אם ילך אל המרתף וליגע בהיין יאמרו שהוא היה הגנב עצמו ויצטרך לשלם הכל ואע"ג דיש מקום לומר אפכא דלמא באמת לא פרצו הגנבי' כלל והוא עצמו פרץ הכל ועושה כן כאלו בא אליו גנבים בלילה אבל באמת הוא עצמו הגנב ונסכו הא ודאי חששא רחוקה היא ביי"נ בזמן הזה דאין חיבות ניסוך עלייהו אף גם שמצאו החביות כמו שהיה מקדם וכיוצא בזה כתב הרא"ש בתשובה כלל י"ט סי' י"ו הובא בב"י סי' קכ"ט וז"ל כתב הרא"ש על ישראל ששכר בית בחצר שנכרי אחד דר באותו חצר ושם בו היין וסגר הדלת והכניס הבריח בטבעו' ושכח ולא סגרו במפתח ויצא וקרא ליהודים והגיד להם ונכנסו וראו החביות מכוסת ומדובקת בטיט יבש ובכל חביות היה ברזא קטנה ועיינו במקום הברזא ולא היה שם שום לחות נ"ל דחמרא שרי וראיה מדאמרינן וכו' והאי עובדא דישראל ועובד כוכבים דשתו חמרא אע"פ שהיין היה עומד בכלי פתוח אצלו וישראל לא נכנס בספינה כל השבת שרי ליה ולא חיישינן דלמא נגע משום דמירתת דלמא אתי ישראל כ"ש בנדון זה שהיה אוצר היין סגור בבריח והחביות מגופתו שרוקה בטיט וישראל דרים בעיר דשרי עכ"ל הרא"ש א"כ גם בנדון שלפנינו שחביות היה סתומת מגופת ומליאות כמקדם ולא נמצא בהם ליחות סביב והישראל דר באותו עיר דהעכו"ם מרתת ואין לחוש לאסור היין ואף דיש עוד מקום לבע"ד לחלוק בין נ"ד לנדון דהרא"ש מ"מ אין להחמיר כולי האי בזה ולהפסיד ממון של ישראל היכא דאיכא צדדי היתר וע"ד השאלה שניה נראה פשיט לאסור מתרי טעעא חדא כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהחביות היתה סתומה ונמצא פתוח וכמבואר בסי' כ"ט סעיף י"א בהג"ה זאת ועוד אחר' כיון שמצא מניקת כפופה עליו והוא לח לא תלינן בדבר הרגיל וראוי להחמיר אף דהוי מגע ע"י דבר אחר ונצוק כמבואר בסי' קכ"ד סעיף כ"ג וע"ש בט"ז נ"ל הקטן יעקב:
שאלה עג
מסור שהוא מוסר בשקר עלילות אי מותר להלוותו בריבית או לא:
תשובה. לכאורה נראה כיון דמסר בשקר גרע, מעובר להכעיס ומורידין אותו הרי דלאו בכלל אחיך הוא ומותר להלוותו בריבית וכ"כ התוספת בפשיטות בפרק אין מעמידין דף כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה יע"ש דלאו בכלל אחיך הוא וכן משמעות המרדכי בשם תשובת רש"י הובא בב"י בח"מ סי' רפ"ג איברא כד מעיינן שפיר נראה דאע"ג דלענין גופו דמורידין דדינו כעובר להכעיס מ"מ ממונו אסור לאבדו וכדאיתא בפ' הגוזל ומאכיל דף קי"ט ע"א ממון מסור פליגי בה רב הונא ורבי יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד וחד אמר אסור לאבדו דלמ' הוה ליה זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש והכי קי"ל כמבואר בטח"מ סימ' שפ"ח ואע"ג דלענין החזרת אבידה מספקא ליה להתוספת שם בפרק אין מעמידין היינו משום דדוקא לאבדו יש לומר דאסור משא"כ באבידה שכבר אבודה ממנו אינו מחויב להחזירה לו אבל לאבד ממנו בידים ליטול ממנו ריבית נראה דאסור משום זרעא מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש ואע"ג דבמרדכי פ' הגוזל בתרא כתב וז"ל ממורי קרובי שמעתי דדוקא לאבדו אסור אבל לעכב לעצמו שרי דהיינו יכין רשע וצדיק ילבש וצ"ע עכ"ל וא"כ ה"נ לענין רבית שניטל ומעכב לעצמו שרי זה אינו חדא דדברי המרדכי לא ברירן שהרי הניח בצ"ע וגם מהרש"ל בים של שלמה פ' יו"ד סימן נו"ן השיג על האי דמרדכי וכתב וז"ל ונראה דשפיר צ"ע קאמר מאחר דתלמודא דקאמר משום דהוה ליה זרע' מעליא וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש א"כ בודאי אסור לעכבו לעצמו מה"ט דהא ברא קדים והא דקאמר שאסור לאבדו היינו משום רבותא דהיתרא למ"ד דאפי' לאבדו מותר עכ"ל מהרש"ל וגם דומיא דגופי' קתני דמותר לאבדו ותו דאף אי נימא כדעת המרדכי דלעכבו לעצמו שרי וכמו שפסק ג"כ בח"מ סי' שפ"ת סעיף י"ג רמ"א בהג"ה היינו דוקא לעכבו לעצמו אם בהתירא בא לידו משא"כ ליטול לכתחלה באיסור ריבית ודאי דאסור וכן מצאתי און וראיה ברורה לדברי בדברי הנימוקי יוסף בפ' איזהו נשך וז"ל דכל שמורידין לא מקרי אחיך ברבית כתיב אחיך ואע"ג דבמסור מורידן ואסור להלותו סתם לאו משום דלא מקרי אחיך אלא מפני שהוא כרודף עכ"ל ואין להקשות לפי דברי הנימוקי יוסף דהוי כרודף וברודף אמרינן שם בב"ק בנרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור שלא יהא ממונו חמיר מגופו והכי קי"ל כמבואר בח"מ סי' ש"פ אמאי לא אמרינן הכי גבי מסור דאסור לאבד ממונו משום יכין רשע וצדיק ילבש אי משום הא לא אריא דודאי להציל גופו מותר ע"י איבוד ממון של הרודף אבל לאבד ממון המסור ואינו מציל בזה הנמסר ודאי דאסור ואי ע"י איבוד ממון המסור ניצל הנמסר ודאי דמותר לאבדו וכן פסק בפשיטות הש"ך שם בסי' שפ"ח ס"ק ט' ע"ש גם הב"ח בי"ד סי' קנ"ט סעיף ב' פסק בפשיטות דאסור להלותו בריבית אף שראיתי בתשובת מהר"ץ סי' מ"ג רוצה לדחות דבריו כיון דנותן דעתו ממש כי זוזי אנסהו שנצרך למעות אף שמתחלה עושה כן הש"ס ריש פ' איזה נשך הצריכא מ"מ לפי המסקנא משמע דריבית ואונאה וגזל שווים הם וטעם השבח ריבית משום וחי אחיך עמך ליעבד ליה כי היכא דנחיה גם זרעא מעליא דנפק מיניה אחיך הוא לכך חייב להחזיר לו הריבית לכך אסור לאבד ממונו מחדש נדפס ספר קיצור פרדס של רש"י וכתב שם בתשובה בפשיטות דמות' להלותו בריבית דמדמה לעובר להכעיס ולא דק דדוקא לענין גופו יש לדמות משא"כ לענין ממון דהתם גם זרעו עובר להכעיס שנמשך ונטמע אחריו משא"כ במסור כדאיתא להדיא בש"ס דשמא נפיק מיני' זרעי' מעליא גם לענין החזרת אבידה כתב שם בפשיטות בשם הטור סי' רס"ו בח"מ והרמב"ם פי"א מהל' גזילה ואבידה דאסור להחזיר לו אביד' לכן מאריך שם בדוחקיו ולא דק דדוק' אפיקורס וכה"ג אסור להחזי' אבידה משא"כ במסור אינה מבואר בדבריהם שם כלל והתוספת פרק אין מעמידין שם ספוקי מספקא להו לענין חזרת אבידה והש"ך בח"מ סי' שפ"ח ס"ק ס' כתב בשם הגה"ה אש"רי סוף אלו מציאות דמסור אין מחזירין לו אבידות ויגעתי ולא מצאתי כן רק באפיקורס ואולי מדמין להדדי ואינו מוכרח מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק וכדעת התו' וספק דאורייתא ראוי להחמיר אבל אין מוציאן ע"פ ב"ד מיד מוחזק ולענין רבית ודאי דאסור וכמ"ש נ"ל הקטן יעקב:
שאלה עד
בדבר אשה אחת שיש לה וסת קבוע אך שמקרוב נולד לה מקר' בלתי טהור שמרגשת קצת כאב ורואה תוך ימי וסתה טיפי דמים ואינן דומין לראיית וסתה ואומרת שיש לה מכה בתוך גופה ואינה יודע' שמכתה מוציא דם והורה איזה מורה להקל כיון שיש לה וסת קבוע אי טב הורה או לא:
תשובה. ודאי בכל כהאי גוונא לא מהדרינן עובדא כי יש לו על מה שיסמכו ה"ה הרשב"א בתורת הבית הארוך והוציא כן מהתוס' וכ"פ רמ"א בהג"ה וכן דעת הב"ח בספרו ובתשובתו ואף שבתשוב' מהר"צ כתב בסי' מ"ו וז"ל שאף מפרשי הטור ז"ל ס"ל דלהרשב"א אף שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם בשום פעם אפ"ה תולין בה הדבר תמוה מאוד בעיני שהרי אף בכתמים הקלים שנינו בסוף פ' הרואה כתם דף נ"ח אם יש בה מכה והיא יכולה להגלע ולהוציא דם הרי זו תולה בה הרי דלא תלינן אפי' כתם אלא במכה שהי' יכולה להגלע וא"כ היאך תיסק אדעתין למימר ברואה ממש שאף בסתם מכה שתולה בו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכו' ע"ש שהאריך בשביל זה להוציא דברי הרשב"א מפשטן ובאמת אחר העיון היטב ראיתי שאין כאן אפי' קצת תימא על הרשב"א וסייעתם ושלא להשוותם ח"ו לטועה בדבר משנה כולי האי ובאמת לא העתיק לשון משנה כצורתה כי הא לך לשון מתני' שם מעשה באשה אחת שבאתה לפני ר' עקיבא אמרה לו ראיתי כתם אמר לה שמא מכה היתה ביך אמרה לו הן וחיתה אמר לה שאין יכולה להגלע ולהוציא דם אמר לה הן וטהרה הרי משמע להדיא מתוך מתני' זו דמתחלה שאמר לה שמא מכה היתה ביך לא אמר לה שמא מכה יש בך שהדם שותת ממנה אלא ודאי כל שיש בה מכה תולה בה כתם אלא כשאמר' שחיתה המכה אח"כ הוצרך לשאול לה שמא יכולה להתגלע וכן מבואר להדיא מלשון הטור בסי' ק"צ והובא שם בש"ע סעי' י"ח ע"ש ותו דהא התם מיירי במכה שבגופה במקום גלוי מבחוץ שיכולה לראות אם יצא מהם דם וכהא דתניא התם היתה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות תולה וכו' ומשום הכי בעינן דיכול להתגלע ולהוציא מהם דם דאל"כ אם היתה בה דם היינו רואין כיון שהוא מבחוץ במקום גלוי משא"כ במכה שבתוך גופה אינה צריכה לידע שמוציאה דם ולכאורה היה נראה ג"כ קצת ראיה לדבר ממתני' דריש פ' התינוקת דבפי' אומרים עד שתחיה המכה מדלא קאמר עד שתפסוק דם המכה מכלל אף שלא ידע שהמכה מוציאה דם עדיין מ"מ כל שלא חיתה תלינן בה ואף דלא קי"ל הלכה כב"ה דהא רק קי"ל בועל בעילת מצוה ופורש התם טעמא אחרינא אית ביה וכמו שהאריך הרא"ש שם והרשב"א והוא רק מנהג חומרא בעלמא אבל היכא דלא שייכא טעמים הללו היה נראה להקל היכא דאיכא מכה אף שאין יודעין שמוציאה דם איברא משום הא לא אריא דשאני מכת דם בתולים שהכל יודעין שדרכה להוציאה דם כל שלא חיתה המכה ועוד י"ל דאתי לאשמועינן כל שחית' המכה אף שיכולה להתגלע ולהוציא דם לא תלינן להקל נמי דכתמים דלעיל מ"מ עכ"פ לא קשה מידי אדברי הרשב"א כמו שכתבנו גם מה שמדחיק שם בתשובת מהר"צ הנ"ל ליישב קושית הרא"ש ומהר"ם מלובלין בהני תרי עובדא דמייתי התם במעש' באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות וכו' תטיל למים ולע"ד נראה דמעיקרא לא קשה מידי כי התם דאשה לא היה לה וסת כלל באותה פעם כי היתה בחזקת מעוברת ולבסוף הפיל' כמין קליפות הללו לכן דקדק הש"ס וקאמר לשון מפלת ומש"ה טמאוהו אם נימוחו כי אין פתיחת הקבר בלא דם משא"כ באשה שרואה דרך ראיה שלא בשעת וסתה אם יש לה מכה תולין במכתה לכל חד מהפוסקים כדאית ליה עוד ראיתי בתוך אותו תשובה הנ"ל שמודד במדה גדושה להקל בכתם שנמצא אחר שנתייבש אדום בקצותיו בלי ראיה כלל והשיג על הב"ח ודבריו אינם מוכרחים להקל נגד הב"ח גם מדברי הש"ך והט"ז סי' קפ"ח מבואר כן אלא שסברי שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לו להורות כשבא לפניו לח דאיתחזק ריעותא לא מחזקינן ולא שכיח שישתנה אבל אם אירע שנשתנה יש לטמאו' וכן משמע להדיא מסוגיא דש"ס סוף פ' כל היד כיון דחדא דהדר נשתנה אמר האי טמא יע"ש הרי שלא כדבריו שכתבו להקל מטעם שבהתחברו אל הפשתן וכדומה ישתנה וכו' ע"ש ומה שהביא שם ראי' מהאי דיש מותרות אין ענין כלל לנדון זה דהתם חיישינן שתתגנה על בעלה משא"כ בנדון זה שעשאה על פי הוראת חכם והרי הש"ך והט"ז הביאו ראיה ברורה לדבריהם מהאי דבני מעיים בסי' נ"ד דאין צריך לשלקן לראותן אם ישתנה ואם נשתנו דטריפה ולא אמרינן אולי יאכל העוף ע"פ הוראת חכם שהורה קודם שנתבשלו הבני מעים ואחר כך כשיתבשלו ישתנה המעים נמצא שיאכל איסו' למפרע אלא ודאי דכל שעשה בתמימות ע"פ הוראת חכם לא חיישינן שיבא תקלה על ידו במילתא דלא שכיח משא"כ התם במידי דשכיח חיישינן לשמא תתגנה על בעלה כלל הדבר מי שרוצה להקל נגד גדולי אחרונים כאלו עליו מוטל להביא ראיות ברורות לדבריו לדחות דבריהם גם מה שהשיג עלי על מה שכתבתי בספר שבות יעקב כבר נשמרתי מקושיא זו בספרי שבות יעקב חלק ראשון בלוח הטעות דף י"ב ריש ע"ד שכבר הקשה לי גדול אחד כה"ג והשבתי לו דלק"מ דבשעת תשמיש אין כאן הרגשה כלל וכדאי' להדיא בנדה דף נ"ו ע"ב ע"ש ולענין גוף הנדון שלפנינו חלילה לי להקל להורת לכתחלה במקום שגדולי ראשונים ואחרונים מחמירין גם בתשובת צ"צ כתב דאין להורות להקל בכה"ג וכה"ג מבואר תוך תשובתי חלק ראשון סי' ס"ו אך אי הורה המורה לא מהדרינן ובפרטות שבנדון דידן אין דם ראייתה שוה לדם האשה ויכולין לסמוך בזה על האשה כמו שכתבתי שם בתשובתי סי' ס"ז וכה"ג כתב מהר"צ שם סי' נ"ו ואף הרוצה להחמיר לא יחמיר יותר ממה שכתב הט"ז דבעינן שיודעין שדרך מכה כזו להוציא דם סגי וכן היכא דאיכא שעת הדחק שאשה אינה יכולה לטהר עצמה כלל לבעלה מכח ראיות כאלו ועסקה זמן מה ברפואת ולא הועילו לה כדאי הוא הרשב"א וסייעתו לסמוך עליו בשעת הדחק ואפשר דגם החולקים עליו מודים בכה"ג שהרי מה"ט כולם הקילו ברואת דם מחמת תשמיש כדי שלא לאסרה על בעלה וא"כ ה"ה בנדון שלפנינו נ"ל הקטן יעקב: