אור ברסלב
שות שבות יעקב חלק ב חלק אורח חיים

שות שבות יעקב חלק ב· רבי יעקב ריישר

חלק אורח חיים

שאלה א

מכהן אחד חרד וירא את ה' שהוא זקן ושבע ימים קרוב לשמונים ומכח חולשת זקנו אינו יכול לעמוד כשנושא כפיו אי יכול לישא כפיו כשהוא יושב או סמוך או לא.

תשובה. לכאורה נראה דלא ישא כפיו דהלא גרסינן בש"ס דסוטה דף ל"ח ע"א ת"ר כה תברכו בלשון הקודש תניא אידך כה תברכו בעמידה אתה אומר בעמידה או אינו אלא אפי' בישיבה נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו לברך מה להלן בעמידה אף כאן בעמיד' ר' נתן אומר אין צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמיד' אף מברך בעמידה ומשרת גופיה מנ"ל דכתיב לעמוד ולשרת ע"כ ובאמת צ"ע דלמה איצטריך הש"ס להביא האי פסוקא דפרשת שופטים דהלא בהאי פסוקא דפ' עקב גופא כתיב לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו ובזית רענן פרש' עקב תירץ על זה וז"ל וי"ל דהוי אמינא דוקא לפני ה' כשמשמש לפני ולפנים צריך עמידה אבל במזבח בחוץ לא לכך יליף מלעמוד ולשרת עכ"ל וצ"ע לפ"ז בש"ס דזבחים דף כ"ג ע"ב דיושב מחלל עבודה מדהכתוב שינה בפרשת שופטים דכתיב העומדים שם לפני ה' ומאי מייתי מהתם הא כתיב לפני ה' משמע דוקא לפני ולפנים ולמה לא מייתי האי קרא דפרשת עקב ויש ליישב בדוחק ודו"ק ועיקר הקושיא של בעל זית רענן מעיקרא לא קשה מידי דהאי לעמוד לפני ה' דפ' עקב קאי אלפניו דכתיב לשאת את ארון ברית ה' דהיינו בכתף על זה קאמר לעמוד לפני ה' דהיינו שישאו את הארון שפנים יהיו מלפנים ולא דרך אחוריו וה"ט דהרמב"ם פ"ג מה' כלי מקדש ודו"ק וכתבו תוספות שם בד"ה הרי הוא אומר וז"ל ונראה לר"י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקש ברכה לשירו' וגבי שירות אמר בפ"ב דזבחים דיושב מחלל עבודה הלכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד עכ"ל התוספות ולפ"ז היה נראה דאין נשיאות כפים כלל במיושב כי אם מעומד כמו בעבודה אפילו הוא אנוס מחמת זקנה או חולה שאין בו כח לעמוד דאפשר להתקיים ע"י אחרים איברא כד מעיינן שפיר בדברי הפוסקים לא נראה כן וז"ל הרמב"ם פי"ד מה' תפלה דין י"א כך למדו מפי השמועה ממשה רבינו ע"ה כה תברכו בעמידה כ"ה תברכו בנשיאת כפים כה תברכו בלשון הקודש וכו' וכה תברכו בשם המפורש והוא שיהא במקדש כמו שאמרנו עכ"ל הרי דנראה מדבריו דפסק כת"ק דרבי נתן ובפ' ט"ו מה' תפלה דין ג' כתב וז"ל וכהן שהחליף דתו בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו לעולם שנאמ' לא יעלו כהני במות וברכה כעבוד' עכ"ל וכיון דהרמב"ם פסק כר' נתן דאיתקש ברכה לעבודה א"כ אין צריך תו ללימוד דכה תברכו ואיך מזכה שטרו לבי תרי ותמיהא גדולה לכאורה דכל נושאי כליו של הרמב"ם לא הרגישו עליו בקושיא זו וכל האחרונים סתמו דבריהם ונ"ל פשוט ליישב דבריו בענין זה דהרמב"ם ס"ל דהא דאיתקש ברכה לשרות אסמכתא בעלמא היא ומוצ' דבריו הם מסוגיא דש"ס דתענית דף כ"ו ע"ב דאיתא שם דכ"ע מיהת שיכור אסור בנשיאת כפים מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרש' נזיר לומר לך מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין מתקיף ליה אבוה דר' זירא ואמרי לה אושעיא בר זבדא אי מה נזיר אסור בחרצן אף כהן מברך אסור בחרצן אמר ר' יצחק אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ומה חזית דמקשת לקול' אקיש לחומרא אסמכת' נינהו מדרבנן ולקול' ע"כ מזה למד הרמב"ם דהאי הקישא אסמכת' בעלמא הוא ולהכי בפי"ד מה' תפילה שכתב הדין לישא כפיו במקדש בשם המפורש ושם משום כבוד השם רוצה לאסור בדעבד בישיבה אפילו מי שאינו יכול לעמוד מחמת אונס מש"ה אסמכהו אכה תברכו וכה עיכובא היא כמ"ש תו' בסוטה שם ד"ה ורבי יהודה אומר ע"ש אבל בגבולין אין לאסור בעמידה מהאי הקישא כיון דהוא אסמכתא בעלמא ולקולא אם לא שפשע במזיד ונשא כפיו מיושב והיה יכול לעמוד דאז מצד הסברא יש לאסור מכח האי אסמכת' ולהכי בפט"ו מה' תפלה גבי הימר לעבוד ככבים או שתוי וכה"ג שמצד הסברא יש לפסול אותו דברכה כעבודה ומה"ט כשחשיב הרמב"ם ששה דברים הפוסלים בנשיאת כפים לא חשיב ערל שמתו אחיו מחמת מילה וכן בעלי מומין שאין מסתכלין בהם וכן הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהו' עומד וכן החולה כמו דקחשיב הרמב"ם פ"ז מה' עבודה דין י"ב לענין מומי כהנים לעבודה אף ע"ג דאיתקש לעבודה אלא ודאי דלא בכל ענין איתקש כיון דאסמכתא בעלמא הוא אלא היכא דמצד הסברא יש למנוע מלישא כפיו משא"כ באנוס שלא בעבירה כלל רק מחמת זקנה או חולה ובעובד כוכבים באונס או בשגגה דפסיל משום דהוי ליה ליהרג ואל יעבור וע"פ זה מיושב מה שמקשה הט"ז בסי' קכ"ח ס"ק כ"ז על הא דפסק שם דהטעם שמום פוסל בו משום שהעם מסתכלין בו ואם דש בעירו מותר תיפוק ליה דיהי' פסול משום דאיתקוש לעבוד' ע"ש אשתמטי' ליה סוגיא זו דתענית דאיתקש לנזיר לקולא דבעל מו' מותר כיון דאין לאסור מצד הסברא אם לא שהעם מסתכלין בו דאז יש לאסור מצד הסברא גם המ"א שם בס"ק צ"ד הבין דדוק' לקולא מקשינן ברכ' לשירות דמותר בחרצן ולא דק דהרי להדיא מבואר מדברי הרמב"ם פט"ו דאף להחמיר מקשינן ברכה לשירות אלא דעיקר כמ"ש דכיון דאסמכתא בעלמ' אין לאסור אלא היכא שמצד הסברא יש לאסור מה שאינו כן באוכל חרצן או בעל מום דלא קעביד מידי כל זה נ"ל ברור לדעת הרמב"ם וקצת ראיה לזה מהא דאית' שם בסוטה דף ל"ח ע"ב לענין המתברכים בעם שאחורי הכהנים שאינם בכלל ברכה היכי דאניסי מותר ה"ה לענין המברך אם הוא זקן או חולה שאינו יכול לעמוד יושב ומברך דהולכין להקל כיון שהוא רק אסמכתא ומדרבנן להקל שומעין ואל יתמה המתמה לומר איך אשמע להקל דבר דלא נראה בהדיא בדברי אחד מן הראשוני' והאחרוני' זה אינו דהא מלשון הט"ז שם סס"ק כ"ז משמע קצת כן שכתב וז"ל כגון יושב שיכול לעמוד עכ"ל משמע הא אין יכול לעמוד כגון זקן או חולה פודגר"א וכה"ג מודה וכן מבואר לענין תפלת י"ח כמבואר בסימן צ"ד בא"ח אף דתפל' היא במקום עבודה דקרבנות ומ"מ אם אפשר לו לעמוד על ידי סמיכה ודאי דעדיף מיושב גמור ועיין בח"מ סימן י"ז ובאורח חיים סימן קמ"א ובמ"א שם ס"ק ב' אבל לבטלו מנשיא' כפים לגמרי חלילה דהוא חומרא דאתי לידי קולא לבטלו מנשיאת כפים דעובר בשלש עשה לכן נ"ל פשוט דנושא כפיו בסמיכה או מיושב אם אי אפשר בענין אחר ואף ע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיעקב כדכתיב ויתחזק ישראל וישב על המטה וגומר לברך את בניו ואין דנין אפשר משאי אפשר ויש' ברכה מאת ה' כנ"ל הק' יעקב.

שאלה ב

כהן אחד שבנו יצא לתרבות רעה לעבוד כוכבים ואינם רוצין לקרות לו בתורה ראשון אי שפיר עבדי או לא:

תשובה. הנה לכאורה דין זה פשוט הוא ומבואר בש"ע בא"ח סי' קכ"ח סעי' מ"א בהג"ה דמי שיש לו בת עובדת ככבים או זנתה אין מחויבין עוד לקדשו כי אביה היא מחללת עכ"ל והוא מהמרדכי פ' נגמר הדין ואין מקום לבעל דין לחלק ולומר דדוקא גבי בת אמרינן הכי ולא גבי בן משום דאמרינן תלה הכתוב נקבות בזכרי' ואת דינה בתו וזכרים בנקבו' כדכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר ומה"ט מצינו סוקלין אותה על פתח בית אביה ולא מצינו כן בבנין זכרים דלא מעלי וכה"ג אמרינן בפרק בן סורר ומורה דף ע' ע"ב גבי בת שבע שאמרה מה ברי ומה בר בטני הכל יודעין שאביך ירא שמים הוה עכשיו יאמרו אמו גרמה וקרא כתיב בן כסיל תוגת אמו משום הא לא תברא דהרי עיקר מוצא דין הוא מסוגיו' הש"ס דסנהדרין דף נ"ב ע"א היה ר' מאיר אומר מה ת"ל את אביה הוא מחללת שאם היו נוהגין בו קדש נוהגין בו חול כבוד נוהגין בו בזיון אומר ארור שזו ילד ארור שזו גדל ארור שזו יצא מחלציו אמר רב אשי כמאן קורין לרשיעא בר רשיעא אפי' לרשיעא בר צדיקא כמאן כי האי תנא ע"כ הרי להדי' מדברי רב אשי דאין חילוק בין בת לבן בענין זה אכן ראיתי המ"א שם סימ' קכ"ח ס"ק ס"ב הניח דין זה בצ"ע וכתב וז"ל וצ"ע דהא אמרי' בסנהדרין פ"ז לר"ש שרפה חמורה שכן ניתן לבת כהן שזנתה ומאי חומרא שכן מחללת את אביה ואם אית' דהיכי שעובדת ככבים נמי מחללת את אביה א"כ מנ"ל דשרפה חמורה דהא התם הוא בסקילה אלא על כרחך דוק' בזנות מחללת את אביה דהוי לי' לשמר' מזנו' שלא תתייחד עם אדם כדאיתא בכתובו' שסוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם אבל שאר עבירות אין יכול לשמר' עכ"ל המ"א מ"מ אי משום קושיא זו אין לדחות דברי המרדכי ורמ"א שהביאו לפסק הלכה כי אחר העיון נ"ל שאין כאן אפי' קצת קושיא דהא קי"ל דהלכתא כחכמי' שאמרו שם סקילה חמורה שכן פושט ידו בעיקר עדיף וא"כ אם בת כהן שזנתה מחללת את אביה מכ"ש פושט ידו בעיקר דעדיף ותדע שכן הוא דאין לחלק ולומר דבזנות דוקא קאמר דהא רב אשי קאמר כמאן קורין לרשיעה בר רשיעה דמשמע דבכל רשע בעבירה החמורה אמרינן הכי ולענין עיקר שאלתו כיון דהמוצא דין הוא מהמרדכי ושם כתב וז"ל אומר אני כהן שיש לו בת עובדת ככבים או רק זינתה אין לו לפתוח ראשון ולברך ראשון ואמר לי מורי קרובי דמצי לפרש נוהגין בו חל דרשות היא וכיון דרשות הוו יכול לפתוח ולברך ראשון עכ"ל וכן משמעות לשון רמ"א אין מחייבין אותו לקדשו משמע דרשות מיהא איכא ובשירי כנסת הגדולה לא"ח שם ס"ק כ"ג בהגהות ב"י סיים ואין נוהגין כן אפי' בזינתה לכן נ"ל אף דרשות לעשות כן מ"מ לביישו ברבים בפניו במי שהוא מוחזק לכהן ולקרותו כל ימיו בראשון ועכשיו יקראו באמצע קרואים אין לך ביוש והלבנת פניו גדול מזה והמלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים ועל זה נאמ' לא ימתו אבות על בנים אע"ג דאין לקדשו בקדושת כהונה היינו בשב ואל תעשה ולא להלבין פניו ברבי' ובפרט שאביו ספק ולא ודאי דדלמ' לאו אביו הוא אע"ג דאביו חזקה אפשר דבמקום ריעותא כזו איתרע חזקתו ואין לביישו ברבי' רק דהש"ס קאמר דקורין לרשיעא בן רשיעא ולא בפני אביו קאמר ולבייש אביו ברבים וחזקיה מלך יהודה יוכיח אע"ג דהיה לו בנין דלא מעלי אפ"ה נהגו בו כבוד מאוד כדכתיב וכבוד עשו לו במותו וכן בשאר גדולי תנאים ואמוראים ושאר דורו' אחרונים אם המה צדיקים חלילה לביישם ברבים בשביל, וזה ובהדי כבשי דרחמנא ל"ל אם בנים חטאו אבות מה חטאו לכן נ"ל פשוט וברור שאם יקראו לס"ת יקראו אותו בראש כקדושתו קדושת כהונה וכן אם אין שם כהן אלא הו' יש לקרותו ראשון וכל זה אם הוא עצמו מוחזק לאיש כשר אבל אם הוא עצמו כאחד מן הפוחזים ואגלע בהתייהו בברא כרע' דאבוהו אין להקרות ראשון כנ"ל הק' יעקב:

שאלה ג

מהרב המופלא מהר"ר יאסקי אב"ד דק"ק הילסום הא דאיתא בנדרים דף ט' ע"ב ברש"י ד"ה נדבה נמי וכו' אבל בבל תאחר לא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא עכ"ל והוא להדיא נגד סוגיא דראש השנ' דאף בנדבה איכא לאו דבל תאחר ובש"ס דמגילה איתא אין בין נדר לנדבה הא לענין בל תאחר זה וזה שווין והכי קי"ל כמבואר ברמב"ם פרק י"ד מהל' מעשה קרבנות עוד נשאלתי בפר' וירא נמצא טעות בס"ת בפסוק ועתה השבעה לי וגו' ועם הארץ גו' היה ועם באל"ף אם יש להוציא ס"ת אחרת או לא כיון דאותיות אחע"ה מתחלפין:

תשובה. הנה קושיא זו לכאורה תמוה מאוד וראיתי בתשובת פנים מאירות סי' צ"ט שנשאל ג"כ קושיא זו ורוצה להוציא בשביל תמיהא סוגיא דש"ס מפשטן בדברים שאינם ברורים ונכונים כלל והקושי' במקומ' עומד' ולע"ד נראה לתרץ דהתם בנדרים מיירי בשוגג שהרי בנדבת כשרים קאמר דלא חיישינן שיפשע במזיד לעבור על בל תאחר דהא דומי' דמעילה דקתני דהוא דוקא בשוגג וכן משמעות לשון הש"ס קצת דקאמר אתי לידי תקלה דמשמע שוגג להכי אמרינן דליכא בל תאחר דכל היכי דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא מה שא"כ במזיד דחמיר זה וזה שווין לענין בל תאחר וזה ברור בדקדוק כוונת הר"ן שם שפי' וז"ל נדבה נמי דלמא אתי לידי תקלה דלמא פשע ומאחר להביא יותר מג' רגלים עכ"ל הרי דבנדבה אינו עובר אלא א"כ פשע במזיד משא"כ בשוגג ורש"י לא ס"ל כפי' הר"ן דמיירי בפשיעה מכח דקדוק לשון הש"ס לכן פי' בשוגג ולענין גיזה ועבודה ולא בבל תאחר דבשוגג בנדבה ליתא כיון דבכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ועיין בש"ס דחולין דף קל"ט ע"א כנ"ל ברור והצעתי הדבר לפני גדולים והסכימו לדברי וע"ד השאלה שנית זכורני כשהייתי עם גיסי הגאון הגדול המפורסים מהר"ד אופנהיים נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק פראג נשאל שאלה כזו לפניו בהיותו בק"ק הנובר ודנתי עמו בזה וידעתי גם ידעתי שאסיק להלכה דהוי טעות גמור וכן הוא כתובה לפניו באורך בספרי נשאל דוד ומראה פנים לכל צד אבל נשכח מאתי כל פרטי דברים שנאמרו שלא לקרות בס"ת כזו ולפסול אותה ועתה שראיתי מעשה ניכר הלכה כדאיתא בפ' הבונה דף ק"ג ע"ב וכתבתם שיהא כתיבה תמה שלא יכתוב אלפי"ן עיינ"ן עיינ"ן אלפי"ן היה"ן חית"ן סתומין פתוחים פתוחין סתומים ומוכח שם בש"ס מדברי המקשה שהמקש' מברייתא על רב חסדא מהא דסתום ועשהו פתוח דאפי' בדיעבד פסול וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות ס"ת פר' יו"ד בדיני הפסולין שאם שינה האות בעיקר הכתיבה שנדמה לאות אחר שהוא פסול וכ"כ להדיא בטי"ד בסי' רע"ד דאם כתבו לחית"ן היה"ן שהוא פסול אע"פ שאותיות אחע"ה מתחלפין ובענין קרא כדכתיב ויעיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן פ"ב ומה"ט ג"כ פסקתי למעשה שהיה כתב בס"ת במקום ונחנו מה היה כת' ואנחנו מה עם אל"ף והצרכתי להוציא אחרת דהוא טעות גמור שהרי על ואנחנו לא נדע מה נעבוד התרגום בשינוי דדוקא חסירות ויתירות יודי"ן או ווין שאין שינוי בשבילם ואין אנו בקיאין מש"ה לא פסלינן משא"כ במקום דבקיאין אנו ויש שינוי ודאי הס"ת פסולה וצריך תקון וכן מבואר בתשובת חינוך בית יהודה סימן ה' ע"ש גם בתשובת הגאון מהרצ' אב"ד דק"ק אמשטרדם שאלה נ"ד השיג על תשובת צ"צ בענין טעות בס"ת בתיבת מגרשיהן שפסק דאין להוציא אחרת והשיג עליו דיש להוצי' אחרת וכן העלה ומסיק גיסי הגאון בספרו נשאל דוד שם והמעיין בגוף התשובה בצ"צ ירא' שפסק כן לפום ריהטא מבלי עיון בספר והי' מפקפקין עליו לכך עושה שם סניגרון לדבריו דלא הוי טעות גמור ולא מהדרינן עובדא אבל לכתחלה אין להורות כן כל שאינו בחסרות ויתרות הוי טעות גמור ויוציא אחרת נ"ל הק' יעקב:

שאלה ד

בשבת בשעת קריאת התורה נמצא טפת שעוה שנטף על האותיות של ס"ת ואינם ניכרים כלל דרך השעו' וכיון שאי אפשר לגרור השעוה בשבת אי פסולה לקרות בו באותו שבת או לא:

תשובה. הנה באמת גוף שאלה זו ראיתי נדפס מקרוב בספר ליקוטי פרדס של רש"י וחיבר א' מחכמי הזמן ותוכן דבריו שם וז"ל דבר ברור גלוי וידוע לכל משכיל שאין שם פסול על ס"ת בשביל זה שהרי כל התורה כולה כתיבה כתקנה ולא הדביק אות לאות ולא חיסר ולא הותיר ולא הפסיד צורת אות אחת ולא שינה כלל אלא שאות אחת או תיבה אחת מכוסה בשעוה הרי זה דומה לס"ת שהיא פתוח' וחלק א' מס"ת מכוסה בדבר אחר שא"א ליטלו משם הן מחמת איסור או סיבה אחרת דזה ודאי אינו עולה על הדעת שיהא הס"ת פסולה בשביל כן הדבר בנדון דידן ומאיזה טעם נפסול אותה כיון שכתובה כתקנו רק יקרא מה שמכוס' בעל פה ע"כ תוכן דבריו שם רק שמאריך שם בדברי' של מה בכך יע"ש וכאשר ירדתי אל העיון נלע"ד דלא דק בהוראה זו שפסול גמור האי זה קודם שהסיר השעוה דכיון שהשעוה מדובק היטב מבטל כתב התחתון וגדולה מזו מצינו בש"ס דגיטין פ"ב דף י"ט דכתב על גבי כתב העליון מבטל התחתון להחמי' ומה"ט כת' הנ"י פ' הבונ' על הא דתניא כתב האזכרו' בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמו' שנכתבו בדיו אפ"ה פסול דס"ל כת' העליון כת' ומבטל התחתון עכ"ל וכתב הב"י בא"ח סי' ל"ב וז"ל ונ"ל דהיינו דוקא כשאינו יכול להעביר את הזהב אבל אם יכול להעבירו יעבירנו וישאר כתב התחתון מיהו באזכרות נראה דאסור להעבירו משו' דהוי כמוחק את השם ולפ"ז משום הכי נקט אזכרו' עכ"ל וכן פסק שם בש"ע סעיף ג' וכן בי"ד סי' רע"ו סעיף ה' ובש"כ שם ס"ק וי"ו הרי אף דכתיבא כתקנה ועדיין ניכר הכתב אפ"ה פסולה כל שלא הוסר העליון וכל שכן השעוה שמדובק היטב ואינו ניכר הכתב כלל שמבטל כתב התחתון ופסול עד שיסירה ואין כאן תקנה לקרותו בעל פה כמבואר בא"ח סי' קמ"ג וכבר קבעתי בהם מסמורת בספרי תורת השלמים שאלה י"ח דאין לקרות בעל פה יע"ש גם בתשובת חינוך בית יהודא שאלה ה' כתב וז"ל כתב דודי זקיני הגאון מוהר"ר וואלף זצ"ל בשם הגאון המפורסם מהר"מ מענדלש בס"ת שהיה טפות שעוה על אות אחת וכיסה אותה שלא היה נראה כלל והורה להוציא אחרת וכן פסק בתשוב' הל' קטנות סי' נ"ה דדוקא אם ניכר הכתב דרך שעוה מותר לקרות בו משא"כ באינו ניכר הכתב ע"ש אכן נ"ל אם נתיישן השעוה מאוד ונתייבש כל כך עד שיכלו להסירו כלאחר יד להכפיל הגוויל של הס"ת באותו מקום ועל ידי כן יפול השעוה מן האות הרי ניכר שלא נדבק תו השעוה היטב מכח שנתייבש מאוד מותר לעשות כן אפי' בשבת ואין כאן משום ממרח ואף לכאורה שעל היתר זה יש לפקפק מהא דאיתא בא"ח סי' ש"מ סעי' ג' המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתוב שני אותיו' חייב וכתבו האחרונים שם בשם הב"ח וז"ל ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעו' על הספר שאין לסלקו עכ"ל אכן באמת הדבר תמוה דמה ענין מחיקה בשעוה של הספר רק דין ממרח וממחק ה"ל לכתוב ולא ענין כתיבה ע"י מחיקה שייך כאן כאשר הבינו האחרונים ותו כיון דהמקור דין הוא מתוספתא הוי ליה לכלול יחד בחדא בבא המוחק דיו או שעוה שעל הספר אלא דכוונת התוספתא על פנקס שהוזכר במתני' פר' י"ו דכלים פנקס שיש בה בית קבול שעוה ולזה העירני מחותני הרב המופלא מהר"מ ראש ב"ד דק"ק נ"ש בעברו פה והם דברים כנים ואמיתים נמצא דבקלף אין כאן חשש איסור אלא א"כ רוצה להסיר השעוה באצבע וצפרני ידו וכה"ג דאיכא בו משום ממרח אבל כה"ג אין כאן חשש איסור כלל הק' יעקב:

שאלה ה

כיצד יש לברך על הקאווי ועל הטע גם אם אין חשש איסור לשתות' בפסח:

תשובה. הנה אשיב על ראשון ראשון בדבר הברכה כבר נתבאר בתשוב' פרח מטה אהרן חלק ראשון סי' מ' דמברכין עליה' שהכל שכן מבואר מדברי הרא"ש בתשוב' ושאר גדולי פוסקי' דל"ד למי שלקות דהתם אוכלין השלקות עצמן גם המי שלקות כמותן משא"כ הקאווי וטע אין אוכלין כלל בעין ושותין רק המים ואין טובלין בו ללפת את הפת א"כ דמי לשכר דמברכין שהכל ע"ש דבריו באורך גם בתשובת הלכות קטנות סי' ט' פסק לברך שהכל על הקאווי ושכן עמא דבר ע"ש וכן בטע ליכא מאן דפליג שמברכין שהכל כמשמעו' פוסקי' ראשונים ועיין בא"ח סימן ר"ה ובעולת תמיד שם ובמ"א והוא פשוט וברור דלא כמ"ש בתשוב' פנים מאירות סימן צ"ה לברך עליהם בורא פרי אדמ' כמו מיא דשלקי ולא דק דשאני התם דמלפתין בו פת כמו שלקות עצמן וכמו שהאריך שם בפרח מטה אהרן בראיות ברורות ובודאי היה ממנו בהעלם דבר וכן נוהגין בפשיטות ועל דבר הקאווי לשתותו בפסח דרכי להורות דכל שנחרכו קודם פסח ביד ישראל מותר לשתותו בפסח כי אף אם נאמר דהוי כמיני קטניות או שיש לגזור בהם משום מיני קטניות אף שגדילים באילנות כפי הנשמע והיא גופ' גזיר' מ"מ כיון שחורכין אותן קודם פסח עד שנפסל מאכילת כלב א"כ אין חשש איסור כלל ואע"ג דמבואר בא"ח סי' תמ"ב דאפ"ה אסור לאכול החמץ שנחרך קודם זמנו רק לקיימו מתירין היינו חמץ דגן גמור משא"כ מיני קטניות ודאי אין איסור בחרכו קודם זמנו ועוד דהא רבים אומרים דאין זה מיני קטניות כלל מש"ה אין להחמיר כולי האי אכן בטע שמעתי שרבים פורשים שלא לשתותו בפסח לפי שיש חשש רמאו' שמשתמשין בט"ע ואח"כ חוזרין ומייבשין אותו למכור ושמא נשתמש תחלה עם חמץ וכן שמעתי משלמים וכן רבים לכן שומר נפשו ירחק מהם כי בפסח צריכין הרחקה טפי ובאמת הראשונים לא הזכירו דינים אלו לפי שלא היה מצוי ביניהם דברים כאלו במדינות אלו רק חדשי' מקרוב באו מארץ תורגמה והנלע"ד כתבתי הק' יעקב:

שאלה ו

בר"ח סיון תע"ו לפ"ק שהיה חל ביום וי"ו שנהגו להתענו' פה וורמייש"א מיו' גזירת תתנ"ו עד אחר חצות היום בכל ר"ח סיון ובזמן מנחה גדולה מתפללין מנחה גדולה ואח"כ אוכלין כדי שלא יתענו בר"ח תענית גמור ואח"כ מתפללין תפלת ערבי' כפי מנהגם כל השנה וכשחל ר"ח סיון בערב שבת נהגו להתפלל מנחה ומעריב מיד אחר שעה ג' מכ"ד שעות אחר חצות ומקדשין השבת וכשראיתי זאת תמהתי מאוד עליה' על שמתפללין תפלת ערבית שלא בזמנה כולי האי וצווחתי על זה ככרוכיא ולא שמעו אלי ושמעתי שגם רבנים הקודמין מיחו ולא עלתה בידם ואולי יטעו דורו' הבאים לומר מדשתקו רבנן ולא מיחו ש"מ שנעש' ברצון חכמי' ויקבעו הלכ' לדורו' אף גם שפרשתי מהם בענין זה ולא התפללתי עמהם תפלת ערבי' כדרכי בשאר כל הימים אף על זה ריננו העם לומר שאין לפרוש מן הציבור בענין מנהגם ואין כח בידי לשנות מנהגם וכדי לברר הדבר לעין כל שמנהגם בזה הוא בטעות אכתוב כל טענת' מה שבאפשר לטעון בעד מנהגם לקיימו ואשיב על ראשון ראשון ראש דבריהם דהא מצינו בגמ' פ' תפלת השחר דף כ"ז ע"ב רב צלי של שבת בערב שבת ש"מ שהתפלל ערבית בעוד היום גדול ובפרטות שעיולי יומא בשבת זריזין ומקדימין כדאיתא פ' כל כתבי דף קי"ח דאמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא פרש"י מפני שהיא עמוק' ומחשך מבעוד יום מתפללין בעוד יום גדול ותו טענו כיון שזמן תפלת ערב הוא בפלג מנחה והיום ארוך בימי סיון מעלות השחר י"ל דבשעה ג' אחר חצות הוי זמן פלג מנחה ועיקר טענתם כיון שכבר נהגו כן מאלף החמישי מזמן גזירת תתנ"ו אין לבטל מנהגם כי מצינו מנהג עוקר הלכה כל זה יש לכאורה לטעון ולהתנצל בעד מנהגם:

תשובה. אשיב עליהם כסדר לסתור דבריהם כל עדר ועדר ואף שהרבני' הקודמין גזרו ולא קיבלו דבריהם אולי אזכה שיקבלו דברי כי עיקר תפלת ערבי' יעקב תקן בפרטות כשיראו דבור על אופניו והנה מה שאמרו מהא דרב צלי של שבת בערב שבת זה אין ראיה דהאי דרב דצלי של שבת בע"ש הפי' מפלג מנחה ולמעלה וכ"כ להדיא התוספ' והרא"ש שם דף כ"ז יע"ש וכן דעיולי יומא מקדמינן פירושי ג"כ הכי מפלג מנחה ולמעלה שהוא זמן המוקדם לתפלת מעריב כמבואר בדברי הפוסקים והרמב"ם בפ"ג מהל' תפלה כתב וז"ל ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בע"ש קודם שתשקע חמה והטור בסי' רס"ז וכתב וז"ל ומקדימין להתפלל ערבית יותר משאר ימי החול כדאמרי' עיולי יומא מקדימין לי' ואמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא שהי' יושבת בעמק בעוד היום גדול היה נדמה להן ערב ופי' התוספת' שמפלג מנחה ולמעלה יכול להדליק הנר ולקבל שבת בתפלת ערבית וכ"כ הב"י בשם הרא"ש והתוספ' ורבינו יונה וכ"פ בש"ע בא"ח סי' רס"ג ורס"ז דזמן תפלת ערבית מפלג מנחה קטנ' ולמעל' והמתפלל קודם לזה לא יצא אפי' דעביד צריך לחזור ולהתפלל ועיין בסי' רס"ג סעיף י"ד וכן מבואר בסי' רל"ג ע"ש במ"א ס"ק וי"ו ומתי נקרא זמן פלג מנחה הנה בש"ע סי' רל"ג פסק כדעת תרומת הדשן שלעולם משערין שעות אלו לפי ענין היום ואף אם היום ארוך משערין לי"ב שעות והם נקראי' שעות זמניות וחושבין היום מעלות השחר עד צאת הככבים וא"כ בימים אלו שהוא ר"ח סיון כשחשבינן מעלות השחר עד צאת הככבי' היו' הוא ארוך לפי ערך בקרוב ח"י שעות משעות שכ"ד הם יום ולילה נמצא מגיע לכל שעה זמניות שעה ומחצ' ממילא זמן תפלה ערבי' שזמנה שעה ורביע קודם לילה הוא עכ"פ אחר שעה וי"ו אחר חצות גם לדעת הלבוש שחשבינן היום מזמן זריחת חמה עד שקיעתה ג"כ אין להתפלל תפלת ערבית קודם זמן הזה לפי ערך החשבון ואף דקי"ל תפלת ערבי' רשות מ"מ מצוה מיהו איכא ואין לבטלה בחנם כמ"ש תוספ' בשבת דף ט' ע"ב ד"ה למ"ד תפלת ערבית רשות והכי איתא בא"ח סי' רל"ה ע"ש בב"י ומעתה אפי' אם רצינו לומ' דעת שלישי' המכרעת לחשוב היום י"ב שעות אמצעים של ימים הגדולים מתחלת היום מתחיל ששה שעות קודם חצות היום וששה שעות אחר חצות מתחיל הלילה נמצא לפי חשבון זה זמן מנחה קטנה שהיא מט' ומחצ' שהוא חצי שעה על שעה ד' וכשתרצה לידע זמן פלג מנח' צריכן לחלק אותן שתי שעות ומחצה האחרונים שהוא אחד שעה ורביע קודם לילה שהוא זמן פלג מנחה קטנה כמבואר ריש פ' תפלת השחר ובטור ובש"ע סימ' רל"ג נמצא זמן פלג מנחה הוא ג' רביעית שעה על שעה ה' אחר חצות והמתפלל קודם לזה ודאי אינו יוצא כלל ידי תפלת ערב ומה שטענו שכן נהגו זה כמה מאות שנה ומנהג עוקר הלכ' אמת שכן אמרו בש"ס דיבמות דף ק"ב ע"א אמר רב כהנא א"ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל והכי אמרינן בפ' הקומץ גבי נהגו העם בסתומת וכן הוא במסכת סופרים ובירושלמי פרק הפועלים גבי הכל כמנהג המדינה שהמנהג מבטל הלכ' וכ"כ בערוך ערך נהוג ע"ש ובתשוב' מהרי"ק שורש ט' ע"ש איברא כד מעיינן שפיר תראה שבונין בנין קבוע על יסוד רעוע חדא דדוקא מנהג שהוזכר בש"ס שהיו נוהגין כן מקדם שנקבע הלכה זו בש"ס שייך לומר מנהג עוקר הלכה כיון שהמנהג קדום כיון דכבר נהגו כן אין לעקור המנהג מפני ההלכה שנקבעת מה שא"כ בדבר שכבר נקבע ההלכה בש"ס בודאי אין כח ביד שום אדם לבטל ולשנות המנהג נגד ההלכה רק מצינו אם הלכה רופפת בידך תלך אחר המנהג ולא להיפך לשנות המנהג מחדש נגד ההלכה והמהפך מנהג כזה אותיות גהנם ועיין בתשובת באר שבע סי' כ"ב שכתב גם כן כמה חילוקים בזה ולפי החילוק שכתבתי מיושב בזה כמה דקדוקים שמדקדק שם וא"כ כיון שנהגו פה וורמיישא להתפלל ערבית דכל שנה מפלג מנח' כדינו דש"ס רק שבזמן גזירת תתנ"ו לאלף החמישי שינו מנהג' כזה ואיך יש כח בידם לבטל ההלכה שנקבעת זמן תפלת ערבית מפלג מנח' ולמעלה לכל היותר ובפרט הלכה זו שיש לו שורש ורמז בתורה שיעקב תקון תפל' ערבית ושקעה השמש בעבורו ועיין בתוספ' פ' תפלת השחר דף כ"ו ע"ב ד"ה יעקב תקון ובר מן דין מצאתי ראיתי בפרי חדש לאורח חיים סימן תצ"ו בדיני מנהגי איסור מסיק דלא אמרינן מנהג מבטל הלכ' במילת' דברירא אפי' הוי איסור דרבנן ומחינן ליה במרזפתא למי שלא ירצה לשמוע דברי חכמים (אך לפעמים סומכין אפי' על היחיד שסובר כן ושמ"ש הרא"ש בעיבוד העורות לתפילין וס"ת וכמ"ש הרב בש"ע סימן רע"א וכן הסכמת האחרונים שם להקל בזה מצד המנהג ובחנם השיג עליהם בתשו' פנים מאירות סימן מ"ה ע"ש) ומ"מ כדי שלא להוציא לעז על הראשונים שעשו חלילה נגד ההלכה ואיך יבטלו דברי חז"ל הלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין לכן נ"ל עיקר שהאחרונים שגו וטעו שראו דורות ראשונים היו מקדמין קצת להתפלל ערבית דהיינו ג' רביעת שעה בשעה ה' שהוא זמן המוקדם היותר באפשר לפי ערך החשבון ע"פ הדין כמ"ש לעיל ע"כ היו קוראין לבית הכנסת אחר שעה ד' ותפלת מנחה עם קריאת ויחל והזכרת נשמות ואב הרחמים בניגון כפי מנהגם היו ממשיכין עד ג' רביעית שעה על שעה ה' ואחר כך התפללו ערבית בזמנם לפי דעתם וטעו האחרונים והקדימו וציוו לקרא בבית הכנסת אחר שעה ג' ואל תתמה על טעות כזה דהרי אפי' לענין עדות שאדם צרי' לדקדק בעדותו כדי שלא יעבור על לא תענה ברעך עד שקר אפ"ה מסקינן בש"ס דפסחים דף י"א אחד אומר בשתי שעות וא' אומר בשלש עדותן קיימת כי אדם טועה שעה יע"ש וכ"פ הרמב"ם פ"ב מה' עדות וז"ל אמר עד אחד בשתי שעות ביום והשני אומר בשלש שעות הרי עדותן קיימת שדרך העם לטעות בשעה אחת עכ"ל א"כ מכ"ש יש לומר שטעו האחרונים בשעה אח' ושלא לתלות הגנאי בראשונים ח"ו שעשו נגד דין התלמוד לכן נ"ל פשוט אי איישר חילי וכל מי שיש בו ריח תורה יראה לבטל מנהג זה שנעשה בטעות אלא יתקנו שיתפללו רק מנחה כמו שמתפללין ברוב השנים שאינם חלין בע"ש ויאכלו מיני מגדים ולא לקבוע סעודתן משום כבוד שבת ואח"כ יתפללו ערבית ככל השנה או לכל הפחות יתפללו מנחה ומעריב בענין שיתפלל ערבית ג' רביעית שעה על שעה חמישית שהוא הזמן היותר מוקדם שאפשר ליישב המנהג וכמ"ש לעיל אף דלפי מסקנת הסוגיא והפוסקים נראה דגם זה אינו נכון דמחשבין הכל על פי שעות זמניות ואם כן זמן תפלת ערב אחר שעה ששית אחר חצות מ"מ כדאי הוא כל זה ליישב מנהגם של ראשונים דהיינו ג' רביעית שעה על שעה חמישית ולא קודם ויתלה הדבר בראשונים חלילה לגנאי רק עלינו לשבח דברי הראשונים ומנהגם בפרט ק"ק וורמיישא שרוב מנהגם מיוסד על פי התורה והיראה והשלום כנ"ל הק' יעקב:

שאלה ז

ממחותני הרב המופלא מהר"ר מענדל גינצבורג זצ"ל חד מדייני מו"ש דק"ק פראג בהיותי במרחץ בק"ק טיפליץ ראיתי בשבת שמטלטלין שמה בלי שום תקון מבואת לחי או קורה ושאלתי את פיהם ואמרו שהזקנים שמה אמרו להם שקנו המקום מהשר אפשר יותר ממא' שני' והט"ז אוס' אם לא חזרו ויקנו מהיורש וצווחתי ככרוכיא ואינם צייתם לי בכן יודעיני דעתו הרמ' להלכה למעש' כדי שאוכל להראות להם כתבו דמר ואליו ישמעון שלא יסירו ימין ושמאל:

תשובה. הנה מוכרח אני להעתיק מקור הסוגיא דריש פ' הדר דגרסינן הדר עמו בחצר או שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עד שישכיר ומפרש טעמו בש"ס משו' שמא ילמוד ממעשיו והפסידהו חכמים לישראל הדר עמו כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ובשביל כך יצא משם כן פרש"י שמה וכתב הרא"ש וז"ל ונראה לי לאו משום דבעי לזכור בכל ע"ש היכא דאינו חוז' בו מן השכירות אלא כשחוזר בו מן השכירות אז צריך לחזור ולשכור ממנו כשיתרצה מידי דהוי אמערב שאם אמר חוזרני בי העירוב ואינו רוצה לערב עם בני החצר ובני המבוי צריך לחזור ולזכות פעם אחרת ולערב עד כאן לשונו וכ"כ המרדכי והאגודה והטור סימן שפ"ב והגהות מיימוני אכן באמת לכאורה הדבר תמוה דאיך יוכל לחזור בו כיון דשכירות ליומא ממכר הוא ושכירות נקנה בכסף ואפילו ישראל קונה מהם בכסף כדאיתא בח"מ סימן קצ"ה וכבר קי"ל בח"מ סי' שי"ב דמשכיר בית לזמן קצוב דשוב אינו יכול לחזור בו תוך זמן שקצוב ודוחק לומר דבשכירות כזו דהוי רק שכירות רעוע כדאיתא בש"ס ופוסקים להכי יכול לחזור בו מ"מ מדהש"ס והפוסקים קרי להו שכירות משמע דדינו ממש כדין שכירות ואדרבא מצינו הרבה קולות בענין שכירות כזו כדאית' בש"ס ופוסקים וכן הוא להדיא בירושלמי פי' הדר שאין המשכיר יכול לחזור בו וכ"כ הב"י בשם תשובת הרמב"ן וכן משמעות פרש"י ריש פי' הדר שכתב וז"ל דאי אגירי מיניה היכי מצי למיהדר דהא נקיט דמי משמע כוונת רש"י דאפי' רוצה להחזיר הדמים ג"כ אין יכול לחזו' כיון דמתחילה קבל הדמים וזיכה אותו לשוכר שוב אין יכול לחזור בו ממה שכבר זכה בו השוכר ולא דמי למערב שלא יקבל דמי' ולא זיכה לאחר כלל וכן מוכח כוונת רש"י דאל"כ אכתי יכול לאוקמי דמיירו באגירו מיניה ומ"מ יכול לחזור בו ולהחזיר הדמים אלא ודאי דאפי' בהחזרת דמים אינו יכול לחזור ודלא כמו שהבין מרן הב"י בסי' שפ"ב כוונת רש"י בזה אלא נראה עיקר כמו שפי' הב"ח שם כוונ' הרא"ש ורש"י דודאי אם שכרו לזמן שאין יכול לחזור תוך הזמן אלא היכא דשכרו סתם מיירו וכיון דשכרו רק בשכירות רעוע מסתמא שכרו רק לשבת אחד משו' היתר טלטול לכך אחר שבת ראשון יכול לחזור משא"כ אם אינו חוז' בו כיון דמקילין לענין עירו' בשכירו' כזה סגי בשכירו' ראשון כל שלא חזר בפי' ודבריו ברורין וכן פסק בתשו' מהרי"ט חלק א' סי' צ"ד ובתש' סי' רי"ג וכן הסכים גיסי הגאון בספרו אליהו זוטא בא"ח סימן שפ"ב אלא שהפריז על המדה לומר דאפי' שכרו בסתם כל ימי חייו במשמע כדאית' בי"ד סימן רכ"ח בנדר וכן בח"מ סימן ס' וא"כ סתם זה עדיף מקובע זמן ואף דסמ"ע כתב דיש פלוגתא בזה מ"מ הכא בעירוב ודאי מקילין בכל מה דאפשר וכן משמע קצת בתשובת הרמב"ן עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו בזה חדא דהא מבואר בח"מ סי' שי"ב בסמ"ע שם ס"ק וי"ו דאחר יום א' יכול להוציאו וע"ש בש"כ דסתם שכירות שלשים יום ובשכירות כזה דהוא שכירות רעוע ובדבר מיעוט כ"ע מודה דשכירות סתם לא הוי רק על שבת אחד משום היתר טלטול באותו שבת דאין לומר להקל בשכירות זו דכל ימי חייו במשמע כאשר עולה על דעת גיסי הגאון זצ"ל דא"כ איך יתיישב לדעתו דעת גדולי הפוסקים ראשונים שהעתקתי שפסקו דיכול לחזו' בו גם המ"א בסי' שפ"ב ס"ק וי"ו פסק ג"כ דבשכרו לזמן אין יכול לחזור בו עד כלות כל הזמן ובשכרו סתם יכול לחזור בו אך שפסק שם שאפי' קודם שבת ראשונה יכול לחזור וזה אינו כי עיקר כמו שכתבתי ועתה אשיב על דברי הט"ז שבסימן שפ"ב ס"ק ח' כתב וז"ל עד שיחזור הדמים משמע מזה אעי' שכרו לזמן מצי למיהדר אפי' תוך זמן אם נותן הדמים ובס"ק ט' כתב וז"ל נראה לי דאם שוכרין ממנו ומת והניח יורש אינו מועיל מה ששכרו מן המוריש דנתבטל כח השכירות דהא אפי' בחייו מצי למיהדר וראיה נ"ל ממה דאמרו בפ' הדר דף ס"ו שוכר כמערב דמי לכמה דברי' ומצינו במערב בסימן שע"א דלא מהני עירוב דאב שמת לבנו כי במיתת האב נתבטל העירוב וצריך היורש לערב מחדש עכ"ל הט"ז ותופס מכ"ת דברי הט"ז אלו להלכה ובאמת כל דבריו בזה לע"ד נשתקע ולא נאמר כאשר הוכחנו מפוסקים ראשונים דבשכרו לזמן אין יכול לחזור ובהא מילתא לא דמי למערב רק מה שמדמה בש"ס להדיא וכיון שכבר זכה ישראל בשכירות או בקניה לעולם שוב אין יכול לחזור בו ואין צריך לחזור ולקנות מהיורש וקי"ל כדברי המיקל בעירוב וכ"פ בתשובת מהרי"ט חלק א' סי' צ"ד שפסק גם כן דהקנייה הוי קנייה לעולם וא"צ לחזור ולקנות מהיורש וכיון שהזקנים שבדור אמרו שקנו את המקום מהשר ומכירה אין לה הפסק אף אצל היורש ועיין בא"ח ס"ס שצ"ב דעיר דינו כחצר ומבוי לענין זה ובפרטות דדין זה שיאסר הוא מטעם גזירה שלא ילמד ממעשיו וזה ודאי לא שייך באומות בזמן הזה ולהם נתנה הארץ והמקום צר אצלנו ומפוזרים ביניהם וכל אחד ואחד מצפה ומחכה להשתדל לשכון אצלם כדי להמציא מזונות ופרנסת אנשי ביתו ודאי דאין להחמיר כלל ובר מן כל דין מצאתי בתרומות הדשן סימן ע"ד שכתב וז"ל וכן שמעתי מאחד מגדולי' שפעם אחד בא חד מרבותא לניאושטט ורצה לשנות הלחיים שהיה שם מקדם ולעשות כעובי אצבע ע"פ המרדכי ולא רצו המנהיגים שהיו בעיר להניח לעשות כן כדי שלא להוציא לעז על הראשוני' כי יאמרו הכל שחללו השבת בהוצאה והכנס' וטלטול עכ"ל א"כ אף בנדון דידן שנהגו כן על פי זקנים והוא מקום כנסי' לרבים בכל שנה ושנה בחדש אייר שבאו שם מהרבה מקומו' לרפואת הגוף בהרחצת חמין שיש שמה ולא מיחו בדבר ש"מ דשפיר עבדי ברצון חכמי' ואין לשנו' מנהגם כדי שלא להוציא לעז על הראשוני' ובלא"ה הלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' ביחיד נגד רבים ועיין בפרי חדש לא"ח סי' תצ"ו סעי' י"ב דדין מנהגי איסור וחשש הוצאת לעז יע"ש גם מחדש נדפס תשובה אחת להגאון מוהר"ר צבי אב"ד דאשכנזים באמשטרדם ראיתי שחושש להחמיר כדעת הט"ז והנלע"ד כתבתי שאין להחמיר כלל. הק' יעקב:

שאלה ח

בהיתר שאנו עושין לענין עירוב דהיינו לחי מכאן ולחי מכאן ע"י סיד מחוי וחבל למעלה במקום קורה ואם נעשה הקורה למעלה מאליו בלא כיון רק הקורה נסמך ונדחק מכותל זה לכותל אחר שכנגד' כדי לחזק שלא יפול הכותל אי יוצאין בזה או לא גם אשה ששכחה ליטול צפורניה בע"ש וצריכה לטבול כיצד ינהוג עצמה:

תשובה. הנה לענין לחי מבואר בש"ס דעירובין דף ט"ו פלוגת' דאביי ורבא דאביי סבור דהוי לחי דאמר לחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאליה הוי מחיצה וכדתיתא בסי' שס"ב בא"ח וקי"ל הלכתא כאביי ב"יעל קג"ם כאשר פשוט כמה פעמים בש"ס וכן הסכמת כל הפוסקי' כמבואר בהרמב"ם פי"ו ופי"ז מה' שבת ובטור וש"ע סי' שס"ג סעיף י"א אכן בקורה מבואר בהרא"ש שם שכתב וז"ל אף על גב דאסיקנא דהוי לחי העומד מאליו אבל קורה העומד' מאליה יראה דלא הוי קורה דקי"ל קורה משום היכר עכ"ל וכ"כ הרב המגיד בפי"ז מה' שבת בשם הרשב"א וז"ל ויראה לי שהקורה העומדת מאליה כאותן שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק אינה קורה שקורה משום היכר ואין כאן היכר עכ"ל ה"המ נמצא לכאורה לפשוט שאלתינו להדיא דאין יוצאין משום קורה בזה שנעשית מאליה איברא כד מעיינן שפיר נרא' דיוצאין בו כיון דהא שאנו עושין חבל למעלה וסיד מחוי מכאן וסיד מחוי מכאן הוא משום צורת הפתח וכמבואר להדיא בא"ח סי' שס"ג סעי' כ"ו בהג"ה ובצורת הפתח הטעם משום מחיצה וכמו שאיתא להדיא בסימן שס"ג בב"י בשם הרשב"א דצורת הפתח מחיצה גמורה היא עכ"ל וכיון דמשום מחיצה אפי' עומד מאליה מהני ואין כאן חשש כיון דצורת פתח שעשהו מן הצד פסול' עיין בסי' שס"ב בסופו בדברי הט"ז ס"ק ד' דודאי מכח חוזק הדחיקה מכותל זה לכותל זה הוי כמונח על הלחי סיד מחוי שלמטה כל זה נ"ל פשוט גם האשה ששכחה ליטול הצפרנים בע"ש כיצד ינהג עמהם נ"ל עיקר למעש' כמסקנת הבעל נקודת הכסף בי"ד סי' קצ"ח ליטול ע"י נכרי בידו או בשיניו אף שבתשובת מהר"צ סי' פ"ב השיג עליו היינו דוק' ליטול בכלי אבל בכה"ג מודה וגם הנה"כ עצמו למעשה לא התיר אלא ביד או בשיניו ולרווחא דמלת', כתב דאפי' בכלי אפשר להתיר למקצת פוסקים אבל אין לסמוך למעשה כי אם ביד או בשיניו כנ"ל הק' יעקב:

שאלה ט

אחד שהתענה בערב יום כפור תענית חלום וע"י התעני' תש כחו ונחלה חולי מות ב"מ והוצרך לאכול בי"כ על ידי הרופאים ואח"כ נתרפא וחזר לבריאתו אי מחוייב למיתב תענית לתעניתו או לא.

תשובה. הנה לכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בש"ע סי' תקס"ח סעיף ה' המתענה תענית חלום בערב יום כפור צריך למיתב תענית לתעניתו כדין המתענ' תענית חלום בשבת הרי דמשמע מסתימות לשונו דאפילו התענה ביום כיפור אפ"ה צריך למיתב תענית אחר לתעניתו וכן פסק המשאת בנימין סי' צ"ג וכן הסכמת המ"א בסי' רפ"ח ס"ק ג' אכן הכנסת הגדולה שם בהגהות הטור כתב בשם השלטי גבורים להיפך דהתענית צבור שלמחרתו עולה לכאן ולכאן והכריע שם כוותיה דספק נפשות להקל שומעין גם הט"ז שם סי' רפ"ח ס"ק ג' פסק כן למעשה והפריז על המדה וסיים ולפי הסברא נראה דאחר יום כיפור אין צריך תענית לתעניתו אפי' אם לא התענה ביום כיפור מחמת אונס די"כ מכפר על עשה ולא תעשה שעבר ובודאי חייב על זה כמה תעניתים ויום כיפור מכפר וכל שכן בזה כנ"ל ברור עכ"ל הט"ז הרי לפי דברי הט"ז בנדון שלפנינו אין צריך להתענות כלל וכן נ"ל עיקר אף שמחדש נדפס ספר הלכה ברורה יכונה השיג על הט"ז בזה בס"ק ג' וכתב וז"ל ואני תמה הרי במתני' דכריתות פרק ו' איתא בהדיא דעבירה שעבר קודם יום כיפור כיון שיודה בה חייב בקרבן גם לאחר י"כ שנאמר לפני ה' תטהרו דוקא חטא שאינו מכיר בו אלא ה' עכ"ל ולע"ד נתעלם ממנו סוגי' דש"ס שם דף כ"ו ע"א דקאמר חייבי מלקות שעבר עליהם יום כיפור חייב פשיטא מ"ש מחייבי חטאות ואשמות ודאין ס"ד אמינא התם ממונא אבל הכא גופא הוא אימא לא קמ"ל והא אנן תנן הודע ולא הודע עשה ולא תעשה לא קשיא הא דהתרו בו הא דלא התרו בו הרי דאפילו חייבי מלקות כל שלא התרו בו יום כיפור מכפ' ואפי' חייבי מיתות ב"ד כל שלא התרו בו יום כיפור מכפר וכדאיתא פ"ק דשבועו' וכ"כ הבאר שבע שם בכריתו' להדיא מכל שכן בעביר' כזו שהתענ' ביום שא"צ להתענות דלא חמיר כולי האי דא"צ למיתב תענית לתעניתו אף דיש מקום לומר כיון שיש לו תקנתא בתענית שהוא במקו' קרבן עבדינן מ"מ למה לנו להחמיר כולי האי ודי בשילום פרים שפתותינו ויסורין שקבל ואף בזמן הזה דליכא שעיר המשתלח במקום שאין כאן חיוב חטאת ואשם כלל כנ"ל הק' יעקב:

שאלה י

בחדש כסליו תע"ה כשבאתי לקבלת רבנות ק"ק וורמיישא היה חדש ימי מעונן וערפל שהיה א"א לראות הלבנה בחידושה ולקדשה ונשאלתי מאיזה ב"ב ששמעו מאיזה רב שגזר תענית על הציבור בשביל זה שלא היו יכולין לקיים מצות קדוש לבנה באותו חדש אם דבריו יש על מי שיסמכו מש"ס ופוסקים ראשונים:

תשובה. אף שטעמו נעלמה מאתי ואולי יש לו קבלה מרבו בדבר זה ואם קבלה נקבל אבל לדין יש תשובה והנה לכאורה יש לדין זה מקור בש"ס דסוכה דף כ"ח ע"ב במתני' ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות משתסרח המקפה משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ומפרש שם בש"ס דהוי כאלו שפוך לו רבו קיתון על פניו של עבד ואמר לי' אי אפשר בשמושך ע"כ ומה"ט כתב מהרי"ל והובא ג"כ בש"ע סי' תרל"ט סעי' ז' בהג"ה דכשיוצא מן הסוכה מכח גשמים אל יבעט ויצא אלא ינהג כנכנע כעבד שמזג כוס לרבו ושפכו על פניו ע"כ וא"כ גם בנדון שלפנינו ראוי להיות נכנע כיון שנעלמה מאתנו בענין שלא היה באפשר לקדש הלבנה שהוא כהקבלת פני שכינ' ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דשאני התם שישב בסוכה והתחיל במצוה לשמש לפניו במצוה זו וירדו גשמים נראה שאינו חפץ בשימושינו משא"כ בנדון דידן שלא היו יכולין לקדש הלבנה כלל ולא התחיל עדיין במצוה כלל ואף דחילוק זו הוא נגד הסברא מ"מ יש לכאורה קצת ראיה לחילוק זה מדקי"ל כדעת רוב הפוסקים דבלילה ראשונה צריך לאכול כזית אף אם ירדו גשמים ואי אמרינן הגשמים הם הסימן קללה שהקב"ה אינו חפץ בשימושינו אמאי יאכל בסוכ' לילה ראשונה הא הוי כמצוה הבאה בעבירה לעשות נגד רצון וחפץ הבורא ית' ח"ו אלא ודאי כיון דירדו גשמים קודם שהתחיל במצוה אין זו סימן קללה כלל מה שא"כ אם כבר התחיל במצוה וכמו שחלקתי אי משום הא לא תברא דהא סתמא אמרינן בריש תענית שהגשמים סימן קללה בחג משמע אפילו בלילה ראשונה שלא נכנס עדיין בסוכה ג"כ הוי סימן קללה והו' דמחוייבין לאכול בסוכה לילה ראשונה אף אם ירדו גשמים היינו מגזרת הכתוב מג"ש דחג המצות וכמבואר בטור וב"י סי' תרל"ט ובר מן דין הוא נגד הסברא לחלק כן דאדרבה יותר טוב שעשה מקצת המצוה ונאנס מלא עשה כלל וא"כ נראה לכאור' דהוראה זו לענין תענית יש לו על מה שיסמוך ברם כד מעיינן שפיר יראה דכל זה הוא בנין קבוע על יסוד רעוע דהרי להדיא אמרינן ריש ברכות דף וי"ו ובשבת דף ס"ג וקדושין דף מ' אמר רב אמי חשב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה ואם כן מה חשש יש בזה על שלא קידשו הלבנה מחמת אונס מן השמים עכבו ואין לדחות ולומר דעל כרחיך הא דרב אמי לאו דהלכתא היא דכיון דהוא נגד סתמא דמתני' דסוכה והסכמת הפוסקים דאע"ג שכבר עשה בפועל הסוכה ונאנס הוי ליה סימן קללה מכל שכן במחשבה בעלמא זה אינו דהא מרא דהאי שמעתא שפסק שצריך להיות נכנע הוא ניהו מהרי"ל והא פסק להדיא בהלכות ראש השנה אצל שופר וז"ל אמר מהרי"ל הא דאמר כל שנה שאין תוקעין בתחילה מריעין לה בסופה היינו דווקא שהן מזידין שלא לתקוע אבל אם נתבטלה התקיעה מחמת אונס לא יאונה להם כל און עכ"ל ונראה לי פשוט דמקור של מהרי"ל הו' דלמד דין זה מהאי סוגיא דהחושב לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה איברא שלא נעלם מאתי שבעל הלכות גדולות בראש השנה כתב להיפך וז"ל אמר רבי יוחנן כל שנה שאין תוקעין בו בתחלתה מריעין לו בסופה מ"ט דלא מערבב שטן פירש ולאו דאיקלע ראש השנה בשבת אלא דאיתיליד אונס' עכ"ל והובא דברי הלכות גדולות אלו בטא"ח סימן תקפ"ה והט"ז סימן תקפ"ה ס"ק וי"ו הרגיש בסתירת דברים אלו ומה שרוצה ליישב דבריהם שלא יהיו כסותרים זה את זה ובאמת כל מעיין היטב בלשון הש"ס ובלשון הלכות גדולות ומהרי"ל יראה שאי אפשר להשוותם כלל לפי דרכו אלא נ"ל לחלק בגוונא אחרינא כפי מה שמצינו כמה פעמים לחלק בש"ס ופוסקי' בין אונסא דשכיחא דה"ל לאסוקי דעתא או אונס' דלא שכיחא ובודאי גם מהרי"ל שפירש הא דמריען לה בסופה שהן מזידין לאו מזידין ופושעים ממש קאמר דא"כ תקשה מאי מקשה הגמרא מ"ט הא הטעם פשוט שעברו במזיד על אחת ממצו' התור' וכל מי שעוב' במזיד על אחת ממצות התור' ראוי לעונש וכל מי שאומ' שהק"בה וותרן וויתר חייו ובפרטות בציבור שנו דנפישא חטאו ומאי צריך הש"ס למצוא טעם לענשם ומה"ט לא רצה בעל הלכות גדולות לאוקמה במזיד אלא ודאי מיירי שנאנסו באונס דשכיח ואלו היה מן הזריזין במצות היה אפשר לשמור מאונס זה להכי מריען לה בסופא כיון דלא מערבב והוי להו לאסוקי אדעתייהו ולשמור מאונס זה ומשו' הכי הוי כמזידין וזה גם כן כוונת הש"ס במנחות דף צ"ט גבי השוכח דבר אחד ממשנתו יכול אפי' מחמת אונס דהיינו אונס כזה שאם היה מן הזריזין מאוד מאוד ולמד בתמידות אז לא היה שוכח וכן משמע להדיא באבות פ"ג ע"ש משא"כ אם נאנס באונס דלא שכיח דלא הוי לאסוקי אדעתייהו ואי אפשר לסם להנצל מאונס כזה ודאי לא יאונה להם כל און והם בכלל כל החושב לעשות מצוה ונאנס דהוי כאלו עשה מצוה ובזה אתי שפיר דעת מהרי"ל ואינו חולק על דברי בעל הלכות גדולות כי מסתמא דברי בעל הלכות גדולות אינם נגד סוגיא סתמא דהש"ס דהחושב לעשות מצוה ונאנס וכן ממקומו מוכרח מדהוצרך הש"ס ליתן טעם דלא מערבב שטן משמע דבשאר מצוה שנאנס לית לן בה כסתמא דש"ס אי בעית אימא קרא כדכתיב ולחושבי שמו אב"א סברא דהא אפילו עשה עבירה בפועל ע"י אונס רחמנא פטריה מכל שכן בזה שהוא בשב ואל תעשה ע"י אונס שאינו נענש על ביטול מצוה זו והוי כאלו עשהו ומהאי דסוכה שצריך להיות נכנע כמ"ש מהרי"ל כדי שלא יסתרו דברי עצמו וסוגית הש"ס איהו מוקי נפשיה לחלוק דדוקא התם בסוכה שצריך לילך מדירתם דירת קבע לדירת עראי ומה"ט הוי במקום גלות ואי לא שמראה הכנעה יאמרו יאמרו ששמח בלבו בגשמי' כדי לפטור ממצוה סוכה ואין מחשבתו שלימה לעשיי' מצות זו לכך צריך הכנעה כדי שיהא ניכר מחשבתו מתוך מעשיו שמחשבתו לטובה ותו אינו נענש בדבר זאת ועוד אחרת דהתם הוי דומה למשל ממש כמו ששופכין לו קיתון על פניו כן שופכין עליו גשמים ובאמת משל היה ואין ללמוד ממנו למקום אחר וגם שם בעצמו לא מצינו רק שינהג בנכנע ולא הוזכר תענית כלל ומצינו בש"ס שחכמים הקילו כמה פעמים אפי' על טורח ציבור ומכ"ש שלא לטרוח את הציבור בתענית כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה יא

באחד שאירע לו אבילות ביום א' שהוא ח' לחדש ולא קידש הלבנה במוצאי שבת עם הציבו' מאיזה סיבה איך ינהוג עצמו בקידוש לבנה:

תשובה. אף דלכאורה נראה שאין מקדשין הלבנה אלא כשהוא בשמחה כמבואר בא"ח סימן תכ"ו ומהאי טעמא היה נ"ל לומר הטעם דנשים פטורות ממצוה זו ואין מקיימין אותה כלל אף ע"ג דהן מקיימין כל מצות עשה שזמן גרמה ועיין בשל"ה שכתב הטעם לפי שהן היו הגרם פגם לבנה ולפי זה י"ל הטעם כפשוטה כדאיתא בעירובין דף ק' עשרה קללות נתקללה חוה עטופה כאבל לכך אין מקדשין הלבנה ומה"ט י"ל ג"כ הא דאיתא בש"ס גבי מיכל בת שאול שהניחה תפילין ולא מיח' בידה חכמים ונדחקו רש"י ותוספ' שם דמהיכי תיתי למחות ולפ"ז י"ל דהא קמ"ל דלא תימא שיש למחות בידה כיון שהיא עטופה כאבל לא תניח תפילין ואף ע"ג דכל ימי אבילות חוץ מיום ראשון מניחין תפילין מ"מ מבעי ליתובי דעתו כדאית' בי"ד סי' שפ"ח גם בשעת הבכי לא יניח תפילין ונשים דבשעת התפילה דמעתה מצויה וגם אינה יודעת ליזהר ביתובי דעתה (כמ"ש התוספ' שם בעירובין דף צ"ו ע"א ע"ש) א"כ י"ל דכל זה בנשי' שאינה מצויה על קידוש לבנה כיון שהוא מצות שזמן גרמה משא"כ באכשי' לבטלם ממצות שנצטוו ודאי דאין לבטלם וכן פסק בתשובת שער אפרים סי' צ"ה שיש לקדש הלבנ' אף בימי אבלו אבל מתוך לשון השואל שם מבוא' דוקא אם כשכלה ימי אבילות כבר עבר זמן שאין יכול לקד' אבל לא כשיש עוד זמן לקדש אפשר דיכול להמתין אכן במ"א סימן תכ"ו כתב דאם אחר ימי אבילות הוא יותר מיו"ד בחדש יש לקדש הלבנה בתוך ימי אבלו ולמד כן מדברי תרומת הדשן שפסק כן לענין להמתין עד מוצאי שבת אכן באמ' בדרכי משה שם מבואר להדיא דבט' באב שיש להמתין עד מוצאי שבת נחמו אם ט"ב חל בחמישי בשבת אף שמוצאי שבת הוא ליל י"ב בחדש א"כ ה"ה וכ"ש בנדון שלפנינו שהוא אבילות חדשה אין לקדש הלבנה עד אחר שלשה לבכי שהוא ליל י"ב בחדש אליבא דכ"ע אבל במוצאי ט"ב נוהגין לקדשו אם אין מפסיקין כהסכמת אחרונים ומ"מ מנהגי' לטעום מידי מקודם נ"ל הקטן יעקב:

שאלה יב

על מה סומכין העולם שמולחין אורקס חיין בשב' דהוי לכאורה כמעבד דאסור וכ"כ המ"א בסימ' שכ"א ס"ק ז' דאסור:

תשובה. הנה בודאי ראוי לצדד על מנהגי' של ישראל ובפרט שראיתי גדולים נהגו בה היתר ואעתיק תחילה לשון המגן אברהם שכתב וזה לשונו ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אורקס חיים דהא רגילין לעשות מהן כבשים ועוד המליח' מועלת בהם והוי כצנון וה"ה כל כיוצא בזה עכ"ל ולי נראה טעם מנהגן של ישראל הוא פשיטא לדעת הרמב"ם מפני שנראה ככובש כבשים ומש"ה ביצה מותר למלוח שאין דרכן לכבוש א"כ גם חתיכת אורקס קלופים אין דרכם לכבוש רק כובשין אותם כשהם שלימין עם קליפתן ואף לדעת רשי' נראה ג"כ דאין איסור דהא גרסינן בשבת דף ק"ח ע"ב תני רבי יהודא בר חביבא אין מולחין צנון וביצה בשבה (פרשי' שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תקון) רב חזקיה משמיה דאביי אמר צנון אסור וביצה מותרת ופסקו הפוסקים הלכתא כחזקי' וצ"ל הטעם דחזקי' דשרי בביצה הלא גם ביצה מתוקן ע"י מלח ומה"ט אוסר ר' יהודא גם בביצ' ודוחק לומר דפליג במציאות אי מלח מתקן ביצה או לא ותו דא"כ איך פסקינן כחזקי' הא לפנינו דמלח מתקן הביצה ואי אפשר לאכול תפל מבלי מלח אלא פשוט צ"ל דדעת רשי' אליבא דחזקי' דהמלח לאו מקרי תקון שאסור בשבת אלא היכא שמשנה טעמא כגון צנון שחורפא לא מעלי וע"י מלח נעשה מתוקן גמור ונשתנה חורפא וכן כל דברים מרורי' שנעש' מתוקנים ע"י מלח משא"כ ביצה שאין לו חורפא או מרירות רק שמולחין כמו שמולחין כל דברים שאוכלים עם מלח לא מקרי עבוד לכן הביצה מותר א"כ ה"ה באוגרק"ס קלופים וכיוצא בו וזה כוונת הש"ס שם בהא דאמר רב נחמן מריש הוי מלחכא פוגלא וכו' דאמר שמואל חורפי מעלי ע"ש גם הט"ז בסי' שכ"א ס"ק א' וס"ק ה' כתב דלדעת רש"י אין לאסור במליחה אא"כ דבר חריף או מר שמשנה טעמו עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבתי ואף שראיתי בתשובת פנים מאירות סי' ט"ז שהשיג מאוד על הט"ז בזה וכתב דלא במשנה טבעם וטעמם תליא מלתא אלא בתיקונם תליא מלתא וכן מוכח מפרשי' שפירש דמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקונם משמע דעיקר הטעם הוא לפרשי' משום תקונם ע"ש דבריו באורך ובאמת לא דק בזה שמה שמפרשי' כן היינו אליבא דר' יהודה משא"כ אליבא דחזקיה דהלכתא כוותיה נ"ל הטעם כדעת הט"ז וכמ"ש ומ"מ להניחם זמן הרבה נראה דאסור כמו בבשר גם הט"ז אוסר בשלאט"ן למלוח אותו ולשהות זמן הרבה א"כ ה"ה באוגרק"ס כי נראה מדברי הש"ע שחושש לדעת שניהם להחמיר כרש"י והרמב"ם ובשוהה זמן הרבה אסור לדעת הרמב"ם דהוי ככובש כבשים ואולי גם המ"א דאוסר היינו כששוהן אותם זמן מרובה או כשמולחין אותם עם קליפתן שהם מרים ועל ידי המליחה ממתקים אותם שיכולין לאוכלן ואם נותן עליו מעט שמן מותר כדאיתא שם במתני' וכ"כ המ"א הנלע"ד כתבתי הקטן יעקב:

שאלה יג

אם יש לאסור דיעבד בפסח פת עבה יותר מטפח גם הכלי לישה היה עומד סמוך לכותל ונפל סיד תוך העיסה אם אוסר:

תשובה. מלתא דא כבר אמורה בספרי חק יעקב סימן ת"ס ס"ק י"ד ואולי לא נמצא ספרי תחת ידו ע"כ אעתיק לו לשונו שם על מה שכתב שם בש"ע אין עושין בפסח פת עבה טפח ע"כ וכתבתי שם ז"ל אין עושין פירש לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא וכ"כ המ"א ומ"מ אין ליקח אותו למצה שמורה גם יש לעיין בה אם נאפת בתוכו שפיר ולא נתחמצה ועיין בב"ח עכ"ל. אע"ג שחדש מקרוב נדפס ספר אחד בשם הלכה ברורה יכונה ושם בסימן ת"ס ס"ק ב' כתב על דברי המג"א וז"ל ואני תמה כי לדעתי כד ניים ושכיב אמר להדא מלתא דהא דדחה בגמרא ומשני מה פת עבה פת מרובה היינו לפי שכן מצינו בלחם הפנים טפח ועל זה מקשה אימר דאמרו בלחם הפנים דכהנים זריזים הם ועל כן משני אלא מאי פת עבה פת מרובה וא"כ נשאר למסקנא דפת עבה אסור אך דנדחה ממה שאמר כמה עבה טפח וראיה מלחם הפנים ראיה זו נדחה א"כ נשאר למסקנא איסור לפת עבה ע"כ ובאמת שרא לי' מרא שכתב כן על המ"א כי דברי המ"א בזה נכונים וברורים שהוא כתב מדהשמיטו הפוסקים ראשונים דין זה דפת עבה לגמרי מכלל דס"ל דלמסקנת הש"ס דפי' פת עבה פת מרובה ומשום טרחא אין כאן חשש חימוץ כלל בפת עבה אלא דלפי ס"ד דפירושו פת עבה ממש משום חשש חימוץ לפי אותו סברא מקשה הש"ס דאין ראיה מלחם הפני' אבל לפי המסקנא אין חשש חימוץ כלל בפת עבה כיון שהוא נאפת לפנינו יפה ומדלא הוזכר בשום מקום חשש איסור בזה ויגעתי ומצאתי דבר זה מפורש להדיא כן בב"ח סעיף ד' שכתב וז"ל אבל מדין פת עבה טפח לא אמרו בו לא להיתר ולא לאיסור ונראה דס"ל מדאתקיף רב יוסף לא שמענו אלא דאין להביא ראיה מלחם הפנים להתיר בעבה טפח אבל הדין אפשר דלא נדחה ושרי אפילו עבה טפח ואיכא למימר נמי אפכא ע"ש הרי דדברי המ"א ברורים בזה וצ"ע בהרמב"ם פ"ה מה' תמידין ומוספין דין ט' דמשמע לחם הפנים היה יותר מטפח ע"ש בכסף משנה ומ"מ עכ"פ ראוי לגעור באותן אנשים שעושין פת עבה כל כך לכתחל' וכן ראיתי מרבותי הגאוני' בבית חמי וחמי זקיני זצלל"הה שהיו גוערין בעושין כן מאוד מאוד על שעשו כן לכתחל' אבל לאסור דעבד בלי שום ריעותא אחר ע"י אפייתה חלילה להפסיד ולבטל שמחת י"ט וע"ד הסיד שנפל מן הכותל תוך העיסה הנה ודאי פשוט כמבוא' בש"ע ס"ס תנ"ה דסיד מחמיץ היינו סיד ממש שהוא בפני עצמו אבל סיד שבכותל שכבר נתייבש וכלה כל הלחלוחית ונתקשה כאבן נראה פשוט דאינו אוסר וכן יש להביא ראי' ממתני' דריש פ' לא יחפו' מרחיקין את הזרעים ואת הסיד אלא א"כ הרחיק שלש' טפחים וסד בסיד וכן הוא בח"מ סי' קנ"ה וקשה לכאורה מ"ש סיד שבכותל או סיד כפשוטו אלא ודאי דהחילוק הוא כמו שכתבתי נ"ל הקטן יעקב:

שאלה יד

נשאלתי מהאלוף כהר"ר גרשון קאבלענץ מזי"א מק"ק מיץ וז"ל הנה אדוני בספרו חק יעקב בס' תפ"ג ס"ק ב' כתב וז"ל וכתב במ"א דמי שאין לו אלא כוס א' יקח אותו לקידוש וכו' ולי נראה דאם הוא בליל ראשון ויש לו שני כוסות יקיים כוס אחד על ליל שני כדלעיל סי' תפ"ב לענין מצה עכ"ל וזה פשוט במכל שכן דאם יש לו ד' כוסות מצומצמים שיקדש ויברך ברכות המזון על שני כוסות בליל ראשון וכן בליל שני לדעת מר והא דכתיב הדין ביש לו ב' כוסות לרבותא כתב כן דאף שיברך ברכות המזון בליל ראשון בלי כוס וי"א דאין לברך בלי כוס כדלעיל בר"ס ק"ב אפי' הכי עדיף טפי שישייר אחד מהם על ליל שני' לקידוש ויברך בליל ראשון בה"מ בלי כוס וכ"ש דאם יש לו ד' כוסות דיקדש ויברך בה"מ בליל ראשון וליל ב' על הכוס וזה לפע"ד פשוט בדברי מר וכו' והאריך לתמוה על זה מכמה סוגית הש"ס והפוסקים וילמדנו רבינו מאין הוציא דין זה עכ"ל ועוד ידי נטויה לשאול על הא דכתב המ"א בסי' תס"ט ס"ק ב' וז"ל כת' הב"ח מדפריך בגמרא מגדי מקולס יע"ש ומאי פריך דלמא גדי מקולס אפי' בדעבד אסור אלא ודאי ש"מ דאם אמר בשר זה לפסח אפילו בדעבד אסור לאכלו וכו' והט"ז כתב דמותר בדעבד וכ"כ הש"כ וצ"ע דהא הב"ח מביא ראיה שאין עליה תשובה וכו' ומר הסכים על ידו בקושיא זו וטרח להציל הט"ז והש"כ מידי קושיא זו לפע"ד אין מקום להוכחא זו דהמעיין שם בסוגית הגמרא שם דף נ"ג ע"א פריך על המימרא דאסור לומר בשר זה לפסח מהא דתודס איש רומי הנהיג בני רומי לאכול גדי מקולס בלילי פסחים וכולי מקולס אין שאינו מקולס לא וכו' וא"כ מאי מקשה הב"ח דאם איתא דמקולס אסור בדעבד וכשר לכתחילה ה"ל לחלק כן בגמרא וזה פלאי הא תודס הנהיג כן לכתחלה וא"כ אפי' לא נאסר הבשר רק לכתחלה מ"מ קשה קושיא זו מקולס אין שאינו מקולס לא והא גם אינו מקולס נאסר לכתחלה ושם הנהיג לכתחילה וא"כ אין לתרץ כן ואין הוכחת הב"ח כלום וצדקו דברי הט"ז והש"ך ודבר זה שאלתי לחכמים ואין פותר אותם לי אמרתי ארוצה נא אל איש אלוהי' ואשובה בתשובה שלימה עכ"ל השואל:

תשובה. שאלתו שאלת חכם קבלתי מה ששואל כענין ודבר בעתו בהל' פסח ומחמת טרדא אקצר וזה יצא ראשונ' במ"ש ונ"ל דה"ה אם יש לו ארבע כוסות וכו' והאריך מכ"ת להשיב ע"ז מכמה שיטות בעוצם בקיאותו ובינתו אבל במחילת כבוד תורתו מעיקרא דדינא פירכא ואישתמיט' ליה דברי ודברי המ"א בסי' תע"ב והבאתיו שם באותו סי' בס"ק כ"ו ד"ה ואפי' עני וכתב המ"א ואם אין לו אלא ארבע כוסות יקחם בלילה ראשונה הכל עכ"ל ולא כתבתי עליו שום חולק וא"כ לפי דעתו הרמה יהיו דבריו בעצמן סתורים אלא ודאי פשוט דדוקא אם יש לו ד' כוסות מוטב לקיים המנהג הש"ס ע"פ סמך מקרא ד' גאולת ליטול ביום הראשון כולם משא"כ היכא דאין לו רק שני כוסות דאי אפשר לקיים ד' כוסות והואיל דיש אומרים דברכות המזון אין טעונה כוס כלל כתבתי מה שנראה לי שלחלק שומעין לקיים כוס אחד על קידוש די"ט שני שהוא אליבא דכ"ע וזה ברור תו כתב מכ"ת להשיג על דברי הב"ח במה שפסק לאסור אף בהנאה בדיעבד אם אומר בשר זה לפסח מסוגיא דפסחים בגדי מקולס דמעיקרא אין ראיה כלל מהאי סוגיא וכו' הנה שותא דידיה לא ידעתי דודאי אלו היה מותיב הש"ס הא תיובתא מהאי דתודס עצמו יפה היה אומר אלא באמת המעיין שם בש"ס יראה דעיקר הקושיא מחכמים ששלחו לתודס אלמלא תודס את גוזרני עליך נדוי ש"מ דאף חכמים דאסרי מקולס אין אבל שאינו מקולס לא ואי אמרת דאינו מקולס דאוסר ר' יהודא היינו רק לכתחלה א"כ מאי מקשה הש"ס מדברי חכמים דלמא להכי קאמר הש"ס גדי מקולס להראות דמשו' הכי שלחו לו חכמים לתודס שחייב נידוי לפי שהתיר לכתחלה מה שעל פי הדין אסור אף דיעבד משא"כ בבשר דאסור רק לכתחלה לא היה שלחו לו לנדות כיון שבדיעבד מותר אלא ודאי דר' יהודא אוסר אף בדיעבד א"כ הוכחת דברי הב"ח נכונים בלי פקפוק אם לא שצריכין לסתור דבריו כמו שכתבתי בספרי חק יעקב ודו"ק כן נראה לי הק' יעקב:

ועיין בתשובת חינוך בית יהוד' סי' י"ז:

שאלה טו

בשנת תע"ב בח"ה דפסח נתרבו גשמים ונתגדלו המים והרבה שמכרו חמצם לנכרי כדינו ועכשיו מכח שנתגדלו המים נתיראו שישטפו המים הכל לאיבוד תו נשאלתי ישראל שלקח יין שרף מנכרי זמן מה קודם פסח וצוה לו להביאו תוך איזה שבועות ונתן לו הכסף מיד והנכרי הביאו לו תוך הפסח והישראל שכח ולא מכר אותו קודם פסח מה דינו תו יש לי לשאול כיצד נוהגין בפסח עם החולה שצריכין ליתן לו חמץ ואין כאן נכרי שיתן לו אם מותר ליתן לו ע"י ישראל:

תשובה. במה דסיים אפתח בחולה שיש בו סכנה שצריכין ליתן לו חמץ בפסח ואין כאן נכרי שיתן לו כבר כתבתי בספרי חק יעקב סימן ת"ן ס"ק י"א דמותר ליתן לחולה שיש בו סכנה אפילו ע"י ישראל אם אי אפשר בענין אחר ומכל מקום נראה לי דלא יתן אדם החמץ לו ביחידי דדלמא יטעה למיכל מיניה כגוונא דאמרינן בשבת לא יקרא לאור נר ביחידי כ"ש חמץ דלא בדילי מיניה כולה שתא איכא למיחש טפי משא"כ בשנים לא חיישינן לטעות דאדכורי מדכיר אהדדי:

ועל השאלה שניה מדברי סופרים על אודות הייין שרף הנה לא ידעתי תקנה לאותו לאותו חמץ אף שמצאתי בתשובה חדשה מקרוב באה המכונה בשם פנים מאירות שאלה מ"ו האריך מאוד בנדון כדומה לזה ורוב דבריו בזה הם אך למותר ועיקר לדינא כאשר מבואר בספרי חק יעקב סימן תמ"א ולבסוף אותה תשובה מצדד התירא שביד ישראל לבטל המקח לומר שהוא מקח טעות ומסיק שם וז"ל ואם אין הנכרי רוצה מיגזל קא גזיל ליה ואין הישראל עובר כלל דלאו ברשותיה קיימי עכ"ד בקוצר ובאמת כד מעיינין היתרא דא פריכא מכל צד דהא לפי מה דמסיק להלכה בסי' ת"מ סעיף א' דהיכא דעכו"ם אלם ויכפהו לשלם אם יאבד חייב לבערו וכתבתי שם ס"ק ח' שכן עיקר מכ"ש כאן שיש לעכו"ם המעות ומכרו כדינו דודאי נקנה החמץ מיד לישראל מחק ודין המלכו' אליבא דכ"ע מקרי חמץ של ישראל ואיהו דאפסיד נפשו שלא חזר ומכר קודם פסח לנכרי כמו שכתוב בספרי חק יעקב סימן תמ"ח ס"ק ך' יע"ש לכן נראה לי פשוט דאסור החמץ:

ועל דבר המים שנתגדלו כיצד יעשה להציל החמץ שנמכר נ"ל שישלח אחר אותו נכרי שמכרו לו החמץ ויאמרו לו שיציל את שלו לשום אותם בחדר אחר כדי שלא ישטפו המים מה שמכרו לו ואם אין כאן אותו נכרי יאמרו כן לנכרי אחר שבחדר זה יש לנכרי הרבה דברים ויש לחוש שהמים ישטפו ויציל אותם לחדר אחר וזכין לו שלא בפניו כנ"ל. ואגב זה אני רוצה להזהירך שתזרז את העם בכל פסח בענין המכירה שתהא כדינו וכהסכמת אחרונים לומר להם אני מוכר לך החדר עם כל מה שבתוכו ואם אין אותו חדר של. ישראל המוכרו, רק שכורה לו צריך לומר אני שוכרה לך החדר על ימי פסח עם כל מה שבתוכו כי שכירות ליומא ממכר הוא כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה טז

בחומץ יין שנתחמץ עם האם של חומץ שכר ואח"כ נתחמץ מזה חומץ אחר עד כמו חומץ רביעית או חמישי' אי מותר לקיימו בפסח. עוד יש בי דעת לשאול בבן שנולד אחר נפל דהיינו שהיה בן ט' חי ומת תוך שלשים יום אם מחוייב להתענות בערב פסח:

תשובה. הנה לכאורה היה נראה להתיר אפי' להשתמש בו בפסח וראיה לזה מירושלמי פרק ב' דערלה חמצן של כותים מותר לאחר פסח של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפיה ושל נחתומין בכרכים לאחר שלשה ימים ושל נחתומין בכפרים לאחר שלשה תנורים ומה"ט כתב הב"י בטור י"ד ס"ס קט"ו וזה לשונו כתב רבינו ירוחם בנתיב ה' חלק ה' בעל העיטור פירש הא דתניא חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין פירושו מפני שהן מחליפין את השאור ועל ידי התערובות הוא מותר אבל של כותים אוסר עד אחר שלש אפיות כדקתני התם של נחתומין לאחר שלשה שבתות מפני שמבטל הוא ע"כ ויש ללמוד מכאן במי שעבר והעמיד חלב בחלב חמץ של איסור ולקח חלב זו והעמיד בו אחר ומהאחר אחר שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ומותר לאכלו דלאחר שלש פעמים כבר כלה חלב של איסור עכ"ל והובא בב"י סי' קי"ב ע"ש ובש"ך ס"ס קט"ו וכל דבריהם הם בנוים על הירושלמי דפ"ב דערלה שהעתקתי אבל מ"מ אחר העיון נ"ל ברור דאין לסמוך על זה באיסורים החמורים כמו חמץ כיון שעיקר דין זה דשלש אפיות לא נזכר בש"ס דידן וכל גדולי ראשונים ואחרונים לא הביאו דין זה לפסק הלכה כי אם בפתם וחלב שלהם דקליש אסורייהו והרבה הקילו בדברים כאלו ומתחלה רק מחמת ספק גזרו שמא נתערב בו דבר טמא על כן הקילו גם בזה משא"כ לענין איסור חמץ דחמיר חלילה לן להקל מה שלא נמצא בפירוש בש"ס דידן ופוסקים ראשונים ואדרבה מצאתי במגן אברהם בהלכות פסח סימן תמ"ב סעיף קטן ט' כתב בשם הרמב"ן דכהאי גוונא אפילו החמישי אסור לקיימו בביתו וכן עיקר אף שראיתי בתשובת פנים מאירו' סי' ק"ז שהשיג ומתמיה על המ"א בזה וכאלו היה ממנו בהעלמת עין דברי הב"י ובל העיטו' בזה ובאמת לע"ד כדעת המ"א וכמ"ש דאין להשהות אפי' בביתו אך אם עבר ושהה יש להתירו בהנאה אחר פסח בצירוף הטעם למקצת הפוסקים דעכשיו שכולם מבטלין אין להחמיר כולי האי ולענין הבן שנולד אחר נפל בן ט' חי שמת תוך שלשים יום נראה לי פשוט שאין צריך להתענות נעלם מאתי מה שכת' המ"א בסי' ת"ע וז"ל נ"ל דהבא אחר כפלי' צריך להתענות דהוי לי' בכור לנחלה עכ"ל ובאמת נתבאר בח"מ סי' רע"ז דהבא אחר בן ט' שיצא ראשו חי דאפי' בכור לנחלה נמי לא הוי וא"כ פשוט הוא שאין צריך להתענות הקטן יעק':

שאלה יז

בח"ה של פסח מלחו על סעוד' ברית מילה בשר הרב' עם תרנגול' ושכחו בשני תרנגולים הזפק במליחה ואח"כ מצאו בתרנוגלים זפק של אחד מהם ובתוכו מצאו כמו סובין וזפק אחד זרקו לאיבוד בלא בדיקה מה דינו של בשר והתרנגולים עוד באתי לשאול למעשה מה שכת' מ"ו בתשובתו שבות יעק' בחלק ראשון סי' כ"א בכלי שנפגם לאחר שני חדשים להקל אם יש לסמוך על זה למעשה כי מסוף דבריו שם משמע שיש קצת לחהמיר לפי שלא מצא לאחד מן האחרונים לחלק בכך:

תשובה. על דבר הזפק שמצאו בתוכו סובין ונמלח עם שאר בשר הנה אם נמצא חטה בזפק מבואר הדין בש"ע סי' תס"ז סעיף י"ד ובספרי חק יעק' שם העליתי להלכה בס"ק מ"ח דאפי' היא מבוקעת יש להתיר הכל לשהות עד אחר פסח רק מקום שנמצא יקלוף ובנמצא תוך הציר הוי כמבושל ואסור אף בתשובת מהר"צ סי' פ"ו פסק בחטה שנמצא בתרנגוצת בתבשיל יכפה עלי' כלי עד מוצאי י"ט ואכלו רק שורף החטה ובאמת בטור וש"ע סי' תס"ז סעיף יו"ד מבואר דדוקא בי"ט אחרון של פסח יש לנהוג כן משא"כ מקודם יש לאסור הכל וכן מבואר בריש ס"ס תמ"ז בש"ע בהג"ה אף שכתבתי שם צדדים להקל מ"מ לא מלאני לבי להקל כגד הסכמות הראשונים ואחרונים ואין להקל במה שנתפשט המנהג לאסור וכמו שהארכתי בספרי חק יעקב סי' תמ"ז סעיף קטן ב' ע"ש דברי באורך וכל זה בחטה אבל בסובין ומורסין שנמצא תוך הזפק אף שמבואר בספרי סי' תנ"ד דסובין ומורסין מחמיץ מפני קמח שבה מ"מ הא מבואר בסי' תס"ז בא"ח ובי"ד ס"ס פ"ג דלהרבה פוסקים אפי' בחטה שלימה הוי כמעוכל וכ"ש בקמח וסובין שהוא קל להתעכל כ"ע מודו דהוי כמעוכל ושרוף ועיין בספרי חק יעקב סי' תס"ז ס"ק ל"ט ובספרי מנחת יעקב כלל ט' סעי' קטן ט' בשאר כל השנה אם נמלח הזפק עם המאכל מה דינו ע"ש ועכ"פ נ"ל די בזה להשהו' התרנגולת עד אחר פסח ולהתיר השאר מיד בפרט במקום הפסד מרוב' וסעודת מצוה ומניעת שמחת י"ט ועל דבר הזפק השני שהשליכו מחזוקי אסורא לא מחזקינן אף גם איכא ספק ספיקא דלמא לא היה שם במאכל שום חמץ ואת"ל היה שם דלמא נתעכל ועל דבר מה ששאלת אם יש לסמוך מה שכתבתי בתשובתי להקל בפסח בכלי שנפגם אחר שני חדשים לשימושו דע שבתשובות מהר"צ ראיתי בסי' ע"ה שירד ג"כ לחילוק זה שכתבתי שם בתשובה ועיקר ראייתו מיי"כ ומשם באמת לע"ד אין ראיה כל כך כמ"ש שם בתשובה ובלוח הטעות דבליעת צונן הוא על כן אמרינן דאחר שנתיישן שנים עשר חדש כלה הליחות מהכלי ומהשמרים וחרצנים יע"ש וכן מהתולעים ג"כ אין ראיה כמ"ש שם אך העיקר ראייתי הוא מהאי דחביו' יין שדבקו נסריו בבצק דאיכא ממשות בעין וכמו שהארכתי שם בתשובת אף שבתשוב' הר"צ דוחה ראיה זו דכבוש אינו כמבושל ממש וראיה מהני מאני דקוניא דמפליגינן בין יי"נ דתשמישו בצונן כבר נשמטתי בזה והובא בלוח הטעו' שלי שם וז"ל אפי' בכבוש במאכל הרך דלכ"ע הוי כמבושל גמור ועיין במנחת יעק' שלי כלל ג' ס"ק ד' ע"כ וא"כ אין לדמות זה לכבוש בכלי הקשה וגם ל' הרשב"א שכת' ודוקא אם לא נפסד לגמרי וכו' מבואר להדיא דכה"ג יש להקל כמ"ש שם בתשובה לכן נ"ל להורות כן להלכה ולמעשה הק' יעקב:

שאלה יח

מבן הרב המחבר שער אפרים הרב המופלא מהר"ר ליב נר"ו בשם חכם ספרדי אחד על מה שכתב הרמב"ם פ' יו"ד מה' תמידין ומוספין דין זה וז"ל ואם עירה המים בתוך היין או היין בתוך המים ונסך לשניהם מכלי אחד יצא דהוא להדיא נגד הסוגיא דש"ס דב"ב דף צ"ז ע"ב בשם הברייתא דמזוג לא יביא ואם הביא פסול ועוד הקשה לשאול אם אין לו רק פחות מכזית מצה אי מחויב לאכול אותו בפסח או נימא כיון דהוא פחות מכשיעור לאו מצה הוא כלל:

תשובה. הנה הלחם משנה בפ' י"א מהלכות מאכלות אסורות מקשה עוד קושיא על הרמב"ם פ"ו מה' אסורי מזבח שהשמיט דין המזוג שפסול ביין המתנסך על כן מתרץ שהרמב"ם הולך לשטתו שפסק בפי"א מהלכות מאכלות אסורות יין מזוג יש בו משום ניסוך אע"ג דק"ל אין ניסוך אלא יין הקרב על גבי מזבח אלא צ"ל דהרמב"ם סובר דיין מזוג כשר לגבי מזבח משום דבפ' המוכר פירות אמרו אי למעוטי מזוג עלויה עלייה ומפרש רבינו דלא כפרש"י דכיון דעלייה כשר לגבי מזבח ודחינן ברייתא דספרי מקמא גמרא דידן עכ"ל הלחם משנה א"כ גם קושיא זו דפ' יו"ד תמידין ומוספין מתורץ בזה אך ברייתא דספרי דוחקני וכי בשביל דברי יוסי בר חנינא נדחה הברייתא ובפרט שיש להשוות אותם כפרש"י לכן נ"ל לומר דאין כאן מחלוקת כלל וגם בהרמב"ם ס"ל דמזוג פסול והא דלא חשיב אותו הרמב"ם פ"ו מה' איסורי מזבח משו' שם במ"ש שם דכל שנשתנ' היין פסול לגבי מזבח וכל שמזג בו מים ודאי נשתנ' ריחו וטעמו פסל והא דפסק בהלכות תמידין ומספין דאם נתער' היין במים דמותר ולנסך היינו בניסוך החג דוקא כיון ששם ניסוך המים והיין תרווייהו מצוה להכי אין מצוה מבטלת זו את זו כדאיתא בערבי פסחים ומותר בדיעבד משא"כ בניסוך דכל השנה דהוא רק ניסוך היין אצל תמיד של שחר בעירן חי דוקא וכן משמעות פרש"י שם בב"ב דמביא האי דספרי דכתיב ונסכו רביעית ההין חי ולא מזוג והאי קרא בתמיד של שחר כתי' והא דפסק בפי"א מה' מ"א דיין מזוג יש בו משום ניסוך היינו משום דקרא לגבי המזבח בניסוך המים בחג ועל דבר מי שאין לו רק פחות מכזית מצה נ"ל שאין כאן חייב כלל דאכילה בכזית משמע וראיה ממה דאיתא בסי' תפ"ד הנשבע שלא לאכול מצה. כל השנה אסור לאכול מצה בפסח ולפי מה דקי"ל לענין שבועה שלא אוכל בכזית משמע קשה א"כ יאכל פחות מכזית אלא ודאי פשוט כיון שאינו אוכל כשיעור לאו מצוה הוא כלל נ"ל הקטן יעקב:

שאלה יט

נשאלתי יוריני אדוני מ"ו להלכה ולמעשה בדין כאן נמצא כאן היו בפסח ותו קשה לי בדברי אדוני על מה שכתב בספרו שבות יעקב בחלק ראשון סימן י"ח בדברי הרא"ש פ' ערבי פסחים לתרץ דברי הראשונים אכתי קשה הלא הש"ס מיירו שנמצא הסכין ומי יימר שנטמא בולד הטומאה:

תשובה. במה דסיים אפתח מה שהקשתי לשאול בספרי שבות יעק' חלק ראשון כוונתי לדעת גדול אחד שהקשה לי קושי' זו מיד אחר הדפסת ספרי והושבתי לו וז"ל נ"ל שישובי נכון ואמת ליעקב תתן שהרי עיקר יסודי שם מוסד על פי פרש"י דביצה דף י"ח ע"א דלכך באב הטומא' אין מטבילין בי"ט כיון דטמא מן התורה משא"כ בולד הטומאה דטהור מן התורה מטבילין בי"ט ע"ש כבר מבואר בהרמב"ם פ' י"ג מהלכו' שאר אבות הטומאה דין ד' והוא ממתניתן דפ' ד' דטהרות וכן גזרו חכמים על כלים הנמצאים שיהא בחזקת הטומאה הרי להדיא דטומאת כלים הנמצאים נקראים רק טומאה מדבריהם כמו ולד הטומאה נמצא דבריהם נכונים בלי פקפוק וכן הוד' לדברי:

ועל דבר כאן נמצא כאן היה אין מהצורך להאריך בזה כי כבר דברי מבוארים בבאר היטב בספרי חק יעק' בסי' תס"ז סעיף י"ב ומה לי לכפול הדברים ומ"מ אין אני אומר קבלו דעתי מקום שאינו מסכימים בזה הראשונים ואחרונים רק כל בעל הוראה יבחין דבריהם ודברי והטוב בעיניו יעשה לפי ענין ההוראה אם יש צדדים להקל ומחדש נדפס תשובת פנים מאירות בסימ' ט"ו האריך מאוד בדין זה וכייל הרבה כללים בדין זה נגד ראשונים ואחרונים בדיני' אלו ואל תסמוך עליו למעשה כי רוב דבריהם הם פלפולא בעלמא בחידוד שקודם לליבונה ליבון הלכתא גם מ"ש שם מדיני חזקת איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה או יש לו עיקר כבר נתבאר הכל באורך בספרי מנחת יעקב בקונטרס הספיקות סעיף ך' ס"ק ל"ו ע"ש דברי באורך מה שהעלתי מסוגי' הש"ס ופוסקים גם בתשובתי חלק א' ס' צ"ח נתבארו הרבה דברים מדיני' אלו ומשם אפס קציהו תראה ונראה וניכר שלפני בעל המחבר היה ספרי בהעלם דבר ותו לא מידי הקטן יעקב:

שאלה כ

מי ששכח אצלו כיס עם מעות בע"ש עם חשיכה והוא בשוק ואין עמו נכרי כיצד ינהג עצמו:

תשובה. אף שדין זה פשוט בש"ס ובש"ע מ"מ כיון שראיתי בדברי אחרונים חילוק דעות וכדי לברר הדבר הוצרכתי להאריך קצת דגרסי' בר"פ מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי ואם אין עמו נכרי מניחו על החמור הגיע לחצר חיצונה נוטל את הכלים הניטלין בשבת וקאמר שם בש"ס אמר רב אדא בר אהבה היתה חבילתו מנוחת על כתיפות רץ תחתיה עד שמגיע לביתו וזריק ליה כלאחר יד והנה דעת רוב הפוסקים הובא בב"י סימן רס"ו דה"ה לכיסו דינו הכי לרוץ ויש חולקים וכן הביא בש"ע שני הדעות ולא הכריע אך המ"א כתב שם בס"ק י"ח דלדידן דאין לנו רשות הרבים גמור אפשר דלכ"ע שרי בכל ענין וכן נ"ל עיקר ומה"ט היה נ"ל ג"כ אין להחמיר ולחוש לדעת היש מפרשים שכתב הב"י שם בסי' רס"ו בשם רבינו ירוחם חלק א' דדוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבר שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לרשות רבים לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו עכ"ל הב"י ומשמע שם קצת מדברי ב"י דאף על תקנה זו דריצה קאמר אכן אחר העיון נראה דלא קאי רק אתקנה נותן לנכרי או על החמור וכיוצא בו וכן מבואר שם להדיא בש"ע דרק על אלו התירים קאי דהא מקור דין זה מדקתני מי שהחשיך בדרך ולא קתני מי שהיה בדרך סתם וכמ"ש הב"ח שם ס"ק א' ובאמת בהאי דרב אדא בר אהבה קתני באמת סתם היתה חבילתו וכו' ובלא"ה אין להחמיר בזמן הזה דליכא רשות הרבים גמור ואף שלא נעלם מאתי מ"ש המ"א שם ס"ק ג' דבזמן הזה דליכא ר"ה יותר יש להחמיר היינו בנותן לנכרי או על חמורו דאיכא נדנוד איסור ולא התירו אלא כדי שלא יבא לידי אסור' דאורייתא משא"כ בהאי תקנתא דריצה יותר יש לצדד התירו בזמן הזה וכן על כרחך צריכין לומר כדי שלא יסתרו דברי המ"א עצמו אהדדי ואל תשיבנו ממ"ש הרמ"א שם סעי' י"ב בהג"ה מי ששכח כיסו בשב' עליו אם היא בביתו יכול לילך עמו לחצר ולהתיר ואם הוא בשוק אסור להביאו לביתו רק יתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לנכרי לשמרו עכ"ל דמשמע לכאורה דאין להתיר ע"י ריצה בכיס וכן הבין הט"ז שם ס"ק וי"ו על כן מתמיה שם על הש"ע וכת' וז"ל ואינו יודע למה כת' זה כיון שכבר הביא בעל הש"ע שסמוך לזה דה"ה לכיסו יש התירא דלעיל ומדברי אגודה מריה דהאי דינא אין ראיה דודאי הוא ס"ל כדעה ראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו וכיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד כנ"ל עכ"ל הט"ז הנה מ"ש על האגודא דודאי הוא ס"ל כדיעה ראשונה זה ודאי אינו ונתעלם ממנו דברי האגודה ריש פרק מי שהחשיך שכת' להדיא מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ואם ירא מפני כותים ירוץ ולא יעמוד וכשיבא סמוך לביתו יזרקנה כלאחר יד ועל עיקר הקושיא ראיתי בספר הלכה ברורה שנדפס מחדש בסו' רס"ו לחלק בין בע"ש או בשבת עצמו ולא ידעתי מקום לחילוק זה דהא מי שהחשיך קאמר וכבר עליו קידש היום והוא שבת גמור וכן מבואר שם במתני' וש"ס ע"ש וכן מוכח להדיא שם בתוספות ריש פרק מי שהחשיך רק דנקיט מי שהחשיך דבר בהווה שהדרך לזכור מיד בע"ש וגם נתעלם ממנו דברי האגודה עצמו בפ"ק דביצה שכת' דין זה ג"כ בע"ש וגם בש"ע ג"כ מיירי בע"ש עם חשיכ' דמיירו שם כל הסי' מע"ש לכן פשוט שאין דבריו נכונים וברורים בזה כלל ומעיקרא נ"ל דלא קשה מידי דגם אגודה לא קאמר דאסור להביאו לביתו היינו אם אפשר לשמור ע"י נכרי אבל בלא אפשר יש לו תקנה ע"י ריצה לביתו וכמו שכת' להדיא בריש פרק מי שהחשיך וזה גם כן דעת המ"א בלי פקפוק כלל וזה נראה כוונת המ"א שם סימן רס"ז סעיף קטן ך' וז"ל ואם הוא בשוק ונ"ל דאם מתיירא דעכו"ם יקחהו בשוק רשאי לרוץ עד כאן לשונו הרי להדיא כמ"ש אלא שתלוי הדבר כנ"ל כאלו למראה עיניו ישפוט ובאמת כן מבואר באגודה עצמו והוא ברור וכנ"ל למעשה הקטן יעקב:

שאלה כא

כלי שבשל בו לחולה בשבת מה להשתמש בו בכלי לפי שראיתי שכת' גיסי הגאון בספרו אליהו זוטא ר"ס שי"ח וז"ל משמעות תשובת הרשב"א סימן קנ"ה דאפי' בקדרה אסור לבשל וכ"כ המ"א שם:

תוכן העניינים

שות שבות יעקב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה