שות שבות יעקב חלק ב· רבי יעקב ריישר
חלק חושן משפט · שאלה קמו
מק"ק טריבטש עשיר שצוה לפני מותו בכל אופן המועיל על בניו ותוך הצוואה צוה על א' מבניו שאם ידרוש ברבים בבית הכנסת שיתן לו סך מה מעזבונו יתר על חלקו המגיעו עליו ומת העשיר וזמן מה אחר מיתתו דרש אותו הבן ברבים ובקש מאחיו אותו סך כפי שצוה אביו ואחיו טוענין נגדו הרבה טענות אחד שלא דרש טוב לעמו ויפה היה שתיקתו מדיבורו ותו טוענין נגדו שיש לחוש שאף דרשה זו לא למד מעצמו רק מפי כתבים או למד מאחר כל הדרשה והתלבש בטלית שאינו שלו ואדעתא דהכי לא צוה אביו.
תשובה. הנה תחלה צריכין אנו לחפש בזכות דהאי צורבא מרבנן ואע"ג דלדעת השואל לפי דברי אחיו אינו נכלל בכלל זה מ"מ כבר כתבתי בתשובתי חלק ראשון סימן קמ"ד דאפילו על בחור חריף ראוי להפך בזכותו וכ"ש גם שמוחזק בשם חבר וכא' הלומדים שראוי להפך בזכותיה על צד האפשר טענה ראשונה שטענו אחיו נגדו שלא דרש טוב לעמו ויפה היה שתיקתו מדיבורו אינו טענה כלל חדא דלא מפיהם אנו חיים ולאו כל הדעות שוות בענין הדרוש ומי מפיס לפעמים דורש איזה דרשן דרוש נחמד ומ"מ דבריו אינם עריבים לשומעין מצד שאין יכול להסביר דבריו בטוב או מצד הלשון וכן להיפך ותו י"ל בודאי לא היה כוונת צוואת אביהם על זה רק שידרוש ברבים ולא פירש איך ומה יהיה הדרוש אם ידרוש דוקא מן המובחר וכיוצא בו מצינו בש"ס דקידושין ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בלימודו ואומר פי' רש"י שאינו עומק בה והרמב"ם פרק ח' מהלכות אישות כתב מדברים הקלים עיין שם ועיין בטור א"ה סימן ל"ח ואפילו דורות ראשונים מצינו לפעמים שדרשו דברים פשוטים וקלים רק להנהיג בית ישראל בחכמה ומוסר להורותם שהוא עיקר מכוון והן הן הדברים שאינם שווים לכל נפש בודאי כוונת המצווה לא היה רק שידרוש ברבים יהיה דורש ומקבל שכר אף שלא יהיה מובחר כל כך איברא טענה השנית שטענו שלא למד הדרוש מעצמו רק מפי אחרים או מפי כתבים ודאי אם היה טענה זו מבוררת על פי עדים כשרים שלא למד מעצמו כלל הדרוש היה נראה דטענתם בזו טענה טובה דודאי כוונת אביו היה כדי להתמיד בלימודו שיכול לדרוש מעצמו ועל ידי כן ברא מזכה אבא להכי צוה נוצר תאנה יאכל פריה במתנה זו אבל לא להתלבש בטלית שאינו שלו ולהחזיק עצמו במה שאין בו כדרך איזה תלמידים שלא שמשו כל צרכם המתגאים ומתגררים ומחזיקין עצמן כלומדים גדולי חקרי לב ודאי אדעתא דהכי לא היה כוונת אביו מעולם וכדאיתא בפרק הכותב דף פ"ה דאדם מצדיק מעשיו בשעת מותו יעויין שם בפירוש רש"י ואולי אף אם היה כוונת אביו כך לא זכה בו כדאיתא ברמב"ם פ"ט מהלכות זכייה ששכיב מרע שצוה לעשות עבירה עם נכסיו אין שומעין לו והובא בטור ח"מ ובש"ע סימן רנ"ו זו גם כן עבירה היא כי מיום אשר קמו חכמים כאלה חכמת חכמים תסרח ולמהוי כעמא דארעא והאמת נעדרת ונתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים וראוי לעונש ולא לקבלת השכירות ותו דאף אם יאמר האומר ולאמד דעת אביו להיפך רק שיוכל לדבר ולדרוש בפני מלכי רבנן ולא יבוש אז יקבל שכר אף שאינו לומד מעצמו כגון שדבר ידוע שלא בר הכי הוא דאז אין כאן נדנוד עבירה וכדאיתא בפרק האשה רבה ד' צ"ו בפיוס דרבי יעקב בר אידי אמר כתיב כאשר צוה ה' את משה כן צוה משה את יהושיע וכן עשה יהושיע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה וכי כל דבר שאמר יהושיע היה אומר כך אמר לי משה אלא יהושיע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא אף רבי אליעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורה שלך היא ואם כן הוא הדין כאן נימא הכי על פי האומד זה אינו חדא דאין זה אומדנא רק ספיקא וכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה על המקבל להביא ראיה שהרי הנכסי' בחזקת היורשים בשוה וכמבואר בח"מ וש"ע סימן רמ"ו סעיף ה' יע"ש ועוד דאפילו אם יהיה אומדנא בודאי עכל מקום לא אזלינן בתר אומדנא להוציא מיורשים וכ"כ הרא"ש להדיא בתשובה כלל פ"ד סימן ה' דלא אמרינן אומדנא שיהא נשארים הנכסים בחזקתן הראשונה אבל לא למעקר נחלה דאורייתא וכן הובא תשובה זו בטור ח"מ וש"ע ס"ס רפ"א וכ"פ בתשובת מהר"א ששון סימן קכ"ד ברם בנדון זה שלפנינו שאין הטענה מבוררת כלל רק שהם בודים הדברים מלבם לבטל צוואת אביהם לאו כל כמינייהו דא"כ יהיה צוואת אביהם בטל מעיקרא דלעולם יוכלו לומר כן ומי הכריעו ואין משביעין על טענת ספק רק יכולין להחרים סתם אם הדבר כן או לאו או יבחינו הדבר על ידי אחד מהלומדים מפורסמים ליתן לו בבלי דעת מדרש תמוה וליתן לו חדר מיוחד זמן מה אם יכול לכווין מעצמו הפירש על פי הדרוש שראוי לאומרים ברבים אזי יזכה במתנתו ויקבל שכר על הדרישה ועל הפרישה:
נראה לי הקטן יעקב: