שות שבות יעקב חלק ב· רבי יעקב ריישר
חלק אבן העזר
שאלה קיב
בבן עשיר שקדש בתולה אחת שפחה עברית שבבית לפני עדים ואח"כ נתחרט וגם אביו ובני משפחתו מוחין בדבר שלא להכניס' לנישואין והבתולה אינה מרוצה לקבל גיטה והוא רוצה לישא אחרת אם יש למנעו מחמת חרם רגמ"ה או נפסק בפסק הש"ע בהג"ה ריש סי' א' דבארוסה לא החרים:
תשובה. לא ידעתי מה קא מסתפק לי' הלא הוא דבר ברור בש"ע שם בהג"ה מבלי חולק כאשר מבואר שם בש"ע סי' א' סעיף יו"ד בהג"ה וכבר ראיתי לגדול אחד שרצה להשיג על דברי רמ"א מ"מ הא כבר דחיתי כל דבריו בספרי שבות יעקב חלק א' סימן צ"ב בטוב טעם ודעת יע"ש ובתשובת מהר"צ סימ' קכ"ד כתב שמאתו יצאו הדברים שכתבתי בשם גדול אחד ורוצה לעשות סנגרון לדבריו וכדי להראות דכל יודעי דת ודין שדברי נכונים בישוב דעת רמ"א אשיב על כל דבריו וזה יצא ראשונה שכתב עלי וז"ל ותחלה אגלה שגגתו בדברים פשוטים באמרו כיון שמהרי"ל לא ראה וידע כלל מתשובת מהרי"ק אמרינן אלו ראה דבריו לא הי' חולק הנה טעה בסדר הדורות שדבר ידוע הוא דמהרי"ל קשיש טובא ממהרי"ק ואפשר שנולד מהרי"ק אחר פטירת מהרי"ל שהרי מהרא"י וכו' עכ"ד הנה אף לפי דעתו אין כאן השגה עלי דגם דברי נתפרשו בדרך זה כיון שמהרי"ל ע"כ לא ראה וידע כלל מתשובת מהרי"ק כי היה קדום בזמן אמרינן אלו היה ראה וידע מסברתו היה מודה ותו דגוף הדברים שכתב שלא היו בזמן אחד גם דבר זה אינו מוכרח דהרי בספר יוחסין בסופו כתב וז"ל ובימיו היה מהרי"ו והוא היה תלמיד של מהרי"ל ומהרי"ק עכ"ל וכן נראה מתשובת מהרי"ק ס"ס נ"ב וס"ס ע"ב וסי' קכ"ב שכתב תשובת עם מהרי"ל ואף לדעת בעל שלשלת הקבלה המהרי"ק מת בשנת ר"מ ומהרי"ל מת בשנה קפ"ז כדאיתא במהרי"ל ריש הל' פסח מ"מ אפשר שראו וידעו זה מזה באריכות ימיהם ושנותם תו כתב וז"ל לא ידענא מאי חזית דאלימי טפי דברי מהרי"ק מאחר שלא ראה אותם מהרי"ל ואימא איפכ' שדברי מהרי"ל אלימי טפי מאחר שלא. ראה אותם מהרי"ק עכ"ל ואני אומר לא תזילו בתר איפכא דהרי מהרי"ל לא כתב דין זה בפירוש רק משמעות שלילת דבריו כתב דמשמע כן ולא הרגיש כלל שיש להסתפק אם חל חרם רגמ"ה בארוסה מה שא"כ מהרי"ק כתב בטעם וראיות דלא החרים בארוסה ע"ש לכן מסתבר כדעת מהרי"ק כי מסתבר טעמו תו כתב וז"ל ומ"ש דלדברי תוספות אין אנו צריכין לתירוץ זה אינו אלא אף לדברי תוספות מוכרחים אנו לחלק דהא על כרחך ריש לקיש תלמיד חבר היה לרבי יוחנן כדאיתא בכתובת פ' נערה דף נ"ד ובכותב דף פ"ד שכנגדי חלוק עלי עכ"ל לא ידעתי שום הכרח כלל מזה דאע"ג דלבסוף שנעשה ריש לקיש גדול בתורה נעשה לו כתלמוד חבר כדמצינו תלמיד וצריך רבו לו משא"כ בתחלת לימוד שהוציא ר' יוחנן יקר מזולל כדאיתא בפ' הפועלי' ודאי הי' תלמיד גמור כדמצינו בש"ס כמה פעמים הא לבתר דשמע מר' יוחנן רבו הדר ביה וכן מה שהקשה על התוספות מפ' כיצד הרגל בהא דרבי אבהו דאמר משמי' דשמואל פשוט דלק"מ דס"ל להו להתוספות כיון דר' אבהו היה תלמידו אף שתל' עצמו באילן גדול בדשמואל מ"מ לא חש לדבריו והכלל יוצא שמתשובת הר"ן ניכר שלא היה לו ידיעה בתחילה מדברי תוספו' לכן נכנס בדוחקו לתרץ בענין אחר ובאמת כבר דחינו חלוקו מכמה סוגיות כאשר כתבנו שם בתשובת נמצא דברי מהרי"ק ורמ"א נכוני' גם סתיר' ישבנו שם בטוב טעם ועפ"ז מיושב ומדוקדק לשון רמ"א בש"ע דמהרי"ק בשורש ס"ג דעתו עד עתה לכונסה אלא שהיא מרדה עליו לכן אסור לישא אחרת וחל עליו חרם רבינו גרשו' כיון דדעתו לכנוס ככונסה דמיא משא"כ בסי' ק"א שנשתטית ארוסה ואין דעתו לכנוס אלא לפטור לא חל חרם רגמ"ה ובזה ישבתי שם גם דברי הגהות מיימוני ולדינא נ"ל דאין לזוז מפסק רמ"א ומהרי"ק וכן הסכמת אחרונים ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ר"ט ומהרש"דם מ"ה סי' ע"ח ובפרט בנדון שלפנינו שלא לעגנו וכל השפחות שבבית יתנו עיניהם בבני בית העשירים ותפקיר עצמה לו להרגילו לקדש אותה והואיל והיא עשתה שלא כהוגן להניח לקדש עצמה בלי שידוכין אף אנן נעשה עמה שלא כהוגן שתקבל את גיטה ואם לא תרצה לקבל גיטה יתירו לו לישא אחרת והיא תשב עד שתלבין ראשה כנ"ל ומ"מ למעשה לא אכריע עד שיסכימו בזה עוד גדולי חקרי לב נ"ל הקטן יעקב:
שאלה קיג
מק"ק אמשטרדם באחד שהחליף דתו עם זונה ישראלית מרצונם הטוב ונהגו אישות זה עם זה איזה שנים וילדה בת ואח"כ חזרו כולם לדת ישראל ומעיד הוא ואשתו שהבת מהם ולא מאחר ודעתו שיש להתיר' לינשא לכהן כי נשייהו לא מפקרא:
וזאת תשובתי בקצרה. הנה מעולם מנעתי שלא להשיב באלה כי לא באלה חפץ יעקב כי הם ונשותיהם וד"ל אך להפצרת ואהב' השוא אשיב בקצרה וחלילה חלילה להתירה אותה לכהונה אע"ג דבת הנדה הוא פגום בעלמא ומותרת לכהונה כדאיתא בסי' ו' מ"מ אלו שהחליפו הדת מרצונם דיש לו דין עובר להכעיס כדאי' בי"ד סי' קנ"ח ואין להם שום נאמנות ולא חזקה דנשייהו לא מפקרא אפילו אחר שחזרו ולא בתשובה גמורה הם בחזקת פסולין להעיד כדאיתא בפסקי מהרא"י סי' קל"ח ורכ"א גם המה נוגעים בזה העדות וכ"ש לפי הסכמת הפוסקים דבפסולי מחמת עבירה בעינן תחילתן וסופן בכשרות עיין בכ"ג לח"מ סי' ל"ג בהגהות הטור סימן כ"ב וכ"ג יע"ש וכבר אמרו חז"ל ישא דומה ואל ישא בת דומה ונ"ל דאפילו עבר ונשא הכהן יוציא ובנים חללים ודי בהערה זו:
הקטן יעקב:
ומה ששאלו עוד על דבר עגונה מאמשטרדם שהורה הגאון מהר"ל זצ"ל להיתרא ויש מי שפקפק על זה ובקשו מאתי לחוות דעתי אף אני. וזאת תשובתי:
הנה בודאי ביה דינא בתר דינא לא דייקי ובודאי לא מהדרין עובדא ולא תצא מהיתרא ראשון ואין להרהר אחר מטתן של ת"ח ואין לפקפק ולומר דאיך אמרינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי דהא להדי' אי' בש"ס דיבמות דף קכ"א ע"א האי גברא דטבע באגמי דסמקי אינסב רב שילא לדביתהו א"ל רב לשמואל תא נשמתי' א"ל נשלחיה לי' מר ברישא וכו' הרי דחזינא שדייקו חכמים אחר רב שילא אף שהי' חכם וגדול בדורו כדאיתא בברכות דף נ"ח ע"א רב שילא נגדיה להאי גברא וכו' יע"ש וביומא פ"ק דף כ' ע"ב רב איקלע לאתריה דרב שילא קם רב עליה באמורא יע"ש אי משום הא לא תברא דדוקא התם שטעה בטעו' מפורסם והתיר לכתחילה במי' שאין לה סוף וחשו חכמים שיבא תקלה מזה לדורות הבאים לסמוך להתיר לכתחילה לכן היו רוצים לשמתו אע"ג דמצינו דלא מימנו אשמתיה דצורבא מרבנן אפ"ה חשו לתקלה וכן מוכח דהטעם הוא משום גדר מילתא דאל"כ איך עלה על דעת רב לשמתו בלי הודעה כלל דודאי גברא רבה כרב גידל יעשה תשובה ולא יצטרכו לשמתו אותו אף שלא נעלם מאתי שהתוספ' ביבמות דף כ"ב ע"ב דאפי' עשה תשובה משמתינן ליה אבל באמת דעת הרי"ף והרא"ש אינו כן דמוקי האי דאמרי' לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו בשלא עשה תשובה אפ"ה אין לו לעשות כן לכתחילה וכן דעת הרמב"ם וכ"כ הב"י ס"ס רמ"ב דלא כתוספו' כי אין לך דבר שעומד בפני תשובה וכן מבואר בי"ד סי' של"ד ע"ש (ומקרוב נדפס תשובת פנים מאירות סי' צ' פסק בפשיטות כתוספו' ונעלם ממנו דברי כל הפוסקים שכתבתי) אך שחשו לתקלה להכי עשו כן אצל רב שילא איברא היכא דאיכא צד להקל ולדונו לכף זכות ודאי לא מזגנא ראשי אבי סדיא עד דמהפכינא בזכותיה לומר דטב הורה כי היה מרא דעובדא וידע בבירור העדות איך הכירו הסימן ומלבושיו בסימנין מובהקים היטב היטב וכה"ג מצינו בש"ס דחולין דף מ"ח ע"ב א"ל והא רבנן מכשרי א"ל הן הכשירו שיודעין מאיזה טעם הכשירו יע"ש כפרש"י וחדוש הרשב"א אף שראיתי בתשוב' הריב"ש סי' שע"ט שכתב דלא אמרינן לא תצא מהיתרא ראשון אלא גבי שבויה דהקילו יע"ש מ"מ הא סיים הריב"ש שם היינו לאפוקי היכא שאמרו חכמים אם נשאת לא תצא משמע דוקא נשאת אבל לא בהתירא להנשא לבד והוא בטעות משא"כ במקום דליכא טעות ולא שגגה. כלל רק בירור דבריהם אמרינן שפירש עומד על הבירור וידע מאיזה טעם שהכשירו כסוגיא הש"ס דחולין ובר מן כל דין דבלאו הכי יש כאן צדדים גדולים להתיר כאשר יצא מפי גדולי חקרי לב אשר ראוי לשעון עליהם בכל כח כחה דהיתרא ובפרטות אם נאמר דבכלל כל המלבושים שהכיר העד גם המנעלים שברגליו בכלל (וכבר הארכתי בספרי שבות יעקב סי' ק"ד דמנעלי' בכלל מלבושים מכמה סוגית הש"ס ודלא כתשובת שערי אפרים יע"ש) ומנעלים על הדרך ודאי לא מושלי אינשי שמתקלקלים מאוד וכמ"ש בטח"מ סי' ע"ב וז"ל כלים שמקפידין עליהם להשאיל או להשכיר מפני חשיבתן או שמתקלקלים יע"ש אף דיש מקום מצד אחר להחמיר ולומר אף דלא חיישינן לשאלה מ"מ יש לחוש למכירה וכגוונא שכתב בתשובת החוט השני בשם מהר"ן כ"ץ ע"ש מ"מ אין להמציא חומרות חדשות שלא נזכר בש"ס ופוסקים ראשונים במקום שאמרו חכמים בעגונא הקילו גם הסברא נותנת שאין אדם עשוי למכור כל כליו ומלבושיו שהוא לובש לאדם אחר לכן כיון שכבר יצא הדבר בהיתר עליהם אין להוסיף או לגרוע בגרעון כת' ולא טענה על רב נראה לי הקטן יעקב:
שאלה קיד
ממדינות אנשב"ך ממעשה אשר לא יעשה עוד כזאת בישראל הנעשה שלא כהוגן במדינתכם בדבר אשה עגונה אחת שאין לה עדיין היתר ברור לכבלי עגון שלה שמורה רע"ה אחד מאן דהוא הורה להתאבל ולומר עליו קדיש וניתן דבר זו בכתב לאשה ונשאלתי איך יש לנהוג בזו להדר עובדא:
תשובה. תחלת הוראה של המורה זה לקלקולא ותולין הקלקלה במקולקל ועלי הדבר מוטל להציל אתכם מן העונש שלא תהא המכשלה הזאת מתחת ידכם ובגוף הנדון אינו מן הצורך להאריך כי כבר מלתא כגון דא אמורה בשמי וזכרי בספר חנוך בית יהודא סי' צ"א דף ל"ט ע"א וקלס את כל דברי מאוד ושהסכימו על זה גדולי חקרי לב ועתה נדפס תשובתי באורך וברוחב בספרי שבות יעקב סי' ק"ב מפורש ושום שכל יעויין משם ומה לי לכפול הדברים שכבר נאמרו ונשנתי אך עתה באתי לחדש בה דבר דאי תקשה לך איך אמרינן דאין לנהוג שום אבילות עד שיהא עדות מספיק להתירא לעלמא הא אית' להדיא בפ' אע"פ דף ס"ב דא"ל ר' ינאי כפו את מטתו אע"ג דודאי ע"פ אומדנא כזה שאינו מוכח אין משיאין את אשתו ואפ"ה ציוו לכפו' את מטתו להתאבל עליו אי משום הא לא תברא דכבר חלקתי שם בתשובתי יעויין משם דדוקא בנאבד בעלה אין מתאבלין עליהם אא"כ בעדות ברור שמשיאין את אשתו משא"כ בהלך בעלה למקום קרוב שאפשר להוודע הדבר תוך ימי אבילה אין מוחין להתאבל עליו כיון שאפשר להוודע הדבר בקרוב כיון שלא נאבד והוא מלתא דעביד לגלויי והוא חילוק ברור על כן הנני גוזר עליכם בגזירה דרבנן שלא תטו ימין או שמאל ותגזר אומר ויקם ליקח הכתב מאשת הנאבד ולקרוע בקרע ב"ד ולא יחתמו בניהם אצל שם אביהם לא ז"ל או הכ"מ או הי"ד ולהזהי' לאשה זאת שלא תנש' לשוק בלתי התרת שלשה רבנים מפורסמים ועוד אני מוסיף בה דברים באם שהיו שם שאר אבלים על אביהם ואמם נמצא שאלו בנים גזלו ואמרו קדיש שלא כדין כמבואר שם בתשובתי ותשוב' שאר אחרוני' אף שנעשה הדבר ע"פ שגגת הוראה ואנוסים היו הבנים מ"מ למגדר מלתא שלא יזידון עוד וחלק גבוה מייתיר וכדי להשיב כגזילה משיבת נפש תגזרו אומר לפי העולה על רוחכם כמה יתן מהעזבון של הנאבד להזכרות נשמו' של אותן שאר מתים לצדקה לברכם בב"הכ בשבת בשעת הזכרה ונוסף על זה יקחו עשרה בני אדם להלך על קברם לבקש מהם מחילה וה' יסלח להם והקולר תלוי בצוואר המורה שלא הגיע להורא' ונתמנה שלא כדין ובטוח אני בכם וביראתיכ' שתאבו ושמעתם ובזכות זה טוב ארץ תאכלו כנ"ל הקטן יעקב:
שאלה קטו
מהרב דק"ק טרי"ר וז"ל גופא דעובדא הכי הוי בדבר כמר דוד בר נפתלי שוויי"ך מתושב קהלתינו זה כמה חדשים שעברו וחלפו נשתגע בדעתו רחמנ' ליצלן מחמת איזה סיבה שעברת על אחיו כמר מאיר שוויי"ך יצ"ו עבור איזה עלילה שעלה עליו בהיזק ממון הרבה והני תרי אחים היו שותפים בכל משא ומתן זה שמונה עשר שנים ומחמת גודל צערו של עלילה יצא כמר דוד מדעתו ונשתגע ואח"כ ברח כמר דוד מביתו ואחר איזה שעות בדקו אחריו וחפשו ולא מצאו וכשהלכה אשת כמר דוד לחדר מיוחד שהיה לבעלה כמר דוד בביתו ושם מצאה כתב אחד מכתבי ידי בעלה וחתימתו בלשון צוואה וזה לשונו (מאחר איך בין מוכרח להיות נאבד מן העולם בכן בקשתי מן אשתי מרת בונלה דאש זיא זאל מציל זיין אליש וואש זיא קאן מציל זיין כדי שתוכל להחיות את עצמה ובני ביתה גם מצא' האשה הנזכרת לעיל כפתורים של כסף שהיה לו בבגדי שבת שלו גם כפתורים קטנים שהיה לו במלבוש קטן שקורין בל"א סרדקי"ל ונכתוב בכתב צוואה הנ"ל וז"ל (דיא גרושי קנעפף פון מיין שבת מוצין זאל האבין בני הירץ שי' אונ' דיא קלייני קנעפף זאל האבין בני בערלא שי' דאש זאלן זיא האבין צו איין זכרון פון איל פאטיר גם נכתב שם כמר פייבלמא"ן רופא וכמר משה זרברך כ"ץ דיזי צוויא לייט זאלין אכטונג האבין אויף מיין פרויא אונ' קינדיר) ובכל נכסי דאית לי והכל נכתב בדרך הצוואה ובראותה האשה הכתב הנ"ל נבהלה מאוד מאוד ובכה במר נפש' וחפשה על בעלה ולא מצאה ונאבד זכרו עד אחר חדש ימים יצא קול הברה בין האומות בעיר פה ק"ק טרי"ר שמצאו יהודי אחד בנהר מוזי"ל בכפר פאליץ שהוא שעה אחת מכאן בכן שלחתי תכף אחר האשה העלובה מרת בונל"ה הנזכרת לעיל ושאלתי שאלת פיה אם יש לה סימנים מובהקים בגוף בעלה הנאבד זה חדש ימי' גם במלבושים שלבש בשעה שברח והאשה השיבה לי שבאותו פעם היה לבוש במלבוש בל"א (איין מוצין לעביר פארב עם כפתורים של קמעל האר וגם איין קמיזול לעביר פארב) עם כפתורים של נחושת וגם שהיה לו טלית קטן שקורין צרדקי"ל (וואר מיט גישטרייפטן קלמינק) וכפתורים של כסף נחתכים ממנו ובגופו היה רושם סמוך לחזה בצד שמאל שלו נוטה לצד זרוע שלו בל"א (אז וויא איין לינז אונד אויך אזו איין פארב אז וויא איין לינז גם האט ער איין שריים צייכין אויף זיין מצח איבר דעם רעכטין אויג) עד כאן דבריה אשה הנ"ל וכשמעי כל הדברים הנ"ל שלחתי עדים כשרים וגם אני בעצמי הלכתי לכפר פאליץ הנ"ל והכירו העדים הנ"ל את המת דוד שוויך הנ"ל בכל הסימנים הנ"ל גם הכירו העדים אותו בט"ע בכליו ובזקנו ובשער ראשו היטב כמבואר לפנינו בגביות עדות אבל לא הכירו אותו בפרצוף פנים:
(וזה ההעתק מגוף גביות העדות הנ"ל שנגבה):
וזה לשונו במותב תלתא וכו' אתא לקדמנא אברהם בן מהור"ר יחיאל מלמד:
והגיד בת"ע יום ה' כ"ו ניסן בין איך אונד משה זרבריך שווייך גנגין לפאליץ אונ' אז מיר זיין הין גיקומין דאש מיר האבין דען נטבע גיזעהן אזו האבין מיר תיכף דער קענט בט"ע אלש דער דוד שווייך איז מטריר דהיינו פון הערין זאגין אין וואש פאר איין קליידיר ער מכאן אוועק גאנגין איז זולכי קליידר האבין מיר אן גיפונדין אז וויא דאש ווייב גיזאגט האט כנ"ל גם האבין מיר גיזעהן נאך דיא סימני הגוף וועלכיש אונז דער אב"ד בפולין האט גם וויא אשת הנטבע האט גיזאגט דא האבין מיר גם כן דיא סימנים גיפונדין ניט ווייט פון זיין חזה צו דעם ארים צו איז גיוועזין אז וויא לינז גרוש אונד וואר אויך אזו איין צבע אז וויא איין לינז ובצד שמאל כדברי האשה גם ביום מחרת בשבת קודש האבין מיר ווידר גיזעהן אויף זיין שטירן איבר דען רעכטין אויג איין שריים צייכין גם אן זיין זקן ושערות ראשו וידיו שעירות דא האבין מיר אים וואול דער קענט גם אין זיין האלז איז קורצליך אונ' זיין גיוועזין וויא בחייו אביר אין זיין פנים איז ניט צו דער קענין גיוועזין כללו של דבר ברי לי כשמש אלז ער דוד שווייך איז ולא אחר עד כאן לשונו של כמר אברהם מלמד וכה"ג העיד משה זרבריך ומשה שווייך והעתיק עוד הרבה עדים שהעידו כולם בסיגנון זה כמו שהאריך בהעתיק עדותן בכן אמרתי לשאול את האורים ותומים של אדוני מ"ו הגאון המפורסים מהר"ר יעקב אב"ד ור"מ דק"ק ווירמייש"א נר"ו והוא יורה לי דרך אשר אלך בה ואת המעשה אשר אעשה הקטן בנימין קאברין חונה פה טריר והמדינה:
תשובה. שאלתו שאלת חכם קבלתי ואף שראשי ואיברי כבידין עלי כי כבד ממני הדבר להיות ראשון לבית יעקב לדלות דורא רק לפעמים נעשתי סניף לאריות אשר קדמו ולא להיות ראש וראשון בהיתרא היתר עגונה מי יתן אחריש יחרישון אך ורק לגודל הפצרת השואל ומפני תקנת עגונה אמרתי להשיב בקצרה כי אין דרכי להאריך בדברים של מה בכך בחדודים שאינם קודמין לליבונה ליבון הלכתא ולבא בגבול שכבר גבלו פוסקים ראשונים ואחרונים. ומי יבא אחריהם להעלות על פי הסוגיא כמה דמסיק תעלה מבי כרבא לסתור דבריתם חס ושלום או להוסיף או לגרוע בגרעון כתב או להכריע בין הרים גדולים הרמים אשר כבר ביררו וליבנו הראשונים וגם האחרונים רבו כמו רבו ולא הניחו מקום להתגדר בו והכל ערוך לפנינו ומוכן בש"ע וקונטרס עגונות של הח"מ וב"ש ותשובת מהרח"ש וחוסן ישועות גם שלא להתנאות ולהתגאות בשל אחרים להעתיק דבריהם באורך כי מה לי לכפול הדברים להעתיק מספר אל ספר אין זה רק טרחא שלא לצורך בהשחתת הנייר ודיו רק דרכי להשיב בקצרה לפי תואר הענין ומהות השאלה לחדש בה דבר ומסקנת הפוסקים להלכה וזהו באמת תוכן השאלה לצרף סימני כלים עם סימני הגוף כבר מלתי אמורה ונדפס בשמי וזכרי בתשובת חינוך בית יהודה סי' קל"ב יע"ש ובסי' קכ"ט עד סי' קל"ב גם בתשובתי שבות יעקב חלק ראשון סי' צ"ט כתבתי שם שיש לצדד להקל בסימני כלים אם יש עוד צד להיתר דלא חיישינן לשאלה וכן צדדתי כמה פעמים להתיר מה"ט גם יש צד להקל דלא חיישינן לשאלה דכל מלבושיו כמוזכר בדברי אחרונים בתשובותיהם ואף גם בציצית שבטלית קטן לא מושלי אינשי כמבואר בתשובת מהרי"ט סי' ל"ה יע"ש ומטעמים כאלו הסכמתי עם גיסי הגאון והמפורסם מהר"ד אפנהיים נר"ו למעשה להקל בכה"ג גם י"ל בנדון שלפנינו כיון שברח בחזקת מטורף ומשוגע לא חיישינן לשאלה כלל כי בני אדם מונעים עצמן מכת משוגעים כיון שהם משלשה שפגיעתן רעה איברא כד מעיינן שפיר יראה להיפך דבנדון דידן אין שום צד סבר' להקל מכל הטעמים אלו חדא דאף דאין דרכם של בני אדם להשאיל כלים כאלו או כל מלבושיו שלבש מ"מ אין מביאין ראיה לשוטים ולא מן השוטים שהרי כל עסקיהם מעשה שטות ושגעון שלא כדרך כל אדם וזה שגעון שלהם וזה ג"כ ברח בחזקת שגעון ואף אם נאמר שבני אדם מונעים עצמן מהם ואין דרכם להשאיל מהם שום דבר כי מרחיקים מהם כל האפשר מ"מ כיון שא' מן הסימנים של שוטה ומבוהלים ומשוגעין שהולכין ומפשיטין עצמן ערומין וכדאית' ברמב"ם פ"ט מה' עדות ובטח"מ סי' ל"ה יע"ש א"כ יש לחוש שהפשיט מלבושיו והשליכם ואזיל לעלמא ואחר מצאו ולבש כל מלבושיו או לקחם מאתו כיון שבכלל שוטה יחשב ובשגעון ינהג מאבד מה שנותנים לו ואף מתוך הצוואה שכתב נראה וניכר קצת כאלו היה חכם בדעתו קצת מ"מ לא יהא אלא כעיתים שוטה ועיתים חלים דהוי מ"מ דעתו שגישתא כמבואר בא"ע וגם מכתבו ניכר שהוא היה שוטה גמור שכתב שמוכרח להיות נאבד מן העולם אם על חייו לא חס איך יחוס על מלבושיו ומי הכריחו לכך ולא דברו חכמים בשוטה כזה גם אין מקום לומר נעשה חיפוש אם שום אדם ראה בגליל זה שוטה כזה הולך ערום ומדלית ליה, קלא לא ניחוש לזה זה אינו דהא מתוך השאלה מבואר שחפשו ובדקו והרצים יצאו דחופים ולא מצאו כלל אפשר לומר שברח ליערים וכדומה במקום שאין ישוב בני אדם לכן נ"ל פשוט דמצד מלבושים אין שום צד היתר בשוטה כזה גם אין להתיר מכח הכתב שכתב שמוכרח להיות נאבד מן העולם אין ראיה במ"נ אם נחשב לחכם ופקח אמרינן דגזים ולא עביד ואם נחשב אותו לשוטה פשיטא שאין ראיה מדבורו וכתבו אך אם באנו לצדד היתרא דהאי איתתא היינו מצד סימני והכרת גופו ואע"ג דלא ראה מיד שהושלך מן המים מ"מ הא מבואר בא"ה סימן י"ד סעיף כ"ו דע"י סימנין מובהקים אפי' אשתהי מתירין אשתו וכן הסכמת תשובת אחרונים וסימנין אלו הוו סימנין מובהקים לפי הסכמת רוב האחרונים דאפילו רושם שבגופו אם מצמצם המקום הוי סימן מובהק וכ"כ הב"ח בתשובתו סי' פ"א וכן הסכמת ט"ז ושאר אחרונים גדולי עולם כמשמעות סוגיא דש"ס נקב אחד שבצד אות פלוני גם בנדון הזה הוי צמצום מקום שאמרו שהיה בגופו רושם לצד חזה בצד שמאלו נוטה לצד זרוע שלו (וויא איין לינז גרוש) פשיטא דהוי סימן מובהק לדעת אחרונים אלו גם מה שאמרו איין צייכין אויף זיין שטירן איבר זיין רעכט אויג) הוי נמי סימן מובהק כמבואר בבי' שמואל ס"ק ע"א בשם הט"ז דאם אמר שיש לו רושם תחת עין ואינו יודע תחת איזה עין לא מהני משמע דאם יודע ואומר תחת איזה עין דהוי סימן מובהק ולמעלה כלמטה פשיטא וכ"ש לפי דעת גדולי פוסקים אחרונים דאפילו סימנים אמצעים מצטרפין יחד וסומכין עליהם מלבד שאר סימנים כגון הכרת זקנו ושערו וידיו שעירות שהוא סי' של יצחק בבנו וצווארו קצר ועב אף שאפשר לומר דלא הוי סימני' מובהקים וכן שערו וזקנו כמ"ש בתשו' צ"צ סימן מ"ה מ"מ לא גריעי מסימנים אמצעים דמצטרפין יחד וכ"ש שני סימנים ראשוני' דהוי סימנים מובהקים לרוב האחרונים ובר מן דין אף אם נחוש לדעת המחמירין מ"מ הו' ס"ס דפלוגתא חדא דלמא קי"ל כהפוסקים דרושם במקום ידוע מקרי סי' מובהק ואת"ל דלא הוי סימן מובהק דלמא קי"ל כהפוסקים דמצטרפין שני סימנים אמצעים יחד מלבד צירוף עוד סימנים שיש כאן וכה"ג הסכמת רוב אחרונים דהוי ס"ס גמור בספיקא דפלוגתא וסמכינן על זה בעגונא דאתתא אף שיש איזה אחרונים שמפקפקין על ספק ספיקא כזה דהוי רק חדא ספיקא וכדאמרינן בריש כתובות שם אונס חד הוא מ"מ כבר הוכחתי בספרי מנחת יעקב ות"ש בקונטרס הספיקות מחודש וי"ו ובס"ק וי"ו דעיקר כדעת המתירן וכן ראיתי בתשובת פרח מטה אהרן ע"ש ותו יש לצדד היתרא מחמת שכל העדים סיימו בדבריהם (עש איז קיין) ספק בעולם שהוא הוא דוד שווייך נראה וניכר שהכירו כל גופו ואיבריו בט"ע גמור מלבד פרצוף פנים לדעת גדולי פוסקים וגם (כמר אברהם פרידבורג) העיד בעדותיו (אונ' דער שראם איזט מיר ג"כ ביקענטליך גיוועזין בחייו) משמע מלבד סימן השראם) שהיה לו בפנים היה ניכר אותו מקום בפנים בט"ע וא"כ אפש' לומר אפילו מאן דס"ל דסימן במקום מיוחד לא הוי סימן מובהק מ"מ כיון שיש לו ט"ע באותו מקום של הסימן יש לומר דעדיף כדאמרינן בחולין פ' ג"ה דט"ע עדיף מסימנין ולא דוקא אט"ע בצורות הפנים קאמר דהא אפילו אט"ע דקלא מהני כדאיתא שם אע"ג דביבמות מבואר דהכרת פנים כולו בעינן דהיינו פדחת והלחיים והחוטם יע"ש מ"מ סימן בפנים במקום מיוחד עם ט"ע באותו מקום היטב אפשר דלית מאן דחולק ואף דלא נעלם מאתי דבאשתהי אחר שהוציא מן המים לא מהני ט"ע כלל מ"מ יש לצדד ולצרף כל זה לסימנים דלעיל להיתרא ברם כיון שהדבר זה נעשה בקרוב ועדיין לא אבד זכרו אין להתיר את אשה זו עד מלאת י"ב חדש מיום שנאב' אם לא ישמע ממנו תוך זמן זה שהוא קיי' אז אבד זכרו בין החיי' וזכר לדב' נשכחתי כמת מלב וכ"כ בתשו' סי' והוב' ג"כ בקונטר' עגונ' בשמו יע"ש וכדאית' ברש"י בברכו' דף נ"ח ע"ב (ועפ"ז מיושב מה שהניח תוספו' בתימא על רש"י בב"מ דף כ"ד ע"ב ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא ע"ש) ואל יתמה המתמה איך נחמיר עליה ולעגן אותה עד תשלום י"ב חדש הלא הרבה חשו חכמים לתקנות עגונות כמבואר בש"ס וכל הפוסקים איך נחוש כאן להחמיר עליה ולעגנה אותה י"ב חדש עכ"פ אי משום הא לא תברא דהרי מצינו דגם חכמי הש"ס לא קפדי על עגון כזו כדאי' ביבמות דף קכ"א ע"ב האי נכרי דהוי קאמר לישראל קטיל אספסתא ושדי לחיוואי בשבתא ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל שמעיה דביתהו ואתי לקמיה דאביי שהיי' תלתא רגלי' ע"ש ברש"י דללשון שני המתין כל השנה כולו ולא חש לעגון של שנה אחת ואפילו בחיי בעלה מצינו דיוצאין שלא ברשותה שתים ושלש שנים ש"מ דלא חיישינן לעגון כי האי וכן משמעות הרא"ש שם פ' אע"פ דהטעם משום עגון יע"ש אפ"ה לא חיישינן לזמן מה לכן נ"ל פשוט בנדון שלפנינו יש לה להמתין עד כלות שנה שנאבד זכרו ואז תצא הדבר בהיתר לעלמא אשת (דוד שווייך) ובתנאי כפול ומכופל שיסכימו עוד על היתרא דא עוד שני רבנים גדולים ומפורסמים ואז אף ידי תכון עמהם כנ"ל הקטן יעקב:
שאלה קטז
הא דאיתא במתני' ריש פרק האשה רבה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה והולד השני ממזר דאוריית' אמאי לא אמרינן כיון דנשאת ברשות ב"ד וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן רבנן לקידושין מיניה כדי שלא להרבות ח"ו ממזרים בישראל כדמצינו כמה פעמים בש"ס דאפקוה רבנן לקידושין מהאי טעמא:
תשובה. הנה לכאורה נראה שכוונת בזה הקושיא והסברא לפרש"י בשבת דף קמ"ה על הא דתניא ביה מנשה ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד פירש"י לעדות אשה לומר לאשה מת בעלך דאקילו ביה רבנן משום עיגונ' וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעי רבנן לקידושין מינה עכ"ל אכן מ"מ לק"מ ולא ידעתי איך נעלם מאתך מה שפרש"י להדיא שם ביבמות וז"ל ואע"ג דהימנא רבנן לעד א' באשה משום עגונה דטעמא משום דהיא גופא דייקא ומנסבא והא דלא דייקא קנסי לה עכ"ל ומבואר בש"ס שם דף צ"א דאפי' נשאת בשני עדים ג"כ קנסינן לה ולא אמרינן מה ה"ל למיעבד דקנסינן לה משום דלא דייקא קודם שנשאת והכי קי"ל כמבואר בא"ע סי' י"ז סעיף צ"ו וא"כ מעיקרא לא קשה כלל קושייתך דמש"ה לא אפקה רבנן לקידושין מינה משום קנס דלא דייקי ואל תשיבנו מהא דאבעי' בש"ס טעמא דעד אחד מהימן משום דאיהו דייקא ומנסבא או משום מילתא דעבידא לגלויי ולא אפשטי האי אבעי' ואם איתא תפשוט לי' ממתני' דמוכח דמשום דדייקא ומנסבא ולהכי אף שנשאת ע"פ ב"ד ועדים תצא מזה ומזה והולד ממזר מטעם קנס דלא דייקא אי משום הא לא תברא דהרי כבר כתבו תוספות שם ד"ה עד א' ביבמה וכו' דודאי הטעם משום דדייקא ומנסבא אלא דבעי אי הטעם נמי משום דעבידא לגלויי יע"ש וכל זה ברור אכן בתשובת פנים מאירות סי' פ"ט נראה שנעלם ממנו סוגיא זו והתוספו' לכן כתוב שם מ"ש והשיג על פירש"י ולא דק כלל וביותר שהוא עצמו בתשובה סי' נו"ן הביא דברי תוספות אלו ובחנם השיג על פי' רש"י נ"ל הקטן יעקב:
שאלה קיז
שאלה מעשה שהיה כך היה סיעה של בני אדם שהלכו בדרך ואחד מהם אשתו עמו ויהי לעת ערב והלכו למלון אחד סמוך ליער ומצאו שם אנשי בליעל רוצחנים שהמה מועדים להרוג נפשות על עסקי ממון וכאשר ראה שצרתן צרה שעמדו עליהם להרוג אותם ולא שמעו בהתחננו עליהם על נפשותם אז הפקירה עצמה האשה ברצון בעלה ישראל וע"י כן הצילה אותם ועכשיו בא בעלה לשאול אי אשתו מותרת לו כיון שנעשת מצד אונס רציחה ברצונה ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה או יקבל שכר על הפרישה וכיצד יתנהג עמה:
תשובה. הנה לכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בתשובת מהרי"ק סי' קס"ח שכתב וז"ל דאפי' היכא שאין כאן נדנוד עבירה בבעילתה כדי להציל כל ישראל כמו יעל אשת חבר הקני ואסתר שהמציאה את עצמה לאחשורוש בשעה שלא הי' תובעה כדי שיתאווה לה ויהא נח להתפתו' לעשות לה בקשתה אפ"ה נאסרה על מרדכי בעלה עכ"ל הרי להדיא דהיא אסורה לבעלה ישראל והא דאמרינן עד השתא באונס נ"ל הכוונה לפי שלא היתה מתרצת עד שתבעה אחשורוש בפה ומפני אימת מלכות הלכה אצלו משא"כ בשאין האימה מחמת הבעילה רק גזירה אחרת עליה ועל רבים והיא מתרצת מרצונה הטוב לבעילה משום הצלה אף ע"ג דשפיר עבדה להצלת עצמה והרבים ומקרי אנוסה לענין זה דלא מיענשא עליה כיון דעשתה לשמה כמו יעל ואסתר מ"מ כיון דבעילתה היתה ברצונה נאסרה על בעלה ובזה נלע"ד מיושב מה שנראה לכאורה בסוגיא דש"ס דמגילה תרי סוגית דסתרי אהדדי דבדף ט"ו ע"א אית' כאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך ש"מ דמיקרי רצון ונאסרה על בעלה ושם באותו דף ע"ב איתא כיון שהגיע לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה אמרה אלי למה עזבתני שמה אתה דן אותי מזיד כשוגג ואונס כרצון הרי שמחשב הליכה זו להצלה לאונס אלא דעיקר החילוק כדעת מהרי"ק דאע"ג דהוי אונס ולא מיענשא עליהם מ"מ כיון שעיקר בעילתה היתה ברצונה נאסרה על בעלה ומהרש"א בחידושי אגדות רוצה להוציא סוגיא זו מפשטיה בשביל קושיא זו גם בחידושי הרי"ף שם על אגדה זו הרגיש בקושיא זו ותירץ קרוב לזה וז"ל ואפשר לומר אף ע"ג שלענין הביאה היתה אסורה למרדכי דוקא לענין הביאה לפי שתחלתה הוי באונס וסופו ברצון דיצר אלבשה אבל לענין כניסתה לבית הצלמים זו מאליה מ"מ אונס הוא עכ"ל ובאמת לכאורה דבריו תמוהים מאוד דאם נחוש לזה א"כ מתחלה שהיתה טובלת לחיקו של מרדכי ג"כ ניחוש לזה שתחלתו באונס וסופו ברצון ולאסריה ליה כהא דאמר אבוה דשמואל בכתובות דף צ"א ע"ב אלא ודאי דזה אינה חדא דאין הלכה כאבוה דשמואל בזה וכדמסי' רבא התם וכן הסכמת כל הפוסקים ועיין ברמב"ם פכ"ד מה' אישות ובטא"ה סי' וי"ו ועוד דהא כתבו תוספות שם ד"ה אסורה לבעלה שמא תחלתה באונס וכו' ואין להקשות מאסתר דצדקת גמורה היתה עכ"ל הרי להדיא דבאסתר אין חוששין כלל שמה סופה היתה ברצון ומ"מ כדי שלא להשוותו לבעל הרי"ף לשגגה כזו שנעלם ממנו כל זאת צריכין לדחוק ולומר בדבריו זצ"ל דכוונתו דמתיראת היתה אסתר דלמא באותו פעם משום חבת הצלת ישראל יהא סופה ברצון גמור אכן לדעת מהרי"ק אין צורך לדחוקים אלו ומעיקרא לק"מ וכן נ"ל ראיה ברורה ממשנה ערוכה דכתובת דף ק"ו האשה שנחבשה ע"י נפשות אסורה לבעלה והסכמת התוספות והרא"ש שם וכן דעת רוב פוסקי' דאפילו לבעלה ישראל אסורה דשמא נתרצת שלא יהרגנה וכ"פ בתשובת פסקי מהרא"י סי' צ"ב וכ"פ רמ"א בש"ע סי' ד' סעיף י"א בהג"ה ואם איתא דכה"ג חשוב אונס גמור אמאי אסורה לבעלה ישראל אפי' עשתה רק להצלת עצמה מ"מ הא מבואר בי"ד סי' קנ"ז סעיף א' בהג"ה כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אף ע"פ שחלל השם מ"מ מיקרי אונס ופטור וא"כ אמאי תהא אסורה לבעלה ישראל אלא ודאי דהחילוק הוא כדעת מהרי"ק וכמ"ש דכשאונס והאימה הוא על הביאה עצמה אז היא מותרת משא"כ אם ביאתה ברצון רק שע"י כן הצלתה מצויה אף דשפיר עבדה מ"מ יש לאסרה לבעלה ישראל ואף שבתשובת בית יעקב סי' ל"ט האריך לסתור דברי מהרי"ק ולצדד היתרא בנדון כזו ובאמ' גרם לו שלא עיין בגוף תשו' מהרי"ק וראיותיו שהם ברורי' ואלו ראה וידע לא היה חולק כי דברי מהרי"ק מוכרחי' גם מ"ש שם בתשובת בית יעקב לחלק בין היכא שמסופקת שמא לא תציל אסורה לבעלה משא"כ היכא שכבר הצילה ע"ש וזה אינו דהא מהאי סוגי' דכתובת באש' שנחבשה מוכח דאפי' דכבר הצילה ג"כ אסור' כדע' מהרי"ק יע"ש גם מיעל ואסתר שהכניסו עצמ' לספק זה יוכיח שכל כה"ג מותרת לעשו' כי כל כה"ג הצל' מצויה היא וכדאי' פ' אין מעמידין ד' כ"ה ע"ב דאש' כלי זיינה עלי' וניצלת ומצלת בודאי והעיקר כדעת מהרי"ק לכן נ"ל דאשה זו אסורה לבעל' אף שאין כאן נדנוד עבירה שעשתה להצלת רבים מ"מ נאסרה לבעלה כמו יעל ואסתר איברא אם ביאתה ג"כ היתה באונס ממש פשוט להיתר דאם נתפש' מותרת ואין מקום לבעל להחמיר על עצמו מצד החומרא וחסידות דא"כ מרדכי שהיה צדיק ומ"מ לא היה פורש עצמו פעם ראשון רק שהית' טובלת עצמה לחיקו של מרדכי והא דטובלת עצמה כבר פירש"י שם וז"ל מחמת נקיות שלא תהא מאוסה לצדיק משכיבתו של אחשורוש עכ"ל וככה יש לנהוג גם הוא ולא להפריש ח"ו מאשתו הכשרה אכן לענין לפרוש הימנה שלשה חדשים משום הבחנה צ"ע עיין בתוספות שם במגילה ובא"ע סימן י"ג סעיף ו' בהג"ה נ"ל הקטן יעקב:
שאלה קיח
מהרב המופלא מהור"ר משה חאגיז מאמשטרדם וז"ל מעשה אירע בעירנו ק"ק קאסיל שאדם אחד נשוי ויש לו בנים עמה קדש אלמנה אחת דרך שחוק והיא קבלה ג"כ דרך שחוק כפי מה שאומרי' הם לע"ע ועל זה נעשה קבלת עדות במותב תלתא ישבו ב"ד חשוב לחקור עדים במעמד המקדש ואבי האלמנה במקום בתו וזה נוסח העדות העיד משה הכהן אחר שנגזר עליו מב"ד בת"ע בא"ל יו"ע וכו' אמר איך יום אחד לפני ערב ר"ה תע"ח נכנס לבית הקצין יאודה חיים מורילו ואח"כ כמו שעה בא הר"ר ידידי' לוצאט והי' מדבר עם האלמנ' מ' גוטלא בת יאודת הנ"ל בהליכה ע"ד לסליחות ודברים אחרים וביד ידידי' הנ"ל היה ב' טבעתים א' עם אבנים טובות וא' משער הסוס ואלמנה הנזכרת אומרה לו שיראה לה הטבעת הנ"ל וידידי' הוציא הטבעת משער הסוס ונתן באצבע קטנה של האלמנה הנ"ל ואמר לה הרי את מקודשת לי ואינו זוכר אם עוד אמר לה איזה דברים אחרים על ענין זה ומשה כהן הנזכר אמר לו אלו היתה הטבעת טובה היתה מקודשת לך להיות כאן שני עדים וידידיה השיב אינו שוה כלום שוב בא טובי' לפני ב"ד ונגזר עליו כנ"ל והגיד איך נקרא ללכת לבית יאודה חיים מורילו הנ"ל ואינו זוכר בפרט איזה יום היה ועמד שם וראה איך ידידי' לקח טבעת שער הסוס ושם באצבע קטנה של מרת גוטלא הנ"ל ואינו זוכר מה שאמר לה רק שמע שאמר מלת לך ועל הדברים האלה התחילו לצחוק עכ"ל מלה במלה ודעת הרב השואל היה לחוש לדעת האוסר:
תשובה. וז"ל הנה באמת בתחלת קבלת העדות ראיתי תיוהא גדולה שקבלו הב"ד העדות שלא בפני האשה ואפשר דאף למאן דס"ל בח"מ סי' כ"ח דאם קבלו שלא בפניו בדיעבד הוי קבלה מ"מ בדיני נשים דדמי לדיני נפשות לדעת קצת פוסקים אפשר דאפי' בדיעבד לא הוי קבלה וכה"ג כתב בתשובת מהרש"ל סי' י"א ויעויין בטא"ה סי' י"א ומ"ב אף קצת תשובת אחרונים סברי דלענין קדושין מקבלין שלא בפני בעל דין דכ"ע בעל דבר נינהו לאפרושי ועיין בתשובת דברי ריבות ובלחם רב סי' כ"ג ולפי זה גם מה שאומר העד שני ששמו טובי' שאינו יודע בפרט איזה יום ואי נימא כמאן דס"ל דעדות נשים דמי לד"נ קבעי דרישה וחקירה וקי"ל בד"נ אם אמר א' מהם אינו יודע עדותו בטילה כמתני' דריש פ' היו בודקין אך לפי שראיתי בכל דברי מר ושאר תשובת גדולי רבנים שהעתיק מר מענין לענין באותו ענין שלא הרגישו כלל בדברי אלו בודאי שלא חשו לדעה זו וס"ל עיקר כדעת האומרים דדמי לדיני ממונו' ומה שלא קבלו לכתחלה עכ"פ העדות לפני האשה אפשר דהעדי' היו נחפזים ללכת למד"ה ושלחו לה ולא באה כדאי' בח"מ סי' כ"ח וישים מר עיונו בתשובת ד"ר סי' ה' ע"כ אמרתי שלא לעור' בדבר זה עוד כאשר עתה עת לקצר מחמת טרדת דיני דפסחא ובגוף הנדון ראיתי שכתב מר תוך תשובתו וז"ל שאם באמת הדברים היו מגיעין לידי מדה זו שהיינו יכולין לברר וללבן שאין כאן אלא עד אחד או ודאי היה הפתנח פתוח לפנינו להתיר' בלי ספק כי מי לא ידע בכל אלה עכ"ל ואף שבש"ע שלפני זו הגיה רמ"א להחמי' כדעת הסמ"ג בקידש בעד אחד מ"מ לא היה חושש מר לכלה כיון שהוא והיא מכחישים ואומרים שלהשטות נתכווין ועד אחד בהכחשה כה"ג לאו כלום הוא כמבואר בש"ס ובתשוב' גדולי ראשונים ואחרונים ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ט"ו ובד"ר סוף שאלה ח' בשם כמה גדולים ע"ש וכ"ש בנדון דידן דאיכא עד המסייע להם שהוא טובי' שאמר ועל הדברים האלה התחילו לצחק וגם שאר אומדנות דמוכח כאשר האריכו המתירי' בתשובותיהם ועל דא קסמיך מר להתיר אלו היה כאן עד אחד אלא שמכ"ת חשש בשני עדים וכתב וז"ל כי החסרון הזכרון לא יחשב לדבר זה כמאן דלית' ובתחלת לשונו כתב מכ"ת וז"ל כיון שנתן הוא ואמר הוא בפני עדים האחד הוא ר"מ הכהן והב' הוא הר"ר טובי' שראה איך ידידיה לקח הטבעת משער הסוס ונתן באצבע קטנה ושמע שדיב' אליה רק שאינו זוכר מה שאמר לה שאין בזה ודאי הכחשה דהא אינו אומר שלא דיבר דבר כי אם לך אלא הרי הוא אומר שאמר ודבר עמה אלא שאינו זוכר כי אם מלת לך אפשר שהיום או למחר יזכור ולא גרע דין ערוה החמורה מדין שבועה החמורה דפסקו דאין להשביע היכא דאיכא למיחש שיתברר הדבר עכ"ל דמר בתוספת ביאור בדעתו הרחבה והנה לבבי לא כן ידמה כיון שהעד הב' הוא הר"ר טובי' לא אמר כלל שזוכר שדבר עמה על עסק קידושין רק שנתן לה ואמר לה מי יימר שנתן לשם קידושין או אמר ענין קידושין דלמ' במתנה או בפקדון או לשום דבר אחר נתן לה ואמר או באמת לשחוק בעלמא כאשר טענו הוא והיא והעד מסייע שהתחילה לצחוק ומ"ש מכ"ת כיון שאמר שאינו זוכר אפשר שהיום או למחר יזכור זה אינו כלום כיון שכבר הגיד בב"ד שאינו זוכר אף דאדכורי ליה בב"ד מענין קידושין כאשר אמר העד הראשון ואפ"ה לא אדכר כלל מענין קידושין שוב אינו נאמן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומ"ש מכ"ת ולא גרע דין ערוה החמורה מדין שבועה חמיר' אין זו ראיה מוכרחת דהרי שבועה חמורה ממנו דהרי בכל התורה כולה כתיב ונקה ובשבועה כתיב ולא ינקה ונפרע ממנו וממשפחתו מדברים שאין אש ומים מכלה שבועת שוא מכלה אותו כדאי' ריש פ' שבועת הדיינים ומה"ט אמרינן בש"ס עדים בצד אסתן ותאסר ולא חיישינן לבירור הדברים כל שאין הבירור לפנינו ומה"ט פסק בתשובת הרשב"א והוא בב"י סי' מ"ב ושאר גדולי פוסקים שאם עד אחד אמר שקידש בפני עד אחד שהלך למד"ה שאין חוששין לקידושין ולא חיישינן לבירור הדבר כיון דהשתא מיהו ליתנהו קמן כלשון הש"ס וכן מצאתי ראיתי בתשובת תומת ישרים סימן קפ"ז במידי קדושין שאחד אומר שאינו זוכר קידושין עד אחד לאו כלום הוא וסיים עוד באותו תשוב' וז"ל ועוד דאפי' עדות זה שאמר כמדומה לי לא הוי עדות אפי' יחזור אח"כ ויאמר נזכרתי כל עוד שאמר בפני ב"ד כמדומה לי אין חוששין עוד לו כמו שמבואר בפ' שבועת העדות עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבנו דאין כאן רק עדות עד אחד וא"כ הדין פשוט וערוך לפנינו בש"ע והרוצה להחמיר לחדש לדעת רמ"א יש להצריך גט כמ"ש מכ"ת מעשה רב תוך תשובתו דיש להחמיר בטענת השחוק אכן המיקל וסומך על המקילין בעד א' בצירוף שהוא והיא טוענין שלשחוק נתכוונו ואיכא עד המסייע עם שאר אומדנות המוכיחים לא הפסיד ויש לו על מה שיסמכו כי קשה גירושין לאסרה לכהן ובפרטות לדעת האומרים שיש חשש עגון וכפסק רמ"א כנ"ל הקטן יעקב:
שאלה קיט
מעשה שהיה כך היה בנער אחד פנוי שהיה לו טבעת אחד שקורין רייפי"ל ואלמנה היתה רוצה לקנות טבעת זו מאת הנער וג"כ לה טבעת אחד שאינו שוה כל כך בכן נתנה טבעתה להנער והנער נתן לה טבעתו באופן שהיא תתן לו עוד זהו' א' מה ששוה טבעתו יותר מטבעתה בכן לקחה האשה הטבעת שלו ונתנה באצבעה וכאשר ראה הנער שטבעתו באצבעה אמר הוא לאנשים שבבית דרך שחוק (איך האב זיא מקדש גיוועזן מיט דעם טבעת) ואמרה האלמנה (מיינט הלבין) ואח"כ כשראתה האלמנה שבני ביתו התחילו לשחוק עליו והוא ג"כ נתחרט בדבר ונתלבן פניו התחילה היא ואמרה אני מוחל לך על דבר זה ונשאלתי אם יש לחוש לקידושין:
תשובה. נ"ל פשוט דאין כאן חשש קידושין כלל כיון שהעדים וכל בני ביתו ראו וידעו שבתורת חליפין ומכירה בא הטבעת לידה והיא נתחייבת לו אחד זהו' ולא אמר לה כלל לשון קידושין רק דרך שחוק אמר אח"כ לפניה ובני בית שקדש אותה בטבעת זו ואף שהיא היתה אומרת (מיינט הלבין) שמשמעותיה שהיא רצתה בקידושין מ"מ הלא לא דבר לה לשון שמקדש אותה כלל ואין כאן קידושין וכן מוכח בש"ס דקידושין דף ס"ה האומר לאשה קדשתיך הוא אסור בקרובתיה והיא מותרת בקרוביו ומקשה שם הש"ס אי דליכא עדים אמאי אסור בקרובתיה הרי דפשוט לש"ס כל היכא דליכא עדים בשעת קידושין אפי' אם יש לה ממנו שום דבר ג"כ אינו אוסר על עצמו קרובתיה דאל"כ אמאי לא מוקי הש"ס בהכי וכ"ש בנדון שלפנינו שהעדים וכל בני בית ידעו וראו שלא דבר לה הלשון שמקדש אותה רק בתורת חליפין ומכירה בא לידה גם עתה לא אמר לה לשון שמקדש אותה דאז הי' חשש קדושין כגוונא דאמר לה כנסי זה בפקדון ואחר כך אמר לה תהא מקודשת דמבואר בש"ס ופוסקים דחוששין לקידושין משא"כ כאן שאמר שכבר קידש אותה בטבעת זו והכל יודעין ששקר דבר שלא קידש אותה כבר ועיין בב"י א"ה סי' כ"ז שכתב בשם תשובת הרב דוראן והובא בהג"ה בש"ע סימ' כ"ז סעיף ה' דצריך שיאמר לשון המוכיח להבא כגון הרי הן קידושין או קידושין יהיו ע"ש ואף שבח"מ שם ס"ק נ"א מפקפק על זה היינו באומר לשון פועל עומד הן קידושין אבל כאן אומר לשון שכבר קידש אותה בטבעת שנתן לה כבר והעדים יודעין שלא קידש אותה אין כאן חשש כלל וראיה ברורה לזה מסוגיא דש"ס דגיטין דף מ' ע"ב תנו רבנן עשיתי פלוני עבדי בן חורין וכו' נתתי שדה פלונית קנה אמר ר' יוחנן וכולן בשטר וכתב הר"ן וכי תימא בין בעבד בין בשדה אמאי לא מהני אפי' בעל פה באומר עשיתי או נתתי משום הודאות בעל דין יש לומר דכי אמר בדרך הודאה ה"נ אבל הכא בבא לשחררו או. ליתן עכשיו בלשונות הללו ומשום דלא הוי לישנא מעליא מש"ה לא מהני אלא בשטר דאלימא מלתא דשטרי יע"ש ואיתא תו שם ת"ר האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאות בעל דין כמאה עדים דמי ע"כ וכל הסוגיא זו מוסכם מכל הפוסקים עיין ברמב"ם פ"ד מה' זכייה ובטח"מ סי' רמ"ה הרי להדיא מוכח מסוגיא זו דאם יש עדים שלא כתב ולא נתן לו דלא הוי מתנה מה שאמר כתבתי ונתתי א"כ גם בנדון זה שאמר קדשתי' כבר ועדים מעידן שלא קידש בשעת נתינה רק שנתן לה בלשון מכירה וחליפין פשיטא דאין כאן חשש קידושין ותו יש ללמוד מסוגיא זו דאם אומר בעל פה לשון עבר אפי' לפני עדים נתתי לא מהני אם לא בלשון הודאות בעל דין דמהני ובקדושין דלא הוי כלל חשש קידושין בהודאתו שקידש בלא עדים פשיטא דלא מהני לשון עבר מה שאמר שכבר קידש אותה בטבעת ויש עדים להיפך שנתן דרך חליפין ומכירה אכן בהא מודינא שאם רוצה לקדש אותה בתורת שטר וכמבואר בא"ה סי' ל"ב וכתב בשטר הרי את נתקדשת לי ונתן לה בעדים ודאי יש כאן חשש קידושין כמו במתנה כנ"ל פשוט לפי סוגיא זו וצריכא גט אבל בעל פה דלא מהני גבי מתנה אם לא דרך הודאה פשוט דלא מהני כלל בקידושין כיון שאין נותן לה עכשיו כלום ומה שנתן לה כבר העידו העדי' שנתן לה בתורת מכירה וחליפין אע"פ שנתחייבת לו אחד זהו' זה הוי כמקדשה במלוה דאינה מקודשת בפרט שאינו אומר עכשיו לשון מעליא לקידושין דלא מהני כה"ג במתנה בעל פה אם לא ע"י שטר לכן אין לפקפק כלל בנדון זה דלא הוי קידושין כלל ומ"מ ראוי לקנוס ולעונש הנער כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לקדש בלא שידוכין ולהוציא קול קידושין על בנות ישראל נ"ל הקטן יעקב:
שאלה קכ
שחר חצי זכר שלא נכתב בה שלא תוכל למחול בלא בעלה אי תוכל למחול נגד רשות בעלה לאביה עוד שאל השואל אם יש כאן בנות הרבה ובנים רוצין ליתן לאחת מהם כפי סך עצום כפי חובה וע"י כן יתמעט החצי חלק זכר של האחרות אי הרשות בידם לעשות כן או לא:
תשובה. ע"ד שלא נכתב בשטח"ז שלא תוכל למחול בלא בעלה נ"ל פשוט דאין בכך כלום דהא לשון שרגילין לכתוב בשטרות אע"פ שלא נכתוב דנין אותו כאילו נכתב בו וכמבוא' להדיא בח"מ סי' מ"ב סעיף ט"ו ואף שלא נעלם מאתי שהש"כ שם ס"ק ל"ו האריך להוכיח דדוקא היכא שידוע שידע מזה ע"ש דבריו באריכות מ"מ נ"ל דזה מעיקרא אין כותבין רק לשופרא דשטרא דבלא"ה אינה יכולה למחול ולא ידעתי למה צריכין לכתוב שלא תמחול בלי רשות בעלה ושהשביעה על כך הא קי"ל בסימן ס"ו מכנסת שט"ח לבעלה אינה יכולה למחול בלי רשות בעלה ובשח"ז עיקר הוא החוב כמבואר בח"מ סי' רפ"א סעיף ז' בהג"ה יע"ש ובעל נ"ש לא הרגיש בזה ועל השניות אם יש בנות הרבה ורוצי' היורשים ליתן לאחת כל חובה כדי לגרוע בנות אחרים דבר זו כבר נשאל בתשוב' שארית יוסף סי' ח' ופסק דהרשו' ביד היורשים לעשות כן ובעל חלקת מחוקק סי' קי"ג השיג עליו ועיין בבית שמואל שרוצה לחזק דבריו מסי' קי"ח ולעד"נ עיקר דלא כתשובת שארית יוסף מצד הסבר' הכרחי' דבמ"ב יכולין לטעון הבנו' אם אתם רוצים ליתן לנו בתור' ירושה חצי זכר כבן איך אתם רוצים ליתן להבת זו יותר ממה שאתם מחויבים ליתן לה ולמעט חלקינו הלא גם אנחנו המה היורשי' ואין לכם לעשות כן בלתי רצונינו לשלם יותר מן המחויב ואם לאו גם לנו צריכין אתם ליתן החוב והוא פשוט נ"ל הקטן יעקב:
שאלה קכא
ממדינת אנשב"אך על דבר שעיקר משא ומתן שלהם בקרקעות שדות וכרמים שלוקחין ומוכרין לאחרים אי יש להבנות חלק בשח"ז שלהם באותן קרקעות כיון שכתב בשח"ז חוץ מספרים וקרקעות אי גם קרקעות אלו בכלל או לא.
תשובה. הא מלתא כבר אמורה בתשוב' חינוך בית יהודה שאלה קי"ג לענין ספרי' וקרקעות ושם נדפס תשובה בשם הרב המופלא מהר"ש שאטין כ"ץ מפ"פ ופסק דאין כוונתו רק על ספרים שלקחום לקיימ' ולא באלו שנושא ונותן בהם אע"פ שעיקר ראייתו אין מוכרחת כל כך שכתב וז"ל והדבר מוכרח מהטופס דשטח"ז בעצמו במאי דנהגו לכתוב שקיבל עליו הנותן בח"ח ובש"דא שלא ליתן שום שטר מתנה כדי להבריח נכסי' לגרוע כח שטח"ז ההוא ובודאי דנהגו כן דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ליתן שטח"ז כי היכא דתקפוץ לנסב אותם אם אית' דלא יטלו מן הקרקעות וספרי' כאלו אכתי נאמר מה הועילו בתקנתם כי עדיין יכול להבריח כל נכסיו באופן זה שיקנה בכל מעותיו קרקעותיו בחייו וישכירי לאחרים כדי שלא יטול חתניו כלום עכ"ל והנה באמת אי משום הא לא ארי' דלא חיישינן חששא רחוקה כי האי דלא יתן אדם כל מעותיו בקרקעות כי הפוך בעיסקא טב מינה ומאה זוזי בעסקא כדאי' ביבמות וכן בספרים הן ותגרי תגריהן אינו רואה סי' ברכה לעולם ועוד לא ידעתי איך נעלם ממנו שהרי כתב ג"כ בנוסח שטח"ז בש"ח ובח"ח שלא להפקיע כח שטר זה בשום תחבולה וערמה בעולם א"כ גם זה בכלל וא"כ הועילו חכמים בתקנתן שפיר ולא חיישינן כלל לערמה ומ"מ הדין דין אמת כיון דעיקר הטעם הוא דכותבין חוץ מקרקעות וספרים לפי שקרקעו' אדם מניח לבניו שמחזיק בנחלת ואחוזת אבותיו ומה"ט גם נחלת שדה וכרם בכלל דלא כמ"ש שם בתשובת חינוך סי' קי"ב וכן ספרים שיורש מאביו אין דרכו למכור אמת קנה ואל תמכור מש"ה אינו נוטל מהם שטח"ז אבל קרקעו' וספרים שמסתחר בהם גם הבת נוטלת בשטח"ז ובקרקעות מנ"ל היינו מה ששווים יותר משליש ממה שיש לו כגון שהוא עושר לערך ששת אלפים והקרקעות הם שווים ג' אלפים כיון שהם קרקעות שמסתחר בהם גם הבת נוטלת בשטח"ז מה ששווים יות' משליש עשרו אבל מה שמגיע עד שני אלפים שהוא שליש מעותיו וכבר אמרו חז"ל לעולם ישליש אדם מעותיו שליש בקרקעות וזה נכלל בכלל התנאי חוץ מקרקעות עד שליש מעותיו כי מסתמא אדם מצדיק מעשיו בשעת מותו והיתה כוונתו לקיים בעד שליש מעותיו מקרקעותיו שכבר לקח כדברי חז"ל אבל המותרת אינו בכלל התנאי ויש להבת חלק בהם מכח שטח"ז בהסכמת מהר"ש כנ"ל:
הקטן יעקב:
שאלה קכב
אחד שנתן לבתו שטח"ז כנהוג לה וליוצאי חלצי' והבת נתנה בחייה לא' מבניה במתנה גמורה בכל אופן המועיל אי יפה כח המתנה או לא:
תשובה. הנה לפום ריהטא היה נראה שדין זו נוטה לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שיש בזה הרבה חילוקי דיני' כדאי' בש"ס דב"ב והובאו בח"מ סי' רמ"ח יע"ש ברם כד מעיינן שפיר תראה שזה אינו כי כבר נשמר מזה הר"ן בפ' יש נוחלין וכתב וז"ל וכדי שלא ישתבש אדם בהלכה זו ללמוד ממנה לאותן שכותבין בשטרי מקח וממכ' ומתנה לך וליורשך ולבאים מכחך שיהא הדין נוהג כמו שאמר כאן אני כותב שלא נאמרו דברי' שבשמועה זו אלא באומר אחריך אבל באומר לך וליורשך שופרי דשטרי הוא שהמתנה או המכר לא יהיה לו הפסק שכן כותבין למכור ולהשכין ולעשו' כל חפצם כנפשם וא"צ כי אם לשופרי דשטרי בעלמא עכ"ל ודברים פשוטים הם ולא נמצא מי שחולק בדבר זו גם בש"ע סימן רמ"ח סעיף ז' בהג"ה כתב כן וז"ל אבל מה שכותבין בשטרות לך וליורשיך אינו אלא לשופרי דשטרי וכתב שם הסמ"ע וז"ל ויכול למכרה וליתן לכתחלה ולהגבותו לבע"ח בכל שאר קניינים שלו עכ"ל ואל ישיאך לבך לומר שהרי גם שם בהג"ה סיים ויש חולקים ונרשם שם תשובת הרא"ש כלל פ"ז סימן ד' דע שהוא טעות גמור כי האי יש חולקים לא נמצא כלל לא בב"י ולא בד"מ ואדרבה נראה בדבריהם שהעתיקו לדעת הר"ן לדעה חלוטה ומסכמת מהכל רק האי ויש חולקין קאי אדין שלפנינו במ"ש ואחריך ליורשך מעכשיו וכו' וכן מבואר בב"י להדיא שכתב שם וז"ל ומ"ש רבינו אבל נכסי לפלוני ואחריך מעכשיו ליורשי וכו' ושיש חולקים עליהם עכ"ל והוא ברור עכ"פ זכינו לדין בנדון שלפנינו שיש להבת כח בשטח"ז שלה כל ימי חייה בריצוי בעלה למכור או ליתן למי שתרצה בלי פקפוק כלל ויש ללמוד עוד מזה על דבר מה שפסק רמ"א בש"ע ח"מ סימ' רפ"א סעיף ד' בהג"ה וז"ל כתב לבתו שטח"ז וכתב לה וליוצא חלצי' בנותיה ובניה נוטלין בשוה הואיל ולא כתב יורשי' יוצאי חליצה ודין זה הוא לקוח מדברי הרא"ש כלל פ"ה סי' ג' ותשובת מהרי"ו בדיני' והלכות סימ' כ"ז והוא מוסכם מכל אחרונים בלי חולק (אך שמחדש מקרוב נדפס תשובה חדא הנקרא פנים מאירות סימן ל"ז מלאו לבו לסתור דין זה אבל באמת אין דבריו ברורין ומוכרחים כלל ולא ידעתי איך עלה על דעתו להשיג על גדולי ראשונים ואחרונים בלי ראיה מספק' כלל וכבר שקל למטרפסי' שנדפס על תשובה זו השגות בדברי גזומים קונטרס א' הנקרא פנים מסבירות) ולפמ"ש נ"ל היכי דאביה ואמה השיאו לבנותיהם וכתבו להם שטח"ז על נכסיהם כנהוג כראוי ומוחזק הרי דהוי כהתנו אביהם ואמם בפי' שבשטח"ז שלהם לא תקחו הבנות רק כחצי חלק זכר ולא יותר ודברי הפוסקים שכתבו שנוטלין בשוה עם הזכרים לא מיירו בהשיאו בנותיהם ונתנו להם שטח"ז והוא נ"ל ברור בלי פקפוק ואם הניחה עוד בנות פנוית אם לא צותה אמם קודם מותה שיקחו בשטח"ז שלה כמו אותן הבנות שכבר השיאו אזי יטלו אותן בנות פנוית חלקם בשוה עם הזכרים בשטח"ז של אמם כפסק הש"ע (דהיינו לבד מאותו חלק שיורש הזכר מחמת אחיותיו שכבר נשאו וק"ל שהם נוטלים רק החצי חלק והמותר יורש הזכר) כי אפשר שבכוונה עשתה זאת כיון שלא השיא' בחייה שתירוש הפנויה יותר כי היכי דלקפוץ עליה לאנסובי כל זה נ"ל ברור לדינא הקטן יעקב:
שאלה קכג
על אשה שיצא קלא שזינת' דאינ' נאסרת על בעלה כמבואר בש"ע סימן ז' סעיף י"א בהג"ה והיא מתשובת הרא"ש כלל ל"ב דין י"ד אך שהאשה עצמה מודית שנטמאה אי נאמנת כיון דאיכא צירוף לזה קלא דלא פסק:
תשובה. כבר מבואר בש"ס דסוף נדרי' האומרת טמאה אני לך דלא מהימנא חיישינן שמה עיניה נתנה באחר ואם אית' דע"י צירוף קול חיישינן לדבריה אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן אכתי תעשה כן להחזיק עצמה בקול שזינתה כדי לאמת דבריה אח"כ אלא ודאי דאין חוששין לדבריה כלל אף בקלא אכן מדברי הג"ה בש"ע ס"ס מ"ו ראיתי שכתב קול היוצא אחר נישואין או אפי' אחר אירוסין שנתקדשה לאחר אין חוששין לה מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה הואיל ויצא הקול תחלה עכ"ל רמ"א שם והוציא כן רמ"א מתשוב' הרא"ש כלל ל"ה וכן כתוב הב"ח ס"ס מ"ו ע"ש אכן החלקת מחוקק וב"ש השיגו על דין זה אע"ג שעיקר מה שרוצים ליישב תשובת הרא"ש כלל ל"ה דבריהם אינם ברורים כלל מ"מ אתה המעיין תראה שמדברי תשובת הרא"ש אין ראיה כלל דאע"ג דמדברי תשובת הרא"ש כלל ל"ב מבואר דס"ל דאין האשה יכולה לאסרה עצמה על בעלה וכמ"ש ג"כ הרא"ש פ"ב דיבמות וסוף נדרים וסוף גיטין מטעם דעיניה נתנה באחר מ"מ י"ל דהרא"ש בתשובה כלל ל"ה לכך כתב דמהימנא לגביה עצמה דהתם בהאי מעשה ששכרה עדים שקרים לכתוב לה גט מהמקדש הראשון מחשבת' ניכרת מתוך מעשיה שלא נתנה עיניה באחר רק שעבדה כל טצדקי דאית לה למיעבד לקיים השני יע"ש מש"ה תהיה נאמנת ועי"ל דדוקא היכא שהבעל אינה מאמינה אז אינה נאמנת לשוויא נפשה חתיכה דאיסו' משא"כ התם בהאי מעשה דהרא"ש גם הבעל היו מבקש מהמקדש ליתן לה גט מש"ה עלה על דעתו דשווי' אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמבואר שם בתשוב' הרא"ש יע"ש ובספר עצמות יוסף בקידושין דף י"ב מחלק בענין אחר דדוקא לאחר נשואיה אינה נאמנת משא"כ התם בתשו' מיירי קודם נשואי' קודם שבא עליה רק שנתקדשה לו ע"ש כלל הדברים מדברי תשובת הרא"ש אין כאן ראיה מוכרחת וחלילה להוציא אשה מבעלה אם לא בראיה ברורה נ"ל:
הקטן יעקב:
שאלה קכד
אלמנה אחת שסילקוה היורשים ונתנו לה כתובתה ששוב אין לה מזונות מנכסי יתומים ומ"מ כפי הפסק דין שיצא ביניהם נתנו לה דירה בבית בעלה כל ימי מיגר ארמלותא ושוב זינתה בבית בעלה אי מחויבים מ"מ היורשים לתת לה דירה בבית בעלה או לא:
תשובה. על גוף הנידון לכאורה א"צ לפנים והוא סוגיא ערוכה פרק נערה שנתפתתא ובטא"ה סימן נ"ד דזינתה אפ"ה יש לה מזונות משום דיצרה תקפה ומזונות ודירה שווים כמבואר בש"ס ופוסקים וכאשר אבאר בסמוך אך מעיקרא דדינא פרכא דמאיזה טעם חייבו היורשים בפסק דין לתת לה דירה כל ימי מיגר ארמלותא כיון שכיבר סילקו אותה היורשים ונתן לה כתובתה כמו שפוטרין אותם מליתן לה מזונות וכן הן פטורי' מליתן לה דירה שהרי משנה שלימה שנינו בכתובות דף נ"ב ע"ב לא כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנא כל ימי מיגר אלמונתיך חייב שהוא תנאי ב"ד כך היה וכו' אנשי יהודא היה כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה מכל וכל הן מהמזונות הן מהדירה וכן מבואר להדיא בפי' המתני' להרמב"ם והרע"ב דלאנשי יהודא כשנותנין לה היורשים כתובתה אף מהדירה צריכה לצאת וכ"כ הרמב"ם פי"ח מה' אישות דין ב' וז"ל כשם שניזונית אחר מותו מנכסיו כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור וכ"כ הטור בא"ה ריש סימן צ"ד והיא מוסכם מכל הפוסקים דדירה ומזונות שווים הם ובדבור א' נאמרו בתנאי ב"ד רק לענין זה אינם תלוין זה בזה שאם אין כאן לתת אחד מהם מחויב ליתן השני כמבואר שם בטור ובש"ע ולפי מה שפסק רמ"א בהג"ה בש"ע סימן צ"ג סעיף ג' וז"ל ויכולין ב"ד לתקן במקומותם שהיתומים יסלקו אותם כשירצו להיות פטורין ממזונות וכן נתפשט המנהג במדינות אלו א"כ שוב פטורין מכל תנאי ב"ד גם מדירה כי מזונות ודירה בחדא מחתא מחתינהו וכן מבואר בבית שמואל סי' צ"ד אף שכתב כן רק לענין תובעת כתובתה היינו לפי שכתב כן בדברי הב"י בש"ע דפסק שם כאנשי גליל בסי' צ"ג משא"כ לפי תקון ומנהג שלנו שהוא כאנשי יהודא וכן משמע ומבואר בתשובת מהר"מ גלאנטי סימן קכ"א וכן עשינו הלכה למעשה כמה פעמים בק"ק פראג במושב ב"ד כשסלקנו האלמנה סלקנו אותה מכל וכל הדין פשוט כביעתה בכותחא וא"כ עלה ברעיוני שהפסק דין שפסקו לחייבו היורשים לתת לאלמנה דירה אחר סילוק כתובתה היה מצד צוואת בעלה שציווה כן לפני מותו וא"כ היה נ"ל לומר דכל כה"ג כיון שהיא רק דרך מתנה אזלינן בתר אומדנא (כדאיתא בב"ק דף ק"י ע"ב ע"ש) דעת הנותן דאדעתא שזינתה להכניס רשעה לתוך ביתו אדעתא דהכי לא ציוה לגרוע כח יתומיו וליתן לה דירה וראוי לקיים בה וכי מצא בה ערות דבר ויצאה מתוך ביתו ואין לדמות דבר זה להיכא דיש לה דירה מתקנת חכמים דאמרינן לא פלוג חכמים בתקנתן משא"כ היכא דנתן לה בעלה דרך מתנה בעלמ' וזו הוא תקנתה שלא תקלקלה שוב דכשלא יהיה לה דירה אזי תקח לבעל ובעל' משמרה שוב שמעתי שעיק' מטרין של פסק זו הוא ממנהג דייני ק"ק פרנוקפורט שנהגו לפסו' כן וכב' חקרתי אצלם דמהיכי יצא להם לפסוק כן ליתן ריוח בין הדביקים לחלק בין מזונות לדירה והוא נגד הדין לגרוע כח היתומי' ולא מצאו מענה לדבריהם כי אם שקבלו מדייני קשישאי אשר בארץ החיים שמחוייבים היורשים ליתן לה דירה וכלי בית אף לאחר שסילקו אותה ופטורין ממזונות אף שהוא מילתא דתמיהא להוציא מהיורשים מ"מ אם קבלו בידם מדייני מומחה ז"ל ח"ו לסתור קבלתם שקבלו מזקני הדור והבו דלא לוסיף עלה היכא דזינתה כיון שע"פ הדין שוב אין לה דירה לפי מנהגינו כאנשי יהודה ומכ"ש ואצ"ל במקומות שלא נתפשט מנהג ק"ק פ"פ כל שסלקו האלמנה שוב אין לה דירה כלל כמו מזונות והוא ברור נ"ל הקטן יעקב:
שאלה קכה
מעשה שהיה כך היה שמת' לאח' אשתו בר"ח אלול תע"ה ועת חתנתו היה בשנת תע"ד י"ד ימים לחדש אלול אך שאותו שנה היתה מעוברת נמצא שמת' אשתו לי"ב חדשים וי"ד ימים ונשאלתי לענין שנתחזרה ותקנת שום מה דינו:
תשובה. הנה הדבר במחלוקת שנוי' והובא בבית שמואל סי' נ"ד ס"ק י"ז בשם תשובת מהרש"דם סימן קכ"ה כיון דאינו מפורש בתקנה וע"פ הדין הבעל יורש את אשתו אמרינן התקנה לא היתה אלא ברוב שנים. ולזה הסכי' בתשוב' דברי ריבות סי' נ' ועיין בתשוב' תרומת הדשן סי' רי"ו שמשם יש סמך לדבריהם אכן בתשובת מהרי"ו סי' ס"ח פסק בפשיטות להיפך ובנחלת שבעה סימן כ"ב סעיף ג' ס"ק ה' והשיג על תשובת דברי ריבות ואין דבריו מוכרחין כלל להמעיין בדבריו זו שקש' בדיני ממונות להוציא מיד מוחזק עיקר סמיכותו בכל כחו על תשובת מהרי"ף ועיקר ראיותיו שם בתשובה אינם מוכרחים כל כך דז"ל מהרי"ו שם וחדש עיבור הוא כמו שנה דשנה סתם בכל מקום הוי נמי חדש העיבור בכלל כדתנן פ' השואל המשכיר בית לשנה נתעברה השנה נתעבר' לשוכר ובנדרי' האומר קונם יין שאני טועם השנה אסור בה ובעיבורה ובאבילות נמי אמרינן דאלו נקטו שנה היה צריך להתאבל חדש העיבור וכן לענין מניקה אלו נקט שני שנים חדש העיבור בכלל ע"כ תוכן דבריו שם ובאמת מכל אלו אין ראיה כל כך ויש לדחות די"ל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ובמשכיר משום שהשוכר מוחזק ועומד בקרקע אמרינן דגם חדש העיבור יש לו לדור בו ולענין נדר אזלינן להחמיר וכן לענין אבילו' נקטו לשון מבורר דהוא י"ב חדש משמע להדיא בלי חדש העיבור ואלו נקט שנה יש למטעי לומר דאף משום ספק יש להחמי' וכמ"ד דאין הולכין להקל גבי אבילות וכן לענין מניקת משום סכנת הולד הייתי אומר דגם חדש העיבור בכלל אבל כאן לענין ממונא אזלינן לחומרת התובע וקילת הנתבע שהוא מוחזק ועומד ובר מן דין אפשר לומר דגם מהרי"ו מודה בבעל שהוא מוחזק ועומד בירושת אשתו שהוא יורשם מן התורה והנכסים בחזקתו אמרינן דאין חדש העיבור בכלל אך ששאל תו שם היה לענין גביית כתובתה שהוא באה להוציאה אמרינן דגם חדש העיבור בכלל וידה על תחתונה זאת ועוד אחרת אי אזלינן בתר טעם התקנה כמבואר בתשו' הרא"ש כלל נ"ד הוב' בטור סי' קי"ח סעי' מ"ה וכ"כ בתשובת צ"צ סימ' ק"ט ע"ש וכיון דטעם התקנה כמ"ש בפוסקים ראשונים והוב' שם ג"כ בנחלת שבעה שבשנה ראשונה שעדיין לא נשכח המת לגמרי צריך להחזיר הכל ובשנ' שניה שאינו עצב כ"כ לכן די בחזרת חצי נכסים ובשנה שלישית כבר נשכח לגמרי ואין שום עצב עמו לכן הדין חוזר לסיני שהבעל יורש אשתו עכ"ל הגע בעצמך דברוב שני' שאינם מעוברת אפ"ה נשכח המת מלבו וכי משום שהוא שנה מעוברת לא יהא נשכח עד אחר י"ג חדש (ואין סברא לדמות דבר זה למה שאמרו חז"ל לענין שחזורין בתוליה על פסוק לאל גומר עלי) אלא שכל אחר י"ב חדש נשכח המת מלבו ומה"ט ק"ל אבילות רק י"ב חדש אף בשנת מעובר ובתשובת הב"ח סי' ג' עולה מתחלה בדעתו שאפי' מתה אשתו תוך חדש הי"ב זכה הבעל בירושתו ע"ש אך לבסוף מבטל דבריו מפני תשובת מהרי"ו ע"ש וכאש' זכינו לדברי תשוב' מהר"שדם והדברי ריבות שפסקו להיפך עכ"פ מידי ספיקא לא נפקי ואין להוציא מיד מוחזק ובפרט לפי טעם התקנה וביות' בנדון שלפנינו כבר עבר י"ב חדש וי"ד ימים ועיין ברמב"ם ריש הל' קדוש החדש שסתם שנה הוא שנות החמה שהוא שס"ה ימים וא"כ כל שעבר י"ב חדש וי"א יום ודאי שנה גמורה יחשב אף לשנות העיבור כי הימים היתירים אינם באים למלאות שנה זו רק גם שנים הקודמין כמבואר וידוע לכל יודעין בעיבור השנה וקביעתם א"כ פשוט יחשב גמר שנה אחר שס"ה ימים ואפשר בזה ליישב ג"כ מה שמקשה ג"כ בתשוב' תרומת הדשן בשם מהר"ם גבי מניקה מתני' וברייתא אהדדי ע"ש אך כיון שלא מצאתי חילוק זה בפוסקים ראשונים ואחרונים להכי אין דעתי נוטה להלכה בכך מ"מ בנדון שלפנינו ודאי מידי ספיקא דדינא לא נפקי ואין להוציא מיד מוחזק ואל יאמר האומר כיון שתקנ' זו נעשית בחרם יש להחמיר וכן ראיתי במקצת תשוב' שדרך בו כדרך זה ולע"ד זה אינו דדעת רוב פוסקי' אינו כן דבכל ענין אמרינן כה"ג ספק ממונא לקולא וכן מבואר בפסקי מהרא"י סי' ע"ג ועיין בי"ד סי' רנ"ט בש"כ ס"ק י"ד ע"ש דבריו באריכות ובאמת אם היה אפשר לפשר הדבר מה טוב מי כחכם ויודע לעשות פשר דבר כל כה"ג שהוא ספיקא דדינא וכה"ג כתב בתשובת עבודת הגרשוני סי' ס"ח וסימן ק"ג דכל כה"ג הפשר' עדיף ועיין בתשובתי ש"י חלק ראשון סי' ק"ט אכן אם אי אפשר לפשר הדבר בריצוי הצדדים נ"ל דאין להוציא מיד מוחזק כמ"ש כנ"ל הקטן יעקב:
שאלה קכו
במי שחלה ולא היו לו בנים וציוה בחליו ליתן גט לאשתו וליתן לה בכתובת' יותר סך מה וגם עשה על זה קנין בחליו וקודם שנכתב הגט וניתן לה רחמו עליו מן השמים שחזר לבריאתו ועתה מבקשת האשה מן העדי' שיכתוב לה תוספו' כתובה כפי מה שהוסיף לה בעלה בחליו כי דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ומכ"ש שעשה על זה קנין:
תשובה. הנה לכאורה נראה שהדין עם האשה במה שמבקשת תפקידה שצוה לה הבעל ואע"ג דקי"ל דברי שכיב מרע אף שהן ככתובין וכמסורין דמי מ"מ אם עמד חוזר היינו דוקא במתנת ש"מ בכולה אבל מתנה במקצת ובקנין דהוי כמתנת בריא ודאי דאין יכול לחזור וכאשר פשוט בש"ס וכל הפוסקים ועיין בטח"מ סי' ר"ן איברא כד מעיין שפיר ירא' דהדין עם הבעל ולא זכת' האשה במתנת' כלל משום דהוי כמצוה מחמת מיתה ובמצוה מחמת מיתה קי"ל אפי' בקנין ובמקצת אם עמד חוזר ואע"ג דמבואר שם בח"מ סי' ר"ן מדברי כל הפוסקים דלא מקרי מצוה מחמת מיתה אלא א"כ צוה כן לאחר שלשה ימים לחליו או שהכביד עליו חליו או שפי' דבריו שמחמת מיתה הוא נותן או אפי' לא פי' אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה יע"ש שכן הוא הסכמת הש"ס וכל הפוסקים וא"כ בנדון שלפנינו לכאורה אין כאן אחד מן הצדדים הנ"ל דיהא נקרא בשביל כן מצוה מחמת מית' שהרי ציוה כן מיד בתחלת חליו שלא הכביד ותקפו עליו כל כך. מ"מ כיון שכתבו הפוסקים בהיכי שנרא' מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה מקרי מצוה מחמת מיתה א"כ גם בנדון דידן ג"כ נראה מתוך דבריו שצוה כן מחמת מיתה כיון שלא היתה קטטה בינו לבינה ואדרבה הוסיף לה על כתובתה וכמה קשה גירושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש ואדם מצדיק מעשיו בשעת מותו וחליו וזה ציוה לגרש אשתו ודאי עשה כל זה מפני חשש מיתה שלא תהא זקוקה ליבום ואין לך מצוה מחמת מיתה גדול מזה ואף שדבר זו א"צ ראיה כי הסברא והדעת מכרעת כן מ"מ לא אמנע להביא ראיה ברור' לזה מסוגיא דש"ס דגיטין דף ע"ב ודברי הרא"ש והתו' שם דגרסינן שם אמר ר' הונא גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר וכתב שם הרא"ש וז"ל אמר רב הונא גט שכיב מרע שמצוה מחמת מיתה גיטו כמתנתו וכו', והנה צריכין אנו לומר מאין יצא כן לפרש דמיירי במצוה מחמת מיתה אלא צריך לומר כיון דקאמר בש"ס סתמא כמתנתו משמע דבכל ענין כמתנתו אם עמד חוזר אפילו במקצת וזה אינו אלא במצוה מחמת מיתה והשתא קשה באמת על הש"ס הא קיימא לן אמורא צריך לפרש דבריו הוי ליה לומר בהדיא שמצוה מחמת מיתה כן אלא ודאי שאין צריך פירש לפירושו דכל שנותן גט בחליו שלא מחמת קטטה מקרי מצוה מחמת מיתה כיון שמגרש אותה שלא תהא זקוקה ליבם וכן נראה לי מוכח להדיא מדברי התוספות שם שמקשים על פירש רש"י בד"ה אמר רב הונא וכו' ג' קושיות חדא דלרב הונא אפילו בסתמא בלי שום תנאי אם עמד חוזר אם כן למה איצטריך במתני' למיתני מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי וכו' וכן למאי איצטריך שמואל לתקן בגיטא דש"מ וכו' וכן מהאי דאיזה נשך דף ס"ו יע"ש וקשה לכאורה לפי דברי הרא"ש דרב הונא אמר למילתא דוקא במצוה מחמת מיתה אם כן לא קשה כלל קושי' התוספות דכל הני מיירי בצואת שכיב מרע סתמא שאינו מצוה מחמת מיתה אלא ודאי דפשוט הוא לתוספות כמו שכתבנו דסתם שכיב מרע הנותן גט בחליו מקרי מצוה מחמת מיתה מטעמים שכתבנו ואם יאמר אומר להיפך מדפירש רש"י ולא הרגיש בקושית התוספות מכלל דסברא ליה דרב הונא אמר למילתא דוקא במצוה מחמת מיתה מה שאינו כן בסתם שכיב מרע לא מקרי מצוה מחמת מיתה ואם כן לפי זה עדיין הדבר במחלוקו' שנויה רש"י והתוספות אי משום הא לא תברא דודאי גם דעת רש"י בזה כהתוס' דהוי בסתמא כמצוה מחמת מיתה וגיטו מוכיח עליו ומכל מקום לא קשה להם קושית התוספות שהרי שני קושית מתרצים התוספות עצמם גם הקושיא שלישי' ממילא מתורצת דגם האי סוגיא דאיזה נשך אתיא כרבא ורבה וכ"כ התוספות להדיא שם בפרק איזה נשך ד"ה מאי קא משמע לן והא דקאמר פשיטא אף על גב דרב הונא פליג מכל מקום בתר דתקון שמואל תקנה קבועה אם כן כל שלא אמר הכי ודאי פשיטא דאם עמד אינו חוז' ובאמת מה שאמ' התוספות שם ושוב מקשה שם ר"ת על פירש רש"י המעיין בתוספות שם יראה להדיא דלא מקשה רק קושית אלו וכולן מיושבות לדעת התוספות שם וצריך עיון אבל מכל מקו' בהא כולי עלמא מודו דהוי כמצוה מחמת מיתה ואם עמד חוזר במתנתו אפילו במקצת אפי' בקנין והוא ברור נראה לי הקטן יעקב:
שאלה קכז
אשה אחת שהכניס לה אביה בנדוניתה שטר חוב אחד על אמה זקנתה ואביה נעשה ערב בעד החוב ההוא לחתנו ואחר כך הלך חתנו ומכר השטר חוב לאחר בכו"מ וגם האש' ידעה מזה ולא מיחתה כלל וכשהגיע זמן פרעון החוב ירד הבעל חתנו מנכסיו ונעשה בעל פליטה וכשבא הלוקח לגבות חובו מן נכסי הסבתא או מחמיו של המוכר השטר חוב האשה ואביה רוצין למחות שלא יגבה השטר כיון שהשטר חוב הוא מזונייתא רוצה לתפוס החוב ההוא בעד פרנס' מה דינו:
תשובה. הנה לכאורה דין זה פשוט וערוך לפנינו בתשובת מהרי"ו סימן ע"ח שכתב וז"ל והא פסק מהר"מ במרדכי פ' נער' ובפרק מציאת אשה וז"ל וכ"ש היכא שהכניסה לו דאין הב"ח גובה מהן ואפי' כלי שבת וכלי רגל וכן פסק האשר"י פ' אלמנה לכ"ג ואע"ג דהתם הכניסה כלים שהם בעין ומש"ה אין ב"ח גובה מהן משום שבח בית אביה אבל בנדון דידן אין שייך לומר משום שבח בית אביה כיון דלא הכניסה לו דבר מסוים רק מעות מ"מ כיון דהנדוניא עדיין בבית אביה לא מפקינן מיני' לפרוע ב"ח וכו' וסיים עוד מה"ט אמינא דלמא כיון דנדוניית' עדיין ביד אביה לא מפקינן מיניה ומה שתפס כאלו תפסה איהי למזונה ולפרנסת' דמהני ע"ש וכן פסק כדבריו בהג"ה ש"ע סי' צ"ז סעי' כ"ד וסעי' כ"ו בהג"ה ואף שבב"י סי' צ"ט כתב בשם הרשב"א בתשובה שאם נשא אשה והכניסה לה נדוניא מעות ב"ח גובה מעות שאותם מעות שהכניסה לו אינם בעין ואפי' הם בעין כיון שקבלן הוא על עצמו בחוב ואינם עשוין לעמוד בעין ואין בהם משום שבח בית אביה עכ"ל ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' מ"ח מ"מ אין זה סותר לדברי מהרי"ו דהתם עדיין הנדוניא בבית אביה שאני אפשר דהרשב"א מודה מ"מ הבו דלא לוסיף עלה דהא בגוף הדין מהרי"ו עצמו כמסתפק בדבר ואפ"ה פסק היכא דנדוניא המעות בעין ביד אביה דמספק אין להוציא הממון מיד אביה ויכול לתפוס בעד מזונותי' אבל בנדון שלפנינו שאין מעות נדוניא בעין רק השט"ח שנתן בעד נדוניתו שאין גופו ממון וכבר נמכ' השט"ח בידיעת האשה דאי יש לחוש לפסידא דלקוח' ושוב אינה יכולה לתפוס בעד מזונתיה דמכנסת שטר חוב לבעלה ידו כידה שאינה יכולה למחול כאשר פשוט בש"ס וכל הפוסקים ול"ד לנדונית חתנים כמבואר בא"ע סי' נ"ב והוא מת"ה סי' שכ"א דאפי' זקף אביה על עצמו במלוה אפי' נתן שט"ח לא זכה בהן הבעל דהכא שאני כיון דשט"ח זה הוא מאמה זקנתה וניתן להבעל שהוא לוקח ומכר אותה בידיעת האשה יש לחוש לפסידא דלקוחות (ומ"מ בנדונית חתני' אפי' מכר הבעל השט"ח לאחרים לא חיישינן לפסידא דלקוחות כיון שידע שהוא שטר נדוניא כי קלא אית ליה לא ה"ל ליקח שטר כזה משא"כ בנדון זה שהשטר עיקר הוא מאמה זקנתה ולא אסיק אדעתי' שיעני וק"ל) ועיין בסוגיא דש"ס פ' יש נוחלין ובתשובתי תורת השלמים סימ' ב' ע"ש ואין מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאף שהבעל מכר שטר בידיעת האשה מ"מ יכולה לחזור ולתפוס בעד מזונתיה ולומר נחת רוח עשיתי לבעלי זה אינו דכיון ששטר זה אינה כלל משבח בית אביה והבעל קבלן על עצמו ועומד למכור או לגבות הממון בשביל השטר לא שייך כלל לומ' נחת רוח עשיתי לבעלי כיון שהשט' אינו גופו ממון ועומד למכור או לגבות רק השתא הוא דאיתרע הבעל שיורד מנכסיו והיא רוצה לתפוס למזונותיה ולהפסיד ללוקח נראה דהדין עם הלוקח השטר כן נראה לי הקטן יעקב:
שאלה קכח
נער אחד רווק שרצה לישא אשה אך שאין רוצין להתחתן עמו כאשר נהוג עכשיו בזמנינו שאין מתחתנין עם מי שיש לו אח ואין לו ממנו שטר חליצה בחנם וזה הנער אין לו שטר חליצה מאחיו כי אחיו אינו רוצה ליתן לו שטר חליצה ואף שאחיו הוא גם כן רווק וצריך לו ג"כ שטר חליצה מ"מ אחיו אינו רוצה לישא וחוטא ומחטי' אם יש כח ביד ב"ד לכופו שיתן לו שטר חליצה בחנם או צריך להרבות לו מוהר ומתן כדי שיתרצה ליתן לו שטר חליצה:
תשובה. לכאורה נראה פשוט דאינו יכולין לכופו ע"ז וגדולה מזו מצינו בתשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ו בא' שבקש מבנו הגדול שיתן שטר חליצה בחנם לאחיו כנהוג ובנו אינו רוצה ליתן לו שטר חליצה בחנם אם עובר ראובן על מצות כבוד אב ואם והאריך שם בתשובתו ומסיק וז"ל דכל שכן בנדון דידן שרוצה האב לחסור כיסו של הבן שיתן שטר חליצה בחנם והבן אינו עושה שום מעשה ולא מכלימו ולא מצערו אלא שאינו רוצה ליתן שטר חליצה בחנם פשיטא שאינו מחויב לשמוע לו ומותר להבן להיות בשב ואל תעשה ולא ליתן שום שטר חליצה בחנם ועוד מאן יימר לן דבנדון דידן איקרי רווחא ולא חסרון כיס כיון דתקנת הקהילו' הוא שהחולץ והחלוצה חולקין בעזבון המת ואין כאן שום כבוד לגופו של אב אלא שרוצה שיתן בנו הגדול שט"ח כדי להעשיר את בנו הקטן ממנו שעי"ז יפריזו לו נדוניא אין זה כלל בכלל כבוד אב עכ"ל תוכן דברי מהר"מ מלובלין שם הרי שאפי' לכבוד אביו שרוצה בכך שהוקש כבודם לכבוד המקום אפ"ה פסק שם שאינו מחויב לציית ליה בזה וכ"ש בנדון שלפנינו שאין כאן רצון האב כלל שאין לכופו על זה אכן אחר העיון נראה דיש לכוף האחין ליתן זה לזה שטר חליצה בחנם כדי שלא לעגנו ולא דמי לנדון דמהר"מ מלובלין דנראה מתוך תשובתו שם שלא בא לדון אלא לפי שעתו וזמנו שעדיין לא נתפשט המנהג שאין מתחתנין כלל עם מי שאין לו שטר חליצה מאחיו רק נותנין לו נדוניא קטנה ושוב עושין כתקנת הקהלות שהחלוץ וחלוצה חולקין בעזבון המת ולא בא לדון רק שאין שייך בזה לכופו משום מצות כבוד אב ואם כאשר כתב שם באריכות אבל עכשיו שכבר ידוע ומפורסם במדינות אלו שאין מתחתנין כלל עם מי שאין לו שטר חליצה מאחיו ואם כן צריך לעגן אותו כל ימיו וכיון דאיכא ביטול מצות פ"ו ושאר עבירות שאפשר לבא ע"י זה נראה פשוט דכופין על זה משום תקנת אחיו שלא לבטלו מפ"ו וכהא דאמרו מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותבין שטר על חצי דמיו וכה"ג מי ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה דכופין אותה לקבל גיטה עיין בא"ע סימ' א' וקנ"ד ואפי' חטא אמרינן כדי שיזכ' חבירך כדאיתא בש"ס ופוסקים ועיין בא"ח סי' ש"ו ובתשובתו חלק ראשון סי' ט"ז ואפי' על לפנים משורת הדין קי"ל דכופין כמבואר בח"מ סי' י"ב וכן דעת האחרונים שכן עיקר כמ"ש הב"ח שם ובתשובת צ"צ סי' פ"ט ובתשובתי שם סימן קס"ט יע"ש ומ"מ נראה דאין לכופו ליתן לו שטר חליצה בחנם וכדעת תשובת מהר"מ מלובלין שם כיון שכבר נהגו ליתן מתנה לאחיו בנותנו לו שטר חליצה ע"כ יש לעשות הטוב והישר להתפשר בניהם בענין המתנה ואף דלפי תקנות הקהלות תקנו שהחלוץ והחלוצה יחלקו בנכסי מיתנא היינו שכב' מת אחיו ואשתו מוכנת ומעתד' לפנינו לחלוץ מיבם תקנו תיקון זה כדי שלא לעגן החלוצ' משא"כ קודם נישוא' דאיכ' ספיקא טובא שתבא לידי חליצה כלל בודאי במתנה מועטת סגי ובפרט שהוא ג"כ רווק ונצרך גם כן לשטר חליצה אין ליתן יד לפושעי' בביטול ממצו' פ"ו וכופין אותם ליתן זה לזה שטר חליצה ואם הא' עני והשני עשיר יש רשות ביד ב"ד לפי ראות עיניהם לעשות שאיש את אחיו יעזרו ליתן לו חלק עשירות ממה שיש לו או אפילו החומש לפי ראו' עיניהם לפי הצורך בלי שום נטיית צד רק כוונתם לשם שמים לעשות שלום בין האחים בטוב תתפשרו כנ"ל הקטן יעקב:
שאלה קכט
חליצה שהוא זקוקה ליבם קטן זה זמן מה מתי נקרא הגיע לכלל גדלות ומתי בודקין אותו גם יורינו מ"ו היכר וסימן במנעל של ימין או שמאל לענין החליצה:
תשובה. הנה אין זה צריך לפנים דלא מקרי גדול עד שיהא בן י"ג שנים ויום א' מעת לעת בשעות ואז צריכין לבדוק לענין חליצה ואע"ג דלא נעלם מאתי מה שמבואר בחשן משפט סימן ל"ה בסמ"ע ובש"כ שם ס"ק א' דנעשה גדול מיד כשנכנס ליום שנולד בו דמקרי שנת י"ד וכן פסק הב"ח בא"ח סי' י"ג וכ"פ המ"א שם לענין בר מצוה דמיד שמתחיל יום שנולד בו שנת י"ד יום א' קרינן בו ודלא כהחולקי' מצאתי כתב בכ"י מנהגי ק"ק ווירמייש"א בשם כמה גאונים שהורו כן הלכה למעשה וכן בא מעשה לידי בהיותי בק"ק ווירמייש"א נעשו נערים בר מצוה בשבועה אחת דהיינו שאחד נעשה בר מצוה באמצע השבוע ואחד נעשה בר מצוה ביום השבת עצמו שהיה אותו יום שנולד בו והוריתי שאין דין קדימה זה לזה לענין לקרות בתורה כיון שגם זה הגיע זמנו לפי הסכמת הפוסקים ואדברה לכאורה זה שהגיעו זמנו בו ביום עדיף קצת דהוי מצוה בזמנו משא"כ אידך הוי כעבר זמנו מ"מ כיון דנהוג עלמא לעשות בר מצוה בשבת ראשון דוקא אף שנעשו בר מצוה ביום א' אין קורין אותו לתורה עד יום השבת אין להם דין קדימה זה לזה ויטילו גורל ומה"ט ראיתי לעורר ולהזכיר מה שראיתי נוהגין המון עם דמי שמת לו מת בי"ג לחדש כגון י"ג מנחם שפוסק לומר קדיש בי"ג בתמוז שהוא חדש הקודם וטעות הוא בידם שלא יפה הם עושים כי י"ג תמוז הוא מחדש י"ב שאין לומר בו קדיש רק יאמר ויפסוק ביום י"ב תמוז ואילך שהוא סוף י"א חדש למיתת אביו וכן ראיתי מרבותי הגאונים שהורו כן ואע"ג דלענין אבילות י"ב חדש נהגו להוסיף עוד אותו יום עצמו שמת בו אביו או אמו אף שהוא משנה שניה למיתתם זה הוא מטעם אחריני שיום המיתה נוהגין להוסיף איבול על השנה וכדאיתא בש"ע בי"ד והוא מת"ה סי' רצ"ב ומשם ג"כ מוכח כמ"ש דאי לאו מפני איבול היום לא היו צריכין להתאבל רק עד אותו יום ולא בכלל כיון שכבר כלתה השנה וי"ב חדש בי"ב מנחם וק"ל ומ"מ לענין חליצה כתבו הפוסקי' ראשונים ואחרונים דבעינן י"ג שנים ויום א' דוקא ולא הוזכר באחד מהם שיש לבדוק מיד שנכנס ליום שנולד בי"ד והטעם נראה לי דבלא"ה החמירו לענין חליצה שהשערות צריכין להיות כדי לכוף ראשן לעיקרן וברוחב אצבע שקורין אמה כמבואר בסדר חליצה ובפי' סדר חליצה שם ס"ק כ"ז וצריכין לבדוק אם יש גומות אע"ג די"א שאין אנו בקיאין בבדיקת הגומת כמבואר בסימן קנ"ה כבר תירץ הבית שמואל בסי' קס"ט ס"ק דבמקו' שישנו שם השערות בקיאין אנו וכן עיקר וכן נהגו דלא כב"ח בזה שכתב דאין אנו בקיאין וכיון שצריכין לגידול השערות לענין חליצה עד שיהא גדולים כ"כ ודאי ראוי להחמיר שלא לבדוק אותו מהרה עכ"פ עד לאחר י"ג שנים ויום א' וכן משמעות הב"ח עצמו דאע"ג דפסק בא"ח סימן תנ"ג דנעשה גדול מיד כשנכנס ליום הנולד בו בשנת י"ד אפ"ה הפליג להחמיר לענין גדלות לדין החליצה כמבואר מדבריו בא"ה סימן קנ"ה סעיף ז' יע"ש ולהכי אין לבדוק רק אחר י"ג שנים ויום א' דהיינו אחר יום שנולד כולו האי ואולי ימצא סימני שערות ולענין מנעלים של החליצה שתרצה לידע חילוק בין שמאל ושל ימין באמת זה דבר אינו מפורש להדיא וכאשר באתי פעם ראשונה במושב ב"ד מ"ש דק"ק פראג לסדר דין החליצה אמרתי מזקנים אתבונן החילוק לידע בין ימין או שמאל לענין מנעל של חליצה והשיבו לי שקבלה בידם שמנעל של ימין הקשרים בצד ימין והלולאות בצד שמאל ומנעל של שמאל להיפך ובאמת אם קבלה היא נקבל אבל מ"מ היה לבי נוקפי בזה כי לשון הטור והש"ע והפוסקים סי' קע"ט שיהא המנעל נעשה כמדת וכצורת רגל הימנית וכן בשמאלית משמע שבצורת מנעל עצמו יש שנוי לידע איזה של שמאל ואיזה של ימין ונלע"ד כפשוטו שהרגל של ימין באצבע גדול עד הקטן הוא באלכסון לצד ימין ובצד שמאל הוא באלכסון מאצבע גדול עד הקטן לצד שמאל וזה מדוקדק כוונת הפוסקים כצורת רגל הימנית וכצורת השמאלית לחתוך אותם כן ואע"ג שבמנעלים שאנו לובשין בכל יום אין עושין כן לפי שדרכן להפכן לפעמים מרגל ימין לשמאל משא"כ בחליצה דאסור לעשות כן בכן הצעתי הדבר לפני חבירי ורבותי והוטב בעיניהם וכן עשינו מעשה וכן נוהגין בק"ק פראג עד היום הזה ועכשיו יגעתי ומצאתי און לדברי בספר נחלת שבעה ומהדורא בתרא דף כ"ה ע"ד סעיף כ"א כתב וז"ל כי אצבעות הרגלים הם משופעים מן אצבע גדול של ימין עד אצבע קטנה הולך השיפוע לצד חוץ של רגל ואם כן ע"כ צריך להיות התפירה מתחלת אצבע הגדול כל השיפוע עכ"ל ושמחתי שכוונתי לדעת הראשונים מ"מ גם הקשרים והלולאות יש לעשות כפי הקבלה כנ"ל: