אור ברסלב
שות שבות יעקב חלק ב חלק חושן משפט

שות שבות יעקב חלק ב· רבי יעקב ריישר

חלק חושן משפט

חלק אבן העזר

שאלה קמג

פה ק"ק מיץ נהגו מעולם ומשנים קדמוניות שלא להושיב דיינים קבועים רק דנים ע"פ זה בורר לו אח' וזה בורר לו אחד והב"ד הוא השליש ועלו על דעת איזה טובי העיר להושיב ב"ד קבוע עם הרב אי שפיר דמי:

תשובה. הנה לכאורה נראה דיש כח ביד ראשי הקהל וטובי העיר שהמחום רבים עליהם מדעת כולם או רובם לכל דבר מה שעשוי עשוי בתקנת הקהל ואע"פ שלא היה מנהג מקדם וגם אינו מגדר מלתא אפי' במידי דאיכא רווח' להאי ופסידא להאי וכן הוכחתי בספרי תורת השלמים שאלה א' שכן דעת רוב גדולי עולם ראשוני' ואחרוני' ואפי' יחיד שביררו מה שעשוי עשוי וכ"כ המרדכי פ"ק דב"ב וכן מבואר בש"ע סי' ב' וכ"פ הב"ח אף שכתבתי שם שיש חולקין בזה היינו במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי מ"מ בנדון זה דליכ' פסידא רק לעשות כמצות של תורה כדכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אע"ג דהאי קרא בסנהדרין קאי מ"מ כבר נתפשט הדבר ברוב קהלות ישראל למנות דיינים קבועים על סמך מקרא זה אכן כד מעיין שפיר יראה דאי אפשר לשנות כלל כיון שנהגו כן מעולם ושנים קדמוניות ולא זכר שום אדם שהיה ב"ד קבוע ותוא מנהג וותיקין ע"פ סוגיא דש"ס ריש פ' זה בורר שמתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יוצא הדין לאמתו יע"ש בפי' רש"י והרא"ש וברמב"ם בפי' המשניות וכבר קי"ל דמנהג שנהגו לגדר וסייג וכ"ש מה שהוא מדינא דש"ס אפי' התרה לא מהני וכה"ג מבואר בי"ד סי' רכ"ח סעיף כ"ח וכן מבואר בתשובת מהרשד"ם חלק י"ד סי' מ' ותשובת מהרי"ק סי' קמ"ד ואף שבפרי חדש לא"ח סי' תנ"ו בדיני מנהגי איסור דין שמיני כתב שיש חולקין על מהרי"ק בזה מ"מ מסיק דהיכא דהמנהג מיוסד ע"פ הדין אין לו התרה וכן מבואר בירושלמי דפסחים פ' מקום שנהגו וגבי בני בישן יע"ש ובפרטו' בזמנים אלו שע"פ הרוב מנהיגי וטובי העיר ממנים דיינים לקרוביהם ואוהביהם אע"פ שאינם הגונים ואינם ראויים לדון משא"כ בזה הבורר אף אם יהיה אחד מהן אינו הגון להפך בזכות בעל דינו אף מה שהוא שלא ע"פ הדין מ"מ כיון שהשני ג"כ בורר למי שירצה הוי כקיבלו עלייה כדי שיוצא הדין לאמתו ומה"ט ראיתי בהרבה קהלות אף שיש להם דיינים קבועין מ"מ בדבר גדול מתפשרים ע"פ הרוב לדון בזה בורר כדי שיצא הדין לאמתו לכן נ"ל פשוט שאין לשנות מנהג בזה שהוא מנהג וותיקין מיוסד ע"פ שורת הדין וההלכה וכהא דאמרינן ביבמות דף ק"ב ע"א דאמר רב כהנא א"ר אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל והכי אמרינן בפ' הקומץ גבי נהגו העם בסתומ' ועמ"ש לעיל בא"ח סי' ו' לענין תורת מנהגים וכ"ש שיש לקיים המנהג הזה שהוא ע"פ הדין ההלכה וכל המשנה ידו על התחתונה נ"ל הקטן יעקב:

שאלה קמד

על אודות הפשר שנעשה בקנין בין ראובן לשמעון שותפו ועתה רוצה ראובן לערער על פשר לפי שנכוה ברותחין ולא בפושרין כגון בשביל השבועת שהיה חייב ראובן לשמעון עשו פשר שיפדה אותו בממון הרבה ומחמת שבועת שהיה חייב שמעון לא עשו כל כך ממון ואיזה שבועת וויתרו לגמרי הרי שהטו כח הפשר לצד א' יותר מחבירו ואין לך עולה גדולה מזה והוי כפשר בטעות וחוזר ועל דבר הטענ' שנית שטוען ראובן לבטל הפשר לפי שמבוא' בקנין הפשר שהדייני פשר לא ישגיחו בשום דבר המבואר בפס"ד בדבריה' שאינם נוגעים בשבועה כי אם שיעשו פשר על אודות השבועות שביניהם ולא לזולתן מה שמבואר בהחלט בפסק דין והם עשו פשר אף בענין זה נמצא שהפשר בטל ע"כ תוך דבריו:

תשובה. הנה נ"ל פשוט דהפשר בתקפו עומד דהא להדיא איתא בסנהדרין דף ל"ב צדק צדק תרדוף א' לדין וא' לפשר ופירש"י צדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את אחד יותר מחבירו הרי דעיקר הפשרה תלוי בראות עיני הדיין לפי מראה עיניו ישפוט ואומדנא דלבו והוא כעין שודא דדייני כמבואר בב"י סי' י"ב בשם תשוב' הרא"ש וכ"כ שם בס"ג בהגהות ב"י דפשרה הוא כעין שודא דדייני ליתן מי שלבו נוטה לחד פירושו ובירושלמי איתא אל תקרי שודא דדייני אלא שוחדא דדייני וא"כ אף אנו בנדון שלפנינו הדיינים יכולין לתרץ דבריהם שלדעת' וכפי ראות עיניהם היה לפי המדומ' יותר צדק בדינו שמעון מראובן כגון שראו בטענותיהם שראובן אי אפשר לו לישבע על דבריו עד שצריך פדיון הרבה לשבועתו משא"כ שמעון היה רוצה לשבע באמת וכה"ג יכולין לתרץ דבריהם בכמה אנפי ודבר המסור ללב הדיינים נאמר בו ויראת מאלהיך וכבר מבואר בס"ס כ"ה בדיין שטעה וחייב שבוע' למי שאינו חייב שבועה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ יודע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר וכן כל כיוצא בזה ודוקא שגילה דעתו שעשה פשרה משום השבועה וכדומה לזה ויע"ש בב"י מבואר דוקא אי איכא לברורי טעותא אבל אי ליכא לברורי טעותא לא יע"ש הרי כל כמה דליכ' בירור הטעות לאו כל כמיני' לסתור כח הפשר שנעשה בקנין בכן כל כמה דלא אפשר לברר שלקחו דייני פשר שוחד להטות כח הפשר (כי אין לך טעות גדול מזה) הפשר נשאר בתקפו ואין אחר הקנין כלום הנה בודאי בזה שפתו ברור מללו לבטל מקצת הפשר מה שנעשה בענין זה מה שמוחלט בפסק דין בלי שום הטלת שבועה מ"מ לא יבטל משום זה שאר כל הפשר מה שנעשו בענין שבועת שביניה' דלא אמרי' בכה"ג שטר פשר שבטל מקצתו בטל כולו דדוקא שטר שנעשה בעדי' פסולים אמרינן כה"ג כמבואר בסי' נ"א סעיף ו' משא"כ אם נתבטל השטר במקצת מכח גוף ענין השאר עדיין בקיומו עומד וגדולה מזו מבואר בתשובת האחרונים והובא ג"כ בכה"ג סי' כ"ה סעיף כ"ו בהגהות הטור בדיין שדן הדין ובאותו הדין באו שני טעות אח' בדבר משנה ואחד בשיקול הדעת מה שטעו בדבר משנה חוזר ומה שטעו בשיקול הדעת יתקיים יע"ש וכן מבואר בתשוב' מהר"מ מטראני סי' קמ"ח בפשר' להדיא דבמה שטעו הפשר בטל ולא במה שלא טעו אך אם אפשר לבטל הפשר מכח שטוען ראובן דלכך חייב אותו ע"פ הפשר בכמה דברים לפי שזיכו אותו מצד אחר באיזה דברים שמבוארים בפסק דין להדיא לחובתו ועכשיו שזה בטל גם זה בטל וכיוצא בו אזי אפשר הפשר לבטל מכל וכל מ"מ הדבר צריך מיתון הרבה ועיון היטב בדבר אם כנים הם הם הדברים ולולא היה הדבר תחת רבנות שלי הייתי חוקר ודורש אצל הצדדים ודייני פשר מהות הדבר בכל אופנים והייתי רואה לצדד הדבר אצל הצדדים ולהכריע אותם לפשר ביניה' ולתווך השלום עד שהיו פשר גמור בפושרין ממש מהיות נח נח לשני צדדים שלא יכוה שום א' מהצדדים כי גדול השלום ושלום על דייני ישראל כ"ד הקטן יעקב:

שאלה קמה

מדיין אחד שקיבלו שני צדדים על סך שלש מאות ר"ט להיות פשרן ביניהם ולפשר בפשר שקרוב לדין כיצד ינהוג את עצמו בפשר כמו שהדין נותן שמחויב לשלם כל הסך הנ"ל כיצד יעשה לצאת ידי שמים כדכתיב צדק צדק תרדוף אחד לדין וא' לפש':

תשובה. מה ששאלתי על אודת הפשר קרוב לדין בזה לא דינא גמירי רק פשרה בעלמא הוא ופירש"י בסנהדרין דף ל"ב צדק צדק תרדוף א' לדין ואחד לפשר צדק פשרה שלך לפי ראות עינך ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו עכ"ל ש"מ דפשרה הוא מעין שודא דדייני ממש וכן משמעות תשובת הרא"ש הובא בב"י סי' י"ב וכ"כ ג"כ בכ"ג שם בהגהות ב"י דפשרה הוא ממש דין שודא מ"מ להוציאך חלק אי אפשר כי סתם פשר הוא מלשון פושרין לא קר ולא חם וכדאמרינן דייני חצצתא פרש"י דייני פשרה שחולקין הדבר והוא מלשון מחצה כן הוא ע"פ הרוב מ"מ יש רשות ביד הפשרן לעשות לפי מהות הדברים לפשר ביניהם כפי ראות עיני הדיין רק שלא יצדד הדבר אחר אחד מהן יותר מחבירו בענין שיעשה שלום בין הצדדים וכדאי' להדיא בפ"ק דסנהדרין שעיקר הפשרה אינו רק לעשו' שלום בין בעלי הדינים ובנדון זה שקיבלו עליהם הבעל דיני' לעשות פשר קרוב לדין הכוונ' עכ"פ שלא לחצות הדבר שמחולקין בו רק בפשר קרוב לדין יות' בדין אך אכתי אין שיעור לדבר אפי' זהב אחד שעושין יותר ממה שמתחייב בדין ג"כ מיקרי קרוב לדין וכה"ג מצינו בש"ס דגיטין פרק הזורק גבי קרוב לה אפי' מאה אמה וכ"ש יותר קרוב קרוב קודם וכה"ג אצל עגלה ערופה כל שאינ' קרובה הימנו וא"כ אכתי לא ידענו שיעור מוחלט לדבר אך ורק לבי אומר לי דעל כל פנים לא יפטור זה שמתחייב בדין בכל השלש מאות לא יפטור אותו יותר משליש שהוא מאה ר"ט ויתחייב עכ"פ בשני שלישים שזה מקרי קרוב לדין וקצת ראיה וסמך לזה מהא דאמרי' רובא דמינכר היינו כפל וכן מהא דאמרינן בהידור מצוה עד שליש במצוה וכן הא דאמרינן משלם דמי שעורים בזול דהיינו פחות שליש וכה"ג מצינו הא דאי' במדרש הובא בטא"ח הל' ראש השנה שהב"ה בער"ה מוותר ומדמה שם המשל לבשר ודם יע"ש וגם לעול' ילמוד אדם מדעת קונו לוותר שליש משלו כדי להשקיט הריב ולתווך השלום אבל עכ"פ לא יהיה זה שיעור מוחלט לדבר לפחות מזה כיון שע"פ הדין פטור לגמרי כל שאפשר לפשר בפחות עדיף אם ירא' יראה בעינו הפקח שבדבר מועט יוכל לפשר בעל דינו בענין שיהיה שלו' ביניהם כלל הדבר הכל תלוי בראות עיני הפשרן לפי אומד דעתו במהות הדבר רק שיהיה כוונתו לשם שמים לא לשום נטית צד לאפשר הדבר ולתווך השלום ועכ"פ לא יותר משליש שחייב או פטור ע"פ הדין פחות משני שלישים מיקרי רחוק וקצת זכר לדבר עד דור השלישי חשוב קורבה עיין בתשובתי חלק ראשון סי' קע"ג כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה קמו

מק"ק טריבטש עשיר שצוה לפני מותו בכל אופן המועיל על בניו ותוך הצוואה צוה על א' מבניו שאם ידרוש ברבים בבית הכנסת שיתן לו סך מה מעזבונו יתר על חלקו המגיעו עליו ומת העשיר וזמן מה אחר מיתתו דרש אותו הבן ברבים ובקש מאחיו אותו סך כפי שצוה אביו ואחיו טוענין נגדו הרבה טענות אחד שלא דרש טוב לעמו ויפה היה שתיקתו מדיבורו ותו טוענין נגדו שיש לחוש שאף דרשה זו לא למד מעצמו רק מפי כתבים או למד מאחר כל הדרשה והתלבש בטלית שאינו שלו ואדעתא דהכי לא צוה אביו.

תשובה. הנה תחלה צריכין אנו לחפש בזכות דהאי צורבא מרבנן ואע"ג דלדעת השואל לפי דברי אחיו אינו נכלל בכלל זה מ"מ כבר כתבתי בתשובתי חלק ראשון סימן קמ"ד דאפילו על בחור חריף ראוי להפך בזכותו וכ"ש גם שמוחזק בשם חבר וכא' הלומדים שראוי להפך בזכותיה על צד האפשר טענה ראשונה שטענו אחיו נגדו שלא דרש טוב לעמו ויפה היה שתיקתו מדיבורו אינו טענה כלל חדא דלא מפיהם אנו חיים ולאו כל הדעות שוות בענין הדרוש ומי מפיס לפעמים דורש איזה דרשן דרוש נחמד ומ"מ דבריו אינם עריבים לשומעין מצד שאין יכול להסביר דבריו בטוב או מצד הלשון וכן להיפך ותו י"ל בודאי לא היה כוונת צוואת אביהם על זה רק שידרוש ברבים ולא פירש איך ומה יהיה הדרוש אם ידרוש דוקא מן המובחר וכיוצא בו מצינו בש"ס דקידושין ע"מ שאני תלמיד אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין אותו דבר אחד בלימודו ואומר פי' רש"י שאינו עומק בה והרמב"ם פרק ח' מהלכות אישות כתב מדברים הקלים עיין שם ועיין בטור א"ה סימן ל"ח ואפילו דורות ראשונים מצינו לפעמים שדרשו דברים פשוטים וקלים רק להנהיג בית ישראל בחכמה ומוסר להורותם שהוא עיקר מכוון והן הן הדברים שאינם שווים לכל נפש בודאי כוונת המצווה לא היה רק שידרוש ברבים יהיה דורש ומקבל שכר אף שלא יהיה מובחר כל כך איברא טענה השנית שטענו שלא למד הדרוש מעצמו רק מפי אחרים או מפי כתבים ודאי אם היה טענה זו מבוררת על פי עדים כשרים שלא למד מעצמו כלל הדרוש היה נראה דטענתם בזו טענה טובה דודאי כוונת אביו היה כדי להתמיד בלימודו שיכול לדרוש מעצמו ועל ידי כן ברא מזכה אבא להכי צוה נוצר תאנה יאכל פריה במתנה זו אבל לא להתלבש בטלית שאינו שלו ולהחזיק עצמו במה שאין בו כדרך איזה תלמידים שלא שמשו כל צרכם המתגאים ומתגררים ומחזיקין עצמן כלומדים גדולי חקרי לב ודאי אדעתא דהכי לא היה כוונת אביו מעולם וכדאיתא בפרק הכותב דף פ"ה דאדם מצדיק מעשיו בשעת מותו יעויין שם בפירוש רש"י ואולי אף אם היה כוונת אביו כך לא זכה בו כדאיתא ברמב"ם פ"ט מהלכות זכייה ששכיב מרע שצוה לעשות עבירה עם נכסיו אין שומעין לו והובא בטור ח"מ ובש"ע סימן רנ"ו זו גם כן עבירה היא כי מיום אשר קמו חכמים כאלה חכמת חכמים תסרח ולמהוי כעמא דארעא והאמת נעדרת ונתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים וראוי לעונש ולא לקבלת השכירות ותו דאף אם יאמר האומר ולאמד דעת אביו להיפך רק שיוכל לדבר ולדרוש בפני מלכי רבנן ולא יבוש אז יקבל שכר אף שאינו לומד מעצמו כגון שדבר ידוע שלא בר הכי הוא דאז אין כאן נדנוד עבירה וכדאיתא בפרק האשה רבה ד' צ"ו בפיוס דרבי יעקב בר אידי אמר כתיב כאשר צוה ה' את משה כן צוה משה את יהושיע וכן עשה יהושיע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה וכי כל דבר שאמר יהושיע היה אומר כך אמר לי משה אלא יהושיע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא אף רבי אליעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורה שלך היא ואם כן הוא הדין כאן נימא הכי על פי האומד זה אינו חדא דאין זה אומדנא רק ספיקא וכל היכא דאיכא לאסתפוקי בלשון המתנה על המקבל להביא ראיה שהרי הנכסי' בחזקת היורשים בשוה וכמבואר בח"מ וש"ע סימן רמ"ו סעיף ה' יע"ש ועוד דאפילו אם יהיה אומדנא בודאי עכל מקום לא אזלינן בתר אומדנא להוציא מיורשים וכ"כ הרא"ש להדיא בתשובה כלל פ"ד סימן ה' דלא אמרינן אומדנא שיהא נשארים הנכסים בחזקתן הראשונה אבל לא למעקר נחלה דאורייתא וכן הובא תשובה זו בטור ח"מ וש"ע ס"ס רפ"א וכ"פ בתשובת מהר"א ששון סימן קכ"ד ברם בנדון זה שלפנינו שאין הטענה מבוררת כלל רק שהם בודים הדברים מלבם לבטל צוואת אביהם לאו כל כמינייהו דא"כ יהיה צוואת אביהם בטל מעיקרא דלעולם יוכלו לומר כן ומי הכריעו ואין משביעין על טענת ספק רק יכולין להחרים סתם אם הדבר כן או לאו או יבחינו הדבר על ידי אחד מהלומדים מפורסמים ליתן לו בבלי דעת מדרש תמוה וליתן לו חדר מיוחד זמן מה אם יכול לכווין מעצמו הפירש על פי הדרוש שראוי לאומרים ברבים אזי יזכה במתנתו ויקבל שכר על הדרישה ועל הפרישה:

נראה לי הקטן יעקב:

שאלה קמז

בהא דקי"ל בח"מ סימן כ"ח בעד שנזכר עדות ע"י אחר שהזכירו לו דיוכל להעיד אבל אם הבעל דין עצמו מזכירו ונזכר לא יעיד ונשאלתי אם מזכירו קרוב של אחד מבעלי הדינים מהו:

תשובה. נ"ל פשוט דדוקא מדקדק הש"ס עצמו לא ולא קאמר רבותא דאפילו קרובו אין יכול להזכירו אלא ודאי צ"ל דכל שאין הבעל דבר בעצמו מזכירו רק על ידי אחר אף על פי שהוא קרוב לבעל דינו אין בכך כלום כי אין אדם חוטא ולא לו אע"ג דלענין עדות פסול להעיד לקרובו זה לאו משום דחשדינן ליה להעיד שקר בשביל שהוא קרובו ואוהבו שהרי כתב הטור להדיא בסימן ל"ג וז"ל זה שפסלה התורה עדות הקרובים לא מפני שהם בחזקת אוהבים זה לזה שהרי פסולין להעיד לו בין לזכותו ובין לחובו ואפילו משה ואהרן אינם כשרים להעיד זה אל זה אלא גזירת הכתוב הוא לפיכך אוהב ושונא כשרים להעיד ע"ש וא"כ אין בו אלא חידושו דוקא להעיד פסלו התורה משא"כ אם מזכירו לעד אין בכך כלום דבכלל אחר הוא שמותר להזכירו דקל הוא שהקילו חכמים בזה וכן משמעות לשון הרמב"ם פ"ח מה' עדות וז"ל אבל אם הזכיר אותו תובע עצמו אע"פ שנזכר אינו מעיד מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאלו העיד שקר בדבר שלא ידע לפיכך אם היה תובע תלמיד חכם כו' וקל הוא שהקילו בד"מ וכו' (ומה"ט נ"ל להכריע ג"כ כדעת בעל כ"ג בח"מ שם בהגהות הטור סעי' ס"ג דפסק דאף האידנא יש דין מ"מ בזמן הזה לענין הזכרת עדות דלא בתשובת רמ"א סי' מ"ד ע"ש ובאמת י"ל דגם רמ"א לא פסק כן בהחלט רק סניף לשאר צדדים ע"ש). וכן משמעות לשון ריא"ז פ"ב דכתובות שכתב וז"ל ואם הזכירו התובע עצמו אע"ג שנזכר לא יעיד חוששין שמא התובע הטעה אותו או הוא בוש ממנו ע"כ משמע דדוקא בתובע עצמו איכא למחשד כה"ג ולא באחר אפי' קרובו מ"מ נ"ל דבאשתו ובניו ג"כ לא מהני הזכרה זו דאשתו כגופו וגם בניו בכלל דוגמא דאמרינן כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד כי המה כמו הבעל דברים בעצמם שמזכירי' לטובת' כנ"ל הק' יעקב:

שאלה קמח

מהרב המופלא מהר"מ חגאיז לחוות דעתי בתובע שאמר לפני ב"ד שאין לו עוד שום תביעה על הנתבע ואחר זמן אמר ששכח לטעון עוד איזה תביעה או טעיתי אי מהני שיכול לתבוע אותו או לא:

תשובה. הנה לכאורה היה נראה דדין זה תלוי בפלוגת' דרבוותא אי שכחה מקרי פושע או שוגג ואונס וראיתי בתשובת שער אפרי' בהג"ה לבן המחבר שאלה כ"ח שמסיק ששכחה מקרי פשיעה ועיין בתשובת בית יעקב סי' ע' וא"כ אפשר לומר דגם זה פשיעה הוא מה שלא טען עוד מחמת שכחה ובעל דינו פטור ממנו איברא דבריו תמוהים מאוד דאיך יחשב לשכחה פשיעה ושכח כל פרק כלל גדול אמרו בשבת שכח עיקר שבת דחשב עכ"פ שוגג וגם סוף פ"ב דב"ק היה לו אבן מונחת בחיקו ושכחה לענין ד' דברים פטור דה"ל שוגג וכ"פ בח"מ סימן תכ"א סעיף יו"ד וכמבואר בא"ח סימן תקכ"ז סעיף ז' ח' דבשכחה הוי אונס או שוגג רק בלא הניח שני פעמים ערוב תבשילין חזינין דלא מחמת אונס או שוגג עושה כן אלא מחמת פשיעה שסומך על הגדול העיר מש"ה נקרא פושע כמבואר שם אבל מחמת שכחה ודאי לאו פושע וכן מבואר שם ריש סימן תקל"ח גבי מי שהפך את זיתיו וגדולה מזו מבואר דאפילו מי שהיה לעשות דבר מה והמתין וסמך על שיש לו עוד שהות ושכח דג"כ מקרי אונס כמ"ש הר"ן פרק כיצד הרגל לענין נדר וכן פסק הרב בי"ד סימן רל"ב סעיף י"ב בהג"ה ואף דכתב שם שיש חולקין דלא הוי אונס והוא מחידושי אגודה דפ' מי שאחזו היינו דוקא התם שהיה לו שהות ולא קיים נדרו מחמת עצלות אף ששכח אח"כ לא מקרי אנוס לדעת האגודה ועיין בא"ח סי' ק"ח סעיף ח' דפסק שם דאף כה"ג מקרי אנוס ולא הביא שני דעות ואולי י"ל דהתם מיירי שנאנס בענין אחר ולא מחמת שכחה וע"ש במ"א ס"ק י"א ומהרש"ל דביצה כתב וז"ל שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ה' ולא מחמת אונס נקר' פושע וכתב המ"א בסי' תקכ"ז ס"ק וי"ו ששוכח מחמת עצלות שאני עכ"ל וכן עיק' וכן משמעות הש"ס הזהר בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו כלומר לא מחמ' עצלותו שלא למד וכדעת מהרש"ל ומה שהביא שם בתשובת שער אפרים סי' הנ"ל ראיה מהא דאי' בש"ס דב"מ בעובדא דהאי גברא כל לא ידענא היאך הנחתי פשיעותא היא וכן הסכמת כל הפוסקים א"כ ה"ה שכח' דמיקרי פשיעה אי משום הא לא תברא דשאני התם שהפקידו אצלו וראוי ליזהר בפקדונות מאוד כאשר הזהירו חז"ל להניח אצל אוצרו ותכשיטו בענין שיהא מופקד שפיר ולכתוב בפנקסו וזה שלא עשה כן להניחו במקום שפגע לו עד שלא ידע מקומו לכך הוי פשיעה גמורה משא"כ בשאר כל הדברים שכחה הוי אונס או עכ"פ שוגג ולא פשיעה ומה שמביא עוד שם סמוכת לדבריו מהא דאיתא בריש פ"ב דביצה דף ט"ו ע"ב גזירה שמא יפשע פרש"י שמא יפשע ישכח ולא יערב ע"כ גם מהאי לא ארי' דהתם מיירי בשכח' ע"י עצלות דהוי פשיעה גמורה משא"כ שאר כל שכחה דהוי בכלל העלם דבר שחייב שגגת חטאת והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים ותו דאף אי תימא כדעת שער אפרים דבזמנים הקודמין הוי שכחה פשיעה מ"מ בזמנים הללו ודאי לא הוי פשיעה כלל דהא אפי' בזמן הש"ס אמרינן בעירובין דף נ"ג וכאצבעי' בבירא לשכחה וכו' לבן של ראשונים וכ"ש בדורות הללו שבכל יום ויום מתמעטין והולכין פשיט' דלא הוי מסתמא פשיעה אא"כ ששכח מחמת עצלות וכמ"ש לעיל גם אין מקום לומר דאין יכול לומר שכחתי מהא דמבואר בחושן משפט סי' ל"ד מי שבאו עדים שעבר על שבועתו אינו נאמן לומר שוגג הייתי או אנוס הייתי והוא מדברי הרשב"א שסיים בטעמו שא"כ אין לך חשוד אפי' בשבועת העדות דיכול לומר ולטעון שכחתי עכ"ל וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק י"ג וכה"ג כתב הרשב"א לענין שוחט שאין יכול לומר כן מה"ט כמבואר בב"י בי"ד סי' קי"ט וכ"פ שם בש"ע בי"ד וכ"כ בספר התרומות סוף שער מ"ו אי משום הא לא תברא חדא דהרי הר"ן פ' כל הנשבעין חולק ארשב"א בזה וס"ל דיכול לומר שכחתי אם הוא זמן מה שיכול לשכוח וכ"כ מהרש"ל פ"ט דב"ק סימן מ"ז להדיא גבי שבועה וכ"כ הש"כ בח"מ סימ' ל"ד ס"ק ז' ע"ש ועוד נ"ל דגם הרשב"א לא קאמר הכי אלא להורע כח נאמנתו לענין עדו' ולענין שחיטה דלא יוכל לומר כן כדי שלא יתן יד לפושעים כמו שסיים בטעמו שא"כ אין לך חשוד שיוכל לומר שכחתי וכ"כ ה"ט שם גבי חשוד אבל בשאר דברים י"ל דגם הרשב"א מודה שנאמן לומר שכחתי וכן מוכח להדיא בש"ס דפ' אלו נערות דף ל"ג ע"א אמר רבא תדע נתרי בה אימת נתרי בה מעיקרא אמרי אשתלי וכו' ובודאי הרשב"א לא יחלוק על סתמא דש"ס שם אלא ודאי דהחילוק כמ"ש ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה בכ"ג סי' צ"ד בהגהות ב"י סעיף כ"ט ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' עדות שאם ראהו קושר ומתיר בשבת צריך להודיע שהוא שבת שמא שכח ונכנס בשביל זה לדוחקי' ולפמ"ש לק"מ דודאי לכתחלה יש לו להודיע למנוע אותו מעבירה אבל היכא שכבר עבר לא מכשרינן מה"ט כדי לנעול דלת בפני החשודים שיאמרו לעולם שכחנו ועיין עוד שם בכ"ג מה שכתב ג"כ בשם תשובת האחרונים ע"ש. וא"כ לפי חילוק זה היה נ"ל לומר דבנדון שלפנינו נאמן לומר שכחתי איברא כד מעיין שפיר נ"ל לומר דבנדון שלפנינו כ"ע מודי דאין נאמן לומר שוב שכחתי כיון שמתחלה אמר שאין לו תביעה עליו בודאי טרם שפטרו ואמר כך לפני ב"ד מדכר אנפשיה שפיר שאין חייב לו כלום וכה"ג מבואר בסי' ך' באם אמרו לו יש לך עדים או ראיה ואמר אין לי ראיה שוב אינו נאמן לומר שכחתי שיש לו ראיה או עדים ואין משגיחין עליו ועל ראיותו כדאית' להדיא בש"ס דסנהדרין דף ל"א והוא הסכמת כל הפוסקים כמו שכתב הטור והמחבר בסימ' כ' יע"ש דאינו חוזר וטוען ויש ללמוד דין זה בפשיטות מהא דאיתא בטור ח"מ סי' ע"ה בשם מהר"מ מרוטנבורג והובא ג"כ בש"ע סעיף י"א א"ל חייב אני לך מנה והלה אמר ודאי לי שאינו חייב לו כלום פטור אף ע"פ שידע בודאי שהוא חייב לו דהוי כאלו מחל לו וע"ש בסמ"ע וש"כ דאין יכול לומר שכחתי או שטעיתי בחשבוני וכה"ג וה"ה בנדון דידן ואף דיש מקו' לבעל דין לחלוק ולומר דשאני התם כיון דאמר לשון ודאי אבל אם לא אמר לשון ודאי לא וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק כ"ו ברם אחר העיון גם זה אינו חדא דהש"כ שם ס"ק ל"א השיג על הסמ"ע בטוב טעם ודעת דאפילו לא אמ' לשון ודאי ג"כ מהני דהוי מחילה וכדמוכח ממוצא דין בטענו חטין והודה לו בשעורין דפטר אף מדמי שעורין דמחל לו ועוד י"ל דגם הסמ"ע לא קאמר התם אלא באמר כן חוץ לב"ד וגם הנתבע מסייע לו ואמר שהוא חייב לו מש"ה הצריך לומ' הלשון ודאי וכו' משא"כ בנדון שלפנינו שאמר לפני ב"ד אין לי עוד תביעה עליו בודאי מחל לו ולא יוכל לומר שכחתי או טעיתי ועוד יש להביא ראיה לדין זה מהא דאיתא בש"ס ופוסקים הובאו בח"מ בסי' כ"ד בהא דנזקקין לתובע תחלה שפירשו לחד פירוש שאין הנתבע יוכל לומר שיטען כל תביעות שיש לו עליו אם לא דזיילי נכסי וכה"ג מבואר בסי' פ"ז סעיף כ"ד לענין שבועה ואם איתא דיוכל לומר שכחתי מה הועילו חכמים בדבר זה דאי זיילי נכסי שכופין אותו לטעון כל טענותיו ושלא יטעון עוד הלא מ"מ יכול לחזו' לטעון לומר שכחתי אלא ודאי פשוט דתו אין יכול לטעון והוי כטוען וחוזר וטוען נ"ל הקטן יעקב:

שאלה קמט

אחים שותפים בבית אחד וחלקו לאחד מהם ניתן החדר שבו תנור גדול שאופין בו וכתבו בשטר חלוקה שלהם שאין זה על שום זה תפיסת הרגל כי כל אחד יחזיק בחלקו אך את זה הותנה כפול בתנאי וז"ל שראובן ישתמש בתנור גדול שאופין בו כי אם מע"ש לע"ש ועי"ט לאפות בו לצורך שבת וי"ט ע"כ הלשון שבשטר ועתה נשאלתי שאשת ראובן המליט' זכר ורוצה לעשות סעודת ברית מילה ופדיון הבן אי שרי לו לאפות בו לצורך סעודת אלו וכיוצא בו כי שמעון מוחה וטען שאין לו זכות לאפות בו כי אם בע"ש ועי"ט כמשמעות לשון השטר וראובן טוען שמה שכתב בשטר כי אם בע"ש ועי"ט הכוונה שבימים אלו ישתמש בו בקביעות מידי שבת בשבתו משא"כ ימים שאין להם קבע להכי לא הוזכר בשטר אבל מ"מ י"ט שלו הוא בכלל משמעות השטר ילמדנו מ"ו הדין עם מי ואיזה דרך ישכון אור:

תשובה. לכאורה נראה דהדין עם ראובן ואף ע"ג דכתב בשטר חלוק' כי אם בע"ש ועי"ט מ"מ י"ל דגם סעודות כאלו בכלל וראיה מהא דאיתא בפ"ק דברכות דף י"ב ע"ב תניא א"ל בן זומא לחכמים וכי מזכירן יציאות מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם א"ל לא שתעקר יציאות מצרים ממקומה אלא שתהא שיעבוד מלכיות עיקר ויציאות מצרים טפל לו וכיוצא בו אתה אומר לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו ע"כ הרי להדיא אף על גב דכתיב הלשון כי אם אפילו הכי יש בכלל אף מה שאין בפרט רק שהפרט עיקר ויתר הדברים טפילים לו א"כ ה"ה בנדון שלפנינו ברם כד מעיינן שפיר נראה יותר דהדין עם שמעון ואין ראיה מוכרחת כלל מסוגית אלו מכמה טעמים חדא דהא קי"ל באמת להלכה כבן זומא דמזכירין יציאות מצרים בלילות כסתמה דמתני' וכן מבואר ברמב"ם פ"א מה' ק"ש וכן הסכמת כל הפוסקים זאת ועוד אחרת דאין למידן הלכה מדברי אגדה ועוד דאף לדעת חכמים עצמן דסוברין דלשון דכי אם דהתם לא דוקא היינו משום דהתם איכא לימודים אחרים דיציאת מצרים טפל לו מדכתיב כל ימי לרבות ימות המשיח וכן ביעקב דהדר הדרו קרא דכתיב ויאמר אלהים לישראל במראו' הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר וכדאיתא שם בש"ס דף י"ג אבל בלא"ה אם לא היו כתובים הני קראי הייתי אומר דכי אם דוקא קאמר א"כ יש ראי' מסוגיא זו לכאורה להיפך ובר מן כל דין דאף אי נימא דכל דכתיב כי אם בקרא לאו דוקא קאמר מ"מ לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ובשטרות הולכין אחר לשון בני אדם כמו בנדרים וכדאית' בח"מ ר"ס מ"ג ובודאי בלשון בני אדם אין בכלל אלא מה שבפרט ובפרטות דאחים שחלקו לקוחו' הן ואין להם דרך זה על זה רק מה שהתנו וכל אחד זכה בחלקו ואין רשות להשתמש האחד בחלק חבירו רק מה שהתנה בפירוש וידו על התחתונה ואין כופין על היוצא בזה משו' מדת סדום כיון שצריך לילך לחדרו וגם יותר מה שמסיקין התנור מתרעי ע"י היסק וכה"ג ומה שטען שי"וט שלו מ"מ אין זה נכלל במשמעו' הלשון כשכותבין ערב שבת ועי"ט והמקפיד בזה קפידתו קפידא אך לפנים משורת הדין אין ראוי לדקדק בזה עם שכינו וקרובו בין אחים יפריד כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה קנ

מהמופלא כהר"ר גרשון נר"ו וז"ל ועתה באתי בשאלתי במעשה שהיה באחד שהשיא בתו והכניס לה שט"ח עליו ועל אשתו באוה"ב כתחז"ל לשלם תוך שני שנים אחר חתונה וכן נכתב בהתנאים אחרונים שנעשו בשעת חופה שעשה לחתנו הנ"ל שט"ח כזה ובתוך שני שנים הנ"ל מת אבי האשה הנ"ל וחיים ש"לי וככלות שתי שנים הנ"ל תבע החתן הנ"ל בעל השטר את חובו מחמותו הנ"ל דהיינו שתשל' החצי מכתובתה כאיש ואשה שלוו יחד והחצי שניה מיורשים קטנים והשטר לא נעשה כתקון הקהלה שיחתום הבעל דבר בעצמו וכדי שלא יהא שאלתי כשאלת התם ממש אדין לפניו בקרקע אחר נטילת רשות ממנו כתלמיד לפני רבו ונלע"ד דבמה שתבע המלוה את חמותו שתשלם החצי כנ"ל אין ממש בדבריו וכל יקר ראתה עיני בספרו שבות יעקב שאלה קנ"ה ושם נאמר שאין האשה חייבת דאינה רק כערב בעלמא ואין משתלם מן הערב כשיש ללוה ודבריו שם הם דפח"ח ומשמע שם מלשונו לשון זהב דלא הוי קבלן רק ערב סתם ובאתי להוסיף על דבריו דנלע"ד דאפי' ערב סתם לא הוי ואם בעלה לא הניח כלום ועמדה היא אח"כ וסגלה אפ"ה אינה חייבת לשלם וכ"ש היכא דיש ללוה עצמו והקנין שעשתה האשה אינה אלא כדי שלא תטרוף בכתובתה המוקדם לחוב זה ולכך עשת' קנין זה ומחלה לחוב שעבוד כתובתה אבל לא שתשלם מנכסיה שסגלה אחר מיתת בעלה או מנכסי מלוג שלה אם לא הניח בעלה כלום דזה ודאי אינו וכן משמע מהראיות שהביא מר בתשובתו הנ"ל ונ"ל ג"כ להביא ראיה ממ"ש הריב"ש והביא הסמ"ע בסי' רנ"ב ס"ק ג' וז"ל וכתב הריב"ש סי' רמ"ד אלמנה שקבל' קנין לקיים צוואת בעלה בנכסיו מ"מ גובת כתובתה ואח"כ משלם משאר נכסיו וכו' והנה מעולם תמהתי על דברי הריב"ש אלו שהביאו הסמ"ע לפסק הלכה ומשמע דאפי' לא נשאר כלום רק כדי כתובתה אפ"ה גובת כתובתה בתחלה אף שא"א לקיים צוואתו אח"כ אע"פ שקבלה קנין לקיים צוואתו וזה נראה כסותר מה שאמר רמ"א שם ס"א בהג"ה וראיתי בספר הריב"ש עצמו בסי' רמ"ד ושם כתב שלא עשת' קנין על זה רק שיוקדם פריעת הצוואה לפריעת כתובתה ולא שתפרע מכתובתה וא"כ ה"ה בנדון דידן אמרינן דלא עשתה קנין שיגבה ב"ח ממנה רק עשתה קנין כדי שיהא מוקד' לכתובתה אבל אה לא הניח כלום גם האשה פטורה ואפי' אם נאמר דהוא ערב אפשר דכאן פטורה מלשלם כיון דיש ללוה ואין נזקקין לנכסי יתומים גם הערב פטור לא מבעי' לדעת הרמב"ן שהביאו הטור והב"י בסי' ק"י דאפי' בערבות קבלונות אינו גובין ממנו וכן משמע מדברי מהר"מ בתשובותיו סי' שצ"ט וגם דעת הרא"ש והרשב"א הוא דאף דנזקקין לנכסי ע"ק מ"מ לנכסי שאר ערב סתם אין נזקקין ואף הב"י שם הביא דעת הרשב"א כהרמב"ם דאפילו מסתם ערב גובין וא"כ דברי הרשב"א סותרין אהדדי וכבר הקשה קושיא זו בש"ות ראש יוסף שאלה א' ואשתמטתי' מיניה מ"ש הב"י בא"ח סי' קל"ה בד"ה וי"מ נוהגין לקרות הרב' כהנים בהפסק ישראל וכו' ומסיק שם דהרשב"א לחוד ורשב"א לחוד ואף שכאן הזכיר הב"י בשניהם הרשב"א אפשר דנפל הטעות בדפוס וכו' והאריך עוד שם גם בענין מה שעשה נגד תקון הקהל ולא העתקתי רק מה שהוא צורך תשובתי וסיים נפשי בשאלתי שאל ישיבנו ריקם מלפניו כ"ד הקטן גרשון קאבלענץ מזיא עכ"ל:

תשובה. הנה שאלתו שואל מדעת וכענין מראה פנים לכל צד ואופן בליל התקדש חג קבלתי ומפני טרדת וחגיגת הרגל לא יכלתי להשיב לעגל וכדי שלא להשיב פנים ריקם להשיב לשואל לבדו במשפטי' וחקים אין זו משנת חסידים וצדיקים ע"כ אמרתי לכתוב רק פלפולא בעלמ' בראשי פרקים ומתוך דברי עשה יעשה משפט לעשוקים וזה יצא ראשונה מה שכתב מכ"ת וז"ל ובאתי להוסיף על דבריו דנלע"ד דאפי' מרב סתם לא הוי ואם בעלה לא הניח כלום וכו' הנה לבבי לא כן ידמה בכח המדמה וכל המוסיף גורע הוא בזה לע"ד דודאי אין שעבוד לחצאין דכל שהיא נכנס' ערבנית בעד בעלה אין ערבות למחצה וכמו שנכנסת בשעבוד שלא תטול כתובת' קודם החוב אם אין במה לשלם ב"ח כך נכנסת בשעבוד גופה מה שמסגל' אח"כ כי אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יוכל לשעבד דבר שלא בא לעולם ותדע שכן הוא דאל"כ בכל ערב דעלמא נמי נימ' הכי אם יש לו חוב מוקדם על הלוה ונעש' ערב בשבילו נימא שלא נעשה ערב אלא כדי שלא תטרוף בחובו שעל הלוה בדין מוקדם אבל לא נעשה ערב לשלם מממון עצמו ובאמת דבר זה נשתקע ולא נאמר כי בכל הש"ס ופוסקים אמרינן בהאי הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ואין שעבוד לחצאין ואף שהדבר א"צ ראיה מ"מ לא אמנע להביא קצת ראי' על זה ממה שפסק הרמב"ם בפכ"ה מהלכ' מלוה דין יו"ד שנים שערבו לא' כשיבא המלוה לפרוע מן הערב יפרע מאיזה מהן שירצה וכתב שם המ"מ שכן הסכמת הרשב"א וז"ל וחילוק בין שני ערבים לשנים שלוו לפי שכיון שהמלוה אחד הערבות אינו חל לחצאין או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל כו' כי ללוה הלוה הכל והערבון לבטחון כעין משכון ואין שעבוד חל לחצאין עכ"ל ולשון הרמב"ם הנ"ל העתיק בש"ע סי' ע"ז סעיף ג' וכתב שם הסמ"ע בס"ק ג' מלתא בטעמו הנ"ל גם בש"ע סי' קל"ב סעיף ג' סתם תחלה כדעת הרמב"ם אלא שאח"כ כתב דעת היש חולקין והיינו דוקא התם ששנים נכנס לערבות אמרי' שכל אחד נעשה ערב למחצ' אם יש לו משא"כ בערב א' ודאי כ"ע מודו דאין ערב למחצה כאשר פשוט בש"ס ופוסקים דערב בעלמא משתעבד בכל ואם אמרו כן בערב דעלמא מכ"ש ואצ"ל בערבות דאמה לגבה ברתא או ברא דשעבוד משעבד נפשה וכדאי' להדיא בש"ס דב"ב דף קע"ד ע"ב גבי משה בר עצריה דאפילו היכא שאין ערב דעלמא משעבד לגבי בריה אמרינן דשעבוד משעבד נפשו והנה בודאי לא נעלם מאתי מ"ש בתשובת מבי"ט סי' של"ט שכתב וז"ל נשאלתי על האלמנ' שנכנסה ערבנית בעד כתובת בנה אם דינה כדין אב או לא ופסק בפשיטות שם שאין דינה כדין אב ולא משתעבדא דדוקא באב הוא דאמרי' בגמ' פ' גט פשוט דאבא לגביה בריה שעבודו משעבד נפשו יע"ש דבריו באריכו' מכמה סוגיות הש"ס אכן כבר השגתי עליו באורך בתשובתי שבות יעקב סי' ק"א והוכחתי מסוגית הש"ס ופוסקים שלא כדברי המבי"ט דגם האם דעתה קרובה אצל בנה או בתה כמו האב ומשם אפס קצהו תראה והאריכות בזה אך למותר ומה לי לכפול הדברים הנאמרים שם ובר מן כל דין דעכ"פ אף לדעת המבי"ט לא גרע מערב דעלמא דמשתעבד אף היא משתעבדה במקום שמתעבדא ערב בעלמא ועיקר יסוד מוסד שהוסיף על בנינו הן הן מדברי הריב"ש בסי' רמ"ד ובנה והוסיף בנין קבוע על יסוד רעוע כי אדרבא משם איכא למידק אפכא וז"ל שאלתו שם מעשה בראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מתנות עודפת על חצי נכסיו ואמר לאשתו שתטול קנין להשלי' כל צוואתו ונטלה קנין בזה הלשון אני משעבד' עצמי להשלים מנכסי את כל צוואתו ועתה טוענת האלמנה שמחצית הנכסי' של היורשים שהם שלה בכתובתה שלא שעבדה בדבר רק חצי הנכסי' שהם נכסי המת ולא נטלה קנין אלא לפי שהיתה נושאת ונותנת תוך הבית והיה כל הנכסים ברשותה עכ"ל ופסק שם שהדין עם האלמנה כיון שהאלמנה לא נשתעבדה לפרוע דבר מנכסיה אלא מנכסי מת אין לה לפרוע ממחצי' נכסיה שהם שלה ולא של מת יע"ש דבריו באורך הרי מבואר להדיא מתוך דברי הריב"ש ולשונו דמה"ט א"צ לקיים צוואתו מנכסיה כיון שפירשה להדיא בתוך קניינה להשלים מנכסי המת דוקא כל צוואתו דמשמע דוקא מנכסי המת ולא מנכסיה אבל אם התנה כן בפירש כל תנאי שבממון קיים ואף שמכ"ת כתב שהוא דוחק בעיני דמכ"ת לפרש כן דברי הריב"ש לא ידעתי מה דוחקתו הלא הוא פי' מרווח בלי דוחק כלל ומבואר כן להדיא מלשון הריב"ש שם כאשר פשוט לכל מעיין בריב"ש עצמו והסמ"ע קיצר בזה גם בש"ע א"ה ס"ס ק"ו קיצר מאד בדין זה של הריב"ש והאחרונים מחלקים בענין אחר ולא עיינו שפיר בהריב"ש שכופל דבריו דמטעם זה אין השעבוד חל על נכסי האשה כיון ששעבדה בהדיא נכסי המת ולא נכסיה יע"ש והוא ברור ושניות מדברי סופרים שכתב מכ"ת כיון דאין נזקקין לנכסי יורשים קטנים גם הערב פטור כדאיתא בטח"מ סימן ק"י ומקשה דברי הרשב"א אהדדי וכתב שבספר שו"ת ראש יוסף מקשה דברי הרשב"א אהדדי ובאמת קושיא זו של כת הקודמין היא כדאיתא בלחם משנה פכ"ו מה' מלוה ומהר"א ששון סימן צ"ח ובגדולי תרומה דף קנ"א גם בכ"ג לח"מ סימן ק"ו בהגהותיו לב"י אות ה' וכולם לא מצאו ישוב נכון על קושיא זו ומכ"ת טרח ליישב קושיא זו דהרשב"א ורשב"א לחוד וכתב דאפשר דנפל טעות בדפוס ואני אומר אין דנין אפשר משאי אפשר דהרי כן להדיא בשם הרב ר' שלמה בן אדרת והוא הוא המחבר עצמו של שו"ת הרשב"א גם בלא"ה דברי הרמב"ן ג"כ סתרי אהדדי כמ"ש שם בתשובת ראש יוסף וגם דברי הראב"ד סותרים זה את זה בדין זו כמ"ש שם ג"כ בספר גידולי תרומה וכדי ליישב כל זה אומר אני דחילוק ידענו דהיכא שערב טוען בברי שנאמר לו מהלוה בחייו שפרע למלוה או התפיס צררי וכתב לו תברא דאז חיישינן לכי גדל יתמי (דלמא) משתכחי ליה לשובר לכך אין נפרעין מן הערב עד שיגדלו היתומים כמבואר הטעם בש"ס ופוסקים אבל אם לא טען הערב כן דאז הוא חששא רחוקה ונפלאה דאם איתא דפרע הלוה בחייו למה לא הודיעו כן לערב שפטור תו מן הערבות אלא ודאי שלא פרע בחייו לכך נפרעין מן הערב ומ"מ הערב לא נפרע מן היתומים עד דגדלי משום חששא דאולי התפיס לערב צררי או הערב יעשה קנוניא עם המלוה לכך אין נפרעין מהן עד דגדלי יתמי ואין מקום לבעל דין לחלוק איך אפשר לומר סברא זו דאם איתא דפרע ה"ל להודיע לערב א"כ אמאי אין נפרעין מן היתומים עד דגדלי נמי נימא אם איתא דפרע ה"ל להודיע לבניו היתומים קודם מותו י"ל דאי משום הא לא תברא חדא דיתומים קטנים במילי דאבוה לא ידעי אפילו הודיעו להם בחייו כי לאו בר טענתייהו נינהו ועוד דלא מסיק אדעתו דמית ונפלו נכסיו קמיה יתמי וכדאיתא להדיא בש"ס דגיטין דף כ' ע"א יע"ש מש"אכ בערב אע"ג דאין נפרעין מן הערב תחלה מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתו אולי יקרה באיזה אופן שנפרעין ממנו וכיון שהערב עשה לו טובה שהכניס עצמו בערבות בעדו עליו רמיא להודיע שפטרו מן הערבות ושילם להמלוה וא"כ אפשר ליישב ג"כ דעת הפוסקים בחילוק זה שלא יסתרו אהדדי והוא מלתא דמסתבר בעצמו ואף שאינו מבואר כן להדיא בפוסקים ותלתא בגודש בדבר שהשטר לא נעשה ע"פ תקנת טובי העיר על זה לא רציתי להשיב כעת עד שאדע לשון התקנה כהווייתו ולשונה ממש וטעם ומהות ואיכות התקנה ואיך נהגו מנהיגי העיר ושופטיה בתקנתם עד עתה כי דבר כזה משתנה לפי קיומייהו ומנהגיה ושלם על דייני ישראל נ"ל הק' יעקב:

שאלה קנא

שאלת עוד מי שמכר ביתו והלוקח מזקף הדמים על עצמו לשלם לו דמי המכירה כשישא בנו פלוני שלשים יום קודם נישואין שלו ומת המוכר ובנו הוא בן כ"ה שנים ולא רצה לישא כלל ועכשיו תבע הבן את המעות דמי המכירה כיון שהגיע כבר זמן לנישואיו והלוקח השיב שלא הגיע זמנו לפרעון כיון שעדיין לא שידך עצמו ואין בדעתו לישא ושפתי לא אכלא מלהביא ראיה מתנאי כתובה שכותב לה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתב ליכי מ"מ צריכין לשלם לה אחר מיתת בעלה כיון שרשאה לינשא ועומדת ליכנס ככנוס דמיא ולא בעינן שתנשא מקדם א"כ י"ל דגם כאן דינו עם הבן וצריך לשלם לו או לא:

תשובה. שאלתו שאלת חכם קבלתי וראייתו מתנאי כתובה אין ראיה מוכרחת כל כך דהתם בתנאי כתובה קאי אנוסח שכותבין בתנאי כתובה את תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך (כאנשי יהודא וגליל) ומתזנא מנכסי ושוב כותבין וכשתנשא לאחר תטלי משליכי ושוב אין לה מזונות ולא מיגר ארמלות' ובאמת כשהיה תובעת כתובתה אף קודם נישואין כשנותנין לה כתובתה ג"כ שוב אין לה מזונות ולא מיגר ארמלות' רק כשנשאת בודאי אין לה אפילו עדיין לא נטלה מהם כתובתה רק שתוכל ליטל מה שכתב ליכי וזה תוכן כוונת תנאי כתובתה א"כ אין משם ראיה לנדון דידן די"ל בנדון דידן התנאי דוק' שאין חייב לשלם אלא דוקא שלשים יום קודם נישואין ולכאורה נראה להביא ראיה על זה להיפך דליכא למימר עד שיהא ראוי לנישואין אע"ג דלא נשא ממש דהא גרסינן בכתובת דף נ"ד ע"ב בנן נוקבן דיהוי ליכי מנאי רב תני עד דתלקחן לגוברין ולוי תני עד דתבגרן לרב אע"ג דבגר ולוי אע"ג דאינסב ופרש"י לרב אף ע"ג דבגר בתמי' והלא בוגרת מוציאה מרשות אב ולמה תיזון מביתו ע"כ ואם איתא דנשאת לאו דוקא נישואין ממש היאך ס"ד דש"ס למימר לרב אע"ג דבגר הא כיון שבגרה היא עומדת לנישואין כדאמרינן בתך בוגרת שחרר עבדך ותן לה אלא דודאי בעינן נישואין כלשון התנאי אלא מטעם שבוגרת מוציאה מרשות אביה להכי אפילו בלא תנאי אינה ניזונית כמסקנת הש"ס אי משום הא לא תברא דדוקא באיש שמחויב מן התורה במצות פ"ו ואם עבר עליו כ' שנים ולא נשא אמר הקב"ה תפח עצמותיו וע"פ דין התלמוד כופין אותו לקיים מצות פ"ו מש"ה אמרינן תנאו לא היה רק עד שראוי לינשא ע"פ מצות התורה משא"כ באשה שאינו מצוות כלל על מצות פ"ו ואע"ג דלא נשא' בזמנה אין כופין ע"ז שהרי בנות צלפחד יוכיח שנשאו אפי' הקטנה שבהן עד ארבעים שנה כדאיתא בב"ב וכ"ש בזמנים אלו שאין קפידא בזה וכמ"ש בתשובת חות יאיר סי' פ"ד בשם הגאון מהר"ג ע"ש א"כ פשיטא דלא אמרינן גבי אשה שהתנאי לא היה רק עד שנשאת ממש או עכ"פ עד שתלבין ראשה כי לא חשידי בנות ישראל להמתין יותר אבל פחות מזה אף שבגרה כמה שנים אין בכך כלום ונ"ל שעיקר דין זה יסוד מוסד ממה דאיתא בסוגיא דנדרים דף ס"א כי בשטרות הולכין אחר לשון בני אדם כמו בנדרים ומסקנת דפוסקים כדאיתא בי"ד סימן ר"ך סעיף י"ב וט"ו דכל דבר שאינו זמנו קבוע וכיון דלא מחית אינשי לספיק' שאין להתחלתו זמן קבוע ויכול לדחותו מתחיל' הזמן עד שיגיע שדרך העולם לישא דהיינו מבן כ' ואילך וכן מבואר שם בר"ן דנדרים בש"ס דף ס"ב ע"ב ע"ש כי מבן כ' ואילך מסקנת הש"ס ופוסקים דאמרי' עליו תפח עצמותיו וכל זה באיש שמצווה על פ"ו אבל באשה שאינה מצווה כלל אפילו כשמתנה עד הנישואין כוונתו הנישואין ממש או עד שתלבין ראשה שהוא זמן המוגבל באשה לכל היותר שלא תעכב עוד הנישואין כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה קנב

שאלת עוד דקי"ל בח"מ סימן מ"ב דיד בעל השטר על התחתונה אם לא דכתב בה דלא כאסמכתא ודלא כתופסי דשטרי ונתקשה לך דהלא כותבין בכל נוסחי השטרות בש"ד ובח"ח ובת"כ בפועל ממש וכיון שקבל הנתבע על עצמו בח"ח ובשבוע' דאוריית' ממש א"כ בספק שבועה או חרם ות"כ ראוי לילך להחמיר ויד התובע על עליונה:

תשובה. קושיא זו נ"ל שכבר הרגיש בו בפסקי מהרא"י סימן ע"ג שכתב וי"ל שמעינן מהא דלא אמרינן בהקדש ונדרים היכי דאיכא למימר הכי או הכי ניזל להחמיר דאדרבה נימא אוקי ממונא בחזקת מריה כדפסק ר"ד וכן מוכח נמי באשר"י שם ולא כרמב"ן דפסק במרדכי דספק איסורי לחומרא ונראה דה"ה לענין בעל השטר על התחתונה עכ"ל מהרא"י שם הרי להדיא דאע"ג דקי"ל ספק שבועה ונדרים וחרם להחמיר מ"מ לענין ממון אין מוציאין מיד מוחזק וכן העלה הש"כ בי"ד הל' צדקה ס"ס רצ"ט ס"ק י"ד באורך ובט"ז שם ס"ק ח' וכן מסיק בתשובת פרח מטה אהרן חלק א' סימן קכ"א בשם הסכמת הרבה גדולי אחרונים ע"ש ומש"ה נמי אמרי' יד בעל השטר על התחתונה ותו נ"ל דאף אם רצונו לומר דבשבועה וחרם ממש אזלינן להחמיר מ"מ בנוסח שופרי דשטרי שלנו דאע"פ שכותבין שנעשו בפועל ממש מ"מ הכל יודעין שאין שום שבועה ות"כ כלל רק שכ"כ ככל נוסחי דשטרות וכ"י אף שלא נעשו כלל בפועל מעולם וצ"ל דמ"מ אין בזה משום שארית ישראל לא ועשו עולה ולא ידברו כזב ועדות שקר דבעל השטר מקבל על עצמו לקיים דבר הנכתב בשטר כאלו נשבע ונדר בפועל ממש דלא יהא בו משום אסמכתא וקנין דברים אבל לא שיהא בו חומר שבועה ממש כל שאין כתב בו הריני נשבע ממש כמו שהארכתי בתשובתי חלק ראשון סימן קנ"ו יע"ש וכ"כ להדיא בתשובת רמ"א סימן ק"ח יע"ש ואף שבסמ"ע סימן ע"ג ס"ק י"ח כתב דהיכא שכתב שנשבע בפועל לא יוכל להתנצל ולומר שלא נשבע וכ"כ הש"כ בי"ד סימן רל"ב ס"ק כ"ו ועיין בכ"ג לח"מ סימן ע"ג שהאריך בזה שהדבר במחלוקת שנוי בין גדולי ראשונים ואחרונים ומה לי להאריך בראיות ולהכרע בין הדעות כי המפורסמת א"צ ראיה שכן הוא רק נוסח ושופרי דשטרי כדעת רמ"א והכל יודעין שלא נעשה שבועה בפועל מעולם והעדים על מנה שבשטר הן מעידין שהנתבע קיבל על עצמו בכל תוקף שופרי דשטרי לקיים גוף הענין אם לא דבר שמקבל על עצמו בפני עדים ממש בשבועה דאז כותבין העדים נוסחי אחריני כהיום עשה פלוני שבועה בפועל ממש לקיים בדבר זו לפלוני וכו' אבל נוסחי שטרות שלנו שחייב עצמו לשלם חובו או קנין על המכירה וכיוצא בו מעולם לא שמענו שנעשו שום שבועה מעולם ואין להכחיש הידוע ומפורסים כנ"ל הקטן יעקב:

שאלה קנג

אחד מדייני ק"ק ויירמיי"ש ה"ה המופלא מהר"ר מנחם מן נר"ו וז"ל ראובן שאמר לשמעון שהוא צריך למעות בלייפסיק עד סך אלף ר"ט אם יוכל ליתן לו שמה אזי רוצה להסתחר עמו באיזה משא ומתן וכן השיב לו שמעון שכעת אין לו מעות בלייפסיק אבל יראה להשתדל לו מאיש אחר ואח"כ רוצה להסתחר אתו ובכן הלך שמעון אצל לוי ודבר אתו אם יוכל ליתן לראובן מעות בלייפסיק סך אלף ר"ט בכן נשאו ונתנו יחד ונתן לוי כתב ביד שמעון בזה הלשון (איך פאר שפרעכי אן הקצין ראובן אלף ר"ט לייפסיקר קוראנט צו ביצאלין וואו אים מן שמעון דיא פאלוטא ביקומן האבי) יום ה' ח' אייר תע"ח לפ"ק נאם לוי עכ"ל ובכן הלך שמעון עם כתב זה לראובן והסתחר עמו ונתן לו הכתב הנ"ל והוא נתן לו תמורתו ואחר איזה ימים היה שמעון לפליטה גדולה וברח ותבע ראובן ללוי שישלם האלף ר"ט כפי כתבו ולוי משיב לו שעדיין לא קבל כל התמורה משמעון עבור כתבו רק שחייב עוד ששה מאו' ר"ט על כתב זה והאמין לו שאמר בפי' שלא יתן כתב לראובן עד שיתן לו הכל בכן אני רוצה לשלם לו רק ארבע מאות ר"ט וראובן טוען כיון שע"פ כתבו וחתימתו הניכרת לו ולכל העולם נתן לשמעון התמורה ישלם לו כל האלף ר"ט כי מה היה לו עוד לעשות כיון שראה כתבו ובכן ילמדינו מ"ו הדין עם מי:

תשובה. הנה לפום ריהטא היה נראה דהדין עם לוי כי לוי נאמן במגו שהוא שטר אמנה במגו דפרעתי כמבואר פשוט הדין בח"מ סימן ס"ט סעיף ב' ואף דהרמ"א כתב שם חילוק דעות בזה מ"מ דעת רוב תשובת האחרונים מסכימין דנאמן לומר פרעתי וכן האריך הש"כ שם ס"ק כ"ג שכן עיקר אכן כד מעיינין שפיר יראה דאין טענת לוי טענה כלל כנגד ראובן אף אם נתפוס בזה דברי הש"כ שם להלכה ועיין בספר בית הלוי דף ס"ז השיג עליו ע"ש ועיין בכ"ג לח"מ בהגהות ב"י סימן ס"ט ס"ק י"ב הרבה דעות בזה) מ"מ אין טענתו טענה נגד ראובן כלל מכמה טעמים חדא דמיגו כזו הוי כמיגו במקום עדים כיון שכתב בכתב ידו בפירוש שקבל מן שמעון הפאלוטה הודאות בע"ד כמאה עדים דמי ואיך נאמינו עכשיו לומר שלא קיבל התמורה כולו או מקצתו ומה"ט דלא יוכל לטעון על כתיבת ידו להד"מ ואדרבה הוחזק כפרן כיון שרוצה לסתור מה שכתב בכתיבת ידי עצמו וכן מבואר להדיא שם בסי' ס"ח ומה"ט אם כתב בכ"י נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי כמבואר שם בטור וב"י ואע"ג דנאמן לומר נגד כ"י אמנה הוא במגו דפרעתי היינו אם אינו כתוב בפי' בכתיבת יד שקבל ממנו המעות רק שחייב לו אז נאמן לומר אמנ' במגו דפרעתי אם אין בו נאמנות משא"כ אם רוצה לסתור מה שכת' בכת' ידי עצמו שקבל ממנו המעות ודאי אינו נאמן כלל לסתור דבריו מכח מגו דהא הודאות בע"ד כמאה עדים דמי ומגו במקום עדי' לא אמרינן כאשר פשוט בש"ס וכל הפוסקים ואף שהדבר בעצמו ברור וא"צ ראיה מ"מ לא אמנע להביא ראי' ברורה לזה מתשובת מבי"ט ח"א סי' רצ"ב ז"ל אם כתב בכתב ידו שיש לו בידו מאה ככרים עופרת שייכים לפלוני נראה שאין חייב לו דמיהם ואם טוען שעדיין חייב לו דמיהן הרי הוא מכחיש מ"מ שיש לו ברשותו מאה ככרים והוי כאומר אח"כ לא לויתי דאינו נאמן כיון שכתב לו קודם שאינו חייב לו עכ"ל ע"ש שמאריך בראיות גם בתשובת מהרשד"ם חלק ח"מ סי' ל"ו כתב דאם כתב בכ"י שמודה שהסחורה של פלוני הוא שוב אינו נאמן לומר משל אחר הוא במגו דפרעתי דהוי מגו במקום עדים והובא תשוב' זו ג"כ בכ"ג שם ס"ק כ' יע"ש ואף אם ירצה המתעקש לומר דאף זה בכלל טענת אמנה ונאמן במגו דפרעתי היינו אם יהיה עיקר טענתו כנגד ראובן שכתיבת היד בידו משא"כ כאן בנדון דידן עיקר טענתו נגד שמעון שלא נתן לו כל התמורה בעד הכ"י שנתן לראובן בשמו והמגו הוא נגד ראובן מגו דפרעתי איך יהא נאמן על טענת מה שטוען נגד שמעון שהוא עכשיו לאו בעל דברים דידי' כי טענתו עכשיו עם ראובן ונגדו אין לו טענה כלל כיון שמודה שלא פרע לו כלל והתחייב עצמו נגדו בכתובת יד מה מהני לו מגו שיהא נאמן נגד ראובן וכה"ג מצאתי ראיתי תשובת מהרי"ט חלק ח"מ סימן ל"ב דלא אמרינן מגו מאדם לאדם גם בתשו' מהר"ב אשכנזי סימן כ"ט הובא בכ"ג בהגהותיו לטור סימן ס"ט ס"ק י"ב כתב וז"ל ראובן שהוציא כתב על שמעון ושמעון אומר לא בא כתב זה מידי לידך אלא שלחתיו ללוי שיתנו לך אחר שקיים תנאו ולא קיים אינו נאמן במגו דפרעתי דהוי מגו דהעזה אבל מהרשד"ם ז"ל בחלק ח"מ סימן ע"ז חולק וכתב דנאמן בשבועה במגו דפרעתי עכ"ל הכ"ג הנה מלבד שאין דעתי מכרעת בין שני הרים גדולים אלא שגוף התשובה שלהם אינם נמצאים תחת ידי לע"ע לראות תוכן מקור יסודם על מה אדניהם הטבעו אלא בספר פנים חדשות חלק ח"מ הל' טענות בשטרות כשהעתיק דברי מהר"ב אשכנזי ראיתי ששם ג"כ עיקר הטענה ששלח כתבו ע"י לוי שלא למסור כתבו עד שישלח לו משמעון סחורה בעד מנה וכיון שנגד שמעון יש לו מגו סובר מהרשד"ם דנאמן נגדו ולא הוי מגו דהעזה ע"ש משא"כ בנדון שלפנינו אין זה ענין כלל למגו דהעזה אלא שאין מגו נגד עיקר טענתו שהוא נגד אחר ולא מצינו מגו מאיש לחבירו אלו שלח שלוחו עם כתב ידו לראובן שישלח לו מנה ואח"כ טוען שלא נתן הכתב יד לשלוחו עד ששלחו ותן לו ממנו סך מה ואח"כ תובע לראובן איך שמסר לו הסך שכתב לשלוחו ודאי דלא מהני לו טענה זו נגד ראובן במגו דפרעתי לראובן כיון שראובן עשה כפי כתבו איהו דאפסי' אנפשי' אם ידע ששלוחו אינו נאמן לו ואף שזה פשוט לכל בר דעת מ"מ אביא ראיה ממ"ש הש"כ בח"מ סימן קכ"א ס"ק כ"ו וז"ל כתב בטור ובע"הת אם הסכימו שניהם תחלה שישלח ממונו ע"י מי שיבא לו כתב ידו וכתב הב"ח ונראה דמ"ש אם הסכימו שניהם היינו טעמא דאם לא הסכימו מתחלה יכול נמי לטעון אמת כתב ידו הוא זה אלא שאני לא שלחתיו וכו' והיה נאמן בשבועה עכ"ל הב"ח ואין דבריו נכונים דכיון שזה כתב ידו מה ה"ל ללוה או לנפקד לעשות ואם המלוה לא שלחו איהו דאפסיד אנפשיה דה"ל ליזהר שלא יקחו אחרים עכ"ל הש"כ הרי להדיא כמ"ש ואפשר דגם הב"ח מודה בנדון כזה דדוקא התם כיון שהלוה ידע בעצמו שחייב חוב ברור להמלוה לא ה"ל ליתן לשליחו בלתי כתב הרשאה וכמבואר בסימן קכ"ב בטור ר"ס קכ"ב שכן הוא העצה טובה שלא ליתן לשלוחו בלתי הרשאה יע"ש משא"כ כאן שהיו אנשים אלו בחזקת בטוחים ונאמנים ולוי לא היה חייב כלום לראובן ועכשיו כתב והודה בכ"י ליתן לשמעון סך אלף ר"ט עבור שקיבל התמורה משמעון מהיכי תיתי יעלה על דעתו שישקר בעצמו ושלא קבל ממנו כלום ובודאי אף אם אמת הוא אפסיד נפשו דצריך לשלם לראובן כל מה שהתחייב נגדו ובר מן דין דלא יהא אלא כמזיק ע"פ כתבו שהוא חייב מדיני דגרמי כיון שע"פ כתבו מסור זה לשמעון התמורה בעד סך ההוא פשיטא שראובן חייב לשלם דלא יהא אלא כאומר לאומן עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך דחייב לשלם לאומן ההפסד כיון שע"פ דבורו הפסיד כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ק"ד הובא בטח"מ ובש"ע ס"ס של"ג לפסק הלכה וכן הדין במראה הדינר לשולחני ונמצא רע כדאיתא בש"ס דב"ק כל היכא דהפסיד ע"י דיבורו של חבירו מכ"ש ע"פ כתבו דעדיף לכן נ"ל דבכל ענין מחויב לשלם לוי לראובן כל מה שהתחייב עצמו נגד ראובן וכל הדיין דלא דאין כהאי דינא לאו דיינא הוא נ"ל:

שאלה קנד

ראובן השכין משכון אצל שמעון ואמר לו אם לא אפדנו עד זמן פלוני יהיה שלך מעכשיו בענין שאין בו אסמכתא וכמבואר בח"מ סימן ע"ג סעיף י"ז וכשהגיע זמן אין המלוה כאן וראובן כשראה שאין שמעון פה ונסע למרחוק נסע הוא ג"כ למרחק ועתה כבא ראובן ושמעון לביתם בקש ראובן לפדות המשכון משמעון ושמעון טוען שכבר עבר הזמן וקנה המשכון אף שלא היה בעיר היה לו להשליש מעותיו בב"ד:

תשובה. גרסינן בעירובין דף ל"א לענין בתי ערי חומה בראשונה היה נטמן כל שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס ומסיק שם בש"ס ובגיטין דף ע"ד וע"ה דדוקא שם הוי נתינה בעל כרחיך שלא בפניו נתינה כיון דתקון הלל משא"כ כאן בנדון שלפנינו אף אם הניח המעות ליד ב"ד אפ"ה נחלט המשכון כי נתינה בעל כרחיך שלא בפניו לא הוי נתינה ולא קיים תנאו אכן לפי מה שמסיק הרא"ש בפ' מי שאחזו דלענין פרעון חוב כ"ע מודו דהוי פרעון א"כ גם בנדון שלפנינו אלו הניח מעות ביד ב"ד אזי לא היה נחלט לו משכונו אך כיון שגם זה לא עשה א"כ היה נראה פשוט דהמשכון נחלט לשמעון לחלוטין לעולם איברא כד מעיינין שפיר יראה דהדין להיפך מכמה טעמים חדא דדוקא לענין בתי ערי חומה דגזירות הכתוב הוא לגאול באותו יום דוקא וכל שאי אפשר לגאול אפילו באונס מ"מ היה חלוט אי לאו תקנתא דהלל משא"כ בזה דיהא חלוט המשכון מפני התנאי שהתנה ליום המוגבול וכל שלא היה כאן לא חל הזמן וגדולה מזו פסק שם בש"ע סימ' ע"ג סעיף ח' הנשבע לחבירו לפרוע ביום פלוני והגיע הזמן והמלוה אינו בעיר הוא פטור עד שיבא המלוה או שלוחו וא"כ ה"ה בנדון דידן אין המשכון חלוט כיון שלא חל הזמן לפי שהמלוה אינו בעיר ואין מקום לבעל דין לומר דמ"מ ה"ל להשליש מעותיו בב"ד גם זה אינו דהא מקור דין זה הוא בב"י שם בשם תשובת הרשב"א שם כתב וז"ל ולעשות ב"ד ולמסור ליד ב"ד ג"כ אין צריך לצאת ידי שבועתו ואם עשה לא עשה ולא כלום וכו' ותנן בערכין התקין הלל אלמא חולש מעותיו לאו דינא הוא אלא תקנתא התם דוקא תקון אבל בעלמא לא עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבנו דלא חל כלל החויב של הזמן לפרוע בשום ענין כל שאין המלוה או ב"כ כאן עם משכנו זאת ועוד אחרת דאפילו נימא דהלל תקון כן בכל מקום להיות מוסר מעותיו לב"ד היינו דוקא כמו דתקון התם להיות שובר את הדלת ונכנס משא"כ שיהא מניח מעותיו ביד ב"ד ולהניח המשכון אצל המלוה עד שיבא לעירו כי הא ודאי לא תקון כי אדעתא דהכי לא התנה מתחלה ליתן מעותיו ולהניח את משכנו אכן אם הניח המלוה משכונו בביתו אצל אשתו ובניו שיוכל הלוה לפדות משכונו אם הודיע לו אזי החיוב מוטל עליו לפדותו בזמנו ואם לאו נחלט לו משכונו והוא פשוט כי כל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד וה"ה במשכון נ"ל הקטן יעקב:

שאלה קנה

מהרב ה"ה מהור"ר אברהם מגידונ"ג וז"ל פה השררה העבירה דרך לעקל חביו' יין משררה אחרת מאיזה סכסוך וקטטה שנפלו ביניהם ומתוך כך סגר עליהם הדרך לרובם ככולם בני העיר שהיו מחייתם דרך שם לא יוכלו עוד לצאת ולבא בשביל זה מפני חשש שיעכבו אותם לתפשם בדרך זה לעמת זה גם יש להם שמה חובות שלא יוכל לבא לידי גביה עי"כ גם יש חשש שאם יתוודע אצל השררא שיתעקלו חובתיהם לגמרי והנה איזה בעלי הבתים שלא ידעו והלכו ונסעו דרך שם נתפשו וע"י הוצאות ממון הרבה השתדלו אצל השררה יר"ה שהחזירו החביות ונפטרו ונתבטל הדבר לגמרי ועכשיו הלכו אלו היהודים שנתפסו אצל השררה שלהם לתבוע הוצאתם מכלל הציבור וצוה השררה יר"ה לידון דין ישראל בכן שאל השואל לחוות דעתי והשואל האריך למעניתו והשבתי לו בקצרה וז"ל:

תשובה. שאלתו שאלת חכם עם תשובתו קבלתי ומחמת טרדת הזמן לא אוכל להשיב למעשה רק להלכה אני אומר מה שמכ"ת דן את הקהל לכף זכות ולפטור אותם לגמרי מליתן לסיועת השתדלו' הנה בודאי זו שקש' בדיני ממונות להוצי' ממון מיד מוחז' מכ"ש להוצי' מיד הקהל והציבו' נגד היחיד דנקראים לעולם מוחזקים וידם על העליונה בכל מקום וכמבואר בח"מ סימן ד' מ"מ לבבי לא כן ידמה בכח המדמה וכבר נתבאר תוכן תשובה זו בספרי שבות יעקב ח"ר סי' קנ"ח יע"ש שהעלתי דבעסקי הציבור דכל שניצולו מפחד צריכין ליתן לסיועת וצורך השתדלותם ומ"ש מכ"ת וז"ל אך לא דמיא כעוכלא לדנ' וכו' דלא היו צריכין להוציא בעבור זה כלום לא ידעתי אף שהיו יוכלו להמלט נפשם מ"מ כל זמן ועידן שהיה ההפרשו' בין השררות יר"ה סגר עליהם הדרך וכיון שמכ"ת כתב שעיקר מחייתם דרך שם ודאי מניעות ריווח של ציבור להיזק גדול יחשב זאת ועוד אחרת כיון שנתעקל חובויתהם שלא יוכלו לגבות וסתמא אנס הוא ודאי כל מה דאפשר לאקדומי לפרוע מהן מקדימין שהוא כמציל מידם ומה"ט אמרינן פ"ק כותבין ומעלין בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל והכי קי"ל כמבואר בא"ח סימן ש"ו יע"ש ובר מן דין איך אין זה הצלה מצויה שיוכלו לגבות חובותיהן מהר יותר הלא מצינו בש"ס דמכות פ"ק אומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן בין ליתן מכאן ועד למ"ד יום בין ליתן מכאן ועד עשר שנים וכו' ואם במי שיש איסור בו ריבית אמרו כן אף דלא נעלם מאתי מ"ש הב"י סימן ק"ס ד"ה המעכב דמי שכירות וכו' בשם הר"א מטו"ך דהאי מתני' דמכות בשכירות מיירי דאי בהלוואה לא היה נותן כלום משום ריבית יע"ש אי משום הא לא ארי' דדברי מהר"א בזה הם דברי' דחוים להלכה וכמ"ש הב"י שם והוא נגד דעת כל הפוסקים יע"ש אבל אין לדחות דבריו ולומר דאיך אפשר לומר דמיירי בשכירות א"כ איך בעי הש"ס שם להוכיח מהאי מתני' בענין שמיטה למלוה לחבירו לעשר שנים אי שביעית משמטת או לא הא קי"ל שכירות אינו משמטת אך אי משום הא לא תברא דעיין בסמ"ע סימן ס"ז ס"ק כ"ו הטעם דאינו משמט משום שאינו נוגשו וכאן הרי נוגשו לפנינו ותובעו אותו בב"ד לפרוע לזמן שקבע):

כ"ש במקום שאין כאן איסור ריבי' וכל זמן שנתעקל המעות ע"י השררה יוכל להשתמט הלוה שלא יתן שום ריבית ודאי הדעת נותן שהוא יודע שמחויבים ליתן לסיועת צורך השתדלות ומכ"ת שהוא יודע תוכן השתדלות ועסקיה' ואחר החקיר' אם לא הוציאו יותר מן הראוי ישומו שיתן להם הקהל לסיוע כפי מה שנהגו ומכ"ת בתווני דלב' יתיב אם כוונתם היו לש"ש יוכל לדון כל כיוצא בזה לפי ראות עיניו ומי כחכם יודע לעשות פשר דבר שיש בו משום ועשית הישר והטוב כי משא שקשה לאחד נוח לשנים וכל כה"ג פשרה עדיף ויעיין מכ"ת בתשובת בית יעקב סי' קמ"ח ואמונת שמואל סי' כ"ה ול"ו יע"ש הנלע"ד כתבתי הקטן יעקב:

שאלה קנו

בשנת תע"ג בחודש אדר שהיה בפראג שריפ' גדולה שנשרפו איזה בתים וברוב רחמיו באו השררה בעצמם לרחוב היהודים וגמלו חסד אתנו להציל פליטת בית ישראל ושברו איזה גגות מעל הבתים הסמוכים כדי להצילם ונתכבה השריפה ובאו התחתונים עם העליונים למשפט אם מחוייבים ליתן להוצאות סיועת הגג:

תשובה. הנה באמת כבר מילתי אמורה בשאלה כזו בתשובתי ש"י חלק ראשון סי' קנ"ח ושם נאמר דהתחתונים פטורי' מ"מ בנדון שלפנינו פסקתי דגם על התחתונים מוטל ליתן לסיועת תיקון הגג כיון שנשבר ע' ציוי השררה והם ירדו על דעת שניהם להצילם מהשריפ' משא"כ התם העליון עשה להצלת עצמו והתחתון ניצל ממילא יע"ש ומ"מ כיון שלעולם על העליון מוטל לתקן הגג וא"כ ע"י שעושין עכשיו גג חדש משתכר העליון שא"צ לתקן גגו כמו כשהיה הגג ישן נושן וזה יכול לנכות לו לפי ערך לפי מה שנהנה העליון בעשייתם גג חדש שא"צ לתקן מהר' כל כך והמותר' יתנו שניהם בשוה נ"ל הקטן יעקב:

שאלה קנז

ראובן שבקש משמעון להשתדל לו חזקת ישוב באיז' מקומן של שבחים וקצב עמו שמעון הגרים ואח"כ כשהשתדל לו החזקת ישוב אינו רוצה ראובן ליתן לו מה שקצב רק רוצ' ליתן ע"פ שומת ב"ד מה שיהיה שכרו כמו דאמרינן בשדכן בסי' רס"ד דאין לו אלא שכרו הדין עם מי:

תשובה. עיקר מטרין דין זה הוא מפ' הגוזל דף קי"ו הרי מי שהיה בורח מבית אסורין והיה מעבורת לפניו א"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו דמצי א"ל משטה אני בך וכתב המרדכי שם פ' הגוזל וז"ל ואומר הר"ם דה"ה לשכר שדכנים שאינו מחויב לתת לו כי אם שכר טרחא אמנם ראיתי בספר א"ז שפסק בשם רבינו שמחה שחייב לתת לשדכן כל מה שהתנה עמו שבשכר שדכנים רגילין לתת הרב' יותר מכדי טרחו והביא ראיה ממעשה שבא לפני ר"י בהשבעת שדים להחזיר הגניבה דפסק ר"י לתת לו כל מה שהתנה עמו וכן מצא בספר המצות ולא השגיח מהר"מ בזה עכ"ל גם הרא"ש בתשובה כלל ק"ה סי' א' כתב וז"ל ויש מרבותי שמדמין שכר שדכנים להיה מעבורת לפניו עכ"ל ובתשוב' מיימון השייכים לספר נזיקין סי' כ"ב כתב וז"ל בפ' הגוזל בתרא ובפר' מצות חליצה תניא הרי שהיה מעבורת לפניו מכאן נ"ל דהאומר לאותם שדכנים אני אתן לך כך וכך שפלוני יזווג בתו לבני דאין לו אלא שכר טרחו ותו לא אבל אם השדכן אומנתו בכך שהולך במלכות תדיר ומזווג זיווגים שמא זה ראוי לדמותו לסיפא וכו' והבא להוציא צריך ראיה ברורה לכן טוב שיעשה קנין בסודר מה שנודרי' להם עכ"ל ר"מ בחידושיו והעתיק שם עוד דעת החולקים בזה והנה רמ"א הכריע בח"מ סי' רס"ד כמהר"ם דאין להוציא מיד מוחזק וא"צ ליתן לו רק שכרו בשדכנות אבל אם כבר נתן לו אין מוציאין מידו וכן אפי' לא נתן לו מעות רק משכון יכול לעכבו בידו עד שיתן לו כיון שהו' ספיקא דדינא אין מוציאין מידו המשכון וכ"פ בפשיטות בתשובת רמ"א סי' פ"ו דפוס קראקא דף קע"ו אבל כתיבת יד לא מהני עד שיקנה לו בקנין גמור כמ"ש מהר"מ בחידושיו אכן ראיתי בתשובת הב"ח סימן כ"ח שדעתו להכריע דלא כמהר"מ וסמיכתו בכל כחו מהא דאיתא בב"מ דף קי"ב ופסקו הפוסקים והובאו בטח"מ סי' של"ב בהא דשלח שלוחו לשכור לו פועלים ואמר שכרכם עלי נותן לו ארבע משלו אף שנשכרים בב' או בג' וק"ו בשדכנות שדרך לתת להם הרבה ע"כ תוכן דבריו שם הנה מה שמביא ראיה משוכר את הפועל בזה שפתיו ברר מללו דבפועל צריך ליתן לו כל מה שפסק עמו אפילו יותר משכרו וכדמוכח ג"כ ממה שאיתא בש"ס ופוסקים בח"מ וסי' של"ג גבי שוכר עליהן או מטען דאם אפש' לו לשכור פועלים אחרים והוא מטען צריך ליתן להם כל מה שפסק עמהן אפי' כפל משכרן כדאיתא בהרא"ש שם אך שאין צריך לכל זה דבפועל הדין מפורש ברמב"ם פי"ג מה' מכירה ובטח"מ סי' רכ"ז והובא בש"ע סעיף ל"ג השוכר את חבירו לעשות עמו בין מקרקע בין מטלטלין אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה וא"כ מאי ראיה מייתי מזה לשכר שדכנות דהוי דין קבלן שקבל עליו לגמו' עסק זה ובקבלן יש דין אונאה לדעת הרמב"ם שם אף שהרמב"ן והרשב"א הובא במגיד משנה דחולקים שם דאין בהם דין אונאה מ"מ הפוסקים אחרונים ובש"ע סעי' ל"ו פסק כהרמב"ם דיש בו דין אונאה ואף למאן דס"ל דיש דין אונאה בקבלן אפ"ה דעת קצת פוסקים בשדכן אין דין אונאה לדעתייהו לפי שרגילין ליתן להם יותר שכרן ואף גם לדעת הר"מ שפסק דבשדכן יכול לומר משטה ואין לו אלא שכרו שמדמה למעבור' י"ל דאף אי סבר כהרמב"ן דאין דין אונאה בקבלן אפ"ה פסק כן בשדכן מדמי למעבורת דמצד אונס א"ל כך כדי לשדך שידוך זה לקיים פ"ו ושלא לעגן משא"כ בסרסור שאפשר שצריך לתת לו כל שכרו שפסק עמו אך שרמ"א הכריע כדעת הר"מ שאין להוציא מיד מוחזק וכן הדין בסרסור כמ"ש שם הש"כ דהוי ספיק' דדינא ואין להוציא מיד מוחזק דלא כתשוב' דברי ריבות סי' שצ"ו שדעתו להכריע כא"ז ור' שמחה ע"ש אבל מ"מ בנדון שלפנינו פסק כתשובת רמ"א עצמו סי' פ"ו דף קע"ו דבשתדלנות שהוא חמור יותר צריך ליתן לו כל מה שפסק עמו וכן מבואר בהגהות מרדכי דקידושין וכ"ש בחזקת ישוב שבמדינה זו מדינת אשכנז רגילין להוציא ממון הרבה בשביל חזקת ישוב טוב פשיטא דאין דין אונאה וצריך ליתן לו מה שפסק עמו ואם יש הכחשה ביניהם צריך לישבע ובפראג ראיתי תקון ישן והוא מהגאון מהר"ל דסרסור אין יכול לטעון שקצב לו יותר משכרו ע"פ תיקון והמנהג אם לא שהתנה כן בפני עדים או עכ"פ בפני עד אחד להשבי' על פיו ע"כ והנה מהר"ל מפראג אזיל לשטתו כמ"ש הב"ח בתשובתו בשמו דפסק שבשדכן צריך לתת לו כל שכרו שקצב עמו וא"כ ה"ה בסרסור לכן הוצרך לתקן זה אבל לפי דעת רמ"א אין צורך לכל זה מ"מ בדין שלפנינו נ"ל כמ"ש הקטן יעקב:

שאלה קנח

ראובן היה לו חוב ישן אצל שמעון חמשים והו' ויהי כי ארכו הימים ולא שלם לו והיה לשמעון תבואה למכור והשער שבשוק היה כל מדה בעד שני זהו' ובא ראובן ועשה המקח עם שמעון על התבואה ולקח ממנו חמשים מדות והוליכו לתוך ביתו וכאשר בא שמעון בשביל מעותיו דמי המכירה אמר ראובן שלא היה מעולם בדעתו ליקח התבואה רק שלקחו אותה לתפוס בשביל חוב ישן שיש לו עליו ושמעון משיב נכי חובך שהוא חמשים זהו' והמותרות תן לי וקודם שבאו לדין זל התבואה מאוד הדין עם מי:

תשובה. נ"ל הדין פשוט וערוך לפנינו דגרסי' בש"ס דכתובות דף ק"י ע"א המוציא שט"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו שדה דחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את הקרקע מפני שיכול למשכנו ומוקי הש"ס דמיירי באתרי שכתבי שטרי והדר יהיב דמי דאדמון סבר אבעי לממסר מודעא ורבנן סברי חברא חבר' אית ליה וקי"ל הלכה כרבנן כמבואר בח"מ סי' פ"ה וקשה לדעת חכמים אף המקח יבטל שהוא לא עשה כן רק להוציא ממנו והקרקע יהיה שלו כי השטר חספא בעלמא הוא אלא ודאי כיון דקנה הקרקע בקנין המקח קיים וא"כ ה"ה בנדון שלפנינו במטלטלין ואין סברא לחלק ולומר דאלימי מלתא דשטרא דוקא וכן מצאתי ראיתי להדיא במרדכי סוף כתובת סי' רע"ח וז"ל ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואחר שהגיע זמן פרעון אמר שמעון לראובן חפץ פלוני אמכור לך במנה ונתרצה ראובן לקנות ונתן לו מנה יכול שמעון לומר אני גובה אותו מנה בחובי והחפץ לא אתן לך ואינו במי שפרע אבל אם אמר לו ראובן הא לך עוד מנה ותן לי החפץ צריך ליתן לו או מקבל מי שפרע אבל אם אמר לו שמעון לראובן קרקע פלוני אני אמכור לך במנה ונתרצה ראובן ונתן לו המנה והוא אתרי דקנה בכספא לא מצי שמעון למימר אותו מנה אני גובה בחובי אלא אותו קרקע קנוי ויחזור ויגבה את חובו וראיה מדברי חכמים שאמרו זה היה פקח שמכר לו את השדה שיכול למשכונו מדברי רב האי גאון פכ"ג מה' מקח וממכר עכ"ל המרדכי (וכן מצאתי ראיתי בס' מקח וממכר עצמו שער נ"ג הדין הזה במטלטלין אפי' ע"ש) שני דינים אלו הובאו ג"כ בח"מ בש"ע סי' ק"ג סעוף ו' בהג"ה ובסי' ס"ד סעיף י"א ע"ש ולית מאן דחולק בזה והוא מוסכם מכל האחרוני' דהמוכר אין יכול לחזור וא"כ פשוט הוא שגם הלוקח כמו בנדון שלפנינו אין יכול לחזור בו וקנה המטלטלין במשיכה וברשותו זל ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דהכא ניכר האונס שנתיישן החוב ולא רצה לפרוע לו זה אינו דהא עיקר הדין נלמד מש"ס דכתוב' ושם פרש"י להדיא שזה היה מבריח מטלטלין ואפ"ה לא הוי אונס לבטל המקח דאמרינן אגב אונסו גמר ומקנה קונה ואף שדין זה פשוט הוא וערוך לפנינו הארכתי בו לפי שראיתי בתשובת פנים מאירות סי' פ"ב שפסק שם במעשה בנדון זה לשלם מדין מזיק ומשמע שם פשוט בעיניו דהמכירה בטלה ולא דק ובודאי נתעלם ממנו סוגיא דש"ס והפוסקים שהבאתי ואפשר דלא ה"ל דין מזיק כלל כיון שלא נתכווין להזיק רק להנאת עצמו ולהוציא ממון ועיין בש"כ בח"מ סי' שפ"ה וצ"ע נ"ל:

הקטן יעקב:

שאלה קנט

ראובן שאמר לשלוחו הולך מנה לשמעון ותן לו ושמעון הוא תלמוד חכם ועשיר והמשלח רוצה לחזור אי יש יכולת בידו לחזור או לא:

תשובה. באשר מוטל עלינו להפך בזכות דהאי צורבא מרבנן בכל צד היה נ"ל לפום ריהטא דאפי' לאותן הפוסקים דהולך לאו כזכי ויכול לחזור בו מ"מ כיון שאמר הולך ותן לו הוי כזכי לדעת הרמב"ם והרמ"ה ואף דכמה גדולי' חלקו בזה ובש"ע סי' קכ"ה הובא שני הדעות בלי שום הכרעה להלכה וא"כ איכא למימר דהוי כספיקא דדינא ואוקי ממונא בחזקת מריה קמא וכ"כ בכ"ג שם בשם תשובת האחרוני' מ"מ איכא למימר דאף החולקים ס"ל דתן לא הוי כזכי וכן באומר הולך לבד מ"מ בנדון שלפנינו שאמר תרוייהו הולך ותן לו וכל לישנא יתירא לטפויי קאתי וכה"ג מצינו טובא בש"ס ופוסקים לענין מכר ומתנה א"כ כ"ע מודו דהוי כזכי ששוב אין יכול לחזור בו ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר להיפך דאפי' למאן דס"ל תן הוי כזכי מ"מ כיון דהולך לאו כזכי א"כ הוי כאומר שני לשונות דסתרו אהדדי והולכין אחר פחות שבלשונות כמבואר בח"מ סי' רי"ח אי משום הא לא תברא דשאני התם שהלשונות ודאי סתרי אהדדו אבל כאן אין שום סתירה כלל בדבריו די"ל פירוש' קמפרש דבריו היטב וכל מקום שיש ליישב דבריו שלא יהיו כמכחישין ודאי עבדינן וכה"ג מבואר בח"מ סי' כ"ט סעיף א' יע"ש אכן כד מעיינן שפיר יראה להדיא דאף הרמב"ם דפסק לענין מתנה דתן הוי כזכי מ"מ היכי דאמר הולך ותן מודה דלא הוי כזכי עד שיתן וראיה ברורה לזה מסוגיא דש"ס דגיטין ריש פ' התקבל דף ס"ב ע"ב דמקשה הש"ס ת"ש לפיכך אם אמ' לו הבעל אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור טעמא דאמר אי אפשי הא לא אמר אי איפשי אם רצה לחזור לא יחזור ש"מ הולך כזכי דמי ומדחיק הש"ס שם דלמא בהילך ע"ש בפרש"י ותוס' ואמאי לא משני כפשוטו שאני התם שאמר תרי לשונות הולך ותן ובאמת ראיתי בלח' משנה פ"ו מה' גירושין שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע בשביל קושיא זו ע"ש ולעד"נ דלק"מ דדעת הרמב"ם אע"ג דתן לבד הוי כזכי מ"מ כל שאמר הולך משמע דוקא שהולך ליתן לה בידה ולא לזכות דאל"כ למה אמר הלשון הולך דמשמע שיהיה להלכה ולא לזכות לה מיד וה"ה במתנה וא"כ דברי הרמב"ם מיושבים גם אין לדחוק ולתרץ דברי הרמב"ם בדרך אחר דהוא פירש המתני' דהאי ותן לה הוא וי"ו המחלקת או תן לה וא"כ שפיר הוי תן כזכי אל תתמה על דבר זה שהרי כה"ג פי' הר"נ שם בברייתא התקבל לי גיטי ואשתך אמר התקבלי לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה כתב הר"ן וז"ל הולך או תן לה והכי איתא בירושלמי בין הולך ובין תן לר' הוי כזכי עכ"ל וא"כ גם המתני' יש לפרש כן אבל כד נירד לעומקא של הלכה תראה שא"א לומר כן חדא דה"ל למיתני במתני' או כמו דתני התם ברישא דמתני' שם או הולך גט זה לאשתי זאת ועוד אחרת שהרי הרמב"ם כתב בפי' וז"ל אבל אם אמר הולך לה עקר שליחות לקבלה ונעשה שליח הבעל וכן אם אמר הולך ותן לה עקר שליחו' לקבלה הרי להדיא מבואר מדבריו דאפי' תרווייהו ביח' דעקר לקבלה ולא הוי כזכי וא"כ ה"ה במתנה דאל"כ עכ"פ בגט לא יצא מידי ספיקא דא"א וחולצת ולא מתיבמת (אם) וכבר מסיק הש"ס פ' השולח אמר אביי נקטינן שליח מתנה כשליח הגט דהולך לאו כזכי וכן דעת הרמב"ם כמ"ש המ"מ שם לכן נראה פשוט דכל שאמ' הולך ותן דלא הוי כזכי וכן אין לזכות לו מצד שהוא ת"ח להחזיק בעץ החיים דהוי כמו שצוה ליתן לעני והוי כנדר שאין יכול לחזור וכדאי' בסי' קכ"ה ובי"ד סי' רנ"ח וא"כ ה"ה בת"ח אפילו הוא עשיר וכן ראיתי בכ"ג בהגהותיו לטח"מ שם סעיף כ"ג כתב כן להדי' וז"ל אפי' לדברי ר"ת אם המקבל בעל תורה ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקי' בה שלחו אין יכול לחזור בו מהר"מ מטראני סי' קצ"ה עכ"ל אכן המעיין שם בגוף התשובה יראה דלא פסק כן אלא דוקא בת"ח עני ולרווחא דמלתא כתב שהוא מחזיק בעץ חיים אבל באמת אם הוא עשיר בעניין שאסור הוא ליטול מן הצדקה שיש לו כדי פרנסתו ברווח בביתו אין מחויב ליתן לו מתורת נדר וכן מבואר שם בתשובתו להדיא וכן משמע במקור הדין דהאי דעני שהוא מירושלמי הובא בב"י ס"ס ר"ד וז"ל וכתב הרי"ף ירושלמי רב מפקד לשמשיה אימת אימר לך תתן מתנה לבר נשאי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימלך ביה תניינא עכ"ל ומדלא מפקיד אם הוא ת"ח הב לו מיד אפי' הוא עשיר ש"מ דבעשיר אפי' ת"ח לא זכה עד שהגיע לידו אם אמר הולך ותן לו וכן מוכח בש"ס דידן בפ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א דמחלק ג"כ סתמא בין עני לעשיר כה"ג ולא מחלק בין ע"ה ות"ח כלל אלא ודאי כמ"ש וכן משמעות הפוסקים ראשונים וכנ"ל הקטן יעקב:

שאלה קס

מעשה שבא לפני שחד עמא דארעא שהיו לו בנים הרבה ובן זקוניו שאהב אותו מכל בניו היה רוצה ליתן לו ביתו במתנת ברי יתר על חלק ירושתו והיה לו בית אחר לדור בו אך שאותו בית אחר היה מקולקל עדיין וצריך תקון זמן מה לערך שנה בכן נתן לבנו שטר מתנה בכתיבת ידו וז"ל בית זה נתונה לך לאחר כלות שנה ומת אביו הנותן תוך שנה זו אף שהדין פשוט וערוך לפנינו בש"ע מ"מ כיון שהאחרונים פלפלו מאוד בדין זה היה הדבר קשה בעיני ובפרטות להוציא מיד שאר יורשים שהנכסים בחזקתן על כן יורינו רבינו הדין ברור הלכה למעשה:

תשובה. הנה סתמת דבריך מאוד ופשוט שכוונתך אל מה שכתב הטור בסי' בשם הרמ"ה וז"ל כ' עוד הרמ"ה הא דאמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו היינו דוק' בכותב נכסיו לאח' מותו אבל הכותב נכסיו לאחר או לבנו לאחר ל' יום כיון דצריך לברר הזמן מהיכן מתחילין הל' יום אין לומר זמנו של שטר מוכיח ואם מת הנותן תוך זמן המתנה בטלה והנה הב"י כתב על דברי הרמ"ה הנה נ"ל שאין זה טענה דה"מ למכתב נכסי נתונים לך ליום פלוני ע"ש ובאמת אי משום הא אין סתירה לדברי הרמ"ה וכמ"ש הסמ"ע שם ובלא"ה אין זו סתירה דעכ"פ אין לומר זמנו מוכיח עליו די"ל דכת' הזמן מה"ט ואע"ג דהיה יכול לכתוב ג"כ בעניין אחר מ"מ מה בכך כיון שגם באופן זה הוא נכון ומה לו אם כתב כך או כך מצד אחר צריכין דברי הרמ"ה עיון דהוא לכאורה נגד משמעות הש"ס ס"פ מי שאחזו דמשמע שם אפילו בכה"ג אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו גבי הרי זה גיטך לאחר י"ב חדש יע"ש וכבר הרגיש הב"ח עליו והאריך בישובו אלא שגם דבריו אינם מוכרחים כלל ודחוקים דהא דאמרינן בגיטין דף פ"ה דהתקין רב בגיטין מיומ' דנן ולעלם משמע דלא קאי אמתני' זאת דהרי זה גיטך לאחר י"ב חדש גם הש"כ שם בס"ק ב' כתב וז"ל אכן בדברי המ"מ לא נוכל לומר תירוצו של הב"ח וצ"ע ועיין בא"ה סימן קמ"ד סעיף ב' מוכח להדיא דלא כהרמ"ה פג"ה ועיין בספרי בא"ה סימן קמ"ד בישוב דברי הרמ"ה עכ"ל הש"כ שם וקיצר במקום שהיה לו להאריך וספרו עדיין לא זכינו וא"כ כיון ששאר פוסקים ראשונים לא הוזכרו חילוק זה של הרמ"ה וגם משמעו' הסוגיא שלא כדבריו על כן עלה ברעיוני לומר דדבריו יחידאה ולית הלכתא כוותייהו והמתנה קיימת אפילו להוציא מיד יורשים ואף שראיתי בספר בית שמואל בא"ה סימן קמ"ד דרבותינו ס"ל כר' יוסי ועדיפא מיניה דאפילו בקוצב זמן ג"כ זמן של שטר מוכיח אך מ"מ קשה מנין יצא לו כל זה להרמ"ה לחלק בהכי אכן כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שדברי הרמ"ה כנים ואמת' ע"פ הסוגיא ונציע' תחלת סוגיא דש"ס סוף פ' מי שאחזו דף ע"ו ע"ב דגרסינן שם הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט וקאמר שם בש"ס תנא רבותינו התירהו לינשא מאן רבותינו אר"י אמר שמואל בי דינא דשרי משחא ס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וקשה לכאורה חדא דכולה מתני' זו מיותר דהא תנא לה להאי מתני' שם דף ע"ב זה גיטך אם מתי לא אמר כלום לפי שאין גט לאחר מיתה מעכשיו אם מתי הרי זה גט והנה ראיתי להר"ן שם שהרגיש בקושיא זו אלא שמדחיק בישוב וגם נראה שנעלם ממנו הסוגיא דריש כתובות דף ב' שאעתיק בסמוך ותו קשיא על הש"ס דלא סידר האי תנא רבותינו התירו וכו' על מתני' זו דאם מתי גרידא שוב ראיתי דבר תמוה יותר בסוגיא דריש כתובות שם דף ב' ע"ב דגרסינן אלמא קסבר רבא אין אונס בגיטין מנא ליה לרבא הא אלימא מהא דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט ודלמא לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט והוא גופ' קמ"ל דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום דלמא לאפוקי מדרבותינו דתניא ורבותינו התירו לינשא ע"כ וקשה לכאורה דהא נמי שמעינן מרישא כמו מסיפא מדקתני הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום אמאי לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דהוי כאלו כתב בו מהיום או מעכשיו אלא ודאי דאתי לאפוקי מדרבותינו ובאמת ראיתי שבעיקר קושיא זו הרגישו התוספות שם בכתובת ד"ה דלמא לאפוקי מדרבותינו ודוחקי' לתירץ וכתבו וז"ל דאיכא לאוקמי שאין כתב בו זמן א"נ שכתב בו שבוע או חדש או שנה א"נ במאוחר ודבריהם תמוהי' קצת חדא דמאי אולמא הא מתני' מהאי מתני' ואי משום יתור' בעלמ' קש' ה"ל למיתני בחדא לישנא כפל או ה"ל למתני בהדיא שיש בה זמן ולא איצטרך למיתני כפל ותו דא"כ איך יתפרש לפי דבריהם סוגיא דש"ס בגיטין שם דף ע"ב דאמר רב הונא עלה דהאי מתני' וחולצת ומסיק הש"ס דסבר רב הונא כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו יע"ש בש"ס באריכות ולפי דברי התוספות לכל התירוצים מיירו מתני' דלא כתב בהוא זמן שיהא מוכיח עליו אך מסיפא מיתורא דמתני' הרי זה גיטך לאחר י"ב חדש דשם מוכח דלא כרבותינו שם ה"ל למיתני סוגיא זו לפי דעת התוס' ותו יש לדקדק דל"ל כלל למימר בש"ס לאפוקי מדרבותינו דס"ל כר' יוסי הל"ל בקיצור לאפוקי מדר' יוסי דהוא מרא דהאי שמעתת' גופא וכדקאמר הש"ס שם דף ע"ב רב הונא ס"ל כר' יוסי ולא קאמר כרבותינו וכאן תלה הדבר ברבותינו אלא ודאי משום קושית אלו ס"ל להרמ"ה דרבותינו ורבי יוסי תרתי מילי נינהו ורבותינו ס"ל כר' יוסי אבל ר' יוסי לא ס"ל כרבותינו כי יש חילוק בין כותב נכסיו לאחר מיתה בין הכותב נכסיו לאחר זמן מה דרבותינו ס"ל דאין חילוק אפילו בכה"ג דזמנו של שטר מוכיח עליו ור' יוסי פליג עלייהו בהא והא מלתא נמי שמעינן ממתני' זו דהרי זה גיטך לאחר י"ב חדש לאפוקי מדרבותינו דאמרי אפילו בה"ג דזמנו של שטר מוכיח עליו קמ"ל במתני' זו דאפילו לר' יוסי דס"ל באם מתי גריד' דזמנו של שטר מוכיח עליו מ"מ בכה"ג לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו כיון דצריך לברר הזמן מהיכן מתחילין הי"ב חדש וכדע' הרמ"ה. ובזה יתיישבו כל השיטו' כפשוטו בלי פקפוק קושיא כלל ואם יאמר האומר דאכתי קשה מ"מ סיפא דהאי מתני' מיותר הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש דהרי זה גט דזה נשמע ג"כ ממתני' מעכשיו אם מתי גרידא אי משום הא מעיקרא לק"מ דאיצטרך לאשמעינן במתני' זו דיהא מגורשת מיד שמת תוך י"בח או שאינה מגורשת עד כלות י"ב חדש וכאשר קמבעי' שם בש"ס דף ע"ו ע"ב כי שריתה לאלתר שריתהו יע"ש ולכך פסק הרמ"ה כר' יוסי דנימוקי עמו וכאשר פסקו כל הפוסקים ודלא כרבותינו ומ"מ לענין גט חושש הרמ"ה לדעת רבותינו דהוי ספק מגורשת וכמבואר בטא"ה סימן קמ"ד וכה"ג מחלק הרי"ף פ' יש נוחלין וכן מבואר מדברי כל הפוסקים וכל זה נעלם מהדרישה בא"ה סימן קמ"ד שהניח בצ"ע על הטור ע"ש וכיון שדעת הרמ"ה הובא בח"מ סימן רכ"ח וגם הרמ"א הביאו שם לפסק הלכה נ"ל דאין לזוז מדבריו ואין כח בשטר מתנה זו להוציא מיד היורשין כיון שבררנו שדברי הרמ"ה מתיישבין היטב ע"פ משמעות כל הסוגית שבש"ס והוא דרך המסתבר שוב הגיע לידי חידושי הרשב"א בכתב על מסכתת כתובת וראיתי ג"כ מיישב קושית התוספות שם בדרך אחר אכן לדברי הרמ"ה כפי הישוב שכתבתי הוא נכון בלי פקפוק וכנ"ל הלכה למעשה הקטן יעקב:

תוכן העניינים

שות שבות יעקב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה